הכתב והקבלה/במדבר/יד

הכתב והקבלה במדבר יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

אם חפץ בנו. התעוררו המפרשים על תשובה זו, הלא המרגלי' ג"כ אמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מא"מ לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו (דברים א׳:כ״ז) והסכימו על מניעת רצונו ית' להביאם שמה, והם השיבו ג"כ בדרך תנאי אם ירצה (ע' בדברי הרא"ש שדחק מאד בזה), ולדעתי מלת אם כאן אינו מלת התנאי (ווענן), אבל הוא מלה אמתית, כמו אם ללצים הוא ילוץ (וואהרליך) באמת ללצים ילוץ (עמ"ש בפ' אם יהי' אלהי' עמדי), ומובנו כאן באמת חפץ בנו ה', ולכן חתמו דבריהם ג"כ בבטחון גמור לאמר וה' אתנו":

את הנפילים. שם מענין פלא שהונח על ההבדלה היוצאת חוץ לטבע, כמו והפליתי ביום ההוא, ונפלינו אני ועמך, והאנשים האלה היו מופלאים בגובה קומתן ויוצאים מדרך הטבעי (אויסעראָרדענטליך גראָס), או ששם נפילים מלשון נפילה שנפלו מכלל הסדר הטבעי בקומת בני אדם (אויסגעפאללען גראָס) (רש"פ):

ט

כי לחמנו הם. רש"י פי' נאכלם כלחם, ויבע"ת ארי בידנא מסורין אינון, נ"ל לדעתו לפרש לחמנו מענין מלחמה, אשר יורה ג"כ על הנצחון (זיעג), כמו לא לגבורים המלחמה (קהלת), כלומר מנוצחים הם ממנו (זיא זינד אונזרע בעזיעגטען), כאלו כבר מסורים בידינו, ומליצה זו קצת נעימה יותר:

סר צלם מעליהם. כלומר ותך השמש על ראשם ויתעלפו, כמו שנאמר ביונה כשיבש הקיקיון, ותך השמש ויתעלף, והוא דמיון למורך לבבם ורפיון ידם (רל"ש):

יא

ינאצוני. פירש"י ירגזוני (מיך ערצירנען); ולהרחיק התפעלות הכעס והרגזנות ממנו ית' המרוחק מכל אלה תכלית הרחוק, שנה אונקלס ויב"ע ותרגמו מרגזין קדמי; אמנם א"צ לזה, כי עיקר הוראת נאץ הוא לשון בזיון, כמו נאצו האנשים את מנחת ה' (שמואל א ב׳:י״ז) דתרגומו בזו (פעראכטען, גערינגשאֶטצען), וכן תרגמו לקמן (פ' כ"ג) וכל מנאצי, ואין כאן התפעליות אצלו ית' חלילה; ומצאתי לרז"ל ברבה (פרשה זו) שאמרו עד אנה ינאצוני הה"ד (משלי י"א) ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם נאצו כל תוכחתי, הנה כוונו בזה להורותינו שאין לפרשו לשון כעם והרגזה, רק ענין חרוף ובזיון כמו בקרא דמשלי שם. והנה מלת אנה בכ"מ תורה על שאלת המקום, כמו אנה אנחנו עולים, ולפירוש המפרשים יורה כאן על שאלת משך הזמן, ויותר נכון פירוש הרע"ס שכ' עד אנה ינאצוני. עד איזה גבול מהבזוי אסבול שיבזוני, ועד אנה לא יאמינו בי. עד איזה גבול מהנפלאות אעשה קודם שיבטחו בי וישענו אל דברי:

יג

ושמע מצרים כי העלית וגו' ואמרו אל יושב הארץ וגו'. למפרשים אמירה זו מחוברת אל מה שנאמר בסוף הענין מבלתי יכולת, ויש כאן הפסק ענין בין המאמרים, ומלת כי לפירושם הוא כמו אשר, גם יוסיפו ענין השמיעה היא הריגתם; ואין לשון המקרא מסודר היטב, דאי סיפא דקרא על איזה מצריים ישמעו הי' ראוי לומר. אשר מקרבו העלית, ולא להעמיד מלת מקרבו בסוף המאמר (כמו שהערונו ע"ז בבראשית אנכי עשו בכרך); ונ"ל לפרש מלת ושמעו לשון הבנה ושימת לב על הדבר, כמו שמע ישראל, כי שומע יוסף, ומלת ואמרו הוא לשון התפארות כמו יתאמרו כל פועלי און (פרייזען), והמכוון בזה ידענו שכוונתו ית' בכל הנפלאות שעשה במצרים לא היתה חלילה לענות את המצריים, כ"א להביאם לידי הכרה אמתית במציאותו ית' ובהשגחתו הבלתי ב"ת, ובאמת באו מהם לידי הכרה זו, כמ"ש הירא את דבר ה', ופרעה אמר ה' הצדיק, ולזה השתדל משה לאמר אם אתה ה' תגמור משפט דינך הצדק להעניש ולכלות את דור המדבר בזה, יאבדו מן המצריים הלמודים היקרים שהשיגו ע"י נפלאותיך, לא יאמינו עוד שאתה אלהי עולם המנהיג את העולם בכח בלתי תכלית, אבל יאמרו שכח אלהותך לא הי' יכול להתפשט אלא נגד אלהי המצריים, אבל נגד אלהי יושבי כנען אין ביכלתו להשפיל ולהכניע (ע' רמב"ן וכ"ה במ"ר), ובזה יתנו המצריים יקר ופאר אל אלהי יושבי כנען לאמר אלהותם של אלה המה בעלי כח מנועי הנצוח ממך, ויחולל שמך הגדול, וזהו ושמעו מצרים כי העלית בכחך וגו', ירצה מחריצות משפטך על עמך כעת יבינו המצריים שמכחך הגדול עליהם לבד הוצאת את העם הזה מתוכם, ולא אלהי כל הארץ יקרא שמך, ולזה מנעת להביאם אל הארץ אשר כוונת בראשונה אלי', ובזה ירוממו וינשאו את אלהי יושבי כנען. גם יש לפרש מלת ושמעו כפעל עבר, והוי"ו כטעם הלא לנתינת טעם לסתור הקודם, כמו המכסה אני מאברהם ואברהם היו יהי', שטעמו הלא אברהם יהי', ושמעו טעמו הלא מצרים כבר באו לכלל הבנה (וואהרגענאָממען) שבכחך הוצאתם, ודבר זה כבר הודיעו גם אל יושבי ארץ כנען, עד שגם אלה האומות יודעים שהוצאתם בכחך (וכעדות הכתוב [יהושע ב׳:י׳] שמענו את אשר הוביש וגו' בצאתכם ממצרים ואשר עשיתם לשני וגו') גם אלה ואלה שמעו כי גם עתה שכינתך בקרב העם הזה, ועתה אם תמית ואמרו מבלתי:

יד

עין בעין נראה. המדקדקים אומרים כי בא נראה במקום נראית; לדבריהם העיקר חסר, כי לא ידענו למי הי' נראה, גם חלילה חלילה שיהי' האל נראה עין בעין. ופי' רשד"ל מלת נראה היא לשון עבר לנסתר והוא פעל סתמי, ומלות "עומד עליהם" חוזרות גם אל "אתה ה' ", גם אל "ועננך", והטעם הנה ראו כל בשר יחדיו כי אתה ה' עומד עליהם (להגן בעדם ולהצילם מכל נזק), וגם עננך עומד עליהם, וכ"ז נראה עין בעין; ומה שלא נכתב נראה אותך ה', הוא דוגמת מה שכתוב מדוע ראיתי המה חתים נסוגים אחור, ואין כתוב מדוע ראיתי אותם, והטעם כי בשניהם חסרה מלת כי, ראיתי כי המה חתים, נראה כי אתה ה', וזה אמנם לכוונה גדולה, שאם הי' כתוב נראה אותך ה' הי' במשמע שראוהו בראיית העין ממש, אבל עכשו משמע לא שראו אותו אלא שראו שהוא עומד עליהם, ראו בעיניהם שהוא מגן בעדם בלי שיראו אותו:

ועננך עומד עליהם. ת"א ועננך מטיל עלויהון, וכתיב"ע מטיל עליוהון שלא יהנזקון משרבא ומטרא, יראה שפי' מלת עומד לשני פנים, הא' ענין התפשטות (אויסגעדעהנט), שהי' הענן מתוח על המחנה להיות עליהם כצל, והב' עמידת העזר (ביישטאנד), שע"י מכסה הענן היו נצולים משרב ושמש ומזרם מטר, כי לשון עמידה אינו באמת כ"א התפשטות הדבר להיות זקוף הקומה למעלה (געשטרעקט), ולזה ישמש ג"כ על התפשטות הדבר והרחבתו במרחב זמני, כמו למען יעמדו ימים רבים, והארץ לעולם עומדת, ויורה כאן לשון עמידה ג"כ על התפשטות והתרחבות הענן מרחב מקומי להיות מכסה על כל המחנה (אויסדעהנונג), וכן ישמש עמידת העזר (דניאל י"ב) העומד על בני עמך להפוך בזכותם, ובקהלת חכמתי עמדה לי, והוא להשיג דברים נכבדים, (ובתהלים ק"ט) יעמוד לימין אביון, לעמוד על נפשם. והוא להצילם מכל צרה, ושתי הכוונות האלה כללו המתרגמים במלות עומד עליהם, כלומר מתוח עליהם להיות כצל להצילם משרב וזרם (צום ביישטאנד אויסגעדעהנט). - ודע ששם ענן בענין זה אף שרגילים לפתרו (וואָלקע) שהוא שם לקטור דק העולה מן הארץ שיש בו לחלוחית, כמו בענני ענן על הארץ, אינו כן באמת, למ"ש רבותינו מתועליות עמוד הענן שהגבי' כל הנמוך והשפיל הגבוה הכה נחשים ועקרבים מכבד ומרביץ לפניהם, ובמכדרשב"י (ויקהל ר"ג) ההוא עננא דכתיב וענן ה' עליהם יומם ועננך עומד עליהם האי איהו עננא דנהיר וזהיר וכל נהורין אתחזין גו ההוא עננא, ואין זה פעולת ענן הטבעי, ובאמת הוראה העיקרית של שם ענן הוא כסוי ועטוף (דעקקען, היללען) כמ"ש בעלי הלשון, והביאו מלשון ערבי ראי' לדבריהם והוא הנכון. ולזה הונח על אחיזת עינים שם מעונן, ע"ש כסוים והעלמם, ומזה הושאל על הקטורים (וואָלקען) שם ענן, ע"ש שהם כמו מכסה על ראשינו, וזהו שקראו רז"ל את ענני הכבוד בשם סכות (כר"ע במכילתא פ' בא), ויבא סכותה אין סכות אלא ענני הכבוד שנאמר וברא ה' על מכון הר ציון ענן יומם כי על כל כבוד חופה ותהי' לצל יומם, ותרגום על ענן יומם (ישעי' ד') ענן יקר יהא מטיל עלוהי ביממא, בצל שדי יתלונן (תהלים צ"א) תרגומו בצל ענני יקרא דשדי יבית, ישית חשך סתרו סביבותיו סכתו (תהלים י"ח) תרגומו ואשרי שכינתי' בערפלא ואתחזי בעננא יקרי היך מטללתא, וכאמרם (חגיגה י"ב) מלך אל חי רם ונשא חושך ענן וערפל מקיפין אותו, ושפיר פי' הגר"א (בחבקוק ג'), ונוגה כאור תהי' קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, היינו עמוד אש ענן ושכינה שהיו מהלכין לפני ישראל במדבר, ונוגה הוא עמוד האש, כי נוגה הוא אור החוזר, ואור הלילה הוא ג"כ אור החוזר, וז"ש ונוגה כאור תהי' ר"ל כאור המאיר ביום תהי', קרנים מידו לו הוא עמוד הענן שהוא זהירה עלאה והוא אור החוזר מאור השכינה, וזהו מידו לו (עמ"ש בוארא בנשאתי את ידי), ושם חביון עוזו הוא שכינת כבוד אל המתלבשת בתוך עמוד הענן, כמ"ש וירד ה' בענן, כי בענן אראה, וכן ה' אמר לשכון בערפל, וכמ"ש במדרש שהקב"ה נתן סוסו וכיסו לאליהו ולבושו למשה, עכ"ד. מכל זה מבואר שעיקר הוראת ענן הכבוד הוא ענן המכסה והעטיפה (פערהיללונג) ששכינת כבוד אל מתלבשת בו, ולזה אמר כאן במכילתא שענן הכבוד הי' מקיפין את מחנה ישראל מכל צד, א"כ הי' על המחנה כעין סוכה, ואמרו בת"כ בסכות הושבתי את בנ"י הם ענני כבוד:

רחום וחנון. שמות אלה שהם מורים על התפעליות, לא שיתפעל הוא ית' וישתנה ממדה אל מדה. אבל מכנים לו שמות אלה מצד התפעלות הברואים המקבלים השנוי מכח גזירת ה' ומעשיו, כלומר הפעולה אשר יבא מן המרחם על המרוחם שהוא נמשך באמת מצד המיית החמלה והרחמנות והוא התפעליות גמורה אצלו, אבל ממנו ית' יבא כל זה מצד חסדיו לא להתפעלות חלילה, כי באדם שמות רחום וחנון באמת אינם באים רק מצד חלישות נפשו והמיית טבעו, שהוא נחלש בצער זולתו וכואב בראותו עמל חברו, כי מטבעו להיות הומה וכואב כשרואה באבדן איש שהוא בצלמו ודמותו, כי כל המקריים והחליים שבזה האיש אפשר שיגיעו אל עצמו ואל בשרו, לכן מטבעו לרחם על מחלתו אף שאינו בא מצד הצדק והיושר שראוי לרחם ולחונן ע"ז המעונה, רק בא אליו מצד טבעו, משא"כ מדתו ית' המרוחק מכל מיני התפעליות לא נקרא רחום וחנון רק מצד שיוצאים ממנו עניני רחמים וחנינה, כשם חסיד ועניו שמתואר בהם האדם שאינם מצד ידיעתו עניני החסידות והענוות, ככה שם רחום וחנון אצלו ית' אינם מצד התפעליותו בהם חלילה. כ"א מצד הפעולות היוצאות ממנו בדרך סבות אמצעיות, אם רוחניות מלאכיות אם אמצעיים מעשים טבעיים, שגזרה חכמתו ית' ע"ז האדם להגיעו סבות שנמשכות מהן הרחמים והחנינה עליו, כלומר להביא עליו טובות שכדמותן אינן באות מאדם לאדם רק מצד הרחמים והחנינה, אבל מצדו ית' אין כל הטובות האלה באות על האדם מצד התפעליות הרחמים והחנינה חלילה כ"א מצד הצדק והיושר הנמשכות ממנו תמיד, דומה לתאר עניו שאין בנפשו שום הרגשה והתפעליות על זאת, כי בהרגישו ממנה איננו עניו באמת, כ"א מצד פעולות ענוה הנעשים ממנו הוא נקרא ענו. (את זה למדתי מדברי הרמב"ם במורה ומדברי החבר בכוזרי, אלא שהוצרכתי להוסיף דברים, כי הם קצרו מאד כדרך הראשונים). תדע ששמות אלה אינם בבחינת עצמותו ית' כ"א מבחינת מקבלם, כי אם היו שמות תוארים אליו ית', הי' ראוי לומר מרחם וחונן, אבל אמר רחום חנון בלשון פעול, בזה בא ללמדנו שהנחתם לבד מבחינת המקבלים, שמדת הצדק והיושר יוצא ממנו ית' על המקבל אותם להיותו מרוחם ומחונן, כשאר שמות שאינם נקראים ע"ש תחלתן כי אם על שם סופן ותכליתן, כמו וטחני קמח (ישעי' ל"ז), אפיתי לחם (שם מ"ד), אף שבאמת נטחן החטה ונאפה העיסה, אבל על שם סופן ותכליתן נקראו כן, ככה מדת הצדק והיושר שהוא אמיתות שמותם לפי מה שהם אצלו יתברך נקראו על שם סופן ותכליתן להיותם פועלים הרחמים והחנינה במקבלים. ויתכן דלכוונה זו קדם תמיד לפני שמות אלה שם אל, שהוא לשון כח, וטעם אל רחום וחנון, הוא יתברך בעל הכח האמתי להשפיע כל אותן האמצעים והסבות הפרטיות הבאות על האדם לטובתו רחום וחנון רצה לומר מרוחם ומחונן. ודעת המפרשים נטוי' לכאן ולכאן באיכות חשבון הי"ג מדות (ערב"ח ורי"א). והרמב"ן כתב, חנון ורחום ארך אפים הם באל עליון, לכן לא הזכיר מרחם מחונן ומאריך, כי הוא עצם פעול למדות ההם. ודבריו אלה הסתומים נודעים ליודעי חן. והרי"א כתב כי מדת רחום בו יתברך מורה בפרטות על הטובות שעושה עם העובר בהיותו ברחם האם בהתהוותו וגדולו שם, ומדת חנון נאמר בו יתברך על ההשכלה והדעת אשר יחונן לאדם אחרי בריאותו, ולפי שאלו המדות אינם כפי המקבלים, כי אינם עדיין ראוים לשכר, לכן בא בלשון פעול, כאלו יורה שהם ממנו ית'. ולא ידעתי כוונתו כי באמת כל שאינו לפי המקבלים ראוי להקרא פועל, וכל שהוא לערך המקבלים ראוי להקרא פעול, כנתינת הצדקה לעני וכתשלומי שכר שכיר. והנה למ"ש, יהיה תרגום. רחום וחנון, (ערבארמענסשפענדער, גנאדעשפענדער), ואם תתרגמו (בארמהערציג, גנאדיג), אתה מייחס התפעליות אל עצם כבודו ית', וזה לא יתכן:

יח

ארך אפים. יאריך פני השגחתו על בריותיו לבלי התנהג עמהם בהסתרת פנים מהם (נאכזיכטספאָלל, לאנגוויריגער צושויער), וענינו מבואר בשמות בויחר אף ה' במשה. ע' תקונים ד' קכ"ח ע"ב ארך אפים מאי אפים דילי' וכו' יאר ה' פניו, ישא ה' פניו:

נושא עון. ת"א שביק, ויבע"ת שרי, וכבר מצאנו לשון נשא על ענין הבטול והסילוק, כמעט ישאני (איוב ל״ב:כ״ב) פירש"י יסלקני מן העולם, ומזה וישאם דוד (שמואל ב ה׳:כ״א) סילק וביטל העצבים מן העולם, וכן ותשא הארץ מפניו (נחום א׳:ה׳) תתבטל ותסלק ותרגומו וחרובת, ומזה ולא ישא אליהם נפש (שמואל ב י״ד:י״ד) כלומר אין רצונו לבטל ולסלק הנפש, כי בשוב רשע מדרכו וחיה לבל ידח ממנו נדח, וכן יאמר האשכנזי על בטול וסלוק היות הדבר (דיא זאכע איזט אויפגעהאָבען), וזהו ענין נושא עון, וברעיא מהימנא (פנחס רמ"ח) מה בין נושא לנשא נשא מטולא, נושא סליקו דמטולא, ע"ש:

ונקה לא ינקה. מענין ונקה לא אנקך (ירמיהו ל׳:י״א) דתרגומו ואישיצאה לא אישיצינך, ולרש"י שם לשון טיאוט והשמד, וז"ל הר"ש ב"מ שם, ענין כריתה כמו ונקתה לארץ תשב (ישעיהו ג׳:כ״ו), כי כל הגונב מזה כמוה נקה (זכריה ה׳:ג׳), וגם הם מענין נקיות, כי הנכרת מן העולם העולם נקי ממנו, ונקה לא אנקך מן העולם שישאר העולם נקי ממך, ע"כ. ויתכן שמזה ונקיתי דמם לא נקיתי (יואל ד׳:כ״א) הראשון לשון כריתה והשמדה והשני שלילת נקיו' העונש (וא"צ לדוחק המפרשים שם), וכן כאן ונקה לא ינקה, לא יכרית וישמיד לגמרי (ער פערטילגט ניכט, ראָטטעט ניכט גאנץ אויס), ע"ד מאמרם הכריתות אינה אלא אבדון וכל אבדה אינו רק לבעלי':

פקד עון אבות. מענין לא נפקד ממנו איש, ויפקד מקום דוד, וטעמו מנכה ומחסר עון האבות הרשעים בשביל בניהם הצדיקים שיצאו מהם (מינדערע דער פאָטערשטראפע דער קינדער וועגען). ומבואר ביתרו. ובמכילתא דרשב"י ח"ב ד' רע"ד א' ופקדתי בשבט פשעם, ופקדתי זעיר זעיר, פוקד עון אבות על בנים זעיר. נותן זעיר על דא וזעיר על דא וישתזיב הוא ואבוי מענשא דההוא עלמא דהא ברא מזכא אבא עי' רש"י כי תשא ל"ב ל"ד ופקדתי גו':

כ

סלחתי כדברך. כשאמרתי אכנו בדבר, סלחתי בזה האופן שאתה אמרת כי לא היתה כוונתי להמית את כלם יחדיו כ"א מעט מעט אמיתם במדבר ולא יכנס איש אל הארץ (רע"ס), ולכן אמר סלחתי בעבר ולא אמר סולח אני, כי אין שנוי בדעת עליון ית':

כא

חי אני וימלא. פירשוהו לשון שבועה כשם שאני חי וכבודי מלא כל הארץ כך אקיים להם כי כל האנשים הרואים וגו'. אמנם לפי"ז לשון וימלא כבוד קשה, כי הי' ראוי, וכבוד ה' מלא, ולולי דבריהם הייתי מפרשו שלא בדרך שבועה רק דרך הודעה, שהודיע הוא ית' למשה את ההפך ממה שאמר והמת את העם הזה כאיש אחד, ואמר אליו חי אני, כלומר אינני כבשר ודם הממהר לעשות נקמה במורדיו כי ירא שימות קודם ראותו נקמתו בהם, כי אני חי וקיים לעולם, ואינני צריך למהר ולהמית בפעם אחת כל העם כאיש אחד, כי אמנם לאט לאט אלך בענשי אותם ויתמשך זמן ארבעים שנה כאשר ביאר אחר כן. ונגד מה שחשש משה בתפלתו עליהם, שבהענישו את העם יתחלל כבוד ה' לעיני העמים כאמרו והמת את העם ואמרו מבלתי יכולת, ע"ז השיבו לא כן יהי', כי אעניש אותם ומן העונש עצמו יתילד שיתגדל ויתקדש שמי בכל העמים וימלא כבודי בכל הארץ, וכאשר הי' באמת כן, כי ע"י העונש לבלי בוא אל הארץ מיד, והיו צריכים לרעות במדבר ארבעים שנה כמה נתפרסם בזה כבודו ית', במה שה' מפרנס מאתים רבוא נפשות בלחם שמים בדרך נס ופלא וכלכלם במן ארבעים שנה, וכן פתח להם צור ויזובו מימיו בדרך נפלא בארץ צי' ועיף בלי מים והשקה מים לעם רב כזה כל זמן התמהמהותם במדבר, וכן בכל משך זמן זה היו ענני כבוד ה' לעיניהם יומם ולילה ואין לך פרסום כבוד ה' בעולם יותר מזה. ויתכן שנכלל בזה גם התועלת הנפשי שהי' מגיע אליהם מעונש זה, כי אם היו באים לארץ מיד והיו מתפזרים איש איש אל נחלתו לעבוד את האדמה אשר נפלה לחלקו ולהיות מוטרד בפרנסת מעשי ידיהם, לא היתה תורת ה' קבועה כ"כ בלבם וע"י עונש זה לא היו מוטרדים כלל בבקשת מזונותיהם, והיו יום יום רואים את רועה הנאמן לפניהם שומעים מפיו תורת ה' ודרכיו, וכל אחד ואחד מהם הי' תלמיד משה איש אלהי' רבן של כל ישראל, ונשרשה תורת ה' בלבם, הנה העונש הי' מסבב טובה גדולה לישראל להשתעשע זה כמה באור ה' אשר זרח עליהם, והאירה כל הארץ מכבודו ית':

כג

אם יראו את הארץ. פי' רש"י ורע"ס לא יראו כמו חי ה' אם יומת, ומוסב על חי ה' שהוא לשון שבועה. אמנם דחוק הוא לפרש כן מדאמר אחריו לא יראוה, וכפל זה למה לכן נ"ל דמלת אם הוא על הספק כברוב מקומות, ומוסב על וינסו אותי, ומבאר בזה שהי' נסיונם להסתפק אם יבאו לראות את הארץ, אם אקיים את אשר נשבעתי לאבותם להביאם שמה. ומאמר וכל מנאצי מחובר עם כל האנשים וגו' וטעמו כל הרואים את כבודי וגו' ובמדבר וכל מנאצי לא יראוה, ומאמר וינסו אותי וגו' לאבותם, הוא מאמר מוסגר להודיע סבת ענשם, לפי שהיו תמיד מנסים ומסתפקים בקיום שבועתו ית':

וכל מנאצי לא יראוה. וגם מבניהם שאינם בזאת הגזרה שלא הגיעו לכ' שנה כל אותן שינאצונו לעתיד לא יראוה, כמו שקרה להם בדבר פעור וע"ד קרח ובנחשים השרפים (הנ"ל):

כה

והעמלקי והכנעני יושב בעמק. ולקמן פ' מ"ה אמר וירד העמלקי והכנעני היושב בהר, כי ידוע שיש עמק שוה וישר לא משופע, ויש עמק המונח על שטח התחתון של הר שעדיין שייך להר ומשופע קצת ואינו משופע הרבה כמו ההר, והוא כשר לזריעה ומרעה, והוא שם מצטרף, שלא נקרא עמק כ"א בבחינת ההר, שהוא עומקו של הר (פערטיעפונג, אבהאנג), אבל הוא נחשב עם ההר, ששם הר כולל ראש ההר ואמצעו גם אותו השפוע ההולך ומתרחב כלפי הארץ, אמצע ההר נקרא צלע כמו ושמעי הולך בצלע ההר (ש"ב ט"ו), ושפולי ההר הסמוך לארץ נקרא עמק, בבחינת החלק העליון של ההר, ובבחינת שהוא עכ"פ גבוה משטח הארץ שאצלו יקרא ג"כ הר (רש"פ):

ל

נשאתי את ידי. כלשון בני אדם כי השמים למעלה (ראב"ע), ולדעתי טעמו גליתי במראה הנבואה, וכמ"ש ר"פ וארא. והוא קרוב לדעת אונקלס ויב"ע שתרגמו קיימית במימרי:

לה

יום לשנה. כל יום מהארבעים לשנה יחשב לכם לענין העונש כ"כ המפרשים, אמנם לפי"ז ה"ל לומר שנה ליום, ושפיר אמר הרע"ס תשעה באב של כל שנה, כמבואר בתענית פ' בתרא, שבכל מ' שנה לא היו מתים רק בת"ב שבכל שנה ושנה, ע"ש בתוס'. ובזה מתורץ קושית התוס' (סוטה י"א) כיון דנפרע במרגלים יום לשנה א"כ היתה מדת פורענות מרובה ממדה טובה של מרים.

מה

ויכום ויכתום. ויכום הוא הריגת האנשים, ויכתום הוא כתיתת מערכת הצבא, שלא נשארו שנים זה אצל זה רק ברחו זה לכאן וזה לכאן (אויפגעריעבען), כמבואר למעלה בביאור שם כתת:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.