מגיד משנה/שבת/יא

מגיד משנה ‏ שבת יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

השוחט חייב ולא שוחט בלבד אלא כל הנוטל וכו'. בכלל גדול השוחט ובגמרא שוחט משום מאי חייב אמר שמואל משום נטילת נשמה:

החונק את החי עד שימות וכו'. לפיכך אם העלה וכו'. בגמרא (שם ק"ז ע"ב) בשמונה שרצים אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב אמר ר' יוסי בר אבין ובין סנפיריו אמר רב אשי לא תימא יבש ממש אלא אפי' דעבד רירי. ונראה שאין רבינו גורס מן הים. ורש"י ז"ל פירש השולה דג שהיה נצוד ועומד מבעוד יום, ופשוט הוא שאין בכאן דין צידה כלל:

הושיט ידו למעי בהמה וכו'. מימרא כלשונה. ופירש הרמב"ן ז"ל שהוא חייב משום נטילת נשמה ועל דרך זה פירש הסוגיא שעל מימרא זו וכן עיקר, וזהו דעת רבינו. ופירש"י ז"ל דלדל עקר שהפילתו על ידי דלדול זה עכ"ל:

ב

רמשים שהן פרין ורבין מזכר ונקבה וכו'. מפורש בסוגיא שם במסקנא דרב יוסף ורב אשי סברי שדעת חכמים הוא שכל דבר שפרה ורבה חייבין עליו דומה לאילים מאדמים שהיו נשחטין במשכן וחייבין על הריגת פרעושין אע"פ שאין בהן גידין ועצמות. ופרעוש כתב הרמב"ן ז"ל יש שפירשו אותו המין השחור הנקרא בורגו"ת והוא הווה מן העפר בימות החמה ואע"פ שאינו פרה חייבין עליו כמי שהוא פרה ורבה מזכר ונקבה שכן ההורג עכבר שהשריץ מן העפר חייב ולא פטרו מאילים מאדמים אלא כגון כינה שהיא מן הזיעה וכן תולעים שבאשפות ובדברים המוסרחים וזה דעת הרמב"ם ז"ל. ולי משמע בעכבר שהשריץ מן העפר חייבים עליו ודאי מפני שמינו פרה ורבה הוא אלא שהוא כמינין הסריסין אבל מינין שאין בהן מפריה ורביה כלל כגון בורגו"ת פטור ולכתחלה נמי מותר בין לצוד בין להרוג דבכלל מאכולת הן, עכ"ל. וזה דעת הרשב"א ז"ל וכתב שהפרעוש מין רחש אחר הוא שפרה ורבה ולא הבורגו"ת עכ"ל:

ג

המפלה כליו בשבת וכו'. ברייתא פ"ק (שם דף י"ב) המפלה כליו מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג אבא שאול אומר וכו' אמר רב הונא הלכה מולל וזורק וזהו כבודו אפילו בחול רבה מקטע להו רבא שדי לקנא דמיא. וכתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שמעינן מינה דמשום כבודו בלחוד קאמר אבל אם בא להרוג ואפילו בשבת מותר וזה דעת רבינו ועוד שם תניא רשב"א אומר אין הורגין את המאכולת בשבת דברי ב"ש וב"ה מתירין, ע"כ:

ד

חיה ורמש שנושכין וממיתין וכו'. דברי רבינו בכאן עד אסור להרגן הם כדברי ההלכות ממש בפרק כל כתבי וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל בעיקרי הדין אבל כתבו שהיתר אלו המנויין בשאין רצין דוקא הוא כר"ש שפטר מלאכה שאצ"ל אבל לר"י אסור הוא שאין זה פקוח נפש גמור כיון שאין רצין אחריו וזה שלא כדברי רבינו שפסק כר"י ופסק כאן כן. ונראה שדעתו ז"ל שפקוח נפש הוא בהראותן בלבד:

ואם דורסן לפי תומו וכו'. שם (שבת קכ"א:) נחש דורסו לפי תומו עקרב דורסו לפי תומו, ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דורסו ואפי' במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מתכוין וכל זה משום דקי"ל כר"ש במלאכה שאצ"ל ואע"פ שרבינו פסק כר"י, כפירוש הזה נראה מלשונו, ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב שא"צ ליזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו ונראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאין מתכוין וכר"ש ואין זה עיקר:

ה

המפשיט מן העור לעשות קמיע חייב וכו'. משנה פ' המוציא (שם ע"ח:) עור כדי לעשות קמיע. ובגמרא (שם ע"ט) לעבדו בכמה לא שנא, והסוגיא מוכחת שהוא הדין בהפשטתו וכל המלאכות הנעשות בעור כך שיעורן כשם שהמלאכות הנעשות בצמר יש להם שיעור אחד.

ומ"ש ואחד המולח שהמליחה מין עבוד. בכלל גדול (שם ע"ה:) היינו מולח היינו מעבד וכבר הזכרתיו פרק ז':

ואין עבוד באוכלין וכו'. שם רבא אמר אין עבוד באוכלין:

וכן המוחק מן העור כדי לעשות קמיע חייב וכו'. (שם ע"ג) המוחקו ופירש"י ז"ל מגרד שערו. ומ"ש רבינו עד שיחליק, לפי שאמרו בגמרא ממרח רטיה חייב משום ממחק כמו שיתבאר וממרח הוא מחליק:

ו

המפרק דוכסוסטוס מעל הקלף הרי וכו'. . והדורס על העור ברגלו וכו'. זה נראה מההיא דפ"ק דיו"ט גבי נותנין את העור לפני הדורסן משמע שהוא תולדה:

המורט נוצה מן וכו'. ברייתא (שבת ע"ד:) הזכרתיה פ"ט התולש וכו':

וכן הממרח רטיה וכו'. (שם ע"ה:) מימרא והממרח בשבת חייב משום ממחק:

וכן השף בידו על העור המתוח בין העמודים חייב וכו'. מימרא שם השף בין העמודים בשבת חייב משום ממחק. ובירושלמי פירשו השף העור על גבי העמוד ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל ועיקר:

ז

המחתך מן העור כדי לעשות קמיע חייב וכו'. (שם ע"ט) וכבר הזכרתי שכל מלאכות העור שיעור אחד להן:

והקוטם את הכנף וכו'. ברייתא (שם ע"ד:) הזכרתיה פרק תשיעי התולש וכו' ופירש"י ז"ל התולש את הכנף נוצה גדולה מכנף עוף חי, והקוטמו לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק ומניחו בכסת או בכר ולצד זנבו שהוא קשה הוא מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת, משום מחתך דקפיד עד מקום שהוא ראוי, עכ"ל:

וכן המגרד וכו'. הנוסחא המדוקדקת בגמ' (שם ע"ה) המגרד ראשי כלונסות בשבת חייב משום מחתך ולא המגרר ברי"ש. וכן נ"ל מוכרח מדברי רבינו שכתב למעלה פ' עשירי והמגרד כ"ש חייב משום מכה בפטיש וכן עיקר שהרי המגרר במגרה קודח ונוקב הוא אבל כאן הוא מגרד וכן הביאהו בערוך ופירש"י ז"ל מגרד ראשי כלונסות שיהיו שוין וחדין:

הנוטל קיסם של עץ מלפניו וכו'. פרק המביא ביו"ט (ביצה ל"ג א' וב') אמר רב יהודה אוכלי בהמה אין בהם משום תקון כלי איתיביה רב כהנא לרב יהודה מטלטלין עצי בשמים להריח בהן ולהניף בהן לחולה ומוללו ומריח בו ולא יקטמנו להריח בו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת א"ל השתא פטור אבל אסור קשיא לי חייב חטאת מבעיא אלא כי תניא ההיא בקשין וחסורי מחסרא וה"ק מוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו בד"א ברכין אבל בקשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת תני חדא קוטמו ומריח בו ותניא אידך לא יקטמנו להריח בו א"ר זירא אמר רב חסדא לא קשיא הא בקשין הא ברכין מתקיף לה רב אחא בר יעקב בקשין אמאי לא מאי שנא מהא דתנן שובר אדם את החבית וכו' ועוד הא רבה ורבין דאמרי תרווייהו כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא פי' מקלות גדולות ואע"ג דחזי לקתא דנרגי וחציני אע"פ שהיה קשה והיה ראוי לעשות ממנו בית יד לסכין ולקרדום ולפסיל ופרקינן אלא לא קשיא פי' הני ברייתות אהדדי ותרוייהו בקשין הא ר"א הא רבנן דתניא ר"א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכ"א לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא יקטמנו קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת בשבת בשוגג חייב חטאת במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר"א וחכ"א אחד זה ואחד זה אינן אלא משום שבות ר"א דקאמר התם חייב חטאת הכא אמר פטור אבל אסור פירש ר"א דהחמיר בקוטמו לכלי חייב חטאת הכא בקוטמו להריח בו פטור אבל אסור רבנן דקאמרי התם פירוש בקוטם לכלי פטור אבל אסור הכא פירוש בקוטם להריח מותר לכתחלה ע"כ שם. והנה כל הסוגיא הזאת מתמהת אצלי על דברי רבינו שכתב חייב. ואי אפשר לפרש דכי אמרי רבנן גבי קטמו לחצוץ בו שיניו שהוא משום שבות דלא קיימי אלא אאבוס של בהמה שהוא רך אבל בקשין אפילו רבנן מודו וכדי להעמיד הברייתא הראשונה שהקשו ממנה לרב יהודה אפילו כרבנן ומחייבת חטאת לפי שאין זה משמע הסוגיא משום פנים דכיון דקי"ל כר"י שהיה מפשח להריח מקלות קשים נראה בביאור שאפילו בקוטם לכלי אין שם חיוב חטאת ומעיקרא כי מקשו לר"י מההיא ברייתא בדין הוא דהוה מצי לתרוצי ר"א היא והכרח הוא שהוא שלא כהלכה דקאמר ואם קטמו להריח פטור אבל אסור ורב יהודה הוה מפשח אלותא לכתחלה. אלא דקושטא דמלתא קאמר ליה דאפי' ר"א לא מחייב אלא בקשין, ומ"ש בברייתא שניה קטמו לחצוץ בו שיניו אקיסם שהוא קשה קא מהדר וכן פירש"י ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל. ופירש"י ז"ל שחכמים סוברים שאחד שבת ואחד יו"ט אינן אלא משום שבות דקטימה תיקון כלאחר יד ולאו תיקון מעליא הוא אא"כ מחתכו וממחקו בסכין, עכ"ל. ואם דברי רבינו הם בקוטם בסכין היה לו לבאר וחפשתי כל צדדי סוגיא זו ולא מצאתי דבר נאות ישען בו רבינו ז"ל. ובהלכות ג"כ נראה כדפירש"י ז"ל:

ח

כל דבר שהוא ראוי למאכל וכו'. כבר נתבארה כל הבבא הזאת ביאור שלם למעלה:

ט

הכותב שתי אותיות וכו'. בכלל גדול (שבת ע"ג) במשנה גבי אבות מלאכות והכותב שתי אותיות והמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות:

הכותב אות אחת וכו'. ברייתא (שם ע"ה:) כלשון רבינו:

כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב. בהבונה (שם ק"ד:) תנא כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב:

הכותב על מנת לקלקל וכו'. תוספתא:

נפלה דיו על גבי וכו'. גם זה שם בתוספתא:

י

הכותב אות אחת כפולה וכו'. במשנה וסוגיא שם בגמרא (שם ק"ג:) וכר' יהודה. ונראה מדברי רבינו שאינו חייב אלא כשהן שם אחד ר"ל שיש להם כונה כגון אלו גג דד שכתב אבל אא דאאזרך וכיוצא בהן שאינן מלה אינו חייב וכן נראה מן הגמ':

והכותב בכל כתב וכו'. משנה (שם ק"ג) הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו בין משם אחד בין משני שמות בין משני סימניות בכל לשון חייב. ופירש רבינו האי שני סימניות שאינן אותיות ידועות בכתב שהן נקראות סימנין בעלמא כגון נוני״ן הפוכים דכתיבי גבי ויהי בנסוע הארון כדמפורש פרק כל כתבי (שבת קט"ו:). אבל רש״י ז״ל פירש האחת בדיו והשנית בסקרא ודחה הרשב״א ז״ל פירוש זה:

יא

הכותב אות אחת סמוך וכו'. משנה (שם ק"ד:) כתב במשקין במי פירות באבק דרכים באבק סופרים ובכל דבר שאינו מתקיים פטור לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו כתב אות אחת סמוך לכתב וכתב ע"ג כתב נתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זייני"ן אחד בארץ ואחד בקורה כתב על שני כותלי הבית ע"ג שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור ע"כ. עוד שם למעלה כתב בדיו בסם בסקרא בקומוס ובקנקנתום וכל דבר שהוא רושם על שני כותלי זויות על שני לוחי פנקס והן נהגין זה עם זה חייב ע"כ:

והמתכוין לכתוב חי"ת וכו'. כבר נתבאר במשנה:

הכותב אות אחת בארץ וכו'. שם במשנה הכתובה למעלה:

כתבן בשני כותלי זוית או בשני דפי פנקס ונהגין זה עם זה חייב. במשנה הכתובה למעלה:

יב

לקח גויל וכיוצא בו וכו'. בגמרא א"ר אמי כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה והקשו והא אנן תנן על שני כותלי הבית על שני דפי הפנקס ואין נהגין זה עם זה פטור ותירצו התם מחוסר מעשה דקריבה הכא לא מחוסר מעשה דקריבה. ונ"ל פירושו לדעת רבינו שאפי' כל האותיות הם באמצע המגלות אתה יכול לקרבן בלא קציצה שהרי הגויל וכיוצא בו דבר הנכרך הוא ואתה יכול לקרב האותיות שיהיו נהגות. ואפשר שזהו פי' הירושלמי שאמרו בתירוץ קושיא זו תפתר בסיד דק פי' שהמגלות הם מסיד דק ואדם יכול לכרכן ולקרב האותיות שבאמצעיתם יפה. כך נ"ל לפי לשון רבינו אבל רש"י ז"ל פירש כגון אות אחת על שפת לוח זו בטבריא ואות אחת על שפת לוח זה בצפורי ואתה יכול לקרבן שלא במעשה עכ"ל. ולרבינו האי בשם הראשונים יש ענין אחר בזה:

יג

הכותב אות אחת וכו'. במשנה כתב אות אחת נוטריקון ר"י בן בתירא מחייב וחכמים פוטרים ע"כ:

המגיה אות אחת כו'. בגמרא תני הגיה אות אחת חייב והקשו השתא כתב אות אחת פטור הגיה אות אחת חייב ותירצו א"ר ששת הב"ע כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זייני"ן רבא אמר כגון שנטלו לתגו של ד ועשאו ר ע"כ והביא רבינו אוקימתא דרב ששת:

יד

הכותב בשמאלו או וכו'. כולם נזכרים במשנה הכתובה למעלה חוץ משמאלו שמבואר בגמרא (שם ק"ג) שהקשו על המשנה שאמרה בין בימינו בין בשמאלו חייב כנזכר למעלה. בשלמא אימינו מיחייב אלא אשמאלו אמאי והא אין דרך כתיבה בכך ותירץ ר' ירמיה באטר שנו והקשו ותהוי שמאל דידיה כימין דכ"ע ואשמאל לחייב אימין לא ליחייב אלא אמר אביי בשולט בשתי ידיו, ע"כ:

אטר שכתב וכו'. כבר הזכרתי זה בסמוך:

והשולט בשתי וכו'. גם זה נזכר בסמוך:

קטן אוחז וכו'. תוספתא:

גדול אוחז בקולמוס וכו'. ג"ז בתוספתא:

טו

אין הכותב חייב עד וכו'. משנה שם (ק"ד:) כתובה למעלה. ומ"ש רבינו ויכתוב על דבר שמתקיים מפורש בתוספתא זה הכלל כתב דבר של קיימא בדבר שאינו ש"ק או דבר שאינו ש"ק בדבר שהוא ש"ק פטור עד שיכתוב דבר של קיימא בדבר שהוא ש"ק ע"כ. וכבר כתבתי פרק ט' משנה שם (ק"ב:) מוכחת שבכל מלאכת שבת בעינן דבר המתקיים:

טז

הכותב על בשרו וכו'. משנה הכותב על בשרו חייב המסרט על בשרו ר"א מחייב ור' יהושע פוטר ע"כ. וידוע שר"א ור' יהושע הלכה כר"י:

הקורע על העור וכו'. ירושלמי ותוספתא ובמקצת נוסחי התוספתא נמצא הפך מדברי רבינו שהקורע פטור והרושם חייב ועיקר הנוסחא הוא כדברי רבינו לחייב הקורע ולפטור הרושם וכדברי הירושלמי:

המעביר דיו ע״ג סקרא וכו'. פרק המביא תניין (גיטין דף י"ט) בגיטין איתמר המעביר דיו ע״ג סקרא בשבת ר״י ור״ל דאמרי חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא פטור סקרא על גבי דיו אמרי לה חייב מוחק הוא ואמרי לה פטור מקלקל הוא ע״כ. ופסק רבינו כלישנא בתרא שלא לחייבו. ופירוש דיו על גבי דיו וסקרא על גבי סקרא כתב על גבי כתב הנזכר למעלה וכן מפורש בירושלמי ופשוט הוא:

יז

רושם תולדת כותב וכו'. משנה בהבונה (שבת ק"ג) אמר ר' יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכן כותבין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו. ופירש רבינו בפירוש המשנה שדעת ר"י היא שהרושם הוא אב בפני עצמו. וכתיבת שתי אותיות בלבד הוא משום רושם לפי שכך היו עושין במשכן. ואין הלכה כמותו אלא תולדת הכותב הוא והאריך בזה שם ורש"י ז"ל פירש פירוש אחר:

המשרטט כדי לכתוב וכו'. בגמרא בכלל גדול (שם ע"ה:) הזכרתיו פרק ז'. והשיעור הוא שכל אלו הדברים הם מפני הכתיבה ושיעור אחד להם: חרשי העצים וכו'. וכן הגבלים וכו':

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף