אליה רבה/אורח חיים/לב

אליה רבה ‏ אורח חיים לב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] ואם שינה וכו'. דכתיב והיו בהווייתן יהיה וכתב מלבושי יום טוב בשם דרשות מהר"ש זה לשונו, ולכן אם נמצא פסול בפרשה רביעי יכול לכתוב אחרת ולא כן באחרות אלא יכתוב אותה וגם אחריה, עד כאן. ואם נפסל פרשה ראשונה ויש לו ישנה שידוע לו שנכתבה קודם אלו שלושה אחרונות מותר לצרפה אף דבתחילה לא נכתבו אחרונות לצירוף זה, אבל מספק אסור וכן כתב בתשובת עבודת הגרשוני סימן ס' ועיין ריש (סימן) ל"ד מצאתי כתוב אדם הכותב תפילין. דיו שמשתכר טרפעק והוא איסתרי והוא שמינית שבסלע צורי מגליון פרק השולח, עד כאן:

ב

[ב] של יד תחילה וכו'. עיין בסימן זה סעיף כ"ג ובסימן כ"ה סעיף ו', והב"ח כתב דדעת הטור דלכתחילה יכתוב תחילה של ראש, וכן פסק בספר מצות שמורים, משום דשל ראש קדוש יותר ושכן נהג מהר"י לוריא. כתב הלבוש יכתוב בכתב מיושר דכתיב זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות, עד כאן. כלומר יזהר שכשכותב בלי שרטוט שיכתוב השיטות מיושרות ולא עקומות מיהו בדיעבד אם כתבו עקומות כתב הב"ח דלית לן בה. וכתב רדב"ז סימן ק"כ דיכתוב אשורית לא כתב פריבנצאל. והפרישה כתב יכתוב כתב מיושר שלא יכתוב תיבה אחת גדולה ואחת קטנה, מיושר כלומר יפה:

ג

[ג] כולם וכו'. דכתיב והיו לאות על ידיך משמע אות אחת:

ד

[ד] דמי עפצין וכו'. וכתב עולת תמיד לא ידעתי מאי בעי ללמדינו דהא מי עפצים אינם גורמים שלא תמחוק, רק הקנקנתום גורם, עד כאן, ולא עיין בבית יוסף שהביא דעת התוס' וסמ"ק דכשיש בו עפצים לאו דיו הוא ופסול, וכן כתב טור יורה דעה סימן רע"א בשמם, לזה כתב דאף שיש בו עפצים כשר דלית הלכתא כוותייהו, אלא בכל צבע שחור כשר. ולדינא משמע בשולחן ערוך בסימן זה דלכתחילה כשר בכל דיו אף שאין עשוי מעשן, וכן משמע בבית יוסף, ועיין ביו"ד סימן רע"א בשולחן ערוך ובדברי רמ"א, וצריך עיון:

ה

[ה] פסולין וכו'. משמע אף שמחפהו בדיו, והוא הדין כשכתב בדיו אלא שזרק זהב או שאר מיני צבעונים עליה לא מהני חיפו בדיו, דאם לא כן נמצא שיש תקנה אפילו לאזכרות, וכן משמע בעולת תמיד:

ו

[ו] אם זרק וכו'. לשון הלבוש ולא יזרוק וכו' כתב לחם חמודות דף ע"ט דברי הלבוש סותרים דביורה דעה סימן רע"ו סעיף ו' כתב דלזרוק הזהב על שאר אותיות התורה כשר, עכ"ל. ועיינתי בלבוש שם שכתב זה לשונו אם יזרוק עליהם זהב כשר, עד כאן, ואם כן אפשר דמיירי בגרירה דומיא דאזכרות דפסולין אפילו בגרירה דהא בדיעבד מיירי כתב הלבוש אם זרק יניח ליבשו ואחר כך יעביר:

ז

[ז] מעביר וכו'. כן כתב בשולחן ערוך ובית יוסף. ובדרישה מצאתי שכתב על זה זה לשונו ועיין ביורה דעה סימן רע"ו כתבתי בשם הריב"ש דיש לחשוש משום כתב מנומר, עד כאן לשונו, וכן כתב בלחם חמודות וזה לשונו אבל בבית יוסף ליו"ד סימן רע"ו כתב על דברי נימוקי יוסף דהריב"ש כתב בתשובה שאם עבר וגוררן וכתבן בדיו כשר, ומיהו בכל האזכרות הספר אפילו בדיעבד פסול משום דמיחזי כמנומר, עד כאן לשונו. ולסברא זו נראה לי אם עשה כן בשאר אותיות התורה אם הוא במקומות הרבה דמיחזי כמנומר דפסול עד כאן לשון הלחם חמודות. ולעניות דעתי נראה דהך דריב"ש לא קאי כלל על דברי נימוקי יוסף כשזרק זהב על הדיו, דאם כן למה כתב שאם עבר וגוררן וכתבן בדיו וכו' הא בגרירת הזהב לחוד סגי, כיון דלמטה כבר נכתב בדיו, כדמשמע בבית יוסף ולבוש כאן דכתב דלמטה נשאר קיים, גם אין נראה איסור בזה משום מנומר כלל כיון דכתב דלמטה קיים. אלא ודאי קאי על עיקר דין דכתב בזהב או בצבעונים עצמן דאם עבר וגוררן וכתבן בדיו כשר, ובזה שייך דין מנומר. והשתא ניחא שלא כתב הבית יוסף דברי הריב"ש בסימן זה משום דהכא בתפילין לעולם פסול כשכתב בזהב וצבע עצמן וגררן וחזר וכתבן בדיו משום שלא כסדרן, מה שאין כן ביו"ד דמיירי בספר תורה דכשר שלא כסדרן, ואם כן אין מחלוקת כלל בדין דהכא. ודו"ק:

ח

[ח] מוקף גוויל וכו'. דוקא כשאין שם אלא צורת האות בלבד ובהחסר ממנו כל שהוא נפסדה צורתה ואין שם אות כלל מיירי, אבל אם יש בה יותר מצורת אות עד שאם תגרור חלק מה ממנה תשאר האות בצורתה אם נדבקה בראשה או באמצעיתה פסולה, אבל אם נדבקה בסופו כשירה, כנסת הגדולה בשם רד"ך ועיין סעיף כ"ה. ואם מחובר מתג מאות לחברתה וגופי אותיות ניכרת כל אחד בפני עצמו יש להחמיר בדאפשר, ומגן אברהם החמיר גם בדין ראשון:

ט

[ט] אפילו קוצו וכו'. פירשו תוס' [מנחות כ"ט ע"א] שהוא רגל שמאל שביו"ד מה שהוא כפוף, וכל שכן אם חסר רגל ימין:

י

[י] אם אפשר וכו'. ואם אין לו אחרים מברך על אלו לבוש, ולי נראה שלא לברך כדמשמע בבית יוסף וב"ח, וכתב מגן אברהם דאם שולט בשתי ידיו וכתב בשמאל כשר, ואיטר שכתב בימין פסול. כתב עולת תמיד בשם תשובת מנחם עזריה סימן ל"ח דכתב בפה פסול אפילו ליכא אחרים אין לברך עליהם, וצריך עיון בתשובה גופיה שם:

יא

[יא] אין צריך לשרטט וכו'. מפני שהן מחופין ואין קורין בהן. קצת קשה אם כן למה בעינן במזוזה שרטוט ביורה דעה סימן רפ"א אף דמזוזה הלכה למשה מסיני הוא, מכל מקום קשה מאי טעמא. מיהו בספר התרומות סימן קצ"ו מצאתי עוד טעם כיון שאין בתפילין כי אם מעט שורות, ומכל מקום על טעם זה קשה. ותירץ אדוני אבי הרב נר"ו דשאני מזוזה דבכל פעם שירצה יוכל ליקחן בקל משפופרת ולקרותה, ועוד במזוזה צריך לבודקו פעמים בשבוע, עד כאן. אחר כך מצאתי בכסף משנה פרק א' מהלכות תפילין כדבריו:

יב

[יב] ואם אינו יודע וכו'. כן כתב בלבוש, ומשמע דאם יודע ליישר השיטה אינו רשאי לשרטט דהוי מעשה הדיוט, וכן כתב הב"ח אלא שכתב דדעת רמ"א אינו כן, מדכתיב בשולחן ערוך אין לשרטט כי אם שיטה עליונה, והוסיף רמ"א תיבת צריך זה לשונו אין צריך לשרטט וכו'. ולעניות דעתי אפשר דהוסיף משום דיוקא דשיטה עליונה צריך לשירטוט, אבל באמת כל שיטה ושיטה אין לשרטט משום מעשה הדיוט, ודו"ק. עוד יש לומר להורות בא דאף לשולחן ערוך רשאי לשרטט כל ארבע צדדין, אבל בין שיטה לשיטה לא. כתב בספר ברוך שאמר נראה לי שטוב הוא לשרטוט בין השיטין לצד השער אבל למעלה ולמטה ולהצדדים ישרטט לצד הבשר:

יג

[יג] ולא ישרטט וכו'. ופסול אפילו הוא שחור דהוה ליה כתב יתר, (לבוש), גם ביורה דעה סימן רע"א לא סיים הלבוש דפסול. ונראה לי דסבירא ליה לחלק בין תפילין דאין צריך שרטוט, לספר תורה דצריך שירטוט. מיהו בלחם חמודות דף ע"ח תמה על הלבוש הנזכר לעיל הא דעתו דכשר, וצריך עיון ואם שירטוט בדיו משמע מעטרת צבי דכשר בדיעבד. שוב מצאתי בספר ברוך שאמר שכתב זה לשונו משמע שיוכל לשרטוט התפילין בבדיל או בעופרת בין שיטה לשיטה אפילו לרבינו שמחה דפוסל שירטוט בתפילין אחרי דלא נקרא שירטוט אלא אם כן עושה גומא וחריץ, עד כאן. הרי דמתיר אפילו לכתחילה, אם כן די לנו שנאסר לכתחילה:

יד

[יד] ואם שינה פסול. משמע אפילו בקלף שלנו שהרי סיים שהוא כמו קלף שלהם, אף דביורה דעה סימן רע"א כתב רמ"א דיש מקילין במקום שער וכן פסק הב"ח שם להכשיר בדיעבד כשאין ספר תורה אחרת, צריך לומר דשאני בספר תורה דמכשירין הרא"ש וטור וספר התרומות ומרדכי, מה שאין כן בתפילין שאין מכשיר אלא המרדכי, ועוד דבדרכי משה שם מבואר דפסק גם בספר תורה דפסול, גם לא דמי לגט באבן העזר סימן קכ"ה דבמקום עגון אין להחמיר. שמעתי סימן לידע מקום שער כשמלחלחין הקלף נתכווץ למקום בשר וכן כשחותכין רצועה קטן ותלוי בה ומלחלח אותה נוטה למקום בשר, ומכל מקום נראה שאין לפסול תפילין ישנים מחמת סימן זה דאוקמינן לסופר בחזקת כשרות וסמכינן נמי על המרדכי כל שלא ידעינן ודאי שנכתב מקום שער:

טו

[טו] וטוב להוציא כן בשפתיו וכו'. משמע דמדינא סגי במחשבה לחוד, וכן כתב בתשובת מנחם עזריה סימן צ"ד, מיהו כשכותים מעבדו לדעת ישראל לא סגי עד שיוציא ישראל בשפתיו. וכתב הב"ח סימן רע"א דתיקון הקלף ושירטוט לא צריך לשמה:

טז

[טז] לשם ספר תורה וכו'. ואין כאן הורדה בקדושה כשכותב בה תפילין או מזוזה דכל זמן שלא נכתב כלום עליו אין שום קדושה בקלף עצמו לבוש. ותימא על תשובות עבודת הגרשוני סימן ס"ה שהאריך בשאלה אי מותר לכתוב תפילין על קלף המעובד לשם ספר תורה ולא ראה לדברי השולחן ערוך ולבוש ובית יוסף, ועיין סימן מ"ב. ומשמע מלבוש הנזכר לעיל דכל שנכתב על יריעה לספר תורה איזה שורות אף נפסל בשם אסור לכתוב על נותר תפילין ומזוזות דהוי כמו צר ביה ואזמניה, גם דמי קצת ליורה דעה סימן ר"ץ דאין כותבין מזוזה על גליון ספר תורה ובתשובות הארכתי:

יז

[יז] וכן נוהגין וכו'. הב"ח ואחרונים מכשירים בזה דיעבד אף בלא סייע. כתב הט"ז דאפילו מסייע בסוף העיבוד מהני, אבל לא מהני מה שישראל מסייע להשחיר העורות שזה אינו ממלאכות העיבוד, וכל המקיל בזה מחטיא רבים, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם. אבל מצאתי בתשובת באר עשק סימן י' להלכה למעשה שמותר שכן נוהגים בסולניקי ושכן פסק הרב (מנוח קורקוס) מרומ"י וצריך עיון, וברא"ש סוף הלכות ציצית דאין מועיל התיקון וגירור והחלקה שיעשה לשמה. ועיין בטור ביו"ד שם דאם יש להם יכולת להחזיר הקלף לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמה מהני ובתשובת באר עשק שם משמע דפליג עם הרא"ש ולעניות דעתי לא פליגי, ודו"ק. כתב בהגהות מיימוני דאם ישראל נותנו מתחילה בעיבוד לשם קדושה אין צריך לסייע. עוד כתב באר עשק יניח העור בסיד עד שיפול השער מאליו, ואם הוציאה קודם לכן לא יכתוב עליו. כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא צריך לעבד שני עורות אחד לרצועה של ראש, ואחד לשל יד, ולכן כששים העור בסיד ומים לרצועות של ראש יכוין בשם ההוי"ה, ובשל יד אדנ"י, וזה לשמם, עד כאן. ואף שלא ראיתי נוהגין כן כתבתי למדקדקים:

יח

[יח] אין חוששין וכו'. ומכל מקום אותם שאינם רוצים להטריח את עצמם אינם מסמנים העורות כפי הדין הגמור אלא ממלאין גומא אחת או שתים ממנין ידוע ואומרים שדי בזה, לא יפה הם עושין ואסור לסמוך על זה, וספר הזכרונות דף כ"ט. ובספר ברוך שאמר כתב שיכתוב בראש בפנים ולא יסמן במרצע (מגן אברהם):

יט

[יט] בהמה וחיה ועוף וכו'. נראה דאחרון אחרון חביב, וכן כתב בתשובת מנחם עזריה סימן ל"ז עור דעוף משובח לתפילין יותר מעור בהמה, לפי שרוחות קדושות נושבות בעוף הטהור, כי על כן דמו טעון כיסוי ומטעם זה עור חיה משובח משל בהמה אף על פי שעוף יותר משובח ויגיד עליו קלות העופרת. עוד כתב דשליל משובח מכולן משום שלא נהנה מהעולם הזה, ואין בריה יוצאה לאויר העולם שאין מקבלת דין שהעולם הזה נבראה בהן והשליל פטור מן הדין שלא יצא לאויר העולם. ואין ספק דשליל של חיה עדיף משל בהמה, ובתרווייהו של שחוטה מעלי טפי, ששחיטת אמו מטהרתו, ואין לה דין לגבי עובר, אבל נבילה בין בידי אדם ובין מתה מאליה משמע שהוא דין קשה גם לשליל ושל בהמה שחוטה עדיף משל חיה נבילה, עד כאן. ויש להסתפק אי עור מבהמה שחוטה קודם לעור חיה נבילה, דשמא דוקא לענין שליל שאין דין בשחוטה הוא דיש חילוק בין שחוטה לנבילה, וכן משמע בברוך שאמר, מה שאין כן בבהמה היוצאת לאויר העולם אפשר דאין חילוק, מיהו בעולת תמיד משמע דכוונת מנחם עזריה דבהמה שחוטה קודם. גם צריך עיון בעור מבהמה שחוטה ושליל שנתנבלה אמו מי קודם. כתב מגן אברהם בשם תוס' דאפילו שאר ספרים שיש בהם שמות אסור לכתוב על עור מטמאה:

כ

[כ] נראית חלוקה וכו'. אבל אם הנקב קטן עד שכשמעביר עליו הקולמוס נסתם הנקב בדיו כותבין עליו לבוש אף שהנקב נראה נגד השמש כיון שאין נרגש בקולמוס כשר. כן כתבו הב"ח וכנסת הגדולה ונחלת צבי ועולת תמיד, אבל בט"ז סתם וכתב דאם נראה כנגד השמש פסול, והוא תמוה שלא הזכיר שב"ח מתירו וכן עיקר. עוד כתב הב"ח שאם ניקב כל כך שאות נראית חלוקה לשתים פסול ולא מהני קודם הכתיבה אפילו תינוק יכול לקרותו, כיון דבשעת כתיבה לא היתה תמה. אבל אם לאחר שנכתב ניקב אפילו נחלק לשתים כשר, אלא דבעינן תינוק יכול לקרותו:

כא

[כא] ניקב בתוך הוא דין וכו'. מדכתב הלבוש לכתחילה לא יכתוב כך במקום נקב משמע דאם עבר ועשה כשר. ומסיפא דקאמר אבל אם לאחר שנכתב ניקב וכו' משמע דאם ניקב קודם שנכתב ועבר וכתב פסול. וטעמא אפשר נמי כדלעיל משום דבשעת כתיבה לא היתה תמה, גם דמיא לסוף סעיף ט"ז, וכן משמע בב"ח סעיף י"ב:

כב

[כב] כשר וכו'. משמע מט"ז דכן הדין בנקב בתוך גג האות או ירך שלו באמצע ודיו מקיפו:

כג

[כג] אבל בירושלמי וכו'. וכן פסק הב"ח. וכתב הט"ז דוקא כשניקב כל תוכו ולא קצת ממנו וטעמו נראה דכל הגויל שבתוך האות הוי כחלק אחד, ועל כן אף שנפסק הגויל שבתוך האות בצד אחד מגין עליו מה שנשאר מצד שני:

כד

[כד] וי"ו זיי"ן או נו"ן פשוטה וכו'. כן הוא בשולחן ערוך הנדפסין עם מהר"ם רבק"ש (באר הגולה) ועולת תמיד וכן מבואר בלבוש אבל לפני הט"ז היה הגירסא שנפסק רגל האל"ף במקום נו"ן, והאריך לתמוה ממה שכתב הריב"ש דאין להכשיר האל"ף שאין רגל השמאלי נוגע לקו האמצעי בשביל שתינוק יקראנה אל"ף, עיין שם באריכות והוא לחינם, ומגן אברהם כתב דצריך לומר האח"ד. ועוד נראה לי דאף לגירסא זו לא קשה מידי דיש לומר דמיירי רמ"א כשנפסק רגל האל"ף למטה, ולמעלה נוגע בקו האמצעי, ובזה אפשר דמהני קריאות התינוק. מיהו אפשר דכמלא אות קטנה סגי בזה כדבסעיף [ט"ו] דלעיל ברגל של ה"א וצריך עיון:

כה

[כה] ואין צריך לכסות וכו'. אבל בכנסת הגדולה פירש דברי בית יוסף דדוקא שלאחריו אין צריך לכסות, אבל מה שקודם צריך לכסות שכן המנהג ואפילו מה שלאחריו צריך לכסות שיטה התחתונה עד כאן, ולא הזכיר מדברי לבוש, וכן משמע בשולחן ערוך. כתב הט"ז תינוק דלא חכים פירוש שאין מבין הענין, אבל הוא מורגל בקריאת התיבות. כתב הט"ז זה לשונו, נכון וברור דהך נפסק מיירי שנפסק קצת מאורך האות ולמטה לגמרי ולא נשאר ממנו רק החלק שקודם ההפסק אז תלוי בקריאת התינוק אם ספק לנו אם נשאר כשיעור של האות ההוא, אבל אם נשתייר גם למטה מההפסק חלק מן הרגל לא מועיל תינוק, דהתינוק יצרף גם מה שלמטה ממנו לחלק העליון, ובאמת אין לו צירוף, ובזה יש לומר דצריך לכסות בפני התינוק חלק הנשאר אחר ההפסק, עד כאן. וצריך עיון דהא כתב בית יוסף בשם המאירי זה לשונו, כשניקב באמצע הרגל עד שנפסק הרגל צד עליון מן התחתון ותיקון זה תלוי כשיהא הנקב דק כל כך שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינוני, עד כאן לשונו. מבואר דאפשר דמיירי אף שנשתייר גם למטה דכשר על ידי תינוק, מיהו דוקא שההפסק יהא דק דאם הוא גדול אפשר דלא מהני תינוק, ונכלל במה שכתבו השולחן ערוך ולבוש אבל אם לא נשאר וכו' שהרי עינינו רואות שאין האות כהלכתא, עד כאן. וכל זה שנעשה כן אחר הכתיבה, אבל בשעת כתיבה נראה דאין מצרף. עוד כתב הט"ז ראיתי למורי חמי זכרונו לברכה שכתב דלא מכשירין על ידי תינוק אלא שנפסק אחר הכתיבה, אבל אם נכתב מתחילה כך לא מהני תינוק, אף על גב דליכא נקב, עד כאן לשונו. ודבריו תמוהים דודאי אין חילוק בזה דאם אירע שכתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק אם ארוך כשיעור, ואי אפשר לו להגיה דהוי שלא כסדרן ודאי מראה האות לתינוק, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי פשוט דמיירי הב"ח בענין שצריכין לצרף גם קצת האות שנכתוב אחר ההפסק וכדפירשתי, ומיירי אפילו באותיות שאינן פשוטות. דאז סבירא ליה דפסול בשעת כתיבה אבל אם לא נצטרך אלא קצת האות שלמעלה ממנו וכגון באותיות הפשוטות מודה דכשר, אף כשנעשה בשעת כתיבה וראיה גמורה לזה מדסיים הב"ח גופיה זה לשונו מיהו אם הפסקת הגוויל והחלק הוא באותיות הפשוטות כגון וא"ו ונו"ן ומ"ם לא היה הסופר ממשיך עוד אלא עד מקום שנפסק ולא יותר היה גם כן וא"ו ונו"ן כדינו, אלא שהמשיך האות אחר ההפסק ביותר יש להכשיר. אבל אם לא היה עד ההפסק מתחילת כתיבה, אלא כמלא אות קטנה דידיה אין להכשיר, כיון שלא נכתב כתיקונו מתחילה, עד כאן לשונו. משמע דמיירי בתחילה אף באותיות שאינן פשוטות. אך קשה למה לא מכשיר כשיש עד ההפסק כמלא אות קטנה דידיה רצה לומר מלא וא"ו או נו"ן קטנה, אטו אותיות גדולות בעינן. וצריך לומר דסבירא ליה דמכל מקום בשעת כתיבה לא סגי בזה, וצריך עיון. ונראה דמכל מקום כשיש נקב פסול בשעת כתיבה, דהא אינו מוקף גוויל:

כו

[כו] אנו רואים וכו'. והוא הדין כשלא נגע הרגל או גג של אל"ף או פ' וכיוצא בזה דמפני הפירוד לא נטעה לומר שהוא אות אחרת, כן כתבו ט"ז וכנסת הגדולה בשם הריב"ש:

כז

[כז] ואחר כך נפסל וכו'. קשה למה שכתב הטור ושולחן ערוך דירושלמי פוסל בניקב כל תוכו אפילו אחר הכתיבה, וכן כתב הלבוש סעיף י"ג, אם כן כל שכן דבעינן בחוץ היקף גדול, ואם כן אפילו נעשה אחר הכתיבה לפסול, וכהאי גוונא קשיא לי על בית יוסף ד"ה ואם תאמר וכו' על פירושים שפירש שם, וכן על תשובת ר' לוי שהביא בית יוסף, וצריך עיון לי וקיצרתי:

כח

[כח] לגרור הדיו וכו'. אף שהדיו עדיין לח ט"ז, ובאבן העזר סימן קכ"ה סעיף ט' מבואר דאין חילוק בין האותיות לחים או יבשים:

כט

[כט] טעה וכתב וכו'. ונראה דהוא הדין אם מתחילה נכתב האות כתקנה ואחר כך נתקלקל ונעשה כצורת ד' גם כן פסול, ואין לו תקנה לגרור כולו משום דהוי שלא כסדרן, אם לא שלא נכתב אחר כך. וכתב הט"ז דוקא על ידי המחק של התג אין תקנה, אבל אם רוצה להוסיף עליו דיו ולעשותו עגיל שפיר דמי, וכן בעשה רי"ש במקום דל"ת יש תקנה להוסיף דיו ולעשותו מרובעת והיינו כשלא נכתב אחר כך, עד כאן. ונראה לי דהוא הדין בבי"ת וכ"ף, ונראה לי שזה פירוש דברי ריב"ש סימן ז', ודלא כהר"ם אלשקר. כתב עולת תמיד דמשמע דאם היה האות ניכר במקצת אף על פי שנשתנה כגון שנפל על אות סמ"ך ומתוך כך נעשה החלל קטן סביב האות נתעבה כשר, ובלבד שיהא ניכר לינוקא, אבל בכנסת הגדולה כתב ז"ל והעלה הרד"ך שאם נפלה טיפת דיו באות ונראית כאילו היה מגופא של אות, אף אם היה האות ניכרת לינוקא פסול, עד כאן לשונו. וכן כתב הלבוש אבן העזר שם, ובחלקת מחוקק כתב דבדיעבד כשר, וצריך עיון. גם צריך עיון בגוף תשובת רד"ך כי אינו בידי לעת עתה, גם מה שכתב מגן אברהם בשם תשובת רד"ך תימא עיין שם. עוד כתב אם נפלה טיפה תוך חלל ב' ונראית כפ' או שאין שם ב' עליה, או שנפלה לתוך אחרת ואין שמה עליה, אין תקנה למחוק, ואם נטף שעוה וסילקה מותר. כתב כנסת הגדולה בשם תשובת ר"מ אלשקר נפלה טיפת דיו והיא עשויה כמין חצי אות לא אשכחן מאן דשרי להשלים האות על ידי כתיבה, עד כאן. ומגן אברהם כתב דהבית יוסף ורמ"א באבן העזר שם מכשירים. וכתב עולת תמיד דאם רוב האות בכתיבה יש להכשיר כשאין תפילין אחרים, מיהו אם נפל טיפת דיו ונעשית אות שלם בלא מחק יש להסתפק כיון שלא נכתב האות דרך כתיבה. ועיין באבן העזר שם:

ל

[ל] שיגרור החרטום וכו'. המ' פתוחה היא בב' כתיבות דהיינו מתחילה כמו נו"ן ואחר כך כמו ו', והוא הדין בכל אות שנכתב בשני תיבות כגון ג' וכיוצא בו ונעשה פסול בכתיבה האחרונה אין צריך לגרור רק אותה, ט"ז, וצריך עיון בבית יוסף. ופשוט דכל זה מיירי שלא כתב אחר כך דאם לא כן הוי שלא כסדרן. וזה לשון הלבוש רי"ש שכתב כד' וכן כ' שעשה כעין ב' לא סגי כשגורר הירך או הגג לבד מיהו דוקא כשכתב הגג עם עוקץ והתג מאחוריו כעין ד', ואחר כך עשה הירך מלמטה כמנהג קצת סופרים, אבל כתב ר' ואחר כך טעו ועשו תג מאחוריו סגי כשיגרור הגג או הירך עם התג:

לא

[לא] אם נדבק אות לאות וכו'. עיין לקמן סימן קמ"ג ס"ק ח'. כתב הב"ח אם כל אורך האות דבוקה לחברתה לא מהני גרירה:

לב

[לב] ואם גרר וכו'. בתשובת מנחם עזריה פסק דלא מהני הפרדה היכא שנדבק קודם שנגמר האות. וכתב עולת תמיד ודוקא למעלה, אבל נדבק למטה כשר, עד כאן. ואפילו למעלה נראה לי לסמוך על בעלי השולחן ערוך ולבוש להכשיר. כתב עולת תמיד בשם תשובת רמב"ן סימן רל"ו נדבק רי"ש בבי"ת צריך לגרור כל הרי"ש אבל הבי"ת אין צריך לגרור, עד כאן. ודבריו תמוהין הא הוי שלא כסדרן. ועיינתי בתשובת רמב"ן גופיה וראיתי דקאי על ספר תורה דשם כשר שלא כסדרן. ועוד נראה לי דהרמב"ן לטעמיה דלא מהני גרירות הדיבוק, אבל לדידן דמהני תקנת גרירת הדיבוק לחוד. מיהו רד"ך כתב אם נשתנה צורת האות על ידי הדביקות הוי כמ"ם שנסתמה:

לג

[לג] אם נגע רגל הה"א וכו'. אף כחוט השערה דק מאוד אף שהתינוק יודע שהוא ה"א כן כתב רד"ך. כתב עולת תמיד אם כתב ע' במקום ו', אם עשה מתחילה הוי"ו ואחר כך העיגול סביב, גורר העיגול ונשאר וי"ו אבל איפכא צריך לגרור כולו, עד כאן. ונראה לי דדמי למה שכתב הלבוש סעיף זה במתחילה כתב הגג והירך וכו' ואחר כך טעה וכו'. כתב מגן אברהם נראה לי דוקא שנגעה היו"ד עצמו באל"ף אבל אם קוצה השמאלית של יו"ד נוגעת באל"ף כשר כמו שכתב באבן העזר סימן קכ"ה סעיף י"ו דהא אפילו בלא הקוצי מיקרי יו"ד, עד כאן. וממה שכתב הלבוש יגרור כל היו"ד, צריך עיון על מה שכתב מגן אברהם דיגרור כל מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה. נשאלתי בספר תורה שנמצא שנגעה יו"ד העליון באל"ף של אלהים אם מותר לגרור היו"ד. תשובה יש לומר דדמי למה שכתב רמ"א ביו"ד סימן רע"ו בה' של שם שרגלה נוגעת בגגה מעט, דיש לספק בדבר, והטעם בבית יוסף וש"ך דאף שפסול מכל מקום כיון שהעולם קורין לה ה' נראה כמוחק השם, אם כן הוא הדין הכא באל"ף אף שיו"ד נוגע ממש מכל מקום העולם קורין אותה אל"ף. אך מצאתי תקנה אחרת שיוסף דיו למעלה ביו"ד עד שלמטה נחשב כירך יו"ד שאומרים הסופרים דלפעמים היו"ד נעשית עבה כל כך, וראיה מט"ז ס"ק ט"ז דיש תקנה בהוספה דיו עיין שם:

לד

[לד] והפ' וכו'. וכן הדין בפ' כפולה, תשובת מהרי"ו סימן קי"ז:

לה

[לה] ויש אומרים דסגי וכו'. ומשמע כן מסקנת ארחות חיים כיון שמסיים שכן דעת ספר תרומות והרמב"ם, והיינו שכתב לחם חמודות שרמ"א כתב כדברי ארחות חיים, עד כאן. רצה לומר דאי לדברי בית יוסף לא סבירא ליה לספר התרומות והרמב"ם הכי אלא לדעת ארחות חיים סבירא ליה הכי, וקל להבין, ולא כתבתי אלא להסיר תמיהת שיירי כנסת הגדולה ולחם חמודות, עיין שם שהאריך בחינם. והנה ביו"ד ריש סימן רע"ו, גבי ספר תורה פסקו לסברה ראשונה דאם לא אמר בשפתיו פסול, וכתב בלחם חמודות דף צ' אני תמה דמאי שנא ספר תורה מתפילין, והב"ח והש"ך פסקו גם בספר תורה להקל, אבל הספר התרומות פסק שם כסברא ראשונה, וכן נראה להחמיר בדאפשר, וכתב הלבוש ביו"ד שם דאפילו העברת קולמוס לא מהני, ומשמע בלבוש דאף שלא הזכיר על האזכרה בפירוש סגי דבכלל זה שאומר לשם קדושת תפילין הוא:

לו

[לו] ויש להקל וכו'. ואם לא חישב ואפילו חישב בכל פעם ולא הוציא בתחילת הכתיבה שכותב לשם קדושת תפילין נראה דפסול. מיהו אם אמר בתחילת הכתיבה שכותב כל האזכרות שבו לשם קדושת השם, נראה קצת מט"ז ביודה דעה ריש סימן רע"ד דמהני בדיעבד אף שלא חישב. אבל בתשובת משאת בנימין סימן צ"ט כתב וזה לשונו, אם כותב הסופר לכמה שמות בבת אחת, וכגון שלא היה טהור ובשביל זה דילג השם בספר תורה והניח לו מקום וכשטיהר עצמו בא לכותבם בבת אחת או שיש שני שמות זה אחר זה אז די לו לסופר בקידוש אחד לכל השמות לפי שאינו מפסיק ביניהם, עד כאן לשונו. משמע דכשמפסיק ביניהם לא מהני, ומסתמא מפסיק מתחילת הכתיבה עד סופה, וצריך עיון:

לז

[לז] בחסירות ויתירות וכו'. כתב עולת תמיד דלדעת הרשב"א דלעיל דכל הראויה לבילה וכו' הוא הדין הכא ביתירות כיון דראוי לתקן אין בו ברכה לבטלה, מיהו מיד שיודע דיש בו יתירות צריך לתקן, עד כאן וצריך עיון. בלבוש האריך כאן כמו שמניחים הנערים לכתוב תפילין כדי שירגילם בכתב והפליג בעונש. גם הלעיג על אותן שאומרים לסופר כתוב תפילין לשמי. כתב בספר ברוך שאמר יכתוב אותיות טובים ותמימות ולא שבורות ובמתון ובכוונה גדולה ולא ימהר אדם בכתיבתם כדי להרוויח ממון הרבה, כי אותו ריווח ילך לאיבוד ולדיראון ויפסיד נשמתו, כי הוא מחטיא את הרבים. וכל מי שכותב תפילין טובים וכשרים כפי יכולתו שכרו כפול ומכופל וניצול מדינו של גיהנום, עד כאן. כתב בספר חסידים סימן פ"ה וצדקתו עומדת לעד זה המזכה רבים כגון המלמד ליראי השם תיקון תפילין לתקן לאחרים:

