אילת השחר/קידושין/נח/ב
משלם לו דמי טבלו של חבירו. הנה מה דאמרינן משלם דמי טבלו מתפרש בדרכים שונים, דלאוקימתא דפליגי בטובת הנאה ממון, יש בריטב"א דרך א' דמגיע לו הכל, והיינו דיצטרך לשלם לרבי דמי חולין וגם לפי חשבון התרומה שיש כאן שהיא יותר בזול, ולפי סברא אחרת יתן דמי החולין שיש כאן וגם דמי טובת הנאה של התרו"מ. ולמ"ד כמי שהורמו דמיין ומיירי בשנפלו מאבי אמו יצטרך לשלם דמי חולין ודמי תרו"מ שיש לפי החשבון, ולמ"ד חיטה א' פוטרת את הכרי יצטרך לשלם כאילו חולין שלמים, ואע"ג דאנשים לא יקנו ממנו את זה בתור חולין כל הטבל, ונהי דהוא טוען דיכול לא לקיים נתינה כתקנת חז"ל, מ"מ כשירצה למכור לא יקנו ממנו כל הטבל כאילו היו חולין מתוקנים, מ"מ כיון דבידו לעשות שיהי' שוה הכל כחולין ע"י חיטה אחת הו"ל שפיר בעלים שלם על כל החיטין בשיווי חולין, אבל דמי המעשרות לא יקבל כיון דטובת הנאה אינה ממון לאוקימתא זאת, ולאוקימתא דקנסוהו לגנב יצטרך לשלם חולין שלמים גם נגד דמי המעשר.
וברמב"ם נפסק דמשלם דמי טבלו, והוא הרי סובר דטובת הנאה אינה ממון, והרמב"ם הא לא איירי בנפלו מאבי אמו, א"כ לכאורה משלם דמי טבלו משום דחיטה א' פוטרת הכרי, ולפי"ז דמי המעשרות לא ישלמו לו, ולא מסתבר דיסבור גם טעם דקנסוהו לגנב, ויחלקו בתרתי דרבי אית לי' דשמואל וגם קנסוהו לגנב על המעשרות, והא לא מצינו אוקימתא כזאת, וגם אין לנו הכרח לחדש חידוש דקנס כיון דמתפרש שפיר דפליגי בדשמואל, דהגמ' לא אוקי כן אלא לסברא דכו"ע לית להו דשמואל.
דקנסוהו רבנן לגנב. יש לעיין בכל אוכל מתנות כהונה למה פטור כמבואר בחולין דף ק"ל, ולמה רק בגונב טבל קנסו, וקשה לומר דאליבא דמ"ד הזה חייב מדרבנן אוכל מתנות כהונה, וצע"ק.
הנוטל שכר לדון דיניו בטלין להעיד עדותו בטלה. כ' הרשב"א ז"ל דאם החזיר השכר וחזר והעיד באותה עדות עדותו קיימת, שאינו פסול לא בתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שנוטל שכרו קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דעבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם. משמע דאם הי' פסול ממש לא הי' מהני, וכ"כ גם הריטב"א. וצ"ע דהא אפילו אם הי' פסול ממש מ"מ כיון שתחילתו וסופו בכשרות לא איכפת לן מה שבאמצע הי' פסול כמבואר בב"ב דף קכ"ח א'.
ואפשר לומר דהנה בקצוה"ח (סי' כ"ח סק"ו) הביא דברי העיטור דאם העידו עדים קרובים ונתרחקו באופן שכעת היו יכולים להעיד, מ"מ לא דנים ע"פ עדותן כעת כיון דעביד אינש לאחזוקי דיבורי', ובאם העידו שלא בפני הראוים לדון מהני לחזור להעיד בפני בקיאים הראוים לדון, והקצוה"ח כתב דבקרובים עיקר הטעם משום דכבר קם דינא. והוכחנו במקו"א דמשמע דזה מכח עביד לאחזוקי דיבורי', אלא דכ"ז אם לא היו נאמנין בעדותן ואפילו קרובים דאין זה מחשש משקר הא מיהת לא הי' נאמנות על עדות, אבל היכא דאין החסרון מצד נאמנות, עדותן מהני, לכן אם העידו בפני מי שאינם ראויין להיות דיינים דאין החסרון בנאמנותם, מהני שפיר לחזור ולהעיד. ולפי"ז יש לומר דבנידו"ד אם הי' להם דין פסול שאינם נאמנים לא הי' מהני מה שחוזרים ומעידים, משום דעביד לאחזוקי דיבורא ואין להם נאמנות בדיבור הזה יותר מאשר קודם, כיון שהעידו בזמן שלא הי' להם נאמנות, לכן כ' דכאן אינו אלא קנס אבל אין שום חסרון שיחשדו דאינם נאמנים ולכן כשהחזירו השכר מהני אם יחזרו ויעידו.
כאן בשכר הבאה ומילוי. ברשב"א הביא דברש"י משמע דמקדש לה במה שמביא לה דאז נמצא דמקדש בפעולה, והקשה דאין זה מקדשה באפר, ועוד הקשה דזה מהני רק אם אינה לשכירות אלא לבסוף, ולכן פירש דנותן לה אפר והיא תוכל להרויח ע"י שתקבל שכר הבאה. ויש לעיין אם הכונה שכשיבוא מישהו ליקח האפר להזות תביא אליו ותבקש עבור ההבאה שכר, דא"כ נמצא דלא נתן לה שום ממון אלא דבר שתוכל להוביל ולקחת שכר ההובלה ולמה זה מקרי דנותן לה ממון, ואם שתקח ממנו שכר על שכבר הביאה לפני זמן את האפר לביתה, א"כ נמצא דאם יהי' חולה שיש בו סכנה ויש לו איסור הנאה כגון בשר בחלב יוכל לבקש כסף מהחולה שיש בה סכנה עבור מה שהביא זה לביתו לפני הרבה שנים.
והלך וקידשה לעצמו מקודשת לשני. והרא"ש הוסיף ומיירי דהאשה הבינה שכונתו לקדש לעצמו ולא להמשלח אבל אם טעה השליח ואמר הרי את מקודשת לי אין כאן בית מיחוש דהקדש טעות לא הוי הקדש. וצ"ע מה זה תלוי בהקדש טעות דהא זה ככל קנין בטעות, ולמה לא סגי לומר דכל קנין בטעות לא מהני. ובביאור הגר"א סי' ל"ה ס"ק כ"ב הביא להוכיח מלעיל דף ב' ע"ב דאסר לה אכו"ע כהקדש, ומלעיל דף ז' דפריך ונפשטו קידושי בכולה. אבל עדיין צ"ב למה לא סגי בהא דכל קנין בטעות לא מהני.
ועיין במש"כ באילת השחר גיטין דף פ"ב ע"ב דענין[1] קידושין אינו ככל קנין, דהא בגמ' איכא למ"ד דלכו"ע אפשר לקדש חוץ מפלוני, ובקנינים לא מצינו שייקנה חוץ לגבי פלוני, ונתבאר דענין הקנין שבקידושין הוא ע"י שבזה אוסרה לכל העולם לכן הי' שייך לאסור חוץ מלגבי פלוני, ולאידך מ"ד דס"ל דלרבנן גם בקידושין לא מהני משום ויצאה והיתה ולולא זאת שייך שיור חוץ דאינו אוסרה לגבי ההוא, ולפי"ז יש לומר כאן שהיא מסכימה להתקדש תהי' נאסרת אפי' שטעה, משום דהקנין שבכאן היינו מה שנאסרה על ידו, ואם לאסור ולהקדיש מהני בטעות היתה נאסרת, וע"ז צריך הרא"ש לומר דהקדש טעות לא מהני.
אלא דיש להסתפק לפי"מ שהוכיח הגר"א מהא דאסר לה אכו"ע כהקדש בדף ב' ע"ב, ומדף ז' דפריך דנפשטו קידושי בכולה, והתם חילקו בתוס' בין מקדש בלשון הרי את מקודשת למקדש בלשון אחר, א"כ גם כאן מה דהוצרך לטעם דהקדש טעות הוא רק אם קידש בלשון קידושין, או דהגר"א רק הוכיח דיש ענין קדושה בקידושין, וממילא אם הקדש טעות הי' מהני היתה מתקדשת אפי' אם קידשה בלשון אירוסין או הרי את אשתי.
מקודשת לשני בת ישראל לכהן תאכל בתרומה וכו' מקודשת ואינה מקודשת בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. הרמב"ן נתקשה דכל אלו פשיטא, והביא מירושלמי לכן צריכה שאפי' השני כהן, וביאר דכונת הירושלמי דסד"א כיון שהשני כהן ואביה כהן אין כח בקידושי ראשון להוציאה מחזקתה שהיתה אוכלת ברשות אביה קמ"ל, ומשום סיפא דיש האי חידושא נקט נמי רישא. והנה הא דס"ד שתאכל לכאורה הא מרשות אביה כבר יצאת, וכדי שתאכל תרומה היא צריכה רק מכח הספק שמא חלו קידושי הכהן, ומה שייך לא להוציאה מהחזקה של בית אביה, דהא מבית אביה ודאי יצאת.
ויש לעיין לשיטת רש"י דמחזיקין מאיסור לאיסור, כגון מאיסור אבר מן החי לאיסור נבילה כמבואר בביצה דף כ"ה, אם שייך לומר דגם מהיתר של רשות אביה בתור בת כהן להיתר של רשות בעלה שזה מדין קנין כספו שייך חזקת היתר אכילת תרומה, או דיש לחלק דהתם הא כשאינה חיה שפקע איסור אבר מן החי ממילא חל עליה איסור נבילה, כל עוד שלא יעשה בה פעולה להכשירה, דהיינו שלא תשחט שחיטה כשרה כדין, ולכן הוא דשייך לומר דההמשך האיסור של אבר מן החי הוא האיסור שבא אחריו, דהיינו איסור נבילה, אבל כאן הא אין לייחס היתר אכילת ארוסת כהן בתור המשך של בת כהן, דהא בת כהן לא נעשית ממילא ארוסת כהן, ויתכן דכה"ג גם לרש"י לא שייך שיהי' חזקת היתר לאכילת תרומה בתור אשת כהן, ולהפוסקים החולקים וסוברים דאין מחזיקים מאיסור לאיסור בודאי צ"ע, מאי ס"ד דתהי' מותרת מחמת מה שהוחזקה לאכול ברשות אביה, ואיך לדבריהם יתפרשו דברי הירושלמי.
והנה יש להסתפק בבת כהן שנתארסה לכהן דמותרת בתרומה, אם דין בת כהן אינו גורם כלל היתר אכילתה, דכבר אין לה בת כהן כשהיא ארוסה וכל אכילתה הוא רק מחמת דהיא אשת כהן, או דיש לה עדיין דין בת כהן שמותרת בתרומה כיון שאין בעלה זר המפקיע ממנה היתר מחמת דין בת כהן, נמצא דיש לה שתי סיבות להיתר אכילתה בתרומה, א' מדין בת כהן וב' מדין אשת כהן.
ודברי הירושלמי יהיו מובנים לפי הסברא דנשאר לה גם דין היתר מחמת בת כהן, דכל ארוסה בת כהן נשאר לה דין בת כהן, אלא דאירוסין לזר אוסרין אע"פ שיש לה דין בת כהן, אבל כשהארוס כהן יש לה לאכול גם מצד דין בת כהן, ובפ"ז דתרומות משנה ב' משמע ג"כ דגם כשנתארסה לזר יש לה שם בת כהן לגבי תרומה, ולכן ס"ד דכשיש ספק לא תיאסר, דכל זמן שלא הוברר שבעלה הוא זר יש להעמיד על חזקת אכילתה בתורת בת כהן, דהא דין בת כהן לא נפקע מעולם בכל אופן.
והנה לעיל דף ד' אמרינן דבאירוסין מיהא נפקא מרשות האב לענין הפרת נדרים, וכתב שם בתוס' הרא"ש וכן בתוס' בכתובות (דף מ"ו ע"ב) דה"ה דהו"מ למימר דיוצאה לענין דאם היא בת כהן ונתארסה לישראל אינה אוכלת בתרומה, והבאנו בשם מרן רי"ז הלוי מבריסק ז"ל דהקשה דהא מה דבת כהן אוכלת בתרומה אינו משום דהיא ברשות אביה, דהא גם בוגרת וכן בת כהן שנשאת לישראל ומת בלי בנים חוזרת לאכול בתרומה, וא"כ אין זה מחמת דהיא ברשות אביה.
ויש לבאר דהנה לכאורה למה לא כתבו התוס' בכתובות והתוס' הרא"ש מהא דבת ישראל שנתארסה לכהן אוכלת בתרומה, הרי דפקע רשות אביה הישראל, אמנם הא דבת כהן ארוסה לישראל אינה אוכלת בתרומה לכאורה הי' אפשר לומר דכמו ארוסה לכהן אוכלת דהוי קנין כספו דכהן, ה"נ מה"ט ארוסה לישראל הוי קנין כספו דישראל ואינה אוכלת.
אבל ביבמות דאמרינן בת כהן לישראל אינה אוכלת פרש"י דמדקאמר רחמנא וזרע אין לה ושבה מכלל דבחיי בעלה לא אכלה, ולמה לא פרש"י בפשיטות דהויא קנין כספו דזר, וע"כ דאינו מדין קנין כספו דזר אלא מחמת דנחשבת ברשות הישראל ורק כשמת הבעל היא חוזרת, וא"כ יש לומר בנערה בת כהן אם איתא דגם אחרי אירוסין לא פקעה לגמרי ממנה רשות אביה והרי היא כמו לפני שנתארסה א"כ למה לא תאכל בתרומה, היינו לא מצד שרשות ושליטת אביה היא סיבה להאכילה בתרומה, אלא מפני שלא חל עליה שם רשות בעלה וממילא היא תאכל בתור בת כהן, וע"כ דבאירוסין פקע קצת ממנה דין רשות אביה ושייך שיהי' לה שם רשות בעלה הכהן ולכן תאכל.
ובזה א"ש מה שלא הוכיחו התוס' והרא"ש מהא דארוסת כהן אוכלת, דבזה שאוכלת מדין קנין כספו אין ראי' דפקע ממנה דין רשות האב, דיתכן דאע"פ שיש דין רשות האב, מ"מ כיון שהיא קנין כספו של הארוס הכהן אוכלת, אבל בארוסה לישראל דמה דאינה אוכלת אינו מדין כספו דזר, אלא משום דחל עליה רשות הארוס הישראל, וזה ע"כ דאינה ברשות האב דאל"כ לא שייך שלא תאכל, דכל שהוא ברשות האב זה גורם לא להיות נקרא רשות הבעל, וממילא תאכל בתור בת כהן לא מחמת שרשות האב מאכיל אותה תרומה.
ולפי"ז צ"ל דאירוסין מפקיע מרשות האב, וא"כ גם כשנתארסה לכהן נפקע כח האב ואוכלת רק מחמת הארוס הכהן, והדרא קושיא לדוכתה דמה שייך שנוקי אחזקתה מה שאכלה לפני שנתארסה, אמנם ל"ק כלל דמה דע"כ אירוסין מפקיע היינו דלא יתכן שתהי' שייכת לאביה לגמרי מעין בעלות ובכ"ז לא תאכל אם נתארסה לישראל, כיון דאין להארוס שום בעלות בה דנשאר עליה דין רשות ובעלות אביה, אבל מה שבת כהן אוכלת בתרומה שאינו מדין שייכות להאב יכול להיות דין בת כהן עליה גם כשהיא ארוסה לישראל, ובזה אין מוכרח שכשנתארסה לזר פקע שם ודיני בת כהן ממנה, אלא דאע"ג דנשאר עליה דין בת כהן מ"מ לא תאכל כשנתארסה לזר, לכן הי' שייך להעמידה אחזקה שנשאר לה דין בת כהן ותוכל לאכול בתרומה כחזקתה שאכלה עד עכשיו.
וצ"ל בטעם מה דבאמת לא תאכל בתרומה ולא נעמידנה אחזקה שהיתה אוכלת בתור בת כהן, או מדרבנן דיחשבו דהוכרע שמקודשת להכהן, או משום דכיון דלגבי עיקר הספק למי היא מקודשת להראשון הישראל או להשני דהוא כהן לא הוכרע ונשאר ספק, לא תועיל החזקה לומר שהיא מקודשת להכהן, אלא היא תשאר ספק מקודשת להכהן ולהישראל, ולא שייך דלגבי הפרט של אכילת תרומה תכריע החזקה כל עוד שלא הוכרע הספק למי היא מקודשת, וצריך לחלק מהא דב' כיתי עדים המכחישים זא"ז דזו באה בפנ"ע ומעידה, וכן בב' שבילין, דהתם ב' אנשים שייך להעמיד אחזקה, משא"כ על האשה שאנו דנין אין להעמיד אחזקה כל שהספק לא הוכרע.
תוד"ה האומר. דמהו דתימא הא דקאמר לי לצורך משלחו קאמר. פי' ויהיו קידושין להמשלח, וכן הוא ברא"ש להדיא. והנה תיבת לי נהי דיכול להתפרש לצורך משלח, הא מ"מ אין גילוי דרק למשלח, אלא מחמת דיבורו הקודם, ומ"מ לא הי' נקרא ידים שאין מוכיחות, וע"כ מה דהי' מהני למשלח משום דבדיבור הקודם שאמר פלוני שלחני לקדשך הוי כבר ידים מוכיחות, וא"כ גם לפי האמת דבאומר לי הוי מקודשת לשליח אבל בלי "לי" תהי' מקודשת להמשלח ולא יהי' ידים שאין מוכיחות [יש לעיין בעצמות יוסף לעיל בסוגיא דדף ו'].
ולעיל בדף ו' הסתפקו בגמ' בלשונות דאפשר להתפרש למלאכה, ומבואר דאע"ג דדיבר עמה קודם על עסקי קידושין והסכימה, מ"מ אם יש לפרשו למלאכה גרע, ולמה כאן לא יקלקל מה שאומר כעת מקודשת לי את הדיבור הקודם, אלא דיש להסתפק בספיקת הגמ' בלשונות דהתם אי הספק הוא דהם מתפרשים רק למלאכה או רק לקידושין, דלפי"ז להצד דזה רק למלאכה לכן לא מהני מה שדיבר עמה קודם על עיסקי קידושין, משא"כ כאן דאפשר לפרש כונתו באומרו לי שזה לשון משלחו, אבל אם נפרש דספק הגמ' שם אי כיון דיכול להתפרש למלאכה לא יועיל אפילו אם יכול להתפרש גם לשון קידושין, דמ"מ יקלקל את מה שדיברו קודם על עסקי קידושין, וכן משמע מלשון החלקת מחוקק {{ממ|סי' כ"ו סק"ה, א"כ יקשה כנ"ל דגם כאן למה לא יקלקל אמירתו לי שלא תהיה ודאי מקודשת לראשון.
ונצטרך לדחוק לפי"ז דלס"ד דלי יכול להתפרש על המשלח, אז יהי' תלוי דאם נפשוט לעיל דכה"ג לא מהני לקידושין ה"נ כאן לא תהי' מקודשת כלל, ולהצד דלא מקלקל אז תהי' מקודשת לראשון וצ"ע.
- ↑ נדצ"ל: דקנין.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |