אילת השחר/שבת/ה/א
דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמיא. יל"ע אם זה הלכה למשה מסיני או שהיא סברא, וקשה לומר שהיא סברא.
ורש"י כתב דדבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו ואין אוירו חשוב אויר, ומשמע לשונו דדוקא בסתום מכל צד, אמנם בהמשך הגמ' דקאמר וכ"ת ה"נ במקורה התינח רה"י רה"ר מקורה מי מחייב והאמר ר' שמואל בר יהודה וכו' משמע דאם הי' לרה"ר מקורה דין רה"ר הוי שם ג"כ כמאן דמליא, ורה"ר ע"כ אינו סתום במחיצות דכשסתום במחיצות אי"ז רה"ר.
ובדף צ"ז ע"א כתב רש"י דכמאן דמלי דמי מתוך שהוא חושך ומלא הבלא, אמנם אין כונתו לחושך ממש אלא כל שהוא מקורה ואינו פתוח לאור כמו רה"ר חשיב כמאן דמליא, וסברא זו שייכא גם במחיצות וקירוי של לבוד דגם בזה מתמעט האור.
ומש"כ כאן רש"י דהוי כמלא חפצים דאין אוירו חשיב אויר הלכך כל הנזרק לתוכו הוי כמונח, צ"ע דמה בכך דאין אוירו חשיב אויר וכי מחמת זה הוי כבר כמונח הא מ"מ הוא נופל ואינו נח, וע"כ דהיא הלכה וההלכה נאמרה רק למה שנוגע לשם הנחה.
ולכאורה עדיין צ"ע דנהי דהוי כמונח אבל מנ"ל דהוי כד' על ד', וצ"ל דאי בעי ד' על ד' וזה לא הוי כד' על ד' אז מה הועילה ההלכה לדינא כיון דעדיין לא יהי' לו הדין הנחה לחייבו וע"כ דגם זה כלול בהלכה דהוי כד' על ד', אמנם מאידך גיסא מש"כ ה תוד"ה לא מחייב דמדלא נקט מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע הרי דרק ברה"י מיירי רבי, ואם כל זה רק מהלכה אז כל זמן שלא ידענו מההלכה הרי אין כלל ראי' לחלק ומנ"ל לדייק מדלא נקט מרה"י לרה"י דרך רה"ר, משמע דזה סברא לחלק בין מקורה לאינו מקורה ומדלא נקט מרה"י לרה"י דרך רה"ר הרי דרק מרה"ר לרה"ר דרך רה"י מחמת דברה"י דהוא מקורה ויש בו סברא להיות כהנחה, וצ"ע.
והנה משמע דבכל אופן אמרי' דביתא כמאן דמליא, אפי' גבוה הרבה. מיהו אפשר דצריך שיהיו רואין את התקרה.
ביתא כמאן דמליא דמי. דין זה דביתא כמאן דמליא דמי אינו שייך לדין קלוטה כמי שהונחה כלל. ומיהו הא דכתבו תוס' לעיל (דף ד' א') דכשנושאו בידו לא אמרי' קלוטה כמי שהונחה, ה"ה דלא אמרינן ביה דין ביתא כמאן דמליא דמי, והטעם, דכל שמהלך עם החפץ אין לדונו כהנחה, דלא עדיף מעומד לכתף דאינו כהנחה, ודוקא כשהוא באויר אפשר לדונו כמונח.
אמר רב המעביר חפץ ד' אמות ברה"ר מקורה פטור. צ"ע מפני מה מזכיר רק פרט אחד בהלכה, ובעיקר הול"ל דרה"ר מקורה אינו רה"ר, וכולל כל הפרטים.
והנה מקורה הוא אפי' בתקרה קטנה, אבל משהו לא חשיב תקרה [ואולי צריך ד' על ד'], ועכ"פ הגשרים שיש ברחובות בין הערים, ודאי הוי תקרה, ומתחתם לא הוי רה"ר.
ודין רשות הרבים מקורה אינו שייך לדיני "מחיצה", ולכן גם אם הגג אינו יכול לעמוד ברוח מצויה, דמצד הלכות מחיצה אין לו דין מחיצה, מ"מ מאחר וסוף סוף הוא מקורה, אין לו דין רשות הרבים. וכן א"צ שיהא גובה י' טפחים [מקרקע רה"ר עד התקרה] כיון דאי"ז דין מחיצה אלא מציאות של קירוי. אך צריך שיעמוד שם קבוע ולא עראי.
המעביר חפץ ד' אמות ברה"ר מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. ומה שהיו שם ענני כבוד לא חשיב מקורה לענין זה, דענן הוא דבר רוחני, דאי לא תימא הכי הוי נמי מוקף מחיצות ע"י ענני כבוד שבארבע רוחות.
והנה בצדה לדרך (פ' בהעלותך פרק י' פסוק ל"ד) הביא להקשות על מש"כ רש"י דהשעיר שהביא כל נשיא בא לכפר על טומאת התהום, והקשה דהא הענן הי' למטה מרגליהם נמצא דהי' חלל תחת רגליהם וזה הציל מטומאות המת. והפמ"ג או"ח סי' תרכ"ה (א"א סק"א) הקשה דהא הי' טומאה רצוצה. וכוונת הצידה לדרך כיון דהי' תחת רגליהם ובודאי לא הי' רגליהם באויר בעת הליכה וע"כ דהי' איזה דבר כמו רצפה ותחת הרצפה הי' הענן וזה הציל מטומאת התהום, אלא דקושיתו יש לתרץ דאינו מוכרח דהענן הי' בגובה טפח והי' תחתיו חלל טפח ואז לא הציל את הטומאה.
לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. יל"ע מנלן ללמוד מדגלי מדבר, הרי רק לומדים ממלאכת המשכן ולא שיהי' דומיא דמדבר, ומאופן עמידת הדגלים במדבר אין לומדים.
ויש לעיין בהא דאמרינן דרה"ר מקורה אין לו דין רה"ר אם הטעם משום דיש סברא קצת דכשזה מקורה נראה פחות שהוא רשות לכל אחד, אע"פ שלמעשה עוברים ושבים שם אנשים כמו בבלתי מקורה, דלולא זאת וכי צריך הכל כמו שהי' במשכן ולמה לרה"י לא איכפת לן כשהוא מקורה, וע"כ משום דלרה"י אין שום סברא שלא יהי' מקורה דאדרבה התקרה גורמת שנראה פחות מקום רבים. וע"ע משנ"ת בזה לקמן דף ו' ע"א בתוד"ה מידי.
והנחה נמי דילמא דפשיט כנפיה וקיבלה. ופירש"י דפרס בגדו דהוי ד'. והנה הפורס בגדו מסתמא אי"ז בצורה ישרה ממש אלא זה בשיפוע מעט מן הצדדים ובאמצע עמוק יותר, ומשמע דהא נמי חשיב ד' על ד' ונוכל ללמוד מזה דא"צ שיהא ד' על ד' שטוח בצורה חלקה, אם לא שנדחוק דמיירי בפורס בגדו ישר ממש. וספק זה ישנו על כל שק או תיק דבשיפוע משני הצדדים יחד יש ד' טפחים אם זה מועיל להחשיבו לענין עקירה והנחה, [ועי' מ"ב (סימן שמ"ז סק"ב) שכתב דהעוקר מדבר המונח בכיסו הוי עקירה לחייבו מדאורייתא, וק"ק דהא אין בכיס הרגיל בזמנינו ד' על ד' וצ"ע].
התינח טרסקל ברה"י אלא טרסקל שברה"ר רה"י הוא. והיינו ע"י דאמרינן גוד אחית מחיצתא כמבואר בהניח ע"ג טרסקל אע"ג דאין לו מחיצות ד' מ"מ הוי רה"י הואיל ובראשו ארבעה אמרינן גוד אחית כמש"כ רש"י, ולכאורה לפי"ז ראי' דהא דהוי רה"י ע"י מחיצות ד' הוא דין דהמחיצות נעשים ע"י גוד אחית אבל אם משום דהמקום גדור הא אין דין בהמקום כאן דהוי גדור י' טפחים.
וצ"ע לפמש"כ בחידושי ר"ח הלוי בפי"ז הל' י"ב מהל' שבת לחדש בשיטת הרמב"ם דאין דין במחיצות שיהיו גבוהות עשרה אלא דין בהמקום שמקום גבוה י' יהי' מגודר במחיצות, דבהא דטרסקל לכאורה לא שייך לומר דיש דין על המקום שהוא מגודר אלא דמדין גוד אחית הויין מחיצות עשרה, ואפילו מאן דפליג הכא אריבר"י משום דלא ס"ל בכה"ג גוד אחית אבל ששייך שיועיל גוד אחית לעשות דין מחיצה על המקום משמע דבזה אין חולק וצ"ע.
ואב"א בשוחה. יל"ע אמאי חייב הא הוי מלאכה שלא כדרכה, דאין דרך לקבל כן. וכן יל"ע בהא דאמרי' הזורק לפי כלב חייב, ולכאו' אין דרך מלאכה כן. וכן קשה בהא דאמרו לקמן (דף ק"ב א') בליעתו זו הנחתו, והרי אין דרך הנחה כן.
אמר רבא איכפל תנא לאשמועינן כל הני. צ"ע דהרבה מקומות מוקי למתני' בגוונא מסויימת, ומאי שנא דהכא מקשה טפי משאר מקומות.
ובכלל צ"ב למה לא, הרי התנא מיירי על הוצאה ובמה שזה לא ד' על ד' הוא לא קא מיירי.
אמר רבא ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. הלשון "לו" מיותר דאי"ז רק לו, עי' ראש יוסף. ואפשר דחשובה לו היינו לזורק, ואם אינו חשוב לזורק לא הוי כד' טפחים. וכן משמע בגמ' בסמוך, דאמרי' דלא אחשבה הוא, ופרש"י דהאי דזריק לא אחשבה, משמע שתלוי בזורק.
ומסתברא דידו של אדם חשובה היינו דוקא על כף ידו דיכול לקבל בה חפצים אך על גב ידו לא, וכ"כ בראש יוסף. ושייך לפי"ז לעשות הוצאה מותרת מן התורה דיטול מגב היד וכדו'.
ויל"ע לעיל בהוציא ידו מליאה לחוץ למה לא יוכל להחזיר ידו ע"י שיניח החפץ ע"ג גב היד, ואפי' שיש לו כמה פירות יתן אחת אחת ע"ג גב ידו השניה ויכניס, ומ"ט אמרי' דאתי למשדי ליה. אמנם עי' תוס' בעירובין (דף כ' ע"א ד"ה לא יעמוד אדם), שהק' קושיא אחרת וכתבו דמיירי שהיה נקב קטן שלא יוכל להכניס בו שתי ידיו, ואולי גם נוכל ליישב דמיירי באופן שאינו יכול להכניס דרך גב ידו.
ועכ"פ יש בזה עצה לענין השוכח חפץ בידו או בבגדיו ויצא לרה"ר דיוכל להניחו על גב יד, ואז לכל הפחות לא עובר מדאורייתא וימשיך עד רה"י אחרת בלי הפסק [אמנם איסור דרבנן אולי יעבור דסו"ס עקר מידו החשובה כד' על ד' על דעת להניח ברה"י, ולא מגרע מה שהניח בנתים על גב ידו], וכן יש לו עצה להניח ע"ג מקום פטור כגון עמוד גבוה ג' טפחים שאינו רחב ד' על ד'.
ויש להסתפק אם ידו של אדם חשובה ד' טפחים, זה רק ביד שלימה, או גם באצבע לחוד.
ידו של אדם חשובה לו כד' על ד'. יל"ע אם זה גם על יד קטן, ולפי ההו"א דמשום אחשבי' י"ל דיועיל כיון דהגדול מחשיבו, אבל למסקנא שהוא דין כללי דיד חשובה כד' יל"ע אם גם יד קטן מהני, ויד תינוק בודאי אי"ז נחשב כד', דהא על יד של בהמה לא יועיל. וכן בגוי יל"ע אי מהני ידו דהא אינו כלום [או דלמא דתלוי במציאות ומהני].
והא אמרה ר' יוחנן חדא זימנא. צ"ב קושיא זו, דאטו אין לומר אותה הלכה ב' פעמים, והרי גמרא שלומדים עם תלמידים חוזרים ולומדים אותה שוב בזימנא אחריתא.
מהו דתימא הני מילי היכא דאחשבה הוא לידיה. יל"ע לפי מש"כ תוס' לעיל דהא דבעינן ד' על ד' הוא משום שבמשכן היו עוקרין ממקום ד' על ד' א"כ מה יועיל אחשביה הא במשכן לא היו עושים כן.
ועצם הדין דכשנח ביד הוי כנח בד' על ד' צ"ע דמשמע דלא קיבלו הלכה מסיני דהא כל הסוגיא שקיל וטרי למה מהני לידו ורק לבסוף נתחדש דידו הוי כד' על ד' וכיון דאין הלכה מסיני איך מסברא אפשר להכריע כן, וכעי"ז הק' ראש יוסף. ויש לומר דכיון דקשה המשנה דמהני ביד ע"כ דהתנא קיבל הלכה מסיני. ולסברתו דהוציא דין זה מהמשנה והא במשנה מיירי בין להעוקר בין להמניח, הרי דגם היכא דלא אחשביה הוי כד' על ד'. דבשלמא כשמניח אפשר דאחשביה אבל כשלוקח מהיד אין לומר אחשביה דהא ודאי כשצריך הדבר לוקח מאיפה שנמצא וע"כ דגם בלא אחשבי' הוי כד' על ד', אבל ר' יוחנן דלא איירי על המשנה הוצרך להשמיענו דבזרק ליד חבירו חייב דס"ד דכיון דלא אחשבי' אינו כד' על ד'.
ה"מ היכא דאחשביה וכו'. והנה במשכן ג"כ מסתמא היו מניחין לפעמים במקום פחות מד' רק שחשוב אצלו, ובמשכן לא הי' שייך לומר בזה מחשבתו משוי לי' כדע"ד, כיון שאין דין ד'. וא"כ נילף מזה דהוי הנחה גם כשזה בפחות מדע"ד.
יל"ע במחמר דעובר על ידי מעשה בהמתו אם כשהחמור עושה את העקירה והנחה ממקום פחות מד' על ד', רק שזה חשוב לבעליו, אם גם בזה נימא דמחשבתו של בעליו משוי לי' מקום, או דכיון שהחמור עושה את העקירה או ההנחה והחמור לאו בר מחשבה הוא לא מהני.
והנה האחרונים תמהים מ"ט אסור מחמר הרי הבהמה הוי "מתעסק". וכן יש להקשות על האיסור של אתה ובנך למה אסור, הרי הקטן הוא מתעסק דאין לו דעת.
עמד במקומו וקיבל חייב עקר ממקומו וקיבל פטור. יל"ע אם דוקא בעקר ממקומו וקיבל דשינה את מקום ההנחה הוא דפטור הזורק דנמצא דלא נעשתה ההנחה מכח הזריקה, או גם אם לא שינה מקום ההנחה אלא שינה את דין ההנחה כגון שמכח הזורק היה עומד שתנוח ע"ג כתיפו או על גב היד, דאי"ז מקום ד' על ד' ואחר שזרק פתח המקבל את ידו ונח החפץ בתוך ידו דחשובה לו כד' על ד' אם גם בכהאי גוונא נפטר הזורק. ולכאורה נראה דבכהאי גוונא לא מיפטר הזורק כיון דההנחה היתה מכחו אלא דבלי שפתח ידו לא היה לזה דין הנחה וזה לא איכפת לן.
ואין לפטור את הזורק משום דזרק באופן שלא היה מתחייב ונמצא שלא היתה דעתו לזריקה המחייבת, דהא ע"כ מיירי הכא באומר הזורק דבכל מקום שתרצה תנוח דאי לא מיירי בהכי א"כ בעקר ממקומו וקיבל א"צ לטעם דלא איתעבידא הנחה מכחו דבלאו הכי נמי פטור כיון שלא נח החפץ במקום שרצה, ותוד"ה כשני בני אדם הא ביארו דפטור משום דלא הוי הנחה מכח הזורק. [והעירו דבאמת ברמב"ם פי"ג הי"ג לא כתב דפטור משום דלא הוי הנחה מכחו, אלא משום שאין זה ההנחה שנתכוין לה].
עקר ממקומו וקיבל פטור. פירוש כיון דלא נח מכח הזורק דהא השני הקדימו, והנה בב"ק (י"ז ב') בעי רבא בבהמה שדרסה על כלי ונפל למקום אחר ונשבר, אי אזלינן בתר מעיקרא והוי רגל או בתר תבר מנא אזלינן והוי צרורות, ופשט מדרבה דזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דאי בתר מעיקרא מקרי דהראשון כבר שבר למרות שהשני הקדים ושבר כיון דבלי שהשני יקדים הי' נשבר והוי לי' כבר כמו שהראשון שבר מכחו. ולכאורה לפי הצד הזה למה אם עקר השני וקבל הראשון פטור הא כשזרק הא' ודאי הי' עומד לנוח והוי כאילו כבר נעשה בהדבר שזרק מעשה הנחה מכחו. וזה תלוי דאם יש דין דצריך ד' על ד' ויש ספק דאולי לא ינוח על דבר שזה ד' על ד' אז אין לומר כבר דעומד לנוח בהכרח דלא עומד שודאי ינוח במקום ד' על ד', ובאופן דאין שם דבר פחות מד' על ד' אז לכו"ע עומד בודאי שתהי' הנחה על גבי קרקע, ואם אין צריך ד' על ד' הא בודאי בהכרח ינוח באיזה מקום והוי כאילו כבר מכחו נח אע"פ שהשני הקדים שינוח, ולמה יפטר הראשון הזורק.
תנ"ה אחרים אומרים וכו'. משמע דאחרים הוא דס"ל הכי ופליגי תנאי עלייהו כמש"כ תוס' לעיל ד' א' ד"ה אבל למטה מי'. והנה לפי הס"ד איירינן לענין אי בעינן מקום ד' וע"ז אמרינן דרק אחרים ס"ל הכי, אבל בסיפא דעקר ממקומו וקיבל פטור אין תנא דפליג עלייהו, ולמסקנא דאמרי' דידו חשובה כד' על ד' משמע דהכל מודים לדין זה משום דידו הוא מקום כד' על ד' א"כ צ"ע מ"ט נקט לה כאילו רק אחרים אומרים דהא בין רישא ובין סיפא אתי ככו"ע.
זרק חפץ ונעקר הוא ממקומו וחזר וקבלו מהו. הנה בגמ' מיירי שחזר הוא בעצמו וקבלו, ויש להסתפק מה יהיה הדין אם אחרי שזרק חזר ודחף את החפץ עוד באמצע הליכתו, אם נחשב שעושה עכשיו מעשה זריקה אחר וההנחה נחשבת מכח זריקה זו ובטלה זריקה קמייתא או דילמא אחרי שכבר נזרק החפץ והי' נח מכח הזריקה במקום זה אין מוסיף כלום במה שדחפו עוד וכמאן דליתא דמי, ונ"מ דאם מועילה הדחיפה שיהא נחשב מעתה דההנחה היא מכחה, א"כ היה פטור לגמרי דנמצא שהזריקה הראשונה בטלה והפעולה השניה היתה בלי עקירה דהחפץ כבר הי' זרוק וממילא אי אפשר לחייבו על ההנחה. וכן נ"מ כשזרק אחד ובא אחר ודחף את החפץ, אם עדיין הראשון יהא חייב או כבר בטל כח הראשון.
והנה בהא דאמרי' בב"ק (דף י"ז ע"ב) דהזורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל השני פטור דמנא תבירא תבר וכתבו שם תוס' דדוקא בזרק כלי אבל אם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו השני חייב. וכ"ז חילקו רק בבא אחר וקדם ושברו, אבל אם בא אחר ודחף את האבן או החץ באמצע זריקתו, אם נחשב הזריקה עכשיו מכח השני והשני חייב או דלמא כיון שבלא דחיפתו ג"כ היה החץ שובר את הכלי בעוד קצת זמן, לא הוסיף כלום עי"ז והראשון חייב, זה יהי' תלוי אם בתר מעיקרא אזלינן דאז החץ כבר עשה פעולתו בתור זורק חץ והשני לא נחשב זורק חץ, ואם בתר סוף אזלי' יהא השני חייב.
ונפק"מ לגבי דברים הצריכים עשייה לשמה כגון עיבוד עורות לס"ת והפעיל מכונה על ידי אלקטרי ולא אמר לשמה, ולפני שהתחיל פעולת העיבוד של המכונה גלגל בעצמו בידו את הגלגל לשמה ועי"ז קירב יותר את הפעולה, אם מועיל עי"ז שיהא נחשב למעשה שלו לשמה או דלמא כיון שבלא זה היה ג"כ נעשה בעוד זמן קצר, ממילא אינו מוסיף כלום במה שעושה בעצמו ג"כ, ונשאר שלא לשמה. ואין לדמות כל זה לשנים שעשאוה.
מתקיף לה ר' זירא מה לי הטעינו חבירו מה לי הטעינו שמים. צ"ב למה הוצרך להביא דוגמא מהטעינו חבירו הרי לא היתה כאן עקירה כלל והוי ליה להקשות דהא לא עקר.
ויש לומר דהוי אמינא דבהטעינו חבירו כיון שחבירו עקר והוא נתן לידו, לא בטל מעשה חבירו, משא"כ בהטעינו שמים דלא שייך לומר שהי' מעשה שמים, וע"ז קאמר דגם בהטעינו חבירו אין הטעם מחמת דמתיחס המעשה על המטעינו, אלא דחסר מעשה הנטען.
לא תימא קיבל אלא קלט והא בעינן עקירה מע"ג מקום ד'. יל"ע אמאי חשיב עקירה, הרי גם מה שתפס ביד הקולטת אין בה עקירה, וכי משום שהעבירה לידו השניה יהא נחשב עקירה, הלא מהאויר אינו עקירה. אמנם לפי מה שנסתפקנו לעיל [ד"ה זרק חפץ] דכשהיה החפץ נזרק והוא דחפו להמשיך הזריקה מקרי עקירה חדשה אתי שפיר.
והנה משמע שעקירה בדרך זו חשיב עקירה כדרך, דאל"כ ודאי פטור.
והנה כל מה דפריך הכא לא אתיא לר' עקיבא דס"ל דקלוטה כמי שהונחה ומקרי הנחה ועקירה אלא דאינו חייב שתים משום דאינו חייב על תולדה במקום אב, דלא קי"ל כר' עקיבא.
ע"ג כותל נמי הא לא נח. צע"ק מאי קושיא הא פחות מג' קרוב לראש הכותל הוי כנח, והרי ע"כ לא ידע עדיין דגם על הכותל עצמו לא הוי כמונח דא"כ מה תירץ שקלט מע"ג כותל, וכיון שהי' סבור דע"ג הכותל הוי כמונח, מאי קשיא לי' גם כשלא הגיע עדיין דמ"מ הוי כנח כשהוא בתוך ג"ט. [ועי' משנ"ת לקמן דף ח' ע"א בתוד"ה שבעה].
רש"י ד"ה עקר. המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקבלו, פטור הזורק דלא איתעביד הנחה מכחו. יל"ע אם דוקא באופן זה שרץ המקבל ממקומו ובלא שהיה בא לקבלו לא היה נופל החפץ במקום זה, הוא דמיפטר הזורק, או גם כשהיה נופל החפץ בלא"ה במקום זה ע"י כח הזורק אלא שהקדים המקבל ותפסו בידו קודם שנפל, מקרי נמי שאין ההנחה מכח הזורק.
והנה לעיל (דף ד' ע"א) בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה או לא התירו, ובעיא זו שייכא נמי הכא דאם ירוץ אחר לקראת החפץ ויקבלו, יציל עי"ז את הזורק מאיסור סקילה, אלא שעובר על איסור דרבנן. אמנם כאן יכול לקבלו על גב היד דאינו עובר איסור תורה, כמשנ"ת לעיל דגב היד לא חשיב כד' על ד' ותו ליכא הנחה, וזה בודאי צריך לעשות כדי להציל את חבירו מאיסור. ולהכות על החפץ שיפול במקום אחר אע"פ שאינו מקבלו בידו, ג"כ מועיל לפטור את הזורק דנמצא שלא היתה הנחה מכחו, דכל שנטפל כח אחר בהנחה תו לא מיחייב הזורק, אלא דאז עובר על שבות. [ועי' משנ"ת לעיל בגמ' ד"ה זרק חפץ].
תוד"ה לא מחייב. נראה לרשב"א דמשמע ליה מדלא נקט וכו'. אינו מובן כ"כ מה ההכרח מזה, דמצי למינקט זה כמו זה, ונקט אופן זה וה"ה איפכא.
תוד"ה כאן למטה מעשרה וכו'. וי"ל דאין כרמלית בכלים. צ"ל דמה"ת כלי ברה"ר יש לו דין כרה"ר, דמה שלא אסרו את זה מדין כרמלית זה עדיין לא סיבה שלא יהי' רה"ר.
והנה לקבל דין רה"י כשגבוה י' גם כלי יכול לקבל, רק להוציאו מדין רה"ר לא נאמר בכלי.
ועי' מ"ב סי' שמ"ה ס"ק ט"ז ובשער הציון אות ט"ו שיש פוסקים דהוי כמקום פטור, וקשה מכאן דא"כ למה חייב מחמת דאין כרמלית בכלים.
תוד"ה ה"מ. וי"ל דהוי אמינא דוקא לענין הנחה חשובה כד' על ד' אבל לגבי עקירה לא. וצריך לומר ע"כ שיש סברא לחלק ביניהם וא"כ אכתי מנלן ממה דאמר ידו של אדם הוי כד' על ד' דמהני גם לענין עקירה הא ר' יוחנן לא הזכיר עקירה. וכמו דפריך לעיל דאע"ג דשמעינן לר"ע קלוטה כמי שהונחה דמי אולי רק לגבי הנחה. וצריך לומר דשמעינן לה מיתורא דאל"כ הוי סגי ליה בחד מימרא.
תוד"ה כשני בני אדם. דלא נח מכח הזורק. צריך להבין מ"ט לא מקרי דנח מכח הזורק דהא גם כח הזורק עושה את ההנחה, וא"כ אף דבשני בני אדם פטורין משום שנים שעשאוה, מ"מ אדם אחד למה יהא פטור כיון דההנחה היא ע"י כח הזריקה ג"כ. וכמו שמצינו בתוס' בב"ק (דף י"ז ע"ב) דבזורק אבן או חץ על הכלי ובא אחר ושברו השני חייב ולא אמרי' בזה דבתר מעיקרא אזלינן יחייב את הזורק האבן ורק בזורק הכלי עצמו וקדם אחר ושברו מתחייב הזורק, והביאור בתוס' הוא דכשזרק את הכלי עצמו דנים עליו שהוא כבר שבור כיון שהמעשה זריקה הוא בכלי עצמו, משא"כ בזרק חץ אע"פ שאנו מחשיבין כאילו כבר הגיע החץ למקומו, מ"מ הכלי אינו נחשב כשבור, ולכן אחר ששברו חייב, וא"כ ה"נ לענין הנחה דמי לזרק גוף הכלי, ונימא דהראשון שזרק כבר עשה את ההנחה ומכחו הגיע החפץ למקומו ומה בכך שבא השני וחטפו, מ"מ הוא זרק ועשה שיגיע החפץ עד ההנחה, דהשני לא עשה אלא שינוח במקום קרוב יותר, וא"כ באדם אחד נחייב אף כשעקר ממקומו וחזר וקבלו דמ"מ ע"י זריקתו הראשונה נעשתה ההנחה ודוקא בשנים נפטור משום שנים שעשאוה.
ויש לומר דהנה התוס' הנ"ל מחלקים בין זורק חץ דלא נעשה פעולה בהכלי, והיינו אע"ג דבזורק כלי נחשב שכבר נעשה פעולה למה שיהי' בעתיד בהכלי, וא"כ אפשר לומר דמה שנוגע להנחה זה לא פעולה שיהי' בהכלי דלהכלי לא משנה איפה יהי', וע"ז לא הוי כאילו עשה משהו להכלי שלכן נאמר דהכלי כאילו כבר נח, ולכן א"א לחייב עבור מעשה הנחה הנעשה כתוצאה מהזריקה.
בא"ד. ור"ח גריס איפכא וכו' או דלמא כאדם אחד דמי ופטור דהוי כמו שנותן מימינו לשמאלו דאע"פ שהעבירה ד' אמות פטור. צע"ק דהתם הרי לא נעקר החפץ מהאדם דכל הזמן עדיין נאחז בהאדם וממילא לא הי' עקירה אבל כאן שזה נעקר והפסיק להיות שייכות בין החפץ להאדם למה יהי' פטור דהא הי' כאן שפיר עקירה ואח"כ הנחה. ומסתבר דגם אם עוקר מרה"י ומניח ברה"ר באופן זה יהא פטור, דלא חשיב עקירה והנחה. ולפי דבריהם אם אדם יעביר חפץ ג' אמות ברה"ר, ואח"כ יושיט ידו אמה אחת לא יהא חייב, שאותה אמה אין לה דין העברה ברה"ר.
וכן חציו בזריקה וחציו בהעברה מסתבר שאין מצטרף [והאופן שנקטו שהיו ידיו ארוכות כל כך שמקצה יד ימינו עד קצה יד שמאלו יהי' ד' אמות, מסתמא לא מצוי, רק העיקר רצו לומר שמסתבר דכה"ג לא חייב].
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |