לבושי שרד/אורח חיים/לב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לבושי שרד ‏ אורח חיים לב

(מג"א סק"ב) ר"ל ולא קפיד נמי על עשן וכן בתשובת מהרי"ל שכ' בדיו של עשבי' הרי דג"כ לא קפיד על עשן מיהו פרק שני דשבת משמע שהיו עושי' דיו מעשן ואם כן שפיר י"ל דכתב בדיו המוזכר בש"ס היינו העשוי מעשן זה המשך דבריו:

(ט"ז ס"ק ג') מוקף גויל. ר"ל שזהו ג"כ בכלל כתיב' תמה ואף דכבר כתב המחבר דין זה בהדי' ואם כן לאיזה צורך כתב הט"ז ד"ז י"ל דהמחבר מיירי בנגיעת אות לאות ואיהו מיירי שלא יגיע האות עד סוף הדף:

(מג"א סק"ו אין לשרטט. לגירסא זו אסור לשרטט יותר משיטה ראשונה ולגירסת א"צ ליכא איסורא:

(סק"ז) ספי"ב דיבמות. מר זוטרא שרטט גט חליצה וכתב לכול' פרשה דחליצה דס"ל דצריך לכתוב כולה ולפי דאסור לכתוב פסוק בלי שרטוט מש"ה משרטט ליה:

(שם) ול"נ שהטור. עיין כנסת יחזקאל (סימן ע"א):

(ש"ע סעיף ו') על הגויל. גויל הוא עור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום :

מג"א סקי"ג שנתן בסימני'. דא"ל דמירתת שמא יש לו ט"ע בעור עצמו דא"כ למה לי סימנין:

(שם) כתב בהג"מ. דברים אלו אין להם שייכות כלל בכאן וצ"ל דט"ס הוא ומקומם בסקי"א אחר מ"ש ובדיעבד אפילו לא סייעו כלל כשר. וע"ז הביא בשם הג"מ דאם הישראל נתנו בעצמו לתוך העיבוד סגי אפילו לכתחלה ואין צריך שוב לסייעו כי נתינתו לסיד לשמה הוא עיקר העיבוד והשאר הם תיקוני' בעלמא. וע"ז סיים שם בסקי"א ועכ"פ צריך שיאמר לעכו"ם כו' ר"ל לענין דיעבד דאפילו לא סייעו כלל כשר דסמכינן אהרא"ש מ"מ אמירת הישראל הא בעינן מש"ה צריך שיאמ' להנכרי שיתנן אל הסיד לשמה דהא זהו עיקר העיבוד ויתר עשיותיו הם תקונים בעלמא וא"כ כשלא אמר להעכו"ם ליתנו להסיד לשמה אף שבשאר עשיותיו אמר לו אפשר דפסול דיעבד כך המשך דבריו בסקי"א:

(שם) ובספ' ב"ש. זה נמשך אל מה שהקשה תחלה מהי"ד דכתב לא מהני ותירץ ב' תירוצים ע"ז כתב דהב"ש באמת מחמיר דלא מהני מסמן באמצע כמו בי"ד אלא יכתוב בעור המופשט מהראש בפנימיותו ואין העכו"ם יודע כלל מזה והוי סימן מעליא:

ט"ז סק"ו הדק. ביאורו הקלף שהוא דק:

(שם) לחזור ולתקנו. מדין זה הוי הוכחתו בסק"ה דמסייע בסוף העיבוד מהני והוא ק"ו מכאן דהעיבוד הראשון כבר נגמר כולו וע"ש בט"ז בי"ד:

סק"ז עד שלא נכתב. ר"ל שהרי עדיין לא הזכיר הכתיב' עד אח"כ שכתב וכותבין ע"ג אבל תחילה לא כתב רק שאם מעביר עליו הקולמוס בדיו ומשמע שעל הנקב לבדו מעביר הקולמוס והיינו שריט' דקה שאינה עבה רק כמלא נקב וע"ז כתב שאין לחלק ולאות' שריט' הדק' קרא אות א"כ אין כותבין עליו אא"כ אותה השריט' הדק' אין נחלק לשנים וזה א"א אא"כ הנקב בעצמו נסתם ולא מהני מה שעובי האות מקיף הנקב וק"ל:

שם אבל אם אחר שנכתב. משום דנקב בעובי האות קיל אפילו מנקב תוך החלל וכ"ש מנקב של חוץ לאות וכמבואר בתשובת מהרלנ"ח הובא בב"י ממילא אם הנקב מחוץ לאות מכשירינן בסעיף ט"ו אם נעשה אחר כתיבה וכ"ש בנקב בעובי האות:

שם בסמוך לענין. לשון זה אינו מדוקדק דהא בסמוך בנקב תוכו לא מחלק כלל וכמו שאכתוב באות ט"ז דמ"ש בסעיף ט"ז אם לאחר שנכתב להו דוקא ועיקר כוונת הט"ז על מ"ש בסעיף ט"ז וכמ"ש באות הקודם וק"ל:

מג"א סקט"ו נגד השמש. חולק אהט"ז סק"ז ונ"ל דאם הנקב נסתם מהדיו אף שכנגד השמש ניכר מקום הנקב מחמת שהקלף נקוב שם ומאירין זהרי חמה דרך הדיו הט"ז מודה דכש' ולא מיירי הט"ז אלא שגם הדיו נפל מהנקב רק שלרוב קטנות הנקב אינו ניכר אלא נגד השמש:

(שם) עסט"ז. צ"ל עסט"ו וכוונתו דאח' שנכתב כשר וכמו שכתבתי באות י"ט ומביא ראיה להב"ח דאף שנפל הדיו מהנקב כשנתייבש מ"מ כיון שכתב את הנקב בעודו לח אם כן היה כשר בעת הכתיב' וכן משמעות הב"ח ע"ש והט"ז דפוסל בזה כמ"ש באות י"א ס"ל דזה לא הוי נכתב בכשרות כיון דעתיד ליפול כשיתייבש אבל אם גם כשמתייבש אינו נופל כתבנו דמודה הט"ז דכשר ואפשר דבה"ג אף אם בהמשך הזמן נפל נמי מודה הט"ז דשפיר הוי כה"ג נכתב בכשרות כיון דגם כשנתיבש היה סותם וק"ל:

(ש"ע סעיף ט"ו) אם לאח' שנכתב כן הוא ג"כ ל' הטו' עיין (ט"ז סקי"ד) שכתב דהטו' לא סבירא ליה תירוץ הב' של הב"י שגם המחבר בסעיף זה הולך בדרך הטור וא"כ צ"ע למה כתבו כאן אם לאחר שנכתב הא אין חילוק וכשר להבבלי אפילו היה הנקב תחלה קודם כתיב' וימלא כל הנקב כל החלל ואולי משום שדרך הפוסקים לכתוב רק המפורש בש"ס בהדיא וההוא דניקב תוכו בש"ס מיירי דניקב אחר שנכתב לא שאירע הכתב במקום הנקב דהא אההוא דניקב ירכו אמר התם אם נשתייר כמלא אות קטנ' מבואר דמיירי בנקב אחר שנכתב מש"ה כתבו כאן ג"כ אחר שנכתב ובאמת לאו דוקא וכן מה שכתבו כאן ניקב בתוך גם כן לאו דוקא כיון דעומדים בתירוץ א' של הב"י לא קפדינן אהיקף גויל רק לענין דיבוק אות לאות א"כ אף נקב מחוץ לאות דחמיר טפי נמי כשר והיינו דינא דסעיף שאח"ז וב' סעיפים אלו הם דרך לא זו אף זו ומיירי תרוייהו אף קודם שנכתב ואחר כך כתב המחבר הא דמכשרינן כו' הוא כתירוץ ב' של הב"י ויש חולקין מה בין תוך האות בין מבחוץ ובאמת דבריו סותרים זא"ז כמ"ש (בט"ז סקי"ד):

ט"ז סק"ח הלכך אם ניקב כל תוכו. יש כאן ט"ס דמ"ש בסוף הס"ק משמע דוקא כל תוכו ולא קצת ממנו מקום תיבות אלו הם בכאן והמשך דבריו דאף אי נחמיר לענין היקף גויל בתוכו כהירוש' מ"מ יש לנו חילוק בו קולא אחד מדכ' הטור על דברי הירושלמי הלכך ניקב כל תוכו פסול משמע דאם ניקב חצי תוכו דאז חצי האות אין בו היקף גויל כשר וע"ז כ' והטעם נרא' כו' ור"ל דגויל שאצל חצי אות הוי כאלו הוקף גם חצי השני כיון שהכל הוי כחלק אחד:

שם חלק מצד אחד. לכאור' ר"ל אם נעש' נקב בחוץ רחוק מהאות דאין בו פסול ע"י מעט הקלף שאצל האות וקשה דלא דמי דהתם עכ"פ כל האות מוקף גויל משא"כ כאן דחצי אות אינו מוקף גויל וצ"ע:

מג"א סקי"ז כיו"ד. ר"ל מש"ה לא הוי הכא שיעורא כמלא אות קטנה כבסעיף הקודם אלא תלוי בתנוק:

מג"א סקי"ח רגל האחד. וכך הגירס' כגון וי"ו או זיי"ן שנפסק רגל האחד מהם ור"ל או וי"ו או זיי"ן:

(שם) כמש"ל. ר"ת כמ"ש לקמן והיינו בס"ק ח' דבאלף פסול ע"ש:

ס"ק כ"א בלא ניקב. ומ"ש בש"ע ונפסק ביאורו או שנפסק:

