בינה לעתים/יום טוב/ד

בינה לעתים יום טוב ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות וכו' שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור, שהרי אפשר להמציא אותה מבערב. ועיין במ"מ שכתב דאם הוציא מותר להשתמש ולא אסרוהו אלא שלא היה ליה להוליד, כיון דהיה באפשרות לו מבערב וכו', ונ"ל דאין כוונת המ"מ לומר דאם הוציא במזיד מן האבנים דמותר, דמניין לו זאת בדברי הרמב"ם ז"ל שלא קנסוהו כמו שקנסו מי שלא עירב וכמ"ש הט"ז ומה ביקש המ"מ בזה, ואין זה ענין מאמרם כלל, אמנם נראה דכוונתו הוא אם הוציא בשוגג או ע"י נכרי, דלשיטת הראב"ד הרי זה נולד ואסור משום הכנה, וא"כ הרי זה מוקצה ואסור עכ"פ התשמיש, יהיה הוצאה לאיזה אופן שיהיה ולזאת אמר המ"מ דאין זה נולד, ומה דקאמר הש"ס דקמוליד ביו"ט, הרצון דהיה ליה להוציא מעיו"ט, אבל אין כאן נולד כלל, וא"כ כשהוציא אין כאן חששא דמוקצה כלל, אבל וודאי זאת מודה המ"מ דאם הוציא במזיד שאסור כמו בשלא עירב וכו' ומזאת לא איירי כלל המ"מ ואין ענינו כלל פה לבאר בדברי רבינו וזה פשוט, ומעתה קושיות הט"ז (בסימן תק"ב) מיושבים ודו"ק.

אמנם בגוף המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד ז"ל יש לכאורה סתירה לדברי הרמב"ם, והוא מן הירושלמי דביצה ומגילה פרק א' וזה לשונו הוצאת אש מן האבנים באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן, ואם כדעת הרמב"ם, דהיה ליה להוציא מעיו"ט אין ענינו כלל למחלוקת ר' יהודה ורבנן דמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מעיו"ט אף לר' יהודה אסור וצ"ע.

ה

מותר לטלטל את הנר והוא דולק ואין גוזרין שמא יכבה, אסור להניח את הנר ע"ג דקל וכיוצא בו ביו"ט שמא יבוא להשתמש במחובר ביו"ט. ועיין ברש"י (שבת דף מ"ה ע"א) שכתב דלכך אסור להניח ע"ג דקל ביו"ט דקשקיל ומנח ומשתמש באילן עיי"ש ונראה דס"ל דוודאי הנטילה גרידא (ע"ג) [מע"ג] אילן אין כאן כלל ענין לתשמיש במחובר, רק דאנו חוששין דשקיל והדר מנח ליה וא"כ הנחה באילן הוא דהוה תשמיש, ואף דבש"ס דחגיגה (דף ט"ז) משמע דלא הוי משתמש בבעלי חיים רק כשהוא נשען עליו ודוחקו דאסרינן התם סמיכה ביו"ט משום דסמיכה בכל כחו בעינן וא"כ הוא נשען עליו, וה"ה למחובר, דבעלי חיים ומחובר חדא דינא אית להו כמבואר בש"ס דשבת (דף קנ"ד וקנ"ה) וכ"כ שם רש"י להדיא ד"ה מאי לאו בחיבור גוולקי דתשמיש בע"ח אסורים דנשען גופו עליו, וצ"ל כשמניח דבר עליו חיישינן דהוא נשען עליו, או דהנחה הוי תשמיש משא"כ התם בסמיכה ביו"ט, שאינו מניח עליה דבר כלל, וכן בהאי דבחיבור גוולקי דהוא מתיר השקין ומסלק את המשא מן הבהמה, הוא דבעינן דיהיה נשען עליו וכן משמע בתוס' דפסחים (דף ס"ו ע"ב) בהא דתוחב להסכין בצמרו של פסח והקשו התוס' ד"ה דהוי כלאחר יד, ה"ה דהוי מצי למיפרך הלא משתמש בבע"ח עיי"ש אף דאינו אלא הנחה בעלמא, אלא ודאי דהנחה גרידא ג"כ אסורה, משום דהוא משתמש בבע"ח, והא דהתירו להניח מרדעת על החמור שאינה קשורה, דזאת הוא דרך תשמישו של החמור, ואין כאן כלל משתמש בבע"ח, דזאת שייך להחמור, ולא אסרו להניח רק דבר שאינו שייך על החמור, והוא הניחו לתשמישו.

אמנם הרא"ש בפרק במה בהמה הוכיח מזאת, דאף להניח דבר מותר, אם אינו נשען על בעלי חיים ומחובר, ולכך מותר להשים מרדעת כשאינו קשורה כיון דאין צורך להתקרב לגבי בהמה וכן הא דאין תולין את הנר על גבי אילן הוא משום דשמא יעלה באילן ויתלוש והקשה המג"א (בסימן תקי"ד ס"ק ט"ז) דהא בעירובין דף ל"ג ובשבת דף קנ"ה מבואר דאם נתן לעירוב באילן למטה מי' אין עירובו עירוב דמשתמש באילן וקיימ"ל דצדדים אסורין ואין לומר דהתם ג"כ הטעם שמא יעלה באילן ויתלוש זה אינו דלמטה מי' ליכא למיחש, ועוד דהא לעלות באילן בעצמו אינו רק גזירה שמא יתלוש וא"כ הוי גזירה לגזירה וכו' עיי"ש ובאמת דקושיא שניה יש ליישב, והוא דהנה הב"י כתב בשם הכלבו דעליה באילן הוא וודאי תלישה דאי אפשר שלא יתלוש דהוי פסיק רישא עיי"ש וא"כ דמחשבינן ליה לפסיק רישא, לא מקרי כלל גזירה לגזירה כי חדא גזירה היא דשמא יעלה ויתלוש וכשעלה וודאי מחלל שבת ויו"ט הוא אך קושיא הראשונה קשה.

ונראה דס"ל להרא"ש דלהניח ע"ג אילן, אף דליכא למיחש לשמא יעלה, רק דאיכא חששא דיתלוש איזה עלה מן הצד, דמאי שנא הלוא האילן מלא עלין בצד כמו בראשו, והא דמפלגינן בין צדדים לצדי צדדים, היינו הכל אם העירוב מונח בכלכלה והכלכלה תלוי באילן, דבזאת לא שייך כלל תלישה, לכך היה בס"ד להתיר, ובמסקנא דקיימ"ל לאסור אותה והיינו כשהוא נשען עליו דומיא דבעלי חיים דאינו אסור ג"כ רק כשהוא נשען עליו, אבל באילן גרידא וודאי אסור דהוי תלישה בצד כמו בראשו, רק זהו להניחו אבל לסלקו מן האילן בזאת אין כאן כלל חששא דתלישה, ולכך בנר ע"ג האילן ס"ל להרא"ש דלא חיישינן, לשמא יקח ויחזור ויניחו דלמה יחזור ויניחו באילן וא"כ אין כאן רק נטילה ובנטילה גרידא בלי משען באילן אין כאן איסורא כלל, ולכך כתב הטעם דחוששים שמא יעלה כדי ליטול, משא"כ בעירוב דאיירי דאילן עומד ברשות הרבים והוא למטה מי' ולמטה מי' כרמלית הוי, וא"כ וודאי יחזור ויניחו דלהוציאו אי אפשר וכיון דיניחו, וודאי דחוששין לתלישה ודוחק וצ"ע.

ועוד י"ל לפי מ"ש הב"י בסי' הנ"ל בשם הכלבו, דעלייה באילן הוי פסיק רישא וצריך להבין דא"כ איך קחשיב המשנה (ביצה ל"ו ע"ב) עלייה באילן לשבות, דהא זאת הוא איסור תורה כיון דהוא וודאי תולש, ודוחק לומר דס"ל כשיטת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר מן התורה ואינו אסור רק מדרבנן רק י"ל דהמשנה איירי ביו"ט ותלישה ביו"ט מותר לצורך מדין תורה וא"כ [מדין תורה] אמרינן ביה מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וא"כ באיסורא דרבנן פסיק רישא דלא ניחא ליה וודאי דאינו רק שבות וא"כ בזאת שפיר יש לחלק בין בהמה לאילן, והוא דבבהמה אין לגזור כלל תשמישו אטו רכיבה, כיון דרכיבה גופא, אינו רק גזירה בעלמא שמא יחתוך זמורה, וא"כ הוי גזירה לגזירה, ועיין במ"ש המג"א (בסי' ש"ה עיי"ש) אבל באילן שפיר י"ל דגזרו תשמישו אטו עליה, ועליה אסורה לא מטעם גזירה כלל כיון דוודאי הוא תולש והוי פסיק רישא ואף דלא ניחא ליה מ"מ איסורא דרבנן וודאי איכא, ולמאן דפוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה וכן פסק הרמב"ם ז"ל, הוי איסור תורה משא"כ בבהמה כנ"ל, וכן יש ג"כ חילוק בין שבת ליו"ט דביו"ט הוא וודאי רק שבות בעלמא דהא תלישה בעצמו אינו אלא גזירה כמ"ש רש"י פרק אין צדין, ובזאת נראה דאין לגזור כלל תשמישו אטו עליה דהוי גזירה לגזירה.

ומעתה דברי הירושלמי ודברי הש"ס דשבת דף קנ"ה דדימו צדדי בהמה לצדי אילן ניחא דהש"ס דימו דין בהמה לדין אילן דבזאת דין אחד להם, ואין לומר דבאילן חמורה, זה אינו דביו"ט דין אחד הוא עם בהמה, והש"ס דהקשה מהאי דנתן עירובו בכלכלה מכ"ש פריך דמה שבת דחמירא לא החמירו בצדי צדדין כמו בצדדין עצמם ולא אסרו באילן רק צדדין והתירו צדי צדדין, מכל שכן ביו"ט או בבהמה בשבת דיש להתיר צדי צדדין וקשה למ"ד דס"ל דאין לחלק בין צדדין לצדי צדדין ודו"ק היטב.

ובהכי ניחא נמי קושית התוס' בשבת דף קנ"ה דהקשו דרב אשי ס"ל הכא דצדדין אסורין ובחגיגה ס"ל צדדין מותרין עיי"ש די"ל דהתם בשבת דאיירי באילן וא"כ שפיר גזרו חכמים ואסרו צדדין גזירה אטו עליית אילן דלא הוי גזירה לגזירה כנ"ל, משא"כ בש"ס דחגיגה דאיירי מן בהמה וביו"ט דהוי רק איסורא מחששא דרבנן, ולכך ס"ל דבהא לא גזרו כלל צדדין אטו רכיבת בהמה כנ"ל, ומעתה בעירובין דאיירי בשבת לכך מודה הרא"ש דתשמיש נטילה או הנחה אסורה כמ"ש רש"י ז"ל בנר דחוששין דלמא שקיל ומנח ליה וגזרינן אטו עלייתה ולא הוי כלל גזירה לגזירה כנ"ל, משא"כ בבהמה במרדעת דהתשמיש מבלי שיניח בגוף בהמה מותרת, דהוי גזירה לגזירה כנ"ל, וכן הנחה באילן ביו"ט מותר דהוי ג"כ גזירה לגזירה, ולכך הקשה הרא"ש לרב בנתינת הנר ע"ג אילן ביו"ט, ולזאת הוכרח הרא"ש ליישב דחיישינן שיעלה, משא"כ בשבת מודה הרא"ש באילן דתשמיש לחודא אסורה דלא הוי כלל גזירה לגזירה, והא דכתב הרא"ש בפ"ב דסוכה דאם סיכך בסוכה ונשען באילן דאסור לכנוס ביו"ט לתוכה, שמא יניח דבר על הסכך וישען באילן י"ל ג"כ דיהיה נשען באילן כי ישים דבר על הסכך, ואי דהוי משענה על דבר אחר מאי בכך דהא צדדין אסורין ודו"ק.

ועוד י"ל והוא דוודאי לדינא מודה הרא"ש דתשמיש לחודא ג"כ אסורה כמ"ש בש"ס דעירובין והא דמותר להניח למרדעת ע"ג החמור כשאינו קשור אף דהוי משתמש בבע"ח י"ל דבהא משתמש בגוף בהמה מותר דהא באמת בגוף האוכף אסרוהו חכמים ולא התירו רק במרדעת כיון דהוא צער לבהמה משום הצינה וכמבואר בב"י סי' שכ"ה באריכות עיי"ש, רק לרב דהתיר לתת טרסקל לפני בהמה אף דאינו אלא לתענוג בעלמא וכמ"ש רש"י ז"ל וצ"ל דס"ל דכל תשמישו של בהמה שאינו נשען עליו מותרין וא"כ קשיא ליה להרא"ש דרב אדרב מהאי דאוסר רב להניח נר ע"ג האילן, ומשני הרא"ש אליביה דרב הוא דיש לחוש דיעלה באילן משא"כ לדידן דלא קיימ"ל כרב בהאי דטרסקל וסליקא בתיובתא עיי"ש י"ל באמת מהאי טעמא אנן לא קיימ"ל כרב משום דתשמיש בע"ח אסורה כיון דאין בה צערא לבהמה ולכך בכל מקום התשמיש דבע"ח אסורה.

ובהכי ניחא נמי הא דלא הביא הטור דברי הרא"ש כלל לחלק בנתינת הנר ע"ג אילן היכא דליכא חששא דיעלה באילן כגון למטה מי' טפחים, דבזה ליכא חששא כלל לשמא יעלה ויתלוש, דלפי מש"כ אתי שפיר כיון דלא קאי במסקנא ולכך לא העתיק נמי דברי הרא"ש ברמזים, משום דבמסקנא לא קאי כלל האי הנ"ל, ולא תקשה לרב האי ברייתא דנתנוהו לעירוב בכלכלה ותלוהו באילן דאינו עירוב, אף דרב ס"ל דתשמיש באילן היכא דאינו עולה באילן מותר, י"ל דרב אוקמי ליה כאוקימתא דרב פפא דאיירי בכלכלה דחוקה וקמניד באילן ובזאת וודאי לכו"ע אסורה ודוק.

ובהכי ניחא נמי קושית התוס' שם דהקשו לאיזה צורך הוכרח רב פפא לאוקמי האי דאיירי בכלכלה דחוקה, דהא הוא ס"ל בש"ס דעירובין דצדדין אסורין עיי"ש, ולפי מש"כ אתי שפיר די"ל דר"פ הוכרח לאוקימתא שלו כדי שלא תקשה לרב מהאי ברייתא, דהא ס"ל לרב דתשמיש בעלמא מותר ואפשר דר"פ ס"ל בהאי הלכה כרב וצ"ע ודו"ק.

ו

אין מעשנין בקטורת ביו"ט מפני שהוא מכבה ואפילו להריח בה וא"צ לומר לגמר את הבית ואת הכלים שהוא אסור, ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה. ובש"ס אמרו משום דהוי מכבה ואמר ליה רב נחמן ולימא מר מפני שמבעיר, א"ל תחילתו מכבה וסופו מבעיר, ויש להקשות לשיטת הרמב"ם דס"ל דאמרינן מתוך בהבערה ולא בכיבוי עיין לעיל פ"א ופ"ד הלכה ב', וא"כ מאי מקשה ולימא מר מפני שמבעיר דהא בהבערה אמרינן מתוך משא"כ בכיבוי וצ"ל דפריך בלשון בתמיה ולימא משום מבעיר כלומר ולמאי אמר כיבוי דהא אין כאן כלל כיבוי כמ"ש הרי"ף והרמב"ן דליכא כאן כיבוי כלל כיון שסופו מבעיר עיי"ש ואמאי לא אמר מפני שהוא מבעיר, ואם כי באמת מותר למה באמת אסורה ואמאי הא אין כאן כלל חששא דאיסורא, ותי' דבאמת הו"ל כיבוי דאף דמבעיר והולך מכל מקום מתחילתו יש כיבוי וכיבוי אסור וזהו אמרו בש"ס תחילתו מכבה וסופו מבעיר.

ובזה מיושב קושית מהרש"א בתוס' ד"ה ע"ג חרס עיי"ש אך באמת אי אמרינן כהרמב"ן דס"ל להרי"ף דלא הוי כיבוי א"כ מאי שנא ממוגמר שאסורה דהא ליכא כיבוי כמו בעישון והבערה שלא לצורך מותר מידי דהוי נר של בטלה והא דאמרינן בש"ס דכתובות דף ז' ע"א דמוגמר אסורה אף דהבערה שלא לצורך מותר, משום דאינו שוה לכל נפש, וצ"ל לדעת הרמב"ם דס"ל דלא בעי צורך כלל בהבערה דהבערה הוא לשון מושאל והכוונה הוא רק על כיבוי דזאת אסורה שלא לצורך משום דאינו שוה לכל נפש.

ומעתה אף המעוררין על שתיית טובאק ביו"ט ואומרין דדמי למוגמר שאינו שוה לכל נפש ביו"ט וכמ"ש המג"א (סי' תקי"א) דלא ס"ל החילוק של התוס' פרק כירה, דמה דהוא לבריאות ולא לתענוג אינו נקרא שוה לכל נפש, מ"מ יש לסמוך על הרמב"ם, דאוסר מוגמר מטעם כיבוי כמ"ש לעיל וא"כ בשתיית טובאק ליכא כלל רק הבערה והחוש מעיד, וא"כ לדעת הרמב"ם מותר ואף לדעת החולקין הא ס"ל בנר של בטלה לא תאסור ולא תשתרי וכמ"ש התוס' וראב"ד ז"ל בהשגות פ"א וא"כ אין למחות ביד הנוהגין היתר בזה ופוק חזי מאי עמא דבר.

ואת

הכלים שהוא אסור וכו'. ועיין במ"מ שכתב דהטעם משום דאוליד ריחא אסור ורש"י פי' דע"ג חרס אסורה משום דאוליד ריחא בחרס, ומדפי' דוקא בחרס ולא פי' כפשוטא, משמע דס"ל דבאוכלין לא שייך כלל אוליד ריחא, והא דאמרינן לקמן בקטורא משום דאוליד ריחא היינו בגחלים דבושם נתונים עליהם וכמו שפירש"י בבשרא אגומרי דקמוליד ריח בפחמין, אך לפי מ"ש הרמב"ן והר"ן דבפירות לא שייך כלל מוליד ריח דאינן עושין להריח רק להכשיר לאוכלין, וכנראה מדבריהם מדלא כתבו דאין כוונתו לתת ריח בגחלים כי אם בפירות, ש"מ דאלו היו הפירות עומדין רק להריח היו אסורין, דאין זאת רק להריח, וא"כ אין בו אוכל נפש כלל ואסור משום מוליד ריחא, אבל כיון דע"י הריח יבושם הפירות ויהיו יותר טוב באכילה, לכך הוי שפיר צורך אוכל נפש ולכך התירו חז"ל, ומעתה יפה כתבו האחרונים ז"ל [ס"ס תקי"א] דיש לאסור ליתן דבר המריח לתוך המים העומדים לרחיצה ביו"ט, דבזאת דעושה רק להריח ולא להכשיר האוכלים ואדרבה המים נפסלין משתייתם ופשיטא דאסורה ואין להביא ראייה (במאי) [ממאי] דמותר ליתן תבלין ובשמים לקדירה דבזה הוכשרו לאכילה דע"י כן נתבשם יותר משא"כ הרחיצה, והגאון מהר"ר צבי ז"ל בתשובותיו [חכם צבי] סימן צ"ב התיר בזה בלי ראייה ולפי מש"כ לדברי הרמב"ן והר"ן יש להחמיר כדעת הט"ז והמג"א ודו"ק.

ח

שני כלים שהן מחוברין בתחילת עשייתן כגון שתי נרות או שני כוסות אין פוחתין אותו לשנים מפני שהוא כמתקן כלי. ועיין בהגהת מיימוני דתמה דהא בש"ס מוקמינן להאי דאין פוחתין וכו' כר"מ דס"ל דלא בעי כלל צירוף לכלי חרס או כרבי אלעזר בר' צדוק (דמטמא) [דמטהר] אלפסין חרניות במשא הזב והרמב"ם פוסק בהל' כלים דכלי חרס בעי צירוף כבשן כר' יהודה ובהל' משכב ומושב פסק דאלפסין חרניות (טהורות) [טמאות] במשא הזב וא"כ לא הוי ליה לפסוק כלל הא דאין פוחתין את הנר, וצ"ל להרמב"ם דהא דשאל מאן תנא דפחיתות נר מנא הוא, לאו לזאת שאל דיהיה מותר לפוחתו אפילו ביו"ט, דעכ"פ הוי תיקון כלי במקצת ואטו יגרע מן [כלים] חדשים דיש בו תיקון במקצת ואסרוהו [להטבילם] ביו"ט כנ"ל, רק דהקשה אלישנא דמשנה דקתני ביה מפני שעושה כלי ומשמע דבכך הוא מחשיב ליה לכלי, ומעיקרא לאו כלי הוא, דאל"כ לא הו"ל לומר דעושה כלי רק דגומר כלי או מתקן כלי ומדקאמר דעושה כלי משמע דמעיקרא לא הוי כלי כלל, ולזאת הקשה מאן תנא וכו' ולכך מוקמינן ליה כיחידאי, אבל לדינא אסור ביו"ט לכו"ע דהא עכ"פ יש בו קצת תיקון כלי יותר כמקדם וכי גרע מטבילת כלים שאסורה וקאמר רבא הטעם משום דהוי תיקון כלי, ובהכי מיושב קושית התוס' לרש"י ד"ה אין פוחתין וכו' שהקשו דמאי בכך דהא אפילו אם אינו עושה כלי גמור מ"מ אסור להתחיל הכלי ולמ"ש ניחא דקושית הגמרא הוא על לשון המשנה דקתני מפני שעושה כלי כנ"ל ודו"ק.

ט

אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה אבל מחדדה ע"ג העץ או על גבי חרש או אבן ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבואו לחדדה במשחזת. עיין במ"מ, וב"י האריך בזאת והקשה על המ"מ שכתב דגם הרי"ף פוסק דלא כר' יהודה, דהא הוא העתיק דברי רב חסדא דאמר הלכה כר"י ואין מורין כן ונראה דס"ל דהפירוש מהלכה ואין מורין כן הוא כך דלדינא הלכה כר"י אבל החכמים החמירו בדין זה, ונוהגין לאסור כחכמים וזהו ואין מורין כן, וחילקו בין הוראת יחיד לרבים, ולא חששו ביחיד אף אם יטעה לחודדה במשחזת כי ס"ל כר"י, והחמירו רק בדין זה לחוש לחכמים אף דלדינא הלכה כר"י, ולכך סתמו רבי כחכמים וזהו שאמרו חזיתיה לדעתך דהלכה ואין מורין כן לרבים כמ"ש רבינו דהטעם דליחיד לא הפליגו להחמיר ואף אם יטעה לחודדה במשחזת הא לר"י הוא מותר והלכה כר"י מדינא רק דחכמים אסרוהו והוי גזירה לגזירה רק ברבים חששו מ"מ משום חומרא דיו"ט, וא"כ יפה עשה דהעתיק האי דהלכה כר"י לדינא אבל באמת פסקינן להחמיר כרבנן, ולכך הקילו לחלק בדוכתי טובא, ובזאת מיושבים קושיות רבות על הרי"ף וא"צ לדחקנו לתירוצים אחרים כי באמת מדין תורה הלכה כר"י רק החכמים הוא דאסרוהו ודו"ק.

ומפני

זה אסרוהו להראות סכין וכו' לחכם ביו"ט שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה וילך ויחדדנו במשחזת. ועיין במ"מ שהביא בשם ההלכות טעמא משום דחיישינן דלמא אתי לאתויי חוץ לתחום, ועיין בלח"מ שכתב דלא קשה לטעם זה אמאי לא חלקו בין תלמיד חכם לע"ה דת"ח לא יצא, זה אינו די"ל דאפילו ת"ח יצא שלא לדעת עיי"ש, אך לפ"ז קשה קושית הרז"ה ז"ל, דהא בש"ס אמרו דאין רוכבין ע"ג בהמה משום שמא יצא חוץ לתחום ופריך ש"מ תחומין דאורייתא ומשני טעם אחר משום שמא יחתוך זמורה, וא"כ תקשה ליה מהכא ש"מ תחומין דבר תורה ואין לתרץ תי' הרמב"ן דיש חילוק בין יוצא מדעת לשלא מדעת, דהא אף כאן איכא חששא דיוצא שלא מדעת ומ"מ חוששין.

ולענ"ד נראה דלא קשיא כלל קושית הרז"ה דהנה הב"י בסי' רס"ו הביא בשם מהרא"י דרוכב על גבי בהמה הוי ליה למעלה מי' ותליא בהא דמספקא ליה בש"ס דעירובין דף מ"ג אי אמרינן דיש תחומין למעלה מי' או לא, והיא בעיא דלא איפשטא, ותליא זה אי אמרינן תחומין דאורייתא א"כ הוי ספיקא דאורייתא, ובשל תורה אזלינן לחומרא, ואם הוא דרבנן א"כ ספק דרבנן להקל, ומעתה י"ל הא דפרכינן אמשנה דאין רוכבין ע"ג בהמה שמא יצא חוץ לתחום, ש"מ תחומין דאורייתא אין הפירוש כמ"ש רש"י דאי תחומין דרבנן לא היו אוסרים מילתא אחריתא משום דידיה משום דהוי גזירה לגזירה, דהא טובא מצינו בכמה דוכתי דגזרו גזירה לגזירה ואפשר דכולי חדא גזירה הוא, ועיין בחולין פ' כל הבשר, רק דקושית הש"ס הוא כיון דלהתנא גופיה מספקא ליה אי יש תחומין למעלה מי' או לא, וא"כ בשלמא אי אמרינן תחומין דאורייתא, וא"כ הוי ספיקא דאורייתא ואזלינן להחמיר ולכך אסרוהו חכמים לרכוב ע"ג בהמה משא"כ אם תחומין דרבנן הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא ולמה אסרוהו לרכוב ולכך משני שמא יחתוך זמורה, משא"כ לילך ברגליו ודאי יש לחוש שמא ילך חוץ לתחום דמאי בכך דהוי דרבנן דהא מצינו טובא גזירות דרבנן וכהנ"ל, ומעתה מה שהקשו על מהרא"י הנ"ל מהא דאמר אחר לרבי מאיר חזור בך וכו' והשיב לו ר"מ ואתה מה תהא עליך וכו' משמע דברוכב יש איסור תחומין עיי"ש בב"י לק"מ דהא ר"מ ס"ל בעירובין תחומין דאורייתא וא"כ יש תחומין למעלה מי' וא"כ ברוכב נמי יש לאסור למעלה מי' ולק"מ ודו"ק.

ומעתה קושית המרדכי בעירובין, ג"כ מיושב דמקשה על הרשב"ם דאוסר לישב בקרון בשבת שמא ישכח וירד מן הקרון ויצא חוץ לתחום מהאי דהש"ס שילהי דביצה דאמרינן שם אי אמרינן תחומין דרבנן לא גזרו כלל שמא יצא חוץ לתחום, עיי"ש ולפמ"ש ניחא דדוקא ברוכב הוא דלא גזרינן כלל כיון דהוא למעלה מי', משא"כ לילך ברגליו אף אי תחומין דרבנן חוששין כדעת בעל ההלכות. והנה המג"א בסימן הנ"ל כתב על הב"י דהוא חידש זאת מסברתו דרוכב הוא למעלה מעשרה, ובאמת בסי' רמ"ו כתב המג"א בעצמו על הירושלמי דאוסר לרכוב ע"ג בהמה מטעם שביתת בהמה היינו משום שמא תלך חוץ לתחום והאדם עצמו אינו עושה איסור כיון שיושב על הבהמה וכמ"ש הרשב"ם עיי"ש, ולכאורה ליתא דהא על כרחך איירי הרשב"ם כשמהלך בקרון מע"ש וא"כ בשבת לא קעביד מידי כמו בספינה אבל לרכוב בשבת אם ברוכב יש תחומין מה לי הולך לרכוב או הולך ברגליו, ועל כרחך צ"ל דברוכב אינו יוצא כלל חוץ לתחום כיון דהוא למעלה מי' וזה ברור.

ומעתה א"צ לדחוק ולומר דהירושלמי ס"ל תחומין דאורייתא כמ"ש המג"א בסי' הנ"ל דזהו דוחק דיהיה המשנה הנ"ל דאין רוכבין וכו' לחד מ"ד דס"ל תחומין דאורייתא, ולפי מש"כ אתי שפיר די"ל דגם הירושלמי ס"ל תחומין דרבנן ומש"ה באדם הרוכב ליכא איסור תחומין כלל כהנ"ל כיון דהוא למעלה מי', אבל הבהמה גופה כיון שהיא הולכת חוץ לתחום איכא כאן איסור שביתת בהמה והוא פשוט. אך זהו דוחק גדול לומר דיהיה איסור תחומין שייך בשביתת בהמה, ועיין בהגהת מרדכי פ"ק דקדושין דס"ל דאף לאו דמחמר לא שייך כלל בבהמה ומכ"ש דנימא דחכמים אסרוהו תחומין בבהמה והרמ"א בסי' ש"ה בסופו פסק תחומין דרבנן ועיי"ש ובמג"א ועיין במ"ש לעיל בזה ודו"ק.

יא

לא תכנס וכו' ואין סומכין את הקדירה ולא את הדלת בבקעת של קורה שלא התירו לטלטל עצים ביו"ט אלא להסקה בלבד. ועיין בהגהת מיימוני במה שכתב בשם התוס', וביאור דבריו דבש"ס דשבת פ' כל הכלים דף קכ"ד מקשינן עלה מהא דאין סומכין וכו' דהנך עצים ביו"ט מלאכתן להיתר ולמה לא יוכל לטלטלם בשום מקום ומשני הש"ס גזירה יו"ט אטו שבת ופריך הגמ' ומי גזרינן וכו' והתניא משילין פירות וכו' ביו"ט ולא בשבת ופריך ומי לא גזרינן והתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש וכו' ומשני רב פפא הא מני בית שמאי היא דאמר אין מוציאין את הקטן וכו' עיי"ש, ומעתה לבית הלל דאמר מוציאין דיו"ט קיל משבת ולא גזרינן, מותר לסמוך בבקעת, א"כ קשה דדברי רבינו הרמב"ם כב"ש, ולזאת מיישב דוודאי אף לבית הילל מאי דשייך ביו"ט דהיינו טלטול אבן וכיוצא בו דאף ביו"ט הטלטול בו אסורה רק בקעת דמותר ביו"ט, גזרו ביה הואיל ובשבת אסורה אסרוהו גם ביו"ט, דאם יראה אבן ובקעת אסור לטלטלם בשבת, רק בקעת דמותר לטלטל ביו"ט א"כ יחשבו דאף אבן מותר לטלטל ולא יבינו שיש חילוק בין אבן לבקעת, משא"כ האי דמשילין וכו' דמותר ביו"ט ולא בשבת לבית הילל דס"ל הוצאה מותר ביו"ט וכ"ש הטלטול וא"כ אין כאן מציאות כלל טלטול דיהיה אסורה ביו"ט, ולכך לא גזרו ביה אטו שבת, דטלטול דבר היתר הוא משום לתא דהוצאה, משא"כ לב"ש דהוצאה שלא לצורך אסורה א"כ אף טלטול שלא לצורך נמי אסורה וא"כ איכא טלטול במציאות מאי דאסורה וגזרינן ביה יו"ט אטו שבת אף בטלטול הצורך דגזרינן אטו אינו צורך ויו"ט אטו שבת, וא"כ ר"פ דמשני הא מני ב"ש והא ב"ה לא בא אלא לשנויי כי היכא דלא תקשה מהאי משנה דמשילין להאי משנה דאין בין יו"ט לשבת וכו' וא"כ ממילא נשמע דהא דאין סומכין בבקעת וכו' דברי הכל היא דלענין מוקצה וודאי לכו"ע גזרינן יו"ט אטו שבת ואתי שפיר וזהו כוונת הגהת מיימוני אלא דקיצר בלשונו ומה שכתבתי הוא המובן והנכון וא"צ להדוחק של הר"ן דסוגיא דביצה חולק אסוגיא דשבת.

והנה הרב המחבר בשו"ע סימן תק"ב הביא האי דברי רבינו, והרמ"א לא הגיה כלל וכתב העולת שבת דלדעת הפוסקים דס"ל ביו"ט כר' שמעון במוקצה, היה ליה להתיר סמיכת בקעת ביו"ט דחזי להסקה וכן משמע בהרא"ש ומג"א כתב דאף הוא מוקצה כמו אבנים, ולא הבנתי דבריו כלל, ולכאורה פשיטא דבשבת הוי כמו אבן אבל ביו"ט הוי כלי שמלאכתו להיתר כדאמרינן פ' כל הכלים הנ"ל ואי דגזרינן יו"ט אטו שבת, זה הוא רק לב"ש כמבואר בהרא"ש כי נמשך אחר דברי הרא"ש, ולא ידעתי מ"ש המג"א על העולת שבת שלא עיין שם כראוי דמאי מקום עיון יש כאן דלדברי הרא"ש יפה הקשה ומכ"ש לדעת הר"ן דס"ל דסוגיא דביצה נדחת מן הלכה וא"כ הרי תליא זאת באיסור מוקצה, ולפי מש"כ ניחא דת"ק דאוסר ס"ל דאף ב"ה מודה בזאת דאסור דגזרינן יו"ט אטו שבת, א"כ ר"ש דמתיר על כרחך ס"ל דלא גזרו יו"ט אטו שבת דבשבת אף לר"ש אסורה כמו אבנים כמ"ש המג"א ומעתה מחלוקתם הוא מענין אחר ולא מעניינא דמוקצה כלל וא"כ הואיל וקיימ"ל במוקצה כר"ש וקיימ"ל בהך כתנא קמא וכסתמא דמשנה דאין סומכין קדירה בבקעת והיינו משום דגזרינן יו"ט אטו שבת, ולכך סתם הרמ"א להחמיר דבהא לא קיימ"ל כר"ש ואתי שפיר ודו"ק.

יז

כלי שנטמא מערב יו"ט אין מטבילין אותו ביו"ט גזירה שמא ישהה אותו בטומאתו. ובהל' שבת פרק כ"ג כתב רבינו הטעם דנראה כמתקן דהוה רק טעמא דרבא ובכאן הוא תופס לעיקר הטעם משום שמא ישהה והוא טעם דרב ביבי וכו', וכבר התעורר בזאת המהרש"א ז"ל בשמעתא זאת וכתב דהיה קשה לרבינו ז"ל דא"כ דהטעם הוא שמא ישהה לחודא א"כ למה אמרינן שם בברייתא וכו' לחלק לרבי ולרבנן בין שבת ליו"ט אלא ודאי דאף רב ביבי נמי ס"ל הטעם משום תיקון כלי רק זאת שייך דוקא בשבת ולא ביו"ט, ולעומת זה דשמא ישהה אפשר לא שייך רק ביו"ט דהוא מזמן לזמן ולא בשבת דהוא שכיחא מזמן קצר, ולכך כתב בשבת משום דנראה מתקן, וביו"ט משום שמא ישהה ודבריו נכונים, ואין פקפוק כלל, ואפשר דס"ל דאף רבה דאמר הטעם משום שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר ס"ל ג"כ משום דנראה כמתקן דאל"כ מאי חילוק יש בין דלי לשאר דברים ובין אב הטומאה לולד הטומאה, רק דקשיא ליה קושית הש"ס אי הכי אדם נמי וכו', ותי' רבא לא ניחא ליה כלל לכך ס"ל משום דנראה כמתקן לחודא לא תקנו חז"ל כלל רק משום שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, ומעתה באדם לא קשיא כלל ובזה מיושב דברי רש"י במ"ש בד"ה בדלי טמא גם בדברי רבה הטעם משום תיקון ועיין במהרש"א מ"ש על זה ולפי מש"כ אתי שפיר ולזאת כיוונו המ"מ וב"י בסימן שכ"ג דצדדו להקל בטבילת כלים חדשים ביו"ט דלא שייך בהו שמא ישהה, ומהרש"ל ביש"ש כתב עליהם דנעלמה מהם דברי הרמב"ם שפסק בהל' שבת דהטעם הוא משום תיקון, וחס לומר עליהם דהעלימו עין מזה, והמ"מ כתב בהלכות שבת ובהל' יו"ט נכתוב מזה, אמנם לפי מש"כ ניחא והיינו דביו"ט לא שייך כלל תיקון רק שמא ישהה והמ"מ נסתפק בכך אם יש להטבילם ביו"ט והוא פשוט.

והנה המג"א בסימן שכ"ג ס"ק י"ד כתב דאסור לבטל איסור בשבת או ביו"ט והוא מדברי תרומת הדשן וירושלמי וראיה שלהם הוא מהאי דריש פ' נוטל דאין מבטלין תרומה בק"א בשבת דהוי כמתקן, ואף כי ראייה שלהם יש לדחות דכיון דנפל תרומה לתוך חולין נדמעת החולין והוי כחוזרין לטבלן וא"כ בהגבהת התרומה משם הוי כמפריש תרומה בשבת דהוא בכלל תקנת חז"ל לאסור, מ"מ בטלה דעתי נגד האור זרוע שהביא התרומת הדשן משמו לאסור.

אך זהו דוחק לומר במ"ש דהא דרב מתנה דאמר מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן יהיה הטעם משום דמקלי קלי איסורא ואף לולא דברי רב אשי יהיה צריך לטעמא דמקלי קלי לאיסורא הלוא הדבר הוא אשר במחלוקת שנוי בין הרשב"א והרא"ש, דהרא"ש ס"ל דהאי תירוצא דמקלי קלי לאיסורא הוא סובב והולך אכל מלתא דרב מתנה, דבכל איסורי דרבנן אף בלי דבר שיש לו מתירין אין מבטלין אלא היכא דמקלי קלי איסורא, אבל הרשב"א ס"ל דבמלתא דרבנן אף דלא מקלי קלי מותר לבטל, וכל ראייתו הוא מדמשני האי דמקלי קלי לאיסורא דוקא אהאי דרב אשי משמע דלולי כן א"צ שוב להאי דמקלי קלי ומזאת למד הרשב"א דבאיסורי דרבנן מבטלין עיין ביו"ד סי' צ"ט וא"כ מוכח דמבטלין איסור דרבנן ביו"ט, דאל"כ עדיין צריכין לומר בסלקא דעתין נמי האי דמקלי קלי אסורא, ועוד קשה במאי דכתב הרא"ש (בפ' אלו עוברין) דחלת חו"ל הטמאה מותר לאפות אותה ביו"ט הואיל ויוכל לבטלה ברוב ויוכל לאוכלו בימי טומאתו ועיי' בהרמב"ן במלחמותיו וא"כ על כרחך מותר לבטל ביו"ט, ודוחק לומר דהואיל אף בלא ביטול חזיא לכהן קטן לא מקרי מתקן, דא"כ אף בתרומה שנפלה לתוך חולין נמי נימא דאינו כמתקן כיון דחזיא עכ"פ לכהן, ויהיה א"כ מותר לזר לבטלן, וכן כלי שנטמא למה יהיה טבילתו ביו"ט כמתקן הלא יוכל לאכול שאר דברים טמאים או דברים בלתי מוכשרים.

לכן נראה דיש חילוק בין שבת ליו"ט, והוא דבשבת הוא דאסרינן משום דמחזי כמתקן משא"כ ביו"ט וכמ"ש לעיל בדעת רבינו ז"ל ובפרט באוכל נפש גופא, דאף דמתקן מאי בכך, דהא אפילו אם אפשר לעשות אותה מעיו"ט באוכל נפש גופא, מותר לעשותה ביו"ט ואם נפשך להחמיר, אפשר דאיירי באיסור שנפל מעיו"ט, אבל באיסור שנפל ביו"ט, לא יהיה אלא כלי גופיה שנטמא ביו"ט דמותר להטבילו ביו"ט ואין בו משום תיקון, מכ"ש באוכל נפש גופא, וא"כ לק"מ מהאי דעצים וחלה דשם איירי דנתערבו ביו"ט, ומצינו באוכל נפש דהחמירו ג"כ בדברים שאפשר לעשותן מעיו"ט כגון דכיית מלח ותבלין והוא פשוט.

אם מותר להטביל כלי בין השמשות, משמע מדברי רש"י ז"ל דף י"ט, מדפירש כיון דבעי הערב שמש לא חזיא כלל ומשמע הא משום גוף הטבילה ביו"ט אין לאסור כלל בין השמשות וא"כ בטבילת כלים שלנו דחזיא ביו"ט אין לאסור כלל בין השמשות, איברא י"ל דרש"י כתב זאת אליבא דרב ביבי דתניא כוותיה דאסור להטביל ביו"ט משום שמא ישהה אותה, וא"כ אם מאי דאסרו להטביל [ו]רק בין השמשות מותר, לא שייך כלל בזאת שמא ישהה דאיך ישהה ויסמוך ארגע אחת המשמש יומם ולילה, וחזינא דרהיט ואזיל לבל יפנה היום, וא"כ איך שייך דישהה אותה לבין השמשות, ולכך ס"ל לרש"י דבאמת משום שמא ישהה היה מותר להטביל בין השמשות רק דאסורה משום דלא חזיא ביו"ט.

ואפשר לומר דאף הרמב"ם דפי' בשבת טעם דאיסורא משום תיקון ולא פי' משום שמא ישהה י"ל דס"ל ג"כ דמשום שמא ישהה וודאי דמותר בין השמשות אף אי גוזרין על שבות בין השמשות, דמאי שיהה שייך הכא כנ"ל, ובאמת היא משנה שלימה דבשבת אין מטבילין כלים בין השמשות ועל כרחך מוכרח לומר משום תיקון כלי ובהאי ס"ל דגזרינן על שבות בין השמשות ודוק.

ועוד נראה, והוא דכבר התעורר המהרש"א בזה, והקשה דהא עכ"פ יוכל להשתמש בו חולין, ולא בעי כלל הערב שמש וכמ"ש רש"י גופיה בברייתא דנטמא באב הטומאה וכתב דבנטמא ביו"ט מטבילין משום דיוכל להשתמש בו חולין ולא בעי כלל הערב שמש, וצ"ל דס"ל לרש"י דבין השמשות מותר להטביל כלים דהא קיימ"ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו כלל בין השמשות וכמ"ש מהרש"א, רק דס"ל כמ"ש כל הפוסקים דבעי דוקא צורך מצוה, וא"כ אלו היה הטבילה מועיל לכלי לאכול תרומה, היה שפיר צורך מצוה, דאכילת תרומה הוא מצוה כמו אכילת קדשים ובהעדר הכלי לשום לתוכה תרומה אי אפשר לאוכלו, וא"כ הוי הטבילה לצורך מצוה ולא היו גזרו חז"ל כלל בין השמשות, אמנם זהו לתרומה, משא"כ לחולין אין כאן צורך מצוה כלל וגזרו בין השמשות, ואסור להטביל מתורת שבות, ובהכי ניחא נמי הא דכתב רש"י בתחילה דלכך אין מטבילין בין השמשות הוא משום דאין מטבילין כלים ביו"ט ואחר כך כתב רש"י דהוי שלא לצורך ולפי מש"כ ניחא כל דברי רש"י ודו"ק. ומעתה בטבילת כלים אם אינו צורך גדול אסור להטבילם בין השמשות אם לא דנאמר הואיל ובלא"ה לפי מש"כ לעיל מותר להטביל כלים שלנו לכך דיו דנסמוך עליהם בין השמשות להקל ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.