אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/קידושין/נח

יום שלישי כ"ה תשרי תשפ"ד - מסכת קידושין דף נח

ישראל המקדש כהנת בתרומה

אוקימתת רש"י לדין מקדש בתרומה באופן שהיא ישראלית

תנן במסכת קידושין (נח.): המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות [- זרוע לחיים וקיבה] ובמי חטאת ובאפר חטאת, הרי זו מקודשת, ואפילו ישראל. ופירש רש"י: ואפילו הוא ישראל, וקא סלקא דעתך אע"פ שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה, שבידו לתתם לכל מי שירצה, וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו, שהיא צריכה ליתנם לכהן והמעשר ללוי, ומיקדשה בטובת הנאה זו דקסבר טובת הנאה ממון.

ורש"י העמיד דין המשנה באופן שהוא ישראל וגם היא ישראלית, שלשניהם אין אלא טובת הנאה, וכמו שכתב רש"י "שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה" "וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו". והקשה ההמקנה שלכאורה אין הכרח לזה מדברי המשנה, שהרי המשנה לא כתבה אלא 'ואפילו הוא ישראל - ואם כן יש לומר שבאמת היא כהנת. וצריך ביאור מה הכריח את רש"י לפרש שגם היא ישראלית.

וכתב המקנה בביאור דברי רש"י, שסובר רש"י שאין כל נפקא מינה אם היא ישראלית או כהנת, כי מכל מקום אין לה בתרומה אלא טובת הנאה בלבד, שהרי אף אם היא כהנת ודין כהנת לאכול בתרומה - הרי בקידושיה אלה היא נעשית 'בת כהן המקודשת לישראל' שאינה אוכלת בתרומה, ושוב אין בידה אלא טובת הנאה בלבד. ולכן נקט רש"י בסתמא ש"גם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו", בין אם היא ישראלית ובין אם היא בת כהן.

ספק השאילתות בישראל שקידש כהנת בתרומה אם מקודשת או לא

אמנם השאילתות (פ' קרח) כתב וזה לשונו: ברם צריך למימר, אילו היכא דקא יהיב לה תרומה לכהנת, ואמר לה איקדשי לי בגוה. אי נמי, לכהן, ואמר ליה, מיקדשא לי ברתך. מי הוו קידושי אי לא. ומבאר השאילתות את ספקו: מי אמרינן כיון דממונא דכהן הוא ולא ממונא דידיה הוא, לא הוו קידושי. או דילמא, כיון דאית ליה טובת הנאה בגוה, דאי בעי למר יהיב לה ואי בעי למר יהיב לה, כממונא דידיה הוא והוו קידושי.

והנה השאילתות העמיד את ספקו דוקא באופן שנתן תרומה לכהנת, ותמה המקנה, שהרי כבר נתבאר בדברי רש"י שאין כל חילוק בין בת כהן לישראלית לענין זה, כי מאחר והיא מתקדשת לישראל - שוב אינה אוכלת בתרומה.

עוד שנינו במשנה בקידושין (נח:): האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת לשני. ובגמרא (נט.) מובאת דעת רב ושמואל שבאופן שלא בא שני ועברו שלשים יום, הרי היא מקודשת ואע"פ שנתאכלו המעות בתוך אותם שלשים יום - ונמצא שהנתינה הראשונה היא היתה נתינת הקידושין, אף שחלות הקידושין לא חלו אלא אחר שלושים יום.

ביאור המקנה שמקדשת כהנת בתרומה כוונתו שיחולו הקידושין לאחר זמן

לפי זה מבאר המקנה, שאף כוונת השאילתות היתה לדון באופן כזה, שאמר לה הרי את מקודשת לי בתרומה זו לאחר שעה, ובאופן זה הרי זכתה בתרומה מיד - וכיון שהיא כהנת הרי תרומה זו היא ממון בשבילה - ואילו הקידושין האוסרים עליה אכילת תרומה מדין 'בת כהן המקודשת לישראל' אינם חלים אלא לאחר שעה. ומוסיף המקנה עוד, שאפשר שכשמקדש כהנת בתרומה, אזי אפילו אם אינו מפרש כן, הרי שאומדים דעתו שמסתמא לכך התכוון שתתקדש לאחר זמן.

ומאחר שמצאנו אופן שבו יכול לקדש כהנת בתרומה, ויהיה לאשה המתקדשת זכות ממון ממש בתרומה ולא רק טובת הנאה, אם כן מעיר המקנה שאף רש"י יכול היה לפרש באופן זה שקידש כהנת לאחר שעה. ואפילו אם רש"י אינו סובר שמסתמא נוקטים שלכך כוונתו, הרי עדיין היה יכול רש"י להעמיד במקרה שפירש להדיא שהוא מקדשה בנתינת התרומה לאחר שעה.

מקרה נוסף שהיה יכול רש"י לפרש, מציע המקנה, באופן שישראל יתן תרומה לכהנת על מנת שתתקדש בנתינתו לכהן אחר, שקידושין באופן זה מועילים מדין 'עבד כנעני' כמבואר בגמרא בקידושין (ז.). ולכן מסיק המקנה שאין הכי נמי יכול היה רש"י להעמיד באופנים אלו, רק שנקט רש"י רבותא מסברא שמאחר שדעת משנתנו ש'טובת הנאה ממון' ולכן יכול לקדשה בתרומה אף שהוא ישראל ואין לו בה אלא טובת הנאה, ממילא הוא הדין גם אם היא ישראלית ואינה זוכה אלא באותה טובת הנאה - הרי היא מקודשת.

ביאור הנצי"ב שבמקדש ישראלית מקודשת בהנאה שהיתה משלמת פרוטה שיתן לכהן שתרצה

מהלך הפוך מעלה הנצי"ב בפירושו העמק שאלה לשאילתות (אות טז) תחילה הוא תמה על כך שהשאילתות מעמיד את ספקו דוקא במקדש כהנת, והרי לכאורה כיון שעיקר הספק הוא האם טובת הנאה ממון או לא - וכמו שממשיך השאילתות "או דילמא כיון דאית ליה טובת הנאה בגוה, דאי בעי למר יהיב לה ואי בעי למר יהיב לה, כממונא דידיה הוא" - אם כן ספק זה נכון גם באופן שמקדש ישראלית, כיון שסוף סוף טובת הנאה הוא נותן לה. ומוסיף השאילתות שדין זה כבר מבואר בדברי רש"י בקידושין שפירש את המשנה באופן כזה שהוא וגם היא לא זכו אלא בטובת הנאה.

ולכן מחדש הנצי"ב שהשאילתות לא רצה להעמיד את הספק במקדש ישראלית - כי באופן זה פשוט היה לו שהיא מקודשת, גם אילו לא היתה טובת הנאה ממון. וזאת משום שיש לה להתקדש "בההיא הנאה שהיתה נותנת פרוטה לאחר שיפייסו למיהב לה תרומה שתתן לכהן שתרצה". ודברי הנצי"ב מבוססים על דברי הגמרא בקידושין (ו:) שם איתא: אמר אביי, המקדש במלוה אינה מקודשת. ופירש רש"י: דקיחה משדה עפרון גמרינן, דיהיב מידי בשעת קידושין, ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו. וממשיכה הגמרא: בהנאת מלוה, מקודשת. ומבררת הגמרא: האי הנאת מלוה היכי דמי. ומסיקה: דארווח לה זימנא. ופירש רש"י: דארווח לה זמן הלוואתו, ואמר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפיייסני על כך או לי, ע"כ. ולפי זה דן הנצי"ב שגם בנותן תרומה לישראלית, הרי יש לה להתקדש באותה הנאה שהיתה נותנת לו פרוטה כדי שיתן את התרומה לכהן שרצונה שיקבל התרומה.

אלא שקידושין בהנאה זו שייכים רק במקדש ישראלית, כי רק לישראלית מותר לתת פרוטה כדי שיתן הבעלים את התרומה לקרובה הכהן. אבל כהנת או כהן אסורים לתת פרוטה לבעל הבית כדי שיתן להם תרומה, וכדין כהן המסייע בבית הגרנות - כדי שיתנו לו המתנות - שאין נותנים להם מתנות, תרומה ומעשרות בשכרן, ואם עשו כן, חיללו, ועליהם הכתוב אומר "שחתם ברית הלוי", ואומר "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו". וכיון שכן הרי לכהנת אין הנאה זו כי היא אסורה בנתינת פרוטה לצורך זה, ועל כרחך שכוונתו לקדשה בגוף התרומה. ובאופן זה דוקא הסתפק השאילתות אם עכ"פ מקודשת מכח ה'טובת הנאה' שיש למקדש ולמתקדשת בתרומה הניתנת.

אמנם רש"י שפירש לפי האמת - שטובת הנאה ממון - אם כן ודאי שהרבותא גדולה יותר באופן שאף לאשה המתקדשת אין אלא טובת הנאה - שהיא ישראלית ולא כהנת, ולכן רש"י העמיד את דין המשנה באופן זה.

דקדוק השער המלך בדעת רש"י בחילוק שבין מקדש כהנת בתרומה למקדשה במתנות כהונה

והגמרא בקידושין מביאה על משנה זו את דעתו של עולא הסובר ש'טובת הנאה אינה ממון'. ומביאה הגמרא את קושייתו של רבי אבא לעולא מדין המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות וכו' שהיא מקודשת ואפילו הוא ישראל.

והנה אף שבת כהן הנשואה לישראל אינה אוכלת בתרומה, אבל אוכלת היא במתנות כהונה וכמו שפסק הרמב"ם (ביכורים ט כ): הכהנת אוכלת המתנות אע"פ שהיא נשואה לישראל, מפני שאין בהן קדושה.

ודקדק השער המלך (אישות פ"ה ה"ו) ממה שדקדק רש"י להעמיד את המשנה באופן כזה שהן למקדש והן למתקדשת אין בתרומה אלא טובת הנאה, שאילו היתה התרומה ממון ממש למתקדשת, אזי אפילו אם 'טובת הנאה אינה ממון' היתה מקודשת בנתינת התרומה לה - כי די במה שהדבר הניתן הוא שוה ממון אצל המתקדשת.

לפי זה הקשה השער המלך, מה מקשה הגמרא על עולא שמדברי המשנה מוכח ש'טובת הנאה ממון', שמא 'טובת הנאה אינה ממון', ומה שמבואר במשנה שהיא מקודשת, כי מדובר באופן שהוא ישראל אבל היא כהנת, וכיון שלדעת רש"י די במה שהדבר שווה ממון אצל המתקדשת, לכן היא מקודשת בתרומה אף שהמקדש הוא ישראל שאין לו בה אלא טובת הנאה שאינה ממון.

ויישב השער המלך כדברי המקנה, שבאמת כלפי תרומה לעולם אין לדונה כשוות ממון אצל האשה המתקדשת - ואפילו אם היא כהנת - שהרי מיד כשתתקדש לו היא נעשית בת כהן המקודשת לישראל שאינה אוכלת בתרומה, ושוב דינה כישראלית שאין לה בה אלא טובת הנאה בלבד. אבל אין הכי נמי אם ישראל יקדש כהנת במתנות כהונה - שבהם היא מותרת גם אחרי נישואיה לישראל - באופן כזה תהיה מקודשת גם לדעת עולא כיון שהמתנות הם ממון ממש לגבי האשה המתקדשת שהיא כהנת.

תמיהת הנצי"ב שבנתינת תרומה לכהנת זכתה בה ויכולה למכרה לכהן אף שאסורה באכילתה

אלא שעל עיקר דברי המקנה תמה בספר שיעורי בקיאות (לרבי יעקב רבינוביץ תאומים זצ"ל מרבני ישיבת קול תורה), שלכאורה מאחר ובשעת קבלת הקידושין היתה כהנת המותרת באכילת תרומה, נמצא שתרומה חשובה ממון לגביה, ואם כן, מה בכך שעל ידי הקידושין נעשית 'אשת ישראל' שאינה אוכלת עוד בתרומה, הרי סוף סוף בשעת קבלתה היתה כהנת וזכתה בתרומה בקנין גמור ויכולה למוכרה לכהנים.

וקושיא זו כבר העמידה הנצי"ב שם בסוף דבריו וכתב שעיקר דברי השער המלך צריכים עיון, שהרי כיון שבשעת נתינה היתה כהנת אם כן יצא בה ידי נתינה, והרי הדבר דומה למי שיתן תרומה לכהן ומת הכהן וזכה בתרומה בן בתו ישראל - שאף שעתה התרומה ביד ישראל, מכל מקום כיון שבשעת נתינתו זכה בה כהן, יצא ידי חובת נתינה.

ומוסיף הנצי"ב שאף שיש לחלק, שהרי שם אף אחרי הנתינה לכהן התרומה ביד כהן, ורק שאחר כך מת הכהן והתרומה באה לידי נכדו הישראל, אך מכל מקום מעיר הנצי"ב שיש לדמות אופן זה למה שכתב הר"ן במסכת עבודה זרה שישראל יכול לזכות בעבודה זרה, אף שעבודה זרה כשהיא ביד ישראל אין לה ביטול והרי היא איסורי הנאה בלא ביטול שאין שייך בהם זכיה, מכל מקום כיון שקודם שבאת לידו היתה זו עבודה זרה של עכו"ם שיש לה ביטול וממילא שייך בה זכיה, משום כך יכול הישראל לזכות בה, אף שעל ידי זכייתו שוב לא יהיה שייך בה זכייה. ואם כן הוא הדין בנידון דידן, אף שעל ידי הקידושין יימצא שהיא מקודשת לישראל ואסורה בתרומה, הרי מכל מקום כל זמן שלא התקדשה היא כהנת, והנותן לה תרומה מקיים מצות נתינת תרומה לכהן, וממילא זכתה בתרומה זכות גמורה, והיא שלה למוכרה לכהן, והוא ממון ממש ולא טובת הנאה.

ספק האפיקי ים במקדש כהנת בתרומה אם יכולה למוכרה לכהן

ובנידון כעין זה עמד בספר אפיקי ים (ח"א סימן טז אות ו), לדעת הסובר שטובת הנאה ממון והמקדש אשה בתרומה הרי היא מקודשת בטובת הנאה שנתן לה, מה יהיה הדין בישראל שקידש בתרומה בת כהן, ועל ידי כך הרי היא מתקדשת לו ונאסרת בתרומה, האם התרומה נעשית שלה לענין שתוכל לעכבה אצלה ולמוכרה לכהן, וזאת משום שבשעה שקיבלה את התרומה היתה עדיין כהנת, והרי היא ככהנת שקיבלה תרומה שהתרומה שלה, ואף שאינה יכולה לאכול את התרומה כיון שעתה היא מקודשת לישראל, אך עכ"פ תוכל למוכרה לכהן.

או שמא מאחר שעל ידי הקבלה היא נעשית זרה - שהרי היא מקבלתה לשם קידושין לישראל - ממילא לא זכתה בגוף התרומה כלל, ועליה ליתנה לכהן, ואין לה בה אלא רק טובת הנאה, וכמו מקדש בת ישראל.