ישועות יעקב/אורח חיים/לג
סעיף א[עריכה | עריכת קוד מקור]
א[עריכה | עריכת קוד מקור]
(א) זה שלא כנגד זה. לכאורה יש מקום ספק אי בעינן דווקא בית שלם ביניהם אבל שני צדדים משני בתים לא מהני. דרך משל שנקרע בית של פרשת קדש לצד חוץ ובין פרשת קדש לפרשת והיה כי יביאך שלם ונקרע בית של פרשת והיה כי יביאך בצד הפונה לבית של שמע, דעתה נשאר שני דפנות דהיינו שיעור בית שלם. ובזה אפשר דכשר כמו בנשאר בית שלם.
והנה רש"י ז"ל במסכת מנחות דף ל"ה פירש שני פירושים בהך דזה שלא כנגד זה. פירוש אחד שנקרע בית ראשון ושלישי ובית אחד שלם ביניהם וזה כנגד זה היינו שני בתים הסמוכים. ופירוש שני זה כנגד זה היינו שנקרע מבית זה ומבית זה בתוך החריץ שבין שני הבתים ושני צדדי הבתים רואים זה את זה. זה שלא כנגד זה היינו זה באויר זה וזה באויר השני.
והנה לפי לשון השני מילתא דפשיטא דבזה כשנקרע בית קדש בצד הפונה לאויר החוץ ובית והיה כי יביאך בצד הסמוך לפרשת שמע דכשר. ואמנם לפירוש ראשון אפשר דלא ממעט רק אם פרשת קדש באויר הסמוך לפרשת והיה כי יביאך ובית מפרשת והיה נקרע באויר הסמוך לשמע דאז לא נשאר שלם שיעור בית דהיינו שני צדדי בית. אבל באופן שכתבתי נשאר שיעור בית דהיינו שני צדדים אפשר דכשר.
ואחר שהתבוננתי בזה ראיתי בספר ב"ח שהוכיח דעת הרא"ש דאם נפסקו ג' בתים בכל ענין פסול היינו אפילו בחדשים. דאי לא נימא כן א"כ כיון דבשני בתים זה אצל זה פסול למה הוזכר פסול דג' בתים, הא כשנפסקו ג' בתים ע"כ נפסקו שני בתים זה אצל זה דאי אפשר באופן אחר, וא"כ בלאו הכי פסול משום שני בתים הסמוכים ולמה נקט שלשה בתים הרי יש בכלל מאתים מנה. ואי נימא דבאופן שכתבתי שנשאר ב' צדדי בית אף משני בתים כיון דיש שיעור בית שלם כשר א"כ הצרכנו לאסור שלשה בתים באופן זה דהיינו שנקרע בית קדש לצד חוץ בית והיה כי יביאך לצד הפונה לפרשת שמע ופרשת שמע שלם ונקרע פרשת והיה אם שמוע א"ו דס"ל להב"ח דאין חילוק:
סעיף ד[עריכה | עריכת קוד מקור]
ב[עריכה | עריכת קוד מקור]
(ב) אבל הרצועות אפילו בדיעבד פסול. עיין מגן אברהם ס"ק ז' אם חזר ישראל והשחיר אותן לשמן כשר. והביא ראיה מש"ע מא"ע סי' קל"א ונראה כוונתו דלדעת הי"א שם דבגט הוי ספק גט. יה"ה כאן ברצועות הוי ספק וע"כ יש להקל בזה.
אמנם דבריו תמוהים דהרי ידוע שדעה ראשונה עיקר בכל מקום וכיון שכן הוא לדעת הרמב"ם שהוא דעה ראשונה שהובא ש"ע שם דאפילו ריח הגט לא הוי. והוא הדין כאן יש לפסול.
ואני אומר שטעם הרמב"ם שלא נתן מקום לדברי ראב"י בגיטין דף כ' דקאמר עד כאן ל"פ רבנן אלא משום דבעינן זה אלי ואנוהו אבל בגט מהני דק"ל לרבינו דלדברי ראב"י יקשה הך משנה דשבת דף ק"ב כתב ע"ג כתב פטור. וכבר הרגיש בזה התוס' שם עיין בשבת שם ובגיטין דף י"ט. ומה שכתבו התוס' ליישב דהיכי דנכתב תחלה שלא לשמה והעביר עליה קולמוס לשמה מיחשב כתב הואיל ותיקן בכתב הזה, ואני לא אוכל להבין כוונתם דהא ע"כ צ"ל דלאו כתב הוא כלל הואיל וכתב על הנייר בעינן ולא ע"ג כתב וע"כ פטור בשבת משום דלאו מלאכה הוא, וע"כ מאי מהני הא דנכתב מתחלה שלא לשמה וכתב אח"כ לשמה, אנן וכתב לה לשמה בעינן וזה לא מיחשב כתב כלל וכיון דלא מיחשב כתב לא מהני הך לשמה. וכוונת התוס' נעלמה ממני.
ובירושלמי דשבת אמרינן מתניתין דלא כר"י הכא את אומר אינו כתב וכו' ומשני שם מה כתב ע"ג הכתב דכתב על האותיות ועיין במפרש שם שכתב דבזה י"ל קושית התוס' ע"ש. ולפ"ז צ"ל דסוגיא דגיטין דף י"ט בהך דדיו ע"ג סיקרא ע"כ דלא כראב"י. גם לפי מ"ש הרמב"ן בחידושי גיטין ליישב קושית התוס' דמתניתין דכתב ע"ג כתב איירי בסיקרא ע"ג דיו ע"ש דברי הרמב"ן שכתב עוד פירוש אחר ולכל הפירושים סוגיא דגיטין דף הנ"ל אתיא דלא כראב"י וע"כ לא פסק הרמב"ם כוותיה ואף מקום ספק לא ניתן לדבר זה עיין היטב בכמ"ש בזה. וכיון דדברי הרמב"ם מוכרחים וכן סתם להלכה בעל שולחן ערוך באבן העזר סי' הנ"ל ע"כ אין מקום לדבר המגן אברהם בזה:
סעיף ה[עריכה | עריכת קוד מקור]
ג[עריכה | עריכת קוד מקור]
(ג) אם נפסקה הרצועה וכו'. עיין היטב מקור אלו הדעות. וכבר הביאם בעל הט"ז עיין בדבריו. ומה שהיה מן הנמנע אצל הט"ז לחלק בין של יד חוץ לקשירה לשל ראש, גרם לו זה שלא ראה ספר הד"מ וכבר מבואר בד"מ לחלק בין ש"ר לש"י חוץ לקשירה וכתב שכן משמע לשון הרא"ש ועיין שם מה שכתב טעם הדבר. אמנם הדבר דחוק מאד לחלק בזה ואדרבא מלשון הרא"ש משמע דאיירי בש"י ג"כ והיינו מדכתב דהרי דעת רב דימי פ' דגרדומין כשרים וזה איירי בשל יד לפירוש התוס' שהסכים עמהם הרא"ש וכ"כ הב"י להדיא דאין חילוק וכן מבואר בתה"ד דאין לחלק והביא ג"כ מדברי הרא"ש הללו דאיירי בשל יד. והנה לפי שיטתם דס"ל דאף בתפירה יש לאסור א"כ יקשה מדברי הירושלמי שהביא הרא"ש דאמרינן דשרי לתפור אותו בגידא דרצועה ונ"ל דשם מיירי מה שחוץ לקשר וע"כ התירו בזה וכן פירש המפרש שם גידא היינו מה שחוץ לקשר מבואר להדיא דחוץ לקשר שרי. ואמנם הרא"ש כתב גירסא גידא דתפילין עיין פירושו ברא"ש והוא דחוק מאד. וגירסת הט"ז בדברי התה"ד אינו נכון דא"כ מאי האי דסיימיה דקשה ליזהר בדבר א"כ למה היקל בתחלה וגם דמשמע דסמך על דברי הרא"ש לבד אלא דהדבר פשוט שכך הוא הגירסא והתרתי מן השיעור ולמטה. ולא מלאני לבי אף בתוך השיעור הואיל ור"ת מיקל דקשה ליזהר בדבר וכו' אמנם התרתי חוץ לשיעור לקשור כדעת האשר"י והדברים נכונים כי זה ברור וע"כ הנכון לדינא דקשירה יש לאסור בין בש"י ובין בש"ר ביש לו תפילין אחרים וכן פסק הלבוש עיין בדבריו דתיקון לשון השו"ע לפי הצורך בזה דתפירה יש להקל בין בש"י בין בש"ר מן השיעור ולמעלה ויש לסמוך על ר"ת הואיל דכן מבואר בירושלמי לפי גרסתנו זולת מ"ש התה"ד שקשה ליזהר בדבר ועכ"ז יש לעשות כן ולא כפי דעה שמביא בתה"ד שתפירה לגידא כו' בתוך המעברתא הואיל לפמ"ש נסתר הדבר מלשון הירושלמי ולשיטת רש"י ז"ל. ובזה ודאי הנכון כדברי התה"ד דאם הרצועה כפי מה שתוכל להגיע עד אצבע אף שסורח כ"פ על הזרוע כפי המנהג יש להכשיר בזה וכשרה ועיין במ"א דתפירה היינו בגידים וכן משמע לשון הירושלמי שהבאתי ודוק היטב כי קצרתי: