יצחק ירנן/שבת/יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יצחק ירנן ‏ שבת יא

א

השוחט חייב ולא שוחט בלבד וכו'. וכתב הרב המגיד שבת דף ע"ה שוחט משום מאי מחייב ואמר שמואל משום נטילת נשמה עכ"ל וכתבו התוס' לאו אשוחט דמתני' קאי דההוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה דצובע תנן בהדיא במתני' אלא אשוחט דעלמא קאי עכ"ל. פי' לפירושו דודאי מאי דמחייב משום צובע הוא כדאמר רב דניחא דליתווס בית השחיטה דמא וליתו ליזבנו מיניה נמצא דיש הפרש בין כשהוא לעצמו לכשהוא למזבן והשתא הכי מתפרשין דבריהם דודאי לאו אשוחט דמתני' קאי דבהדיא תנן במתני' צובע וא"כ מוכרח דשוחט דמתני' היינו בשוחט לעצמו דלא שייך צובע וכי בעי בש"ס אשוחט דעלמא קאי דהיינו בשוחט למכור.

ב

רמשים וכו'. עיין מ"ש הרב המגיד על שם הרמב"ן בעד רבינו ומה שחלק עליו ואין להקשות לדעת הרמב"ן דיש ב' מיני פרעוש מאי מקשה בש"ס והרי פרעוש דפרה ורבה דתניא הצד פרעוש ר' אליעזר מחייב וכו' אימא דאותו פרעוש שאינו פרה ורבה דא"כ אמאי פוטר ר' יהושע מכלל דאסור והא לדעת הרמב"ן זה מותר גמור לכו"ע ואיך יאסור ר' יהושע וק"ל.
וראיתי להמג"א סי' שט"ז ס"ק כ' דברים תמוהים שכתב בעד הרב המגיד שהבין בדעת רבינו שמ"ש אבל תולעים וכו' פטור הוא מותר ולאו דוקא וליתא דלא כתב כן הרה"מ ומ"ש משם הרמב"ן בעד רבינו ולא פטרו וכו' כגון כנה וכו' וכן תולעים וכו' לאו כלום הוא וכמו שהוא פשוט א"צ לכותבו ומה גם דרבינו כתב בריש פרק א' דכל מקום שכותב פטור הוא אבל אסור ואיך נאמר דכאן לאו דוקא אחר שדקדק לכתוב פטור ובכנה כתב מותר וודאי יש חילוק בין כנה לתולעים כמ"ש הלח"מ.
והלח"מ כתב וז"ל צ"ל לפי דברי רבינו והרמב"ן שמ"ש בש"ס והרי פרעוש דפרה ורבה ר"ל [דהוי] כמו פרה ורבה וכו' והזכיר להרמב"ן ג"כ משום דקשיא ליה אמאי לא הקשה כן הרמב"ן לרבינו וקאמר דמפרשי הש"ס הכי ומשו"ה לא קשיא ליה וזה יאמר הרמב"ן בעד רבינו ברם איהו לא ס"ל הכי וק"ל.
וראיתי עוד סברא ג' בהא דפרעוש הביאו התוס' בדף י"ב משם הרב יוסף ד"ה שמא וז"ל פי' הרב יוסף דכנה היינו שחורה הקופצת דכתיב והך את עפר הארץ ודרך שחורה הקופצת לצאת מן הארץ ובזאת הוא דנחלקו רבנן אבל פרעוש היא הכנה הרוחשת וחייב עליה אפי' לרבנן ועיי"ש מה שהקשה לו ר"ת ועוד הקשה לו מלקמן דף ק"ז דפרעוש הוא פרה ורבה וכנה הרוחשת אינה פרה ורבה וכו' יעו"ש וקשה לר"ת למה לא הקשה עוד להרב יוסף מהך סוגייא דדף ק"ז קושיא אחרת דלפי דברי הר"י דפרעוש היא הכנה הרוחשת א"כ איך תני בברייתא הצד פרעוש בשבת ר"א מחייב והא כנה אינה מחוסר צידה שאינה קופצת לכאן ולכאן ואיך יחייב ר"א.
וכתבו התוס' בסוגיין ד"ה הצד את הפרעוש וכו' ואומר ר"י בשם הרב פורת דאפ"ה אם נושך האדם מותר ליקחנו ולהשליכו פי' דבריו דהיינו שהוא על בגדו מבפנים שנוגע על בשרו שכן דרכם שיושבים על הבגדים ולא על הבשר וחושש שמא ינשכנו דודאי בהיותו שם נושכו דזה דרכו בזה שרי ליקחנו אבל וכו' מבחוץ אסור דאינו ירא שינשכנו וא"כ מה שכתב אם נושך לאו נושכו ממש אלא מחמת שהוא בגדו מבפנים נוגע בבשרו דודאי נושכו שרי וכן מדוקדק בלשון הרא"ש שהביא מהרב ר' פורת גופיה וז"ל דהא דצדן אסור היינו על גבי קרקע או ע"ג בגדיו מבחוץ אבל אם הוא על בשרו ונושכו מותר ליקחנו וכו' פי' אם הוא על בגדיו מבחוץ הוא אסור לפי שאינו יכול לנשכו אבל אם הוא על בשרו דהיינו מבפנים ונושכו כלומר דודאי נושכו שרי וא"כ ע"פ האמור לא קשה דיוקא אדיוקא כמ"ש הב"י סי' שט"ז ולענ"ד נכון.

ד

ואם דרסן לפי תומו. וכתב הרב המגיד ופירשו הרמב"ן והרשב"א [וכו'] ואע"פ שרבינו פסק כר' יהודה כפי' הזה נראה מלשונו ושלא כדברי רש"י עכ"ל וכעת לא ראיתי היאך משמע מפי' רבינו שמפרש דלא כרש"י והלח"מ כתב וז"ל טעמו דדעת רבינו דהכא משום פקוח נפש התירו דומיא דלעיל פי' דכשם דבדין דבשאר כל המזיקין אם היו יושבין במקומן אסור וכו' והו"ל למימר חייב א"א דס"ל דכל שהוא פקוח נפש התירו קצת מחיובו דהו"ל לחייב ואסר וכאן בדרסן לפי תומו הקל עוד דאפי' במתכוון שרי כיון שהוא לפי תומו אך קשה דאי ממ"ש רבינו לעיל אסור אינו הכרח דכתב אסור לאפוקי ממ"ש מותר להורגה אבל לעולם חיובא ג"כ איכא וכמו שקדם בפ"א דכל מלאכה דאצ"ל חייב ומדוייק לשון רבינו שכתב ואם דרסן לפי תומו כפרש"י.
עוד כתב הרב המגיד על דברי רש"י וז"ל ונראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוין וכר"ש עכ"ל וקשה טובא דרש"י סיים הואיל ולא נתכוון דדבר שאינו מתכוון לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור והנראה דלא היה בגירסתו סיום זה ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל פרש"י ז"ל שאינו צריך להזהר ממנו שלא ידרסנו אלא דורסו לפי תומו נראה מדבריו שלא התירו אלא משום דבר שאינו מתכוון וכר"ש עכ"ל הרי דלא היה גורס כן ומוכרח הוא דסיום זה לאו דסמכא הוא ואיזה תלמיד כתבו ממה שהקשה הריטב"א בחי' לשבת כ"י על סיום רש"י זה ממ"ש בפ' ר' אליעזר דמילה דף קל"ג וז"ל אמר מר בשר אף על פי שיש שם בהרת וכו' הא למה לי קרא דבר שאינו מתכוון הוא ומותר אמר אביי לא נצרכה אלא לר"י דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' ואי איתא דדבר שאינו מתכוון לר"י מדרבנן קרא אתי לדרבנן והצריך עיון.
והנה קודם ראותי דברי הרב המגיד והרשב"א אלו חשבתי דרכי לישב דעת רש"י ז"ל דמ"ש בש"ס התם דבר שאינו מתכוון היינו מלאכה שאצ"ל דלר"י חייב ולר"ש פטור וקרי ליה למלאכה שאצ"ל דבר שאינו מתכוון דגם הכי מקרי וזה מוכרח לפי שאותו נדון דבהרת היא משצ"ל לפי דהא מיהא מתכוון לקוץ הבהרת אלא שאינו צריך לגוף הבהרת ולא דמי לדבר שאינו מתכוון שהוא ספק אם יעשה האיסור או לא וכמו שמשמע מדברי רבינו ריש פרק א' יעו"ש וא"כ איך קאמר בש"ס דבר שאינו מתכוון אלא דלאו בדוקא נקט הכי וא"כ אין משם קושיא לרש"י אבל מ"מ קשיא אנה מצא רש"י כן דס"ל לר"י דדבר שאינו מתכוין אסור מדרבנן לכן נראה דגירסת הרה"מ והרשב"א ז"ל נכונה ומ"מ אפי' יהיו דברי רש"י לא קשה קושית הריטב"א וכדכתיבנא.
ואחרי כותבי הרצתי דברי אלה להחכם שלם עמיתנו הוא מהרי"א ז"ל ואמר לי דמה שאמרתי לתרץ בעד רש"י לפי נוסחת הריטב"א מההיא דשבת אי אפשר ממ"ש ביומא דף ל"ד ע"ב גבי הא דתניא עשישיות של ברזל היו מחמין מערב יוה"כ וכו' והקשו עלה והלא מצרף אמר רב וכו' אביי אמר אפי' תימא שהגיע לצרוף דבר שאינו מתכוון מותר ומי אמר אביי הכי והתניא בשר וכו' והוינן בה קרא למה לי ואמר אביי לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור וכו' הרי דמדמה ההיא סוגיא לדבר שאינו מתכוון ממש ולמה שהבאתי מדברי הרב המגיד והרשב"א דלא גרסי הך סיומא בדברי רש"י אמת שהטבתי לראות ושכן נראה מדברי רש"י ז"ל דהתם ביומא דף הנזכר דלא ס"ל כמ"ש התוס' ד"ה הני מילי דאינהו כתבו דלדעת ר"י בשבת דבר שאינו מתכוון אסור מדרבנן דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו כמ"ש רש"י כאן כמ"ש הריטב"א אלא ודאי דליכא להאי סיומא אלו דבריו.
והנה למ"ש למדחי לדברי מההיא דיומא י"ל דגם התם הוי משצ"ל והרי זה דומה למ"ש רבינו פ"א ה"ז וז"ל כל העושה מלאכה אע"פ שאצ"ל חייב כיצד הרי שכבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה [וכו'] מפני שהכבוי מלאכה [וכו'] ואע"פ שא"צ לגוף הכבוי וכו' הרי זה חייב אף כאן זה שמכבה הגחלת של ברזל ואינו מכוון לגוף הכבוי דהיינו לצרפו אלא לחמם המים הוי משאצ"ל וזה מוכרח ממאי דמדמה לה בש"ס לההיא דבשר דאי אפשר לומר דהוי דבר שאינו מתכוון. וכעין זה ראיתי להלח"מ ז"ל פ"ב דהלכות [עבודת] יה"כ ה"ד ובאופן אחר וז"ל ונראה דרבינו מפרש דהך צרוף דעשישיות הוי פסיק רישיה דא"א שלא יצרף ויש הכרח לזה מדמדמה משצ"ל [וכו'] וכדכתיבנא וע"פ זה אין מקום גם למה שהכריח (דף ל"ג) [דלא גרסינן] ברש"י ז"ל כמ"ש הריטב"א משום דבאיסור דאורייתא חייב אבל בדרבנן אסור אבל דבר שאינו מתכוון אף בדאורייתא אסור משום דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכמ"ש התוס' ומודה להם וא"כ אדרבא מצינו מקום לרש"י היכן מצא כן.

ה

ואין עיבוד באוכלין. וכתב המל"מ וז"ל ודע דבפ' הקומץ רבה דף כ"א דריש בברייתא תקריב מלח ואפי' בשבת וקשיא לי דלמאי אצטריך קרא והלא ליכא איסור תורה במליחת בשר דהא קי"ל אין עיבוד באוכלין וכו' עכ"ל והביא משם מוהר"י אלפאנדארי ב' תירוצים האחד יתכן לדעת רבינו על פי מ"ש המל"מ פ"א מתמידין ומוספין ה"ג בד"ה ודע דהיכא שנפסלו יעו"ש אך התירוץ הב' לא יתכן לדעת רבינו שהרי כתב רבינו הל' מעשה הקרבנות פ"ה ופ"ו ופ"ז דאינו מולח כי אם האמורים וכן נראה ממ"ש רבינו בפ"ה מהל' איסורי מזבח הי"א ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח וכו' יעו"ש ועוד אפי' לדעת הרא"ה אי אפשר התירוץ הזה דכיון דהיה אוכל העור ג"כ ליכא עיבוד ולמה לי קרא ועיין במוצל מאש שאצל רב יוסף מ"ש עוד בזה.

ו

הדורס על העור ברגלו וכו' הרי זה תולדת מעבד וחייב. וכתב הרב המגיד זה נראה מההיא דפ"ק דיו"ט גבי נותנין את העור לפני הדורסן וכו' פי' דהתם פליגי אי יכול ליתנם לפני הדורסן דב"ש אסרי וב"ה מתירין כיון דהוא (שאינו) [אינו] עושה כלום אלא דהעם דורסן מכלל שאם הוא עושהו הוי תולדה וחייב.

וכן

השף בידו על העור [וכו'] חייב וכו'. הנה פי' זה שפי' רבינו הוא דלא כפי' רש"י ור"ח שהביאו התוס' שם דף ע"ה דרש"י פי' השף בקרקעית הבנין ור"ח פי' דשף העור על העמוד כדי להחליקו כנראה דלאו בידו הוא וראיתי בהגהות מיימוני שכתבו והתוס' בשם ר"ח כרבינו המחבר וכו' וע"פ האמור ליתא ושוב ראיתי להריטב"א בכ"י שהביא על שם ר"ח כפי' רבינו וא"כ מ"ש התוס' משם ר"ח ר"ל שהוא בידו אלא שהוא ע"ג העמוד שהוא חלק וכך הוא פי' התוס' דשף העור על העמוד כדי להחליקו במה שהוא דרכו שהוא בידו ועיין להרב המגיד דאפשר לפרש כן בדבריו ולהפר"ח בנימוקיו על רבינו מ"ש על דברי הרה"מ.

ז

הנוטל קיסם של עץ וכו' חייב. עיין להרב המגיד שהביא הש"ס דביצה ובינותי בספרים וראיתי להרב לשון למודים נדפס כעת בחלק או"ח סי' ק"ס דף ע"ט כתב בתוך דבריו וז"ל ומוכרחים אנו לידחק בדוחקים הללו לדברי התוס' דשבת דף קמ"ו ובעירובין דף ל"ד יעו"ש הרי מפורש יוצא דלרבנן נמי צריך לאוקומי במוסתקי עכ"ל ואשתמיטתיה מיניה מאי דס"ל לרש"י אין בנין וסתירה בכלים נגד דעת התוס' יעו"ש בשבת דף ע"ד ע"ב גבי חביתא ותנורא וחלתא. והתוס' מאי דהוצרכו לומר דגם לרבנן צ"ל במוסתקי הוא מכח דס"ל יש בנין וסתירה בכלים ואף גם לדעת התוס' שכ"כ אין פי' הש"ס כמ"ש הוא אלא לדידן דקי"ל יש בנין וסתירה בכלים כי היכי דליתי רבנן כהלכתא מוקמינן במוסתקי כי היכי דמוקי לה לר"א וש"ס בביצה לא קאי בהא דיש בנין וסתירה בכלים ועיי"ש בדבריהם היטב ושוב ראיתי בס' ראשון לציון מס' ביצה דרך בדרך זו שדרך מהר"א חאקו ז"ל ולמה שהקשה הרה"מ עיין בס' חנן אלהים דף קט"ז.

ט

הכותב על מנת לקלקל העור חייב וכו'. ויש להקשות דכיון דכל כונתו הוא לקלקל למה [לא] אזלינן בתר כונתו דומה למה שפסק רבינו דמקלקל ע"מ לתקן דהיינו קורע בחמתו כיון דכונתו לתקן אף שהוא מקלקל חייב וי"ל דלעולם אזלינן בתר הצד דאיכא חיוב בין בכונה בין במעשה וגבי מקלקל דחייב אזלינן בתר מחשבה וכאן בתר מעשה.

י

הכותב אות כפולה כמו דד וכו'. וכתב הרב המגיד וכר' יהודה וכו' פי' משמיה דרביה דאילו לר"י שם בגמרא דוקא שם משמעון יעו"ש. וראיתי במרכבת המשנה משם מהר"י הכהן הקשה וז"ל ומיהו קשיא לי על רבינו טובא דאמאי פסק כר"י דברייתא דלא כת"ק דמתני' דקתני בין משם אחד בין מב' שמות ופרש"י [ז"ל בין משם אחד שתיהן אלפין] ועל כרחך לומר כן מדקאמר בין משם אחד וכו' יעו"ש ואחרי נשיקת ידיו ורליו לא קשה והוא דשאני ת"ק דאיירי בשרצונו שלא לכתוב אלא אותיות אלו לא כן בר"י ורביה דאיירו בשרצונו לכתוב אותיות אלו עם שאר אותיות כגון שמעון ולא כתב אלא שם שכיון דלא עשה כמחשבתו דוקא אי הוי שם לר"י או איכא פי' במלה אף שהן אותיות דומות כגון גג וכו' לרביה דר"י חייב ופסק כרביה ולא הוי היפך ת"ק.

יא

הכותב אות אחת וכו' והמתכוון לכתוב חי"ת וכתב ב' זיינין וכו' ופטור. כצ"ל. וראיתי בס' חנן אלהים דף קט"ז כתב משם מהרה"ג שהגיה הכי וכתב שני זיינין וכו' בשאר אותיות חייב עכ"ל והיינו חילוק הש"ס הא דבעי זיוניה הא דלא בעי זיוניה ועיין מה שהקשה ע"ז מהרח"א ז"ל. ולענ"ד א"צ להשיב עליו כן דהא בלא"ה אי אפשר ליאמר זה שהרי רבינו גופיה פ"ז דספר תורה ה"ט כתב דתגין אינו אלא למצוה מן המובחר ואפי' אם לא עשאן כשר וא"כ אי עשה שני זיינין בשבת בלא תגין למה לא יתחייב אלא צ"ל פטור לכולן וכמ"ש. ולמאי דאינו מחלק רבינו בין בעי זיוניה ללא בעי נלע"ד דכיון דהוא פסק כר"ש בהי"ג דמגיה אות חי"ת ועשאה ב' זיינין דחייב והיינו בלי תגין וחיליה לפסוק כן כמ"ש הרב בחנן אלהים שם דכיון דאמר כתב אות אחת והשלימו לספר חייב וכן פסק רבינו ולדברי רבינו גם באמצע הספר חייב משו"ה פסק כר"ש והשתא לר"ש אי אפשר לתרץ לרומיא דהתוס' עם מתני' כמו' שתירצו בש"ס הא דבעי זיוניה וכו' וכמ"ש רש"י דא"כ הוי סותר לדר"ש וא"כ ר"ש יתרץ לרומיא הכי דברייתא דתני נתכוון לכתוב אות אחת ועלו בידו ב' חייב כגון דנתכוון לכתוב ב' אותיות איזה מהן שיהיו אלא שעכשיו היה רוצה האחת ועלו בידו ב' ומשו"ה חייב דהא מיהא עשה ב' וככוונתו ובמתני' איירי בנתכוון לכתוב חי"ת בדוקא ועשה ב' זיינין פטור דלא נעשה כוונתו.
ומה שהקשו התוס' דא"כ מאי אריא וכו' אפי' נתכוון לכתוב זיין אחד וכתב שני זיינין פטור וכו' י"ל דאה"נ אלא שדרך הקרוב לטעות הוא הן דבמקום חי"ת כותב ב' זיינין וכמ"ש רש"י ז"ל וז"ל ודלג הקולמוס ולא נראה הגג של חי"ת אלא ב' הרגלים ונראה כב' זיינין עכ"ל ובברייתא דנקט הטעות דבמקום אות אחד כתב ב' היינו משום דאיירי באדם דאין מגמתו לכתוב אלא שתי אותיות איזה שיהיו משו"ה טעה וכתב כן אבל כשרוצה בדוקא אות זה לא יבא לטעות ורבינו לא פסק האי תוספתא וכדפירשנו משום דאיהו פסק בה"י דדוקא בדד תת חייב שיש להם כונה ולא ימנע א"צ להביא הך ברייתא ודוק.

יב

לקח גויל וכיוצא בו וכו' וכתב אות שניה במדינה אחרת במגילה אחרת חייב. אבל הרשב"א ז"ל בחי' כתב וז"ל פי' כתב אות אחת במגילה בטבריה ואות אחת באותה מגילה בצפורי חייב וט"ס איכא וצ"ל ואות אחת במגילה אחרת וכן כתב בחי' הריטב"א כ"י (כתב יד) שהוא הולך בעקבי הרשב"א.

טו

אבל הכותב וכו'. פטור. עכ"ל. ויש להקשות למה לא חילק כמו שחילק בתוספתא מעלי של זית לשאר עלים וז"ל התוספתא על עלי [עלה] של זית על עלי דלעת על עלי חרוב על כל דבר של קיימא חייב על עלי חזרין על עלי כרישין על עלי בצלים על עלי ירקות פטור וכן מתניא לענין גט הביאה הרב המגיד פ"ד מגרושין ה"ז וי"ל דכבר כלל זה במ"ש על עלי ירקות ועל כל דבר שאינו עומד אלא דקשה דהוה ליה לאשמועינן איזה עלין מתקיימין וכדתני בתוספתא ויש ליישב.

טז

אבל המשרט על בשרו צורת כתב פטור. נתקשה החכם המופלג שלמה בן עזרא נר"ו דהאי דכתב רבינו הוי היפך מ"ש פ"ד מגרושין ה"ד וז"ל חקק הגט על ידו של עבד בכתובת קעקע וכו' הרי זה מגורשת ואי כאן פטור בשבת נמצא דלא הוי כתיבה והיאך הוי כתב לענין גט ולא קשה מידי דכאן בשבת לא איירי בכתובת קעקע אלא בשריטה לחודה שמשרט על בשרו וכתובת קעקע הוא שאחר שמשרט על בשרו ממלא מקום השריטה בחול או דיו או שאר צבעונים הרושמין וכמ"ש רבינו פי"ב דע"ז הי"א יעו"ש וא"כ כאן בשבת דאיירי רבינו בשורט לחוד כתב דלא הוי כתב כיון דאין דרך בני אדם לכתוב כן וכמ"ש בש"ס וכי מביאין ראיה מן השוטים לא כן בכתובת קעקע דממלא השריטה בדיו וכיוצא דהכתיבה הוי מהדיו וכיוצא חייב ולא מכח הקעקוע הוא דהוי כתיבה אלא מכח הצבע ואם כן בגט דקאי בכתובת קעקע חשיב שפיר כתיבה ולא כתב רבינו דין כתובת קעקע הכא בשבת ודין שריטה בגט לפי דמה שמוזכר בש"ס מעתיק רבינו כל אחד במקומו ואף אחר שאמרתי לו תירוץ זה עדיין החזיק בקושיא ואמר דאינו תירוץ.

המעביר

דיו ע"ג סקרא חייב וכו'. והקשה הרב מקראי קדש דף ק"ד וז"ל וא"ת בגיטין דף י"ט בעי ריש לקיש מר' יוחנן עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו [להם] בסיקרא וכו' למדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת אמר ליה [וכי] מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכתב רש"י וגם בשבת ליכא חיוב חטאת ואיך כתב רבינו חייב ותירץ וז"ל דרבינו מפרש נעשה מעשה לכתחילה לחתום לעדים בסיקרא אף דבשבת הוי כתב וחייב עכ"ל. ואחרי נשיקת ידיו ורגליו אינו תירוץ דהא כיון דלענין שבת מחייב מוכרח דהוי כתב דהא קי"ל דלא מחייב אלא אי עשה מעשה גמור וא"כ למה לא יעשה לכתחילה לחתום כן.
עוד כתב לתרץ וז"ל אי נמי גבי שבת כשם שאם הוסיף על הבנין חייב כך אם הוסיף על הכתב מה שאין כן חתימת העדים דכשר בכתב הסיקרא חתימת העדים לאו כלום הוא עכ"ל וכן תירץ גם הרב בני יעקב דף קי"ח וקשה דא"כ אמאי חייב ב' אחת משום מוחק ואחת משום כותב כיון שכונתו להוסיף על הכתיבה וליפותה.
ולענ"ד נראה דרבינו מפרש הכי מפני שאנו מדמין דהיינו לענין שבת דמדמינן ליה לכתיבה נעשה מעשה לכתחילה דשאני שבת דלא עבדינן עובדא על פינו ולכשיבנה בית המקדש לאו מפינו אנו חיין אלא מהנביא אשר יהיה ביום ההוא ויורה לנו מקום בית הבחירה וא"כ היאך נאמר דשרי לכתחילה לחתום עדים כן ויהיו הגירושין ע"פ עדות זה ואה"נ דאי גירשו כן מידי ספקא לא נפקא והא ראיה מדפסקינן לענין שבת והכי דייק לשון הש"ס וכי לפי שאנו מדמין נעשה מעשה ואע"פ שאמר לו אינו כתב אין קפידא דכיון דר"ל לו שלא יעשה כן דכן שאל לו מהו שיכתבו בסיקרא והיינו לכתחילה השיב לו בלשון זה וק"ל.
ושוב ראיתי להרב מרכבת המשנה שרצה להעמיס דרך זה בדברי הרב פרי הארץ ואפ"ה קשה לו ולפי מ"ש אין מקום לקושייתו ועיין מ"ש לקושיא זו בלחם יאודה דף מ"ח ע"א וליתא דאדרבא ממה שהקשה הש"ס לשמואל נראה דלא ס"ל כמימרא קמייתא דר"י אלא כברייתא ומה גם דר"י עצמו הוא דאמר הכי ודוק.

יז

רושם תולדת כותב וכו'. וכתב הרב המגיד ופי' רבינו בפי' המשנה שהרושם הוא אב בפני עצמו וז"ל פירוש המשנה ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על ב' אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג וכו' והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב ב' עכ"ל. ויש להקשות דא"כ לרבי יוסי כותב היכן מצא במשכן דיתחייב כשכותב בשבת הא לא מצינו אלא הב' אותיות והיינו רושם ועוד קשה דבפשיטות היה יכול למצוא הנפקותא בין כותב לרושם דלמ"ד משום כותב דוקא אותיות ולא רשימות ולרבי יוסי דמחייב משום רושם אפי' בב' רשימות בעלמא חייב וכ"כ הרע"ב משנה ג'.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.