אלשיך/ויקרא/כו

אלשיך ויקרא כו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

אם בחוקותי תלכו וכו' . ראוי לשים לב. (א) אל אומר לשון הליכה בחוקים. (ב) או' ועשותם אותם שהוא מיותר. (ג) מה ענין הייעודים הגשמיים אחר שהיום לעשותם ומחר לקבל שכרם. והוא הראוי כי איכות התורה רוחנית היא ומתן שכרה כיוצא בה. (ד) אומרו גשמיכם שמייחסם לנו. ולה' המה. (ה) אומרו ונתנה הארץ יבולה. שהוא מה שמובילים לה. ואין זו ברכה. וכן אומרו יתן פריו. ולא אמר יתן פירות. (ו) אומרו והשיג לכם וכו'. הל"ל ויגיע לכם כי אין השגה צודקת רב ברודף. ורודף אין. (ז) למה מייחס הרבוי אל הזמן. ולא אל מציאות רבוי בעצמו הפירות. (ח) אומר ואכלתם לחמכם. ולא הזכיר ענבים פירות האילן וגם לא המקנה כאשר בפסוק ובירך וכו' שגר אלפיך ועשתרות צאנך וכו'. (ט) מה הוא ייחס וישבתם לבטח אל האמור. (י) אומרו והשבתי חיה רעה וכו'. שהוא נכנס בין הדבקים. שאחר אומר וישבתם לבטח הל"ל וחרב לא יעבור. (יא) כי זה וזה סילק היזק ולא הבאת תועלת. (יב) אומרו פעמים ונפלו אויביכם וכו'. (יג) כי בפסוק השני הל"ל לפניהם ויחזור אל החמשה ואל המאה מכם. (יד) אומרו ופניתי אליכם. מה היא פניה זו וגם מיותר. והל"ל מיד והפריתי כו'. וגם איך מתקשר אל הקודם. ואם לומר אל תחשבו שמה שירדפו מכם חמשה מאה כו'. ולא ירדפו רבים הוא להיותכם מתי מעט כי הלא ופניתי אליכם כו'. א"כ ה"ל להקדים זה אל הקודם. (טו) אומרו והקימותי את בריתי. אם כפירש"י שהוא ברית חדשה. הל"ל וכרתי לכם ברית. ואם הוא על ברית מקדם כבר נעשה. וגם איך יתייחס אל הסמוך לו. (טז) אומרו ואכלתם ישן כו'. מקומו היה למעלה אחר אומרו והשיג לכם כו'. (יז) אומרו ונתתי כו' כי הלא בזמן ההוא כבר היה משכנו ית' בתוכם. (יח) אומרו ולא תגעל נפשי. כי הנה אפילו בהיותם רשעים גמורים נאמר לא געלתים. ואם שם הוא לכלותם. פה הוא אפי' לקצתם. וכי היתכן שבהיותם צדיקים יגעל בקצתם. ומה גם אחר כל הטובה הנזכר. (יט) אומרו והתהלכתי בתוככם כי גם מעתה כתוב כי אני ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך. (כ) אומרו והייתי לכם לאלהים. האם כל הטובה הנזכר עד כה היה מבלי היות לנו לאלהים ומה גם כי מאז מתנה תורה היה לנו לאלהים. ולא עוד כ"א אפילו בהיות ישראל חייבים בחימה שפוכה הוא לאלהים ומולך עליהם. (כא) למה מזכיר עתה יציאת מצרים אני ה' כו'. (כב) אומרו ואשבור מוטות כו'. מה ענין המוטות האלה. ואם כפירש"י שהם שני צדי הצואר מה עניינם. וטוב טוב היה יאמר ואשבור עולכם. (כג) או' קוממיות ולא אמר לחירות:

והנה לבא אל הענין נשית לב אל התייחד היעודים האלה מזולתם. מלבד אשר הערנו מהיות גשמיים ויתכן באחד משלשה דרכים. (א) כי הן אמת כי שכר תורה ומצות בהאי עלמא ליכא. אך ייעדה לנו התורה מה שיתן לנו דרך מתנה מתנת חנם נוסף על השכר העתיד. כשוכר את הפועל ואומר לו אם תתכשר במלאכתי נוסף על שכרך אתן לך מתת. כך אם בחקותי משוללי טעם תלכו שלא תתעכבו בהרהור טעמם רק תלכו בהמשך. ואת מצותי תשמרו שעם שתדעו טעמם לא תעשו אותם רק למה שהם מצותי לשמן. וגם כל תכליתכם לא יהיה ע"מ לקבל פרס אחר המעשה. רק התכלית הוא שועשיתם אותם בלבד. שהוא עשות אותם ממשכי בעשות המצוה ונעשה ממנה מלאך כנודע. גם אני זולת השכר העתיד הרוחני גם ונתתי שמשמעו מתנת תנם גשמיכם כו'. ואפשר לומר כי המתנות הם אשר מנו רז"ל בב"ר (פ' זו וב"ר פ' ו') כי תורה ומאורות וגשמים הם מתנה לעולם. וי"א אף השלום. שנא' ונתתי שלום בארץ. וי"א אף הישועה. שנאמר ותתן לי מגן ישעך. ובזה אפשר לומר אחר היות לכם תורה ומאורו' שהם מתנה בלי ניכוי שכר. גם אתן השלישית והיא גשמיכם וגם השלום. וזהו ונתתי שלום. וגם הישועה כי ורדפו מכם כו':

עוד אחשוב להתיך ענין הכתובים ע"ד זה. והוא כי אומר הוא ית' הנה אתן להם ד' מתנות טובות. מד' עולמות. ויהיו מתנת חנם בלי ניכוי שכר נוסף על השכר העיקרי. לעומת מה שעשיתם את שלכם שלא ע"מ לקבל פרס. אני אעשה את שלי. והוא כי הנה ונתתי גשמיכם שבלעדי זה הם מתנה בלי נכוי שכר מצוה שעשיתם. אני אוסיף שיהיו בעתם. או לפי דרכנו והוא מז"ל (במדרש פר"א פ"ה) כי כשאין ישראל עושין רצונו של מקום. המטר הוא מלמטה מהים ומתעברת הארץ כהרה לזנונים. וכשהם צדיקים הגשמים מן השמים. שנאמר יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר כו'. ושעליה נאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו' והולידה והצמיחה כו'. כי אז מקבלת כאשה מבעלה. ועל זה יאמר ונתתי גשמיכם הם המיוחדים לכם הם מן השמים. כד"א יפתח ה' לך את השמים כו'. כי לישראל נתייחדו הנה לכם. מתנה מגלגלים ומעולם השפל תקבלו מתנה מאתי. והקדים מה שמעולם הגלגלים למה שמעולם השפל על כי כך הוא הסדר כי אין הארץ נותנה יבולה עד יקדים הגשם מן השמים. וגם תקבלו מתנה מעולם המלאכים. והוא כי ונתתי שלום בארץ כו'. והוא ענין מרז"ל (בב"ר פ"ז) כי כשבא הקב"ה לבראאת האדם נעשו מה"ש כתין כתין כו'. מהם אומרים יברא כו'. חסד אומר יברא שכלו ג"ח. אמת אומר אל יברא שכלו מלא שקרים צדק אומר יברא שכלו צדקות. שלום אומר אל יברא שכלו מלא קטטות. מה עשה הקב"ה השליך אמת ארצה. שהוא מה שכ' אצלנו בפי' ב"ר שנתן תורת אמת לנו בארץ שעל ידה יהיה לנו עוזר. נגד מלאכי אמת. כי הם מבחינת התורה. ובעסקנו בתורה נמצאים אתנו. אך לא זכינו יותן גם שפע כח שלום בארץ. שיהיו כל הד' כתות שלמים אתנו. כי אז בית שני שנחרב על העדר שלום לא היה נחרב:

ובזה יאמר הוא יתברך אם תזכו שבחקותי וכו'. שהוא שתתחזקו בתורת אמת. גם ונתתי שלום בארץ שנשאר בשמים. כאשר נתתי את אמת. ויהיה שלום רב ביניכם. הרי לכם מתנה גם מעולם המלאכים. שהוא כח בחינת כח מלאכי שלום. ואח"כ עוד אתן לכם מתנה רביעית מעולם העליון. והיא ונתתי משכני בתוככם שהיא שכינה מעולם העליון. כאשר יבא ביאורו בס"ד. הנה הזכיר ד' מתנות. וזהו ענין כללות הכתובים שמזכיר המתנה האתת. ומפרש כל המסתעף ממנה. ואח"כ הב' וכל המסתעף ממנה. ואחר כך הג' ומורם ממנה. והד' והנמשך ממנה:

ונבא אל ביאור הכתובים קו לקו. והוא כי אחר אומרו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו'. חל עליו חובת ביאור. מה זו ברכה היא שתתן יבולה. ולא שופע רב תבואות. וכן העץ פרי ושנראה הנהוג. ובכלל העץ הם הכרמים. לז"א ראו עתה כי ברכת ה' היא תעשיר. כי כל הנותן בעין יפה הוא נותן. ומה גם הוא יתברך. והוא כי לא תהיה תפארתו ית' להרבות זרע האדמה לזרוע מעט ולקצור הרבה כי במה יודע כי מה' היא פירות מעשיהם בעה"ז. ולא יאמרו כי שומן הארץ הצמיחה בשופע. לכן מה עושה הוא ית' אחר קצירה בהיות ידי ישראל עוסקים בתבואה פירות אשר עסקו בהם הידים שעסקו במצות ה'. משתלח בהם ברכה כפלי כפלים. על מה שקצרו:

והוא מאמר הכתוב וימצא בשנה ההיא מאה שערים. שהוא כמשז"ל (בב"ר פ' ס"ד) שמדד ומצא במודדו ק' פעמים על מה ששיערו אותו. ואח"כ ויברכהו ה' ככתוב אצלנו שם כי אחר מצוא המאה שערים בתלוש חזר וברכו ה' שאל"כ הל"ל כי ברכו ה'. וכן הוא אומר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך. שהוא כי יתרבה באוצר. וזה יאמר פה ונתתי כו' ונתנה הארץ יבולה הוא שיעור הנהוג. וכן עץ השדה יתן פריו ולא תאריכו זמן בקציר רק הנהוג. אלא שאח"כ מכח הברכה שיהיה בה מכח מתנתי בהיותכם דשים יתרבה שוהשיג לכם דיש כי בידיכם תצא הברכה אל הפועל ותכירו כי ממני הוא. והענין כי הברכה אשר בכח בדיש. הוא רודפת ונמשכת להשיג אל הבציר. וזהו שלא אמר ויגיע לכם הדיש את הבציר כי אינו טבעי. כ"א שהברכה שהיא רוחניות ליודעי איכותה. היא הרודפת:

או אמר לשון השנה לומר שלא על נחת הדישה יגיע עד הבציר כ"א בממהר לעשות ישיג. כי השגה תורה על רדיפה. והנה היה מקום לומר אולי יש מקום שקדמו גשמים למקומות זולתו. ומתחילים לדוש הקודמים כי שם קדומה התבואה. ואח"כ אשר לא המטיר להם מיד. וע"ד זה נתארך זמן הדיש. לז"א הנה לא אקדים לאלו למזולתכם כ"א גשמיכם כל כלכם יהיו בשוה בעתם. ואעפ"כ והשיג למה שהוא לכם דיש את בציר. וכן עם שהעצים שבכללם הכרמים לא יתן רק פריו הנהוג. עכ"ז משתלח ברכה בידיכם בבואכם לבצור. שירבה אז שישיג את זרע. ואחר שנתברך במשלוח ידכם. עוד יתברך במעיכם כי ואכלתם לחמכם לשובע שהוא מעין משז"ל על רות (ברות רבה) ותאכל ותשבע שנשתלחה ברכה במעיה. אך זה לא יהיה רק בלחם שתרגישו שביעה באכילה קלה. אך לא ביין הבציר ששובעו הוא שכרות. וע"פ דרכו לימד ד"א שאין לשתות כדי לשבוע כאשר בלחם. ולא הזכיר ברכת צאן ובקר. כי אין הענין פה רק בברכות הארבע עולמות כמדובר. והמקנה לא מן השמים הוא ולא מן הארץ. ולהיות כי רוב תבואות גורם חמוד מלכיות את הארץ. כענין ויהי כי זרע ישראל כו'. לז"א וישבתם לבטח בארצכם. הנה גמר ענין ב' המתנות והמסתעף מהן. ובא והתחיל בג' מעולם המלאכים. ואמר ונתתי שלום כו'. ולא בלבד מבני אדם כי אם גם מכתות חיצונים יהיה לכם שלום. כי הנה ושכבתם ואין מחריד וגם מבני אדם כאומרו ורדפתם וכו'. והקדים ואמר והשבתי וכו'. והוא כי הנה השלום האמתי הוא שלא יהיו בעולם זולת ישראל. אך הנה הוא ית' נתן לזה ב' טעמים. (א) פן תהיה הארץ שממה. (ב) פן תרבה עליך חית השדה שיגיעו עד יישוב ישראל. ע"כ אמר הנה אבטל בתחלה הטעם הא' והוא והשבתי חיה רעה מן הארץ. ואח"כ אתחיל לפנות האויבים מלפניכם. והוא כי לא בחרב וחנית תנצחום כי הלא וחרב לא תעבור בארצכם שלא ימצא חרב בארצכם כדי שתהרגו בה את אויביכם ועל כל זה ורדפתם את אויביכם בלי חרב וחנית חוץ מארצכם. ונפלו אויביכם לפניכם בחרב שלהם כי יהרגו אלו את אלו איש בחרב אחיו. והנה בתחלה תצטרכו רבים לרדוף. וזהו ורדפתם לשון רבים ובזכות הרבים ונפלו וכו'. ואח"כ תזכו יותר כי ורדפו מכם חמשה מאה. ואח"כ אוסיף להיטיב לכם. כי ומאה מכם רבבה ירדופו שהם אחד למאה. ועוד מעט אוסיף להיטיב לכם. כי לא תהיו צריכים לרדוף כי אם בבואם וימצאו לפניכם יפלו בחרבם שתבא בלבם שיחרדו ויפלו איש בחרב אחיו. וז"א ונפלו אויביכם לפניכם ולא אמר לפניהם. אם היה חוזר אל החמשה או אל המאה הנזכרים שמדבר בם שלא לנוכח. כאומרו ירדופו הנה שהשבתי חיה רעה מן הארץ. באופן שאין פחד שבהתרוקן הארץ מהאומות תרבה עליכם חית השדה ואח"כ על ידכם תתרוקן הארץ מהם. וש"ת הלא עוד יש עיכוב אחר שצריך לתקן. והוא פן תהיה הארץ שממה. לז"א אל תחושו כי הנה ופניתי אליכם והפריתי וכו'. שלא אניח אומה זולתכם באופן לא תהיה לי פניה כ"א אליכם. וזהו ופניתי אליכם. ולבל תהיה הארץ שממה והפריתי אתכם והרביתי אתכם. ולא תחושו אם תהיו רבים בח"ל. כי הנה והרימותי את בריתי אתכם הוא הברית אשר כרתו ליעקב. לתת לו נחלה בלי מצרים. שזרעו יהי מלא כל הגוים אומרו ית' (בראשית כ״ח:י״ד) ופרצת ימה וקדמה כו'. ולא יעלה על רוחכם כי יהיה לרבוי העצום ההוא דוחק בלחם. כ"ח עם הרבוי ההוא אודיעכם כי הנה ואכלתם כלכם מה שהוא ישן נושן הוא פירות שלשנה הקודמה לשנה שעברה. ואח"כ לא יספיק המקום של הישן נושן שנתרוקן להחזיק פירות של שנה זו. כי אם גם הישן של שנה שעברה מפני חדש תוציא מהאוצרות. לשים החדש במקום הישן נושן ובמקום הישן. ואחר שגמר המתנה הג' וכל המסתעף ממנה. התחיל בד' ואמר ונתתי משכני כו'. שהוא כי תהיה שכינה שהיא משכני. תהיה עמכם. ועל פי דרכו כיוון. לבל יאמרו ישראל הלא צר לנו שע"י הרבוי נפרוץ ונשב בח"ל. וטוב לנו הברכה ראשונה וישבתם לבטח בארצכם. אל תחושו כי הלא ונתתי משכני בתוככם. ומה לכם עוד קדושה בארץ אם לא כי שם שכינה שורה. והלא זה יגדל לכם כי בכל מקום תהיה השכינה עמכם באופן כי גם שם יהיה מקום קדוש. ולא עוד אלא שלא יהיה המשכן חוץ מגויתכם. כי אם בתוככם ממש שתשרה שכינתי בנפשכם שבקרבכם ממש. כי תהיו מרכבה אל השכינה. ואל תחושו שיקרכם כעת עמדכם במעמד הר סיני. שלא יכול חומר גופיכם לסבול רוחניות השכינה. ואז הנפש אשר היא שלי חצובה מתחת כסא כבודי געלה בכם ודבקה בשכינה ויצאה. ונותרתם פגרים מתים. כי הנה לא יקרה אתכם כך. כי אם אפי' שאתן משכני בתוככם. לא תגעל נפשי היא הנפש שלי שבקרבכם אתכם ותשארו חיים בגוף ונפש. ועוד מעט ותזכו שלא בלבד שכינתי. כ"א גם בעצמי מה שאני עושה עם הצדיקים משוללי גוף בגן עדן שאני מטייל עמהם כנודע. אעשה עמכם גם פה בארץ כי והתהלכתי בתוככם שאטייל עמכם. ואז שתהיו כרוחניים. אהיה אני נאות ומתייחס להיות לכם לאלהים. וגם אתם להיות לי לעם שתהיו גם אתם נאותים אלי כדרך מז"ל (במדרש ש"ט בתהלים כ"ד) על פסוק צדק לבשתי וילבשני. יש נאה ללבושו ואין לבושו נאה לו. ויש לבושו נאה לו והוא אינו נאה ללבושו. אמר איוב אני נאה לצדק והצדק אלי. וכן ארז"ל על מזמור לדוד לדוד מזמור. כך היה המזמור נאה לדוד כמו דוד למזמור. כן יאמר פה והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. כך אהיה נאה לכם כמו אתם לי. ומכל זה שאמרתי אין כל חדש. כי אני ה' אלהיכם שעשיתי כיוצא בזה. כי הנה הוצאתי אתכם מאמ"צ. שהכיתים וגם שדדתי המזל. וזהו מהיות להם עבדים. שהיה המזל מחייב שעבד במצרים לא יצא לחירות. ולא בלבד הכניעו כי אם גם ואשבור מוטות עולכם והיא כי מצריים שהיה עולם על צואריכם היו לו שתי מוטות להשען. הם מזל טלה ועוזא שרו של מצרים. ואשברה את הטלה בשחיטת הפסח הוא טלה ומכת בכורות שעל ידו נשבר כח מזל טלה הוא בכור שיש במזלות. ושיבר השר שהוא מלאך ונשבר ונדכה על שפת הים. כמ"ש ז"ל (בשמות רבה פ' כ"ב ובזוהר בשלח) מתים לא נאמר אלא מת הוא שר של מצרים ששמו מצרים. וראוהו מת על שפת הים. הנה ששידדת גם מה שמעולם המלאכים הוא. ומזה קדשתי אתכם גם את גופכם. שהולכתי אתכם להר סיני לזכות לשני קוממיות. חירות מגליות חירות ממלאך המות כי נתקדש שם. כן יהיה עתה שתתקדשו עד גדר שאתהלך בתוככם ואתם בגוף ונפש:

עוד יתכן דרך שני מעין דעת אחד מהמפרשים. שהוא כי הייעודים האלו הגשמיים אינן שכר. רק הכונות טובות וסילוקי מנגדים אל קיום התורה כי שכר מצוה מצוה ויהיה ענין הכתובים אם בחקותי תלכו והיא בשום לב אל ריבוי האת שבמצותי. לומר בחקים מה שתלכו בהן כמו שהן. גם שלא תוספו משמרת למשמרתי די. שמא על היותן משוללות טעם תשגו בתוספת. אך במצות אני אומר ואת. לרבות כל דקדוקים וסייגים אין מספר. וע"כ צריך סיוע אלהי לבטל העיכובים וכמשז"ל (בתנחומא) שע"כ היו ישראל במ"ת בלתי חפצים בתורה שבע"פ. כי מי יוכל לקיים כל הדקדוקים הרבים. ע"כ אומר הוא ית' אני אסייע אתכם שתזכו לעשות כלם וזהו ועשיתם אותם שאכין אתכם באופן שיסתלק כל מעיק. כי בא ליטהר מסייעין אותו ושכר מצוה מצוה. באופן שועשיתם אותם בפועל. והנה דרך המעיקים ראשונים ה"ה א' משתים. או חוסר לחם כ"א אין קמח אין תורה. או רבוי ממון כי מרבה נכסים מרבה דאגה. והמורא הגדול אשר על כל איש לבטל מצוה. הוא בעלות על רוחו כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא. ומה יעשה אשר המזל מנגדו. כרבה בר נחמני שלקה בג' אלה. כמפורש בגמרא (בתענית דף כ"ה) רבה ורב חסדא תרווייהו רבנן חסידי הוו. מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא מר חי צ"י שנין ומר מ'. בבי מר שתין הלולי ובבי מר שתין תכלי. בבי מר סמידא לכלבי וכו'. אלא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. ע"כ להסיר דאגה זו מלבנו בא האלהים ואמר. כי הנה הענין ההוא הוה לרבה. על כי יחידים היו אז הצדיקים. אך אם בחקותי תלכו ישראל דרך כלל. כל המזלות בידכם נותנה והנה ונתתי גשמיכם בעתם. ולא בעתות שהמזל מחייב. ונתנה הארץ יבולה כאילו היא הנותנת ולא מה שישפוט ויתן המערכה. ועץ השדה הוא אילן סרק כרש"י יתן פריו. ואחשוב כי ע"כ לא אמר ועץ הארץ כאשר נאמר במוסר. כ"א ייחסו אל השדה שהוא אילן סרק גם הוא יתן פריו. מה שאין כח במזל לעשותו ועוד כי בידכם ית' יותר על מה שקצרתם כמפורש בקו' שבשיעור יבולה לבד ישיג הדיש את בציר וכו' הנה כי מיוני לא יהיה תחת המזל. הרי נסתלק ניגוד העוני כי הנה יהיה זה להם עושר מופלג. אך גם העושר מבטל עסק התורה ומצוה. כי מרבה נכסים מרבה דאגה. כי השבע לעשיר אינו מניח לו לישון. ואיך יעסוק בתורה ומצוה ויחרד בשכבו מדאגת הפסד. פן חיות רעות יבא בתבואות אשר בשדה או פחד שודדים ואויבים. לז"א הנה בזכות מה שואכלתם לחמכם ולא של חבריכם כ"א הכל בהיתר גמור. כי תרחקו מעושק. בזה תזכו כי וישבתם לבטח בארצכם. שגם ברבוי נכסים אין דאגה להטרידכם מעבוד את ה'. וקו לקו בהיותכם הולכים ומחזיקים בעבודתי. אהיה הולך ומרבה בשלומכם. והוא כי ראשונה וישבתם לבטח בארצכם שהוא במקום ישוב עיירות כמשמעות לשון וישבתם. ואח"כ ונתתי שלום בארץ. שהוא גם חוץ מהיישוב. שהוא בכללות הארץ. ושם ושכבתם ואין מחריד. עם שהוא חוץ מהיישוב. ואין צריך לומר מבני אדם כ"א גם והשבתם חיה רעה מן הארץ דרך כלל אשר מקומם הוא חוץ מהיישוב. ולא עוד כ"א וחרב אפי' של שלום לא תעבור בארצכם כמ"ש ז"ל (במס' תענית כ"ב) ואין זה רק לבל ירגשו צער. והוא לבל ימנע מישראל מנוחה והכנה ללמד לשמור ולעשות. באופן שלא תראו מבא עליכם מלחמה בגבול ארצכם. ואם אתם תרצו לרדוף אחריהם חוצה מתחום ארצכם. וזהו ורדפתם כו' ונפלו כו'. וזה בהדרגה כמפורש למעלה בדרך הקודם. כי תהיו הולכים ומחזיקים בעבודתי. ואהיה גם אני הולך מחזיק בשפע שלותכם עד גדר שבלי רדיפה רק בראותכם אותם מקצה גבולכם יפלו לפניכם לחרב. וזהו מוכרח לפי משז"ל אפי' חרב של שלום שהוא חוץ מגבול הארץ כמדובר. שאם תוך הארץ הנה עברה חרב מלחמה:

הנה הא' מהג' דברים התלוים במזל שהוא מזוני. אשר יראתם בין מעוני בין מעושר. הנה נתקן כי לא ימשול המזל בכם. באופן שלא יהיה לכם טירדא והעדר הכנת. וגם הב' אשר דרכה להיות במזלא הוא בני. הנה גם הוא תהיה לכם מאתי ולא אפנה אל המזל כ"א ופניתי אני אליכם שאתם כשרים והפריתי בעצמי אתכם אני ולא מזל. והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אשר כרתי לאברהם להרבות זרעו ככוכבי השמים. וכמ"ש ז"ל (בב"ר פ' מ"ד) שא"ל הקב"ה לאברהם הבט נא השמימה. אין הבטה אלא מלמעלה למטה. מלמד שהעלהו למעלה מכיפת הרקיע. ואמר לו עד דסנדליך ברגלך דרוס כוכבייא. שהוא שח"ל שהוא שודד המזל המחייב שלא יוליד. ושם בארנו שא"ל הוא ית' כה יהיה זרעך מושלים על הכוכבים והמזלות. יאמר פה לפי דרכנו אל תיראו מהמזל כי ופניתי אליכם ולא אל המזל. והפריתי כו' והקימותי את בריתי כו'. שכרתי לאברהם לדרוס כוכביא אתכם. ולבל יהיה עיכוב לעבודת ה' לזון את הפלגות הרבוי הנני מבטיחכם כי ואכלתם ישן כו' כמפורש בקודם. ועל הג' והוא חיי אמר ונתתי משכני כו' והוא בהזכיר מז"ל בש"ט (ובמ"ר י"ד) שאמר על כל הנשמה תהלל יה. וז"ל הנשמה שבאדם עולה ויורדת והיא מבקשת לצאת ממנו. והיאך היא עומדת בגופו אלא הקב"ה כבודו מלא עולם. והיא באה לצאת ורואה את יוצרה וחוזרת לאחורה. וכתבנו עליו כי כל דבר שואב מקורו כדרך כל חלק אל הכל שהיא שורשו. ע"כ כשהנשמה עולה במחשבתה מהיכן היא שהיא חלקו יתברך ויורדת ומסתכלת היותם בחומר עכור. בכל נשימה מבקשת לצאת. אלא שרואה את יוצרה שעם כל רוחניות קדושה הוא בעולם השפל. שכבודו מלא עולם חוזרת גם היא ומתנחמת ומתעכבת באדם. והוא הטעם שהיה עונש אדם הראשון מיתה לו ולזרעו מכל עונש זולתו וישאר חי. למה שכונתו ית' להשרות שכינתו בנו שנהיה בגוף ונפש מרכבה אל השכינה כאשר היה אדם טרם יחטא וזה היה תכלית הבריאה והוא מאמר רז"ל (בתנחומא פ' זו) משברא הקב"ה את העולם נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים. והוא ככתוב אצלנו. שלא אמרו בזה העולם כ"א בתחתונים. להורות כי אין חפץ ית' לשבת בארץ או בית אבנים רק האנשים שנזכר ונהיה מרכבה אליו כענין היכל ה' המה. וז"א בתתתונים ועל חטא אדם נתעכר חומרו וחומר זרעו בזוהמת נחש. ולא נעצור כח לסבול השראת שכינה בעוד הנפש בגוף. וע"כ היה העונש מות לזכך החומר בכור הארץ. לסבול אח"כ בתחיה קדושת שכינה בגוף ונפש. והיה מקום לזכך מבלי מות ע"י קדש עצמנו בעבודתו. כאשר היה במעמד הר סיני שפסקה זוהמתנו. וע"כ היה לנו חירות על הלוחות. חירות ממלאך המות ושב ונתקלקל בעגל. ועתה מייעד הוא ית' שע"י שבחוקותיו נלך כי נהיה הולכים ומתקדשים עד נזדכך הכנות האמורות. עד שנהיה ראוים להיות בגוף ונפש מרכבה אל השכינה. ולא תצטרך הנפש אשר היא המרכבה לגעול בחומר ולבקש לצאת. כ"א אדרבה לא תהי' מבקשת לצאת. וז"א ונתתי משכני בתוככם בתוך גופיכם בנפשותיכם שבקרבכם. ובזה ולא תגעל נפשי אתכם. כי מה שהיתה מבקשת לצאת מתחלה בכל נשימה. ה"ה לשוב אל מקורה הוא האלהים אשר נתנה. אך אחר שהיא בגוף מרכבה אל השכינה לא תגעל בגופים שלכם. כי הלא גם שם היא דבקה בשורשה כי שם השכינה. כי הוכן החומר לקבלה. וזה אומרו ולא תגעל נפשי אתכם. כי נפשי אשר בכם לא תגעל אתכם אחר היות משכני בתוככם. ושמא תאמרו הלא מה שהיתה הנשמה מיצר בהיותה תוך הגוף החומרי. ג"כ מעין זה יהי לי בשוכני בתוככם. שאבקש לשוב אל מקומי הראשון. לא כן הוא כי אין צריך לומר שלא אהיה מיצר מב' בחינות. (א) בצמצם שכינתו בגבול קרב איש. (ב) להיותו חומרו. כי הנה לענין הגבול והתהלכתי בתוככם. כי אדרבא אתחשב למתהלך ומטייל ברחבה. וז"א והתהלכתי בתוככם עם היות בתוככם שהוא גבול. ועל הב' שהוא חומר. אדרבה אז תתייחסו אלי כי תהיו זכים. כך אני להיות לכם לאלהים. כמו אתם להיות לי לעם כמפורש בקודם עד סוף הפרשה:

עוד יתכן דרך. (ג) בענין הייעודים ובהמשך הכתובים. כי לא בלבד אינן טובות גשמיות. כ"א מהלך שבילי השגת כל האושר המקוה מראש ועד סוף עד עשות גם את החומר שקדוש יאמר לו. והוא בהקדים ב' דברים. (א) כי הנה העטרות ואורות אשר בם יתענג כל איש ישראל בעה"ב. ה"ה תורתו ומצותיו עצמן אשר עסק בהן. כי כל מצוה נעשה אור רוחני מלאך מליץ ומאיר לו ומעטרו. והוא מאמר רז"ל (ברכות י"ז) באו' צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן. ולא אמרו ועטרות בראשיהן. כ"א עטרותיהן הן אשר להם משלהם הם שרפי קדש אשר בראו בכל מצוה אשר עשו כי בם יתעטרו. והוא מאמרינו במאמר התנא באו' ששכר מצוה מצוה:

עוד הקדמה שנית הלא הוא מעין מז"ל בב"ר (פ' י"ב) למה כל תולדת שבמקרא חסרים חוץ מאלה תולדות השמים ואלה תולדות פרץ. אלא שששה דברים שהיו בעולם חסרו כשחטא אדם. ועתידים לחזור כשיבא בן פרץ. והן פירות הארץ. פירות האילן זיוו חייו מאורות קומתו:

ונבא אל הענין אומר הוא ית' אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו. הנה שכרכם כי הנה ועשיתם אותם. כי את המצות עצמן אתם עושים ופועלים. כי בכל מצוה נעשה מלאך ושכר מצוה מצוה. כי הן המעטרים אתכם אחר המות. אך אין זה לכם רק לנפש. אמנם גדולה מזו אעשה לכם בגוף ונפש אכין לכם שתהיו קדושים בלי מות. וזוכים אל מה שהיה לאדם טרם יחטא קו לקו. ואשרה שכינתי בכם בגוף ונפש עבלי תצטרכו למות ולהחיות. כי כל האושר המקווה אח"כ שהוא תכלית האושר אשר התחלתי בו באדה"ר. ובהעוותו גזרתי עליו מיתה ליתקן עכירות החומר. לשוב לקבל השראת שכינה בגוף ונפש כמדובר בקודם. עתה תשיגוהו אם תחזיקו ותמשכו בכשרון. כי אחזור תיקון הששה דברים המעותדים ליתקן. בבא בן פרץ. אחת לאחת. וגם מה שמעותד לאחר התחיה. ובראשון אתחיל והיא פירות הארץ. והב' היא פירות האילן. הענין הוא כי מה שנתקלקלו הפירות. הוא כי מאז הוציאה האדמה קוצים ודרדרים ומקצ' החטה נעשה זונין. וכמ"ש בב"ר (פ' כ"ח) שנעשית הארץ כילדת לזנונים. שמקבלת חטה ומוציאה זונין. ושע"כ נקרא זונין מלשון זנות. והנה אין ספק שזה כיוונו רז"ל (במדרש פר"א פ"ה) שאמרו כי כשהמטר הוא מלמטה. הארץ מתעברת כאשה הרה לזנונים. אבל כשהקב"ה פותח את אוצרו הטוב את השמים. אז היא מולידה כאשה מבעלה. ועליו נאמר כי כאשר ירד כו' והולידה כו' ומוציאה דברים טובים. וכן פירות האילן אילני סרק לא עשו פירות. וגם שאר פירות לקוים. ובזה יאמר ונתתי גשמיכם המיוחדים לכם מאוצרי הטוב. באופן שע"י כן ונתנה הארץ יבולה. הוא מה שמובילים לה. אם חטה חטה. אם שעירה שעורה. אך לא זונין שהוא מין שאין מובילין לה. וגם לא קוצים ודרדרים שלא הובלו לה. וגם עץ השדה יתן פריו אשר נתייחד לו טרם חטא אדם. ומה גם לדעת האומרים בב"ר (פ' ה') כי הארץ הוסיפה על הצווי. שהקב"ה אומר עץ פרי עושה פרי. שעץ פרי בלבד יעשה פרי. והיא הוסיפה ותוצא הארץ עץ עושה פרי אפי' עץ שאינו עושה פרי עשה פרי. שהם אילני סרק. הנה נא תיקון הב' דברים. פירות הארץ ופירות האילן. ולא בזעת אפכם תאכלו לחם לסעוד הלב היגיעת טורח דיש ובציר כאדה"ר כשחטא. כ"א שאחר שהשיג לכם דיש את בציר כו'. עכ"ז תחליפו כח כי לא תאכלו אח"כ לחמכם לסעוד הלב מהטורח. רק לשובע לשבוע לחם בלבד. ולמה שמה שלקו פירות הארץ ופי' האילן היה מאשר חלה על הארץ כח הטומאה כנודע. עתה אסלק כל כח טומאה מהארץ. ואשרה כח הקדושה. והוא כי לא אשלוט כח שום אומה. שהוא מפאת שום טומאה עליכם. כ"א וישבתם לבטח בארצכם. ולא עוד כ"א שאשרה קדושה על הארץ. וזהו ונתתי שלום בארץ. וע"י כן תסתלק כל רוח טומאה. ויוכר במה כי ושכבתם ואין מחריד. כי יתבטלו כל כחות טומאה המחרידים לאדם בשכבו. באופן תראו בחוש כח ביטול הטומאה. וגם חיה רעה שהיא מפאת הטומאה אז תשב'. וז"א והשבתי חיה רעה מן הארץ. הרי הב' מהו'. ועל הג' והיא זוו. אמר גם אני אפרוש זיו קדושה על פניכם. עד גדר שכל הגוים הבאים עליכם בכת טומאותם. יפלו מבהיקת צלם אלהים שעל פניכם המטיל מורא על כל חיה ועל האויבים אשר לא מבנ"י המה. כי הנה וחרב לא תעבור בארצכם ולא תמצא. כענין מגן אם יראה ורומח כו' שעל ידם תנצחו. ועם היותה כלי נשק עכ"ז ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם. ואין זה כ"א זיו פנים מצלם אלהים שעל פניכם. תפיל עליהם אימתה ופחד ונפלו מחרדת אלהים איש בחרב אחיו. וז"א לפניכם שהוא בהיותם לפני פניכם:

וש"ת אם לא יחרדו ויפילו מאימת חרב וחנית כי אינם. אולי יחרדו מרבוי העם הרודפים אך לא מחותת זיו פניכם. הנה ראו עתה כי לא כן הוא. כי הלא לא יהיו הרודפים רבים. כ"א חמשה. ומאה מכם רבבה ירדופי. הרי שאין הנפילה לא מאימת נשק וברזל. ולא מרבוי הרודפים. אך אין זה רק מזיו פניכם. וז"א ורדפו מכם חמשה כו'. אך הוא כי מה שונפלו אויביכם הוא למה שהם לפניכם שמוראכם מזיו פניכם של צלם אלהים. תפול עליהם חרדת אלהים:

או ע"ד האמור בדרך הא' כי בראשונה תצטרכו לרדוף. ואח"כ בלי רדיפה רק בהיותם לפניכם מבלי שתרדפו יפלו לפניכם. וז"א ונפלו כו' פעם שני. ואומרו לפניכם ולא אמר לפניהם. באופן כי זה יורה כי צלם אלהים אשר יתוקן הוא הפועל להכניס כח הטומאה. וכ"כ יהיה אור פניכם חשוב לפני. כי ופניתי אליכם. וע"י הביטו אל אור פניכם והרביתי כו' והוא כי הנה בסלוק כל האויבים כנזכר ישאר כל העולם לישראל ויהיה העולם שמה במתי מעט. באופן צריך ב' דברים (א) רבוי עצום היא ברכת יעקב ופרצת ימה כו' ובהיות רבוי לא יבצר מהיות בכללם בלתי כשרים מכלי עולם ולקיים העולם הנה אפשר באחד מב' דברים. (א) על ידי הקשת אשר נתן הוא ית' בענן כד"א (בראשית ט') וראיתיה לזכור ברית עולם. (ב) ע"י הצדיקים שבדור. כמאמר רשב"י אל ריב"ל (בב"ר פ' ל"ה) נראתה הקשת בימיך. לומר כי אשר צדקתו מרובה. א"צ זכירת ברית ע"י ראייתו ית' הקשת. כד"א וראיתיה לזכור ברית עולם כ"א לראות פני הצדיק. והנה זה אמר רשב"י לריב"ל (שם) בראותו אותו בלתי טועם טעם מיתה כמפורש בגמ':

ונבא אל הענין אמר הוא ית' ופניתי אליכם. כלו' הנני חפץ להקנות העולם כלו לכם המתקיים ע"י ברית הקשת. וצריך להפרותכם למלאו וע"כ בהיותכם הולכים בחקותי כו' שאתם צדיקים איני צריך להביט פני יעקב אשר נדרתי לו להפרות זרעו עד בלי מצרים. וגם לא לקיים עולם לפנות אל קשת הברית. כ"א הביט אל אור פניכם מספיק לקיים הברית. והוא ענין שאות רשב"י לריב"ל נראתה הקשת כו'. וז"א ופניתי כלומר כשאפנה אליכם להסתכל בפניכם יספיק שוהפריתי אתכם כו'. וכן ע"י מה שאפנה אליכם ולא אל הקשת. יספיק זכותכם שוהקימותי את בריתי שהוא לקיים עולם אתכם ובכם. ולא ע"י הקשת. באופן שמרוב קדושתכם שתכנה כח הטומאה מן הארץ. גם שוהרבתי אתכם עד מלא כל הארץ. לא תדחקו במזונות. כ"א שואכלתם אז עם היות שואכלתם ישן נושן. שהוא כמפורש למעלה כי תאכלו של ב' שנים. ועל שנה שעברה שהוא ישן. תוציאו מאוצרותם לשום החדש. כי לא יספיק מה שהוא מהישן נושן לשים בו החדש. הנה עד כה דברתי על השלשה דברים מהו' שהם פרי הארץ ופירות האילן וזיוו. ועל הד' והיא חייו. אמר ונתתי משכני בתוככם שאעשה אתכם משכן ומושב לשכן יה אלהים. כי תשרה שכינה בתוך גויותיכם. והיא הד' שהיא חיי. כי אשכן שכינה בכם באופן שלא תמותו וע"כ אמר ולא תגעל נפשי אתכם שתחיו לעולם. והוא על דרך הקודם שבהיות שכינה בקרבכם לא תגעל נפשי שבקרבכם אתכם. כי שלום יהיה בין גוף והנפש. וכמאמרינו על פסוק הנני נותן לו את בריתי שלום. שארז"ל (סנהדרין פ"ב) שהוא שיחיה לעולם. ולא יתכן כנותו את החיים בתואר שלום. אם לא כדברנו זה. כי בהיות שלום בין הגוף והנפש להיות גם בו שכינה. ע"י כן והיה זה שלום וחי לעולם. הרי מהות דברים הד'. ועל הה' והיא מאורות שיהיו זכים ומאירים מעין אור רוחני. אמר והתהלכתי בתוככם. כי אז יהיה ה' לנו לאור עולם. כי לא ימצא במקום זולת מקום. באופן שהמקום לא יהיה בו שלא יגיה אורו בו. כ"א והתהלכתי בתוככם של כלכם הממלאים את העולם. כמדובר בפסוק ופניתי אליכם. כי אז יהיה לנו ה' לאור עולם. כד"א (ישעיה ס') כי ה' יהיה לך לאור עולם קומי אורי כי בא אורך כו' ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. וז"א והתהלכתי בתוככם להאיר לכם. וש"ת כי הקירוב דעת כ"כ עמי. תגרום לכם גאוה לבלתי הכיר גדולתי. לא כן יהיה כ"א והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם. ואשר אמרתי שאהיה לכם ואתהלך בתוככם. לא יהיה כמו זר בעיניכם. כי הנה אני ה' אלקיכם שהכנסתי במצרים והוצאתי אתכם בעצמי. והראיה ששדדתי מזלם מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם. הם השר עוז"א וכל כחותיו המקיים את עול מצרים עליכם שהיו המוטות המחזיקים. ואלו לא הייתי עושה בעצמי מי היה יכול לעשות כל זה. ואז וה' הולך כו' ולילה בעמוד אש כו' להאיר להם. וכ"ש עתה שתהיו צדיקים יושר. ועל הו' והיא קורתו. אמר ואולך אתכם קוממיות. והוא מז"ל שמדבר על קומת אדה"ר וז"ל (בב"ר פי"ב) ואולך אתכם קוממיות רבי יודן אמר ק' אמה כאדה"ר. ר"ש אומר מאתים אמה. ר"א בר"ש אומר ש' קומ מאה. מיות מאתים. ר' אבהו אמר תשע מאות אמה ע"כ:

והנה מה שהכריחם לדרוש לשון קומה. הוא ממה שלא נאמר חירות או חפשיות. ע"כ פי' לשון קומה או של מאה או מאות. והלא כמו זר נחשב תעשה תורת ה' חשיבות משיעור קומת האדם. מה יתן ומה יוסיף בו הארוך יהיה או קצר. ולא עוד אלא שאמרו כי על אשמת אדם גדעו אורך קומתו. והעמידום על ק' אמה:

אמנם אומר כי יודע דעת עליון הוא יודע כי צלם דמות תכונת האדם יש לו סוד נכמס. וגם שיעור קומת האדם הוא הוראת בחינ' נפשו. כאשר בזמן הזה אדם יולד בן אמה א' אשר לו בצאתו לעולם בנפש לבדה. ובבא שיעור קנות רוח לראוי אליה שהוא בן י"ג כבר יש בו ב' אמות. ואח"כ שהוא שיעור הראוי אל הנשמה גדל אמה אחת שהוא ג' אמות. כי זה כל האדם והנה היו שעורים לאחדים בזמן החסרון. אך בהברא אדם או לעתיד. לאדם נתנו המאות תחת האחדי'. כי האחדים היום על מיעוט ההשגה. יהיה לפנים המאות. כי בן י"ג היום היה בתחלה ק'. וכן לעתיד החוטא בן מאה שנה ימות:

ולבא אל הענין בקיצור נמרץ ריש מלין אומר. כי כל נפש רוח ונשמה היא כלולה מעשר כחות אלהיות עליונים כנודע. כי חלק אלהי ממעל היא. גם ידענו כי כל אחד מג' אלה. נפש רוח ונשמה. יש לה בחינה מיוחדת מי' כחות עליונים. הנפש מא'. והרוח מאחרת. והנשמה מאחרת וכל אחת מהעליונו' כלולה מעשר. וכל חלק מהעשר שבכל א' גם הוא כלול' מעשר. וגם כל א' מאלו נפש רוח ונשמה כלולה מכל הק' שבבחינה ההיא שמשם יוצא' לשנים. והשנית לשלישית. ועל כן הורא' היות קומתן ק' אמה. היא כי אחדותן כלול מעשר. והעשר מעשר. שהן ק' בחינות הכוללות כל פרטן. ודעת רשב"י כי הנפש תבא תחלה. ועליה יהיה לאיש ק' אמה. והרוח שרחוקה מהנפש תבא אח"כ. עם הנשמה שקרובה אליה. ודעת ר"א שכל א' באה בפני עצמה ועושה ק'. הרי ש'. ועדיין אין להם רק כל א' ק' מבחינת שורשה בלבד. הנפש מבחינת הכח שממנה יצאה. והרוח מבחינת מקומה גם הוא. והנשמה גם היא ממקורה. אך דעת הרביעי הוא שכל שלמתה שכעת אותן השלש נמצאו יחד. וכל א' היה לה עירוב דעת עם השתים. ע"כ גם בבא כל א' לעתיד בפני עצמה. תבא בצד מה כלולה משלשתן. ע"כ בבא כל א' תכלול קומת מעלתה ש' אמה מכל אחת. נמצאו שלשתן בבואן זו אחר זו תשע מאות אמה. ומה שאומר ואולך שמורה על העבר. יהיה דעתם שאומר הוא ית' כשהוציאם ממצרים. היה לכונת הוליך אותם לקוממיות ע"י התורה:

או יאמר ע"פ דרך זה. ונתתי משכני כו' ענין מאמרנו על פסוק תביאמו ותטעמו בהר נחלתך כו'. והוא כי הנה ג' בתי מקדש הן בית א . ובית ב . ובית ג . והנה השנים היו מעשה ידי אדם והנה כתוב אצלנו שהא' היה בזכות אברהם. והב' בזכות יצחק. והג' המקווה בזכות יעקב. וע"כ הב' היו מעשה ידי אדם ולא נתקיימו. כי זה היה לו ישמעאל. וזה ה"ל עשו. ולכן זה קוראו הר. וזה שדה. אך הג' שבזכות יעקב שקראו בית. שהוא קיים לעד. ההוא יבא רוחני מעשה אלקים ולא יטלטלו עוד: וזה מאמר משה ובני ישראל לפניו יתב' דרך בקשה. תביאמו ותטעמו כנטועים שלא יטלטלו ולא יגלו עוד משם. כנטועים בהר נחלתך ולא יהיה מעשה ידי אדם. רק אותו המכון אשר לשבתך פעלת ה' הוא מקדש רוחני כוננו ידיך. וזה יאמר פה הנה אתם מעותדים. כי ונתתי משכני מעשה ידי בתוככם מעתה באופן שלא תגעל נפשי אתכם כלל לגרש אתכם מארצו. כאשר אם יקדימו בית ראשון ושני שבזכות אברהם ויצחק. ובזה באומ' ונתתי משכני הוא אור ה' והוא תיקון זיוו ותיקון המאורות בעצם. כמפורש בנביאים במקומות רבים והיא אומרו בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. כי משם אורה יוצאה לעולם. ולפי זה אומרו והתהלכתי בתוככם. הוא תיקון חייו שאומר הוא יתברך. מה שאני מטייל עם הצדיקים בגן עדן שהוא עם רוחם. אטייל עמכם בגוף ונפש. ואין זה רק כי גם החומר יהיה זך ולקדש יחשב. והוא תכלית מה שאחר התחייה. הנה לפי דרך זה אין כוונת הכתובים ייעודים גשמיים חלילה. כ"א אדרבה אומר תחלה אושר ימות המשיח. ועוד מוסיף לתקן לנו מהלכים להשיג האושר שאחר תחיית המתים. מעתה בגוף ונפש מבלי נמות. שהוא כי בו נדבק בעה"ז. והוא תכלית כל האושר המקוים הרוחני ב"ב. ובדרך הזה יצדק מה שדמו רז"ל רוב פרטי הברכות האלה. אל מה שהיה קודם בימי אדה"ר. ולמה שעתיד להיות בימות המשיח שמפורש בדבריהם ז"ל: ( וע"פ ) ג' הדרכים האלה אשר דרכנו בם. אפשר יתכנו דברי רז"ל (במדרש פרשה זו) וז"ל א"ר חנינא בשם רבי אחא חשבתי מתן שכרן של מצות והפסדן של עבירות. ואשיבה רגלי אל עדותיך. רבי מנחם חתניה דרבי חנינא אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה. אם בחקותי תלכו מה כתיב תמן ונתתי שלום בארץ. ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן ויספתי ליסרה אתכם. רבי אבא בריה דרבי חייא בשם רבי אמר. חשבתי ברכות וחשבתי קללות. חשבתי ברכות מאלף ועד תי"ו. וחשבתי קללות מוי"ו עד ה"א ולא עוד אלא שהן הפוכות. הא כיצד אם זכיתם אני הופך לכם הקללות לברכות. אימתי כשתשמרו את תורתי ע"כ:

וראוי לדעת מה ענין ג' מיני דרשות אלו. ובמאי פליגי. ועוד לר' חנינא יראה שדוד המלך ע"ה היה עובד את ה' מחמת שכר ועונש. ועוד כי מ"ש ואשיבה רגלי שהיה סר מהן. והאם היה תחלה מסכל השכר ועונש. ואח"כ היה מחשב ושב. ועוד כי אדרבא ראוי לשרת שלא ע"מ לקבל פרס. ועוד לרבי מנחם האם אין בברכות יותר מונתתי שלום. ואין בקללות יותר מויספתי ליסרה אתכם. ומה ענין זה אל שובו אל העדות מבכל יתר המקראות. ועוד ברבי אבא מה ענין החשבון הלז. שהברכות מאלף ועד תי"ו ומה יתן ומה יוסיף. הלא אין העיקר תלוי רק במהות הברכות. ולא על החילם באל"ף וסיימם בתי"ו. וגם אומרו והקללות מוי"ו עד ה"א אין דבר. וגם זה מה יתן ומה יוסיף. ואם הוא שמשלים מהוי"ו ועד תי"ו. וחוזר להתחיל עד ה"א. א"כ גם הן מאלף ועד תי"ו. כי זה כל האותיות. ומה לי אם יהיו כסידרן או שלא כסידרן. ועוד כי מהצורך להשתמש באותיות. לא בקללות ולא בברכות ועוד שאין אומרו הפיכות צודק יפה. ועוד איך הוא היפך הקללות. ועוד כ"א יזכו אין קללות. ומה הוא ההיפוך שיתהפכו ועוד אומרו אימתי כשתשמרו את תורתי. מי לא ידע שאומ' אם זכותם הוא שישמרו את התורה:

אמנם יתכן כי ג' השלמים האלה המה ראו הקושי הנופל בייעודים האלה. והעונשים שלעומתם. והנה אלו ואלו ייעודים גשמיים ועונשים של העה"ז מה שאמונתינו שלמה ואמתית הייא בהיפך. כי שכר מצות בהאי עלמא ליכא כי אם היום לעשותם ומחר לקבל שכרן. וגם עיקר העונש הוא בגיהנם כי ערוך מאתמול תפתה. והראהו ית' לאברהם והנה תנור עשן כו'. וגם הוא מאמר הכתוב אשר אור לו בציון. ותנור לו בירושלים. והנה הערה זו תעורר לב אנוש לבא להרהר חלילה בענין עולם אחרון. ע"כ באו השלמים האלה. והצד השוה שבהם. כי ע"ז נתעורר דהע"ה. וזאת השיב אל לבו כי חשב דרכיו והשיב רגליו מדחי על חקיר' זו אל עדותיו ית'. אלא שנחלקו בדרך תשובת הדבר לא ראי זה כראי זה. דעת רבי חנינא הוא הדרך הא' שכתבנו כי אין ייעודי התורה שכר המצות. רק מתת ה' אשר הוא ית' נותן בלי ניכוי שכר וקרן. ועיקר השכר צפון לע"ה. מש"כ הקללות. כ"א שינכה ה' עונש גיהנם בצרות העה"ז. ע"ד אז"ל (בקדושין מ') שהמצות עושין פירות והעבירות אין עושין פירות כד"א (ישעיה סימן י) אמרו צדיק כי טוב כי פרי כו' או לרשע רע כי גמול ידיו כו' ולא פירות וזה מאמר רבי חנינא חשבתי במחשבתי מתן שכר של מצות. כלומר מה שהוא מתנת השכר ולא השכר עצמו מש"כ בעבירות רק הפסדן של עבירות כי המוסר הוא ההפסד חמש ולא מתן פירות. כי אין פירות לעבירות כמ"ש רז"ל (שם) על פסוק אמרו צדיק כו' ובזה אשובה רגלי מהמבוכ' אל מדותיך. כי כל הייעודים הגשמיים מתן הוא של השכר העתיד. ולא עצם השכר. והוא הדרך ה א' שכתבנו. אך ר"מ מתרץ בדרך ה ב' כי אין הענין רק להכין את עובד ה' להעמל בעבודתו להסיר המעיקים. מש"כ בקללות רק עצמות העונש. והכריח הדבר ממה שבטובה ובהפכה. יש טובה ויש תוספת עליה. כאו' ונתתי נשמיכם וכו'. ותוספת הטובה שהיא מתנה ב'. היא ונתתי שלום וכו'. כן ברעה יש תוספ' על הפורענות שמזכיר. והוא ויספתי ליסרה אתכם. והלא כלל ידוע הוא כי מרובה מדת טובה ממדת פורענות. וא"כ למה בתוספת הטובה אינה הטבה באנשים. כ"א שלום בארץ אשר כל טובו אינו רק סילוק היזק. שהוא ושכבתם ואין מחריד. ובפורענות הוא אומר ויספתי ליסרה אתכם שהוא ייסורין בהם עצמם. אך אין זה כ"א שאין ייעודי הטובה רק הכנה להיטיב וסלוק המכשולות המעכבים מלעבוד את ה'. וע"כ אחר סילוק עיכוב חסרון לחם. הלא ימשך עיכוב גדול מהראשון. והוא טרדת האויבים כי לשמע רוב תבואות יבואו כארבה לרוב. ע"כ הוצרך לסלקו והוא מז"ל במדרש (פ' זו) וז"ל ונתתי שלום הרי כל הטובה הזאת. אם אין שלום אין כלום. לכך ונתתי שלום. והנה אם הוא עצמות שכר אינו תוספ' על הקודם רק סילוק היזק. ומה גם כי על כל מצות קנייניו' הוא. אחר שכל המכוון הוא סילוק עיכוב גדול. הוא תוספת סילוק עיכוב גדול מהקודם. וז"א חשבתי מה שכ' כו'. אך דעת רבי אבא הוא הדרך הג'. כי כוונת הייעודים הוא להטיב. בהמשך מאל"ף ועד תי"ו. הוא כלהאושר המקוה מראש עד סוף עד תכלית הבריאה. שהוא לזכותנו שנהיה לפניו ית' מרכבה אליו בגוף ונפש. מה שהוא עתיד להיות אחר התחיה עתה מבלי נמות יהיה לנו כל הטוב. מאל"ף ועד תי"ו. שהוא עד התכלית בלי המשך. ונשא המשל באותיות למה שאין לך מצוה מכל מצות התורה שאין לה אחיזה באות מאותיות התורה הבלתי נפרדות ממנו ית'. וכל מיני אושר מסתעפים מהם. והמקיים התורה קונה אושר ברוחניותן וקדושתן. הבלתי נפרדות ממנו ית'. הפך העובר בכל התורה חלילה. שפוגם בכל האותיות וכמז"ל (במדרש איכה) שע"כ הקינות היו באלפ"א בית"א על כי עברו על אותיות התורה ומנגדות אותו. וע"כ התחילו הברכות ב א' וסיימו ב ת' לרמוז לנו ענין הייעודים האלו. כי אינם גשמיים רק כוללים כל האושר מ א' ועד ת' שהוא כל אושר הרוחני כמפורש בדרך ה ג' שכתבנו. שלא רצה ית' יהיה שכר מלות טובות העה"ז. כי הבל המה. אך בקללות לא כן הוא. כ"א שרצה הקב"ה לייסרנו בייסורין של עה"ז. כי הבל המה. ולא בעונש רוחני ועצום של העולם העליון. וזה רמז בהתחילו בו' ואם לא תשמעו. וסיימו ב ה' כאומר אני ה'. לרמוז כי אשר אין דבר בין ו' ל ה' כי אין ביסוריהן ממש ועיקר. כי הן של העולם של הבל וזהו סיימו ב ה' כן ייסוריהן אינם רק של עולם הזה. ושמא תאמר א"כ יתחילו ב ד' ויסיימו ב ה' . לז"א ולא עוד אלא שהן הפוכות. שמתחיל במאוחרות ומסיים בשלפניה. אם זכיתם שהוא שתשובו בתשובה. אני הופך כו' והוא מאמר הכתוב דרכיו ראיתי וארפאהו וכו'. ואשלם ניחומים לו ולאבליו כו'. והוא כי בשובם אחר מכותם על אשמותם. מהפך להם הוא יתברך הקללות לברכות. ומטיב להן כנגד מה שקבלו רעה זולת שכרם הטוב. וכונת הכתוב הוא לו ב' דברים של הטבה בתת העונש בעה"ז ולא מניחו לע"הב כשכר המצות. (א) שהוא עונש של צרות העה"ז שאינן בעצם. (ב) שבהיותם פה יש לנו היפוך מהקללות לברכות משא"כ אם היה נשאר העונש לאותו העולם. שלא היה ההיפוך הזה אחר העונש וטעם כי פה שבים ושומרים התורה. ומהפכים להם הקללות לברכות. אך בעולם ההוא אין מעשה וכשרון ושמיר' התורה שם. וז"א אימתי כשתשמרו את תורתי כלומר משא"כ שם שאין שם שמירת תורתי:

או יאמר שמהפך הקללות שהזדונות נעשית כזכיות. ע"י התשובה ולהיות שבגמרא (יומא דף פ"ח) אמרו כי כששב מיראה נעשו כשגגות וכאשר מאהבה נעשה זכיות ע"כ אמר אימתי נעשים כזכיות להתהפך הקללות. הן מ"ה קטיגורים אשר ברא להתייסר והתקלל על ידן לסניגורים שמתברך בהם. כשתשמרו את תורתי. למה שהיא תורתי שהיא מאהבה ולא מיראה. וז"א תורתי ולא אמר את התורה. עם היות שלא דבר עד כה כאלו הוא יתברך המדבר. רק מא' אני הופך כו'. ובאו' תורתי:

או יהיה שדורש ההיפוך ה"א וי"ו וה א' עד ת' שבברכות שמהפך ה ה' שהיא דין. אל ה ו' שהיא רחמים. אימתי כשמקיימים את התורה. שהיא מ א' עד ת' שקודם ה ו' :

יד

ואם לא תשמעו כו' .

ראוי לשים לב א' אל אומר העדר עשיית המצות זה פעמים ולא תעשו את כל המצות האלה לבלתי עשות את כל מצותי. ואם הפעם הב' היא כוונה להפר ברית כאומרו להפרכם את בריתי א"כ הם ה' דברים ואיך יאמר שבע כחטאתיכם. ואם להפרכם כו' הוא ענין בפ"ע. מלבד מה שהקשינו יקשה למה הפריד בין אומרו למעלה ולא תעשו את כל המצות האלה אל או' לבלתי עשות כו' בין שעניינם א'. בין שאינם א' וגם אומ' למעלה ולא תעשו ולמטה לבלתי עשות. שנראה שאין הענין רק הכנה לבלתי עשות אחר שהזכיר העדר העשיה ממש. וגם אומרו למעלה המצות האלה ולמט' אמר מצותיו:

ועוד כי או' שבע על חטאתיכם א"א לו' כי שבעתים יוקם חלילה. כ"א ז' פורענות על ז' חטאת. והנה אינם רק ו' והנה מה שמחלקן רש"י לשבעה יראה דוח' שאו' ואם בחקותי תמאסו שהוא מאוס באחרים העושים. וכן לבלתי עשות שהוא מונע את אחרים העושים. ושאו' את כל מצותי שהוא כופר שלא צויתים:

ועוד איך הז' פורעניות מקבילים אל הז' עבירות:

והנה נינקוט מיהא מפרש"י ז"ל מה שמחלק לבלתי עשות את כל מצותי לשנים. ויהיה הענין שמלמדנו הוא ית' דעת נזהר מהיצה"ר. כי קו לקו מרחיק את האדם מקונו עדי אובד. והוא כי לא יתחיל לומר קום עבוד אלהים אחרים חלילה כ"א בקטן יחל לאמר לו לא ישמע לקול מורים ומלמדים תורת ה'. והיא תחלת הרחיקו אותו נדוד מעבודת ה'. והוא אומרו ואם לא תשמעו. וממנו יבא אל הב'. והיא ולא תעשו והוא תת רפיון ידים לפרוש ממעשה המצות מכולן או ממקצתן. וזהו ולא תעשה את כל המצות האלה. אך עדיין אינו מואס בהן. ועוד מעט יבא אל השלישית והיא גדר מאוסה. אך לא תתחיל המאוסה במשפטים שהדע' מחייבן רק בחקים. וזהו או' ואם בחקותי תמאסו וממנה אל הד' היא לגעול גם במשפטים שהדע' מחייבן. וזהו ואם את משפטי תגעל נפשכם שהוא כי תקנו תכונה רעה בנפש. גורם לגעול מה שאין צודק בו מאוסה שהוא משפטים המתקבלים ללב. וז"א תגעול ולא אמר תמאס לומר שגועלה מה שמתקבל בקרבם. ועדין תעשו אותן מצות אנשים מלומד' ותמנעו מעבירות מפני הבושה וכיוצא בה. אך מזה תבאו אל הששי'. והיא את כל מצותי שתהיה הגעילה גם לעשות מעשה הרעה בפועל. וזהו את כל מצותי לכלות המצוה ל"ת. וזה מחמת גועל נפשם במצותיו ית' כי איננו חפץ עשות רצונו. וז"א פה מצותי ולמעלה לא אמר אלא מצות סתם. ומזה יבאו אל השביעית והיא לעבור העבירות ממש להכעיס ית' חלילה. וז"א להפרכם את בריתי. והנה אף אני אעשה זאת לכם מעין זאת מדה כנגד מדה. על אשר מאנתם לשמוע בקול מורים שהוא ה א' . והפקדתי עליכם בהלה ומהומה המערבב' ומעכב' את האדם משמוע. נמצא שגם אני עושה לכם העדר שמיעה. וז"א אף אני אעשה זאת כי מאנתם לשמוע מרוע בחירה. אמנע מכם שמיעה בהכרח שתרצו ולא תוכלו. ועל ה ב' והיא ולא תעשו כו'. שעם היות לכם יכולת לעשות התרפיתם. אביא עליכם שחפת וקדחת המבטלים ומרפים כח כל איבריכם על ערש דוי מעשות שום דבר. וכנגד מה שבחקותי תמאסו כי תמשכו אחרי עיניכם כי מאסתם במה שאין לו טעם לפי ראות עיני בשר לכם. כנגדם אביא לכם מכלות עינים, ועל ה ד' והיא שבמשפטי תגעל נפשכם. אבא על נפשכם מדיבות נפש. ולעומת ה ה' כי יהיה הגועל נפ' גם לבלתי עשות מעש' המצו' באומרכם שהו' פועל ריק. אביא עליכ' שפועל ידיכם יהי' לריק. והוא כי וזרעתם לריק זרעכ' ואכלוהו אויביכ' כי לא עבדת' את ה' ותעבדו בעד אויביכם. וכנגד הו' כי בקום עשה הייתם עושים מעשה הרעה. בחשבכם שלא ישלוט ה' בכם לנגוף אתכם בעברכם רצונו במאוס ובפועל. שהוא שליל' פני השגחתו ית'. לכן כנגד זאת ונתתי פני. הם פני השגחתי בכם ויקומו עליכם אויביכם ונגפתם לפניהם. ולא שיצטרכו לנגוף אתכם כ"א שנתתי פני בכם מאתי תנגפו לפניהם. למען תכירו השגחתי. ובקום עשה ורדו בכם שונאיכם כאשר בקום עשה עשיתם את הרע. ועל הז' שהיא להכעיס ממש להפרכם בריתי כלוחמים אתי חלילה ע"כ ונסתם ואין רודף אתכם. כלו' ראו עתה רעת רעתכם. כי אתם חבבתם להלחם בי. והנה תראו כי אצ"ל הקלה שבבריותי שתוכל לכם כאשר הראתי לטיטוס. כ"א אפי' ההבל וההעדר יבהלכם ותנוסו ממנו. כי הלא ונסתם ואין רודף אתכם. ואם ההעדר בלי מה תנוסו ממנו. ומה תעשו מבורא העולמות כלם שכלכם כאין נגדו. אנה תנוסו לעזרה. ועד היכן תגיעו שטותכם להתקומם עליו להכעיסו ולעבור ולהפר בריתו:

טו

ואם עד אלה כו' . הנה מהראוי יאמר ואם באלה ולא עד אלה. ועוד או' לא תשמעו לי ולא אמר לא תוסרו לי כמאמרו יתברך אחר כך ועוד אומרו שבע על חטאתיכם ואינן אלא ו'. ורש"י ז"ל הוצרך לעשות מאו' ועץ הארץ לא יתן פריו ב' דברים והוא דוחק גדול מאוד. ועוד או' ליסרה אתכם ולא אמר אעשה לכם. כאו' למעלה אעשה זאת לכם. ועוד או' ואם תלכו כו' ויספתי עליכם מכה שבע כו'. כי מאו' מכה נראה שהיא א' וכן הוא בפשיטות. כי היא משלח' חית השדה שהיא המשכלת ומכרתת הבהמו' וממעטת אותם ומשממ' דרכיהם ואיך יאמר ז' ואם כי א' תסתעף לז' הנה אינן אלא ד' בלבד. אך למד לנו הוא ית' דרך אורחו' מוסריו. והוא כי כאשר יפליג איש ברשע מעין כל הכתוב. הוא מביא יסורין מקבילות אל כלרוע בחינות המעשים הרעים. למען יתן אל לבו כי רע ומר עזבו את ה'. ויתעורר לשוב בהכיר השגחתו. ואם על ז' מיני עבירות כענין הכתובים האלה או י' הביא הוא ית' עליו ז' פורעניות זו אחר זו כמספרם כמשפט הכתוב בפ'. ואחר הפורענות האחרון נתעורר ושב מהיום ההוא ומעלה. אל יעלה על רוחו לומר אך עשרתי. כי בכל הייסורין שבאו עלי עד כה נתכפרו עונותי. כי לא כן הוא כי כל מה שבא עליו טרם ישוב בתשובה לא יחשב לו לכפר' עון אשר חטא. כי הלא בכלן היה מחזיק במרדו ולא הועילו לו יסוריו רק לעוררו מתרדמ' אולתו. ומעת שובו והלאה יביא עליו הוא ית' ייסורין ממרקין על עונות ראשונים. וייסורין ראשונים יפלו. כי טמא היה באותה שעה. והיא א' מהדרכי' האפשריים ונכוני' בפ' וילך באו' ועזבני והפר את בריתי וחרה אפי כו' ועזבתם כו' והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאונו הרעות האלה כו' הנה זאת תשובה גמורה. ואיך יאמר ע"ז וחרה אפי בו ביום ההוא. וכי זו תשובה וזו שכרה. אך יאמר כי הנה כל הקודם היה לעוררו ולהקיצו שיכיר כי מעזבו את ה' בא עליו הרעה. ולכן כאשר יעור משנת אולתו ויאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי כו'. אומר הוא ית' הנה בייסורין ראשונים לא כופר כי היה במרדו רק נעור משנתו. ועדיין עון עצמו לא נמחק וצריך יסורין ממרקין. לכן ואנכי הסתיר אסתיר כו' כי פנה אל אלהים אחרים שהוא העון עצמו. ובזה לא יקוץ השב לה' מיסורין הבאים עליו כי מחוייבים המה. כי מעתה שבא להתרפא צריך ההקזו' והרקות להרפא כחולה השם עצמו ביד רופא שמדכאו ומרעיבו ומקיזו ומשקהו השקאו' מרו' והרקו'. מה שלא היה כן טרם נתן רשו' לרופא לרפאותו. וזה יהיה מאמר הכתוב פה ואם עד אלה לא תשמעו לי. כ"א אחר כל אלה שתתנו לבבכם לשמוע ולשוב. אל יעלה על רוחכם שנמחלו עונותיכם בייסורין ההם. כ"א ויספתי שני'. והטעם כי מתחלה לא היה מוסר רק הקיצה לעורר. אך עתה יהיה ליסרה ולמרק העונות. וזהו שבמל' ויספתי יש טעם מפסיק מעט. וע"כ מתחלה אמר אעשה זאת לכם ופה אמר ליסרה. כי מתחלה לא היו ייסורין ליסר ולמרק רק עשות מדה כנגד מדה לעורר בלבד. והטעם כי. הייסורין שאוסיף יהיה ז' הם הז' הנז' למעלה. וזהו ויספתי שהוא הוספה שני'. והטעם הוא מפני שהם כחטאתכם מדה כנגד מדה מעין החטאים כמ"ש. ועוד אביא אליכם ו' פורעניות אחרים והם ושברתי את גאון עזכם כו' ואם בו' אלה תלכו עמי בקרי. כי תאמרו כי מקרא הוא ולא בהשגחה. כי לא תאבו לשמוע לי באמרכם כי מאז שבתם לשמוע היצר לכם פורעניות אז ויספתי עליכם מכה א' למען יהיה ז' כחטאתיכם שעל הששית הקודמות אביא זאת להשלים מנין הז' שהם כחטאתיכם. והוא כי והשלחתי כו' שא' היא לבד:

או שעור הכתובים ויספתי ליסרה אתכם למרק העונות ז' כחטאתיכם. והנה הם ושברתי כו'. והנה השביעי' לא אביאנה אם לא שע"י הו' לא תכירו ההשגחה. או לרז"ל שעושין מעבודה' עראי. וזהו שאחר הו'. אומר ואם תלכו עמי בקרי. אז והבאתי הז' כי רבה היא מאד. וזהו אם תלכו כו' ויספתי ליסרה אתכם מכה א' ובה הם ז' עם הקודמות כחטאתיכם:

כג

ואם באלה לא תוסרו כו' . ראוי לתת לב אל שינוי הלשון לא תוסרו לי והלכתם כו'. שאינו כלשונות הקודמים. וגם מלת עמי מיותרת. וכן או' והלכתי אף אני עמכם בקרי. אם הוא שיביא עליכם מה שאו' והבאתי עליכם חרב כו'. א"כ כל הקדמת פ' זה מיותרת. ועוד או' והכתי אתכם גם אני. על איזה דבר מוסיף הגם. מי מכה זולתו ית'. ועוד מהו נקם ברית. וגם ראוי לשית לב איך מתחלקים ז' פורעניות הללו. כי לפירש"י או' ונתתם ביד אויב אינה מן המנין:

אמנם יאמר ואם באלה לא תקבלו מוסר להיות לי. והלכתם עמי כי לא תעזבוני מכל וכל והיא כי לא ביטלו עסק התור' עד סמוך לחרבן כנודע. ולא גלתה שכינה עד גלו תינוקו' של בית רבן וכמשז"ל (מדרש איכה) עולליה הלכו שבי כו' ויצא מבת ציון כל הדרה באופן שעודכם הולכים עמי בתורתי רק שלא תייחסו הצרות בהשגתה מאתי רק שהם מקרא. אף אני לא אעזבכם כ"א והלכתי אף אני עמכם ויהיה בקרי. כי לא אשגיח עליכם כ"א למקרי הזמן אניח לכם ולא אגין עליכם ומלבד המאורעו' רעו' והכתי אתכם גם אני. והוא כי הנה בידכם א' עבירות. הז' הנזכר למעלה. ואם לא תשמעו כו' עד להפרכם את בריתי. ואף גם זאת שהיא אמרכם שבמקרה היה לכם. והנה על השמיני' אניחכם ג"כ למקרי צרות המתרגשו'. ועל הז' עבירות למען תכירו ההשגחה. והכתי אתכם גם אני ביד זולת מקרי המאורו' ז' על חטאתיכם. והנה זאת אעשה לכם כי מה שחשבת' שהיו מקר' ולא השגח'. הנה היה על כי התחלתי להביא עליכם הצרת ראשונה על עבירה ראשונה על העדר השמיעם. שעליה אמרתי ואם לא תשמעו לי. ואח"כ על הב' שהיא ולא תעשו כו'. וכן עד האחרונה. והנה הז' עבירות נמשכו עד השביעית בהמשך זמן רב. וע"כ בבא עליהם מה שהוא כנגד ראשונה שבכלן לא הרגישו כי נשכח זכרה. וכן בבא עליהם מה שכנגד השנית עד סוף כלן. לא שתו לב אל היותן מקבילות אל רעותן כסדרן. כי לא היתה אז נגד פניהם כ"א האחרונה שבידיהם. ולא ראו מיד מה שהוא מקביל אליה. כ"כ עד עבור עליהם ז' צרות. וטוב טוב היה שילקו על מה שבידיהם בעת בא הצרה כי אז יכירו כי היא סבתה. וע"כ אמר הוא ית' הנה זאת אעשה לכם למען תשכילו ותרגישו ההשגחה. והוא כי אחליף הסדר ומאשר לפניכם בידי כי הוא האחרונה אתחיל והוא אשר עשיתם להפרכם את בריתי. ע"כ והבאתי עליכם ראשונה חרב נוקמת נקם הברית ההוא. כנגד מה שחשבתם להלחם בי שהיה להפרכם את בריתי. ואח"כ המשך עד הראשונה מהמאוחר אל הקודם. כי כנגד הששי' שהיא היותר קרובה מהשאר. והוא עשות עבירות בהעדר מורא שמים. ונאספתם אל עריכם הם ערי המבצר ממורא ב"ו. וכנגד הה' שהיתה ליבטל מלעסוק במ"ע כלל. אני אתן עסקיכם ליטפל בממותי דבר. כי ושלחתי דבר בתוככם. ועל הד' והוא כי במשפטי געלה נפשכם. אביאכם בצרה שתגעלו בנפשותיכ' להוציא' מגויתיכ' וזה ונתתם ביד אויב והוא כי הנה ארז"ל (שבת ל"ג) כי איך היו נתנו ביד אויב אלא שע"י מה שהיה דבר בתוכם. והיו המתי' בדרך תוך ירושלים. וקי"ל אין מליני' את המת בירושלים. ע"כ היו מוציאין מתיה' חוץ לעיר לקוברם והיו חיל גוי' שבחוץ הורגי' את המוציאי' את המת. וזהו ושלחתי דבר כו' ונתת'. והנה ראוי לשים לב אל לשון אומר ונתתם. כאלו הם מוסרים עצמן. ועוד כי הלא לא היו למסור עצמן למיתה לבלתי הלין את המת בירושלי'. כי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ומה גם כי המת לא היה נקבר כ"א נשא' לעוף השמים ולבהמות הארץ. וא"כ למה ימותו גם הם ולא יקברו. וטוב טוב היה להניח את המת כי אחד הוא. ולא ימותו רבים על א' ולא יקבר הוא והם לא יקברו. וכן נראה מהמשורר שאמר כי היו ישראל נמנעין מלקבור ההרוגי' מפחד הנתני' ביד אויב בצאתם את העיר לקוברם. וכמ"ש אצלנו על פסוק (תהלים ס"ט) שפכו דמם כמים כו' שאחר אומרו נתנו את נבלת כו' שנרא' כי זולת הרוג את ישראל היו האויבים נותנים נבלתם לעוף ולבהמה. והלא אין זה דבר בפני עצמו כי אין ספק שאחר הרוג האויבי' לא היה לאויבים לקוברים שיחשב להם דבר בפני עצמו ועוד כי הפסוקים שלא כסדרן כי תחלה הל"ל שפכו דמם כמים כו'. ואח"כ נתנו את נבלת עבדיך:

אך יאמר כי הגוים נתנו את נבלת עבדיך מאכל כו'. וש"ת למה לא היו יוצאים מישראל חוצה ויקברום. לז"א אין עליהם אשמת דבר כי הגוים הנז' שפכו דמם כו' סביבות ירושלי'. וע"כ איש מישראל אינו יוצא מירושלים לקבור פן ישפכו דמם גם הם ולא יקברו לא הם ולא אחרים. א"כ איפה איך כתוב בתורה שהיו יוצאים וניתנים ביד אויב:

אך אמנם התורה מדברת על רבים ונכבדים כי בגועל נפשם מצרתם מפחד אויב ורעב ודבר. היו בוחרים להיות חללי חרב ולבל יאשמו על הורגם את עצמם בידיהם ויקרא עון. ע"כ בחרו למות בדרך מצוה להוציא את המת מללון בירושלים. וזהו ושלחתי דבר בתוככם. ועי"כ ונתתם בבחירתכם ביד אויב. והנה זה לעומת מה שבמשפטי געלה נפשכם אביא עליכם מה שתגעלו בנפשכם עצמם להוציאה מגויתיכם. וכנגד הג' והיא ואם בחקותי תמאסו אמר בשברי לכם כו' ואפו. שהוא כפרש"י שמחוס' עצים יאפו עשר נשים ויתקרר לחמם. וזה לעומ' מה שהיתה מתקררת דעתם מלקיים החוקים. וכנגד הב' והיא ולא תעשו את כל מצותי מרפיון ידי' במצות ע"כ גם הפת של הנשים ירפה ויהי' פת נפולה משתבר לחתיכות רבות כל ככר וככר עד שלא יכיר שום אשה חתיכות לחמה ויצטרכו לחלקם במשקל. ועל הא' והיא ואם לא תשמעו לי שאתם בלתי חפצים לשבוע מלחמה של תורה לשתות בצמא את דבריהם. לכן ואכלתם ולא תשבעו:

כו

ואם בזאת לא כו' . ראוי להעיר או' בזאת ולא אמר באלה כאשר נאמר למעלה. ועוד אומרו בחמת קרי ולא אמר בקרי כאשר נאמר למעלה וכן או' אף אני ולא אמר גם אני. ועוד במנין הז' כי הנה רש"י ז"ל אינו מונה והכרתי את חמניכם ולא ג"כ אומר והשמותי אני את הארץ כו'. וכן או' ואתכם אזרה בגוים וכן בכל יתר המשך הכתובים יש הערות אין מספר. ויתיישבו ע"פ דרנו למתבונן בהם מבלי נזכירם. והוא כי אין ספק שעל כל הצרות אין למעלה משבור מטה לחם. כי טובים היו חללי חרב מחללי רעב. וכן ארז"ל (סנהדרין דף ס"ג) בשברי לכם מטה לחם זו קשה מכלן. וזה יאמר' אחר או' בשברי לכם כו'. אמר ואם בזאת הקשה בעצם לא תשמעו לי והלכת' עמי בקרי. לומר כי מקרה הוא והלכתי עמכם בחמת קרי. שהוא בחמת כח הטומא' אשר פעלתם באמורכם שהוא קרי. כי אותו הכח יכה בכם ותתמוגגו בידו. וזולת מה שיכה אתכם אותו הכח והכתי אתכם אף אני. ולא אומר גם אני כי עתה יהיה מה שאכה אני בבחינת אף ורוגז מן הקודם. וע"פ דרכו רמז להם רעה גדולה. כי הנה הוא יתב' היה הולך עמם כאשר מצינו שלא נסתלקה שכינה עד גלו תינוקות של בית רבן בחרבן כי תמיד היה שכינה עמהם עד סמוך לחרבן. כמשז"ל (במדרש איכה פ' ב') ויתר הקב"ה על ע"ג ועל ג"ע ועל ש"ד ולא ויתר על ביטול תורה. וכ"ז שהיתה תורה ביניהם לא זזה שכינה מהם. וזאת תהיו תלונתו יתב' בכלל תלונותיו. כי היה שוכן אתם בתוך טומאותם. וזה יכוין באו' והלכתי עמכם בחמת קרי. כי הייתי מהלך אתכם בהיותכם בחברת חמת קרי. שהוא כח הטומאה הנעשה בעונם כמדובר. וקרוב לענין זה אפשר מהכתובים הקודמים בענין הקרי. ובאו' זה פעמים קרי. ואם תלכו עמי קרי והלכתם עמי קרי. ואח"כ או' והלכתם עמי בקרי למה ייתר הבי"ת. וא"כ מוסיף בחמת קרי. אך אפשר כי קרי הוא ענין טומא'. כמז"ל (שם דף ק"ח) על ויקר אלהים אל בלעם שהוא ל' קרי ל' טומאה. ובזה יאמר תלכו עמי בחברתי במה שלא תרפו ידיכם מן התורה. אך עמכם קרי וטומאת עונותיכם והשלחתי כו'. אולי תרחיקו הטומאה מעליכם ולא אתן כח את הקרי יכה בכם עדיין. כ"א בידי והשלחתי כו'. אך ואם באלה לא תוסרו לי ותהיו עדיין הולכים עמי בלתי מתרפים מהתורה. אך עדין השרץ הקרי וטומאה בידיכם. וז"א קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי כביכול בחברת הקרי וטומאה. וזו רעה חולה להכניס צרת הקדוש' עמה בבית. וזולת מה שהקרי יצר לכם כנודע. כד"א ותמוגגנו ביד עוננו ומלאכי חבלה שאדם פועל בעונותיו הן הם המכים אותו בעה"ז ובעה"ב. והכתי אתכם גם אני בידי כו'. והנה אחר שני זוגי ייסורין הנז' אם בזאת לא תשמעו לי והלכתם בקרי בבי"ת כי כבר נדבק בכם בעצם. וגם רמז בבי"ת כי הוכפל איכותו כי זה פעמים החזיקו ולא הרפוהו בב' זוגי ייסורין שבאו עליהם. ואז והלכתי עמעם בחמת קרי שנתעבה ומכה בכם יותר בחימה שפוכה. והוא יותר תלונה היותי מתחבר והולך אתכם בחברת החמת קרי. כי אינו לפי כבודי חלילה:

כט

ואכלתם וכו' . הנה מהראוי להעיר ה"ה (א) כי אחר או' געלה נפשי אתכם און על זו רעה גדולה הימנה. ומה יתן ומה יוסיף אחרי זאת או' ונתתי את עריכם חרבה. ומה גם עתה כי הנאמר למעלה שהם צרות המגיעות מנפש ועד בשר. הם גדולים מהיות עריהם חרבה. (ב) או' והשמותי את מקדשיכם הרי נאמר למעלה ושברתי את גאון עוזכם שהוא חורבן ב"ה. (ג) או' ולא אריח בריח ניחוחכם. האם היה עולה על לב שאחר שממת ב"ה יריח בריח ניחוח. (ד) או' והשמותי אני את הארץ. ה"ה בכלל או' ונתתי את עריכם חרבה. וכמו זר נחשב למ"ד שהיא נחמה איך הוא בין הדביקים. (ה) או' ואתכם אזרה בגוים שיורה שעד כה היו בארצם. והלא נאמר שהיו עריהם חרבה. ואין זה רק בהיות ישראל בגוים. (ו) שהרי מכת החרב נאמרה למעלה כמה פעמים. (ז) מה שחוזר ואומר והיתה ארצכם שממה. הרי נאמר והשמותי אני את הארץ כו'. וכן או' ועריכם יהיו חרבה הרי נאמר ונתתי את עריכם חרבה.

אמנם הנה אחשבה כי רצה הקב"ה להורות לנו הד' גליות זה אחר זה ובצרות. שעד הראשון הוחל ונמשך עד או' וגעל' נפשי אתכם. ואמר ייסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם. והם (א) ואכלתם בשר בניכם (ב) ובשר בנותיכם תאכלו. ולהיות נחשבים לשנים הזכיר אכילה ב' פעמי'. (ג) והשמדתי וכו'. (ד) והכרתי וכו'. (ה) ונתתי את פגריכם שהוא היותם פגרים מתים שהם מזי רעב כמ"ש ז"ל. (ו) והוא רעה חולה היות על פגרי גלוליהם שימותו דבקים בגלולים. וכעובדא דאליהו (בסנהדרין ס"ג) עם אותו נער שהיה מחטט שעורים באשפה. ואמר לו אליהו הילך גליסקא יפיפיה. ואמר שמע ישראל ה' וכו'. והשיב לו אבי ואמי צוו לי שלא אזכיר דבר זה. א"ל ומה למדוך אז הוציא צלם זה מחיקו ונשקו וחבקו והחזירו לחיקו. ואז בפניו נפל הנער מרעבון לאפיו על האשפה ומת. נמצא הוא מושלך פגרו על פגרי גלולו שבחיקו על האשפה. אמר אליהו עליו מקרא זה ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם. (ז) וגעלה כי זה עולה על כלנה. ובזה הגיע עד חורבן בית ראשון. כי ע"כ הי' הנביא בוכה למה לנצח תשכחנו. והועילה תפלת רחל שא"ל הקב"ה מנעי קולך מבכי וכו' ושבו מארץ אויב. ואח"כ בגלות השני היחל הוא גלות מדי שהי' בימי אחשורוש. וז"א ונתתי את עריכם חרבה. ולא אמר ואחריב עריכם על כי בימים ההם כבר היו חרבה. כ"א שבסוף הע' שנה כשהתחילו לבנות ב"ה בא אחשורוש וביטל הבנין. ונשארו ערי ישראל חרבה כי לא נבנו עד נגאלו מאותו הגלות. ונתתי את עריכם חרבה שישארו ציון וירושלים חרבה כאשר היו עד נגאלו. ואח"כ על גלות יון שבאו ופרצו פרצות בהיכל ובקצת לשכות. אמר והשמותי את מקדשיכם. ולא היתה שממה גמורה כ"א צד שממה. מספקת לשלא אריח בריח נחוחכם שהוא שע"י שנכנסו וטמאו הטהרות ופרצו פרצות ביטל התמיד כמה זמן. וזהו שתמה ולא אריח בריח נחוחכם כי מציאות מקדש לא חסרו בזמן ההוא. כ"א שלא הריחו כמה ימים מהם ע"י הפרצות וטמאתם הטהרות. ועל הגלות הד' שהגלה טיטוס ונותרה הארץ שממה ונתפזרו בגוים ונהרגו רבים בארצות פיזור. על זה אומר והשמותי אני את הארץ וכו'. ואתכם אזרה בגוים כמ"ש ז"ל (מדרש איכה) כמרקד בנפה ומתפזרים הגרגרים והריקותי אחריכם חרב וכו'. ואז והיתה ארצכם שממה. לא כאשר היה בבית ראשון ע' שנה בלבד. כ"א הויה עיקרית. וז"א והיתה וכו' ועריכם יהיו חרבה שהוא ימים רבים. ואומר הוא ית' ראו עתה מה בין חורבן בית ראשון לשני. כי רבתה רעת השני' כי הנה אז. כלומר אז בראשון הנזכר למעלה תרצה כו'. וזהו טעם שבמלת אז. כמגביה קול ואומר אז על מה שכבר עבר. ולא על מה שהוא מדבר עתה. והענין לומר הנה אז בראשון הנ"ל לא היה רק שתרצה הארץ את שבתותיה שהוא ע' שנה כמספר השנים שביטלו מלקדש שמטות ויובלות. ולא יהיה כל צרתכם רק שאתם בארץ אוביכם. אך לא אבדתם בה אפילו מקצתכם. בכלל הדבר הטבת הארץ תהיה. שגם שעיקר רצון הארן לא היתה רק לתת פריה ו' שנים ולשבות בז' בקדושה. ואז תתרצה במה שתשבות הארץ שתבטל בלבד. כי ואתם בארץ אויביכם. אז תשבות בראו' צרתכם שאתם בארץ אויביכם. והרצת כאלו מקבלות ברצון את שבתותי' כאלו עשיתם אותם בקדושתם. למען נכות אשמתכם. ושמא תאמרו אף כי תתרצה בזה מבלי תת פריה הלא לא תרצה את שבתותיה עד מלאת לה ע' פעמים ז' שנים כמספר השנים אשר ביטלו בהן את שבתותיה. באופן כי גם בחורבן ראשון רעת ישראל תהיה רבה מאד. לז"א כל ימי השמה תשבות כי לא תמנה בהשמה רק שנות מספר השבתות לבדן. ולא מה שביני ביני כאלו תמיד היא שובתה. את אשר לא שבתה בשבתותיכם. ולא את אשר היה בנתים. באופן שהם שנים מועטים ע' בלבד. אך אמנם הנשארים בכם בגלות הד'. שעליו אמרתי ואתכם אזרה בגוים מלבד אורך הגלות שאינו עד ריצוי השמטות בלבד כראשון. ג"כ לא יהיו כראשון נוחים בגלותם. כ"א והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם בארצות רבות של אוביהם. וגם ורדף וכו' ואבדתם בגוים מטומעים בע"ג. כאשר שמעה אזנינו בגלות קדמון בדורות אשר היו לפנינו. כי כמה נאבדו בדתם עד שוהנשארים בכם ימוקו בעונם. שע"י עונם אשר המירו נמקו. כי חקרו אם משמרי' תורתם. ותמורתם להמית' ולייסרם אם לא יחזיקו בדתם ויחפשו באיזה צד יהודית. נמצאו נמקים בעונם אשר העוו בהמירם. וגם אשר לא המירו רק אבותם והם בעונות אבותם אתם שנולדו ונמשכו בו. גם הם ימקו ויתמוגגו באותו עון על בלתי שומרם אותו בחקירתם ליסרם ולשורפם אם אינם שלמים כ"א מחזיקים בדת משה וישראל. כי ימקו בהחזיק עונם באומרם כי לא יהודי' המה. נמצאו שבעונות אבותם אתם ימקו:

מ

והתודו את עונם וכו' . ראוי להעיר. (א) איך אחר הווידוי ותשובה הוא אומר אף אני אלך עמם בקרי. (ב) אומר והבאתי אותם בארץ אויביהם שהל"ל מארץ. שאם הוא שיוליכם לארץ אויביהם הלא כבר הם שם. וגם לשון הבאה הוא הפך הכונה. (ג) אומר או אז יכנע כו' מהו הספק הזה והמפרשים הוציאו מלת או ממשמעותו. כי פרש"י ז"ל שהוא כאומר שמא אז יכנע כו'. והוא דוחק גדול. כי מה נשתנה או זה מכל או שבתורה. או דודו או בן דודו וכאלה אין מספר. (ד) מה ענין אומר ואז ירצו את עונם. יותר הי' ראוי לו' ימאסו את עונם משירצו אותו. (ה) אומר וזכרתי את בריתי יעקב כו' שיראה זכיר' לטובה. ואיך סמך והארץ תעזב מהם שמורה כעס גדול ע"י זכירת זכיות. (ו) אומר זכירה ג"פ ולא כללה כא' להיות האבות והארץ נגררות אחר מלת וזכרתי. או כלם סמוכי' אל מלת אזכור שאחר הכל. ואם היא לומר זכירה בכל פרט למה ביצחק לא נאמר זכירה. ומה גם כי אין בין זכירת אברהם לזכירת הארץ אלא תיבה א'. ולמה חזר לאמר זכירה בפני עצמה. ולא אמר ואף את בריתי אברהם ואת הארץ אזכור. (ז) שאם להליץ בעדנו היא זכירת הארץ. איך הארץ תעזוב מהם כו' כשונאה אותנו. (ח) אומר והם ירצו את עונם כבר נאמר למעלה ואז ירצו את עונם. (ט) אומר יען וביען כי מלת וביען מיותרת ובלי הבנה. (י) אומר במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם למה מכל ז' עבירות שאמר למעלה אינו מזכיר אלא אלו הב' לבד. (יא) באומר ואף גם זאת שהם מלות יתירות ומשוללת הבנה. (יב) כפל אומר לא מאסתים ולא געלתים. (יג) כי מתחלה הל"ל להפר בריתי אתם ואח"כ לכלותם:

אמנם הנה כתבנו למעלה כי ז' מיני עבירות היו. והאחרונה הכבודה והיא להפרכם את הברית. שהוא בכונה למרוד להפר ברית להכעיס. ואחרי זאת בייסרו יתב' אותם חידשו עוד עון ח' והוא אומר. שמקרה הוא היה להם. והוא אומר ואם תלכו עמי קרי כו'. ואמר עתה כי אחר המשך הזמן הנזכר יתודו את עונם הוא א' מהז'. והוא האחרון הוא המרד ומעל מכוונים למרוד. וזהו במעלם אשר מעלו בי. וגם יתודו על אשר הלכו עמי קרי הוא הח'. אך לא על אשר מאסו בתורת ה' ומאנו עשות מצותיו. ובמשפטיו געלה נפשם. שהן תכלית הדרגות הקודמ'. גם אני אקל ברעת' ואלך עמם בקרי ולא בחמת קרי האמור למעלה שהוא יותר קושי. והבאתי אותם בארץ אויביהם והוא כי למעלה אמר ואתכם אזרה בגוים שהם ב' רעות (א) שאסתלק מהם. (ב) שאפזר אותם בארצות רבות. אמר שעתה ישוב ילך עמם. אף שיהיה בקרי על מאסם בחקיו יתב' ובמשפטיו. אלא שיקל מעט שלא יהיה בחמת קרי. הנה נתקנה הא'. ועל הב' והוא הפזור. זאת אעשה לכם שוהבאתי אותם מן הארצות רבות בארץ א'. גם שהיא גם היא מהאויבים. יתוקן הפיזור והוא השנית. וז"א בארץ אויביהם ולא אמר מארץ או לארץ. וש"ת שלמה אהיה כמקליט ניזרה שלא ישובו בשלמות רק מהמרד להפר ברית ומהקרי. והלא הבחירה חפשית ביד האדם. ואולי ישובו בשלימות מאהבה תשובה שלמה. ובזה תהיה כמכריחם. ע"כ אני אומר או אז יכנע כו'. לומר איני מחליט גזירה כי אין הידיע המכרעת. ולא דבורי זה. כי הנה גם עתה אני אומר או אז יכנע לבבם הערל כו'. לומר גם אפשר כי אז כשיתודו יכנע לבבם לגמרי. ואז אפשר תהיה תשובתם כ"כ שלמה. עד שואז ירצו את עונם שיעשו מהעון רצון וזכות כי ישובו מאהבה שזדונות יעשו כזכיות. כמ"ש בגמרא (יומא דף פ"ז) שכשהוא מאהבה נעשית זכיות. כאומר כאן מאהבה כאן מיראה. שהוא גדר אחרון של תשובה. ואחר אומר או אז כו' כלומר שאינו מחליט שלא ישובו רק מהאחרון והקרי כי אפשר שיתפסו קצה התשובה. חזר להשלים מאמרו אשר היחל שהוא היותר קרוב שלא ישובו רק מהמעל והקרי. ועל זאת אמר וזכרתי כו' והראי' שחוזר אל הקודם ולא אל אומר או אז יכנע כו'. שהרי אומר אח"כ והם ירצו את עונם. ואם על אומר או אז כו' הרי אמר והם ירצו את עונם:

והנה ארז"ל (במ"ר פ' זו) למה באברהם ויצחק נאמר אף וביעקב לא נאמר אף. אלא יעקב שהיתה מטתו שלמה לא נאמר בו אף. והנה בהערתם זו. נבא אל הענין וניישב מה שהערנו בכתוב והוא כי הנה קושייתם זו למה ביעקב לא נאמר בו אף לא תצדק כי אשר נזכר ראשון איך יאמר בו אף. אשר איננו צודק רק בנוסף על הקודם. אך אין ספק שכוונתם היא למה התחיל ביעקב. באופן שלא נאמר בו אף שהיא בראש הפסוק. קושיא אחרת למה היפך הסדר. והזכירם מלמטה למעלה. ולא היחל מאברהם להזכירם כסדרן:

אך הוא כי ברחמיו ית' להפליא חסדו לנו. לא רצה להתחיל מאברהם כי יש בו אף שהוליד את ישמעאל. וכן ביצחק על עשו. באופן תמצא מדת הדין מקום לבלתי הניח כח הרחמים להשלים הטובה ע"כ התחיל מיעקב שמטתו שלמה כי אין בו פתחון פה לבלתי התמלא רחמים. וזהו וזכרתי את בריתי יעקוב. וע"כ יעקוב נכתב פה מלא. ואז אחר שהתחיל באילן גדול ויסכרו פיות הקטיגורים המנגדים. גם בהזכי' את יצחק לא ינגדו. וזה ואף את בריתי יצחק כלו' עם שיש בו אף. לא יהיה בו ניגוד. אחר שבראשון לא מצאו בו ניגוד. רפתה ידם. וע"ד זה ואף אם בריתי אברהם אזכור. והנה ביצחק לא נאמרה זכיר'. על כי אין ברית יצחק לעצמו רק נאמר לו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. ומה שנאמרה זכירת אברהם אחר הזכיר שמו. מה שלא עשה כן ביעקב. אפשר לבלתי הפריד בין אברהם ליצחק כי לשניהם ברית אחת. וכמ"ש ע"פ אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק. שהוא שבועתו של אברהם ליצחק. כמ"ש במקומו שהוא לבל תהיה ע"פ מדת יצחק רק ע"פ מדת חסד לאברהם. ואחשבה בלבי כי גם זו תחבולה מאלהינו ית' לטובתינו לבלתי הפריד את יצחק מאברהם למזוג הדין בחסד. ולא עוד אלא שעושה עיקר מהחסד. ואומר והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם ולא נשבע לו בפני עצמו כאשר עשה ליעקב. אך הוא לבלתי תהיה לו ע"פ מדתו כמדובר. ועדיין היה אפשר לומר ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ. ויחזור אל אברהם ואל הארץ. אך כיון הוא יתב' לאמר מה אעשה לכם בני. ויש לכם מיימינים ומשמאילי'. כי הנה זכירת יעקב היא העוזר' אתכם בעצם וכן יצחק וכן אברהם גם שבהם אף. עכ"ז אזכור בריתם. אך מה אעשה. כי לעומת זה והארץ אזכור. כי זכירת הארץ מנגדת אתכם על שבתותיה אשר ביטלתם. ואברהם ויצחק אין מהם עזר בעצם. כי יש לזה נגוד מישמעאל ולזה מעשו. לכן מה אעשה לענין האבות אתחיל מיעקב. ועל ידי כן גם מאברהם ויצחק תעזרו כמדובר. שגם אלה אזכור. אך מה אעשה כי לעומת' הארץ אזכור אשר ביטלת' שבתותיה ויהיה ניגוד. לכן על דבר הארץ אפייסנה. כי והארץ תעזב מהם ותירץ את שבתותיה. וע"כ. הפסיק בין הארץ לאברהם במלת אזכור. כי אין הזכירות שוות כ"א הפכיות כמדובר. כי של האבות הם לטובה. ושל הארץ להפך. ואז בהיות הארץ עזובה מהם יתנו אל לבם לגמור התשובה. וזהו והם ירצו את עונם כי ישובו מאהבה עד עשות מהזדון זכות ורצון. ופירש ואמר מה שצריכים לשוב עתה אחר וידויי' הנז'. הוא בשביל ב' דברים. וזהו יען ביען כלו' בשביל דבר א' ובשביל דבר ב' ומה הן הא' כי במשפטי מאסו. והב' כי בחוקותי געלה נפשם. כי ב' אלה הן הנשארים מלשוב והם הנז' למעלה. ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם. כי מה שאומר להפרכם את בריתי גם לסיים בקרי. כבר שבו מהם. וגם או' לבלתי עשות. הם נמשכות ממאיסת חוקים ומשפטים. שע"י כן הוא לבלתי עשות וכו'. ואומר הוא יתב' הנה אצ"ל הראשוני' הקלים מאלו. שהם ואם לא תשמעו ולא תעשו. כ"א גם שני זדונות אלה מאיס' חקים ומשפטים ירצו אותם. כי יעשו רצון וזכות בשובם מאהבה:

מד

ואף גם זאת וכו' . ליישב מה שהערנו בכתוב. נשים לב אל סדר היסורין. והנה הם ו' חלקים נחלקים לד'. והוא כי בג' ראשונות הורה שעד ג"פ אינו מתפרד מאתנו. רק מייסרנו על ידו ומשלח בנו מכו'. והוא עמנו ואינו מניחנו למקרי הזמן. וז"א בא' אף אני אעשה זאת לכם כו'. כלומר ע"י והפקדתי עליכם שאהיה אני המפקי' בעצמי. וכן כל השאר ובב' אמר ויספתי ליסרה אתכם שהוא ע"י ית'. ובג' נאמר ויספתי עליכם מכה וכו' והשלחתי כו' ועדיין אין קרי נזכר. כי לא יניחם אל המקר'. אך בד' אמר והלכתי עמכם בקרי שאניחכם למקרה. וגם אני אכה זולת הקרי וזהו וגם אני וכו'. ועדיין הוא בקרי. אך לא בחמת קרי. אמנם אח"כ בה' אמר. ואם בזאת וכו' והלכתי עמכם בחמת קרי. ובזה מכביד הרבה. ועל זאת אמר אח"כ והתודו וכו' והבאתי אותם בארץ אויביהם שהוא כמפורש למעלה. כי בחמישית היו מוזרים בגוים. וכאשר יתוד' ויביאם הוא ית' מקובצים בארץ אויביהם במקום א' ולא מוזרים. נמצאו הו' מוחלקים לד' ג' ראשונות חשובות כא' לפי הדרגתן כמדובר. ונאמר בתחלתן אף. כאו' אף אני אעשה זאת וכו'. והחלק הב' שהיא הרביעי'. נאמר בו גם אני שבע וכו'. ובחלק הג' הוא החמשי. נאמר בו ואם בזאת לא תשמעו לו. והחלק הד' שהוא הששי. נאמר והבאתי אותם בארץ אויביהם. ועל הד' החלוקו' האלה על הא' אמר ואף. ועל הב' אמר גם. ועל הג' אמר זאת. ועל הד' והיא והבאתי אותם בארץ אויביהם. אמר בארץ אויביהם. ואמר בכל הד' חלוקים וזמנים אלו. לא מאסתים בא' ולא געלתים בב'. לכלותם להפר בריתי אתם בג'. עם היות בו תוקף ורוגז. ועל הד' שהוא אחר שהתודו. אמר כי אני ה' אלהיכם. כי גם שהרבו לפשוע אחרי שובם אני ' אלהיהם. לא נגעו אז באלהותי כי אני ה' אלהיהם. כי מקובל אני אליהם לאלוה ופטרון. כי שבו ממעלם אשר מעלו בי. ואשר הלכו עמי בקרי. ואחרי שנתן טעם אל מאי דסליק מניה. אמר כי גם על ג' חלוקות ראשונות מה שלא מאסתים וכו'. היא כי וזכרתי וכו'. הנה וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. שהיו שם עובדי ע"ג וימרו על ים בים סוף. ועכ"ז כרתי להם ברית. וגם היות לעיני הגוים כי קריעת ים סוף ראו כל הגוים. כי ותבקע הים לא נאמר כ"א ויבקעו המים. שהוא כל מימות שבעולם. וגם להיות להם לאלהים בסיני. כי נודע לעיני הגוים כמז"ל (במכילתא פ' יתרו) כי הכל שמעו והלכו אצל בלעם וכו'. וגם שהם נשתנו. אני ה' כלומר אני בהויתי כי אין בי שינוי חלילה. ובריתי אקים בהיותם בלתי כשרים. כאשר עשיתי בתחלתם:

מו

אלה החוקים כו' . הנה ראוי לשית לב כי פ' זה היה יותר צודק ליכתב בסוף כל התורה. וגם לדקדק או' ביד משה. כי מי לא ידע כי משה קבל הכל. וגם הל"ל על יד משה ולא ביד משה:

אך יתכן כי אחר או' יתברך את כל דברי המוסר הגדול הזה. על הבלתי שומע ועושה חוקותיו ותורותיו ומצותיו ראה והנה. לא יבצר מאיש שוגה או מפתי. לו' מי יודע אם משה היה יכול לזכות את כל דברי החקים והמשפטים וכל תורה שבכתב ושבעל פה כלליהן ופרטיהן ודקדוקיהן וסייגיה'. ואולי שכח ושינה כי רבו מאד לבלתי ישכח ילוד אשה דבר מה. וא"כ למה ייסרנו ית' על בלתי קיים אשר צוה לנו משה. ע"כ אחרי המוסר הגדול הזה בא הוא יתב'. ואמר לנו דעו נא כי אלה החוקים והמשפטים והתורות שהן תורה שבכתב ושבעל פה. הן הם אשר נתן ה' בסיני בינו ובין בני ישראל בלי תוספ' או מגרע'. והוא מז"ל במקומות רבים כי לא בלבד הי' דברו' נאמרו בסיני כ"א כל התורה ג"כ מראש ועד סוף וכל פרטי תורה שבע"פ. שכל חלקי התורה הם נכללים בי' הדברות ואת הכל שמעו ממנו ית' אל כל ישראל. וזהו בינו ובן בני ישראל. אלא שישראל שכחו כי גם שהח' דברות שמעו מפי משה. הנה כתבנו שם במקומו. כי גם אז פיו ית' היתה המדבר' בצירף ית' קולו בקול משה. שאל"כ איך היה קול בשר ודם נשמע י"ב מיל על י"ב מיל. לולא קול ה' שהוא עיקר. וזה אמר הכתוב משה ידבר והאלהים יעננו בקול. וגם ארז"ל (במדרש חזית) שאחר כל דבור ודבור היה הדבור עצמו שב ומדבר עם כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבלני את עליך כו': ונחזור אל הענין. והוא כי כונת הכתוב כי הכל ניתן לישראל ואם הם שכחו משה לא שכח. כ"א כאשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל. כך נשאר הכל ביד משה שלא נשכח ממנו כחוט השערה. ואין לפקפק בכל דבריו. כי בכל ביתו ית' נאמן הוא להימין ולהשמאיל אל השערה ולא יחטיא. והוא מז"ל (ובש"ר פ' מ"ז) שבקש לו הקב"ה ולא מצא כלי זפות במשה כלו' שהוא שאין מימיו נזחלין חוצה. כי הוא ככלי זפות. וכונת המשל הוא כי גם שילוד אשה היה ומחומר קורץ. וע"כ יהיה ככלי חרש שמימיו נזחלין ויוצאין מדפניו. אמרו שהיה ככלי זפות שעם היותו של חרש הוא זפות. כך תקן הוא את חומרו עד שלא ישכח ולא יאבד טיפה. וז"א ביד משה כי הכל כאשר נתנו ה' עדיין היה ביד משה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.