(שם) שריט' דקה. אפשר שאינו חולק אהב"ח דהב"ח מיירי כשההפסק ניכר ונראה וכן הוא בב"ח בהדיא אבל בשריט' דקה שאין ההפסק נרא' מוד'. ומ"מ גם בשריט' דקה הצריך שלא יהא מעבר לגויל דאם נחתך הגויל באמצע האות אף שאין ניכר כלל ההפסק פסול מצד שאינו מוקף גויל אם היה חתך זה קודם כתיבה:

ט"ז סקי"ד ולתירוץ השני אמאי פסול. כלומר מנ"ל להטור דלהירוש' פסול בניקב הא אפילו בניקב מבחוץ דלבבלי נמי פסול מ"מ כשר כשנכתב בכשרות ואם כן דלמא יש גם כן בניקב תוכו חילוק זה בין נכתב בכשרות דהא הבבלי גבי ניקב תוכו דכשר מיירי שניקב אחר הכתיב' וכמו שכתבתי על דברי המחבר בסעיף ט"ו באות ח"ז והירושלמי הא לא קאמר אלא דצריך היקף גויל והיינו בעת הכתיב'.

(שם) ע"כ דס"ל כתירוץ הראשון כלומר דס"ל להטור כתירוץ הראשון דאין סברא כלל לחלק בין נכתב בכשרות אי לא אלא דסביר' ליה לבבלי דלא קפדינן אלא בדיבוק אות לאות אבל נקב לית לן בה מש"ה שפיר עשה הטור מחלוק' דלבבלי אין פסול אלא בדיבוק אותיות אבל בנקב לא ואפילו היה הנקב קודם הכתיב' כיון דאין סברא כלל לחלק בין בכשרות או לא. ולהירושלמי דבעי מוקף גויל גם מתוכו פסול אף אחר שנכתב. והרב פרי מגדים שגג בכאן גם הרב נודע ביהוד' ח"א סימן ע"ה שגג בזה שהבין מ"ש הט"ז דס"ל התירוץ ראשון ר"ל דירושלמי ס"ל כתי' ראשון. ולכן תמה דהא לתירוץ ראשון אינו פסול אלא בדיבוק אות לאות ואין מקום לדין הירושלמי ע"ש ושגיא' הוא דהט"ז ס"ל כתי' ראשון של הב"י והיינו אליבא דבבלי דמכשיר בנפסק מש"ה עשה הטור מחלוקת משום דהירוש' אין מחלק בין דיבוק אותיות ובין ניקב מדמצריך היקף גויל גם בתוך האות וק"ל:

(שם) סתרי אהדדי. לכאורה י"ל דחשש המחבר לחומרת ב' התירוצים והיינו דשמא כתי' ב' דיש לחלק בין נכתב בהכשר או לא מש"ה לא מכשיר כאן אלא בנכתב בהכשר וכן בסעיף ט"ו כ' אם לאחר שנכתב כו' והיינו דוקא אחר שנכתב וחשש ג"כ שמא כתירוץ א' ושאין סברא כלל לחלק בין נכתב בהכשר או לא אלא דהבבלי ס"ל דאין צריך היקף גויל רק בין אות לאות ממילא הירו' שמצריך היקף גויל מתוכו פוסל אף אחר שנכתב מש"ה כתב שם בסעיף ט"ו לחשוש להירו' בניקב כל תוכו אפי' אחר שנכתב הא זה הוא ודאי נגד הבבלי דאפי' ניקב בחוץ כשר אחר שנכתב לב' תירוצים משא"כ בתוכו דקיל טפי וכמבואר בתשובת מוהר"ל נ"ח שהובא בב"י וא"כ לא ה"ל לחשוש כלל בהא להירושלמי וק"ל: והרב נודע ביהודה סי' ה' מתרץ קושי' הט"ז הזו דלתי' א' של הב"י חמור נקב שבתוכו מנקב שבחוץ ע"ש ולפע"ד שגג ואשתמיטתיה תשובת מוהר"ל נ"ח זו שבב"י שהרי סתר שם תירוץ א' דהב"י מכח הירו' דפוסל ניקב תוכו וכ"ש מבחוץ ע"ש גם גוף סברתו שם דנקב בין אות לאות דמי לנגיעת אות לאות נסתר ממוהרלנ"ח הנ"ל בסוף דבריו ע"ש. באופן שכל דברי הט"ז כנים והמעיין בב"י יראה דמה"ט כ' כאן תירוץ הב' בש"ע שבב"י אחר שכ' ב' התירוצים הביא דברי רלנ"ח שסתר תירוץ א' מכח הירושלמי ומוכיח כתי' ב' דאז מיירי הירוש' שפוסל בניקב תוכו קודם כתיב' דווקא ולכן תמה הט"ז אסעיף ט"ו שכתב דירושלמי פוסל גם אחר שנכתב ואין להאריך כאן יותר ודו"ק:

מ"א ס"ק כ"ב ועמ"ש ס"ד. ר"ל דלהרד"ך שהבי' המג"א שם סק"ג דאפי' בדיבוק אותיות כשר בה"ג מכ"ש בהא משמע דלא מהני תיקון דאף שיעש' קוץ מחדש אין קוץ על הגוף האות דהטפ' מפסקת ואין ספר הרד"ך לפני ולא שום מפורש בעו"ה:

סקכ"ג. וגמר האות ע"י. היינו שנכתב מקצת אות ונפל טפה ומחק הטפ' והוי אותה המקצת חק תוכות וגמר האות ע"י כתיב' פסול דבעינן כל האות ע"י כתיב' ולא ע"י חקיק' דהיינו חק תוכות וכאן מקצת האות דהיינו חלקו הראשון ע"י חקיק'. אח"כ הביא דין דכ"ה בדרך זו ואצ"ל זו דהתם גרע דמקצת ראשון של האות אפי' ע"י חקיק' לא נעשה רק ע"י דיו שנפל בלא כוונה ועשי' כלל:

(שם) קכ"ה מכשיר הב"י שם מכשיר בשני דינים הנ"ל גבי גט והוא מתה"ד ע"ש וה"ה בתפילין כשר לדעתן. והרב פרי מגדים הקשה הא בתפילין בעינן לשמ' איך נכשיר בדין הב' הא חצי האות נעשה שלא במתכוון כלל בנפילת דיו ע"ש. ולק"מ דבגט הא נמי בעינן לשמה אע"כ ס"ל להב"י שם דבין פסול שלא לשמה בין חק תוכות הכל שוה דאם אין הפסול בכל האות כשר:

סקכ"ד איפכא. ר"ל שיעשה מן כ' ב' ע"י גריר' אבל ע"י כתיב' שרי כמ"ש הט"ז סקט"ז:

מ"א ס"ק כ"ה סגי ליה כשיגרור הגג. דבהא ליכא למימר דבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול כיון דבעת כתיבתו היה רי"ש:

סקכ"ו. העברת קולמוס. שיחדש האות בדיו משום דכתב זה הוי כתב על גבי כתב ופסול וכתב התחתון פסול משום חק תוכות וד"ז במג"א הוא מילתא באפי נפש' דכל היכא דפסול משום חק תוכות לא מהני העברת הקולמוס:

(שם) ואין מועיל תיקון. ר"ל תיקון ע"י גרירה דהוי חק תוכות כמו מן ד' לעשות רי"ש:

ש"ע סי"ח. בין אחר שנגמר'. מה שיש להבין לתירוץ ב' של הב"י שהובא בט"ז בסקי"ד למה פסול הא נכתב בהכשר עיין בב"י בזה באורך ותבין:

(שם) אם נגע רגל הה'. עיין כנסת יחזקאל סי' ל"ו:

מ"א שם במלת אלהיך יכול למוחקו משום שהאות לא נכתב כדין יכול למוחקו אף שהוא נטפל לשם אבל הרגל נכתב כדין:

(שם) לקדור. לחתוך האזכר' מהיריע' אם נכתב בטעות שהי' צריך לכתוב תיב' אחרת קודם השם ומתיר הרי"ל לקלפו והש"ך סי' הע"ר סק"ג חולק ע"ש:

(שם) ויכתוב במקומה השם. ביאורו התיב' כי לפעמים קראו לתיבה שם וכמ"ש הש"ך סימן רע"ו סק"ג ור"ל התיב' שהי" צריך לכתוב קודם השם כלומר שמוחק התיב' שלפני' וכותב במקומ' שני תיבות באותיות קטנים:

ס"ק לא רגלי התוי"ן. ר"ל שנעש' כל רגל השמאלי ישר ואין עקום למטה לחוץ וכן הוא בכוונת רמ"א ביודי השי"ן כו' שנעשה מקל קו ישר וצ"ע למה צריך לגרר כל הרגל ואטו אם כותב רגל השמאלי של התי"ו עב הרבה פסול זה לא מצאנו אם כן נתעב' הרגל של התי"ו יעקם עוד למטה לחוץ. וכן צ"ע ביודי השי"ן שברמ"א ואולי כשהוא עב הרבה יותר מדאי אין צורות האות עליו שאין מקום לעקם הרגל עבור האות שאחריו וכן בשי"ן וצריך לעיין בזה:

(מג"א סקל"ג) ומשמע דאם. צ"ע איך משמע כך דהא שפיר י"ל דמתחילה היה הוי"ו אצל הנון ולא בתוכ' ואחר שמחק' יאריך הנון אצל התי"ו ולא שיכניס התיו לתוך הנו"ן ונסתפק לומר כיון שאינו מושך למעלה פסול:

(שם) עסכ"ח. ר"ל דמשם אין ראיה דאף דבאויר ה' וח' לא נפסד צורת האות מ"מ קפדינן בהו לכתחילה הואיל ויש להם תוך משא"כ ג' ונו"ן שאין להם תוך ממש אין קפידא ומכ"ש לפסול דיעבד:

(ט"ז ס"ק כ"א) למלאות השיטה. לכאורה ר"ל משום שצריכין להיות השורות שוות כמ"ש בש"ע סעיף ל"ג לכן האריך הנו"ן וקשה מה ענין נו"ן כפופה בסוף השיטה ותו מה כ' שיש ספק אי כשר הא אף אם אין שוות אין פסול בדיעבד ואפשר דה"ק כגון תיבת לאבותינו בסוף שטה ורצה ליישר השיטות האריך הנו"ן כדי שיכתוב הוי"ו אצלה ויהיו השורות שוות ונסתפק אולי כיון שאינו מאריך למעלה ה"ל ב' תיבות. ומ"מ אין מדוקדק למה לא אמר ספק זה עצמו בפשיטות כגון שהיה כתוב וי"ו יתירה. כמו שהוא בב"י הובא במג"א סקל"ו כגון שכתב נותן ולמה הוצרך להמציא שכתב כן כדי ליישר השיטות. ולכן נ' יותר שהוא ט"ס וצ"ל למלאות החלק והיינו כדברי הב"י ותיבת השיטה ט"ס:

(מג"א סקמ"ו) צ"ע עיין כנסת יחזקאל (סימן מ"ם):

(ט"ז סקכ"ה) ג"כ פתוחות אלא שמע וכן שמע מיפסל אם עשאה סתומה אף שאינם סמוכות בתורה דהא מ"מ אין לה שייכות לוהיה כי יביאך ולא הקשה רק אוהיה אם שמוע:

(מג"א ס"ק מ"ז) גאלנטי. דכל דבר שאין לו שורש בגמ' כשר בדיעבד.

(שם) אם כתב אלהינו. עיין כנסת יחזקאל סי' ל"ו:

(שם) למחוק כל השורות: היינו בס"ת יכול לעשות כך שימחוק כל התיבות שבסוף שורות העליונות וימשכם ויהיו השורות שוות אבל בתפילין יהיה שלא כסדרן:

(ט"ז סקכ"ו) אפשר שגם להרא"ש כלומר בציור הסתומה יכול להיות כן להרא"ש אבל עכ"פ לא לגמרי כן יהיה בזה להרא"ש כמו להרמב"ם כמו שאבאר אי"ה להלן:

(שם) נמצא שג' פרשיות הראשונות לדעת הרמב"ם ממ"ש כאן לדעת הרמב"ם וכ"כ אח"כ כמו בראשית דהוי פתוח' לדע' הרמב"ה ואח"כ בב' פרשיות שאחרים כ' וזהו בין להרא"ש כו' משמע דפרש' ראשונ' אינה פתוח' רק להרמב"ם משום דלדידי' אין סתומה אלא באמצע שטה ואין פתוחה אלא בראש שטה משא"כ להרא"ש אין בראשונה סימן פתוחה ואדרב' אם באנו לצאת ידי דעת הרא"ש ז"ל היה ראוי להתחילה באמצע שטה שזהו סי' פתוחה להרא"ש אלא שא"ר לעשות כן משום דלהרמב"ם הוי סתומה גמורה לכן מתחילין בראש שטה והוי פתוחה להרמב"ם ולא להרא"ש. מיהו בב"י בשם מהרי"א כ' דגם להרא"ש הוי פתוחה ע"ש. וצ"ל דמ"ש הט"ז כאן לדעת הרמב"ם ר"ל שכן נמצא מבואר ברמב"ם דפ' ראשונה כמו בראשית אין קפידא בה אע"פ שאין חלק לפניה כמו שהוכיח מהרי"א מדבריו ובהרא"ש לא נמצא דין זה אבל מ"מ מצינן לומר דהרא"ש ג"כ מודה לכן מתחילין בראש שטה ויוצאין ידי שניהם מש"כ אם היי מתחילין באמצע שטה לא היו יוצאים להרמב"ם. ומ"ש אח"כ וזהו בין להרמב"ם בין להרא"ש ר"ל שזה המבואר בדברי שניהם דהוי פתיחה משא"כ בפ' הראשונ' לא מבואר בהדיא דהוי פתוחה רק ברמב"ם ודו"ק:

(שם) ואנן בעינן שתהיה סתומה אבל. שא"א לעשות סתומה שיהיה אליבא דכ"ע דהא אין יכול לכתוב בעמוד א' סוף שמע ותחל' והיה כי כל פרש' נכתבה בעמוד בפ"ע ואם יניח שטה חלק יהי' פתוח' לרמב"ם ומ"מ היה אפש' להניח חלק שטה ולהתחיל באמצע שט' ב' ויהיה סתומה לכ"ע אלא שלא נהגו כך ועיין בב"י בשם מהרי"א ועמ"ש אי"ה לקמן:

(מג"א סקמ"ט) סימן ל"ד ס"ב. ר"ל שכתוב שם שאם ב' הזוגות כשרים עובר משום ב"ת והכא נמי אף דלהרא"ש הוי פתוחה הא יש מכשירין דיעבד בפתוחה ואיכא חשש בל תוסיף:

(ט"ז סקכ"ו) בסוף הדף שמניח חלק שאינו. ר"ל דודאי הד' פרשיות אף שכ"א כתוב בעמוד בפ"ע מצרפין כולם לענין דיני פתוחה וסתימ' כאלו כולן בעמוד א' דאל"כ לא היו צריכין הפוסקים לפלפל איך יהיו ג' הראשונות פתוחות דהא מתחילין הם מראש הדף והוי כמו בראשית אע"כ דכולן מצטרפין מש"ה כל מה דהוי סתומה בעמוד א' הוי נמי סתומה בב' עמודים:

(שם) מיקרי ג"כ סתומ' דלרמב"ם הוי טעם סתומה בהכי. יש כאן חסרון הניכר וכצ"ל הוי טעם סתומה אם מתחיל באמצע שטה וי"ל דהרא"ש מודה ג"כ דשם מושך בסוף שטה פחות מט' יאותיות ובראש שטה שניה מניח ג"כ פחות מט"א דהוי סתומה בהכי כיון שאין כו' כ"ז נחסר בט"ז ובחנם נתקשה הרב פרי מגדים ע"ש:

(שם) סתומה גמורה משא"כ אם יש בסוף ריוח לשון זה צ"ע דמשמע דקאי להרא"ש אם כן למה סיים כל שמתחלה בראש השט' הא להרא"ש לא תלי בהכי. ואף אם נאמר דקאי לרמב"ם קשיא נהי דאם מתחיל בראש שטה הוי פתוחה מ"מ יתחיל' (נ"ל דצ"ל יתחיל) באמצע ויהיה סתומה אף שהניח בסוף כשיעור ותו הא להרמב"ם אף שהניח בסוף כשיעור ט' אותיות צוה הרמב"ם להתחיל באמצע שטה שני' ומה חילוק יש בין כשיעור או פחות. ונ"ל דלשון זה עד בראש השט' אין מקומו כאן אלא קאי להרמב"ם ומקורו קודם וי"ל דהרא"ש מודה שהגהתי באות הקודם. וס"ל להט"ז דדוקא אם לא נשאר ט' אותיות ותיב' אחת אז ס"ל לרמב"ם להתחיל באמצע שטה שני' וע"ז כתב הט"ז משא"כ אם יש בסוף ריוח כשיעור ר"ל ט"א לתיבה אחת אז לא יתחיל באמצע שטה שני' והטעם כיון דריוח כשיעור בסוף פרש' מורה על פתיחות פרש' שאחריה אם יתחילנה בראש שטה א"כ נהי שיתחילנה באמצע שטה וזה מורה על סתימת' אכתי הוי תרתי דסתרי שיש בה הוראה על פתוחה ועל סתימה. ואע"ג דט"א בסוף פרשה מורה על פתוחות פ' שאחרי' מ"מ אין זה הוראה גמורה דהא אם היה כותב שם תיבה אחת היתה נסתמ' אף שיש שם ריוח ט"א רק משום שלא נשאר שם מקום לכתוב תיבה לא כתבה ואין כאן הוראה עדיין על פתוחה לכן מתחיל באמצע שטה והויא סתימה משא"כ אם יש מקום תיבה ג"כ ולא כתבה שם להתיבה זהו הוראה על פתוחות פרשה שאחרי' כל שתהיה מתחלת מראש השטה לכן אף אם יתחיל באמצע יש בה הוראה פתוחה והוראת סתומה ובדוקא כתב רמב"ם אם לא נשאר ט"א ותיבה ודוק:

(שם) לא יצאנו ידי הרא"ש כו' פרש' שאחרי' אע"פ שמתחלת. מ"ש לשון אע"פ משום דלרא"ש גם ריוח בתחלת שיטה מורה על פתוחה א"כ כ"ש ריוח בסוף כשיעור וגם בתחלה דאז יש בה שני הוראות על פתוחה וק"ל. ומש"ה סבירא ליה להט"ז דמחולקים בזה הרמב"ם ורא"ש דלרמב"ם כיון דמה שמתחיל באמצע עושהו סתומה רק דקפדינן שלא יהיה ריוח שבסוף ראשונה ראיה על פתיחתה מש"ה כל שאין שם רק ט"ע לבד עדיין אין ראיה לפתוחה כי אם היה שם עוד ריוח היה כותב תיבה. משא"כ לרא"ש דבאמצע הוי גם כן פתוחה ממילא גם בט"א לבד הוי פתוחה דהא יש ב' הוראות על פתוחה ואין שום הוראה על סתומה ודו"ק:

(ט"ז סקכ"ז) שי"ן נקמט. משא"כ הרצועות אף שיש בהם דלת ויו"ד אינם בכתיבה אלא סימן בעלמא אבל הקמט ה"ל כתיבה מעליא:

(מ"ה סקנ"א) כת"ק דאין צריך עיבוד לשמה. דלא קפדינן אעיבוד דהזמנה לאו מילתא. והקשו התוס' דקי"ל כרבא דהזמנ' לאו מילתא וק"ל כרשב"ג דצריך עיבור לשמה דהא בס"ת קי"ל הכי והוא הדין בזה דהא שין של תפילין הל"מ ועל זה כתבו שדוחק לחלק כו'

(ט"ז סקל"ב) מבפנים. טעם זה נאמר במנחות דף ל"ד על הפרשיות שצריך להיות בקלף א' ולא ה"ל להביא זאת לענין הבית ועיין ט"ז סק"ב:

(ש"ע סעיף ל"ט) מרובעות בתפרתן פירש"י בתפירתן ישמור רבוען שלא ימשוך חוט התפירה יותר מדאי ויקצר רחבו והרא"ש פי' שגם גוף התפירות יהיה בריבוע ממש:

(מ"ק סקנ"ז) שהיו עושים בקמט. ר"ל שמקמטים העור ע"י כפילה שכופל את העור עד שנעשה הקמט דאז הוי חק יריכות שעושה מעשה בגוף האות משא"כ ע"י דפוס הוי חק תוכות:

(שם) דבשדוחק בצד השני. כלומר דדוקא אם הטבלא של הדפוס האותיות משוקעים ודוחק הטבלא על הטס ונדחקים תוכם האותיות למטה ע"י מעשה ההכאה שלו שמכה הטבלא על הטס והיריכות נעשים ממילא אז הוי חק תוכות משא"כ אם בולטים האותיות ומכה הטבלא על הטס אז נדחקים יריכי האותיות אל עבר צד השני מהטס ונעשים שם ג"כ אותיות בולטות הוי חק יריכות וכשר ולכן גם ש' שבתפילין מותר לעשות כך:

(שם) נדחה גם סביביו וה"ל. דבמתכת אין נדחק לעבר השני רק יריכי האותיות שבטבלא ונעשה כל האות ע"י מעשה שלו ממש משא"כ עור שהוא רך נדחק גם סביביו ולא הוו כ"כ ע"י מעשה שלו ממש ועמ"ש המג"א ס"ק ך"ג וק"ל:

(ט"ז ס"ק ל"ה) האויר נמצא שיש. זה לא קאי על שין שבלוחות דשם היה באמת ג' ראשים כי היו האותיות חקוקים מפולש מעבר לעבר אלא הכוונה שאינו עושים בתפילין כאותה השין שבלוחות שיהי' האות מהאויר וצריך ד' קמטים כזה תבנית:תמונה להוספה ונעשה שין מהאוירי' וצריך שב' יודין הפנימים לא יגיעו למטה דאל"כ אין שם שין כזה תבנית:תמונה להוספה וכמ"ש במ"א:

[סקנ"ט] יעשה בתוכה שני יודי"ן ר"ל משמ' דגוף השי"ן צריכה ב' יודי"ן דלא כהנקדן דלדידי' מאלו ב' יודי"ן נעשה יו"ד אחת וכ"מ מלשון רמ"א דכל היודי"ן צריכין ליגע בשולי השי"ן מדלא מחלק:

(ט"ז סקל"ו) וכתב רי"ו כו' אם נתנם בד' בתים ולפ"ז מ"ש ולפ"ז כו' היינו דלפ"ד רי"ו נ"ל כך דפסק כחכמים דא"צ ליתן ריוח ואפ"ה התנה שצריך ליתן בד' בתים וזה א"א אלא בהפסיק בין הפרשיו' וחתכם שם אבל בברייתא עצמ' בלא דברי רי"ו י"ל דלחכמים א"צ להפסיק בין הפרשיות וס"ל דא"צ ליתנם בד' בתים:

(שם) ליתן ריוח גדול. ר"ל שיהיה דוקא כותל מפסיק וחכ"א א"צ כותל ואהא קאמר ושוין כלו' מודים חכמים דעכ"פ חוט או משיחה בעינן שעי"ז יהיו ד' בתים. והא דפליגי בכתבן בקלף א' ולא פליגי בכל תפילין אי בעי דוקא כותל או סגי בחוט י"ל דבשאר תפילין מודה רבי רק אלו שנכתבו בקלף א' ס"ל לרבי דבעי דוקא כותל שיהי' היכר יפה:

(שם) בתים כו' עכ"ל. ר"ל וזה לא מסתבר דאע"ג דמברייתא לא קשיא כ"כ וכמ"ש באות ס"ז מ"מ משמע דלא פליגי חכמים רק על מה דאמר רבי וצריך ליתו ריוח ואמר חכמים א"צ אבל אהא דאמר רבי והניחן בד' בתים לא משמע דפליגי:

(שם) א"א שיהיו זקופות. כלומר למאי דמשמע מפירש"י דלחכמים א"צ ריוח בין הפרשיות:

(שם) יהיה כפל מעט. ר"ל שיכפילנ' מחמת החוט אל תוך הבית שהיא למעל' מהחוט:

(מג"א ס"ק ס"ב) אבל רש"י לא פירש"י כן. ר"ל דלפ"ד הד"מ לא מוכח מהברייתא דינא דזקופות די"ל דמיירי בזקופות וי"ל כפשוטו ואינם זקופות אבל רש"י ז"ל פירש דהא דאמר בברייתא וצריך ליתן ריוח היינו כדי שיוכל לחתכם אם כן מוכח איפכא מהברייתא דבעי דוקא זקופות, דאם לא כן היה אפשר בלא חתך וכמו שאמרו מהר"י אבוהב ומהר"י בן חביב, הובא בט"ז [[[ט"ז/אורח חיים/לב#לו|ס"ק לו]]]:

(ט"ז ס"ק לו) וכתב רבינו ירוחם כו' אם נתנם בד' בתים ולפי זה. מה שכתב ולפי זה כו', היינו דלפי דברי רבינו ירוחם צ"ל כך, דפסק כחכמים דאין צריך ליתן ריוח, ואפילו הכי התנה שצריך ליתן בד' בתים וזה אי אפשר אלא בהפסיק בין הפרשיות וחתכם שם, אבל בברייתא עצמה בלא דברי רבינו ירוחם י"ל דלחכמים אין צריך להפסיק בין הפרשיות וסבירא להו דאין צריך ליתנם בד' בתים:

(שם) ליתן ריוח גדול. ר"ל, שיהיה דווקא כותל מפסיק, וחכמים אומרים אין צריך כותל, ואהא קאמר ושוין, כלומר מודים חכמים דעכ"פ חוט או משיחה בעינן שע"י זה יהיה ד' בתים. והא דפליגי בכתבן בקלף אחד ולא פליגי בכל תפילין אי בעי דווקא כותל או סגי בחוט י"ל דבשאר תפילין מודה רבי, רק אלו שנכתבו בקלף אחד סבירא ליה לרבי דבעי דוקא כותל שיהיה היכר יפה:

(שם) בתים כו' עכ"ל. ר"ל, וזה לא מסתבר דאע"ג דמברייתא לא קשיא כל כך, וכמו שכתבתי באות ס"ז, מכל מקום משמע דלא פליגי חכמים רק על מה דאמר רבי וצריך ליתן ריוח, ואמרי חכמים אין צריך, אבל אהא דאמר רבי והניחן בד' בתים לא משמע דפליגי:

(שם) אי אפשר שיהיו זקופות. כלומר למאי דמשמע מפירוש רש"י דלחכמים אין צריך ריוח בין הפרשיות:

(שם) יהיה כפל מעט. ר"ל, שיכפילנה מתחת החוט אל תוך הבית שהיא למעלה מהחוט:

(מג"א ס"ק סד) עיין סעיף י"ב. דלא תימא דכשר היינו לאפוקי טריפה דזה אינו דבסעיף י"ב מבואר דנבלה וטרפה שרי:

(ט"ז סקל"ז) וצריך לדבק דר"י. דברי ר' יודא ר' יוסי אומר אין צריך אמר ר' יוסי ומודה לי ר' יודא כו' ור"ל דא"צ דביקות:

מג"א סקס"ו ונבילות וטרפות מיעוטא. כלומר נבילות של טמאה שנתנבלה מעצמ' או טרפת ארי:

(שם) מטמא' דהו"ל קבוע. דלא מיקרי קבוע אלא כשידעינן שיש עכ"פ איסור א' בין הרבה היתר:

ס"ק ס"ח בשעת עשי'. תיבות אלו בשעת עשיה אינם בב"י והמג"א כתבן משום דאם נפסקו אחר שנתפרו כהוגן ע"י שלבשן כמה פעמים מבואר דינו בסימן שאח"ז ס"ב ואיך פסל כאן אפילו א' שנפסק' לכן פי' דהכא מיירי שבשעת תפיר' נפסק ובודאי דהחוט אינו חזק ויהיה נפסק עוד וכל העומד לפסוק כפסיק דמי ופסול ולא מהני אפילו חזר וקשרם כ"כ הב"ח. ומשמע קצת שחולקים ב"ח ומג"א אט"ז סקל"ט. ואפשר דהט"ז מיירי שנפסק באונס בסכין וכה"ג אבל בנפסק מחמת חוזק התפיר' דניכר שהוא חלש מודה הט"ז:

(שם) דניכר שנפסק החוט. צריך להיות שיהיה נפסק עוד וכלומר וכל העומד לפסוק כו'. כמ"ש באות הקודם וה"ל כאלו כבר נפסק בג' מקומות אבל אם החוט קצר גומר בחוט אחר מכל מקום אפשר דקשירה בעינן:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.