לח

[לח] קודם שיתחיל. אינו רוצה לומר בתחילת הפרשה דוקא, אלא כלומר קודם שיתחיל לכתוב בהפרשה. כן כתב לחם חמודות דף ק"ב:

לט

[לט] לקרות כל וכו'. נראה דרצה לומר כל אותה הפרשה שעוסק בה, ולא הפרשה שכתב לפניה:

מ

[מ] באמצע תיבה וכו'. כגון חמר שאר לזבח שדינם להיות חסירים וכתב מליאים דאין תקנה אלא ברי"ש חדש והוי שלא כסדרן. והוא הדין למאדך לטטפת מזוזת שבשמע, ובפרשת והיה אם שמוע נתן הטבה אתם דחסר וי"ו אם כתבו מלא פסול אבל להמשיך האות כגון שתיקון תלוי בב' או בך' או בד' או בר' שאפשר להמשיכן מעט כגון לאבתיך עבדה יבאך כשר בית יוסף, אבל בכנסת הגדולה כתב בשם הרדב"ז דמלאות וחסירות וא"ו או יו"ד והם קטנות ודקות בכל שהוא שיעבה האות שלפניה או מלאחריה לא יראה כשני תיבות ואין בזה שינוי אות ולא שלא על הסדר, עד כאן. עוד כתב בשם רדב"ז דאם נכתב שני פעמים בחוזק לא יגרור בחוזק אחרון ויאריך גג הקו"ף של בחוזק ראשון עד שיגיע סמוך לתיבת יד לא שנא מניח רגל הקו"ף במקומו כגון זה ק־ לא שנא גורר רגל הקוף ומושכו לסוף הגג כגון זה ק דהוי שלא כסדרן, אלא יניחהו חלק, דכל שאין בין תיבה לתיבה כשיעור פ' אחת כשר, עד כאן. והוא ז"ל תמה עליו דאם מניח רגל הקו"ף במקומו לא הוי שלא כסדרן. עוד האריך לצדד דאפילו אם ירצה לגרור רגל הקו"ף ומושכו סמוך לסוף הגג אין כאן שלא כסדרן, כיון שאין צריך לשחיקה זו דלא מיקרי שלא כסדרן אלא כשיש צורך לאותה כתיבה ובלתי אותה כתיבה התפילין נפסלין. אבל כשאין צורך לאותה כתיבה לא מיקרי שלא כסדרן. וכשיש צורך לאותה כתיבה נמי לא אמרן אלא כשיש צורך משום חסרון האות או התיבה עצמה, אבל כשאין צורך אלא כדי שלא יהיה נראה כפרשה סתומה לא מיקרי שלא כסדרן. מבואר דהשגת מגן אברהם על כנסת הגדולה בזה אינו. ומכל מקום נראה דיש להמשיך הקו"ף והא אף שלא יהא רגל בסופה. כתב שיירי כנסת הגדולה בשם מהר"א ומהר"א ששון תפילין שחי"ת כמין ד' וז' כזה ד^ז אין לפוסלם ויגרור מן הד' עד שיעשנה ז' ולא הוי שלא כסדרן, עד כאן. וכתב עולת תמיד ולעניות דעתי אין צריך תיקון כלל, מיהו למעשה צריך עיון. ומה שכתב הלבוש יש להסתפק וכו' כן כתב בית יוסף ולכן תמיהני על מגן אברהם שכתב על דברי בית יוסף זה לשונו וכתב הלבוש דיש להחמיר:

מא

[מא] שני זייני"ן וכו'. שכל אלו פסולים דהוי כתיבה שבורה ולא תמה. כתב מלבושי יום טוב והוא הדין מ"ם פתוחה ששקולה הוי"ו מן הכ' וכן שמעתי מפי מומחה שקבלה בידם כך, עד כאן לשונו. ונראה דבכל זה אף שתינוק יכול לקרותו פסול, ועיין סימן ל"ו סעיף ב' מזה, וכתב מגן אברהם דהוא הדין אם לא עשה רגל שמאל יכול לתקנם:

מב

[מב] ואחר שכתב לפניו וכו'. דאילו לא כתב לפניו הוי תיקון בגרירות הנעשה בפיסול כדלקמן סימן ל"ו סעיף ב':

מג

[מג] אף על פי שהתינוק וכו'. שאין התינוק מורגלים בחיתי"ן דחוטרא כדלקמן סימן ל"ו סוף סעיף ב':

מד

[מד] שנמחקו קצת וכו'. אבל אם בתחילת הכתיבה לא היה הדיו שחור אלא דומה לאדום ולבן, וצריך להעביר עליהם קולמוס הוי שלא כסדרן. כתב מגן אברהם אם קפצה כל הדיו מהקלף ולא נשאר רק רושם אדמומיות מהחלודה של דיו לא מהני תינוק:

מה

[מה] יש ליזהר וכו'. כתב הב"ח דאפילו בדיעבד פסול, ודלא כמו שכתב בשולחן ערוך דיש ליזהר בכך דמשמע דבדיעבד אין זה פסול, וליתא עד כאן. אבל בלחם חמודות שם הבין גם דברי השולחן ערוך דפסול אף בדיעבד, ודלא כט"ז:

מו

[מו] באויר הה' וכו'. כתב לחם חמודות דף פ' ונראה לי דכל שכן באויר דל"ת, שהרי נראית כה' וכן מבואר בהלכות גיטין סימן קכ"ה סעיף י"ח, עד כאן. כתב כנסת הגדולה והוא הדין ברגל הך' וכיוצא בה לתוך האות שבשיטה שלמטה אות המובלעת באחרת כגון שאות אחת נכנסת לתוך הג' והנו"ן לכולי עלמא פסול, עד כאן:

מז

[מז] אינו רשאי וכו'. אפילו אותו מקצת ששגור לו כיון שאין שגור כולו, והב"ח מקיל באותו מקצת, וכן פסק מגן אברהם:

מח

[מח] אלא אם כן יחזור וכו'. משמע שאם כותב מתוך הכתב אין צריך שיוציא בפיו, ובשולחן ערוך ליו"ד ס"ב משמע דאף בכותב מתוך הכתב צריך שיוציא בפיו וסותר אהדדי, וכן תמה עולת תמיד. ולעניות דעתי יש ליישב דהכא מיירי בתפילין ששגורות בפיו, דאז אם הוציאן בפיו לא בעינן מתוך הכתב, לכן כשכותבן מתוך הכתב וגם הם שגורות בפיו אין צריך להוציאן מתוך הכתב. אבל התם בספר תורה מיירי דמסתמא אינו שגורות בפיו כמבואר בבית יוסף שם, לכן צריך להוציאן בפיו. וזה נראה כוונת הלבוש וכן נראה דעת לחם חמודות סוף הלכות ספר תורה וספר מגן אברהם, אך הב"ח כתב דטעם דהוציאן מפיו הוא שימשוך הכל הקדושה על האות, אם כן לעולם צריך שיוציאן. מכל מקום השולחן ערוך ולבוש והפוסקים לא סבירא להו טעם זה אלא הטעם שמא יטעה. ומשמע דאם לא טעה כשר בדיעבד בכל זה, וכן משמע בבית יוסף ופוסקים ביו"ד:

מט

[מט] למ"ד וכו'. תימא שפסק לקולא דלא כהר"ר יונה דמצריך להניח כמלא איטבא למעלה מגובה הלמ"ד, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לעשות כן, ב"ח, וכן תמה הט"ז. ובספר ברוך שאמר מצאתי זה לשונו ולי אברהם אינו נראה פירוש העולם שמפרשי מלא איטבא כדי אחיזת הציפורן אלא עשיתי פירוש לפרושם שבודאי צריך לכל הפחות חצי צפורן למעלה לצוואר הלמ"ד ולמטה לירך הכ' וכיוצא. ופירושם שפירשו אחיזת ציפורן היינו למעלה מתגי הלמ"ד למטה מרגלי הכ' כדי שיהיה מוקפת גוויל, עד כאן. וכן כתב בתשובת מהרי"ל סימן קמ"ט בקצרה בשמו, וסיים דחיבור ברוך שאמר דסמכא הוא:

נ

[נ] וצריך להניח וכו'. כתב עולת תמיד ונראה דבדיעבד אינו מעכב. וזה לשון מהרי"ל סימן קע"ט כיון שבספר תורה אין הטעם דצריך להניח בין תיבה לתיבה כמלא אות, אלא מפני נוי ובתפילין שמכוסים אין לחוש וכן כתבו שלטי גיבורים וכנסת הגדולה, עד כאן לשונו. ותימא שעיינתי במהרי"ל שם, גם בשלטי גיבורים וכנסת הגדולה, ולא נזכר מדין תיבה לתיבה בזה. אלא בדין בין שיטה לשיטה קאמרי עיין שם. ומכל מקום נראה לדינא דכשר דיעבד אף שלא הניח בין אות לאות כחוט השערה, ובין תיבה לתיבה כמלא אות. אך אם נראה כתיבה אחת מתוך הקירוב עד שתינוק טועה בה פסול, כמבואר ביודה דעה סימן רע"ד:

נא

[נא] מעט חלק וכו'. כתב כנסת הגדולה נראה שלמדו הרב ז"ל מתשובת הריב"ש סימן רפ"ו והוא תימה שריב"ש ז"ל כתב שבדיעבד לא פסול, אבל לא שיניח חלק לכתחילה, וכן תמה בספר זכרונות על רמ"א, עד כאן. וכן פסק מגן אברהם, וכן ראיתי בלחם חמודות זה לשונו לא ידעתי מנין לו זה, גם בהלכות ספר תורה סימן רע"ד לא כתב כן רמ"א אלא שאם הניח כך דכשירה, עד כאן. ואני זכיתי לספר ברוך שאמר ומצאתי שכתב להדיא כדברי רמ"א ואין ספק שממנו לקחו הרמ"א, ומהלכות ספר תורה לא קשה מידי דשם קאמר שאם הניח אויר הרבה כל שלא הניח כשיעור פרשה כשר, אבל מעט ודאי צריך להניח בין פסוק לפסוק, כמו שכתב הש"ך שם. גם על דין בין שיטה לשיטה כתב כנסת הגדולה שם לא ראיתי לפוסקים שזכרו מזה. ואני ראיתי בספר ברוך שאמר שם ואין ספק שלא היה הספר בידי הגדולים הנזכרים לעיל, ואף שכתבתי לעיל בשם מהרי"ל דאין צריך להניח בין שיטה לשיטה לא כתב שם אלא לנוהגין כן. דזה לשונו ואם אין נוהגין בין שיטה לשיטה שמא בספר תורה הוא לנוי וכו', עד כאן. אבל לדינא משמע דסבירא ליה נמי דצריך להניח, מיהו בדיעבד אין לפסול בכל זה:

נב

[נב] שלא יכתוב שלושה וכו'. ואם נזדמנה לו תיבה בת ששה אותיות כתב עולת תמיד דמותר לכתוב שלושה אותיות חוץ לדף, אבל הש"ך ביורה דעה סימן רע"ג אוסר בזה, ותמה על השולחן ערוך ולבוש דאוסרים הכא ובספר תורה מקילין. ולעניות דעתי נראה דסבירא ליה לשולחן ערוך דשאני תפילין שהם שורות קטנות ומעוטות וגליון שלו מעט מיגניא יותר:

נג

[נג] שלא יכתוב וכו'. אפילו אות אחת לבוש, אבל הלחם חמודות וש"ך ביורה דעה שם ונחלת צבי חולקים ופוסקים דדוקא כל התיבה אסור, אבל אות אחת מותר:

נד

[נד] [לבוש] צריכין וכו'. דבדיעבד אין לפסול עולת תמיד. וכן פסק מגן אברהם אלא שכתב בשם הגאון מהר"י פוזנא שהורה למחוק כל השורות העליונים ולמשוך אותם שיהיו שוות עם השם, אבל אם יש שם בעליונה שאסור למוחקו מודה שכשר בדיעבד ועיין ביורה דעה:

נה

[נה] תשעה אותיות וכו'. דהיינו כדי שלושה תיבות, (לבוש), פירוש דצריך להניח גם כן ריוח מלא ב' אותיות קטנות מלבד הט' אותיות, דהא בין תיבה לתיבה צריך להניח מלא אות קטנה, וכן כתב הב"ח, ובדיעבד יש להקל כשמניח רק כמלא ט' אותיות קטנות, וכמשמעות השולחן ערוך כאן, וכן ביורה דעה סימן רע"ה. ואם שכח להניח כמלא ט' אותיות בסוף פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך מבואר בלבוש דפסול. וביו"ד שם גבי ספר תורה כתב דבדיעבד יניח שיטה ראשונה של ראש הדף חלק, ויתחיל לכתוב בתחילת שיטה שניה שהוא נמי פתוחה לדעת הרמב"ם ז"ל. ואולי מיירי הכא כשעבר והתחיל שיטה ראשונה בראש הדף, לכן הוא פסול, אבל כשהתחיל בתחילת שיטה שניה כשירה. ואף דלא ישתייר מנין השורות הנזכרים בסימן ל"ה, הא קיימא לן שם דאם שינה לא פסול גם אפשר לתקן זה וראיה נמי קצת מתשובת מנחם עזריה סימן ל"ח, ועיין בתשובת רמ"א סימן כ"ה. כתב בדרישה דבתפילין של ראש אין להקפיד בפתוחות וסתומות כיון שהם בארבע קלפין הוי דומיא דפרשת קדש. ובזה מיושב תמיהת בית יוסף ממהר"י אבוהב, וכן כתבו שיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם:

נו

[נו] סתומה לדעת הרמב"ם וכו'. אבל רש"ל בתשובת סימן ל"ז יישב לשונו של הרמב"ם בענין שאינו פוסל כשעשה לסתומה פתוחה בתפילין ואף על פי שמסיק לכתוב התפילין בתמונה אחרת, אני אומר מכיון דלמנהגינו אין פסול ויניח לנו מנהגינו ולא נתחדש הלכה, כן כתב מלבושי יום טוב, וכן כתב בלחם חמודות דף ק"ב שמנהגינו מנהג וותיקין ואין להרעיש עולמות ולחדש הלכות ושיבוא חס ושלום על ידי כן לכלל הוצאות לעז על הראשונים. ונראה דהוא הדין בתפילין של ר"ת יעשה גם כן כולן פתוחות, ואף שפרשת שמע כתב אחר פרשת והיה אם שמוע מכל מקום יניח תשעה אותיות אחר על הארץ:

נז

[נז] היכא דאפשר וכו'. פירוש בבתים אבל ברצועות אף דלא אפשר בעינן לשמה. כתב מלבושי יום טוב כל הני לשמה שכתב לבוש נמשך אחר לשון הטור ושולחן ערוך שכתבו שהרמב"ם אינו מצריך עיבוד לשמה, ובחינם כתבו כן שהרי בהדיא כתב שאין צריך עיבוד כלל. ולכן נראה לי דאפילו כי לא אשכחן שום עור מעובד כלל מוטב לסמוך עליו מלהתבטל מהמצוה, עד כאן. וכן כתב בלחם חמודות ונראה דלמאי שפסק הב"ח בדלא אפשר למצוא עור מעובד לשמה, יניחן בלא ברכה וכשימצא אחר כך עור מעובד לשמה יגנוז הבתים העשויין מעור שאינן מעובד לשמה. רצה לומר דהוא הדין בדלא אשכחן שום עור מעובד כלל דיניחן בלא ברכה וכשימצא יגנוז. אבל בעולת תמיד נראה שהבין בדעת הב"ח דמניח עור שאינו מעובד כלל בברכה ולא נהירא. ודברי הב"ח נראה לי עיקר להלכה למעשה. גם בספר ברוך שאמר דחוהו לגמרי לדברי הרמב"ם, ודלא כמגן אברהם:

נח

[נח] ארבע בתים מעור וכו'. וטוב ונכון לעשותן מעור אחד בלא תפירה כלל בית יוסף:

נט

[נט] ריבוען מכוון וכו'. כפי יכולת האדם שאי אפשר במלאכה לעשות מרובע בדיוק כדברי הרמב"ם בפירוש המשנה דעירובין. ובדברי חכמים שאמרו שם כטבלא מרובעת למד כן:

ס

[ס] וגם הבתים וכו'. כשיהיו כל ארבע בתים דבוקות יהיו מרובעים יחד. כתב עולת תמיד דבדיעבד אין לפסול בדאיכא תפילין אחרים אבל כשהם למטה בתפירה אינם מרובעים יפה, יש לפסול אפילו בדיעבד, עד כאן. ונראה לי דיש טעות סופר בדבריו, וצריך לומר בדליכא תפילין אחרים:

סא

[סא] נתקלקל וכו'. ולא דמי לציצית שניתקו מקרן דכשר בסימן י"א סעיף י' דהתם ועשו כתיב דוקא בשעת עשייה, אבל תפילין מרובעת הלכה למשה מסיני בכל שעתא משמע דפסול אף דיעבד. וכן הדין ברצועות שצבען שחור ואחר כך נתלבנו דצריך לחזור ולצבען, אבל בבתים שנתלבנו אינו אלא למצוה מן המובחר וכדלקמן:

סב

[סב] מצוה וכו'. מיהו אם עשאו מצבע אחר כשר. בלחם חמודות דף צ"ב השיג על הלבוש דברצועות פסול אף דיעבד, כמו כל הלכה למשה מסיני והא דמכשירין דיעבד בבתים היינו משום דקיימא לן דבתים לאו הלכה למשה מסיני הן, עד כאן. ואני אומר כיון דהלבוש גופיה סימן ל"ג סעיף ד' פסק דמותר בבתים מטעם זה דלאו הלכה למשה מסיני הן, והרצועות דהלכה למשה מסיני הן אסורין אף דיעבד. לכן נראה לי דמה שכתב כאן, והיינו דוקא לעיקר מצוותן, קאי על בתים לחוד ומה שכתב בתחילה דבתים הלכה למשה מסיני היינו משום דקצת פוסקים סבירא להו הכי כמו שכתבו בית יוסף וב"ח לכן כתב כן לחוש לדבריהם לכתחילה, וסמך על מה שכתב בסימן ל"ג, וכהאי גוונא כתב הלבוש בסימן זה סעיף מ"ד. והנה בתוס' שבת דף כ"ח מבואר דגם בתים הלכה למשה מסיני הן, הביאן הב"ח ופסק כן, ונחלת צבי האריך דאף לדברי התוס' אינן הלכה למשה מסיני, אלא הטעם דבתים צריכין להיות שחורות כדי שיהיו שוים עם הרצועות לפי שנוי תפילין הוא שיהיו שווין. ולא דק דהא כתבו דבעינן שיהיו הרצועות שחורות כמו הבתים, אלמא דהלכה למשה מסיני כך הוא דרצועות יהיו שחורות כמו הבתים. והתרצן משני דאף דרצועות צריכין להיות שחורות כמו הבתים ויש מפרשים שיהיו טהורות כמו הבתים, לא גמרינן מיניה ובזה נדחה כל דבריו עיין שם. גם נראה לי להוכיח בדברי תוס' דאי בתים לא בעינן שחורות אם כן מאי משני הש"ס נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי, הא קל וחומר דמה בתים דלא בעי שחורות בעי טהורות, רצועות דבעינן שחורות, כל שכן דבעינן טהורות, אלא דגם בתים בעינן שחורות. והשתא ניחא לי שהוצרכו תוס' לומר שיהיו שחורות כמו הבתים וכו' דקשה הא בלאו דין הבתים היה יכולין לפרש פשט הש"ס משום דסברא הוא להקפיד על הטהרה מעל השחורות. ולפי מה שכתבתי ניחא דאם כן לא היה משני התרצן כלום ודו"ק, עיין שם. ואין להאריך ולדינא יש לפסול בבתים, אם לא במקום דלא אפשר, דאז יש לסמוך אמקילין כדי שלא יתבטל ממצות תפילין. כתב גליון מגן אברהם סוד שחור לרמוז על יחודו יתברך כמו שאין צבע שחור מקבל צבע אחר כמו שמקבלין שאר הצבעים כן נאמר אצל הקב"ה אני יי' לא שניתי:

סג

[סג] ורוחב הבתים וכו'. היינו בבתים אבל התיתורא כתב הב"ח דבעל נפש יחמיר שיהא רוחב אצבעיים על אצבעיים בין של ראש בין של יד, אבל מנהג העולם שאין נזהרין בזה ועושין רוחב התיתורא רוחב אצבע או פחות וסומכין על הש"ס שאין מפורש בה שיעור לאורך ולרוחב, אלמא דמדינא הכל כשר אפילו לכתחילה, עד כאן. לכן תמיהני על עולת תמיד שכתב זה לשונו ויש למחות בעוברי דרכים שמתקנין להם תפילין קטנים, כי מבורר מש"ס שצריכין להיות רחבים יותר מאצבע ואם לאו פסולין, עד כאן לשונו. והוא היפך מדברי הב"ח ולפחות הוה ליה להזכירו. ובאמת קשיא על הב"ח דהוא גופיה הביא דברי הרא"ש דדייק מציץ שהיה שני אצבעות ומונח במקום תפילין, וקיימא לן דאין בראש אלא מקום שני תפילין. ואי שיעור תפילין הוי פחות מאצבע, אם כן יש מקום שלושה תפילין. שוב עיינתי בתוס' עירובין דף צ"ה שכתב זה לשונו וציץ היה במקום הראוי להניח תפילין, עד כאן לשונו. הרי דרק מסברא כתבו הכי וכן בתוס' סוכה דף ה' ד"ה ואל וכו' ובערכין דף ג' משמע דציץ לא היה מונח במקום תפילין. ואם כן אין ראיה כלל מש"ס. ועולת תמיד הבין דמה שכתב הרא"ש ומונח במקום תפילין הוא מש"ס, וליתא אלא דמסברא כתב כך. ומכל מקום בעל נפש יחמיר לעשות התיתורא רחב אצבעיים כדאמרן ולא פחות ולא יותר:

סד

[סד] שי"ן בולטות וכו'. הב"ח ועולת תמיד החמירו שלא יעשה השיני"ן בדפוס, דיש בהם משום חק תוכות וכן כתב הט"ז. אבל בלחם חמודות דף צ"א מצאתי זה לשונו נראה לי דדפוס כשר לכל דבר שצריך כתיבה, עד כאן. וכן בתשובת מנחם עזריה סימן ל"ח תמה על הפוסלין מטעם אחר, הא לא נאמר בתורה בשיני"ן דנימא וכתב ולא וחקק. וסיים זה לשונו אני המזכה את המהדרין מן המהדרין במעשה השי"ן על ידי הדפוס שהן חוקקין בו תוכו וירכות ועיין לקמן סימן מ' ס"ק ב' והעיקר (דיו"ד) דדפוס [הוי כמו] כתב, (משאת בנימין [סימן צ"ט]), וצריך עיון מירושלמי פרק הבונה שהבאתי סימן ש"מ ס"ק י"ג:

סה

[סה] לימין המניח וכו'. הטעם של ג' ראשין מצד ימין נגד ג' אבות, ומצד שמאל של ד' ראשין נגד ד' אמהות, וג' ימים בשבוע שקורין בתורה שניתנה בימין וד' ימים בשבוע שאין קורין, כן כתב ברוך שאמר, ועיין ס"ק עוד מזה. עוד טעם בלבוש דשי"ן של ד' ראשים נגד שי"ן שבלוחות שהיה משוקעת שיש ד' דפנות לג' אוירת, ולפי זה צריך שיהיו השני יוד"ן שבשי"ן עד שולי השי"ן בכתיבה נפרדת למטה שלא יהיו נוגעין ממש בשולי השי"ן כדי שתהא דומה לשי"ן שוקעת שבלוחות, עד כאן. ונראה לי דהוקשה לו לשון שבסמ"ג ככתוב בבית יוסף כתיבה נפרדים פירוש שלא יהיו נוגעים וכו' ואם כן קשה מאי וכן לשוקעת. ובסמ"ג עצמו ראיתי כתוב כתיבה ספרדית, ופירושו כתיבה הבולטות והוא כתיבה תמה, לאפוקי כתיבה שלנו הנקרא משיטא, וכן כתב לחם חמודות שם. מיהו הב"ח פסק נמי שלא יגעו שולי השי"ן של ד' ראשין, וכן כתב לחם רב בשם החסיד מהר"ש מלובלין כדי שתהא דומה ללוחות. ומגן אברהם כתב דאין לזוז ממנהג אבותינו שיהיה נוגעין כי יש טעמים אחרים, והטעם שכותבים דוקא אות שי"ן לרמז דש' ימים מניחים תפילין בשנה שהוא שנ"ד ימים נ' שבתות וד' ימים טובים שאין מניחין, אף שיש יותר ימים טובים מכל מקום לרוב יבואו שנים או שלושה בשבת, כן כתב הלבוש. ודבריו דחוקים למאוד ועוד הא שבתות השנה הם נ"ב. שוב מצאתי בבחיי פרשת כי תבא זה לשונו יצאו שבתות וימים טובים שהן ס"ה ימים, עד כאן לשונו, ואם כן צריכין לחשוב השנה ימות החמה, והם שס"ה, והלבוש דחשיב שנ"ד לא דק, וכן מצאתי בספר ברוך שאמר זה לשונו כי השנה שס"ה ימים, תוציא נ"ב שבתות וד' ימים של פסח וב' ימים של עצרת, וט' באב וב' ימים דראש השנה, ויום כיפור, וד' ימים של סוכות ולפעמים תתחיל השנה בשבת הרי פחות מש' ימים לא ישא תפילין, ולפעמים ש"א ימים, למנין א"ש, להצילנו מאש לא נופח, אלו פושעי ישראל קרקפתא דלא מנח תפילין, עד כאן. עוד טעם על שי"ן דשם הוי"ה בא"ת ב"ש מצפ"ץ והיינו שי"ן. עוד ראיתי בספר ברוך שאמר מצפ"ץ בגימטריא ברחמים:

סו

[סו] ושל שמאל המניח וכו'. שהוא ימין של הקורא עומד לנגדו (טור) כי הקב"ה הוא הקורא שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד לכן השי"ן של הלוחות לימינו שנאמר מימינו אש דת למו, דאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני, ולא אמר שיני"ן לפי שאמר הקב"ה למשה שי"ן שאני כותב לך שים לימינך. טעם אחר לפי שאמר הקב"ה שי"ן של הלוחות תשים לימינו ופסול לך פסולת של אותה שי"ן שים לימינך כך הראוני מן השמים לקיים הבא לטהר מסייעין לו שנאמר סוד ה' ליראיו, כך מצאתי בספר ברוך שאמר. ומזה מבואר לדקדק הרבה שלא להפך ואפילו באיטר דהא מצריך שיהא לימין הקב"ה:

סז

[סז] וכורכם וכו'. ואם לא כרך לא מיפסל, והטעם דהרא"ש והטור סבירא ליה דלאו הלכה למשה מסיני הוא ושנוהגין בצרפת ואשכנז שלא לכרוך קלף עליו, אלא דלכתחילה חש השולחן ערוך ולבוש לדברי רמב"ם שכתב שהוא הלכה למשה מסיני. וכהאי גוונא פירשתי דברי לבוש בסעיף מ'. ועולת תמיד כתב דיש להחמיר כרמב"ם, ואינו נראה לפסול דיעבד נגד בעלי שולחן ערוך ולבוש בלא ראיה, וכן הב"ח, וכשר אם אין לו אחרים:

סח

[סח] של עגל וכו'. כתב הרמב"ם נהגו מזנב, ופירש בכסף משנה לפי שהוא ארוך, וכן כתב בספר ברוך שאמר זה לשונו ויכרוך בשער חזק וארוך והיינו מן הזנב, עד כאן. כתב מגן אברהם יש אומרים שלא יצא השער כשעורה חוץ לבתים ובזוהר משמע דאין להקפיד. כתב של"ה יש אומרים שהשער יצא מפרשת קדש, ויש אומרים מפרשת והיה אם שמוע, ונראה לי שטוב להניחם אצל והיה אם שמוע בצד שפונה לפרשת קדש. והטעם דשל עגל כתב בית יוסף כדי שיזכור מעשה עגל ולא יחטא, עד כאן, פירוש כיון שעדיין עוון העגל קיים שאין לך וכו' שאין בו מעוון העגל, יזהר מלחטוא שלא יצטרף עוון העגל. והלבוש כתב של עגל שהיא מצות תפילין כפרה על אותו מעשה, עד כאן. ומזה הטעם טוב לעשות כל תיקון תפילין מעור עגל לכפר עוון העגל, ולאפוקי מאותן שעושין הרצועות מעור תייש:

סט

[סט] או בעור וכו'. פירוש שטלה עור בהמה טמאה על עור הבתים הטהור, דעור הבתים גופה נתבאר דצריך להיות טהורה:

ע

[ע] דחיישינן שמא וכו'. זה לשון עולת תמיד לשון אגור שאין לקנות מכותים דשקלי נמי מבהמה טמאה וכן קבוע וכו', עד כאן ואינו מבין דבריו למאי צריך טעם דקבוע, דבלאו הכי נמי שהרי יותר יש בהמות טמאות מטהורות כדאמרינן בעופות מנה הכתוב הטמאות וכו', עד כאן לשון עולת תמיד. ומזה תימא יותר על הלבוש שכתב להדיא ואף על גב דרובא טהורין. שוב עיינתי באגור גופיה סימן ע"ד שכתב זה לשונו דשקלי נמי מבהמה טמאה מסוסים וחמורים וכל קבוע וכו' עד כאן לשונו. מבואר דאין החשש אלא מסוסים וחמורים, אם כן ודאי הויין טהורות רובא נגד סוסים וחמורים דהא דטמאות הן רובא, היינו כל מינים טמאים כנזכר לעיל. ועוד יש לומר כמו שכתבו תוס' בחולין דף ס"ג [ד"ה ודילמא] גבי עופות טהורים רובא, ור"ן שם ודו"ק. ומגן אברהם תירץ שרוב בהמות הנאכלין טהורין ונבילות וטריפות מטמאים מיעוטא נינהו. עוד כתב לוקחין גידים מעקב בהמה וחיה שהם לבנים ואם הם קשים מרככין באבנים עד שיעשו כפשתן וטווין אותן ושוזרין אותן. עוד כתב זה לשונו ונראה לי דדוקא כשידוע שמקצתן עושין מטמיאה דהוה ליה קבוע, אבל מסתמא אזלינן בתר רובא כמו שכתב ביורה דעה סימן פ"ו לוקחין ביצים מן הכותים ואין חוששין שמא של נבילה וטריפה הם ואפילו כשידוע שמקצתן עושין מטמאים דוקא בבתיהן אסור, אבל בשוק מותר לקנות דכל דפריש מרובא פריש, עד כאן. ודין ראשון אינו מוכרח דיש לומר דגבי ביצים מיירי נמי כשלוקחין מן השוק, גם אפשר לחלק. עוד כתב ולי נראה טעם אחר דאסור לקנות מכותים כיון דהם הלכה למשה מסיני בעינן טויה לשמה, וכותים לאו בני לשמה נינהו, עד כאן. ולעניות דעתי אגור והפוסקים קודם טויה מיירי דאסור נמי לקנות מכותים. ועוד יש לומר דכיון שאפשר בלא טויה לא בעי לשמה, והיינו שלא הזכירו הפוסקים שיהא לשמה:

עא

[עא] בכל צד וכו'. שיהא בין הכל י"ב נגד שנים עשר שבטים, ובתפילין גדולים עוד שנים נגד מנשה ואפרים, כן כתב ברוך שאמר:

עב

[עב] יהיה סובב וכו'. דהיינו שתופרן סמוך להבתים, ואין תופרן כתופר בגדים בשפת הבגד בלי שיור, אלא דתופרן סמוך לבתים ומשיירין מן התיתורא חוץ לתפירה, כן כתב הרא"ש. וכתב המרדכי שיזהר שלא יתפור הכתב עם העור:

עג

[עג] בחוט אחד וכו'. דוקא לכתחילה אבל בדיעבד אפילו נפסקה התפירה פעם או שתים כשר אבל בשלושה מקומות פסולה וצריך לחזור ולתפרם מחדש, והב"ח כתב דמיירי דלאחר שתפרה כהוגן והיה לובש אותו כמה פעמים נפסקה אחר כך. אבל אם בתחילה בשעה שתופר נפסק החוט פסול, דודאי אינו חזק, וכל העומד ליפסק כנפסק דמי. ואין לו לקשור שני ראשי החוט ולגמור תפירתו, אלא צריך להתיר מה שתפר ולוקח חוט אחר חזק, ואם לא נפסק, אלא שאין החוט ארוך כל כך גומר התפירה בחוט לכתחילה ונראה לי שצריך לקושרן:

עד

[עד] להשלים וכו'. דקיימא לן שהדל"ת והיו"ד הלכה למשה מסיני כמו שי"ן (לבוש) יש מחלוקת בזה בין רש"י ותוס', דלהתוס' ליתא אלא שי"ן בלבד, כדאיתא פרק מי שמתו. ועיין ריש סימן מ"ג, ועיין סימן כ"ז סעיף י"א בדין צורת דלי"ת. מעשה באחד שראה אחר חליצת תפילין שהותר הקשר של יו"ד והוריתי לחזור ולהניחן ולקרות קריאת שמע בלא ברכה, דהא מדינא מצות תפילין כל היום:

עה

[עה] ונוהגין להעביר וכו'. ועכשיו באלו הארצות נתפשטו תיקונן כמו בארץ ישראל שעושין אותה בענין שאין קמט על גובה הבי"ת, לכן אין צריך לחיפוי עור, כן כתב מלבושי יום טוב, ועיין בלחם חמודות דף צ"א יותר מזה. עשיית התפילין עיין בלבוש סעיף מ"ד נ"א ונ"ב:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.