ישועות יעקב/אורח חיים/לב

ישועות יעקב ‏ אורח חיים לב

סעיף א

א

(א) וצריך לכותבם כסדר הזה [לכתוב תחלה הקודמת בתורה]. ואם נאבד או נפסלו אחת מפרשיות הראשונות לא מהני שיכתבה פעם אחרת דהוי שלא כסדרן וצריך שיכתוב כל הפרשיות מחדש. ואמנם אם יש לו פרשה אחרת ויודע בעצמו שנכתבה קודם שכתב פרשה זו, שפיר דמי. ואף שלא נכתבה מתחילה לצרפה עם פרשיות האחרות. כן כתב בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ס' והביא ראיה לזה מהך דקאמר הש"ס במסכת מנחות דף ל"ב ע"א ספר תורה שבלה אין עושין ממנה מזוזה, שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומוקי לה הש"ס להשלים הרי שפרשה זו שבספר תורה לא נכתבה מתחילה להשלימה עם המזוזה מכל מקום מהני. ואחרי זה כתב אין ראיה מן מזוזה לתפילין דתפילין חמורה מן מזוזה. ולי נראה להביא ראיה מהך דמסכת סופרים (ריש פרק טו) מזוזה שבלה עושין אותה תפילין והיינו על כרחין לצרף לשתי פרשיות השניות, אף שנכתבה מתחילה לצורך מזוזה, ולא לצרפה לשתי פרשיות אחרות.

והנה מבואר שם עוד דספק שלא כסדרן פסול, מבואר מזה דפסול שלא כסדרן הוא איסור תורה. ונראה לי עוד, היכי שאנו מסופקין על הפרשה שרוצה לצרפה כעת לשאר פרשות והוא מסופק זמן כתיבת הפרשה הזאת יש לנו לתלות באיחור זמן כתיבתה. וזהו תורף מעלת חזקת הגוף, שכל ענין הנעשה יתלו שלא נעשה בקדימת הזמן. אמנם להיפך, אם ידוע לנו זמן כתיבת הפרשה שאנו רוצין לצרפה כעת לפרשות האחרות, אלא שאין אנו יודעין זמן כתיבת פרשות האחרות תלינן שנכתבו באיחור הזמן משום חזקת הגוף. וזה תלוי, דאם שלא כסדרן הוא פסול תורה בכל ספק מחמירין. ואם הוא רק פסול דרבנן, בצד השני היה מקום להקל. ויבואר לקמן והבן:

ב

(ב) יכתוב של יד קודם [של ראש]. הב"ח כתב לכתוב של ראש קודם לפי דקדושתו חמורה. ואין דבריו מוכרחים, דעיקר הטעם דשל־ראש קדושתו חמורה היינו שיש בקמטי הבית של ראש רובו של שם כמבואר לקמן סימן מ"ב. ובעת כתיבה אין כאן חומר קדושת של־ראש משל־יד. ואי משום דבעת הכתיבה דעתו ליתן הפרשות בבית של־ראש, אין זה רק הזמנה דהזמנה, דהרי כל זמן שלא הניח על ראשו אף שכבר ניתנו בבית של־ראש מותר לעשותן של־יד כמבואר בש"ס דמנחות דף הנ"ל, הא בעתיקי הא בחדתי, וכן פסקינן לקמן סימן מ"ב. והא דדייק הב"ח מלשון הטור שהתחיל בשל־ראש וזו לשונו, שיכתוב ארבע פרשיות שהן שמע וכו' כל אחת בקלף לבדה, ראיתי בדרישה שכתב דקאי אשל־יד וכוונת הטור שיכתוב בקלף לבדה, היינו שלא יערב הפרשיות רק כל אחד יהיה לבדו מחבירו וכולן בקלף אחד. אמנם בספר מצת שמורים הביא כי האר"י נהג לכתוב של־ראש קודם. והסומך על דברי האר"י, מי גבר אשר יש בכחו למחות בידו:

סעיף ג

ג

דיו שיש בו עפצים
(ג) [יכתבם בדיו שחור] בין שיש בו מי עפצים [ובין שלא במי עפצים]. הבית יוסף הביא בשם (הסמ"ק) [הסמ"ג (עשין כה) וספר התרומה (סימן קצה)] דאם יש בו עפצים פסול, דלאו דיו הוא. וכן כתב בשם התוספות (שבת כג. ד"ה כל; מגילה יט. ד"ה על; וגיטין יט. ד"ה דיו) [בשם רבנו תם]. ודעת הרבה פוסקים אינו כן, אלא דכל צבע שחור כשר, וזה הוא שהשמיענו כאן בשו"ע. והעולת תמיד (סק"ג) כתב דלא הוצרך השולחן ערוך להשמיענו. ונעלם ממנו דעת אלו הפוסקים המחמירין. ועיין בטור יורה דעה סימן רע"א:

ד

כתב בזהב וכתב עליו בדיו
(ד) [כתב אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים] או בזהב [הרי אלו פסולין]. הנה לקמן מבואר דאם כתב בדיו וזרק זהב על האותיות, פסולים. דכתב האחרון כתב ומבטל כתב הראשון. ואם כן היה נראה דהוא הדין להיפך, בכתב בזהב ואחרי זה כתב למעלה בדיו, דכשר, דעיקר הוא כתב העליון.

ואמנם זה אינו, כיון דיש תחת הדיו זהב אם כן האות לא נכתב על הקלף, דהזהב הוי חציצה בין הדיו לקלף. ואף בכתב בדיו וצפה בזהב וחזר וחיפה בדיו פסול כיון דהזהב של מעלה מהדיו מבטל כתב הדיו שתחתיו וכשרוצין להכשירו בדיו של מעלה מן הזהב, פסול, משום שהזהב חוצץ בין הקלף להדיו.

וראיה לדבר מהא דתניא שבת דף ק"ג ע"ב כתב האזכרות בזהב יגנזו. וכתב הרב בית יוסף דהוא הדין שאר אותיות, אלא דבשאר אותיות יוכל לגרור הזהב וישאר כתב התחתון ולא שייך למיתני יגנזו, אבל באזכרות אין תקנה משום מוחק השם. משמע דלחדש האזכרות בידו, גם כן אין תקנה ולכך יגנזו. וכן מצאתי בספר אליה רבה (סק"ה) אלא שלא כתב טעם לדבריו. ולי נראה הטעם שכתבתי:

ה

עפרות זהב באזכרות ושאר תיבות
(ה) אם זרק עפרות זהב [על האותיות מעביר הזהב וישאר כתב התחתון כשר]. בש"ס דשבת דף ק"ג ע"ב כתב שלא בדיו או שכתב האזכרות בזהב יגנוז. וכתב הרב בית יוסף דאם כתב שאר אותיות בזהב פשיטא דפסול גם כן, דהיינו רישא כתב שלא בדיו, אלא דכאן איירי שזרק עפרות זהב על האותיות. ובשאר אותיות יוכל להעביר הזהב וישאר האות כמקדם, ואמנם באותיות השם אי אפשר לעשות כן דהוי כמוחק השם [ובחנם כתב הט"ז ביו"ד סי' רע"ו (סק"ג) דלאו דוקא נקט אותיות השם].

והנה הבית יוסף ביורה דעה (שם) הביא דברי הריב"ש (סימן ז) דאם עבר וגירר הזהב ונשאר כתב התחתון כשר. ואמנם אם כל האזכרות נעשים באופן שגירר מהן הזהב, פסול משום דמיחזי כמנומר. והנה לפי זה היה נראה, דאף בשאר אותיות ותיבות אם הם הרבה שגורר מהן הזהב גם כן פסול, משום דמיחזי כמנומר. ולפי זה קשה לשון השו"ע בכאן שכתב סתם אם זרק עפרות זהב על האותיות, דמשמע אף אם זרק על רוב אותיות גם כן מהני גרירה. ולמה לא נפסל משום דמיחזי כמנומר, לדעת הריב"ש. ופשיטא דלענין מיחזי כמנומר אין חילוק בין אותיות השם ובין שאר תיבות ואותיות. שוב ראיתי בספר לחם חמודות שהרגיש בזה.

מחזי כמנומר
ונראה לי ליישב דבאמת הך עניינא שכתב הריב"ש דמיחזי כמנומר, אינו דבר ברור. ואפשר דאף אם יגרור הזהב לא חשוב כמנומר. ובפרט אי נימא דהך דמיחזי כמנומר אינו רק דרבנן משום זה אלי ואנוהו, נוכל לומר דבזה שהכתב הראשון נשאר, לא חשוב ליפסל בהכי. ואמנם היכי שהספר תורה היתה פסולה ונדחית כבר ואנו באין להוציאה מחזקת פסול, אנו אומרים דהיא בפסול עומדת כמו מעיקרא. והיינו בזה שכבר נפסלה קודם שהעביר הזהב ועל ידי העברת הזהב אנו באים להכשיר, פסלינן מחשש שמא חשוב כמנומר. ואמנם באמת אי נימא דמהני העברת הזהב מעל האות, לא היה על הספר־תורה או התפילין שם פסול, כיון דלא נדחה ענין המצוה, דכל שבידו לא הוי דיחוי ואין שם פסול עלה. ולכך באותיות השם כיון דאסור למחקו אם כן היה שם פסול עלה ונדחה המצוה כיון דאינו בידו לגרור מצד איסור מחיקת השם, חיישינן משום דמיחזי כמנומר. אבל בשאר אותיות, כיון דבידו לתקן, אם כן מעולם לא היה עלה שם פסול ולא חיישינן לספק דמיחזי כמנומר. כך נראה לי דעת פוסקים בזה ודוק:

שוב נזכרתי דבסוכה דף ל"ג ע"א אהך דהדס שענביו מרובים מעליו פסול ואף אם עבר ולקטן משום דיש דיחוי אצל מצות והקשו התוספות (שם ד"ה נקטם ובזבחים לד: ד"ה כל) דהא קיימא לן כל שבידו לאו דיחוי הוא. ותירצו דמשום דאין ממעטין ביום טוב ואי אפשר להכשירו רק באיסור לא חשוב בידו, והוא הדין בזה לא מהני ההכשר כיון שהיה עלה שם פסול ואתה רוצה להכשירו אמרינן דמספק אינו יוצא מידי פסולו. ובשאר תיבות לא היה עלה שם פסול, כיון דאפשר למחוק. ובאותיות השם לא חשוב בידו ויש עלה שם פסול:

אותיות הנטפלות לשם
הנה באותיות הנטפלין לשם אני מסתפק דאפשר כיון דקדושת הנטפלין אינו רק מדרבנן, אפשר דחשוב בידו. ואמנם מהך דסוכה (לג.) הנ"ל, נראה דאף מחמת פסול דרבנן לא חשוב בידו, דהרי הך דאין ממעטין ביום טוב גם כן אינו, רק דמיחזי כמתקן כמבואר שם בדברי הקדמונים. ומכל מקום מבואר מלשון הש"ס, כמו שהבינו רבותינו בעלי תוספות, דלא חשוב בידו. וכל מה שכתבתי בזה דברים ברורים המה.

כתב בדיו על הזהב
והנה אם לא גירר הזהב וכתב על הזהב, לכאורה נראה דכשר. ואף דכתב על גבי כתב לא מהני, מכל מקום כיון דזהב לאו מין דיו הוא וחיפוי בדיו הוי כמו דיו על גבי סיקרא דמהני וחשוב כתב. ולפי זה אף באזכרות יש תקנה שיוסיף עליהם דיו על הזהב.

ונראה לי דלכך לא מהני, משום דאין השם מן המובחר. כמו דסבירא להו לרבנן גבי כתב השם שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דאין השם מן המובחר. והוא הדין בזה, אם יכתוב עליו בדיו. ובירושלמי דשבת פרק י"ב (ה"ה) אקשינן דלמה להו לחכמים הך טעמא דאינו מן המובחר, תיפוק ליה דכתב על גבי כתב לא מהני. ומשני לדברי רבי יהודה קאמרי, דאף דסבירא ליה לרבי יהודה דכתב על גבי כתב מועיל, מכל מקום בספרי־תורה תפילין ומזוזות אינו מועיל משום דאין השם מן המובחר. והוא הדין בזה, אף דדיו על גבי סיקרא מהני מכל מקום אין השם מן המובחר.

ולפי זה קשה לדעת הריב"ש (סימן ז) הובא בבית יוסף יורה דעה סימן רע"ו דאף בגורר הזהב מן האותיות נראה כמנומר ופסול אף בדיעבד אם כן אף באזכרה אחת אי אפשר לגרור שאין השם מן המובחר ואין צריך לטעם מחיקת השם.

והנראה לי בזה דבאמת הך טעמא דקאמר שאין השם מן המובחר, לכאורה אינו כדאי לפסול בדיעבד הספר־תורה ולהיות כל הגוילין טעונים גניזה. דהרי כל עיקר זה־אלי־ואנוהו אינו רק מדרבנן ולא מיפסל בהכי. עיין תוס' סוכה ריש פרק שלישי (כט: ד"ה (והיבש) [לולב יבש]) ואיך מחשש שאינו מן המובחר יהיה פסול אף בדיעבד.

ונראה דמכאן ראיה לשיטת הרשב"ץ (שו"ת תשב"ץ ח"א סימן קעז) שיבואר לקמן, דשם שנכתב שלא לשם קדושה מותר למחקו. ואם כן הא דקאמר הש"ס כאן מעביר עליו קולמוס ומקדשו היינו שאינו צריך למחוק השם שנכתב שלא בקדושה, אלא דיכול להניחו כמות שהוא ולעבור עליו קולמס, אבל אם ירצה למחקו הרשות בידו. ועל זה קאמרי חכמים, דאין לעבור עליו קולמס, משום שאין השם מן המובחר. וכיון דרשאי למחקו, יותר טוב למחקו ולכתוב אחר במקומו. וזה ברור. ומעתה, כאן דאזכרה כבר נכתבה ואי נימא דתפסל אין לה תקנה, אם כן משום חשש דאין השם מן המובחר, אינו מהראוי לפסלה, כיון דזה־אלי־ואנוהו אינו רק לכתחילה, למה לא יתן עליו דיו. וכיון דנקט או שכתב אזכרות בזהב הרי זה יגנז ולא מהני תקנה, וקשה למה לא מהני תקנה זו דיעביר עליו קולמוס. ובתפילין אין כאן קושיא כלל, דאיירי שכבר כתב התפילין ואחרי זה שפך עפרות זהב, וכשירצה להכשירם על ידי העברת קולמוס הוי שלא כסדרן. אמנם בספר תורה דכשר שלא כסדרן, אף בכתב האזכרות בדיו יכול להעביר עליהם קולמס ולקדשן, כדי שלא יהיו היריעות מוטלים בבזיון. ואין ראיה מהך דאין השם מן המובחר וכמו שנתבאר שם דאפשר למחוק השם שנכתב שלא בקדושה. וגם מלשון הברייתא דקתני כתב האזכרות בזהב יגנזו, גם כן אין ראיה, דשם נוכל לומר דאשמעינן דכמות שהן אין לקרות בהן, דהרי בהא דתנן כתב שלא בדיו בודאי אפשר למחוק ולכתוב אותיות אחרות במקומן, אלא דמזה לא מיירי.

ונראה לי דראיות הפוסקים דאף במקום שאם לא יעביר עליהם קולמוס יפסל בדיעבד אין להעביר קולמס, דבש"ס דהניזקין דף נ"ד ע"ב בהאי דאתי לקמיה דרבי אמי ואמר ספר תורה שכתבתי לפלוני, אזכרות שבו לא כתבתי לשמו, אמר ליה נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה. וקאמר עלה ונעבר עלה קולמס וכו' נימא דלא כרבי יהודה. וקשה, הא אף כרבנן לא אתיא, דהרי אף רבנן מודים דמשום חשש דאין השם מן המובחר אינו פסול בדיעבד, אלא דכיון שנכתב שלא לשמה מותר למחקו ואין כאן פסול בדיעבד. אבל כאן דאמר נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה, מבואר מזה דלפי דבריו הספר־תורה פסולה ואין מניחין אותו למחוק. ועל כרחך כמו שכתב בעל שב יעקב (סימן נד ד"ה ומה שהקשה) דהך מילתא אתיא כמאן דאמר אין כותבין שם על המחק. ואם כן על כרחין הספר תורה פסולה ולמה לא נעבור עלה קולמס ולקדשה ויפסול הספר תורה, אלא ודאי דאף היכי דעל ידי זה יבוא הספר תורה לידי פסול ואי אפשר באופן אחר, מכל מקום לרבנן לא מהני אם יחזור ויעבור עליו קולמס, לפי שאין השם מן המובחר.

ועלה על לבי לומר דמדרבנן לא היה יכול להקשות, דנוכל לומר דרבנן סוברים דאף במקום דלא אפשר לא מהני העברת קולמס. ולכך ניחא ליה להקשות מרבי יהודה. אמנם כיון דמשום דמיחזי כמנומר לא הוי גם כן רק משום זה־אלי־ואנוהו, הוא הדין בשם אחד לרבנן. ובחידושי למסכת גיטין (נד:) הארכתי בזה. והמשכיל יבין:

סעיף ה

ו

תפילין שנכתבו בשמאל וכשאין אחרים
(ו) ואם כתב בשמאל פסול. כן מבואר בש"ס דשבת פרק הבונה דף ק"ג ע"א דאם כתב בשמאל בשבת פטור דאין דרך כתיבה בכך וכל שכן דפסול לגבי כתיבת ספרים תפילין ומזוזות. ואמנם בספר התרומה (תפילין סימן רה) כתב דאפשר לומר אף דלענין שבת פטור משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל לענין כתיבת תפילין כשר בדיעבד דמיקרי כתיבה ועל כן מבואר כאן דפסול כדעת רוב הפוסקים. ואמנם כשאין תפילין אחרים כדי שלא יבטל ממצות תפילין אפשר לסמוך על סברת ספר התרומה. ובשולט בשתי ידיו גם כן כותב לכתחילה בימין ובדיעבד כשר. כן הוא תוכן דברי השו"ע.

והנה הבאתי ראיה לדעת המכשירין ולחלק בין שבת לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות. דבש"ס דמנחות ל"ז ע"א בהא דדייק הש"ס דהנחה ביד שמאל, דסתם יד הוא שמאל, רבי נתן אמר אינו צריך הרי אומר וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין וממילא דהנחה בשמאל. עיין שם היטב. ולבסוף אסיק מידכה יד כהה. והנה בכותב בשמאל ושאר מעשיו בימין, נסתפקו התוספות ודעת רוב הפוסקים דמכל מקום אם כל מעשיו בימין פשיטא דיד שמאל נקרא יד כהה וגם כיון דעל כל פנים לא מיקרי איטר, ממילא דאזלינן בתר יד כל אדם דשמאל נקרא יד כהה. ועל כן מניח בשמאל וקושר בימין. ולענין כתיבה פשיטא דכותב בשמאל כיון דאי אפשר לו לכתוב בימין. ולענין שבת גם כן אם כותב ביד שאינו כותב בה תמיד ולאו דרך כתיבה הוא דפטור, ובכותב בשמאל שדרכו בכך חייב. ואם כן איך נקיים וקשרתם וכתבתם דיכתוב ביד שקושר בו, כיון דאי אפשר. ופשיטא דהך דוקשרתם וכתבתם היקש גמור הוא. אלא ודאי דענין כתיבה אינו מעכב כלל וביד שנוח לו לכתוב בה בזה כותב הספרי־תורה, תפילין ומזוזות ולא שייך בזה היקש דוקשרתם וכו'. ואף דלענין שבת פטור היינו משום דאינו מלאכת מחשבת, אבל לענין כתיבת תפילין כיון דכתובים כהלכתן אין כאן עיכוב כלל. ואמנם הא דלא פסלינן לה אף בדיעבד מטעם היקשא דוקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין אף כתיבה בימין, דלענין קשירה גופא היכי דאי אפשר בענין אחר יכול לקשור בשמאל, כיון דקשירה בימין הוא רק במקום דאפשר הוא הדין הך דכתיבה בימין הוא רק במקום דאפשר.

וגם בהא דמסיק הש"ס דשולט בשתי ידיו חייב בין בימין ובין בשמאל, וקשה דאם כן בכותב תפילין ביד שמאל למה חייב, הרי בשולט בשתי ידיו מניח בשמאל וקושר בימין. וכתיבה וקשירה שווים הם, דכותב בימין. ואף דשבת וכתיבת סת"מ עניינים נפרדים הם מכל מקום למה חייב בכותב סת"מ ביד שמאל. ועל כרחך דאף דקושר בימין מכל מקום בשולט בשתי ידיו אף שכותב בשמאל כשר. וכדעת הרבנים האחרונים.

ואין לומר דמתניתין לא איירי בכתיבת ספרים וכו', דהרי בהך דכתב על גבי כתב דייק הש"ס שם מהך מילתא דאיירי אף בכתיבת סת"מ או גט היכי דכתב האחרון מתוקן. והבן כי קצרתי:

סעיף ו

ז

הא דמר זוטרא שרטט כל הפרשה
(ז) [אין (צריך) לשרטט] כי אם שטה עליונה. עיין במגן אברהם (סק"ז) הביא דברי ברכת הזבח (מנחות לב:) שהקשה אהך דמר זוטרא שרטט וכתב לכל הפרשה, דהא די בשטה עליונה. והמגן אברהם דחה דבריו, דמר זוטרא לא היה בקי וגם דבאמת לא שרטט רק שטה עליונה רק דכתב לכל הפרשה. ובאמת גם ברכת הזבח הבין כן דשרטט רק שטה ראשונה, כמו שמורה הלשון, דאם כן הוה ליה למימר מר זוטרא שרטט לכתוב כל הפרשה. ולכך שפיר דייק הברכת־הזבח דמר זוטרא היה בקי לאמן ידיו מדשרטט רק שטה ראשונה. וקושית הברכת־הזבח לפי מה שכתב הרא"ש דבכתב קודם לכן אף בלי שרטוט כגון שכתב דברי הרשות אף בלי שרטוט וכתב אחר כך דברי תורה, אין צריך שרטוט, אם כן בשטר חליצה שכתב קודם לכן שאר דברים ואחרי זה כותב ואקרינן לדידיה ואקרינן לדידה אין צריכים שרטוט כלל. והמעיין בברכת־הזבח יראה בעין שכן הוא עיקר קושייתו:

ח

שרטוט תפילין ומזוזה
(ח) [ואם] אינו יודע ליישר השטה בלא שרטוט. ראשון תחילה נבאר לשון הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות (תפילין) [מזוזה] וז"ל תפילין וספרי תורה שבלו אין עושין מהן מזוזות שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ובש"ס מסכת מנחות דף ל"ב ע"ב אקשינן עלה דהך ברייתא, הא מורידין עושין, והא מזוזה בעיא שרטוט ותפילין לא בעו שרטוט. וקאמר הש"ס דהך ברייתא אתיא כמאן דאמר מזוזה לא בעיא שרטוט. וקשה על הרמב"ם שהעתיק ברייתא זו, דלדידן דמזוזה בעיא שרטוט אף אי מורידין אין עושין.

ונראה לי ליישב הדבר, דהתוספות הקשו אהא דקאמר דתפילין לא בעי שרטוט, דנוקמי במשורטט והרי אין פסולים במשרטטי. ותירצו דלא היו רגילין לשרטט, דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ואמנם דעת הרבה פוסקים דמותר לשרטט התפילין אם ירצה ואם כן הדרא קושיא לדוכתה.

אי בעינן שרטוט מזוזה לשמה
ונראה לומר, דהנה בהא דמזוזה צריכה שרטוט יש מקום ספק אם צריכה שרטוט לשמה. והנה בספר תורה מבואר בדברי הטור ביורה דעה דאף לדעת האומרים דצריכה שרטוט, לא בעי שרטוט לשמה. וכפי הנראה גם במזוזה כן דעתו, דלא בעינן שרטוט לשמה. והנה לכאורה טעמא בעי וכי גרע משחרות עור הרצועות דבעינן לשמה כיון דהלכה למשה מסיני דבעי שיהיו שחורות, אם כן מכלל מעשה התפילין הן ולכך בעיא לשמה. ואם כן הוא הדין בזה, כיון דבעיא שרטוט מהיכי תיתי לא בעיא שרטוט לשמה.

ואמנם טעם הדבר שנראה מלשון הפוסקים בזה, משום דהזמנה לאו מילתא הוא והשרטוט אף דהלכה למשה מסיני הוא אינו רק בגדר הזמנה לגוף המצוה, דגוף המצוה אינה רק הכתיבה. והנה דעת התוס' במסכת סנהדרין דף מ"ח ע"ב (ד"ה אע"פ) מאן דסבירא ליה דלא בעי עיבוד לשמה סבירא ליה הזמנה מילתא. והנה רב סבירא ליה במסכת סוכה דף ט' ע"א דלא בעי טויה לשמה גבי ציצית. וכפי המבואר בש"ס דמנחות דף מ"ב ע"ב טויה גבי ציצית ועיבוד גבי תפילין דין אחד להם. ורב סבירא ליה דלא בעיא עיבוד לשמה והיינו משום דסבירא ליה הזמנה מילתא הוא. אם כן מילתא דפשיטא הוא דמזוזה בעי שרטוט לשמה, דהיינו הזמנה, שלא יהיה אחר כך שום מעשה עד הכתיבה. ועיקר הזמנה הוא השרטוט.

ובזה אתי שפיר, דהנה הרב בית יוסף בשם הקדמונים כתב גבי אי מהני עיבוד לשם מזוזה לענין לכתוב עליו ספר תורה, וכתב דלדעת רבינו דמזוזה אינו צריך עיבוד לשמה פשיטא דלא מהני אף עיבוד לשם מזוזה לענין לכתוב עליו ספר תורה. ומעתה אמינא להיפך, דאי נימא דמזוזה צריכה שרטוט ותפילין אין צריכין שרטוט, אף ששירטט התפילין לשם מצותן מכל מקום לא מהני לענין כתיבת מזוזה. אמנם באמת מזוזה אינה צריכה שרטוט לשמה. ואמנם המעיין בסוגיא דמנחות (שם) יראה דעיקר הקושיא שם לרב ורב פסק דהזמנה מילתא הוא ובעינן שרטוט לשמה. אבל רבינו ז"ל דפסק הזמנה לאו מילתא הוא ולא בעינן שרטוט לשמה, לכך הוצרכנו לטעם שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ודו"ק בזה:

והנה זה לי ימים רבים הקשיתי בהא דקיימא לן לענין הוצאת שבת (שבת עח:) קלף שיעורו כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל, אמאי לא מחלק דאם הקלף הוא משורטט דאז אין לכתוב עליו תפילין לכתחילה, בקלף כזה שיעורו כדי לכתוב עליו מזוזה דבעי שרטוט. ואי נימא דבאמת הא דנקט קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, היינו בקלף שאינו משורטט, אם כן הא דהקשה בש"ס בשבת דף ע"ט ע"ב מברייתא דקתני קלף ודוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה, דילמא שם איירי בקלף ודוכסוסטוס משורטטים כעין דרך לכתוב עליו מזוזה ולכך נקט כדי לכתוב עליו מזוזה ולא תפילין, דתפילין אין לשרטט ואף דמשרטטי אין לכתוב עליו תפילין, דכל הפטור מן הדבר אין להחמיר כדי שלא יהיה נקרא הדיוט.

ונראה לי דלא ניחא ליה להש"ס לאוקמי הך ברייתא במשורטט, דבסיפא דהך ברייתא קתני יריעה כדי לכתוב עליו תפילין, ובארתי הדבר במקום אחר דיריעה היינו שנשתייר מן הספר־תורה, בזה שיעורו כדי לכתוב עליו תפילין. ובאמת התוס' הקשו שם (ד"ה והא) אמאי לא הקשה הש"ס ברייתא רישא אסיפא. וכתבתי דהוי מצינן לחלק דיריעה כבר מעובד לשמה וקלף איירי באינו מעובד עדיין לשמה, אבל אי נימא דמשורטט, אם כן קשה הא אי אפשר לתפילין, דספר תורה שבלה אין עושין ממנו תפילין משום דספר תורה בעי שרטוט ומזוזה לא בעי. ובחידושי למסכת שבת הארכתי בזה ואין כאן מקומו:

סעיף ח

ט

(ט) צריך הקלף להיות מעובד [בעפצים או בסיד וצריך שיהיה מעובד לשמו]. לבאר דינים אלו צריכין אנחנו לבאר דברים האלו. הנה זה לי זמן רב נתקשיתי לשיטת רבינו הגדול דמזוזה אינו צריך עיבוד לשמה וספר תורה ותפילין צריכין עיבוד. וקשה, הא דקאמר הש"ס במסכת שבת דף ע"ט ע"ב קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין שהיא שמע ישראל. ואקשינן עלה מברייתא דתנא קלף ודוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה, דילמא איירי בלא עיבוד לשמה, ועל כרחך איירי כן בלא עיבוד לשמה, דהרי עיקר הרבותא דבקלף אין שיעורו כדי לכתוב עליו קשר מוכסין ואשמעינן דאין דרך לכתוב קשר מוכסין על הקלף. ואם איירי בעיבדו לשם תפילין, פשיטא דאי אפשר לכתוב עליו קשר מוכסין, דהרי הקלף מעובד לשם תפילין ואי אפשר לכתוב עליו דבר חול. אלא וודאי דאיירי באינו מעובד לשם תפילין. ואם כן על כרחך צריך לומר דהך מתניתין כמאן דסבירא ליה דלא בעינן עיבוד לשמה, ואם כן מה הקשה הש"ס מהא דקתני קלף ודוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה דילמא הך ברייתא כרבן שמעון בן גמליאל דסבירא ליה דתפילין בעי עיבוד לשמה ולכך אין משערין כדי לכתוב עליו תפילין, אבל מזוזה לא בעי עיבוד לשמה לכולי עלמא. וקושיא זו כתבתי בימי ילדותי בתשובה אחת והארכתי מאד בישוב הענין דרך פלפול.

ולכאורה עלה על לבי כיון דמבואר לקמן דאף אם אינו מעובד לשמה יוכל לחזור ולעבדו לשמה דהיינו להניח עליו סיד. אם כן מהראוי דנימא שיעורו כדי לכתוב עליו תפילין, דהיינו שיחזור ויתן עליו סיד ויהיה ראוי לכתוב עליו תפילין. ואמנם לפי זה קשה כיון דבעור שאינו מעובד קיימא לן דשיעורו כדי לכתוב עליו קשר מוכסין אלא דבעור מעובד קיימא לן דלא טרח אינש לעבד העור בשביל כתיבת קשר מוכסין, ועל כרחך דדעתו לכתוב עליו תפילין. ולפי זה בשיעור קטן שאין בו כדי לכתוב עליו מזוזה, רק תפילין, ותפילין בעי עיבוד לשמה, ועל כרחין שיחזור ויעבדו לשמה, ואם כן בין כך ובין כך עיבוד זה בכדי הוא ושפיר נוכל לומר דטרח לעבדו אף לא לענין תפילין ומזוזות. ואם כן נימא דשיעורו כשיעור קשר מוכסין והדרא קושיא לדוכתה.

ומזה הבאתי ראיה לדעת הרמב"ן (גיטין נד:) ואתו צבא מן הפוסקים דאף מאן דסברי ליה דלא בעינן עיבוד לשמה היינו בתפילין שהם מכוסים, אבל ספר תורה כולי עלמא מודים דבעינן עיבוד לשמה. והביאו ראיה מהא דקאמר הש"ס במסכת גיטין פרק הניזקין דף נ"ד ע"ב בההוא דקאמר ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שבה לא עבדתי לשמן דנאמן. ולקמן יבואר. ואם כן אי אפשר לומר דסתם מתניתין סבירא לה דתפילין לא בעינן עיבוד לשמה, דאם כן יוקשה דהא סתם מתניתין במסכת מגילה אין בין ספרים לתפילין ומזוזות וכו', ומבואר דלענין עיבוד זה וזה שוין. ועל כרחך דאף בתפילין סבירא ליה למתניתין דבעי עיבוד לשמה וכיון דקתני כדי לכתוב עליו תפילין שמע מינה דאיירי במעובד לשמה או כיון דראוי לעבדו שיעורו כמעובד. ואם כן קשה מברייתא דקלף ודוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה. ולומר דמתניתין איירי במעובד לשמה וברייתא באינו מעובד לשמה, לא ניחא ליה לומר כן, כיון דנקט לשון אחד במתניתין וברייתא לא ניחא ליה לאוקמי בעניינים נפרדים, דזה איירי במעובד לשמה וזה איירי באינו מעובד לשמה. ודו"ק:

והנה בהך תוספתא דקלף ודוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה, בסיפא שם קתני יריעה כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין. והנה, לשון יריעה מורה שנשאר מן הספר תורה יריעה אחת והוא מוציא קלף מיריעה הנשארת מן היריעה של הספר־תורה ואיירי שהיה מעובד לשם ספר תורה דראוי לכתוב עליו תפילין. ובזה לשון התוספתא מיושב מאד דנקט קלף וכו' דהיינו שאינו מעובד לשמה כלל, כדי לכתוב עליו מזוזה, דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה. אבל תפילין בעי עיבוד לשמה וביריעה דהיינו שנשאר מן כתיבת הספר־תורה יריעה, דזה מעובד לשמה והוא ראוי לכתיבת תפילין, על כן שיעורו כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין. וזה ברור.

ובזה נראה לפי עניות דעתי ליישב קושית התוס' במסכת שבת דף ע"ט ע"ב בתוס' ד"ה והא מדקתני סיפא, דאמאי לא הקשה ברייתא עצמה רישא לסיפא עיין שם היטב. ועם מה שכתבתי אתי שפיר. והבן:

י

לכתוב תפילין על קלף מעובד לשם ס"ת
(י) [שהוא מעבדו לשם תפילין או] לשם ס"ת [אבל אם עיבדו לשם מזוזה פסול]. בתשובה הארכתי בזה על דבר קלף שנתעבד לשם ספר תורה, אם מותר לכתוב עליו תפילין.

הנה הרב בית יוסף סתם כאן דמותר לכתוב עליו תפילין. ואף דבגוף הקדושה סבירא ליה דהזמנה מילתא, היינו לענין לכתוב עליו דבר חול, אבל לענין קדושה קלה מותר לכתוב אף שהזמינו לקדושה חמורה. וטעם הדבר נראה לי, דלענין לכתוב עליו דבר חול מיקרי הורדה מקדושתו, דעד עתה היה קלף מעובד לשם ספר תורה דיש בו מקצת קדושה. ועתה נכתב עליו דבר של חול. מה שאין כן כשכותב עליו תפילין, אין זה הורדה, דפשיטא דתפילין בעצמן יש בהן קדושה יותר מן קלף שנתעבד לשם ספר תורה, דהרי עד עתה לא היה רק קלף, ועתה הרי הם תפילין שנכתבו בקדושה. וזה ברור מאד.

ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה בספר עבודת הגרשוני סימן ס"ה והביא ראיה דאף לענין להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה גם כן אמרינן הזמנה מילתא מהא דקאמר בש"ס מנחות דף ל"ד ע"ב אהך דאם אין לו תפילין של יד ויש לו שני תפילין של ראש שטולה עור על אחת מהן. והא אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומשני דאיירי בחדתא ולמ"ד הזמנה מילתא דאתני עליה מעיקרא. מבואר מזה, דאף לענין להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה גם כן אמרינן הזמנה מילתא הוא.

ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, דשם שכבר נגמרו התפילין של ראש אלא שעדיין לא הניח אותן וכשעושה אותן של יד מוריד אותן מקדושתן. אבל בזה שכותב תפילין על קלף המעובד לשם ספר תורה מעלה אותן מקדושה קלה לקדושה חמורה, אלא שהיו עומדין לכתוב עליהן ספר תורה דקדושתה חמורה, בזה אמרינן דהזמנה לא הוי כאלו כבר נכתב אלא שאין להקלף רק קדושת קלף המעובד לשם ספר תורה. ותפילין שכבר נכתבו קדושתן יותר מקלף, ואין זה הורדה מקדושתו, דהרי בעת שהיה קלף מעובד לשם ספר תורה לא היה קדוש כמו תפילין לענין כל הדברים. ומעתה אין חשוב הורדה. אבל בהך דתפילין של ראש ותפילין של יד דשניהם כבר נכתבים ונעשים, קדושת תפילין עליהן, אלא שעדיין לא הניחן, חשוב הזמנה לחוד. ולמאן דאמר הזמנה מילתא הוא חשוב כאלו כבר הניחן.

ואני תמה מאד על בעל עבודת הגרשוני שלא הביא כלל דברי הבית יוסף וכתב דבריו כאלו אין שום חולק בזה. והנה הרב הודה בעצמו שדברי (הר"ן) [הנמוקי יוסף] אינו מורה כן, אלא כי מחמת הראיה הנזכרת לעיל מהך דתפילין של ראש אין עושין אותה של יד, נדחק בדברי (הר"ן) [הנמוקי יוסף]. ולפי מה שכתבתי אין כאן ראיה כלל.

גם בגוף הדבר שהמציא הנימוקי יוסף דבגוף הקדושה אמרינן הזמנה מילתא הוא, ויצא לו כן מהא דקיימא לן דבעינן עיבוד לשמה. והש"ס במסכת סנהדרין דף מ"ח ע"ב תליא להך מילתא דבעינן עיבוד לשמה בהך מילתא דהזמנה מילתא ואנן קיימא לן הזמנה לאו מילתא ועם כל זאת בעינן עיבוד לשמה, שמע מינה דבגוף הקדושה אמרינן הזמנה מילתא הוא. ובאמת דעת הנימוקי יוסף צריך להיות בפירושא דסוגיא דמנחות, דאם הזמנה מילתא צריך עיבוד לשמה, ואם הזמנה לאו מילתא אין צריך עיבוד לשמה. ובאמת אנן קיימא לן כשיטת התוס', ופירושם באמת להיפך, דלמאן דאמר הזמנה מילתא אין צריך עיבוד לשמה דדי בשאר הזמנה ולמאן דאמר לאו מילתא, על כרחך בעי עיבוד לשמה. ואם כן יש ראיה דבגוף הקדושה גם כן הזמנה לאו מילתא, מהא דקיימא לן דבעינן עיבוד לשמה. והגם כי אין בידי לחלוק על גוף דברי הנימוקי יוסף הנ"ל אבל בגוף דין זה דקלף המעובד לשם ספר תורה כותבין עליו תפילין, בזה אף הנימוקי יוסף מודה. עכ"ל התשובה:

סעיף ט

יא

(יא) ואם עיבדו עכו"ם [להרמב"ם פסול אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו] ולהרא"ש כשר [אם ישראל עומד על גבו וסייעו]. מלשון זה משמע דדוקא לענין עיבוד סבירא ליה להרא"ש דמהני אם ישראל עומד על גביו, אבל לענין כתיבה לא מהני. וכן מבואר בלשון הרא"ש בהלכות ספר תורה (סימן ג) שכתב דעיבוד מהני כשהנכרי מעבדו וישראל עומד על גביו. וכתב דלא דמי לכתיבת הגיטין דקיימא לן דלא מהני בכתיבת הגט נכרי וישראל עומד על גביו, דשם בעי שיהיה לשמה כל כתיבת התורף וזה לא יעשה הנכרי על דעת ישראל. אבל כאן, כיון שנתן העורות לתוך המים, די בכך. והיא שעה מועטת ועושה על דעת ישראל. ומעתה בכתיבת הספר־תורה או תפילין לא מהני עמידת ישראל כיון דבעינן שכל הכתיבה יהיה לשמה.

ויש ראיה לדבר דבש"ס דגיטין דף מ"ה ע"ב אהך דרבן שמעון בן גמליאל סובר דמותר לקנות ספרים מן הנכרים, ואקשינן עלה, ורבן שמעון בן גמליאל עיבוד לשמה בעי כתיבה לא בעי. ומאי קושיא, דילמא איירי בישראל עומד על גביו, אלא ודאי דלא מהני. שוב מצאתי ראיה זו בספר מגן אברהם לקמן סימן ל"ט ס"ק ב' ותמיה לי שלא הביא דברי הרא"ש בהלכות ספר תורה שהבאתי. ובזה נראה לי ליישב הא דהקשה הש"ס, ורבן שמעון בן גמליאל עיבוד לשמה בעי, כתיבה לשמה לא בעי. ואמאי לא הקשה בפשיטות דהא ליכא כאן עיבוד לשמה, דהרי קונין מן הנכרי ולא ידעינן אי נעשה עיבוד לשמה. וסתמא דמילתא, הנכרי עיבדו והוא אינו מעבד לשמה. ובזה אתי שפיר, דלענין העיבוד מהני אם ישראל עומד על גביו. ובאמת שהתוספות הקשו מה מדמי כתיבה לעיבוד, דהא בשעת כתיבה נוכל לומר סתמא לשמה קאי ובעיבוד לא שייך זה דאטו כשמעבד עורות נימא דסתמא יכתוב עליהם ספר תורה. ובזה אתי שפיר, דבאמת כאן היה העיבוד גם כן על ידי הנכרי, אלא שהישראל עומד על גביו. ובשלמא כשהישראל כותב אחר כך הספר לשמה, שייך לומר דנכרי על דעת ישראל קעביד, אבל כשהנכרי כותב לבסוף (ו)לא יעשה הדבר לשמה, כיון דבעינן כתיבת כל הספר לשמה וזה אין רצונו של הנכרי לעשות, אם כן ממילא אינו עושה העיבוד על דעת הישראל ואם כן גם העיבוד לא נעשה לשמה ופסול וזה ברור.

ולולי שאין דרכי לחדש דבר להלכה נגד דברי הפוסקים שאנו שותין מימיהן הייתי אומר דבאמת בחרש שוטה וקטן דמהני גדול עומד על גביו אף בגט, כתב הרשב"א בשם רבינו יונה דלא מהני רק מתורת שליחות ובמילתא דשייך תורת שליחות, כגון כתיבת הגט. אבל בשחיטה, דלא שייך שליחות, דכשנשחט מהני אף בלי דעת בעלים, וכמו כן בחליצה דלא מהני שליחות, לא מהני אחרים עומדים על גביו. דלא חשבינן מעשה העומד על גביו כמעשה האדם שעושה המעשה. עיין בחידושי הרשב"א מסכת חולין דף י"ב ע"ב ובשו"ת הרשב"א (ח"א סימן כו).

ומעתה אף אי נימא דלא שייך בזה לומר נכרי על דעת עצמו קעביד מכל מקום אינו מועיל בסת"מ, כיון דלא שייך בזה תורת שליחות דהכותב ספרים אינו צריך דעת בעלים בכתיבת הספר. אלא דזה אינו, דהרי ענין העיבוד לשמה הוא רק שהקלף יהיה קדוש ואינו צריך להמעבד הקלף שיקדשהו לשמה ואם אדם אחר מקדשו על ידי עיבוד לשמה שפיר דמי, אלא דאם הנכרי עושה הדבר על דעת עצמו שלא לשם קדושה לא מהני, אבל אם לא נימא בזה נכרי אדעתיה דנפשיה קעביד, מהני קדושת הישראל שמקדש הקלף.

והנה כתיבת ספר תורה לשמה ילפינן לה מדכתיב ועתה כתבו לכם, דהיינו לשמה. כמו דדרשינן גדילים תעשה לך, לשמה. כן כתב (הרמב"ן) [הר"ן] במסכת סנהדרין (מח:). וא"כ בעינן שהכותב יכתוב לשמה וכיון דלא שייך בזה תורת שליחות לא מהני גדול עומד על גביו כמו דלא מהני גדול עומד על גביו גבי שחיטה.

(והנה במה דקיימא לן דכל אדם מישראל מחויב לכתוב לעצמו ספר תורה, ואפילו הניחו לו אבותיו מצוה לכתוב לעצמו ולא מהני קניית ספר תורה, אם כן אם מצוה לאחר הוא מתורת שליחות ומהראוי שיהיה מהני ישראל עומד על גביו, דהיכי דשייך תורת שליחות מהני גם כן עומד על גביו. אלא דבנכרי לא מהני שליחות בלאו הכי, אבל בגר שחזר לסורו מהני. ובזה פלפלתי הרבה בחידושי למסכת גיטין ואין כאן מקומו).

גלל כן בכתיבת ספר תורה לכולי עלמא לא מהני גדול עומד על גביו. רק בעיבוד, דאינו רק לקדש הקלף וזה יכול לעשותו על ידי מי שיהיה. וכיון דהמעבד אינו מכוין להיפך, שפיר דמי. כן נראה לי ברור. ובספר (ע"ש) [עולת תמיד] (סימן לט) כתב דהוא הדין בכתיבה מהני גדול עומד על גביו. ואין דבריו נכונים. וכבר השיג עליו בעל מגן אברהם סימן ל"ט ס"ק ב' והדברים ברורים למבין:

סעיף טו

יב

מוקף גויל בתחילת כתיבה ולאחריה
(יב) [אם לאחר שנכתב] ניקב [בתוך הה"א או המ"ם כשר אפילו ניקב כל תוכו]. במנחות דף כ"ט ע"א ניקב תוכו של ה' כשר. יריכו אם נשתייר כמלא אות קטנה כשר, ואם לאו פסול. ופירש רש"י דבתפילין איירי. ונראה לי דקשיא ליה לרש"י, הא דקאמר כשר משמע דאף בממלא הנקב כל החלל באופן שלא נשאר היקף גויל בתוך האות כשר, וזה דבר הקשה. אמנם הדבר נכון, דהנה באמת אנן קיימא לן דבתפילין פסול אם נכתב שלא כסדרן ועל כן אם היה פסול בתפילין ותיקנו, פסול, כיון שלא נכתב כסדרן, כיון שהתיקון היה אחר שכבר כתב התיבות שאחר התיבה הזאת. ואמנם בדיבוק האותיות זה לזה עד שאינו מוקף גויל וכתב אחריהן תיבות אחרות והפרידן אחר כך כשר, דכיון דכתב גמור הוא ואין כאן פסול בגוף האותיות, רק שאינן מוקפין גויל כשהפריד אחר כך האותיות זה מזה באופן שאין כאן דבק כלל והן מוקפין גויל חוזרין לכשרות והוי כסדרן. והוא הדין בזה, אי נימא דניקב תוך האות פסול, אם מדביק אחר כך קלף בדבוק באופן שחוזר להיות צורת האות כבתחילה לא מהני משום דהוי שלא כסדרן, אבל אם האות שניקב תוכו כשר אלא שאינו מוקף גויל, פשיטא דלא גרע מדיבוק האותיות זה לזה וחזר והפרידן דכשר. וכך כתב רש"י דאיירי בתפילין, דבספר תורה מהני חזר ותיקנה בלאו הכי.

אמנם זה דחוק, דהרי סתמא קתני, ניקב תוכו כשר. גלל כן נראה לי בפשיטות דבאמת הרב ב"ח דקדק לשון הש"ס ניקב תוכו של ה' דמשמע דאיירי שכבר נכתב הה' בכשרות ואחר כך ניקב תוכו, והיינו כמו שכתבו הפוסקים דהא דצריך מוקף גויל היינו בתחילת הכתיבה, אבל אם ניקב אחר כך באופן שאינו מוקף גויל כשר והטעם יבואר לקמן. ולכך נקט ניקב תוכו של ה'.

ואמנם עדיין קשה, לפי מה שיתבאר לקמן דאף אחר שכבר נכתב צריך לתקן אם אפשר שיהיה מוקף גויל. וכיון דקתני כשר, משמע דאין צריך תיקון כלל, והא אפשר שיגרור רגל הה' באופן שיהיה נשאר מלא אות קטנה בעובי ויהיה חוט השערה מוקף גויל. ודוחק גדול לומר שגם כעת רגל הה' אינו רק שיעור מועט ואי אפשר לגרור עוד. ועל כן פירש רש"י דאיירי בתפילין ופסול שלא כסדרן וסבירא ליה לרש"י דאף בפסול מחמת שאינו מוקף גויל פסול שלא כסדרן. ולכך, כיון דאי אפשר בענין אחר חשוב כדיעבד ואינו פסול משום שאינו מוקף גויל. כן נראה לי נכון בביאור לשון רש"י ז"ל.

מחיקת מקצת עובי אות בשמות קודש
והנה באותיות השם הקדוש נראה לפע"ד ברור דאסור למחוק אף מקצת האות, כיון דכל האותיות נתקדשו, כשאנו גוררין מקצת האותיות הוי כמוחק מקצת השם. ואפשר דגרע יותר מאילו קלף כל התיבה בשלמות, דשם נשאר קדושתו עליו. וכאן בתחילה היה קדוש בקדושת השם, ומעתה שגררו אינו בקדושתו עוד. וזה ברור מאד. ולכך באותיות השם נראה לי ברור דלא חשוב אפשר לתקן שיהיה מוקף גויל. והנה הרשב"א בתשובה כתב דאם האות אינה מוקפת גויל מלמטה כיון דאפשר לגררו שיהיה מוקף גויל אמרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, הכי נמי כיון שראוי לגררו עד שיהיה מוקף גויל כשר, אבל באותיות השם כיון דאי אפשר לגררו כמו שנתבאר אם כן בעינן שיהא מוקף גויל, ועיין שם היטב. ולפי זה עדיין קשה דקתני ניקב תוכו של ה' וקשה דקתני סתמא והרי באותיות השם אי אפשר לגרור עד שיהיה מוקף גויל ואם כן אינו ראוי להיות מוקף גויל ומכל מקום כשר:

סעיף טז

יג

(יג) או שנפסק רגל הא'. עיין בט"ז (סק"ט) הקשה על זה מדברי הריב"ש (סימן ק"ך) ומהרי"ק (שרש סט) וכבר נתקן הגרסה רגל האחד. ועיין במגן אברהם ס"ק י"ח ובכנסת הגדולה וכן הוא העיקר.

והנה באמת כי מה שכתב מהרי"ק בביאור דברי ההגהות מיימוני וז"ל הרב רבינו מאיר פסל תפילין שלי בשביל שמקצת יודי"ן של האלפין לא היה נוגעין בגוף הא'. ושוב אמר, שאם תינוק דלא חכים וכו' קורא אותה אלף יכול לתקן ולא מיקרי שלא כסדרן. כתב מהרי"ק דדוקא לענין שלא יהיו נחשב שלא כסדרן מהני קריאת התינוק. ובזה אין דבריו מובנים, דאי נימא דנשתנה צורת האות עד שאינו דומה לאות אלף ולא מהני קריאת התינוק, אם כן ממילא תיקון לא מהני, דהוי שלא כסדרן. והרב בספר פנים מאירות ח"ב סי' ט"ז מחלק בזה בין ריוח דק מאד עד שהתינוק קורא אותו כצורת האות, יש להקל. ומדברי כל האחרונים לא נראה כן:

יד

כתיבה תמה ומוקף גויל
(יד) אם תינוק [שאינו] לא חכם [ולא טיפש יודע לקרותו כשר ואם לאו פסול]. באמת שכן מבואר בש"ס מנחות דף כ"ט ע"ב גבי ו' שנפסק דמייתינן תינוק. והנה לכאורה קשה נהי דחשוב אות גמור כיון שהתינוק קורא אותו מכל מקום כיון שיש כאן הפסק או נקב שאין הדיו עוברת עליו אין זה כתיבה תמה וכמו דצריך שיהיה האות מוקף גויל כדי שיהיה כתיבה תמה ופשיטא דחשיב אות אף כשאינו מוקף גויל. וכמו שנסתפקו בזה הקדמונים. דלענין כתיבת ספר תורה, אפשר דאין צריך להיות מוקף גויל כיון דלא כתיב בה וכתבתם. אלא שהרשב"א כתב דילפינן ספר תורה מתפילין אבל כתיבה פשיטא דמיקרי. והוא הדין בזה בניקב בתוך האות כיון שאין הדיו עובר עליו פשיטא דלא מיקרי כתיבה תמה וכן בנפסק בתוך האות. וכתיבה מיקרי אלא (שאינו) [שאני] תמה לענין כתיבה תמה לא מהני תינוק דאף שצורת האות עליו פסול לתפילין אם אינו כתיבה תמה. ונראה לי דמעשה שהיה בש"ס היינו בנפסק אחר שנכתב ולענין כתיבה תמה די אם בעת כתיבתו נעשה כראוי ואם נתקלקל אחר כך לית לן בה כמו בהיקף גויל.

ועתה נבוא לביאור דברי הב"ח שהשיג עליו הט"ז (ס"ק י') ולהיות כי בעיני דברי הב"ח נכונים וברורים. ותחילה אומר אני כי מה שכתב, דבזה לא מהני קריאת תינוק. הגם כי לכאורה יש מקום לסברתו, וכן עלה במחשבה לפני, אמנם הבית יוסף בשם המאירי כתב להיפך וזו הלשון, כשניקב באמצע הרגל עד שנפסק צד העליון מן התחתון אם הנקב דק כל כך שאינו מונע קריאת התינוק שפיר דמי. הרי המאירי שדעתו רחבה מדעתינו כתב להיפך. והטעם, כיון שאינו מונע קריאת התינוק שם אות עלה, אמנם לא נחשב כתיבה תמה כיון שנפסק באמצע. ותלוי בזה, דאם נעשה אחר כך ונכתב כהוגן, בזה כיון דשם אות עלה כשר, אבל בתחילת הכתיבה פסול. וזה ברור כשמש. ולזה כיון הרב ב"ח דאם בתחילת הכתיבה ניקב או נפסק באמצע האות פסול משום שאין כאן כתיבה תמה, אבל אם אחרי זה נעשה, דומה לאות שאינו מוקף גויל דאם נעשה כן לאחר שכבר נכתב אף אם אינו מוקף גויל כשר.

ומעתה כל מה שהאריך הגאון ז"ל לסתור דבריו מדברי מהרי"ק (שרש סט) והריב"ש (סימן ק"ך) אינו ראיה לסתור דברי הב"ח, דדברי הב"ח אמורים בנפסק או בניקב באמצע האות, דאז אף שצורת האות עליו ומיקרי כתיבה אבל כתיבה תמה לא מיקרי. ועל זה שפיר כתב הב"ח דיש חילוק בין אם נכתב מתחילה כהוגן ואחרי זה נעשה ההפסק, דאז כיון דמיקרי כתיבה אף דלא מיקרי כתיבה תמה, מהני. אבל בהך מילתא דמהרי"ק והריב"ש, שאין רגל האל"ף נוגע בגגה, אי נימא כיון שהתינוק קורא אותו אל"ף מיקרי צורת האות עליו, אם כן אף כתיבה תמה מיקרי. דהרי אין בזה לא ניקב ולא הפסק, רק שאין צורתו עליו, והיה בתחילה, דעל ידי קריאת התינוק מיקרי צורת א'. ועל זה דחה הריב"ש דהתינוק יקרא אותו א' מחמת שאינו יודע שהרגל צריך להיות דבוק בגג וגם אינו דומה לצורת אות אחר. אבל בניקב ונפסק סובר הב"ח דאף באם התינוק קורא אותו כצורתו מכל מקום חשוב כתיבה ולא חשוב כתיבה תמה. ובחנם השיג עליו הט"ז:

ובתשובה שכתבתי בענין זה בימי ילדותי בהיותי אב"ד דק"ק זאלקווא כתבתי דיש לומר בביאור דברי הירושלמי דמחלק בעירב ראשי אותיות בין האות נעשה מתחילה כתקנה ונתקלקל אחר כך ובין אם נעשה מתחילה בפסול, דבאמת הך קריאת תינוק אינו דבר ברור להכשיר, דבאמת אף שנדמה לתינוק שאינו מפסיד צורת אות ממש באמת אין צורת אות כראוי. וכדומה אם עירוב האותיות מפסיד צורתן, אין זה ברור. ולכך אם כבר יצא האות בהכשר ואחרי זה נולד הריעותא, מוקמינן אחזקת כשרות. אבל אם בתחלה בעת הכתיבה נולד הספק, כיון דעדיין לא נודע אם התפילין נעשו בהכשר, אין לנו להחזיקם בחזקת כשרות מספק. והארכתי בזה מאד. ותשובה זו נאבדה ממני ומיגמר בעתיקא קשה מחדתא. ועיין היטב:

סעיף יז

טו

(טו) [אם נפלה טפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות, אין תקנה לגרור הדיו ועל ידי כך יהיה ניכר האות] דהוי חק תוכות. המרדכי כתב דאף דבשבת דף ק"ד קאמר הש"ס כגון דשקל לגגה של ח' ועשאה שני זיינין ומבואר דחייב לענין שבת ולא אמרינן דהוי חק תוכות משום דשם חייב אף ברושם שכן היה מלאכת המשכן ולא בעינן כתיבה ממש אבל בסת"מ בעינן כתיבה ממש. והנה כל האחרונים כתכו הדבר בפשיטות ונעלם מהן לשון הרשב"א בחידושי שבת שכתב דשקל לגגה של ח' לא חשוב חק תוכות כיון דהיה מתחילה כתיבות שני זיינין ואח"ז עשה גג עליהן ומדבקן וכשגורר הגג נשאר כמו שהיה בתחילה לא חשוב חק תוכות וכן לתירוץ השני דמתרץ רבא דשקל לתג של ד' ועשה אותה ר' לא חשוב חק תוכות דאינו אלא כמו דיו דנפל על האות והעבירו ולכך חייב לענין שבת, מבואר מדברי הרשב"א זה לא חשוב חק תוכות וגם דאי הוי חשוב חק תוכות לא היה חייב משום שבת והנה באמת לכאורה קשה על המרדכי דכתב דלענין שבת חייב לתירוצא דרבא דשקל לתג של ד' ועשה אותה ר' דאינו רק אות אחד ואף בכתיבת אות פטור רק דאיירי בספר שמתקן הספר בכך קשה הא הספר פסול משום חק תוכות וצריך לומר דאיירי בספר העשוי ללמוד מתוכו ולא לקרות בו בציבור דבזה אף חק תוכות כשר ואמנם לדעתי ע"כ מוכרח הדבר כשיטת המרדכי כי מה שכתב הרשב"א דבח' דשקל לגגו לא חשוב חק תוכות משום שאינו רק כמו שתי אותיות שנדבקו והפרידן קשה דהרי שעטנ"ז ג"ץ צריך זיונים וכשלא זיין האותיות לא חשוב כתב כלל וכמו דקאמר הש"ס שם דבלא זיין אות ז' פטור משום שבת א"כ בשקל לגגו של ח' ונשארו שני זיינין למה יתחייב הא אין כאן שני זיונין וצריך לומר דשקל לגגו של ח' באופן שמן הגג נשארו זיונין בראש והוא חוקק בתוך גג הח' באופן שישאר זיון דשעטנ"ז ג"ץ וזה הוי חק תוכות גמור דבשלמא מה דנעשה שני זיינין הדבר חוזר לקדמותו רק שהיו מדובקים ע"י הגג ועכשיו שנטל הגג מראשן חוזרים לקדמותן אבל הזיון דשעטנ"ז ג"ץ הוא בא ע"י דחוקק בגג הח' ועושה צורת הזיון זה הוי חק תוכות גמור ואינו דומה למפריד שני אותיות זה מזה. ועל זה שפיר דקדק המרדכי דאף חק תוכות חייב בשבת. ואמנם אחר שהודיע אותנו המרדכי אין קושיא מתירוצא דרבא דקאמר דאיירי דשקל לתג של ד' ועשאו ר' דבזה פשיטא דלק"מ דהוי חק תוכות דמה שנטל טיפת דיו מן הד' לא חשוב חק תוכות וכשר הספר וממילא חייב בשבת אף בכתיבת אות אחת.

והנה המ"א כתב כאן בשם הגה"א דבכתיבת חק תוכות לא מהני אם העביר עליו קולמוס אח"ז אף אי מהני בכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה משום דחק תוכות לא חשיב כתב. והנה בחיבורי לטור אה"ע סי' קכ"ה הקשיתי על זה דנהפך הוא דאם הכתב השני חשוב כתב הראשון גרע ממנו מועיל הכתב השני לכ"ע כמ"ש התוס' דאם בתחילה נכתב שלא לשמה וכתב הב' עדיף שנכתב לשמה עדיפא מאם שני הכתבים שווים ומה"ט בדיו על גבי סיקרא חייב בשבת ובשאר כתב על גבי כתב פטור והוא תימה וכבר הרגיש בזה בספר גט פשוט ע"ש. ול"נ כעת דבאמת חק תוכות דהיינו שנעשה הכתב בדיו וכהוגן אלא שנשתנה האות כגון שנפל טפת דיו ונתקלקל האות וכעת גירר מה שנפל עליו ונשאר צורת האות כמו שהיה בזה הרי האות כעת נעשה כהוגן דהרי צורתו עליו אלא דמדינא פסול דאדם הכותבו לא כתבו אלא שעשה דבר מן הצד ונגמר האות ולא קרינן ביה וכתבתם וה"ה לענין גט לדעת הפוסלים חק תוכות משום דבעינן וכתב ולא וחקק. אבל מ"מ כעת האות כהוגן ואין בו דבר הפוסלו וממילא לענין שיחשב הכתב השני פשיטא דאינו מועיל דבמקום שמועיל אם נכתב מאליו פשיטא דחשוב כתב ומעתה נראה שהדבר דומה ממש להך דכתב שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה דחשוב כתב על גבי כתב אף דהראשון הוא שלא לשמה והשני לשמה כיון דבגוף הכתב לא נעשה דבר שמתקן הכתב השני מותר רק לענין השם פסול או בגט דבעינן לשמה אבל בגוף הכתב אין כאן תיקון כלל ולא מהני ע"ש א"כ ה"ה בזה כיון דבגוף הכתב אין כאן תיקון א"כ פסול משום כתב על גבי כתב ובדיו על גבי סיקרא יש תיקון בגוף הכתב:

והנה בזה נראה דאפשר לומר הא דמהני כתב על גבי כתב באם נכתב מתחילה שלא לשמה אף דבגוף הענין אין הכתב השני עושה פעולה משום כיון דכבר נכתב על ידי הכותב וגם הכתב הנכתב כעת על הכתב הראשון הוא ג"כ כתב גמור א"כ כשמתערבים שני הכתבים הם כאחד ואף שהראשון לא נכתב לשמה הרי מ"מ יש בכתיבת האות הזה לשמה והרי עינינו רואות שדרך הכותב שממלא האות כמה פעמים בדיו וכל זמן שלא נגמר ועדיין עוסק בכתיבתו מחשב לשמה משא"כ כשהראשון לא נכתב על ידו רק שחקק וכשממלא השני הדיו כיון דכתב השני לא מהני ולא נתערב כלל עם הראשון דהרי הראשון לא נכתב כלל אלא חקיקה. כנ"ל כוונת בעל התרומה שהובא בהגהות הרא"ש. והגם כי צד השני אינו מוכרח כ"כ אמנם לדעת הסוברים דכתב על גבי כתב לא מהני גבי נכתב שלא לשמה ה"ה דאם כתב מתחילה חק תוכות ואח"ז כתב על גבי הכתב לא מהני והנה בכתב מתחילה שלא לשמה והעביר עליו לשמה נחלקו הפוסקים דלדעת הרבה פוסקים אינו גט כלל ולדעת קצת פוסקים חשוב גט לחומרא והיינו דעת ר"א במסכת גיטין דף כ"ד דסובר עד כאן לא פליגי רבנן אלא בשם לפי שאינו מן המובחר אבל מודים דכתב על גבי כתב מהני והיינו כשהכתב השני מתקן וה"ה בחק תוכות אם כתב עליו אי חייב בשבת תלוי בזה. ומעתה אתי שפיר דכאן מיירי דגרר תג של ד' ועשאו רי"ש היינו שהעביר עליו קולמוס לשם ר' ואי לאו דגרר אותו רק שהעביר עליו קולמוס לחוד לא היה מחייב דכתב על גבי כתב לא מהני אבל כשנטל תגו של ד' ואינו רק פסול דחק תוכות וכשכותב על גב הד' ר' כצורתה ממה נפשך חייב דאי נימא דחק תוכות לא חשוב כתב א"כ כשכותב למעלה הוי כתב גמור כיון שלמטה אין כאן כתב ואי נימא דחק תוכות חשוב כתב אלא דפסול לכתיבת סת"מ אבל כתב חשיב לענין שבת א"כ חייב על מה שגרר תגו של ד' ואתי שפיר ובזה נתיישב הכל לנכון ודו"ק היטב כי דברים ברורים הם:

טז

(טז) [דהוי חק תוכות ופסול] משום דבעינן וכתב. עיין בספר מגן אברהם ס"ק כ"ג ואנחנו נבאר הדין מה שנראה לדעתינו.

והנה בנפלה קצת דיו ונעשה ממנו צורת מקצת אות והוא השלים צורת האות דעת האחרונים להכשיר, דלא מקרי חק תוכות, כיון שצריך להשלים האות דרך כתב. וכן מבואר ברמ"א באבן העזר סי' קכ"ה (ס"ד) ומקור הדבר בתרומת הדשן (סימן רכח). ולדעתי חילוק גדול, דבנפלה דיו על הקלף והוא מוסיף עוד דיו ומן הכל עושה האות בשלמות אם כן הרי זה כותב כל האות בשלמות. ואין חילוק מאיזה מקום הוא לוקח הדיו אי מן הקלף או מן הכלי שבו הדיו. אבל אם טפת הדיו עושה קצת צורת אות כגון ירך א' מן הכ' או מן הב' והוא מוסיף להשלים עד שתהיה כל האות בשלמות, בזה מילתא דפשיטא דפסול, כיון שמקצת האות הוא חק תוכות. וכן מבואר בט"ז אבן העזר ובפרי־חדש (סק"ח) שם.

וגם הדין שהביא הרב במגן־אברהם בשם מהרד"ך דאם נפלה טפת דיו על אות ונתעבה האות עד שנראה שהכל מן האות פסול, באמת איני מבין דבריו, הרי אף אם הניחו כמות שהוא כשר, דמה לי אם האות עב או דק. ואי משום נפילת הדיו, כמו כתב על גבי כתב, בזה מהני העברת הדיו כמבואר לעיל גבי עפרות זהב. ובמהרי"ק שורש צ"ח מחמיר בזה לכתחילה בגט. וטעם הדבר, דבגט מחמירין אף באותיות דבוקין שאין להפרידן. ונפילת טפת דיו גרע מאות הדבוקה לאות אחרת. אבל בתפילין שאי אפשר באופן אחר, קיימא לן דיכול להפריד. אם כן הוא הדין בנפלה טפת דיו ונתעבה האות, יכול להעבירו עד שיהיה דק כבתחילה, דהרי אף אם לא יעביר הדיו מהאות וישאר עב כמו שהוא כעת, כשר בדיעבד. אם כן אין כאן חשש חק תוכות:

סעיף יט

יז

(יז) בתחילת הכתיבה [יאמר בפיו אני כותב לשם קדושת תפילין ומלבד זה בכל פעם שכותב אזכרה צריך לומר שכותבה לשם קדושת השם]. עיין בבית יוסף שכתב בשם בעל ספר התרומה שיש חילוק בין כתיבת האזכרות לכתיבת גוף הספר תורה או התפילין. והוא כתב דאין מקום לחילוק זה עיין שם היטב.

נאמנות סופר לומר שכתב שלא לשמה
ולי נראה, דבוודאי יש חילוק בין כתיבת ספר תורה לכתיבת אזכרות. וטעם הדבר נראה לי דבאמת הכותב ספרים או תפילין ומזוזות בוודאי כותב אותם לשמן ומהאי טעמא באומר שלא נכתבו לשמן אינו נאמן. וכן אם אומר שהאזכרות לא נכתבו לשמן אינו נאמן, כיון דסתמא דמילתא כותב אותם לשמן.

ואמנם עיינתי בש"ס דגיטין שם הוזכר באומר ספר תורה שכתבתי לפלוני, גוילין לא עבדתי לשמן וגם אזכרות לא כתבתי לשמן. ולא הוזכר שם באומר ספר תורה שכתבתי לפלוני לא כתבתי לשמה, דאינו נאמן או דנאמן מכח שמפסיד שכרו. ובש"ס אפשר לומר דמעשה שהיה כך היה, אבל הרמב"ם והפוסקים לא הזכירו רק עיבוד וכתיבת אזכרות ולא הוזכר באומר שהספר־תורה לא נכתב לשמה. וגלל כן היה נראה בעיני, דבכותב סת"מ אינו מוכרח שיכתבנה לשמה, דאולי להתלמד כתיבת סת"מ או ללמוד מתוכה כתב הספר־תורה ופרשיות של תפילין. ואמנם בכותב הספר לשמה, אלא שאומר שלא קידש את האזכרות, הרי דבריו נגד החזקה, דבוודאי מי שכותב ספר תורה או תפילין לצורך מצותן בוודאי מקדש השמות כראוי להם, ואם אומר שלא נתקדשו, באמת אינו נאמן. אבל באומר שלא קידש הספר תורה כלל, רק כתב לצורך לימוד וכדומה, נאמן. ואמנם בכותב לשם ספר תורה ואומר גוילין לא עבדתי לשמן גם כן אינו נאמן, כיון דנכתב לשם ספר תורה בוודאי היו עבודים הגוילין גם כן לשם ספר תורה. אבל באומר שכל הספר־תורה לא נכתבה לשמה, אפשר דנאמן דאין כאן סתירה לחזקה. ואמנם עדיין אין הדבר ברור אצלי דנאמן, דאפשר כיון דמכר בחזקת ספר תורה דכשירה לקרות בה אינו נאמן לומר שהיא פסולה.

בהיתר מחיקת שם שנכתב שלא לשם קדושה
והנה זה לי ימים רבים היה קשה לי בהא דכתבו הפוסקים דשם שנכתב שלא לשם קדושה מותר למחקו. וכן מבואר במסכת סופרים (פ"ה ה"ד) הרי שהיה צריך לכתוב השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' מוחקו וכותב בשם רבי יהודה אומר מעביר עליו קולמוס ומקדשו, אמרו לו אין השם מן המובחר. ואם כן קשה כאן בהך מילתא דקאמר אזכרות לא כתבתי לשמה, מה בכך, ימחוק האזכרות ויכתוב אחרים במקומן כיון דלא נתקדש השם. ואחר זה מצאתי קושיא זו בספר שב יעקב .

ואמנם הדבר נכון דבאמת כיון דחישב לשמן רק שבעת כתיבת האזכרות לא דיבר בפיו שנית שמקדש השם בפיו, אף דלדעת הרב בית יוסף לא מהני לפסול בספר כזה. אבל לענין קדושת השם שלא למחקו, פשיטא דקדושת השם עליו, דהרי בתחילת כתיבת הספר תורה אמר לשמה ויחשב לשם קדושת השם, אף שהספר תורה פסולה, אבל אסור למחוק שם כזה. ולא נזכר במסכת סופרים רק בנתכוין לכתוב יהודה וזה ברור מאד.

ולפי זה קשה הא דהקשה הש"ס מהך דנתכוין לכתוב יהודה דקאמר מעביר עליו קולמוס, ולכאורה אין זה ראיה, דהרי התוס' חלקו דהא דכתב על גבי כתב מהני היינו בכתב הראשון שלא לשמה והשני לשמה דאז מתקן בכתב השני. והנה לכאורה אין זו מוכרח, כיון דבגוף הכתב אין כאן תיקון. ואמנם כוונת דבריהם, דכתב הראשון עומד למחוק מחמת שנכתב שלא לשמה, הוי כתב הראשון כאלו כבר נמחק וכתב השני חשוב כתב. ולפי זה אפשר לומר דהיכי דכתב שם הקודש דאסור למחקו, אם כן הוי כתב הראשון כתב וכתב השני אינו כתב, אלא דבנתכוין לכתוב יהודה דמבואר במסכת סופרים דמותר למחקו לכך חשוב כתב השני כתב, דכתב הראשון היה עומד למחוק. אבל בזה דכותב האזכרות שלא לשמה, דבארתי דאיירי שלא נכתב בפירוש לשמה בדיבור, אבל בתחילת הספר דיבר לשמה, ובעת כתיבת האזכרות היה במחשבתו לשם קדושה ואסור למחקו והוי כתב הראשון כתב גמור וכתב השני אינו כתב כלל. והארכתי בזה בחידושי. ואין כאן מקומו להאריך. על כל פנים נראה לי דאם כיון במחשבתו לשם קדושת השם, בדיעבד יש לסמוך על המתירין אף שלא אמר בפה, כיון דלשון הסוגיא בהניזקין מורה כן ודו"ק:

סעיף כ

יח

כתיבת תפילין בידי קטן
(יח) צריך לדקדק [בחסרות ויתרות שאם חסר או יתר אות אחת פסולים ונמצאו המניחים אותם מברכים בכל יום ברכה לבטלה וגם שרוי בכל יום בלא מצות תפילין ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאוד ירא שמים וחרד לדבר השם המתעסק בכתיבת תפילין ותיקונן]. עיין בט"ז ס"ק י"ט הביא דברי הלבוש שהאריך בזה שלא להניח נערים לכתוב תפילין. ובאמת שכן כתב המרדכי דאפילו קטן שהגיע לחינוך אינו יכול לכתבן.

וכבר ראיתי מי שהתעורר בזה משחיטה, דאם אחר עומד על גביו שחיטתו כשרה. וזה אינו, דשחיטה אינה חובת הגוף שמוטלת על גוף האדם לעשותה רק שאסור לאכול בלי שחיטה ומהאי טעמא בקטן שאסור להאכילו נבילות, ואף אי נימא דמן התורה מותר להאכילו נבילות מכל מקום מיקרי בר זביחה כשיגדל. וכמו שאמרו לענין שליחות, כיון דאתי לכלל שליחות יש לו שליחות מדרבנן. אבל בענין מצות תפילין שהיא חובת הגוף ומוטלת על האדם לעשותה והיינו דוקא מי שמוטל עליו מצות קשירה ולא מי שאינו בר חיובא. וגם כיון דקטן לאו בר כוונה וכתיבת תפילין וספר תורה בעי כוונה, אינו יוצא בתפילין שנכתבו על ידי קטן ואף באחרים עומדים על גביו לדעת רבינו יונה דבמידי דלאו מתורת שליחות קאתינן עלה לא מהני עומד על גביו. וגלל כן לא מהני כתיבתו.

אם די בחזקה דרבא
ובהגיע לכלל שנים ואין אנו יודעין אם הביא שתי שערות אי נימא חזקה דרבא דאמר קטן שהגיע לכלל שנים חזקה הביא סימנים יש בזה מקום עיון גדול. וכבר הבאתי בחיבורי ישועות יעקב חלק אבן העזר הרבה פוסקים דסבירא להו דדוקא להחמיר מהני חזקה [דרבא] ולא להקל ודעת פוסקים אחרים דחזקה אלימתא הוא אלא דלחליצה אינו מועיל משום דאפשר לברר על ידי בדיקה. וכאן דהוא דבר תורה שומעין להחמיר. ודברי הלבוש נכונים מאד. ובתשובתי לק"ק סאמבור הארכתי בזה:

סעיף כג

יט

(יט) אם מצא שחסר אות אחת [אין לו תקנה שאם כן היו כתובין שלא כסדרן ופסולין]. עיין במגן אברהם שהביא בשם הרב בית יוסף שיוכל לכתוב אות ו' או אות י' תוך הנ' כזה פני ארצי ובשם הראב"ד כתב דאין לכתוב. ולי נראה דאם כותב הנ' או הצ' רחב מכפי דרכה בזה יוכל לכתוב תוך הרוחב הנ' האות שבתוכה דהיינו הו' או הי' כיון דצורת (דרך) הנ' נשאר כהלכתה בלי שום אות בתוכה והאות שבתוך הנ' או הצ' הוא ברוחב שיש באות יותר מכפי צרכו. מה שאין כן לכתוב הו' או הי' בתוך נ' שהיא כדרכה בזה אין הנ' או הצ' כהלכתה כיון שיש בתוכה אות אחר כן נראה לי.

וכתב עוד הרב הנ"ל שאם יש כאן תיבה יתירה אין למחוק ולכתוב אות ה' הגג רחב משום דהוי שלא כסדרן. ותמה על זה בעל כנסת הגדולה כיון דהאות כשר קודם התיקון לא הוי שלא כסדרן וכתב הרב דאם יעשה גג ה' רחב ויהיה הרגל באמצע הה' כזה תבנית:תמונה להוספה ה לא חשוב צורת ה' דה' הוא דומה לח' אלא שהה' הרגל אינו דבוק וח' רגל שלה דבוק וע"כ שימחק רגל הה' ויעשה רגל אחר בסוף הה' וזה בוודאי חשוב שלא כסדרן. ומאד תמוהין דברי הכנסת־הגדולה שכתב דאף אם מעמיד רגל הה' בסוף אין זה שלא כסדרן כיון דאינו צריך כיון שיש רגל באמצע לא נשתנה צורת האות כל כך עד שהתיקון יהיה נחשב שלא כסדרן. זהו תוכן כוונתו. וזה אינו, דכיון דמוחק הרגל שהיה באמצע והה' נגמרת על ידי הרגל שעומד בסופו הוי שלא כסדרן.

ואמנם כפי מה שהעתיק הכנסת־הגדולה תשובת הרדב"ז שכתב בין מעמיד הרגל בסוף ובין מניח הרגל באמצע הוי שלא כסדרן על זה, שפיר השיג הכנסת־הגדולה דבמניח הרגל באמצע אי נימא דכשר בזה לא הוי שלא כסדרן. והנה בגוף הדבר באמת כי בספר ברוך־שאמר שהביא הב"ח סי' ל"ו נראה דאם העמיד בתוך הה"א הרגל אינו פסול בדיעבד, נראה לי כיון דיכול לגרור הגג שלא יהיה רחב כל כך ויהיה הרגל בסופו אין חשש בזה דכל הראוי לבילה [כו'] כמו שביארנו לעיל בשם הרשב"א בתשובה לענין מוקף גויל ואמרינן גם בזה כיון דאפשר לגרור הרגל אין חשש בזה. אבל בזה דאי אפשר לגרור הרגל דאז יהיה שיעור פרשה אם כן הרגל עומד במקום שאינו ראוי ופסול אף בדיעבד:

סעיף כו

כ

(כ) אם נדבקו אותיות השם יכול להפרידן. כלשון הזה מבואר בשולחן ערוך יורה דעה סי' רע"ז סעיף י"א והאחרונים לא כתבו בזה דבר. והנה טעם הדבר לפי שכל זמן שלא גרר הדבק הוא פסול ואין זה חשוב מוחק את השם ואף דלדעת הרשב"א הובא בט"ז (ס"ק י"ב) אף כשלא גירר הדבק כשר בדיעבד ואין להוציא אחרת בספר תורה וא"כ כיון דבדיעבד כשר ואין הגרירה מעכבת א"כ באותיות השם היה לנו להחמיר דהוי כמוחק השם אמנם הדבר נכון כיון דטעמו של הרשב"א משום דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואי נימא דאסור לגרור א"כ הוי אינו ראוי לבילה כיון דאי אפשר למחקו וממילא פסול ואין זה מוחק את השם. ואמנם עדיין קשה דהרי טיפת דיו שנפלה אחר שנכתב פשיטא דיכול למחקו אלא דאנן לא ידעינן כמה נפל ויכול להיות שגורר גם מגוף האות שנכתב בכשרות והוא מגוף השם ואי הוי ידעינן שיעור הדיו שנפל אח"כ מותר למחוק א"כ הוי ראוי לבילה וכשר ואיך יגרר שמא יגרור מגוף האות שנכתב בכשרות. ונ"ל דעיקר ההיתר בזה כיון דמוחק על מנת לתקן השם אין בזה איסור לדעת הפוסקים וכמו שהאריך הש"ג במסכת שבועות א"כ בזה דאנו מסופקין אי גורר מגוף האות או רק מן מה שנפל אח"כ סמכינן להקל בזה וגם נראה ברור דכיון דעדיין אחר הגרירה נשאר צורת אות אין כאן חשש של תורה שהרי אין זה אבוד השם דהרי נשאר צורת האות והשם הוא כתיקונו ואף חשש דרבנן ליכא בזה דהא לא הוי רק שמוחק מקצת שהיה כולו קדושת שם וכעת נדחה מקדושתו וכמו שאנו אוסרין למחוק הנטפל לשם שכבר קדשהו השם וזה אינו רק חשש דרבנן ואם עכשיו גם כן הוא פסול אין אנו מגרעין קדושתו ע"י הגרירה וגם נראה לפע"ד לענין גרירת מקצת האות מן השם אינו דומה לקדושת הנטפלין דשם האות הנטפל בעצמו אין בו קדושה רק בעת שנטפל לשם אבל מקצת מאותו השם בעצמו הרי הוא בקדושתו ומה בכך שהוא הולך לאיבוד בזה לא פקע קדושתו וגם כיון דאפשר דנעשה בתחילת הכתיבה ומילתא דרבנן הוא אזלינן להקל ואמרינן שנעשה הדיבוק בתחילת הכתיבה כן צריך לפרש טעמו של השלחן ערוך בזה.

ואמנם מה שאני מספק בזה היכי דעל ידי הדיבוק נשתנה לגמרי צורת האות ולדעת הב"ח באה"ע סי' קכ"ה בזה לא מהני גרירת הדבק כיון דעל ידי זה נעשה אות גמור הוי חק תוכות א"כ צריך לגרור כל האות או עכ"פ כל הרגל בזה הוי מוחק גמור ואין לנו מקום היתר רק משום שנפסל ואין זה מוחק השם ואי נימא לדעת האומרים דבנפל טפת דיו ומקלקל כל האות מ"מ כשר לגררו וא"כ הוי מוחק השם ממש ופסול זה דחק תוכות אינו בר ברור לפסול כמ"ש הרב מוהר"ם פדווה בתשובה סימן פ' לענין הך דרגל ה' נוגעת בגגה באופן שנראה כחי"ת עיין עליו, א"כ ה"ה בזה. וצריך לומר דאיירי כאן בענין שלא נשתנה צורת האות דאז מהני גרירה וזה דוחק דלא הו"ל למיסתם.

והנראה דאם אין צורת האות ניכרת ע"י הדיבוק דאז פסול וא"א לגרור לדעת הב"ח צריך הוא לגרור האות באופן זה שלא יהיה האות ניכר עד שימחקנו מכל וכל דאז כל זמן שלא יגרור בשלמות אין צורת האות ניכר ואין בו משום מוחק את השם אבל אם בתחילת הגרירה האות ניכר ואח"ז מגררו כולו משום חק תוכות בזה בשם הקודש אסור לעשות כן דכיון דפסול חק תוכות אינו ברור בזה לא מבעיא לדעת מוהר"מ פדווה הנ"ל ואף לפי מה שהביא אח"ז מהר"מ פדווה בשם סופר מומחה דחשוב בזה חק תוכות מ"מ בזה כיון דהשינוי בא ע"י הדיבוק דעת הרבה פוסקים דאינו חשוב חק תוכות וכן דעת הלבוש ועיין באה"ע סי' קכ"ה ונהי דאנן מחמירין בדבר מ"מ לענין חשש מוחק השם פשיטא דחשוב שם שנכתב בקדושה גלל כן צריך לגרור באופן זה שכתבתי:

סעיף לד

כא

(כא) ב' אותיות שהם תיבה אחת לא יכתוב חוץ לשיטה. הלבוש כתב אפילו אות אחת בתוך הדף ואחת חוץ לדף אסור דכיון דאין בו רק ב' אותיות אסור והש"ך ביו"ד סי' רע"ג והמעדני מלך נחלקו בזה על הלבוש אמנם לא הביאו ראיה לדבריהם מדברי הקדמונים לסתור דבריו ואני הבאתי ראיה לדבר מדברי הרא"ש ז"ל שם אהך דנזדמנה לו תיבה בת ה"א לא יכתוב ג' חוץ לדף וכו' ונסתפק הרא"ש שם בתיבה בת ג' אותיות אי יכול לכתוב ב' חוץ לדף כיון דהוי רוב התיבה ופשוט לה מהא דקאמר נזדמנה לו תיבה בת ב' אותיות לא יכתוב חוץ לדף משמע דדוקא כשכל התיבה אינו רק ב' אותיות אבל בבת ג' אותיות יכול לכתוב ב' חוץ לדף עכ"ל הרא"ש ז"ל שם ואם איתא מאי ראיה מייתי דילמא ה"ק ברייתא דאף דחזינן דמיעוט חוץ לדף שפיר דמי מ"מ בנזדמנה לו ב' אותיות אפילו מקצתה לא יכתוב חוץ לדף דהיינו אות אחת א"ו דאפילו בתיבה שהוא רק ב' אותיות מותר לכתוב מקצת חוץ לדף וא"כ שפיר דייק הרא"ש ודו"ק:

סעיף לו

כב

(כב) [יעשה כל פרשיותיה פתוחות חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע שיעשנה סתומה] ואם שינה [פסול]. עיין בט"ז מה שהביא ראיה לשיטת הרמב"ם זלה"ה דבתפילין אם עשה אותן פתוחות פסול מהא דדייק הש"ס מנחות דף י"ב מהך דס"ת ותפילין שבלו אין עושין אותה מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין וקשה הכא פתוחות והכא סתומות וקשה דילמא בשביל תפילין נקט טעם זה א"ו דאף בתפילין פסול. ובראשית ההשקפה אמרתי שאין דבריו נכונים דהרי הש"ס קאמר שם ות"ל דמזוזה בעי שרטוט והנה רבינו פסק דס"ת בעי שרטוט וע"כ דעיקר קושיא הש"ס אתפילין דלא בעי שרטוט ובלא"ה אין עושין ועדיין נימא דנקט טעמא דאין מורידין משום ס"ת דס"ת שבלה אין עושין אותה מזוזה ובזה צריך לומר הטעם משום דאין מורידין וע"כ דהש"ס דייק דמשמע דטעמא דאין מורידין קאי גם לס"ת וגם לתפילין וקשה בתפילין למה לו הטעם דאין מורידין הא לא"ה פסול משום שרטוט. וה"ה בזה קאי הקושיא הש"ס דלמה לי הטעם דאין מורידין תיפוק לה דהכא סתומות ואין כאן ראיה להרמב"ם לפסול בתפילין.

ואמנם באמת נראה לי דקושיית הש"ס עיקר מתפילין דס"ת בלא"ה א"א לעשות ממנה מזוזה שהם רחוקים בתורה וכיון דהש"ס לא ידע הנ"מ דלהשלים א"א בלא"ה ועיקר הטעם דאין מורידין משום תפילין וע"כ דס"ת אגב גררא נקט ובזה נ"ל לפרש לשון הסוגיא עפמ"ש מהר"מ אלשקר דבתפילין דראש כיון שאינן נכתבים בקלף אחד וכ"א מהפרשיות נכתב בקלף לעצמו אין קפידא בענין הפתוחות והסתומות וכשר באיזה אופן שיהיה והובא במגן אברהם ולפ"ז כיון דעיקר הקושיא מתפילין ונימא דאיירי בתפילין של ראש דבזה אינו מזיק ענין הפתוחות והסתומות ונוכל לומר שנכתב כמו מזוזה ואמנם המקשה דהיה סובר דאיירי שעשה מהן מזוזה שלמה דהיה סובר דאין לעשות מזוזה בקלפין חלוקות אף שמחברן ע"י תפירה ודבק א"כ ע"כ איירי בתפילין של יד ותפילין של יד אינן דומים למזוזה ואיך יעשו מהן מזוזה ועל זה שפיר משני דאיירי בתפילין של ראש והא דקאמר אין עושין מהן מזוזה היינו להשלים כמו שפירשו רבותינו בעלי תוס' שאם יש לו פרשה אחת יכתוב על הגליון פרשה השנית ויעשה ממנה מזוזה ולפ"ז שפיר נוכל לומר דאיירי בתפילין של ראש שהם בד' קלפים ובזה ענין הפתוחות הפרשיות בין סתומות ובין פתוחות שפיר דמי ואינן מעכבות והדבר ברור כשמש.

ואמנם האמת כי בלא"ה נראה לי דראיית הט"ז אינו ראיה כלל דמילתא דפשיטא דאם נאמר דאם נעשה פרשיות מזוזה פתוחות אף בדיעבד פסול אף שאינן סמוכות בתורה ה"ה בתפילין אם שינה פסולין אבל לפי מה דקיי"ל דמזוזה כשרה ה"ה בתפילין אם שינה בהם כשר והמעיין היטב בלשון הסוגיא שם בעין יראה שהדבר ברור כמ"ש ודו"ק. ובתשובה הארכתי בזה:

והנה בתפילין דר"ת בש"ר מניח אותן בד' קלפים בד' בתים אבל בש"י כיון דסדר הנחתן בבית והיה אם שמוע קודם שמע ולענין כתיבה צריך לכתוב שמע קודם כמו שהם כתובים בתורה וכיון דסודר אחר פרשת והיה כי יביאך פרשת והיה אם שמוע אין להניח חלק אחר והיה כי יביאך דאז תהיה פרשת והיה אם שמוע פתוחה והיא צריכה להיות סתומה ואחר פרשת והיה אם שמוע יניח חלק כדי שיעור ט' אותיות כדי שתהיה פרשת שמע פתוחה ובש"ר אין קפידא וכיון שסדר כתיבתם בד' קלפים אין זה מעכב מה שהמה סדורים בבתים כך או כך וכ"כ הב"ח בסימן ל"ד בהא דהשיג על הפרישה בענין התפילין שמצאו על קבר יחזקאל ע"ש. ולפ"ז יש מקום עיון בהך דאם יש לו שני תפילין של ראש טולה עור והא יש חילוק בסדר כתיבתם ואמנם הדבר נכון דהרי מניח אותן כמות שהן בד' קלפים ובזה אתי שפיר שאינו מדבק הד' קלפים כאחד דאז לא יהיו נכתבים כהוגן.

בענין הפתוחות והסתומות והארכתי בזה במקום אחר ואכ"מ ולא באתי רק להעיר עין המעיין:

והנה אעתיק כאן מה שכתבתי בזה בתשובה בעסק פרשיות התפילין ותמונות הפתוחות והסתומות אשר האריכו בזה הרבנים הקדמונים בדורות שלפנינו כמבואר בשו"ת מהרש"ל והרמ"א . וזאת אשר נראה לי:

גרסינן בש"ס דמנחות דף ל"ב וקאמר לימא מסייע ליה ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה, שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין והא הכא סתומות והכא פתוחות ומשני דילמא להשלים והנה רש"י זלה"ה פירש דבס"ת בעינן סתומות ולא פירש דהדיוק מתפילין ג"כ משמע דפשיטא ליה לרש"י דבתפילין בפתוחות שפיר דמי משום דאינן סמוכות בתורה ואמנם הא דלא אמרינן באמת דהך טעמא דאין מורידין נקט משום תפילין צריך לומר דמשמע ליה דאס"ת נמי קאי הך טעמא דאין מורידין וכמו שיבואר לקמן.

ונראה לי להביא ראיה לשיטת רש"י ז"ל דלכאורה קשה דהרי במסכת סופרים תנינן תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מזוזה שבלה עושין ממנה תפילין וכו' (כן הוא הגירסא במסכת סופרים שלפנינו) וקשה על המקשה כאן למה ליה למידק מדיוקא הא מורידין עושין ולמה לא דייק מהך דמסכת סופרים דקאמר דמזוזה שבלה עושין ממנה תפילין וקשה איך אפשר לעשות מן מזוזה תפילין הא תפילין ומזוזה אינן שווין דמזוזה דווקא בפתוחות ותפילין דוקא סתומות אלא ודאי דתפילין בפתוחות שפיר דמי ואמנם עדיין קשה מהא דדייק הש"ס שם במנחות שם הא מורידין עושין והא תני' הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס וכו'. וקשה אמאי לא דייק מהך ברייתות דמזוזה שבלה עושין ממנה תפילין איך אפשר לעשות ממנה תפילין והא כתובה על דוכסוסטוס ודוכסוסטוס פסול לתפילין והיותר קשה לי דאף הא דמשני הש"ס שם למצוה והא דתניא שינה פסול קאי אתפילין עדיין קשה דהא סתמא דמילתא מזוזה נכתבת על דוכסוסטוס כמצותה איירי שהיתה נכתבת על הדוכסוסטוס ואיך יעשו ממנה תפילין הא תפילין אף בדיעבד פסולין על דוכסוסטוס ואין לומר דאיירי באמת שהמזוזה נכתבת על הקלף שלא כמצותה ואשמעינן דאם אירע שכתב מזוזה שלא כמצותה אין לעשות ממנה תפילין הרי חזינן דהש"ס הקשה שם הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ותפילין אינו צריכין שרטוט והקשו התוס' דילמא איירי במשרטטי ותירצו דכיון דלא בעי שרטוט לא הי' משרטטין דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולא אמרינן דאשמעינן דאם אירע שעשה תפילין משרטטין אין עושין מהן מזוזה א"ו דסתמא איירי שנעשית כראוי ה"ה בזה מסתמא איירי שנעשית כראוי דהיינו על דוכסוסטוס כמצותה וב"ש לדעת המקשה דאף בדיעבד פסולה על הקלף:

עוד קשה לי לשיטת הרמב"ם זלה"ה דמזוזה אינה צריכה עיבוד לשמה א"כ סתם מזוזה אינה מעובדת לשמה דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואיך יעשו ממנה תפילין ואף לשיטת הפוסקים החולקים על רבינו וס"ל דאף מזוזה צריכה עיבוד לשמה מ"מ הא קיי"ל לקמן דקלף המעובד לשם מזוזה אין לכתוב עליו תפילין וצריך לומר דברייתא אתיא כמאן דאמר דאף תפילין לא בעי עיבוד לשמה כתנא קמא דרשב"ג אמנם עדיין קשה דהרי רישא דהך ברייתות תפילין שבלו אין עושין ממנה מזוזה וכו' משמע דווקא שכבר נכתב עליו אבל בשביל עיבוד שמעבדו לשמה או בשביל הזמנה מותר לכתוב מזוזה והיינו כמו שמבואר בשו"ע סימן ל"ב דאף במעובד לשם ס"ת מותר לכתוב עליו מזוזה והיינו משום דהזמנה לאו מילתא הוא כמבואר שם ובאמת שבספר עבודת הגרשוני חולק על הרב"י בזה וסובר דאסור לכתוב תפילין על קלף המעובד לשם ספר תורה וכבר בארתי לעיל בזה דעתי ומעתה לפי שיטת ר"ת דמאן דס"ל הזמנה לאו מילתא ס"ל דבעינן עיבוד לשמה א"כ קשה כאן דע"כ אתיא כרבנן דרשב"ג דס"ל דלא בעינן עיבוד לשמה וא"כ ע"כ דס"ל הזמנה מילתא הוא ומעתה קלף שמעובד או שהזמינו לס"ת או לתפילין אסור לכתוב עליו מזוזה ומעתה למה נקט שבלו אף בלא נכתב עליו כלל רק שמעובד לשם תפילין אסור לכתוב עליו מזוזה וכ"ש אם כבר נכתב דלא גרע מעיבוד או הזמנה לשם תפילין. ואמנם כיון דברייתא אתיא כרשב"ג דלא בעינן עיבוד לשמה איירי באמת שלא עיבד לשם תפילין ויכול לכתוב עליו מזוזה ואשמעינן דמחמת הכתיבה אסור להוריד מקדושה חמורה לקדושה קלה. ואמנם עדיין קשיא דהרי הפוסקים הקשו על דעת הקדמונים דפסקו כרבנן דרשב"ג דלא בעינן עיבוד לשמה מהא דקאמר הש"ס בפרק הניזקין דף נ"ד ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין לא עבדתי לשמה ומבואר שם דפסול וכתב הר"ן דגבי ס"ת לכ"ע בעינן עיבוד לשמה משום דדרשינן עשיה לשמה לד"ה מועתה כתבו לכם וכו' ע"ש בר"ן סנהדרין באריכות וא"כ כיון שעבדו לשמה ממילא פסול לכתוב עליו מזוזה למ"ד הזמנה מילתא. ואמאי נקט ס"ת שבלה דהיינו שכבר נכתב הא אף בלא נכתב עליו כלל רק מחמת העיבוד אסור לכתוב עליו מזוזה ועוד דבוודאי דגם תפילין איירי בענין שעיבוד לשמה דומיא דס"ת וגם לפי שיטת ר"ת הא דתפילין א"צ עיבוד לשמה משום דהזמנה מילתא וסגי בשאר עניני הזמנה שעושה לשם תפילין וממילא כיון דשאר עניני הזמנה במקום עיבוד דמצוה ה"ה דמחמת הזמנה אסור לשנותו לקדושה קלה.

והנראה לי בזה דהוי אמינא דדוקא בעיבוד לכתוב עליו תפילין או ס"ת אז כיון שהעור ההוא מקודש לשם קדושה חמורה אסור להורידו מקדושתו במה שכותב עליו לשם קדושה קלה אבל בזה שכבר נתקדש בעת הכתיבה ובלה באופן שאינו ראוי לתפילין עוד והוא קובע בדלת לשם מזוזה אין כאן הורדה כלל דהרי בקדושתו הוא בענין הכתיבה לשמה אלא מחמת שאינו ראוי הוא עושה בזה קדושת מצוה אחרת ודמיא לתיבותא דאירפט עיין בט"ז לקמן סימן קנ"ד שאין זה הורדה כלל קמ"ל דגם זה אסור משום שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה וזה ברור כשמש ואמנם עדיין קשה בהא דמשני הש"ס שם כי תניא ההוא להשלים. ופירש שיכתוב בגליון שלמעלה או שלמטה השלמת הענין לשם מזוזה וקשה הא בלא"ה העור המעובד לשם ס"ת או תפילין אין לכתוב עליו מזוזה וא"כ הך תפילין שבלו כדי נסבה וע"כ נראה לי דבאמת הא דנקט תפילין שבלו איירי שאינו מעובד לשמה וא"כ היה מותר לכתוב על הגליון דהזמנה לאו מילתא וכמו שיבואר וס"ת באמת אף לא נכתב עליו אין עושין ממנה מזוזה ונקט בלו משום תפילין וכשיטת הט"ז אבל בס"ת בלא"ה פסול משום דבעינן עיבוד לשמה ואי אפשר לכתוב על הגליון. ובזה נתיישב לי לנכון מה שהקשיתי בחיבורי לטור א"ח למה שנראה מדעת הפוסקים דקדושת ס"ת חמורה מתפילין א"כ אמאי נקט אין עושין מהן מזוזה יותר הוי לי' למינקט ס"ת שבלה אין עושין ממנה תפילין דהוי רבותא טפי ובזה אתי שפיר דס"ת דבעי עיבוד לשמה פשיטא דאין עושין ממנה תפילין משום עיבוד שמורידין מקדושתה ואפילו תפילין שא"צ עיבוד לשמה מ"מ אין עושין מהן מזוזה ובחידושי הארכתי בזה מאד ואכ"מ.

נחזור לעניננו דנראה לי דבאמת הקושיא שהקשה הש"ס דמזוזה אקלף מי כתבינן וכן הקושיא הראשונה מהא דפרשות פתוחות באמת אין כאן קושיא כ"כ דנוכל לאוקמי כר"מ דכותבה על הקלף לכתחילה וכן נוכל לומר דאתיא כת"ק דס"ל מזוזה בסתומות אלא דהוא גופא קשה למה הא יש נ"מ באם עיבד לשם תפילין וס"ת אין עושין מהן מזוזה ויש נ"מ אף לשאר תנאי וכפי פסק הלכה לענין אם לא נכתב כלל וודאי דאשמעינן בזה הא מורידין עושין והיינו בהך ברייתא דתפילין וס"ת שבלו אין עושין מהן מזוזה אבל דהך סיפא ברייתא דתני מזוזה שבלה עושין ממנה תפילין שפיר נוכל לאוקמי כר"מ דכותבה על הקלף לכתחילה וכמו דמוקי הש"ס במסכת שבת באמת כר"מ. ויש לי לבאר הענין יותר דשם בשבת לרב קאי דס"ל דבציצית לא בעינן טויה לשמה וה"ה דלא בעינן עיבוד לשמה כמבואר בש"ס דמנחות דף י"ב ובזה א"ש שינוי הסוגיות ופסק של בעל שולחן ערוך על מכונו ודוק היטב כי קצרתי מאד:

סעיף לז

כג

(כג) [עור הבתים צריך להיות מעור] בהמה טהורה. בש"ס שבת דף כ"ח אהא דתניא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הילכתא לתפילין וקאמר בהדיא כתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא לרצועות והאמר רצועות שחורות הלכה למשה מסיני וכו' אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידם עש"ה. ויש לי מקום ספק בזה היכי שאנו מסופקים אם השער בא מן הטמא אי מן הטמא ומהן לקח שער לתפילין האיך הדין. ולכאורה הדבר פשוט דספק דאורייתא לחומרא ואף לדעת הרמב"ם דמה"ת כל הספיקות שרי כאן דאיתחזק חיובא דמצות תפילין אזלינן מה"ת לחומרא כמ"ש כמה פעמים והבאתי דברי מוהרי"ט בישוב קושיית הרשב"א בהא דילפינן דאזלינן בתר רובא מקרבן עולה דאף דבלא"ה מה"ת ספק לקולא כאן נתחייב בודאי במצות הבאת קרבן והספק אם כבר הביא בזה אף מה"ת אזלינן לחומרא. ואף לדעת הפוסקים דסברי דחזקת חיוב דמצוה לא חשוב איתחזק ולדעת הרמב"ם אף זה מותר מן התורה מ"מ כאן דכתיב מן המותר בפיך צריך להיות דוקא מותר דלא מיקרי מותר רק אם בודאי מותר וכמו דלשיטת רבינו לא מיקרי איסור רק ודאי איסור כמו כן אם התורה כתבה מותר בפיך בעינן ודאי היתר וכבר הארכתי בזה בחידושי לטור יו"ד סימן ק"י בדיני ספיקות ולכך קאמר ר' יהודה לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה ולא נקט לא הוכשר למלאכת שמים עור טמאה דקא משמע לן דלא הוכשר רק מה שבוודאי טהור אבל לא ספק. ובזה נתיישב לנכון הא דקאמר הש"ס במס' שבת שם לא נצרך אלא לעורן ואקשינן עלה מהא דתניא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ולמה לא הוקשה בפשיטות הא בהדיא תנינא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולין. מבואר להדיא דעור הבתים צריך להיות מותר בפיך. וכן לשיטת רש"י דזהב ג"כ פסול משום דאינו מותר בפיך. וא"כ מתניתין הוא במסכת מגילה דף כ"ב ציפה זהב הרי זה דרך החיצונים משום דאינו מותר בפיך ומבואר דאף עור הבתים צריך להיות מותר בפיך ובזה אתי שפיר דה"א דדוקא נקט עור בהמה טמאה וכן זהב דידוע שהוא מן מין שאינו מותר אבל בספק לא לכך הקשה דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני והרי הוא בכלל תורת ה' ובזה כתבה תורה להדיא דבעינן מותר והיינו דבוודאי מותר וממילא בעינן שיהיה בוודאי עור בהמה טהורה. ובזה ישבתי על נכון מילתא דקשאי בה כמה שנים מהא דהקשה הש"ס כאן משי"ן של תפילין ומאי קושיא הא יש נ"מ בתפילין של יד דאין בה שי"ן ואשמועינן דאסור ובזה א"ש דלכך לא משני כן דא"כ יקשה דהא תניא להדיא דטלה עליהן עור טמאה או זהב פסול ולא מחלק בין של יד לשל ראש וכיון דשל ראש ע"כ אף בספק אסור דבעינן מותר בפיך בודאי ה"ה של יד דהא נישנו כאחד וזה ברור ונכון:

והנה בהא דקאמר הש"ס במסכת בבא מציעא דף ו' קפץ אחד מן המנוין דפטור מן המעשר דכתיב עשירי ודאי ולא עשירי ספק הקשו התוס' דנימא כל דפריש מרובא פריש. וכתב השיטה מקובצת בשם הר"ש דהיכי דגילתה התורה דבעינן ודאי ומיעט ספק אף כל דפריש מרובא פריש לא אמרינן דגם זה אינו בגדר ודאי רק לספק יחשב אלא דבשאר ספיקות מחמירין ובספק זה מקילין אבל מ"מ אינו בגדר ודאי רק כספק יחשב ולכך פטור מן המעשר דדווקא עשירי ודאי ולא ספק. וכבר הארכתי בחיבורי ישועות יעקב חלק אה"ע סימן ד' בכלל זה. וה"ה בזה כיון דהתורה אמרה מותר בפיך דוקא ודאי מותר בפיך בעינן ובספק אף דנוכל לומר כל דפריש מרובא פריש לא חשוב ודאי (וגם דיש לנו חזקת חיוב של האיש דמצטרף עם המיעוט) ואין יוצאין בה מצות תפילין. ובזה נתיישב הך דינא דמבואר כאן דאין לוקחין עור בהמה מן הנכרים דחיישינן שמא עור של טמאה הוא והקשו האחרונים דהוו מיעוט דבהמה טמאה הנאכלת הוא מיעוטא ובזה א"ש ודוק היטב:

סעיף לח

כד

(כד) יעשה ד' בתים [מעור אחד לשל ראש]. חידוש הוא שנתחדש בימינו לעשות הבתים מחתיכות עור והמה נעשים מד' קלפים מדובקים כאחד ועור עליהם למעלה שמדבק כל הד' קלפים ויש בזה כמה ספיקות שאינן מעור אחד וגם אי נימא דדיבוק הוי חיבור ואין כאן ד' בתים רק בית אחד ע"י חיבור הד' בתים שנתחברו כאחד. הנה כבר כתבתי בזה דאף דדיבוק או תפירה הוי חיבור היינו אם סופו להתקיים כן אבל בד' בתים שדינם להיות פרודים אין הדבק מחברן להיות כאחד וכיון שעושה חריץ בין כל בית כדי לעשותן פרודות א"כ אין הדבק של חוץ עושה אותן בית אחד רק כמו ד' בתים יחשבו עכ"פ צריך להזהיר הסופרים שהחריצים יהיו מגיעין עד תוך הבית ואני ראיתי בעיני בבתים מסופר אחד שהיו רק רשומים למעלה וכיון שהם מדובקים ואין החריץ מגיע תוך הבית פשיטא דאינן חשובים רק בית אחד יותר נכון שיעשו הבתים פרודות מלמעלה שיהיה כל בית לעצמו ויהיו עשוים מעור אחד ממש ולא לסמוך על דעת האומרים שדבק ותפירה חשוב חיבור להיות נחשבין עור אחד ועיין ס"ק הסמוך:

כה

(כה) מעור אחד. זה לי ימים הקשיתי בהא דקאמר הש"ס במס' סנהדרין דף פ"ט בהא מילתא דקאמר הש"ס גבי זקן ממרא דאינו חייב אלא על דבר שעיקרו דברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואנו אין לנו אלא תפילין ואליבא דר"י וקאמר הש"ס תפילין היכי דמי אי דאייתי ביתא אחרינא ואנח גבייהו האי לחודא קאי והאי לחודא ועיי"ש דמסיק משום דאין בית החיצון רואה את האויר עייש"ה. וקשה הא כיון דהזקן לא נחלק עמהן רק בדבר זה דהוא ס"ל דבעינן חמש בתים בתפילין ובשאר דברים דעת הזקן מסכמת לדעת חכמי ישראל א"כ מה מהני הא דאייתי ביתא אחרינא ואנח גביה הא אין הבתים נעשו מעור אחד והוא תמיה גדולה ולומר דגם בזה נחלק הזקן עם החכמים לשון הסוגיא אינו מורה על זה.

והנראה לי בזה דהנה דעת ספר התרומה דחיבור ע"י דיבוק או ע"י תפירה מהני לעשותו אחד ולקמן נבאר דעתו ומחלוקת הפוסקים שיש בזה ולכאורה הדבר תמוה לדעת ספר התרומה מה הקשה הש"ס כאן האי לחודא קאי דילמא איירי שדבקן בדבק או בתפירה וכדומה דאז הדיבוק מחשבן כאחד ועובר על בל תוסיף ואם הוסיף גורע וזה יכול לעשות בעת שתפילין בראשו אמנם הדבר נכון מאד דהא דדיבוק ותפירה חשוב חיבור היינו במה שיש צורך בחיבור כגון בתופר שני בגדים כאחת כדי לעשותן בגד אחד אז חשוב חיבור אבל מה שבאמת אינו רשאי לחברן כאחד והוא עושה הדבר בטעות א"כ סופו להפרד ואינו חשוב חיבור ודומה לבגד שתופרו בכלאים אף שעשה בטעות וסובר שאין זה כלאים מ"מ אין תפירה חשוב חיבור כיון דסופו להפרד. ומעתה ה"ה בזה כיון דלפי האמת אינו צריך רק ארבעה בתים אף שהזקן טעה וסבר דבעינן חמש טטפת כיון דלפי האמת אינו כן וסוף להפריד הבית החמישי א"כ אף כעת אין הדיבוק והתפירה עושהו כמחובר וממילא אין כאן בל תוסיף וגם אין מוסיף גורע כיון דלפי האמת סופו להפרד ואתי שפיר ומעתה כיון שדעת הזקן דבעינן באמת חמשה בתים ובודאי בכולן שצריכין להיות מעור אחד אמנם כיון דצריך לדבקן חשוב הדיבוק כחיבור במה שיש בו צורך אל הדיבוק והדברים נכונים.

ובזה ישבתי על נכון מילתא דתמוה בהך שינוי הסוגיא דכאן במסכת סנהדרין תפש הש"ס בפשיטות דהיכי דהאי לחודא קאי אין בו משום בל תוסיף ובש"ס דעירובין גבי המוצא תפילין מבואר להדיא דאף בשני זוגות תפילין עובר משום בל תוסיף אף דבוודאי האי לחודא קאי ועיין בט"ז ומ"א לקמן סימן ל"ד. ולפמ"ש אתי שפיר הכל דבוודאי בדבר שיש מקום לצאת בכל זוג בפני עצמו וא"כ כל אחד לעצמו חשוב מצוה בפני עצמה ובהצטרפות שניהם עובר משום בל תוסיף, אבל כאן כיון דלפי האמת אינו צריך רק ד' טטפת בתפילין והחמישי עומד להפריד א"כ אינו רק אחד ואינו יוצא בה ידי מצוה אף שיש בה אחד מן הד' פרשיות של תפילין אינו חשוב חיבור עם שאר הד' בתים ושפיר קאמר האי לחודא קאי כיון דד' בתים הם מעור אחד והבית החמישי הוא מחובר ע"י דיבוק ודו"ק היטב:

סעיף לט

כו

(כו) תפילין בין של ראש ובין של יד הלכה למשה מסיני שיהיו מרובעים [בתפרן ובאלכסונן דהיינו שיהיה ריבוען מכוון ארכו כרחבו]. ודעת בה"ג הובא במרדכי דשל יד ארכו כשיעור אצבע ורחבו חצי אצבע ואין צריך להיות מרובע והאמת כי נראה שראייתו מלשון המשנה מגילה העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה ופירש"י דסכנה היינו דכשהיא עגולה יש חשש שתיכנס בראשו אין בה מצוה וכו' והך דסכנה היינו רק בתפילין של ראש והך דעגולה אין בה מצות ג"כ בשל ראש ואי נימא דאף בשל יד אין בה מצוה לא הוה ליה למינקט סכנה ואין בה מצוה כאחד. ואמנם הערוך כתב אהך דסכנה היינו שפעמים שנופל על פניו בתחנון והראש מונח על היד וירצצו את מוחו נראה דקשיא ליה דהך מילתא דסכנה לפירש"י אינו שייך רק בש"ר ולכך כתב דאף בש"י שייך חשש זה דבעת נפילת אפים ירצצו את מוחו. ואמנם העיקר בעיני דבודאי כשהיא עגולה ממש היינו כאגוז או כביצה עגולה פסול אף בש"י רק רבוע גמור דהיינו שיהיה ארכו כרחבו זה א"צ בש"י. והחילוק בזה מצינו בש"ס הנ"ל דקאמר אהך דעושה תפלתו עגולה נימא תנינן להא דתניא תפילין מרובעים הלכה למשה מסיני ומשני דמתניתין ה"א דעביד כאמגוזא (היינו כאגוז) וכתב הנימוקי יוסף בהלכות תפילין דאף לולי הלכה למשה מסיני דבעינן מרובעות מכל מקום בעגול לגמרי בלי זויות כלל פשיטא דפסול ואשמועינן הברייתא דבעינן מרובעות ממש דהיינו ארכו כרחבו א"כ אף לדעת בה"ג דבש"י לא בעינן שיהיה ארכו כרחבו מ"מ עגול ממש פשיטא דפסול. ובזה אמרתי לישב מה שהקשתי לשיטת רבינו תם דפירש סכנה ואין בה מצוה היינו דבשעת הגזירה שגזרו שלא להניח תפילין וכשמניח תפילין כשרים המצוה מגינה עליהם אבל כשהיא עגולה דאין בה מצוה הוי סכנה שלא יורגשו בה ויבאו לידי סכנה מחמת הגזירה ואמרתי דלכך לא ניחא לרש"י לפרש כשיטת ר"ת דקשיא ליה לפי המסקנא דהלכה למשה מסיני תפילין מרובעות ממש אמאי נקט במתניתין עגולה ה"ל למיתני העושה תפלה שאינה מרובעת סכנה ואין בה מצוה ולכך פירש"י הסכנה שתיכנס למוחו וזה לא שייך בעגולה ממש. אמנם לשיטת ר"ת קשה ליתני אינה מרובעת דכיון שאינו יוצא בה ידי מצות ממילא הוי סכנה והוא קושיא גדולה. ונראה דר"ת סבירא ליה כשיטת הלכות־גדולות דתפילה של יד כשרה כשאינה מרובעת ופסולה כשהיא עגולה ולכך נקט עגולה דשייך בין בשל יד ובין בשל ראש (ועוד דבשל ראש בלא"ה הוי סכנה שלא תיכנס בראשו ובשל יד הסכנה לפי שאין בה מצוה).

והנה באין לו תפילין מרובעות הביא בספר אליה רבה בשם עולת תמיד דאם אין מרובעות למעלה ומקום מושב הוא מרובע יכול להניחן בליכא אחרים ואם אינן מרובעות כלל אינו מניח אותן אף בליכא אחרים ולא ידעתי למה יגרע מאתרוג ולולב דאף הפסולים מן התורה בשעת הדחק נוטלין ולא מברכין. ולמה לא נימא בכל תפילין הפסולים אי ליכא אחרים יניח תפילין כאלו וכשיזדמן לו תפילין אחרים יניח אותם אח"כ. ואפשר לומר דשם ענין הפסול נעשה מעצמו וכאן הוא בעצמו עשה התפילין עגולות וכיון שביד האדם נעשה שלא כמצותו פסול אף בשעת הדחק. ואמנם העיקר נראה דבשעת הדחק דליכא תפילין אחרים אף כשאינן מרובעות יוכל להניחן, אמנם כשהם עגולים לגמרי כאגוז דאז אינו נעשה כלל בהכשר תפילין וגם דהוא סכנה שלא יכנסו למוחו בזה אף אם אין לו תפילין כלל לא יניח עגולות אבל כשאין מרובעת ארכו כרחבו אם אין לו תפילין כלל יוכל להניח אותם בלא ברכה וכשיזדמן לו תפילין כשרים יניח אותם. ובזה מבואר היטב לשון רבינו ז"ל דבעושה תפילתו עגולה כתב אין כאן מצוה כלל להורות דאף בשעת הדחק לא יניח אותם ובתפילין מרובעים כתב הלכה למשה מסיני ומעכבות עייש"ה והיינו שאם מזדמן להם תפילין אחרים מברך עליהן ומניחן אבל בליכא אחרים מצוה להניחן בלי ברכה עד שיזדמן לו תפילין מרובעות כנ"ל ברור בדינים אלו:

סעיף מ

כז

(כז) עור הבתים מצותו לעשותן שחורות. מלשון השו"ע בכאן משמע דאין בזה רק מצוה בעלמא ובאמת שכן הוא דעת כמה פוסקים וכן נראה מהא דכתב לקמן באם השחיר נכרי וישראל עומד על גביו ואמנם בתוספות שבת דף כ"ח מבואר להדיא דאף הקציצה צריכה להיות שחור וכפי הנראה מדברי התוס' שם ילפינן עור הרצועות מעור הקציצה עיי"ש וכן בירושלמי דמגילה אהך דעושה תפלתו עגולה סכנה וכו' אמרינן עלה תני תפילין מרובעות ושחורות הלכה למשה מסיני וכמו דמרובעות קאי על עור הבתים כן שחורות קאי נמי על הבתים והמפרש שם בעל קרבן עדה כתב דשחורות קאי על הרצועות ואין דבריו נכונים כמ"ש. ואמנם מפשט לשון הש"ס ציפן זהב אינו פסול לפי שאינו שחור רק משום דבעינן מין הקלף. ובאמת דרש"י במסכת מנחות דף מ"ב פירש דבעינן מן מין שנכתב עליו ובמגילה פירש"י דבעינן מן מין המותר בפיך והיינו דוקא בהמה טהורה ועכ"פ אין הפסול בזהב משום שאינן שחורות ואפשר דבא לפסול זהב אף שעושה אותו שחור ובירושלמי משמע דפסול זהב ג"כ משום שאינו שחור וכיון שאין ראיה מהך דציפן זהב ודברי התוספות שבת מבואר דפסולין כשאינן שחורות וכן משמע בירושלמי ואף אי נימא דספיקא הוא יש להחמיר ולפסול אף בדיעבד כשאינן שחורות וגם משמע דבעינן שיהיה כל עור הבתים שחור והן רבים עתה שמקילין בזה שהדיו אחר שנתייבש הרבה נופל מן הבתים ואינן משגיחים בדבר ונכון הדבר לפרסם שהבתים שאינן שחורות פסולים מן הדין אף בדיעבד.

והנה דיו שעל הבתים אי צריך להיות מן מין המותר לכאורה אי נימא דמדינא צריך לעשותן שחור א"כ ממילא צריך להיות מן מין המותר בפיך ואי נימא דמצד הדין אין מהצורך להשחיר עור הבתים רק לנוי עושין אותן שחורות אינו צריך להשחירן בדבר המותר בפיך. והנה במדינות אונגרין נמצאו שם תפילין שמשחירן בשפירטעס של דג טמא והמה פסולין לפמש"ל והסכמתי דשחורות צריכין להיות מן הדין:

סעיף מב

כח

עשה שי"ן בתפילין של יד
(כח) שי"ן של תפילין [הלכה למשה מסיני שיעשה בעור הבתים של ראש כמין שי"ן בולטת מקמטי העור אחד מימינו ואחד משמאלו]. הנה זה לי זמן רב נסתפקתי אם עשה שי"ן בשל יד אם יוצא בו ידי חובת תפילין של יד אי נימא דעיקר מצות השי"ן הוא בשל ראש ובשל יד אינו צריך להיות שי"ן אמנם אם עשה שי"ן בשל יד אינו פוסל או אפשר דאם נעשה שי"ן במקום שא"צ הוי כמוסיף ואם הניחן לא מהני.

והנה עלה על לבי דמהא דקאמר מנחות דף ל"ד אם אין לו תפילין של יד ויש לו שני תפילין של ראש שמניח עור עליהן משמע דאינו משנה דבר רק שטולה עור אבל השי"ן שנעשה בשל ראש במקומו עומד ומ"מ כשר לש"י ואין לומר כיון דטולה עליו עור והשי"ן איננה נראית לכך כשר לש"י כיון דבש"ר איננה מועלת אבל בנראית לכל דכשר בש"ר א"כ בש"י פסולה.

אמנם באמת זה דוחק דאי נימא דפסול אם יש בה שי"ן מה בכך שהיא מכוסה הרי אף התפילין של יד בעצמן מכוסים בבגד, והיה לך לאות, אלא ודאי דאין חשש בזה אם יש שי"ן בתפילין של יד לענין לפסול בדיעבד או אם אין לו אחרת.

ואמנם קשה לי בהא דקאמר הש"ס שם תפילין של ראש אין עושין מהן של יד לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ופירש"י לפי שרובו של שם הוא בתש"ר דשי"ן של תפילין בקמטין וש"י אין בה שי"ן ולפ"ז ביש שי"ן בשל יד א"כ אין כאן הורדה לקדושה קלה. ואמנם הדבר נכון דעיקר הדבר לפי שבתפילין של ראש עושין בקמטין הש"ן של תפילין דהלכה למשה מסיני הוא לכך קדושת הש"ר בעצמו חמורה אף בלי מקום השי"ן וגם בש"י כיון דאין צריך להיות שם שי"ן אין קדושתו חמורה. והארכתי בזה בתשובה לק"ק אונגווהר על דבר אחד שעשה תפילין והשי"ן אינו נעשה מקמטי הבית רק שעל הבתים עשה צורת שי"ן מעור אחר ודבקם לעור הבתים ויוכל לקבל משם השי"ן והבית נשאר בלי השי"ן ואסרתי התפילין ואת הסופר העברתי מאומנותו:

סעיף מז

כט

(כט) [אם כתבם על ארבעה קלפים והניחם בארבעה בתים יצא] והוא שיטלה עור על הארבעה [בתים שיהיו נראים כבית אחד]. במרדכי דקדק מלשון זה הנאמר בש"ס שטולה עליהן עור דאף דאין בית החיצון רואה את האויר כשר אם לא שחיבר להם בית אחר דאם לא כן כשנותן עור על הבתים הרי בית החיצון אינו רואה את האויר ואח"ז כתב בשם ר"י דהא דבית החיצון שאינו רואה את האויר פסול הוא רק בתפילין של ראש ובתש"י אינו פסול אף אם אין בית החיצון רואה את האויר. וזה לי ימים הבאתי ראיה מש"ס דמנחות דף ל"ב בהך דקאמר רב החליף פרשותיו פסולים וסבר הש"ס בתחילה דדוקא ברייתא לגוייתא וקאמר מ"ט משום דהך דבעי למיחזי אוירא לא קחזי והך דלא בעי למיחזי קא חזי' ואי נימא דבתש"ר ובתש"י לא פסול אף אם אין ביה"ח רואה את האויר א"כ קשה אמאי קאמר החליף פרשותיו דמשמע בין בשל יד ובין בשל ראש. ושוב עיינתי בש"ס דסנהדרין דף פ"ט גבי זקן ממרא דקאמר דבתפילין משכחת יש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע משום דאין בית החיצון רואה את האויר ואהא דקאמר הש"ס שם ואליבא דר"י דיש גורסין דר"י ס"ל צריך לדבק ודחה רש"י דבריהם דהרי הך דצריך לדבק איירי בשל יד והך מילתא דסנהדרין איירי בשל ראש והביא רש"י ראיות לדבר דאיירי כאן בש"ר וקשה הרי הש"ס מסיק דלכך גורע בהוספה זו משום דאין ביה"ח רואה האויר ובש"י לא שייך הא דאין ביה"ח רואה את האויר ומשמעות דרש"י סובר אף בשל יד שייך הא חששא דאין ביה"ח רואה את האויר וע"כ נראה לי העיקר דדוקא במוסיף עליהם בית אבל כשטולה עור בלא בית חשוב ביה"ח רואה את האויר ואמנם רש"י בעצמו במס' סנהדרין אהך דאין בית החיצון רואה את האחר כגון שחבר להם בית אחרינא או דבר אחר משמע דאף דחבר להם דבר אחר שייך חשש זה דאין ביה"ח רואה את האויר וכיון דרש"י לא ס"ל שני תירוצים של המרדכי הנ"ל א"כ לא ידעתי איך נפרש לפי שיטתו הך דטולה עור על גביהם והוא קושיא גדולה.

והנה כאשר עיינתי בדברי הרא"ש בהך ברייתא דציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה כתב שאין הטעם דפסול משום דאין ביה"ח רואה את האויר דלא פסל אא"כ חבר להם בית אחר והטעם דציפן זהב משום דבעינן עור בהמה טהורה ע"ש והדבר תמוה איך עלה על דעת הרא"ש לפרש דציפן זהב היינו הבתים והטעם לפסול משום דאין בה"ח רואה את האויר דהרי מה"ט גם עור בהמה טהורה יהיה פסול כיון דאין ביה"ח רואה את האויר. אמנם הדבר פשוט בכוונת הרא"ש דיש חילוק בין עור בהמה טהורה דכיון דיכול לעשות ממנה בית שלם א"כ אף אם טלה עלי' עור חשוב בית אחד דמבטל את העור לבית ועושה אותו בית אחד ולא חשוב ביה"ח שאינו רואה את האויר אבל בציפה זהב או עור בהמה טמאה דבזה היה פשוט להרא"ש דלעשות ממנו בית לתפילין פשיטא דאסור משום שאינו מן המותר בפיך אלא דבס"ד דס"ל להרא"ש דציפן זהב איירי על עור הבתים והיה קשה להרא"ש מ"ט יפסול כיון שהבתים נעשים מעור בהמה טהורה באופן שהם כשרים מדוע יזיק מה שטלה עליהם עור ועל זה שפיר קאמר הטעם משום כיון דאינו ראוי להיות בית לעצמו ממילא לא מבטל ליה להך בית ופסול משום דאין ביה"ח רואה את האויר. וזה ברור בפשט לשון הרא"ש. ומעתה הך דטלה עליהן עור א"ש דבטל לגבי בית ובזה אתי שפיר דברי רש"י דאין ביה"ח רואה את האויר כגון שחבר להם בית אחרינא או דבר אחר דהיינו שלא חבר להם עור רק דבר אחר והארכתי בזה בתשובה לק"ק אונגוואהר להרב דשם ע"ד בתי תפילין דשם. ויבואר לקמן:

ל

(ל) והמנהג לדבקם בדבק [שיהא הכל כקלף אחד]. זה ימים כתבתי בתשובה בענין אי דבק הוי חיבור לענין שיהיה נחשב כאחד וכן תפירה שתופר שני דברים כאחד אי חשוב אחד ע"י הדבק והתפירה. והנה במזוזה קיי"ל דאם נכתבת על שני עורות פסולה וכתב רבינו דאפילו נדבקו כאחד לא מהני והתוספות מסכת מנחות דף ל"ב ד"ה להשלים כתבו דהיינו כשחסר מן המזוזה יכול להשלים מן הס"ת ע"ש מבואר מזה דאם דבקם כאחד חשוב חיבור והוי כמו נכתבו על עור אחד. ואמנם יש ספק בדעת התוס' אי דוקא בכתב על כל אחד מן העורות פרשה אחת אז מצרפין שני העורות המדובקים יחד אבל בנכתב על כל אחת רק חצי פרשה לא, אמנם התוס' מדמין זה כמו דמהני דבק בס"ת דמדבקין יחד ע"י מטלית ובזה אפילו בחצי פרשה מהני וכן מורה לשונם שכתבו דחסר מזוזה שטה אחת או שתים מבואר דמהני אף בחצי פרשה. ולפ"ז יש לי קושיא אחת וגדולה הוא אלי דבש"ס דשבת דף ע"ט שם לענין הוצאת שבת תני קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין ואקשינן עלה מברייתא דתני קלף ודוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה וקשה מה קושיא דילמא ה"פ דברייתא קלף ודוכסוסטוס היינו אם הוציא שניהם כאחד ואין בקלף שיעור לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין מצטרף עם הדוכסוסטוס לשיעור מזוזה כמו דקאמר הש"ס גבי בגד והשק מצטרפין דהיינו לחומר שבהם וה"ה מזוזה יצטרף הקלף עם הדוכסוסטוס לשיעור מזוזה דקלף אין בו שיעור פרשה קטנה שבתפילין ודוכסוסטוס אינו ראוי לתפילין וע"כ מצטרפין שניהם לשיעור מזוזה ובזה לשון הברייתא מתוקן מאד דקתני קלף ודוכסוסטוס היינו שניהם כאחד מצטרפין לשיעור מזוזה. ומזה יש ראיה לכאורה לדעת הרמב"ם וקושיא לדעת התוס'. ואחר העיון אמרתי דעד כאן לא ס"ל להתוס' דמצטרפין שני עורות למזוזה ע"י דבק ותפירה אלא בעורות שווין כגון דשניהם מין קלף או שניהם מין דוכסוסטוס אבל אם האחד מין קלף והשני דוכסוסטוס אין מצטרפין וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם והובא בשו"ע יו"ד סימן רע"א דאף גבי ס"ת דיכולין להיות הרבה יריעות תפורים ואדרבה כן מצותו מ"מ צריכין להיות כולם מין אחד אבל אם האחת קלף ואחת דוכסוסטוס איכן מצטרפין עש"ה ומקורו מירושלמי וכ"ש במזוזה. אמנם לפ"ז קשה דהש"ס דמנחות דף ל"ב הקשה שם אהא דס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה משום דאין מורידין הא מורידין עושין ותיפוק ליה דתפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס ומשני למצוה והא תניא שינה פסול ומשני אתפילין ואח"ז אקשינן עלה והא מזוזה בעיא שרטוט והקשו התוס' הא תפילין אינן פסולים במשרטטי וכתבו דלא היו רגילין לשרטט כיון דא"צ שרטוט דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ולכאורה מה בכך הרי הש"ס קאמר למצוה ואשמעינן בזה הטעם דאין מורידין כדי להורות דיש איסור בדבר וא"כ אף בזה כיון דאף במשרטטי התפילין כשרים אלא דלכתחילה אין לשרטט יש נ"מ בהך טעמא דאין מורידין אלא דהדבר פשוט דאם אמרינן דאם עשה מזוזה כשר שפיר יש נ"מ אבל אם אין לעשות לכתחילה תפילין משורטטין והברייתא נקט תפילין שבלו משמע כפי ענין התפילין ודרכם שנעשים בלי שרטוט ובזה דחיתי דברי הט"ז. וא"כ קשה דע"כ איירי דהמזוזה נעשית כדרכן לכתבה על דוכסוסטוס והתפילין נעשה ונכתב על הקלף ואיך קאמר הש"ס להשלים הא המזוזה אינה מעור אחד ואי דדבקן בדבק דהוי חיבור הא אינן מין אחד דזה קלף וזה דוכסוסטוס וא"כ מה משני הש"ס אהך דתפילין על הקלף ומזוזה אדוכסוסטוס למצוה הא אף אי אינו רק למצוה עכ"פ המזוזה סתמא דמילתא נעשה כמצותה וכתבה על דוכסוסטוס והתפילין סתמא דמילתא נכתבו על הקלף ואיך יצטרפו והוא קושיא נפלאה באמת. ואמנם לפמש"ל ליישב קושיית התוספות מהך דשרטוט נוכל לומר דלפי מה דמסיק הש"ס למצוה שפיר נוכל לומר דהא דקתני תפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה איירי להשלים דהיינו לדבק שיטה אחת ממנה או פרשה מן התפילין ופרשה מן המזוזה ואיירי באמת שהמזוזה נכתבת על הקלף כיון שאינה פסולה בדיעבד ומזה כיון ששניהם נכתבו על קלף מצטרפין.

נחזור לעניננו דקושית הש"ס בשבת מהך דקלף ודוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה ואתי שפיר אף לדעת המכשירין דבק ותפירה, דזה אינו רק בקלף אחד ולא בקלף ודוכסוסטוס וכמו בס"ת לענין תפירה דאף דמועיל לכ"ע מ"מ בשני קלפים חלוקים אינו מועיל. ולולי שלא נזכר דבר זה בפוסקים הייתי אומר דטעם הפוסקים ומכללן רבינו הגדול שכתבו דלא מהני דיבוק ותפירה, משום כיון דבשני מיני קלף לא הוי חיבור גזרו בזה שלא יהיה מועיל אף במין קלף אחד דדבר זה אינו ידוע שיש חילוק בין מין קלף אחד לשני מיני קלפים. ואמנם הטעם דשאר פוסקים לא חששו לזה כיון דלכתחילה אין כותבין מזוזה על הקלף רק על דוכסוסטוס א"כ אין נפק"מ רק לענין אם עבר וכתב על הקלף דכשר בדיעבד ואם חברו למה שנכתב על דוכסוסטוס ודבר שאין נ"מ רק לענין דיעבד הוי כמילתא דלא שכיחא דלא גזרו בו רבנן ומה"ט מתירין בשניהם מין אחד דאם תפרן או דיבקן הוי חיבור כיון דלא שכיח להיות נכתבים על שני מיני קלף. ומה"ט נראה לי נכון פסק המחבר באבן העזר סי' ק"ל דכתב לפסול בגט אם חיבר שני קלפים וכתב עליהם הגט ותמה הר"ב ב"ש (סק"ח) מ"ט מחמירין בגט טפי מכתיבת מזוזה דמהני אם דיבקן או תפרן והניח בצריך עיון. ולפמ"ש בגט דכשר לכתחילה בכל מיני קלף גזרו בזה שמא יכתוב הגט בשני מיני קלפים ואז פסול דאינו חיבור כלל הואיל ובשני מיני קלפים הם אבל במזוזה דבלא"ה אינה נכתבת לכתחילה רק על דוכסוסטוס ואין נ"מ רק לענין דיעבד לא גזרו בזה דהוי מילתא דלא שכיחא וכמ"ש.

ובזה נראה לפע"ד ליישב סוגיית הש"ס דמנחות דף ל"ב הנ"ל. בהא דהקשה הש"ס מתחילה ותיפוק ליה דהני סתומות והני פתוחות ומשני להשלים ואקשינן עליה הא מורידין עושין והא תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס ומשני למצוה ולכאורה מאי קושיא ודילמא הך ברייתא כר"מ דאמר גבי מזוזה כותבה על הקלף לכתחילה. ובזה א"ש, דבאמת מהך דלהשלים מוכח דאף דמזוזה צריכה להיות על קלף אחד מהני הדיבוק או התפירה לעשותה אחת אף דגבי גט לא מהני התפירה לעשותו כאחד משום דשם גזרינן אטו שני מיני קלף אבל במזוזה דאינה נכתבת על הקלף לא גזרו ואי נימא כר"מ דמותר לכתבה על הקלף שייך שפיר גזירה דשני מיני קלפים. וע"כ משני דלמצוה מזוזה באמת אינה נכתבת רק על דוכסוסטוס וע"כ הוי מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בו רבנן ודו"ק היטב:

סעיף מח

לא

(לא) אם ציפה הבתים בזהב. הרב תפס הדבר בפשיטות דהך ברייתא מנחות מ"ב דציפן זהב, על הבתים קאי, דהיינו אחר שעשה הבתים מעור בהמה טהורה ציפן בזהב או בעור בהמה טמאה פסול. ובאמת דעת רוב הפוסקים דהך דציפן זהב על הפרשות קאי דציפן בזהב דהיינו שעשה הבתים מזהב או מעור בהמה טמאה, אבל כשהבית מעור בהמה טהורה ואח"כ ציפה אותו בזהב או בעור בהמה טמאה כשר. ואני תמה על האחרונים שלא הביאו מחלוקת הפוסקים בזה. וכבר הארכתי בזה בתשובה אלא שכבר קדמני אחד מחכמי הזמן בדור שלפנינו כלל כן קצרתי בזה:

סעיף מט

לב

(לב) בגידי בהמה וחיה הטהורים. בספר בית יוסף הביא בשם שימושא רבא דנסתפק אי נתפרין בגידי בהמה דקה דאולי דווקא בשל בהמה גסה ולא בדקה והרב"י כתב דבש"ס דילן משמע דאין חילוק בין בהמה דקה לגסה לענין זה ואמנם מלשון השו"ע כאן מבואר דגידי של עוף אין לתפור בהם ודי מה שמיקל נגד השימושא רבא בגידי בהמה דקה ואף בזה נראה היכי דאפשר יתפור בגידי בהמה גסה שלא לעבור על דברי הש"ר אשר יסוד דבריהם בקודש:

תשובת נכד המחבר

דברי נכד המחבר
ואלה דברי נכד המחבר מוה' צבי הירש אורנשטיין נ"י

תשובה לחכם אחד שייך לסימן זה:

ב"ה. לכבוד ידידי ואהובי הרב הה"ג וכו' נ"י.

מכתבו היקר עם שאלתו שאלת חכם לנכון השיגה ידי ושמחתי על שמע שלומו ותורתו כה יהיה שוכן שחקים בעזרו עדי נצח:

תוכן השאלה בסופר אחד שעשה בתים לתפילין. ולא עשה השי"ן בתפלה של ראש בקמטי העור ורק שעשה מעור אחר צורה שי"ן ודבקה בדבק להבית. וכ"ת הרעים עליו בקולו וגזר אומר שהתפילין פסולים כאשר האריך למעניתו. ורצונו לדעת חוות דעתי בזה ולמלאות חפצו הנני באתי בזה לחקור אחר מקור הדברים ולדברם בשרשם. וזה החלי בעזר הצור:

הנה בענין דבק חיבור לענין תפילין כבר האריכו רבים וכן שלמים דדעת ספר התרומה דהא דתניא בפרק הקומץ דף ל"ד גבי תפילין של ראש דכותבם על ד' עורות ומניחם בעור אחד בד' בתים. דלאו דוקא עור אחד שלם ורק דאפילו חתיכות הרבה דבוקים בדבק יחד חשוב כעור אחד. והב"ח ז"ל חולק עליו דעור אחד ממש בעינן וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל כל אחד לפי דרכו והגאון החסיד מוהר"ר אליהו זצ"ל מווילנא בספרו הנכבד על טהרות הביא ראיה דלאו עור אחד ממש בעינן ממתניתין דכלים פרק י"ח דתנן התם תפלה ארבעה כלים התיר קציצה ראשונה ותיקנה טמאה טמא מת וכן שנייה וכן שלישית התיר את הרביעית טהורה מטמא מת אבל טמאה מגע טמא מת, חזר לראשונה התירה ותיקנה טמאה במגע וכן שנייה התיר השלישית טהורה שהרביעית מגע ואין מגע עושה מגע. העתקתי כל לשון המשנה יען הוא נצרך לדברינו להלן. ועל זה כתב הגאון החסיד זצ"ל דמדקתני התיר ותקנה מכלל דתקנה הוא לתפילין ומתכשרי בהכי כי עביד להו בית אחר עכת"ד:

והנה לכאורה עלה על לבי לדחות ראייתו ז"ל מגוף המשנה דנוכל לומר דהא דקתני התירה ותקנה לא שחתך הבית ממש מהעור אלא שהתירה מהקמט. וכדקיי"ל גבי כלי עור דאם פשט העור נתבטלה תורת כלי ותקנה אח"כ היינו שמתח העור שנית על הדפוס ועשאו בית ולעולם מעור אחד הוי וכדומה לי שראיתי לאחד מאחרוני האחרונים שהרגיש בזה. ואולם מדברי הרמב"ם ז"ל בפירושו למשנה דכלים שם נראה מבואר דמפרש שחתך הבתים ממש מהעור ותפרם או דבקם עיין בדבריו ז"ל ויש לנו א"כ עמוד גדול לסמוך עליו. כן עלה על לבי בראשית ההשקפה.

אולם אחר העיון וההתבוננות ראיתי דראיית הגאון ז"ל מהך משנה דכלים ראיה נכונה וברורה היא דע"כ אנו צריכים לפרש דמיירי שחתך הבית לגמרי והחזירה אח"כ ע"י תפירה או דבק וכפירושו של רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל וא"א לפרש כלל המשנה באופן אחר. דהנה אנן קיי"ל דאין טומאה חלה על טומאה וביחוד טומאה קלה על טומאה חמורה ומשום דאמרינן שבע ליה טומאה עיין רמב"ם בפרק י"ב מהלכות אבות הטומאה וא"כ לכאורה יקשה בהך מתניתין דכלים שם דתנן התיר את הרביעית טהורה מטמא מת אבל טמאה מגע טמא מת ומשום שכל קציצה נגעה אחר שתקנה בהנשארת אשר היתה טמאה טמא מת עד הרביעית ואמאי הרי קודם שהתיר הרביעית היו כולם עדיין טמאים טומאת אב וכמבואר. ואיך א"כ חלה עליהם טומאה קלה דמגע טמא מת הרי שבע ליה טומאה וא"כ בהתרת רביעית ה"ל למימר דטהרו לגמרי כיון שנטהרו מטומאת מת וטומאת מגע לא חלה עליהם כיון דעד עתה היה עליהם טומאה חמורה ושבע ליה טומאה. ובשלמא אם נפרש דמיירי בשחתך כל פעם אחד מהבתים והחזירן אח"כ למקומם ע"י תפירה ודבק א"ש דחלה עליהם טומאת מגע ומשום דכיון דבעת שחתכם והתירם פרחה לה טומאה מינייהו ורק אח"כ כשתפרם והדביקם לרביעית חזרה עליהם טומאת מת מחמת חיבורם לרביעית ושפיר חל עליהו אז גם טומאת מגע טמא מת דטומאת מת וטומאת מגע באים כאחד בעת חיבורם לרביעית ובבת אחת קיי"ל דטומאה חלה על טומאה ומבואר בש"ס ופוסקים. אולם אם נאמר דמיירי שלא הפרידם כלל מהבית הרביעית א"כ לא פרחה מעולם טומאת מת מהבתים כיון שעדיין היו מחוברים להרביעית וא"כ אין מקום לטומאת מגע לחול דשבע ליה טומאה וא"כ אח"כ כשהתיר הרביעית למה לא נימא דנטהרו לגמרי וכנ"ל.

והנה עלה על לבי לומר דהא דלא אמרינן שבע ליה טומאה ולא חלה מעולם טומאת מגע על הבתים הוא משום דכיון דהבתים האלו כבר התירם ופשטם מהקמט ונתבטלו מתורת כלי ורק דעיקר מה שהיה עדיין טומאת מת עליהם הוא משום חבורם להרביעית שהרביעית עדן לא נתבטלה מתורת כלי וכמבואר א"כ שפיר חל עליהו טומאת מגע בעת שתקנ' ונגעו ברביעית ול"א שבע ליה טומאה כיון שמקודם ל"ה הטומאה עליהם בעצמותן ורק מחמת חבורם להרביעית הנוגע בהם נטמא כאילו נגע בהרביעית עצמה אבל ל"ה עליהם שום טומאה בעצמותן דמה"ט כשהתיר הרביעית אח"כ נטהרו מטומאת מת דכיון שהרביעית נתבטלה מתורת כלי אין עליהם שוב שם טומאה עוד. ועכשיו ע"י מגע טמא מת נולד עליהם טומאה חדשה על עצמותן מה שלא היה בהם מקודם וכדומה לזה מצינו בענין אין איסור חל על איסור דמ"מ נדר חל על שבועה משום דשבועות איסור גברא נינהו ונדר איסור חפצא ואיסור חפצא חל על איסור גברא דאף שגם מקודם היה הדבר אסור מכל מקום כיון שלא היה עד עתה איסור על החתיכה עצמה ועתה על ידי הנדר ניתוסף איסור על גוף החפץ שפיר חייל כמבואר כ"ז בש"ס ופוסקים.

אולם אחר העיון והתבוננות ראיתי דזה ליתא דשניא היא חלות טומאה על טומאה מענין איסור חל על איסור דבנדר וכל איסורי תורה דקיי"ל דאיסורי חפצא נינהו החפץ עצמו הוא נתפס בהאיסור ושם איסור הוא על החתיכה בעצמותה משא"כ ענין חלות הטומאה דאף שהחפץ נטמא אין החפץ בעצמו נתפס בהטומאה שיהיה טמא בעצמותו ורק שהחפץ הזה נעשה מדור לטומאה ורוח הטומאה חלה עליו ומה"ט מטמא גם אחר בנגיעתו דרוח הטומאה השוכן על החפץ מתפשט גם על הנוגע בו ומה"ט ג"כ אמרינן דכיון דבתחלתו בעת קבלת הטומאה בעינן שיהיה כלי כמו כן גם אח"כ אם נתבטל מתורת כלי בטלה לה לטומאה ומשום דכיון דכן גזרה חכמתו יתברך דבעינן כלי לקבל טומאה ואל"ה אין כח בטומאה לחול לכך גם אח"כ פרחה לה טומאה דכיון דגם אחר שנטמא אין החפץ בעצמותו נתפס ורק שנעשה משכן ומדור לרוח הטומאה השוכן עליו א"כ כל שנתבטל מתורת כלי פרחה לה טומאה מיניה זה ברור בביאור העניינים.

ובזה אמרתי לבאר דברי הש"ס מנחות דף ך"ד דבעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא ובא טבול יום ונגע באותו טמא מאי מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא ורצה אביי למיפשט מהא דתנן סדין טמא מדרס ועשאו וילון טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אמר ר' יוסי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב כו' ואפילו לבסוף אמאי לימא שבע ליה טומאה א"ל כו' דילמא מקמי מדרס דהו"ל טומאה חמורה על קלה עיין שם. ולכאורה צריך להבין דאמאי פשיטא ליה לרבא דטומאה חמורה על קלה חייל אף אי נימא דבשווים אמרינן שבע ליה טומאה הרי גבי איסור חל על איסור היכי דליכא לא כולל ולא מוסיף לכ"ע אין איסור חל על איסור אף בחמור על קל ומדוע איפוא גבי טומאה פשיטא ליה דחמור על קל חייל וזה דבר שראוי להתבונן עליו [והנה לכאורה אמרתי דהכא לאו מטעם חמור לחודא קאתינן עלה ורק מטעם דאיתוסף טומאה דמעיקרא לא היה רק ולד הטומאה ואינו מטמא לחולין רק הדבר הראשון הנוגע בו דנעשה שני לטומאה ועכשיו דנעשה מדרס אב הטומאה הוא ומטמא ראשון ושני אולם באמת ז"א דכיון דעכשיו אין נ"מ דב"כ ובין כך מטמא הנוגע בו ורק דעיקר הנ"מ אם הדבר אשר יגע בו יטמא עוד אחר לחולין ל"ח מוסיף כיון שמ"מ אין נ"מ כעת לשום דבר ועיין ש"ס דכריתות דף י"ד דאיכא ברא לסבא וחשיב מוסיף לגבי דידיה מוכח דאי ל"ל כעת בן ל"א דחשיב מוסיף משום הבן אשר יולד לו דמ"מ כיון שאין נ"מ כעת ל"ח מוסיף וז"ב. ועלה על לבי לומר עוד דמ"מ חשוב מוסיף דמוסיף טומאה גם כעת לענין אדם וכלים שאינם מקבלים טומאה רק מאב הטומאה ומעיקרא ל"ח מגע מדרס זה טומאה לגבייהו אולם גם בזה יש לגמגם טובא כמבואר למעיין המשכיל והבן] אולם לפי מה שבררתי דבענין הטומאות אין החפץ נתפס כלל בהטומאה ורק שנעשה משכן ומדור שיחול עליו רוח הטומאה א"ש דלפ"ז עיקר הך דאין טומאה חל על טומאה אינו כמו ענין איסור חל על איסור דהתם היינו טעמא דכיון שכבר נתפס החפץ בהאיסור אין האיסור השני יכול לחול עוד משא"כ בטומאה דאין שום תפיסה על החפץ וכנ"ל ועיקר הך דאין טומאה חל על טומאה הוא ע"כ מטעם אחר דרק דבר טהור יוכל להיות משכן ומדור לטומאה אבל לא דבר טמא שהוא טמא מכבר וכמו דבעינן לגבי קבלת הטומאה ענין ודבר חשוב כמו כלי וכדומה כמו כן בעינן שיהיה דבר טהור דוקא וזה ענין אומרם ז"ל שבע ליה טומאה ואין מקום לטומאה השנייה לחול ואין זה ענין כלל א"כ להך דאין איסור חל על איסור ולכך מה"ט ס"ל לרבא דטומאה חמורה על קלה שפיר חיילה משום דטומאה הקלה הראשונה חשובה כדבר טהור לגבי השנייה ומקבל שפיר הטומאה החמורה משא"כ לענין חלות האיסורים דאף שהאיסור השני הוא חמור מ"מ א"י לחול שוב ולהיות נתפס בהחפץ כיון שהחפץ כבר נאסר ונעשה חתיכה דאיסורא ודוק בזה.

ובזה אמינא ליישב ג"כ מה שנתקשיתי בהך דעשרון שחלקו כו' ונגע טבול יום באותו טמא דאיבעיא ליה לרבא אי אמרינן דכיון שזה החלק כבר נטמא שבע ליה טומאה והרי הוי כולל דע"י נגיעת הטבול יום אחר שהניחו בביסא נטמא גם החציו השני וכמבואר. ולפי הנ"ל ניחא דכ"ז ל"ש לגבי חלות הטומאה דמ"מ כיון שחלק זה נטמא מקודם שבע ליה טומאה ולא תמצא הטומאה מנוח לחול ואין נ"מ בזה במה שתחול הטומאה השנייה עוד על חתיכות אחרות וכמו שבררתי דאין לזה שיווי ודמיון לענין חלות האיסורים ורק דכל שהוא דבר טמא מכבר אינו יכול להעשות משכן ומדור לרוח הטומאה שיחול עליו שנית וכנ"ל והבן (ובאמת כי אחר העיון בלא"ה ניחא הך דעשרון שחלקו כו' דל"ח כולל דכל ענין כולל היינו שכיון שיש להאיסור הב' מנוח לחול על החתיכות האחרות חל גם על חתיכה זו אף שכבר נאסרה א"כ כ"ז דוקא היכי שגם אם תאמר שא"י לחול על חתיכה זו מ"מ יחול עכ"פ על החתיכות האחרות וכיון שע"כ חל האיסור השני אמרינן מיגו דחל על זה חל נמי על חתיכה האסורה משא"כ כאן דאם לא תחול הטומאה השנייה על חצי העישרון הנטמא כבר לא תחול כלל וכמבואר וזה ל"ח כולל וז"ב. וכמדומה לי שכבר העיר בכעין זה מורי זקני הגאון רבן של כל ישראל ז"ל לענין כולל בנדרים ושבועות אלא שעתה איני זוכר מקומו) ובזה אמרתי לסתור ראיית האחרונים דטומאה ל"ח מוסיף לענין האיסורים ורק איסור חמור מהא דאיתא בש"ס דחולין דף ק"א האוכל גיד הנשה של נבילה כו' וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת כו' ומוקי לה התם כריה"ג דלית ליה כולל והרי בנבילה איתוסף גם הטומאה ואפ"ה ל"ח ליה מוסיף עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה ולפי דברינו אלה ניחא דאף אם נאמר דחשבינן ליה לטומאה הוספה לגבי איסור מ"מ ל"ח רק כמו איסור כולל ולא מוסיף דעיקר החילוק בין כולל למוסיף הוא דבכולל לא נתוסף איסור על החתיכה עצמה ובמוסיף נתוסף איסור על החתיכה בעצמותה וזה לא שייך בהוספת הטומאה דאף שהוא מטמא מ"מ אין החפץ בעצמותו נתפס בהטומאה ורק שיעשה משכן ומדור לטומאה וכנ"ל ורק דלמאן דס"ל איסור חל על איסור גם בכולל יש לומר דגם אם האיסור השני מוסיף טומאה חייל ומשום דכיון דלדידיה לא בעינן שיהיה להאיסור השני מקום לחול על חתיכה זה בעצמה ורק דכל שיש חלות להאיסור השני אף על חתיכות אחרות שפיר חל גם על חתיכה זו האסורה א"כ כמו כן נוכל לומר בטומאה דאף שאין החתיכה בעצמותה נתפסת בהטומאה וכנ"ל מ"מ כיון שיש להאיסור השני מקום לחול לענין הטומאה שפיר חייל וא"כ כיון דמוקמינן להך דגיד הנשה של נבילה כריה"ג דליח ליה איסור כולל גם הטומאה לא מעלה ולא מוריד שיחול איסור נבילה על איסור גיד הנשה דאף דריה"ג מוסיף אית ליה מ"מ הוספת הטומאה ל"ח מוסיף וכנ"ל. והרבה יש לדבר בזה אולם יען אין הענין נוגע לעניננו ובשגם כי בלא זה הוכחתי בחידושי והעליתי דענין הטומאה לא חשיב לגבי חלות האיסורים לא כולל ולא מוסיף לכן לא ארבה מילין ואשים מחסום לעטי בזה.

ואחר הדברים האלה והחזיון הזה אין לחלק א"כ לענין הך דשבע ליה טומאה בין היכי שגם מעיקרא היה על הדבר הזה טומאה בעצמותו ובין היכי שלא היה טמא מקודם רק מחמת חיבורו להטומאה ואח"כ נולד לו טומאה מצד עצמו וכהך דמשנתינו דכלים דבין כך ובין כך אין כאן הוספה חדשה דגם היכי דנטמא בעצמותו אין החפץ נתפס בהטומאה ורק שיעשה מדור לרוח הטומאה השוכן עליו וזה היה עליו ג"כ מחמת חיבורו להטומאה שרוח הטומאה נתפשט גם על המחובר לטומאה ושפיר אמרינן איפוא דשבע ליה טומאה ואין מקום לטומאה השנייה לחול וכיון שכן עכצ"ל דהא דבהתיר את הרביעית אינם טהורים רק מטומאת מת אבל עדיין טמאים מגע טמא מת אף דבעת ביאת הטומאת מגע עדיין היו טמאים טמא מת והו"ל א"כ קלה על חמורה וה"ט דמשום דבעת שהפרידם פרחה לה טומאה מינייהו ואח"כ טומאת מת וטומאת מגע באים כאחד וע"כ דמיירי שהפרידם לגמרי מהרביעית וכנ"ל:

ומוכח איפוא מזה דלא בעינן שיהיה מעור אחד ממש וראיית הגאון החסיד ז"ל קמה גם נצבה ודוק היטב בכל זה:

והנה בש"ס דשבת דף כ"ח ע"א קמבעיא ליה לר"א בעור בהמה טמאה אי מטמא טומאת אהלים וקאמרינן התם דקמבעיא ליה תחש שהיה בימי משה טהור היה או טמא. דטומאת אהל, אהל אהל ממשכן ילפינן וכדאיתא התם, אמר ר' יוסף מאי תיבעי ליה תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ושקיל וטרי טובא ומסיק דמק"ו ילפינן דעור בהמה טמאה מטמא טומאת אוהלים. ופריך אלא הא דתנא ר"י לא הוכשרו כו' למאי הלכתא לתפילין תפילין בהדיא כתיב למען תהיה תורת ד' בפיך אלא לעורן כו' והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני וכיון דאותיות ה' עליהם מותר בפיך בעינן כו' אלא לרצועות כו' מאי הוי עלה דתחש כו' עייש"ה ולכאורה קשה דאם נאמר כמש"ל דהעיקר דהבתים של ראש לא בעיא מעור אחד דוקא דגם אם תפרם ודבקם יחד הוי חיבור ומתכשרו בהכי וכנ"ל א"כ מאי פריך דגם לעורן לא הוצרך למיתני דשי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ובעינן שיכתוב על המותר בפיך דהרי עדיין יש נ"מ לענין הבתים האמצעים שאין עליהם אות כלל ונ"מ היכי שעשה הבתים מד' עורות שלא יעשה הבתים האמצעים מעור בהמה טמאה דהאי לא נפיק מקרא דבפיך ומדלא מוקי לה להך דר"י בהכי מוכח דבעינן שיהיו כל הד' בתים מעור אחד ממש ודלא כמש"ל:

אמנם אחר ההתבוננות ראיתי דאין מכאן ראיה לסתור דברינו הנאמרים למעלה ראש ולפמ"ש בחידושי ואח"כ מצאתי למ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל בספרו לאו"ח סי' ל"ב שהעיר בזה דאף אם נאמר דדבק חיבור מ"מ היינו דוקא כששניהם ממין אחד אבל בקלף ודוכסוסטוס ל"מ חיבור ע"י תפירה או דבק ועיין בספרו הנכבד שם שהאריך הרבה לחזק דבריו אלה עיי"ש דבריו הנחמדים ואין להוסיף עליהם כי כל אשר יש לדבר עוד בזה בדבריו עיי"ש היטיב ותמצא ענג לנפשך וכיון שכן ה"ה וכ"ש דל"מ חיבור ע"י דבק בשני מיני עורות לגמרי מבהמה טהורה ומבהמה טמאה וא"כ כיון דמקרא נפקא שאין לעשות הבית החיצון שהשי"ן של ה' עליו מעור טמאה א"כ ממילא דאין נ"מ שוב בהך דלא הוכשרו למלאכת שמים כו' לענין הבתים דבלא"ה א"א לעשות הבתים רק מעור טהורה דגם הבתים האמצעים אף א"נ דלא בעינן מעור אחד ממש א"א להעשות רק מעור טהורה כדי שיוכל לדבקם ולחברם כאחד עם הבתים החיצונים שהמה ע"כ מעור טהורה מדרשא דבפיך וכנ"ל וזה א"א בשני מינים דל"מ בהן חיבור הדבק וכנ"ל ודוק:

(ועדיין יש לעורר בזה אם נאמר דטמא שנולד מהטהור דין טהור יש לו לענין מלאכת שמים או א"נ דטהור שנולד מהטמא דקיי"ל דכל היוצא מן הטמא טמא גם לענין זה דין טמא יש לו עיין תשובת יד אליהו דלפ"ז יש שפיר נ"מ בהך דלא הוכשרו כו' לענין הבתים האמצעים שאין בהם שי"ן ולא נפקא איפוא מקרא דבפיך והבתים החיצונים באמת עשויים מעור טהורה ודבוקים בדבק ומשכחת לה שיהיו הטמא מהאמצעים והטהור מהבתים החיצונים מין אחד כגון ששניהם מין הטמא ורק שהחיצוניים נעשו מנולד מטהור או להיפך ששניהם נעשו ממין הטהור ורק שהבתים הפנימיים המה מנולד מטמא וכמובן ויש לי בכ"ז הרהורי דברים הרבה אולם עת לקצר בשגם לא הובאו הדברים אצלי עוד במצרף הבחינה והבן).

עוד עלה על לבי לומר ולדחות ראיה זאת דבאמת אף אם נאמר דלא מהני חיבור הדבק לחשבם כעור אחד ולא נוכל לומר א"כ דנ"מ לענין הבתים האמצעים דמעור אחד ממש בעינן מ"מ עדיין יקשה דמה פריך הרי יש לומר דהך ברייתא דר"י לענין עור הבתים של יד קתני לה דאין עליהם אות כלל ולא נפקא א"כ מדרשא דבפיך ועל זה קתני ר"י דמ"מ אין לעשותן מעור טמאה דלא הוכשרו למלאכת שמים רק עור בהמה טהורה בלבד זה דבר שראוי לעורר עליו.

והנראה דהנה בהא דפריך הש"ס אלא הא דתנא ר"י לא הוכשרו כו' למאי הלכתא פירש"י ז"ל דאי למילף דתחש שהיה בימי משה טהור היה מה דהוי הוי ואמנם הרשב"א ז"ל בחידושיו והביא כן בשם תשובת רבינו האי גאון ז"ל שכתב וז"ל השתא קמבעיא לן הואיל וקם ק"ו כו' ולמדנו ממנו דעור בהמה טמאה מטמא טומאת אוהלים הילכך כמו דגמרינן אוהל המת ממשכן בג"ש דאוהל אוהל מה להלן צמר ופשתים כו' הכי נמי גמרינן אוהל דמשכן מאוהל המת מה להלן באוהל המת עור בהמה טמאה אף באוהל המשכן עור בהמה טמאה כו' וא"כ הא דתנא ר"י כו' למאי הלכתא הואיל ולמשכן הוכשר עור בהמה טמאה ומפרקינן לתפילין עכת"ד.

והנה באמת לדעתו ז"ל אנו צריכים להבין לפי מה דמוקי לה לעורן דלגוף הפרשיות א"צ דמקרא דבפיך נפקא דלמה באמת יפסול עור טמאה להבתים אחרי דהוכשר למשכן אף שהוא מלאכת שמים ובשלמא לענין הפרשיות גופייהו שפיר יש לחלק דמשכן לא נעשה רק להכניס בו ואינו רק תשמישי קדושה משא"כ הפרשיות של תפילין לפי הס"ד שהם בעצמן קדושה אבל הבתים אף שגם בהם נאמרו תבניתם וצורתם מסיני מ"מ למה יהיו חמורים ממשכן דג"כ הכל נעשה בציווי הש"י כתבניתו וצורתו ומ"מ הוכשר בו עור בהמה טמאה וכדילפינן לה בג"ש מאוהל המת וכנ"ל לדעת הגאון ז"ל.

ואשר אחזה בישוב הדבר דהנה אנן קיי"ל בתפילין דבעינן שיהיה בית החיצון רואה את האויר ואל"ה פסול. ומעתה יש לומר דלכך לא הוכשרו רק עור בהמה טהורה משום דבעינן שלא יהיה חוצץ בין הפרשיות להאויר ורק דעור טהורה ל"ה חציצה דמין במינו אינו חוצץ אבל עור טמאה פסול משום דחוצץ בין הפרשיות להאויר ודמיא להיכי שאין בית החיצון רואה את האויר דפסול מה"ת וכמבואר בש"ס ופוסקים. והנה המרדכי הביא בשם הר"י ט"ע ז"ל לדקדק מהא דאיתא ביש לו שני תפילין של ראש ואין לו של יד שטולה עור על אחד מהם דבשל יד א"צ שיהיה בית החיצון רואה את האויר ועיין תוספות מנחות דף ל"ה בשם תשובת הגאונים ז"ל ועיין בדברי האחרונים שהאריכו להביא ראיות הרבה לזה עיין עליהם. ומעתה א"ש הא דפריך הכא דהרי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ובלא"ה פסול עור טמאה מדרשא דבפיך כו' דליכא לאוקמי הך דר"י דלא הוכשרו כו' לענין תפילין של יד או לענין הבתים האמצעים של ראש וכשנעשו מב' עורות ורק שחברם בדבק וכנ"ל משום דבזה אין טעם לפסול עור בהמה טמאה דלא יהיו חמורים ממשכן דהוכשר בו עור טמאה מגז"ש דאוהל אוהל וכנ"ל בשם הגאון ז"ל ודוק היטב כי לדעתי זה נכון ואמת אם כי לא שערום אבותינו ורבותינו ז"ל:

והנה רבותינו בעלי התוספות שבת דף ס"ב ד"ה שי"ן של תפילין כתבו דלא גרסינן ד' וי' של תפילין הלכה למשה מסיני והוכיחו זה מהא דמוקי לה הכא הך ברייתא דר' יוסף לרצועותיהם ולא פריך ד' וי' של תפילין הלמ"מ ומקרא דבפיך נפקא כדפריך אהך דשי"ן עיי"ש. אמנם הרשב"א ז"ל בחידושיו לסוגיא זו וכן הרמב"ן ז"ל כתבו דאין מכאן ראיה דאף אי הלכה למשה מסיני נינהו מ"מ לא כתיבה נינהו ורק קשר בעלמא ואין לפסול מקרא דבפיך עיין בדבריהם ולפי דברינו אלה עכצ"ל דגם ד' וי' הלכה למשה מסיני דאל"כ יקשה אהא דקאמר לרצועותיהם דכיון דהרצועות אינן רק תשמישי קדושה למה באמת יהיו חמורים ממשכן דהוכשר בו גם עור בהמה טמאה וכנ"ל א"ו דגם ד' וי' הלכה למשה מסיני וא"כ אף דלא נפיק מקרא דבפיך לפסול בהו עור טמאה כיון דלא הוי רק קשרים בעלמא וכנ"ל מ"מ חמורים הם מטעם זה דאותיות השם עליהם ממשכן ואסור לעשותם מעור בהמה טמאה והבן:

עוד אמינא ליישב הקושיא שהקשיתי דא"כ דדבק חיבור למה לא מוקי לה להך ברייתא דר"י לענין הבתים האמצעים שאין עליהם אות כלל באופן אחר והוא דכיון דהשי"ן אסור לכתוב בעור בהמה טמאה א"כ כיון דדבק חיבור דמה"ט אתה אומר דאף דבעינן זכרון אחד מ"מ מהני לחשבם כעור אחד א"כ מה"ט נמי אסור לעשות גם הבתים האמצעים מעור טמאה דכיון דע"כ יהיה צריך לדבק כל הבתים ולחברם יחד א"כ יהיו חשובים כעור אחד ואסור א"כ לעשות השי"ן בבית החיצון אף שהוא מעור בהמה טהורה דכיון שהדבק מחברם הו"ל ככותב על עור טמאה ומתורת דבפיך נפקא דלא יתכן לומר דלענין זה שיהיו חשובים מעור אחד חשוב חיבור ע"י הדבק ולענין זה שיהיה מותר לעשות השי"ן חשובים פרודים דהוי שני הפכים בנושא אחד זה נכון וברור אצלי.

ובגוף הדבר אי דבק הוי חיבור לחשבם כאילו נעשה מעור אחד עלה על לבי דמסוגיא דמנחות גופא מוכח כן דדבק מהני בתפילין דבתר הכי קתני שם גבי תפילין של יד דבעינן ג"כ שיהיו אות אחד ואם כתבם בד' עורות להניחם בבית אחד יצא וצריך לדבק שנאמר והיו לך לאות כשם שאות אחד מבחוץ כך אות אחד מבפנים דברי ר' יהודה ר"י אומר א"צ לדבק כו' הרי אף דר' יהודה ס"ל דבעינן שיהיה אות אחד גם מבפנים מ"מ ס"ל דאם כתבם בד' עורות ודבקם יחד יצא וע"כ משום דהדבק הוי חיבור שיהיו חשובים אות אחד וא"כ כמו כן לענין תפילין של ראש אף דבעינן שיהיו זכרון אחד מ"מ גם דבק מהני ולא בעינן עור אחד ממש ואף דר' יוסי פליג עליו וס"ל בהך דשל יד דא"צ לדבק כלל מ"מ בהא לא פליגי דדבק הוי חיבור ורק דר' יוסי ס"ל דא"צ לדבק משום דלא דריש ליה להך דלך דגם להמניח והיינו מבפנים יהיו גם אות אחד דדי לדידיה שיהיה האות אחד מבחוץ וכעין הך דתפילין של ראש דרק עור אחד מבחוץ בעינן וז"פ וברור. בהא סלקינן ונחתינן דהבתים של ראש א"צ להיות מעור אחד ממש ורק דגם אם עשאם מד' עורות ודבקם יחד יצא דדבק חיבור והו"ל זכרון אחד וכאשר בררנו למעלה בעז"ה:

עתה אביא כל המקומות המראים לכאורה דדבק ל"ה חיבור ואולם אחר העיון היטב בש"ס ופוסקים אין להחולקים על מה שיסמוכו והראיות הראשונות אשר הבאתי כראי מוצקים.

ראשון תחילה איתא במשנה ד' פרק ג' דאהלות עצם שיש עליו כזית בשר הכניס מקצתו כו' טמא שני עצמות כו' היו תחובים בידי אדם טהור שאין חיבורי אדם חיבור ובתוספתא הובא בר"ש ז"ל שם חלב המת כו' שאין חיבורי אדם חיבור אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור כו' ובנזיר פרק כה"ג מייתי לה ומפרש באתרוג דאינו חיבור לצאת ידי חובה עכ"פ מוכח מזה לכאורה דלכל מילי הן לענין טומאה והן לענין אתרוג לצאת בו ידי חובה חיבורי אדם ל"ה חיבור ולענין גט קתני בתוספתא פרק ב' דגיטין המביא גט ממ"ה ולא אמר בפ"נ ובפני נחתם הרי זה מקבלו הימנה כו' ויתננה לה כו' נתקרע פסול רשב"א אומר מדבק את הקרעים ונותן לה ואומר לה בפ"נ ובפ"נ וקיי"ל כת"ק דל"מ דיבוק וע"כ משום דדיבק ל"ה חיבור תו איתא בירושלמי אהך דכתבו על עלה של זית כשר דפריך ולא כמקורע הוא והיינו שאי אפשר לכתבם כל הגט על עלה אחת אלא על עלים הרבה ואמאי לא קמשני דמיירי שדיבק הרבה עלים יחד וכתב גט עליהם א"ו דדבק ל"ח חיבור.

ועתה אנופף ידי לבאר כי אין מכל השלושה אלה ראיה לסתור דברינו הנאמרים למעלה לענין תפילין דדבק הוי חיבור וכאשר דברתי בראיות בעז"ה ואבוא על ראשון ראשון וזה החלי.

בדבר הראיה הראשונה מהך דתחובים בידי אדם לענין טומאת אהל ולענין אתרוג אמינא מילתא חדתא בחילוק העניינים. והוא, דהיכי דבעינן שיהיה דבר שלם באמת ל"מ דבק וחיבורי אדם להחשיבו כשלם ממש דחיבורי אדם ל"ה חיבור ומה"ט לא חשיב כזית שלם לענין טומאה וכן אינו יוצא בכה"ג לענין אתרוג דבעינן לקיחה תמה אתרוג שלם משא"כ בתפילין לענין שיחשב זכרון אחד דעיקר הלימוד היא מהך דלזכרון בין עיניך שיהיה זכרון אחד ולא ארבעה זכרונות דלזה שפיר מועיל הדיבוק שמדבקם יחד שלא יהיה חשוב שנים דע"י הדיבוק מבטלו מתורת שנים ול"ח הרבה זכרונות וכאשר הוכחתי למעלה וזהו לדעתי חילוק נכון בעניינים אלו והבן.

ובדבר הראיה השנייה מהך דתוספתא פ"ב דגיטין והנה כבר נודע מחלוקת הפוסקים ז"ל בגט קרוע ש"ו דהיינו קרע ב"ד דפסול דדעת הרמב"ם ז"ל ודעמיה דכ"ז כשהיה הגט יוצא מתחת ידי האשה בעדי חתימה לבד דאז פסול משום דחיישינן שנפסל הגט בבית דין אבל היכי שיש עדי מסירה שהגט נמסר לפניהם והיה כשר הר"ז גט כשר אף שנקרע קרע ב"ד ש"ו אמנם הרשב"א ז"ל חולק וס"ל דהגט פסול בכל אופן דכיון שנקרע בכהאי גוונא אין תורת גט עליו והרי הוא כחרס ופסול והביא ראיה מן התוספתא ועיין באחרונים שהאריכו הרבה בזה כ"א לפי שיטתו. גם אנכי בחי' חזון הרביתי ליישב דעת רבינו הרמב"ם ז"ל ופרקתי מעליו קושיות הרשב"א והפוסקים ז"ל אולם אין כאן מקום הביאור. והנה לדעת הרמב"ם ז"ל ודעמיה עכצ"ל דהא דתוספתא דפ"ב שהבאתי לענין נאמנות האשה קתני לה שאם נתקרע פסול דאיתרע חזקתיה ואמרינן גט אחר הוא שמצאתו קרוע ואיננו זה הגט שנתן לה בתחלה בלי אמירת בפני נכתב ובפני נחתם דגוף הגט לדעתו ז"ל באמת כשר הוא ורשב"א דאמר מדבק את הקרעים לא בדוקא אמר שידבק ורק דפליג את"ק וס"ל דל"ח לזה וכן מצאתי בפר"ח שהביא כן בשם המריק"א בתשובה שכן היא פירוש התוספתא לדעת הרמב"ם ז"ל ונהניתי שכונתי לדעתו ה'. וכיון שכן אין לפ"ז להך תוספתא שום ענין ליחס לנידון שלפנינו בענין דבק חיבור וכמובן. אולם גם לדעת החולקים דס"ל דגט שנקרע קרע ב"ד בטל מתורת גט והך תוספתא דפ"ב לענין פסול הגט מיתני' ורק דלרשב"א מתכשר ע"י הדיבוק מ"מ אין ראיה דת"ק דפליג עליה ס"ל דדבק ל"ה חיבור די"ל דטעמא דת"ק הוא משום דכיון דנתקרע הגט בין כתיבה לנתינה אף שדיבק את הקרעים ודבק חיבור מ"מ לא מהני משום דבעינן וכתב ונתן יצא זה שמחוסר דיבוק וכדפסלינן מה"ט לכתבו במחובר וקצץ ונתן לה ומשום דילפינן מהא דוכתב ונתן שלא יצטרך עוד שום ענין להכשירו אחר הכתיבה וכמבואר בש"ס ופוסקים ועיין בטור בשם הרמ"ה ז"ל דאף תלוש ולבסוף חברו פסול ואף כתב וחתם בתלוש וחברו וקצצו ונתן לה פסול ועיין בפוסקים ז"ל שהוכיחו דכן הוא העיקר ודלא כדעת החולקים דס"ל דכל שבשעת הכתיבה היה בהכשר אף שאח"כ נולד בו ענין חדש כגון שחיברו קודם הכתיבה לא מיפסל גיטא בהכי עיין בדבריהם ז"ל ודוק.

עוד אמינא לפמש"ל דאף דדבק הוי חיבור מכל מקום זה אינו רק לענין שלא יהיה חשוב כשנים וכגון בתפילין דלזכרון בין עיניך בעינן זכרון אחד ולא ד' זכרונות דלזה מהני הדיבוק שלא יחשב הרבה זכרונות אבל היכי דבעינן שלם דוקא ל"מ חיבור הדבק להשותו כאחד שלם ממש עמש"ל בביאור משנה ותוספתא דאהלות דלפ"ז כיון דלדעת הרשב"א ז"ל ודעמיה גט שנתקרע קרע גמור פסול אף שהוא מעורה עוד ואין לפסלו איפוא משום ספר אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' ספרים וע"כ דה"ט לדעתם ז"ל דבעינן שיהא ספר שלם וע"י קרע כזה נתבטל ואין תורת גט עליו ל"מ א"כ לזה חיבור הדבק לחשבו כספר שלם דלענין זה דבק ל"ה חיבור וכאשר בררנו דרק היכי שאין הפסול רק משום שהוא שנים מהני הדיבוק שלא יחשב כשנים עכ"פ אבל מ"מ אין תורת שלם עליו וכו' ודוק.

(ולפ"ז ע"כ צ"ל ולחלק עוד בין הך דגט ובין הך דכזית לענין טומאה דבגט אף דלדעת הרשב"א ז"ל ודעימיה שהבאתי דבעינן שיהיה ספר שלם דוקא וכל שנקרע קרע גמור אף שהוא מעורה עדיין פסול גם דבק ל"מ וכנ"ל דע"י הדיבוק ל"ח עוד אחד שלם ומ"מ ז"א רק לענין דבק שניכר גם עתה מקום הדיבוק אבל היכי ששינה לגמרי ועשאו ברי' חדשה שלימה בכל פרטיה ועניניה כגון טס של זהב שנעשה מחתיכות הרבה שהתיכם וחקק גט עלי' הגט כשר ועיין כ"ז בש"ס ופוסקים ולענין טומאה איתא בתוספתא הנ"ל חלב המת שהתיכו אחר שחלקו אינו מטמא וצ"ל ולחלק דגבי טומאה בעינן שיהיה שלם מברייתו וחיבורי אדם אינו חיבור כלל לחשבו שלם מתחלתו משא"כ בגט דלא בעיא רק שיהיה ספר שלם בעת הכתיבה והנתינה. והרבה יש לי לדבר בזה אולם עת לקצר).

ולפ"ז בהך קושיית הירושלמי אהך דכתבו על עלה של זית כשר דלאו כמקורע הוא, הנה לדעת הרשב"א ז"ל ודעימיה פשיטא דא"ש דלא קמשני דמיירי שדבק הרבה עלים יחד דאף דבכ"מ דבק חיבור מ"מ לא מהני לענין זה דעיקר הפסול הוא משום דל"ה ספר שלם וע"י הדיבוק נהי דשנים ל"ה מ"מ ספר שלם ג"כ ל"ה וכנ"ל לדעתם ז"ל דכל שהוא קרוע אף שעדיין לא נקרע לשנים פסול דשלם ממש בעינן בגט. אולם גם לדעת הרמב"ם ז"ל ודעימיה דגט לא נפסל בעצמותו ע"י מה שנקרע קרע ב"ד ואין לפסול לפ"ז לדעתם ז"ל גם בנקרע לשנים רק משום דספר אחד אמר רחמנא ולא ב' או ג' ספרים מ"מ א"ש דברי הירושלמי דלאו כמקורע הוא ולא דיפסול משום זה לגמרי משום דל"ה ספר אחד דלזה שפיר יש לומר דמיירי שדבק העלים בדבק יחד דלענין שלא יחשב הרבה ספרים שפיר מהני הדיבוק וכנ"ל לענין תפילין דמועיל הדיבוק להיות נחשב זכרון אחד ורק דקושיית הירושלמי הוא דמ"מ יפסול לר"מ דס"ל עדי חתימה כרתי ובעינן שיהא מוכח מתוכו או אף לר"א בדליכא עדי מסירה (ואף שיש עדי חתימה לפנינו וכמבואר כ"ז בהפוסקים) דכיון דמקורע הוא הו"ל יכול להזדייף שיפרד ממנו עלה אחת או שתים וישים אחרים במקומם ומתניתין סתמא קתני דכשר ועיין בחי' הרמב"ן ז"ל שנדחק מטעם זה לאוקמי מתניתין דעלה של זית כשחרט על העלה וחשוב א"י להזדייף עיין בדבריו והבן.

שוב ראיתי והתבוננתי דגם להרשב"א ז"ל והעומדים בשיטתו ע"כ אנו צריכים לפרש דברי הירושלמי הנ"ל כמו שפרשנו לדעת ושיטת הרמב"ם ז"ל דהנה הפר"ח ז"ל הקשה לשיטה זו מהא דאיבעיא לן גיטין דף ך' בהא דהרי זה גיטך והנייר שלי דאינה מגורשת בין שיטה לשיטה מהו ופריך בש"ס שם ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא כו' ומשני לא צריכא במעורה ולדעת הרשב"א ז"ל עדיין יקשה דמ"מ יפסול משום שהוא קרוע זה גרע הרבה מקרע ב"ד ותירץ דגם לדעתו ז"ל לא מיפסל גיטא בהכי רק היכי שהוא קרוע בין הכתב אבל לא ביני שיטי ולפיכך כל שהוא מעורה והוי ספר אחד כשר דמשום מקורע אין לפסול אותו כיון שאין הקרוע בין הכתב עיין בדבריו ז"ל ולפ"ז אין לפרש קושיות הירושלמי גם לדעתו ז"ל שיופסל לגמרי מתורת גט דנוכל לומר דמיירי שדבק הרבה עלים וכתב הגט עליהם ומקום הדיבוק הוא בין השיטין ולא בתוך הכתב וא"כ אין לפסלו משום הקרע רק משום דל"ה ספר אחד ולזה שפיר מהני הדיבוק שלא יהיה נחשב ספרים הרבה וכנ"ל וע"כ דקושיית הירושלמי הוא רק דיפסול לר"מ דס"ל ע"ח כרתי או לר"א בדליכא עדי מסירה משום דכיון דכמקורע הוא אף שדבקם יחד מ"מ הרי יכול להזדייף וכנ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל. הנה ת"ל בררתי דאין מכל המקומות (אלא) [האלה] עזר וראיה דדבק ל"ה חיבור ודברי הראשונים אשר חזקתים במסמורות הראיות דדבק חשוב חיבור לגבי הך דתפילין וכיוצא בו היכי דלא בעינן שלם ממש שרירין וקיימין וכן ראוי לפע"ד להורות:

ועתה אבוא לענין שלפנינו בדבר השי"ן שעשה הסופר חתיכה מקלף אחר והדביקה להבית מבחוץ. הנה לכאורה לפי מה שבררנו דהעיקר כדעת ספר התרומה ז"ל ודעימיה דדבק הוי חיבור לענין זה שיהיה נחשב כעור אחד גם בזה יש לומר דמהני דע"י הדבק חשוב כאחד וכאלו נעשה השי"ן בעור הבתים גופייהו ועיין מש"ל ליישב הא דשבת דף כ"ח דפריך אהך דמוקי לברייתא דר"י דלא הוכשרו כו' לעורן דהרי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומבפיך נפקא ולא קאמר דנ"מ לענין הבתים הפנימיים שלא יעשה אותם מעור טמאה וידבקם לחיצונים שנעשו מטהורה ועפ"ז יתישב ג"כ דאם נאמר דיכול לעשות השי"ן לעצמה ולדבקה בהבתים למה לא מוקי לה להך דר"י בכה"ג והיינו לפי תירוצו הא' והשלישי שכתבתי שם עמש"ל. אולם אחר העיון זה ליתא דכבר העליתי למעלה דאף דאמרינן דבק חיבור מ"מ ז"א רק היכי דלא בעינן שלם ממש וכגון בענין הבתים דעיקר הפסול בשני עורות משום דזכרון אחד בעינן ולא הרבה זכרונות וכיון דנדבקו יחד ל"ח זכרונות הרבה אבל היכי דבעינן שיהיה דבר שלם ממש ל"מ הדבק דנהי דשנים ל"ה שלם ג"כ לא מיקרי עמש"ל וא"כ כ"כ לענין הך דשי"ן דל"ד כיון דשי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני שיהיה על הבית ממש מקמטי העור וכדומה ל"מ הדבק שיהיה נחשב כאלו נעשית על הבית ממש דע"י הדבק ל"ח חתיכה אחת ממש כנ"ל וז"ב לפע"ד:

ואין להקשות לפי דברינו אלה דכל דל"ב שיהיה אחד שלם ממש דבק הוי חיבור. וא"כ לאו דוקא לענין חיבור ארבעה הבתים מהני הדבק ורק שיכול לעשות ג"כ כל בית מחתיכות עור ולחברם יחד ע"י דבק ע' מש"ל בתירוצי השני דעיקר טעמא דר"י דפוסל עור בהמה טמאה והבתים לפי הס"ד דמוקי לה לעורן ע"כ הוא רק משום דחשוב ליה אין בית החיצון רואה את האויר דמין בשאינו מינו חוצץ ויש א"כ חציצה בין הפרשיות החיצוניות לאויר וזה ל"ש א"כ רק בתפילין של ראש ובהבתים החיצוניים ולכך פריך דמבפיך נפקא עמש"ל דנהי דאמינא דאסור לעשות השי"ן לעצמה ולדבקה בדבק להבתים וכנ"ל דלזה דבק ל"ה חיבור מ"מ מאי פריך הרי עדיין יש נ"מ בהך דלא הוכשרו היכי שעשה חתיכת עור זה שהשי"ן עליו נעשה מקמטי העור מטהורה ושאר הבית מטמאה דכבר כתבו רבותינו בעלי התוספות מנחות שם גבי מעברתא של תפילין דיש מפרשים דהיינו רצועה קטנה שמעבירים ע"ג קציצה של יד דאין לפסול משום דאין ביה"ח רואה את האויר חדא די"ל דבש"י לא בעינן בית החיצון רואה כו' ועוד כי הרצועה אינה מכסה כל הבית והבית מגולה ימין ושמאל ע"ש וא"כ בכה"ג שבמקום השי"ן הוא עור טהורה אין לפסול לפ"ז ג"כ מטעם דלא הוכשרו כו' דחשוב שפיר רואה את האויר במקום זה ואנן לא בעינן שיהיה כל הבית רואה את האויר וכנ"ל בשם התוספות ודוק היטיב בכל זה:

עוד נראה לפע"ד לפסול בנידון דידן שעשה השי"ן חתיכה מקלף משום דהוי ליה חק תוכות דהרי לא עשה כלום בגוף האות ורק שחתך התוכות מהקלף ואנן בכתיבת סת"ם חק יריכות בעינן וכמבואר בש"ס ופוסקים אולם אמנם כי פסול זה נראה בראשית ההשקפה פסול גמור בלי שום פקפוק כלל והנה אחרי העיון וההתבוננות היטב בש"ס ופוסקים יש לדון עוד בזה הרבה ועדיין הדבר צריך תלמוד ולמען ברר הדברים מוכרח אנכי לבוא עם מוצאם ומקורם לבארם בשורשם. מקור הדבר בש"ס דגיטין דף כ' ת"ר וכתב ולא וחקק למימרא דחקיקה לאו כתיבה הוא. ורמינהו עבד שיצא בכתב שע"ג טבלא כו' יצא לחירות כו' לא קשיא הא דחק תוכות הא דחק יריכות ותוכות לא ורמינהו לא היה כתבו לציץ שוקע אלא בולט כדינרי זהב והא דינרי זהב תוכות הם כדינרי זהב ולא כדינרי זהב כדינרי זהב דבולט ולא כדינרי זהב וכו' דהכא חק ירכות ובתר הכי בעי ברישמא אי חשוב יריכות. ופשוט מהך דציץ דתנא כדינרי זהב ואי ס"ד רישמא מחרץ חריץ הא בעינן מכתב וליכא כו' התם בדינרי זהב מגוואי והכא מאבראי ע"כ סוגיית הש"ס בקיצור. והנה בש"ס דשבת דף ק"ד ע"ב תנא הגיה אות אחת בשבת חייב השתא כתב אות אחת בשבת פטור הגיה אות אחת חייב אמר ר"ש הב"ע כגון שנטלו לגגו של חי"ת ועשאו שני זיינין רבא אמר כגון שנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש והו"ל ככתב אות אחת והשלימה לספר דחייב משום דתיקן להספר. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דמהא שמעינן דבכה"ג לא אמרינן דמקרי חק תוכות שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות וכן כשנטלו לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש אינו אלא כדיו שנפל על גבי האות וסילקו והר"ן ז"ל כתב דאין מכאן ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות דכל היכי דהוי מלאכת מחשבת חייב שהרי אפילו מוחק ע"מ לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה דלחזי כתיבה בכה"ג אין לנו עכ"ל. והנה כפי הנראה דעת רבינו הרשב"א ז"ל דחק תוכות ל"ח כתב כלל ולכך שפיר דייק מהא דשקל לגגו של חי"ת ותגו של דל"ת דזה לא חשוב חק תוכות דאל"כ אף דלגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה מ"מ כיון דזה אינו כתב כלל אין כאן מלאכת מחשבת דלא חישב לעשות אחד מאבות מלאכות הכתיבה שאין כאן כתיבה. אולם דעת הר"ן ז"ל הוא דגם חק תוכות חשוב כתב ורק דבזה שחקק התוכות לא מיקרי כותב והחסרון הוא בכתיבת סת"מ וכדומה מפאת החוקק שכיון שלא עשה מעשה בגוף האות לא מיקרי כותב וכמו אם האות נעשה ממילא ולכך לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה שפיר חייב בכה"ג כיון דמ"מ ע"י עשותו שחקק התוכות נעשה האותיות ולא גרע ממוחק ע"מ לכתוב דחייב גבי שבת.

ולכאורה עלה על לבי לומר דגם הרשב"א ס"ל דחק תוכות הוי כתב ורק דלדעתו גם לענין שבת בעינן שיעשה מעשה בגוף האות משא"כ בחק תוכות שהאות נעשה ממילא ול"ח כותב כלל. אולם אחרי העיון, מלבד דהסברא נותנת דאין לפטרו בשביל זה דמ"מ כיון שע"י מעשה נעשה הכתיבה דהרי אתה אומר שחק תוכות מיקרי כתב שפיר חייב וכמו במוחק ע"מ לכתוב וכסברת הר"ן ז"ל. הנה א"א לומר כן בדעת הרשב"א ז"ל דא"כ אין תירוצו עולה יפה דבשלמא לענין כתיבת סת"ם י"ל דזה לא מיקרי חק תוכות כיון שאינו אלא כמפריד בין שני אותיות דבוקות דכיון דשני הזיינין נכתבו כהלכתן ורק דעשה גג עליהם ונעשו חי"ת כשנטל לגגן חזרו לקדמותן והרי נכתבו מעיקרא זיינין כהלכתן מה שאין כן לענין שבת אם נאמר דגם לדעתו ז"ל חק תוכות מיקרי כתב ורק כיון דחשוב כאילו נעשה ממילא פטור גם לענין שבת דלא מיקרי כותב וכנ"ל א"כ מה בכך שהיה מקודם עליהם צורת שני זיינין מ"מ הרי הוא לא כתב אותם כעת בשבת ורק דע"י מה שנטל הגג מהחי"ת נעשה ממילא שני זיינין וכיון שאתה אומר לפ"ז דבעינן שיהא כותב ממש למה יתחייב הרי לא עשה מעשה בגוף האותיות ורק שנעשו ממילא א"ו דגם הרשב"א ס"ל כסברתו של הר"ן ז"ל דאם היה מיקרי כתב ממילא הוא חייב עליו לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ורק דקושייתו הוא דכיון דהוא חק תוכות לא מקרי כתב כלל והרי לא חישב לעשות מלאכת הכתיבה וכנ"ל וע"ז תירץ שפיר דכיון שהיו שני זיינין ורק ע"י הגג נעשה חי"ת כשנטל הגג לא חשיב חק תוכות דחזר לקדמותו וכאילו הפריד בין הדבקים והיינו דמשום זה חשוב כתב וממילא חייב משום שבת אף שהוא לא כתב את הזיינין דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכמו במוחק ע"מ לכתוב וכנ"ל בשם הר"ן ז"ל וז"ב ודוק.

והנה יש מקום אתי לומר עוד די"ל דגם לדעת הרשב"א ז"ל חק תוכות מיקרי כתב וגם הוא ז"ל יסבור כסברתו של הר"ן ז"ל דכל דהוי כתב אף שמ"מ פסול בכתיבת סת"מ אפ"ה חייב לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה ועיקר ראייתו דכל כה"ג לא מיקרי חק תוכות הוא מנטל תגו של דלי"ת ועשאו רי"ש דחייב אף דהוי אות אחת משום שתיקן הספר דא"נ דזה חשוב חק תוכות א"כ נהי דלענין שבת אין לפטרו בשביל זה וכנ"ל מ"מ כיון דלענין סת"מ פסול חק תוכות א"כ ל"ה רק כותב אות אחת דפטור כיון שלא תיקן הספר א"ו דזה לא חשוב חק תוכות כיון שכבר היה כתוב צורת האות הריש רק שהיה תג נוסף והוי כמו טיפת דיו שסלקו ושפיר חשוב תיקון הספר וחייב גם באות אחת ומטעם שאינו מלאכה אין לפטרו דכיון דחשוב כתב שפיר חייב לענין שבת דכיון דעל ידו נעשית האות הו"ל כמו מוחק ע"מ לכתוב דחייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכנ"ל. כן עלה לכאורה על לבי אולם אין זה במשמעות לשונו של הרשב"א ז"ל דמדבריו נראה דראייתו הוא ג"כ מנטל גגו של חי"ת ועשאו שני זיינין וע"כ דס"ל דבחק תוכות גם חיוב שבת ליכא וע"כ דדעתו דזה ל"ח כתב כלל ולא חישב א"כ לעשות מלאכה וכנ"ל ודוק.

והנה רש"י ז"ל כתב בהך דנטל לתגו של דל"ת ועשאו רי"ש וז"ל ובדבר מיעוט חייב הואיל דזה תיקון הספר דאסור לשהות ספר שאינו מוגה כו'. מדברי רבינו נראה דהספר לא נתכשר בהכי לקרות בו ורק דהתיקון הוא שיהא מותר להשהותו ועכצ"ל דדעתו ז"ל דזה חשוב חק תוכות ודלא כשיטת הרשב"א ז"ל וטעם הדבר נ"ל לדעתו ז"ל דאף דכבר היה כתוב צורת הרי"ש ורק שהיה בו תג נוסף מ"מ בעשות התג נתבטל הכתיבה ראשונה מן צורת הרי"ש וא"כ עכשיו בנטילת התג לעשותו ר' שפיר חשוב חק תוכות ולפ"ז צ"ל דס"ל לרש"י ז"ל דחק תוכות חשוב כתב ורק דהפסול הוא בסת"ם משום דל"ח כותב דהאות נעשה ממילא דאל"כ יקשה דאמאי יהיה חייב ביחוד בנטל גגו של חי"ת ועשאו זיינין הרי אין כאן מלאכה כלל דלדעתו זה חשוב ג"כ חק תוכות וכנ"ל דבטלה הכתיבה הראשונה וחשוב עכשיו בנטילת הגג חק תוכות וחק תוכות ל"ח כתב כלל או דס"ל דגם חק תוכות הוי כתב ולענין שבת מלאכת מחשבת הוא וחייב כמו במוחק ע"מ לכתוב וכנ"ל בשם הר"ן ז"ל וז"ב אצלי בשיטת רש"י ז"ל והבן:

ואחר בירור הדברים האלה אמינא בנ"ד דלא מיבעי לשיטת רש"י והר"ן ז"ל דחק תוכות הוי כתב גמור ורק דפסול גבי סת"ם משום חסרון הכותב שלא כתב ועשה כל מאום בגוף האות ורק שחקק התוכות והאות נעשה ממילא די"ל דבנ"ד בשי"ן של תפילין לא מפסיל מחמת חק תוכות דדוקא היכי דכתיב וכתב וכתבתם בעינן שנעשה פעולה בגוף האות משא"כ בשי"ן של תפילין דלא נאמרה הלמ"מ רק שיעשה ש"ן על התפילין מבחוץ והרי גם חק תוכות כתב הוא ושי"ן מעליא הוא, אלא אף לדעת הרשב"א ז"ל דחק תוכות ל"ח כתב כלל מ"מ מאין הרגלים לומר דשי"ן של תפילין בעינן שיהיה כתב ממש דיש לומר דדי ברישומא בעלמא צורת השי"ן דהרי בגט בעינן קרא וכתב לפסול חק תוכות דאל"ה היינו מכשירין כיון דצורת האותיות נעשה לפנינו ע"י החקיקה ובשי"ן של תפילין שלא נאמר בו שום לשון כתב ומכתב מאין לנו לפסול בו חק תוכות. ובאמת כי עלה על לבי בראשית ההשקפה לומר בהיפך דאדרבה מצד חסרון הכותב שלא עשה פעולה בגוף האות יותר יש לדין לפסול בנ"ד מחסרון המכתב שלא נקרא כתב כלל וכנ"ל לשיטת הרשב"א ז"ל דהנה אנן קיי"ל דעשייתם של הבתים פסולים בעכו"ם ומשום השי"ן של תפילין עיין רמב"ם פ"ג מהלכות תפילין הלכה ט"ז וא"כ בשלמא לענין הכתב י"ל דלענין שי"ן של תפילין ל"ב שיהיה השי"ן רק רושמא בעלמא צורת שי"ן וכנ"ל משא"כ כשאנו דנין מצד חסרון הכותב י"ל דפסול גם בזה ומשום דכיון דחק תוכות לא מיקרי מעשה ע"י הסופר ורק שצורת האות נעשה ממילא דהוא לא עשה שום פעולה בגוף האות ורק שהרחיק התוכות והאות נעשה עי"ז ממילא פסול דאנן עשייתו ע"י ישראל בעינן דוקא דמה"ט פסול בעשאן נכרי. אולם אחרי העיון ראיתי דזה ליתא דדוקא היכי דבעינן כתיבה ממש ושיכתבם כותב ישראל אמרינן דאף אי חק תוכות הוי כתב מעליא מ"מ פסול משום חסרון הכותב דל"ח כאילו נכתב מיד הסופר כיון שלא כתב האות ורק שבסיבת חקיקת התוכות נעשה האות בעצמו דמלת וכתב מורה שיהיה הוא הכותב גוף האותיות אבל לא נאמר בשביל זה דל"ח כלל בכה"ג כאילו נעשה מאתו ונשלל פעולת העושה לגמרי ורק דזה אינו נכלל בכלל וכתב וא"כ אם נאמר דבשי"ן של תפילין לא בעינן כלל כתיבה הדבר ברור אצלי דחק תוכות ג"כ כשר אף דבעינן ביה עשייתו ע"י ישראל דבשביל זה ל"ח כאילו נעשה ממילא לגמרי דהרי מ"מ ע"י חקיקתו נעשית השי"ן וז"ב אצלי. וקצת ראיה לדמיון לזה אמינא מש"ס דעבודה זרה דף מ"ג בלאו דלא תעשון אתי דמפליגינן בין בולט לשוקע דבולט אסור ושוקע מותר. ותנינן תמן טבעת שחותמה בולט אסור להניחה ומותר לחתום בה דהצורה באה שוקע. חותמה שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה דהצורה שעושה היא בולטת והרי אנן אמרינן דרישמא מיחריץ חריץ והו"ל חק תוכות וכדאיתא בש"ס דגיטין שהבאתי וא"כ אם נאמר דחק תוכות ל"ח עשייה כלל בידי אדם ורק כאילו נעשה ממילא א"כ אמאי בחותם שוקע אסור לחתום הרי אף שהצורה באה בולטת מ"מ למה יעבור עי"ז בלאו דלא תעשון הרי הוא לא עשה הצורה הבולטת הזאת ורק שנעשית ממילא ע"י דחיקת תוכות' וכנ"ל א"ו דאף דחק תוכות לא מיקרי וכתב מ"מ שפיר מיקרי עשייתו ע"י החוקק ורק שאינו בכלל וכתב וכנ"ל וזה דמיון יפה לדעתי בשגם הענין בעצמו נכון מאד מצד הסברא. והבן זה:

והנה עלה על לבי להביא ראיה דכל היכי שלא נאמר בפירוש לכתוב האותיות ורק שנצטוינו לעשותה וכהך דשי"ן של תפילין אין לפסול חק תוכות מסוגיא דגיטין גופא שהבאתי דפריך אהך דציץ דתנא כדינרי זהב דאי ס"ד רישמא מחרץ חריץ הא בעינן מכתב פתוחי חותם וליכא. דמזה מוכח דאי לאו הך קרא דמכתב פתוחי חותם לא היה לנו לפסול משום חק תוכות ומשום דאף דכתיב בהצווי ופתחת עליו פיתוחי חותם וכו' מ"מ אין לנו מזה דבעינן כתיבה ממש ולכך מייתי קרא בתרא דכתיב ביה מכתב כו' וא"כ יש לנו לפסול בו חק תוכות כמו בגט [ולשיטת רש"י והר"ן ז"ל שהבאתי צ"ל דלא מן מלת מכתב בא לפסול חק תוכות בציץ דלשיטתם גם חק תוכות שם כתב עליו ורק שלא מיקרי וכתב כיון שלא עשה מעשה בגוף האות וכנ"ל ורק מדכתיב ויכתבו עליו כו' וסיפא דקרא קנקיט] ומזה יש ראיה ג"כ למה שכתבתי למעלה דהיכי דלא כתיב וכתב גם מפאת חסרון הכותב אין לפסלו לומר דהו"ל כנעשה ממילא דבאמת שפיר חשוב עשייה ורק שאינו בכלל וכתב עמש"ל דאל"כ עדיין יקשה דלמה נקט בש"ס שם קרא בתרא והרי גם בהצווי נכתב ופתחת פיתוחי חותם כו' דמלת ופתחת מורה שיפתח ע"י אדם א"ו דחק תוכות חשוב עשייתו ע"י החוקק ורק שאינו בכלל כתיבה וכנ"ל ודוק.

והנה יש מקום אתי לדחות ראייתי זאת דכפי הנראה מדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל רפ"ט מה' כלי המקדש וכפי מה שהבין מדבריו הכס"מ ז"ל שם היה כותב על הציץ בדיו ופותח ג"כ מעבר מזה האותיות בקורנס או בדפוס עייש"ה ולכאורה קשה לפ"ז דאמאי הוצרך לומר בסוגיא דהכא בהך דציץ דמיירי בחק יריכות הרי אף בחק תוכות ניחא שהרי כתב עליו בדיו לבד הפיתוח וא"כ לא מיבעיא לדעת הרשב"א ז"ל דחק תוכות ל"ה כתב כלל דא"ש יותר בחוק תוכות דלא הוה כתב ע"ג כתב, אלא אף לדעת רש"י והר"ן ז"ל דחק תוכות ג"כ חשוב כתב מ"מ הרי לפי המסקנא דהוה חק יריכות ע"כ אנו צריכים לומר לפ"ז דבזה גלתה תורה שלא יעכב מה שהוא כתב ע"ג כתב דמצותו בכך א"כ גם בחק תוכות ניחא ומה דוחקא לאוקמיה בחק יריכות דוקא וצ"ל דמשמע ליה להש"ס מדכתיב מכתב פיתוחי חותם דהפיתוח עצמו צריך להיות כתיבה גמורה וא"כ שפיר צריך להביא הך קרא דמכתב כו' דאל"כ גם ח"ת היה מועיל בזה אף אי נימא דכל שצריך לעשות אותיות פסול בהו חק תוכות ומשום הכתיבה בדיו.

אולם באמת דברי הכ"מ בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל דצריך לכתוב על הציץ בדיו לבד הפיתוחי חותם [אם שכן נראה קצת מדברי רש"י ז"ל בשמעתין שכתב וז"ל ואלו הכא ירכות שהיו הציץ דק כעין טס וצר האותיות מעבר האחד ודוחק תוכותיהם עד שהם בולטות מעבר השני] המה דברים רחוקים דלא מצינו בשום מקום בשני התלמודים שיצטרכו לכתוב בדיו לבד הפיתוח וגם עיקר טעמו ודקדוקו מקרא דויכתבו עליו מכתב דצריך לכתוב בו האותיות הוא דקדוק קלוש מאוד דלהחקיקה בעצמה קרא כתיבה דלפי המסקנא חק יריכות הוי דלכ"ע הוי כתיבה דהרי גם בגט כתיב וכתב ומ"מ מהני חק יריכות דבחק יריכות וכתב קרינן ביה ועוד דהרי הך דויכתבו כו' בעשייה כתיב ובהצווי לא נאמר רק ופתחת פיתוחי וכו' ואם היה צריך כתיבה לבד הפיתוח בהצווי הו"ל למכתב וכתבת ופתחת אלא ודאי דז"א טרק דהך דויכתבו מכתב כו' אחקיקה קאי ול"ב שום כתיבה אחרת. וכמדומה לי שכבר הרגישו קצת בזה האחרונים ז"ל ואיני זוכר כעת מקומו.

גם מש"ל לישב לדעת הכ"מ ז"ל דהא דפריך בש"ס דהכא אהך דציץ דכדינרי זהב חק תוכות הוי ולא משני דמ"מ מהני כתב העליון שכתב עליו בדיו הוא משום דמשמע ליה להש"ס מדכתיב מכתב פיתוחי חותם דהפיתוח עצמו צריך להיות כתיבה גמורה ליתא לדעתו ז"ל דהרי איהו קדריש הך דויכתבו עליו מכתב אכתיבת האותיות בדיו ומאין לנו איפוא מזה דהפיתוח צריך להיות כתיבה מצד עצמה א"ו דליתא לזה וא"כ ע"כ צ"ל דהא דמייתי הש"ס הך קרא דויכתבו כו' הוא משום דבלא זה יש לומר דגם ח"ת כשר בציץ דלא בעינן ביה כתיבה ממש ורק פיתוח בעלמא וגם ח"ת לא מקרי נעשה ממילא וכנ"ל דגם ח"ת חשוב עשייתו ע"י החוקק ורק דלא מקרי כתיבה לשיטת רש"י והר"ן ז"ל ולשיטת הרשב"א ז"ל גם כתב לא מקרי וכיון שלא נאמר בהצווי לשון כתיבה יש לומר דגם ח"ת כשר וא"כ לפ"ז גם בשי"ן של תפילין יש לנו להכשיר גם חק תוכות וכמש"ל.

כן עלה על לבי אולם לדינא לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להקל במצות תפילין ובמקום שיש גם חשש ברכות לבטלה וא"כ ל"מ בנידון שלפנינו שעשה השי"ן חתוכה לדבקה בהבתים מקלף דמלבד פסול זה דח"ת יש פסול דאין השי"ן על הבית עצמו דדבק חיבור ל"מ לענין זה וכמש"ל באריכות דהתפילין פסולים ואין להניחם אף בשעת הדחק דהם פסולים גמורים אלא אף היכי דליכא רק פסול דח"ת לבד חלילה להורות היתר ופסולים מספק עכ"פ כתבתי זאת להתלמד במקום אחר יען כפי אשר שמעתי ימצא סופרים אשר בעשייתם צורת השין לוקחים ש' בולטת מצד אחד ומצד השני מבחוץ דף עם צורת שין שוקעת ודוחקים הדף מבחוץ דזה חשוב ח"ת גמור וכמובן וחלילה לעשות כן ורק כי יעשה השין ע"ד שכתב הרמב"ם ז"ל גבי הציץ שהיה חופר האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה דזהו חק ירכות גמור שרק ע"י הדפוס הקשה מאבראי האות נעשה שהשעוה אינו דוחק התוכות מעבר מזה וכמו בכל דבר קשה ע"ג רך וכמובן.

והנראה לפע"ד כתבתי ה' הטוב יאיר עינינו במאור תורתו ויעזור אותנו לקיים מצותיו כדת וכהלכה כנפשו הטהורה וכנפש ידידו נצח נוטה אליו כנהר שלום:

צבי הירש אורנשטיין

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף