רש"י/ויקרא/כו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ ויקרא כו

א

לא תעשו לכם אלילים. כנגד זה הנמכר לגוי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות, אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד ע"ז, אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת, אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו. ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר: בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכר מטלטליו, לכך סמך לה וכי תמכרו ממכר, (מה כתיב ביה, או קנה מיד עמיתך, דבר הנקנה מיד ליד), לא חזר בו, סוף מוכר אחזתו, לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו, לא חזר בו, סוף לוה ברבית, כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות, לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו, לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפלו לגוי:

ואבן משכית. לשון כסוי, כמו "ושכתי כפי" (שמות לג), שמכסין הקרקע ברצפת אבנים:

להשתחות עליה. אפלו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש (מגילה כ"ב):

ב

אני ה'. נאמן לשלם שכר:

ג

אם בחקתי תלכו. יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה (ספרא):

ואת מצותי תשמרו. הוו עמלים בתורה על מנת לשמר ולקים, כמו שנאמר "ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם" (דברים ה):

ד

בעתם. בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי שבתות (ספרא. תענית כ"ג):

ועץ השדה. הן אילני סרק, ועתידין לעשות פרות (ספרא):

ה

והשיג לכם דיש את בציר. שיהא הדיש מרבה, ואתם עסוקים בו עד הבציר, ובבציר תעסקו עד שעת הזרע (ספרא):

ואכלתם לחמכם לשבע. אוכל קמעא והוא מתברך במעיו:

ו

ונתתי שלום. שמא תאמרו, הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, ת"ל אחר כל זאת "ונתתי שלום בארץ". מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר (ישעיה מ"ה) "עושה שלום ובורא את הכל":

וחרב לא תעבר בארצכם. אצ"ל שלא יבאו למלחמה, אלא אפלו לעבר דרך ארצכם ממדינה למדינה (ספרא):

ז

לפניכם לחרב. איש בחרב רעהו (שם):

ח

ורדפו מכם. מן החלשים שבכם ולא מן הגבורים שבכם (שם):

חמשה מאה ומאה מכם רבבה. וכי כך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדפו, אלא אינו דומה מעטין העושים את התורה למרבין העושין את התורה (שם):

ונפלו איביכם וגו'. שיהיו נופלין לפניכם שלא כדרך הארץ (שם):

ט

ופניתי אליכם. אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם. משל למה הדבר דומה, למלך ששכר פועלים וכו', כדאיתא בת"כ:

והפריתי אתכם. בפריה ורביה:

והרביתי אתכם. בקומה זקופה (ספרא):

והקימתי את בריתי אתכם. ברית חדשה, לא כברית הראשונה שהפרתם אותה אלא ברית חדשה שלא תופר, שנאמר (ירמיהו ל"א) "וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית וגו'" (ספרא):

י

ואכלתם ישן נושן. הפרות יהיו משתמרין וטובים להתישן, שיהא ישן הנושן של שלוש שנים יפה לאכל משל אשתקד (בבא בתרא צ"א):

וישן מפני חדש תוציאו. שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן, וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר, לתת החדש לתוכן (שם):

יא

ונתתי משכני. זה בית המקדש (ספרא: עירובין ב'):

ולא תגעל נפשי. אין רוחי קצה בכם. כל געילה לשון פליטת דבר הבלוע בדבר, כמו "כי שם נגעל מגן גבורים" (שמואל ב א'), לא קבל המשיחה, שמושחין מגן של עור בחלב מבשל כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית, שלא יקב העור:

יב

והתהלכתי בתוככם. אטיל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול לא תיראו ממני, ת"ל "והייתי לכם לאלהים" (ספרא):

יג

אני ה' אלהיכם. כדאי אני שתאמינו בי שאני יכול לעשות כל אלה, שהרי הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשיתי לכם נסים גדולים:

מטת. כמין יתד בשני ראשי העל המעכבים המוסרה שלא תצא מראש השור ויתיר הקשר, כמו "עשה לך מוסרות ומטות" (ירמיהו כ"ז), קבילייא בלעז:

קוממיות. בקומה זקופה (ספרא):

יד

ואם לא תשמעו לי. להיות עמלים בתורה, לדעת מדרש חכמים. יכול לקיום המצוות, כשהוא אומר ולא תעשו וגו' הרי קיום מצוות אמור, הא מה אני מקים ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה, ומה ת"ל לי, אין לי אלא זה המכיר את רבונו ומכון למרד בו, וכן בנמרוד "גבור ציד לפני ה'" (בראשית י), שמכירו ומתכון למרד בו, וכן באנשי סדום "רעים וחטאים לה' מאד" (שם י"ג), מכירים את רבונם ומתכונים למרד בו (ספרא):

ולא תעשו. משלא תלמדו לא תעשו, הרי שתי עברות:

טו

ואם בחקתי תמאסו. מואס באחרים העושים:

משפטי תגעל נפשכם. שונא החכמים:

לבלתי עשות. מונע את אחרים מעשות:

את כל מצותי. כופר שלא צויתים, לכך נאמר "את כל מצותי" ולא נאמר "את כל המצות":

להפרכם את בריתי. כופר בעקר. הרי שבע עברות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית, ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצוות, כופר בעקר:

טז

והפקדתי עליכם. וצויתי עליכם:

השחפת. חלי שמשחף את הבשר, אנפו"ליש בלעז, דומה לנפוח שהוקלה נפיחתו ומראית פניו זעופה:

הקדחת. חלי שמקדיח את הגוף ומחממו ומבעירו, כמו "כי אש קדחה באפי" (דברים לב):

מכלות עינים ומדיבת נפש. העינים צופות וכלות לראות שיקל וירפא, וסוף שלא ירפא, וידאבו הנפשות של משפחתו במותו. כל תאוה שאינה באה ותוחלת ממשכה קרויה כליון עינים:

וזרעתם לריק. תזרעו ולא תצמח, ואם תצמח ואכלהו איביכם :

יז

ונתתי פני. פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי להרע לכם:

ורדו בכם שנאיכם. כמשמעו, ישלטו בכם: אגדת ת"כ מפרשה זו:

אף אני אעשה זאת. איני מדבר אלא באף, וכן "אף אני אלך עמכם בקרי" (פסוק מ"א):

והפקדתי עליכם. שיהיו המכות פוקדות אתכם מזו לזו, עד שהראשונה פקודה אצלכם, אביא אחרת ואסמכנה לה:

בהלה. מכה המבהלת את הבריות, ואי זו, זו מכת מותן:

את השחפת. יש לך אדם שהוא חולה ומטל במטה אבל בשרו שמור עליו, ת"ל "שחפת", שהוא נשחף, או עתים שהוא נשחף אבל נח ואינו מקדיח, ת"ל "ואת הקדחת", מלמד שהוא מקדיח, או עתים שהוא מקדיח אבל סבור הוא בעצמו שיחיה, ת"ל "מכלות עינים", או הוא אינו סבור בעצמו שיחיה, אבל אחרים סבורים שיחיה, ת"ל "ומדיבת נפש":

וזרעתם לריק זרעכם. זורעה ואינה מצמחת, ומעתה מה אויביכם באים ואוכלים, ת"ל "ואכלהו איביכם", הא כיצד, זורעה שנה ראשונה ואינה מצמחת, שנה שניה מצמחת, ואויבים באים ומוצאים תבואה לימי המצור, ושבפנים מתים ברעב, שלא לקטו תבואה אשתקד. ד"א: "וזרעתם לריק זרעכם", כנגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהם ומגדלן, והחטא בא ומכלה אותם, שנאמר "אשר טפחתי ורביתי איבי כלם" (איכה ב'):

ונתתי פני בכם. כמו שנאמר בטובה "ופניתי אליכם", כך נאמר ברעה "ונתתי פני". משלו משל, למלך שאמר לעבדיו, פונה אני מכל עסקי ועוסק אני עמכם לרעה:

ונגפתם לפני איביכם. שיהא המות הורג אתכם מבפנים, ובעלי דבביכון מקיפין אתכם מבחוץ:

ורדו בכם שנאיכם. שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם, שבשעה שאמות העולם עומדים על ישראל, אינם מבקשים אלא מה שבגלוי, שנאמר "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם וגו' ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ" (שופטים ו'), אבל בשעה שאעמיד עליכם מכם ובכם, הם מחפשים אחר המטמוניות שלכם, וכן הוא אומר "ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו וגו'" (מיכה ג'):

ונסתם. מפני אימה:

ואין רדף אתכם. מבלי כח (ספרא):

יח

ואם עד אלה. ואם בעוד אלה לא תשמעו :

ויספתי. עוד יסורין אחרים:

שבע על חטאתיכם. שבע פרעניות על שבע עברות האמורות למעלה:

יט

ושברתי את גאון עזכם. זה בית המקדש, וכן הוא אומר "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם" (יחזקאל כ"ד):

ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה. זו קשה משל משה, ששם הוא אומר "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת וגו'" (דברים כח), שיהיו השמים מזיעין כדרך שהנחשת מזיעה, והארץ אינה מזיעה כדרך שאין הברזל מזיע, והיא משמרת פרותיה, אבל כאן השמים לא יהיו מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ויהא חרב בעולם, והארץ תהא מזיעה כדרך שהנחשת מזיעה, והיא מאבדת פרותיה (ספרא):

כ

ותם לריק כחכם. הרי אדם שלא עמל, שלא חרש, שלא זרע, שלא נכש, שלא כסח, שלא עדר, ובשעת הקציר בא שדפון ומלקה אותו, אין בכך כלום, אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש וכסח ועדר ובא שדפון ומלקה אותו, הרי שניו של זה קהות:

ולא תתן ארצכם את יבולה. אף מה שאתה מוביל לה בשעת הזרע (ספרא):

ועץ הארץ. אפלו מן הארץ יהא לקוי, שלא יחניט פרותיו בשעת החנטה (שם):

לא יתן. משמש למעלה ולמטה, אעץ ואפרי:

לא יתן פריו. כשהוא מפרה משיר פרותיו, הרי שתי קללות, ויש כאן שבע פרעניות (ספרא):

כא

ואם תלכו עמי קרי. רבותינו אמרו עראי, במקרה, שאינו אלא לפרקים, כן תלכו עראי במצוות. ומנחם פרש לשון מניעה, וכן "הקר רגלך" (משלי כ"ה), וכן "יקר רוח" (שם י"ז), וקרוב לשון זה לתרגומו של אנקלוס, לשון קשי, שמקשין לבם למנע מהתקרב אלי:

שבע כחטאתיכם. שבע פרעניות אחרים, במספר שבע כחטאתיכם (ספרא):

כב

והשלחתי. לשון גרוי:

ושכלה אתכם. אין לי אלא חיה משכלת שדרכה בכך, בהמה שאין דרכה בכך מנין, ת"ל "ושן בהמת אשלח בם" (דברים לב), הרי שתים. ומנין שתהא ממיתה בנשיכתה, ת"ל "עם חמת זחלי עפר" (שם), מה אלו נושכין וממיתין אף אלו נושכין וממיתין, כבר היו שנים בארץ ישראל חמור נושך וממית, ערוד נושך וממית:

ושכלה אתכם. אלו הקטנים:

והכריתה את בהמתכם. מבחוץ:

והמעיטה אתכם. מבפנים:

ונשמו דרכיכם. שבילים גדולים ושבילים קטנים. הרי שבע פרעניות: שן בהמה, ושן חיה, חמת זוחלי עפר, ושכלה, והכריתה, והמעיטה, ונשמו:

כג

לא תוסרו לי. לשוב אלי:

כה

נקם ברית. יש נקם שאינו בברית, כדרך שאר נקמות, וזהו סמוי עיניו של צדקיהו (ספרא). ד"א: נקם ברית נקמת בריתי אשר עברתם. כל הבאת חרב שבמקרא היא מלחמת חילות אויבים:

ונאספתם. מן החוץ אל תוך הערים מפני המצור (שם):

ושלחתי דבר בתוככם. ע"י הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו נתנין ביד אויב (שם):

כו

מטה לחם. לשון משען, כמו מטה עז (ירמיהו מ"ח):

בשברי לכם מטה לחם. אשבר לכם כל מסעד אכל, והם חצי רעב (יחזקאל ה'):

ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד. מחסר עצים (ספרא):

והשיבו לחמכם במשקל. שתהא התבואה נרקבת ונעשית פת נפלת, ומשתברת בתנור, והן יושבות ושוקלות את השברים לחלקם ביניהם (שם):

ואכלתם ולא תשבעו. זהו מארה בתוך המעים בלחם, הרי שבע פרעניות: חרב, מצור, דבר, שבר מטה לחם, חסר עצים, פת נפלת, מארה במעים. ונתתם אינה מן המנין, היא החרב:

ל

במתיכם. מגדלים ובירניות:

חמניכם. מין ע"ז שמעמידין על הגגות, ועל שם שמעמידין בחמה, קרויין חמנים (ספרא ויקרא י"ט):

ונתתי את פגריכם. תפוחי רעב היו, ומוציאים יראתם מחיקם ומנשקים אותם, וכריסן נבקעת ונופל עליה (ספרא. סנהדרין ס"ג):

וגעלה נפשי אתכם. זה סלוק שכינה (ספרא):

לא

ונתתי את עריכם חרבה. יכול מאדם, כשהוא אומר והשמתי אני את הארץ הרי אדם אמור, הא מה אני מקים חרבה, מעובר ושב:

והשמותי את מקדשיכם. יכול מן הקרבנות, כשהוא אומר ולא אריח הרי קרבנות אמורים, הא מה אני מקים והשמותי את מקדשיכם, מן הגדודיות, שירות של ישראל שהיו מתקדשות ונועדות לבא שם. הרי שבע פרעניות: אכילת בשר בנים ובנות והשמדת במות הרי שתים, כריתות חמנים אין כאן פרענות, אלא ע"י השמדת הבירניות יפלו החמנים שבראשי הגגות ויכרתו, ונתתי את פגריכם וגו' הרי שלוש, סלוק שכינה ארבע, חרבן ערים, שממון מקדש מן הגדודיות, ולא אריח קרבנות, הרי שבע:

לב

והשמתי אני את הארץ. זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה (ספרא):

לג

ואתכם אזרה בגוים. זו מדה קשה, שבשעה שבני המדינה גולים למקום אחד, רואים זה את זה ומתנחמין, וישראל נזרו כבמזרה, כאדם הזורה שעורים בנפה ואין אחת מהן דבוקה בחברתה (שם):

והריקתי. כששולף החרב מתרוקן הנדן. ומדרשו חרב הנשמטת אחריכם אינה חוזרת מהר, כאדם שמריק את המים ואין סופן לחזר (ספרא):

והיתה ארצכם שממה. שלא תמהרו לשוב לתוכה, ומתוך כך עריכם יהיו חרבה, נראות לכם חרבות, שבשעה שאדם גולה מביתו ומכרמו ומעירו וסופו לחזר, כאלו אין כרמו וביתו חרבים, כך שנויה בת"כ:

לד

אז תרצה. תפיס את כעס המקום שכעס על שמטותיה:

והרצת. למלך את שבתתיה :

לה

כל ימי השמה. לשון העשות, ומ"ם דגש במקום כפל שממה:

את אשר לא שבתה. שבעים שנה של גלות בבל הן היו כנגד שבעים שנות השמטה ויובל שהיו בשנים שהכעיסו ישראל בארצם לפני המקום, ארבע מאות ושלושים שנה. שלוש מאות ותשעים היו שני עונם משנכנסו לארץ עד שגלו עשרת השבטים, ובני יהודה הכעיסו לפניו ארבעים שנה משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלים, הוא שנאמר ביחזקאל "ואתה שכב על צדך השמאלי וגו', וכלית את אלה וגו', ושכבת על צדך הימני ארבעים יום ונשאת את עון בית יהודה", ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמשית לגלות המלך יהויכין, ועוד עשו שש שנים עד גלות צדקיהו, הרי ארבעים ושש. וא"ת שנות מנשה חמשים וחמש היו, מנשה עשה תשובה שלושים ושלוש שנה, וכל שנות רשעו עשרים ושתים, כמו שאמרו באגדת חלק, ושל אמון שתים, ואחת עשרה ליהויקים, וכנגדן לצדקיהו. צא וחשב לארבע מאות ושלושים ושש שנה שמטין ויובלות שבהם, והם שש עשרה למאה, ארבע עשרה שמטין ושנים יובלות, הרי לארבע מאות שנה ששים וארבע, לשלושים ושש שנה חמש שמטות, הרי שבעים חסר אחת, ועוד שנה יתרה, שנכנסה בשמטה המשלמת לשבעים, ועליהם נגזר שבעים שנה שלמים, וכן הוא אומר בדברי הימים (דברי הימים ב' ל"ו), עד רצתה הארץ את שבתותיה, למלאות שבעים שנה (סדר עולם):

לו

והבאתי מרך. פחד ורך לבב. מ"ם של מרך יסוד נופל הוא, כמו מ"ם של מועד ושל מוקש:

ונסו מנסת חרב. כאלו רודפים הורגים אותם:

עלה נדף. שהרוח דוחפו ומכהו על עלה אחר ומקשקש ומוציא קול, וכן תרגומו קל טרפא דשקיף, לשון חבטה, "שדופות קדים" (בראשית מא), שקיפן קדום, לשון משקוף, מקום חבטת הדלת, וכן תרגומו של "חבורה" (שמות כא), משקופי:

לז

וכשלו איש באחיו. כשירוצו לנוס יכשלו זה בזה, כי יבהלו לרוץ:

כמפני חרב. כאלו בורחים מלפני הורגים, שיהא בלבבם פחד, וכל שעה סבורים שאדם רודפם. ומדרשו וכשלו איש באחיו, זה נכשל בעונו של זה, שכל ישראל ערבין זה לזה (ספרא. סנהדרין כ"ז):

לח

ואבדתם בגוים. כשתהיו פזורים, תהיו אבודים זה מזה (עי' ספרא):

ואכלה אתכם. אלו המתים בגולה:

לט

בעונת אבתם אתם. כשעוונות אבותם אתם, כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם (שם):

ימקו. לשון המסה, כמו ימסו, וכמוהו "תמקנה בחריהן" (זכריה י"ד), "נמקו חבורתי" (תהילים ל"ח):

מא

והבאתי אתם. אני בעצמי אביאם. זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו אומרים, הואיל וגלינו בין האמות נעשה כמעשיהם, אני איני מניחם, אלא מעמיד אני את נביאי ומחזירן לתחת כנפי, שנאמר (יחזקאל כ"א), "והעלה על רוחכם היו לא תהיה וגו' חי אני, אם לא ביד חזקה וגו'" (ספרא):

או אז יכנע. כמו "או נודע כי שור נגח הוא" (שמות כא), אם אז יכנע. לשון אחר אולי, שמא אז יכנע לבבם וגו':

ואז ירצו את עונם. יכפרו על עוונם ביסוריהם:

מב

וזכרתי את בריתי יעקוב. בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבא ויבשר גאלת בניו:

וזכרתי את בריתי יעקוב. למה נמנו אחורנית, כלומר, כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי, הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי, הרי אברהם עמו שהוא כדאי, ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומנח על המזבח (ספרא):

מג

יען וביען. גמול ובגמול אשר במשפטי מאסו (עי' ספרא):

מד

ואף גם זאת. ואף אפלו אני עושה עמהם זאת הפרענות אשר אמרתי בהיותם בארץ איביהם , לא אמאסם לכלתם ולהפר בריתי אשר אתם:

מה

ברית ראשנים. של שבטים (ספרא):

מו

והתורת. אחת בכתב ואחת בעל פה, מגיד שכלם נתנו למשה בסיני (שם):

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף