אילת השחר/שבת/צו/ב
משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רה"ר הוי וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה"י דידכו לרה"ר. היינו דאהליהם הוי רה"י דהי' עם מחיצות י', ומשה לפי"ז לא הוי יתיב באהל אלא בחוץ, ורש"י כתב דהא דמחנה לויה הוא רה"ר משום שהכל מצויין אצל משה רבינו, והנה כיון דלא הי' באהל והי' באמצע המחנה בלי מחיצות בודאי הוא רה"ר אף אי לא כולן היו מצויין אצל משה רבינו. וכן צ"ע להסוברין דרה"ר הוא רק אם ששים רבוא עוברין בו בכל יום, וקשה לומר שכל יום באו למשה רבינו כל הששים רבוא, וממ"נ אם מתחשבין מחמת שזה מכל מחנה ישראל שהי' ששים רבוא א"כ מה צריך להוסיף משום דהכל מצויין אצל משה רבינו, ואם לא סגי מה שכל מחנה ישראל הי' רה"ר וצריך שהמקום בו ישב משה רבינו במיוחד יהי' לו דין רה"ר איך מהני מה שהיו מצויין אצלו כיון שלא היו מצויין אצלו ס' רבוא כל יום.
משה היכן הוה יתיב וכו'. יל"ע מנלן שהביאו למשה, דלמא הובאו למקום אחר, ואמנם בלשון הפסוק (שמות ל"ו ג') כתיב ויקחו מלפני משה וגו', והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר משמע שהביאו את התרומה למשה, אלא דלפ"ז מה הוצרכו לומר למשה מרבים העם מהביא וכו', הרי משה ראה בעצמו, [וברמב"ן עה"ת שם משמע דהוא צוה להביא אל האומנים והאומנים אמרו לו שהם מרבים להביא והיתה דים והותר].
וממאי דבשבת קאי וכו'. והיינו דבשבת עמד משה והזהירן שלא ימשיכו להביא עוד למלאכת המשכן. ונמצא דבר תמוה דבאותה שבת בתחילת השבת היו מותרין להביא ובאמצע שבת נאסרו.
גמר העברה העברה מיוהכ"פ כתיב הכא ויעבירו וגו' וכתיב התם והעברת וגו' מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור. והנה גזירה שוה אין אדם דן מעצמו וצריך ע"כ לקבל מרבו, וא"כ ממ"נ אם קיבלו גז"ש זו מאי פריך מעיקרא, הרי יש גז"ש, ואם לא קבלו גז"ש האיך אפשר לחדש גז"ש, וצ"ל או שהתרצן אמר לו שנמסר להם בקבלה גז"ש, או שמכח הקושיא הכריח שיש גז"ש, [וצ"ע]. ולגירסת ר"ח שהביאו התוס' לא נאמר כלל הך גז"ש.
מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור. עיין ריטב"א שהביא הגירסא בגמ' מנלן דבשבת קאי והכריז משום האיסור דלמא בחול קאי ומשום דשלימא מלאכה, וע"ז משני דגמר העברה העברה מיוה"כ מה להלן ביום קדוש אף כאן ביום קדוש, ופי' דאי משום דשלימה לי' מלאכתו גז"ש למה לי, דמאי נפק"מ אי אכריז בשבת או בחול אלא ודאי משום איסורא אכריז [עי"ש דבמהדורה ישנה הריטב"א מעצמו מקשה ומתרץ כן, ובתוצ"ח מביא שכך הגירסא בגמ'] . והנה אין כונתו שילפי' איסור הוצאה מיוה"כ, דהא לא ידעינן ביוהכ"פ גופיה שיש איסור על ההוצאה אי לא דילפי' משבת, וגם יש מאן דס"ל (בכריתות י"ד א') דאין הוצאה ביוהכ"פ, אלא הכונה דמשם ילפי' דמיירי בשבת, ומעתה מפרשינן לגופיה דקרא שאזהרת משה היא מפני האיסור.
ואמנם עיקר דברי הריטב"א צ"ב, דכמה פעמים מצינו ילפותות וגז"ש לדברים שאין בהם נ"מ לדינא, כגון לקמן דף צ"ז א' בריש העמוד דגמר גז"ש כדי לפרש לנו מי היה החוטא אע"פ שאין בזה נפק"מ לדינא, וכן בקדושין (דף ל"ו א') לענין שישראל קרויים בנים.
אמאי קרי ליה אב וכו'. הנה אם הקושיא היתה על השם למה זה נקרא אב וזה תולדה, לא תירץ כלום, אלא ע"כ הקושיא היתה על הדין מאי נפק"מ בין אב לתולדה, דבלי שיש איזה נפק"מ לדינא לא איכפת לנו השם.
והנה רש"י בב"ק (דף ב' ע"א) כתב דכשעושה תולדה עם האב הוא חייב על האב, וזה מוכח מכאן דכיון שהשאלה היתה על הדין אם נימא דחייב גם על התולדה לא מתרץ מידי, דאכתי אין נפק"מ, וע"כ דחייב רק על האב וזה החילוק בין האב לתולדה.
הא דלא הואי במשכן חשיבא לא קרי לה אב. וכתבו התוס' (ד"ה ולרבי אליעזר) דמנכש ומשקה זרעים היה במשכן ואינו חשוב, ולא נתפרש היטב מה הגדר של מלאכה חשובה, ואפשר דעיקר הדבר הוא זריעה, והניכוש והשקאת המים הכל בא לקיים את הזריעה. והנה ענין החשיבות נמסר לחז"ל לקבוע מהו חשוב שע"ש כך נקרא אב, ואם אדם ינדור שלא לעשות מלאכה חשובה באמצע השבוע יש לדון באיזה מלאכות יאסר, האם באותם החשובים אבות במלאכת המשכן.
זרק ארבע אמות ברה"ר מנלן דמיחייב. תוס' (ד"ה הכנסה) פירשו דהקושיא דכיון שהיא מלאכה גרועה לכך צריך ילפותא לכל פרט, ומ"מ צ"ע מדוע זורק חשיב פרט אחר, הרי בכל מלאכות שבת אין שום חילוק בין עושה מעשה בגוף הדבר לבין זורק, ובמלאכת מבעיר אין חילוק אם מדליק בגוף הדבר, או שזורק אש ונתפס אש בחפץ, וכן בבונה אין חילוק בין מניח ע"ג דימוס לבין זורק האבן ונבנית מאליה, [ואפשר דשם פטור משום דאינו דרך בנין]. וכן במלאכת בורר אין חילוק אם בורר גוף הדבר או ע"י הזריקה, ולהדיא אמרו לעיל (דף ע"ג ב') דהאי מאן דשדי פיסא לדקלא חייב, הרי דאף בזריקה חייב. וכן קשה בתוס' לעיל (דף ב' א') שכתבו דבעינן קרא להוצאה דעני והוצאה דעשיר, ומה החילוק ביניהם, והרי חיובו הוא בין בימין בין בשמאל כדתנן לעיל (דף צ"ב א') ולא מצרכינן תרי קראי.
זורקין בוכיאר ביריעה. והיינו דרוחב היריעה היה ד' אמות כדכתיב בקרא, ושפיר יש ללמוד משם על זורק ד' אמות, והעירו מנלן דהיו אורגין ברה"ר.
גמרא גמירי לה. והנה נתחדש כאן דאע"פ שהוא הללממ"ס יש בו חיוב מיתה, ובעלמא אין עונש בי"ד על הללממ"ס. ויל"ע במי שזורק ברה"ר איך יתרו בו. [לפי הצד בתוס' ב"ק (דף ב' א') שצריך להתרות משום האב], האם יאמרו לו משום הללממ"ס או מהלאו דלא יוציא. ועיין ר"ן (דף ל"א ב' מדפי הרי"ף) שביאר דכיון דהוי תולדה דהוצאה א"כ נסמך זה לאיסור של הוצאה, והוא בכלל לאו של הוצאה.
אלא כל ד' אמות ברה"ר גמרא גמירי לה. ולקמן אמרינן דלר' יהודה דמקושש הי' מעביר ד' אמות פשיטא לי' דמעביר חייב. הנה לכאורה אין חייב מיתה על הללמ"ס לפי ר' יהודה אמר שמואל דמקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הי', וע"כ דהי' הלכה מפורשת דעל ד' אמות ברה"ר חייב מיתה, וא"כ הא שפיר אפשר דעל הוצאה מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י אינו חייב מיתה ולא חטאת דרק על ארבעה אמות ברה"ר הי' חייב מיתה מדמצינו דמקושש נהרג על זה, גם למה אמרינן לקמן דמקרי תולדה במקום אב דהא זה מלאכה לעצמה מהללמ"ס. אמנם בבעל המאור ביאר דד' אמות ברה"ר הוי כמוציא מרשות לרשות דכל שעבר ד' אמות הוי כעובר לרשות אחרת, ולדידי' אי"צ לחדש דהי' הלכה מיוחדת דחייב מיתה אלא דהיתה הלכה דד' אמות הוי כמוציא מרשות לרשות.
והנה בתוס' לעיל (ה' ע"ב) הקשו לבן עזאי דס"ל דמהלך כעומד דמי איך יצוייר שיהי' חייב ד' אמות ברה"ר, ותירצו דהלכה גמירי להו, ובירושלמי תירץ דחייב רק בקופץ. ולדברי בעל המאור אם נימא דהי' רק הלכה דהוי כרשות אחרת עדיין לא נדע מזה דחייב מעביר דנהי דהוי כרשות אחרת מ"מ כיון דמהלך כעומד דמי לא יתחייב במהלך ומעביר חפץ רק בזורק ד' אמות ברה"ר, ואם התוס' יסברו כהבעל המאור נצטרך לומר דתרי הלכות הוו א' דהוי כמרשות לרשות והב' דמהלך ד' אמות חייב אע"ג דכעומד דמי. ואין לומר דהי' רק הלכה דמהלך ומעביר וזורק חייב, דא"כ הא יש ארבעים מלאכות דהיינו מוציא מרשות לרשות ועוד מלאכה מיוחדת דמעביר וזורק ד' אמות ברה"ר שאינה נכללת כלל בהוצאה והכנסה מרשות לרשות. [וע"ע משנ"ת בזה בתוס' לעיל ה' ע"ב ד"ה בשלמא].
רש"י ד"ה מכדי אהאי מחייב. כדתנן פשט העני ידו לפנים. משמע דמסברא לא היינו יודעים שחייב והוצרך רש"י להביא ממתני'.
תוד"ה הכנסה מנלן, בסוה"ד ואי לא הוות נמי במשכן לא הוה מחייבינן עלה מסברא לפי שמלאכה גרועה היא. יל"ע דהא מלאכה גרועה זה סברא שזה לא מלאכה, וא"כ מה מוסיף מה שהיה במשכן, הרי במשכן עשו גם הרבה דברים שהם לא מלאכות, ולא כל דבר שבמשכן זה מלאכה, וא"כ למה לגבי הוצאה זה מועיל שיהא נחשב מלאכה. [וכגון מה דתנן בעירובין דף ק"ג חותכין יבלת במקדש כיון שזה רק שבות דרבנן, ואטו אם עשו זה במשכן הי' איסור מה"ת].
מקושש מעביר ד"א ברה"ר הוה במתניתא תנא תולש הוה וכו'. וצריך לומר שהיה לכל אחד משמעות מקרא לדרוש כן, דאי לאו הכי למה נקט כל אחד מלאכה אחרת, [ומהא דאמרי' שהיה תולש או מעמר מבואר שהיה צומח להם במדבר איזה דברים, והעירו דכן מוכח ממשמעותא דקרא דכתיב גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא, אלמא דצמחו שם עשבים למרעה, וכן ממה דילפינן זורע וחורש וקוצר וכו' ממה שהיו עושין בסממני המשכן מוכח שהיו צומחין להם סממנים במדבר, וכן נקטו התוס' חולין פ"ט ב' אבל ברש"י קידושין ל"ח א' ד"ה בכניסתן מבואר דבמדבר לא זרעו ולא קצרו, ונצטרך לומר לפי דבריו עפי"מ שבספר אגלי טל בפתיחה כתב לדון דאולי אי"צ להיות דבאמת עשו כן במשכן אלא דכל שאם יצטרכו למלאכת המשכן ולא הי' להם את זה יהי' צורך לזרוע מקרי דהי' במשכן].
מעמר הוה. בשו"ע (סי' ש"מ סעיף י') כתב דהמקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול וכו' הרי זה תולדת מעמר וחייב. והביא המ"ב בשם נשמת אדם דאף כשעושה כן בבית חייב משום דבאופן כזה עשוי לעשות גם בבית כבשדה, ויל"ע לפי"ז במחתך כל מיני ירקות ומקבצם יחד בקערה דליהוי נמי תולדה דמעמר [והראו דבמנ"ח מלאכת מעמר מדייק מלשון הרמב"ם פכ"א הי"א דמעמר חייב רק אם מקבץ ומדבק יחד וא"כ לא סגי שהם בקערה אחת].
ואף שעושה כן בבית הא הדרך לעשות כן בבית ויהא חייב ואולי יהי' מותר רק כשעושים זה תיכף לאכילה דאז אין זה מלאכת מעמר כמו דמצינו בכמה מלאכות דתיכף לאכילה לא הוי מלאכה, אמנם בכס"מ (פ"ח משבת ה"ו) הביא בשם הרמ"ך דגם במקבץ תאנים אינו חייב אלא בשדה. וכבר ביארנו בזה לעיל דף ע"ג ב' ד"ה אמר רבה האי מאן דכניף עיי"ש.
מגילת סתרים. רש"י לעיל (דף ו' ב') פירש שהסתירוה שלא נתנה ליכתב וכששמעו דברי יחיד חדשים כו'. והנה חזינן שגם בזמנם היה מותר לכתוב רק שהיו צריכים להסתירם, ועי' לעיל ו' ע"ב ד"ה מגילת סתרים מה שהערנו מכאן על מש"כ בכתר ראש שאלתות להגר"ח מוולזין (אות ס"ז), שאיסור שכחת התורה הוא רק לפני שניתן רשות לכתוב ולמדו בעל פה, אבל מאחר שנתנה רשות לכתוב אין איסור על השכחה, והרי גם בזמנם היה אפשר לכתוב [ובשו"ע הגר"ז (הל' ת"ת) כתב שגם בזמן שנתנה רשות לכתוב יש איסור על השכחה]. יעוי' משנ"ת בזה לעיל.
אימא אינו חייב על אחת מהם רב יהודה פשיטא ליה וכו'. ונפק"מ בזמן שבהמ"ק קיים אם ממיתין אותו. ובזמן הזה לענין קים ליה בדרבה מיניה יהא תלוי במה שדן רעק"א בכתובות דף כ"ט ובב"ק דף ל"ה אם ספק קים לי' בדרבה מיניה חייב.
פשיטא ליה דהמעביר חייב. והנה כיון דמעביר הילכתא היא ולא הוי בכלל מוציא מרשות לרשות, אין לנו ראיה דגם מוציא מרשות לרשות יהא חייב, אבל לא מסתבר דמעביר יהא חייב ומוציא מרשות לרשות לא.
והנה בביאור הלכה (סי' שמ"ה סעי' ז' ד"ה שאין ששים רבוא), בסוף דבריו הק' מנ"ל דהי' ברה"ר והא מסתמא לא עשה המלאכה בפרסום בפני כל רק רחוק מן המחנה מדכתיב וימצאו, ובודאי לא הי' שם ס' רבוא ישראל. והנה כיון שהיו שם ב' עדים לחייבו משמע שהיו מצוין שם בני אדם, אלא דאכתי קשה קושיתו מנלן דהיו ס' רבוא ויעוי' מה שתירץ שם.
רש"י ד"ה מעמר. כדאמרן האי מאן דכניף מילחא חייב משום מעמר. הנה לא קיי"ל התם כן, אלא דרש"י הביא רק כדי לפרש צורת המלאכה, דענין מעמר הוא איסוף דברים מפוזרים מדקאמר האי מאן דכניף וקרי לי' מעמר.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |