ספר המקנה/קידושין/נח/ב
בגמ' מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס טובת הנאה ממון וכו'. הקשה המהרש"א ז"ל א"כ ליפלגי בגונב תרומה עצמה ובאמת קשה נמי למאי דמשני דפליגי בקנס ליפלגו בגונב תרומה מישראל אחר שהפרישה דלר' דקנסו לגנב קנסו נמי בהך. וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"ב מהלכות גניבה הלכה ה' גנב תרומה מבעלים ישראלים שהפרישה אינו משלם תשלומי כפל משמע אבל קרן משלם והיינו ע"כ מטעם קנס (ולא הבינותי דברי הראב"ד שכתב בדין ד' שם הגונב טבל וכו' א"א משלם לו כפל והה"מ כתב שהוא פשוט. ולפמ"ש מוכח ממה שכתב בדין ה' דאינו משלם כפל על שיעור תרומה ומעשר שבו וכ"כ המגדל עוז שם והטעם דאינו משלם קנס על קנס ותו דלא קרינן ביה וגונב מבית האיש).
ולענ"ד נראה די"ל כיון דאמרינן בנדרים דף פ"ה ע"א לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון אלא הכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי ופריך עליו ואי טובת הנאה אינה עמון מה לי הורמו ומה לי לא הורמו ע"ש נראה דהוי ס"ד דאפילו אי נימא טובת הנאה אינה ממון מ"מ כל שלא הורמו הוי ממון בעלים לרבי והיינו כדאיתא בחולין דף ק"ג ע"ב מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים וכו' שפטור מן התשלומין ת"ל וכו' אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך אלא דמקשה עליו אפ"ה כיון דטובת הנאה אינה ממון לא אפסידי' מידי כיון שסופ' ליתנו לכהן מ"מ אין קושיא דליפליגו בגונב תרומה עצמה דטובא אשמועינן דאע"ג דלא הורמו דאכתי ממון בעלים הוא ואפ"ה ס"ל לרבי יוסי בר רבי יהודה כיון שסופו לתרום ולא מפסיד אינם משלמין אלא דמי חולין. ועוד נראה דמה שפירש רש"י ז"ל בד"ה אלא דמי חולין וכו' וכשיבוא כהן ידחיהו ויאמר לא לך אתננה וכו' אינו מובן דלא הוה צריך לזה דכיון שגנב הטבל קודם הרמה ואכלו או הזיקו אין לכהן בהם כלום. ואפי' לצאת ידי שמים פטור וא"כ י"ל דלהכי נקיט בגונב טבל דלרבי יוסי בר יהודא פטור מלשלם לכהנים אפי' לצאת י"ש משא"כ בגונב תרומה ואפשר דכוונת רש"י ז"ל דאפי' אם הגנב הפריש מהם תרומה כדאיתא בב"ק דף ס"ז הגנב תרומתו תרומה אפ"ה אם אינו בעין הוה ממון שאין לו תובעים אבל מ"מ אין להקשות על הסוגיא ועוד אני מסתפק בהא דס"ל לרבי דמשלם לו דמי טבלו אם צריכין הבעלים ליתן דמי תרומה לכהן כיון דאין לכהן אלא משעת הרמה משא"כ בגונב את התרומה וודאי דצריך ליתן כיון דכבר הוי ממונא דכהן אלא שהיה לו בהן טובת הנאה א"כ י"ל דלהכי נקיט טבל דלר' הוי כל הדמים לבעלים מיהא לפמ"ש הר"ן בנדרים דאפי' אי טובת הנאה ממון אין צריך לשלם אלא כפי דמי טובת הנאה בהא נראה ודאי דאין צריך ליתן דכהן דמי טובת הנאה שלו דמה שייכות לכהן ובזה אבל מדברי הרמב"ם משמע שמשלם כל הדמים של שוי' התרומה והיינו משום דפסק כשינויא דקנסא לגנב דאין לומר דסבירא לי' כהאי שנוי דטעמא דר' משום דשמואל שיכול לפטור חטה אחת דז"א אלא בתרומה ולא במעשר וא"כ היה להרמב"ם לפרש דבתרומה צריך לשלם הכל דקיי"ל כשמואל ובמעשר אין צריך לשלם רק כפי טובת הנאה אע"כ דסבירא ליה דהקנס הוא בכל שווי התרומה והמעשר ואפ"ה אין הבעלים צריכין ליתן לכהן כנ"ל אך יש לומר דדמי להא דאמר בחולין דף קל"א באנס המלך גורנו בחובו חייב לעשר משום דקא משתרשי ליה אלמא אע"ג דאכתי הוי ממונא אפ"ה כיון דקא משתרשי ליה צריך ליתן לכהן יש לומר דה"נ כשמשלם הגנב כיון דקא משתרשי לי' התרומה צריך ליתן לכהן אך יש לדחות דהתם שאני דכיון דפרע בחובו ה"ל כמכר לו כפירוש רש"י ז"ל שם משא"כ בתשלומי הגנב דאתי ממילא וצ"ע ודו"ק.
ברש"י ד"ה לא דכ"ע טובת הנאה אינה ממון וכו' שאף מעשר ראשון לכהן מדקנסינהו עזרא וכו'. משמע לכאורה דאפי' כהן צריך ליתן מעשר ללוי מקמי דקסינהו עזרא. והוא תמוה דהא בהדיא מפורש בספרא פרשת קרח ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם ישראל וכו' אבל הכהנים אינם נותנים מעשר ללוי ע"ש והביאוה רמב"ם ז"נ בהלכות מעשר דאין הכהנים ניתנין מעשר ללוי אלא מפרשינן והן שלו.
ונר' ליישב ע"פ מ"ש לעיל דמעשר עני א"א לומר שהטבל של אבי אמו עני דאפי' אם היה אבי אמו עני קי"ל דעני מוזהר על שלו ליתן לעניים אחרים א"כ י"ל דקשה לרש"י ז"ל הא דקאמר רבי דמשלם לו כל דמי טבלו ואינו מנכה לו מעשר עני ודוחק לומר דמיירי דוקא בשנים שאין בו מעשר עני אלא מעשר שני ותו דא"כ לא שייך הא דקאמר ר"י בר יהודה דאינו משלם לו אלא דמי חילין שבו הל"ל דמשלם לו דמי חולין ומעשר שני שבו וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דמשכחת גם במעשר כגון שאחרים נתנו לאבי אמו עני וזכה גם במעשר עני ופליגא אי אמרינן כהורמו דמי' וזכה בהן ולפ"ז שפיר הוצרך רש"י ז"ל לפרש דהא דמעשר ראשון צריך לשלם אף שהתבוא' אינה של כהן היינו מדקנסינהו עזרא ודוק:
בגמרא דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי וכו'. הקשה במהרש"א ז"ל דה"ל לאוקמי מתניתן בהכי ע"ש ותמה בספ"י דהא מתניתן מיירי במקדש בתרומה משמע שכבר הורמו. ולענ"ד נראה דאפשר דס"ל למהרש"א ז"ל דכיון דמן התורה חטה אחת פוטרת את כל הכרי. וכתב הריטב"א ז"ל דאע"ג דפוטרת את הכרי מדין נובל מ"מ לענין נתינה לכהן בעינן דבר חשוב כמו בראשית הגז ע"ש אלא דהכרי מתוקן מדין טבל ואינו עליו אלא למצות נתינה לכהן לפ"ז י"ל איפכא נמי דאע"ג דיכול לעשות כל גורנו תרומה רק שיריה נכרים כדאיתא בתרומת פ"ד משנה ה' אבל לענין נתינה לכהן א"צ ליתן אלא שיעור נתינה מן התורה ויתר התרומה הוא שלו למכור לכהנים ושפיר יכול לקדש במותר התרומה וכ"ש אם אמר לכהן בתחלת הפרשה אני מפריש תרומה יותר ליתן לך כדי שתתקדש בתך לי מקודשת אף בתרומה עצמה.
ובזה נראה דא"ש מה שהקשה רש"י ז"ל דלמה משלם לו דמי טבלו ואינו מנכה לו שיעור המעשרות. דלכאורה קשה טובא דלמה מדקדק מתרומה שהוא אחד מחמשים ואינו מדקדק ממעשר שהוא אחד מעשרה ולפמ"ש י"ל דלא מייתי הא דשמואל אלא דתרומה אין לה שיעור ויכול לפטור הכרי בחטה אחד ואין לכהן אלא אותה חטה אם לא ירצה לקיים מצות נתינה וממילא דאמרינן איפכא דאי בעי יעשה כל גרנו תרומה ולא ישייר אלא שיריים ניכרים ולא יתן לכהן אלא כדי נתינ' וממילא פטור ממעשרות ג"כ ועדיין צ"ע בדין זה:
בגמרא היינו טעמ' דר' דקנסינהו רבנן לגנב ואבע"א וכו'. ובנדרים דף פ"ה משני דכ"ע טובת הנאה אינה ממון והכא היינו טעמא דר' דקנסינהו רבנן לגנב וכו' ור"י בר יהודא סבר קנסינהו רבנן לבעה"ב ופירש"י בד"ה ור"י סבר וכו' דחדא ועוד קאמר ע"ש והוא דחוק ולולי דבריו ז"ל הי' נראה לפרש דאוקימתא אתי' כשמואל דחטה א' פוטרת את הכרי וכיון דפי' רש"י לעיל דלפי האי אוקימתא ע"כ דמי טבלו לאו דוקא דהא דמי מעשר א"צ לשלם לו א"כ י"ל דבא לשנוי התם דדמי טבלו דוקא וטעמא דר' בדמי מעשר משום קנסא דגנב וטעמא דר"י בר יהודא בדמי תרומה דאף דסבר כשמואל. מ"מ קנסינהו רבנן לבעה"ב ועוד י"ל כשנוי' קמא שנפלה מאבי אמו כהן. וכבר כתבנו לעיל דלהאי שינוי' לא אתי שפיר דמי טבלו ממ"נ אם הי' תבואה של אבי אמו כהן עצמו קשה ממעשר עני דמוזהר על שלו ואם התבואה של עצמו אלא שזכה. אבי אמו כהן במתנות משום שהוא מכירי כהונה שלו ואבי אמו כהן עני א"כ קשה ממעשר שצריך ליתן ללוי וצ"ל כפי' רש"י ז"ל משום דקנסינהו עזרא וסוגי' דנדרים לא מיירי מקנסא דעזרא וא"כ קשה אי ממעשר ראשון אי ממעשר עני וע"ז אמר דקנסינהו אליבי' דר' לגנב. ור"י בר יהודא ס"ל כמי כשהורמו דחי אלא דבתרומה קנסינהו לבעה"ב ונראה דלא ניחא לרשי' לפרש הכי דאכתי לא מתרצי דה"ל לשנוי בטיבלו של עצמו כדמשני הכא ודוק:
שם. ורמינהו הנוטל שכר לדון וכו'. כתב הריטב"א דא"ל דאע"ג דדינו בטל ומימיו מי מערה. מ"מ כיון שנטל שכר זכה בו הא ליתא דכיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול שכר ע"ש ולכאורה הי' נראה דזה דמי לנוטל שכר לדון דצריך להחזיר כשיתבענו כדאי' בח"מ סי' ט' אך לפמ"ש בכתובות בריש שני דייני דהוא מלתא דמחויב להחזיר השכר תלי' פלוגתא דאביי ורבא בתמורה דרבא ס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ה"נ אע"פ שנתן לו שכר לדון לא מהני וצריך להחזיר לו אבל אביי דס"ל דאי עביד מהני ה"נ א"צ להחזיר לו א"כ הכא דמשני אביי ל"ק כאן בשכר הבאה ומי לוי קשה ה"נ לדידי' א"צ להחזיר לו אך נראה דהריטב"א לשיטתו אזיל דס"ל לעיל דף ויו ע"ב גבי מקדש בהנאת מצוה דכשמקדשה באבק ריבית אפי' עדיין לא נתנה לו ומקדשה בי' אבל לפמ"ש לעיל שם דקידושין הוי כאלו לא קיבלה עדיין מידי דהואיל דאינו יכול לתובעו ולהוציא מידה אין לה במה להתקדש א"כ ה"נ לא קשה מידי דהא הכא מיירי שלא נתנה לו עדיין אלא משום דמקדשה בשכר. ודוק:
שם. כאן בשכר הבאה ומילוי וכו'. נראה דהא דנקיט במתני' הרי זו מקודשת אפי' היא ישראל דלכאורה אינו מובן דהוי לי' למנקט ואפי' הוא ישראל בתר מתנות דהוי רבות בישראל כדמשני הש"ס לעיל. ונראה דקאי נמי אמים ועפר חטאת משום דאי' במתני' דבכורות דף כ"ט ע"א אם הי' כהן טמאוהו מתרומתו מאכילו ומשקהו וכו' א"כ כיון דעיקר מתני' אתא לאשמעינן דמותר ליטול שכר הבאה ומילוי ולא להזות ולקדש א"כ אם הי' כהן כיון דמזה מי חטאת ומטמאיהו מתרומתו מותר ליטול שכר ופשיטא שמתקדשת ולהכי קאמר אפי' הוא ישראל ואינו מפסידו מתרומתו אפ"ה מותר ליטול שכר הבאה ומילוי ועיין בראב"ד שכתב. דצ"ל בפירוש בשכר הבאה ומילוי והקשה עליו הרשב"א דא"כ סתמא דמתני' דאינו לשכירות אלא בסוף ולענ"ד לק"מ דהוו כאלו מקדשה בטבעת שעשה משלו שאע"פ שאין הכסף ש"פ אלא עם המלאכה שעשאה אפ"ה מקודשת כיון שלא ציוותה לו לעשות אפי' אם אמר התקדשי לי בשכר המלאכה ולא דמי לעשה לי שירים שכבר נתחייבה לו לשלם השכירות מיהא נראה דבל המקדש סתם באפר חטאת דעתו על שכר המילוי והבאה כדאמרי' לעיל דף מ"ח דאם יש בנייר ש"פ מקודשת ועיין מ"ש שם די"ל דפליגי בהא ר"מ ורבנן. ודוק:
פרק האומר
בתוס' ד"ה האומר וא"ת מאי חידוש וכו'. הנה הרשב"א והריטב"א ז"ל תירצו דה"א כיון שנהג מנהג רמאות ועשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין עיני' כי האי דיבמות דף ק"י דיתבי אבי כורסייהו וכו'. ובאמת מלשון הברייתא תנא מה שעשה עשוי משמע כדבריהם ז"ל דעיקר הרבותא דמהני עשייתו ברמאות וכן משמע הא דקאמר ותנא דידן כמי הלך דקתני הלך ברמאות משמע שתחלת הליכתו היתה ברמאות אבל תי' התו' דכשבא אצלה ואמר פלוני שלחני הרי לא הי' בשעת הליכתו רמאות אלא אח"כ חזר בו ויש לפר' דהיינו דקאמר ותנא דידן נמי וכו' ר"ל בלאו הבר ית' איכא לפרושי רבותא דמתני' כמ"ש תוס' שאמר לה בתחילה פלוני שלחני אליך. ולפ"ז ע"כ האי והלך דמתני' היינו שהלך לעשות שליחותו ואח"כ חזו בו אבל כיון דנראה מלשון הברייתא דרבותא הוא דמעשיו קיימין א"כ יש לפרש מתני' נמי הכי שהלך ברמאות וכן משמע כדבריהם ז"ל מהא דקאמר לקמן דאי תנא שלוחו ה"א שלוחו הוא דהוי רמאי והאיך נרמז במתני' דהוי רמאות ע"כ היינו משום דא"כ מאי קמ"ל דמקודשת לשני אלא עשים דה"א דלא הוי קידושין משים דהוי רמאות ויש לפרש עוד כפי דבריהם הא דמקשה בתר הכי ומ"ש דקתני הכא האומר לחבירו דקאי אדלעיל דאי היו אמרינן כפי' תוס' דקמ"ל דלא אמרינן הא דקאמ' לי לצור' משלחו י"ל הא דנקיט התם האומר לשלוחי משום שנותן הכסף או שטר קידושין בידו להוליכו א"כ הא שלוחו להוליך את הקידושין שמסר בידה משא"כ הכא במתני' דא"א לפרש שמסר בידו להוליך שטר קידושין דא"כ איך יכול לקדש בו לעצמו הא בעינן שיכתוב לשמו כדאיתא לעיל דף יו"ד וצ"ל דמקדשה בכסף וע"כ א"א לומר כשמסר בידו כסף וקידשה בו דא"כ האיך מקודשת לשני דהא ה"ל קידשה בגזל כדאיתא בש"ע סי' ל"ה סעיף ט' ואם החליף ונתן לה קידושין אחרים האיך אפשר לומר שלצורך משלחו קידשו דא"כ למה החליף וע"כ צ"ל שלא מסר בידו מעות אלא שאמר לשליח קדש לי אשה פלונית במעות שלך וכדאמר רבא לעיל דף ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני וכו' וכ"ש אם אמר לו שיתן הקידושין בהלואה וישלם אח"כ פשיטא דמהני ובזה שפיר איכא למימר דלצורך משלחו קאמר ולהכי נקט לשין חבירו כיון שלא מסר בידו כלום ולא נעשה שליח להולכה כלל אבל לבתר דמפרש המתני' כמו הברייתא דתחלת הליכתו היה ברמאות כנ"ל וא"צ למ"ש התוס' שפיר מקשה דה"ל למיתני שלוחו כי התם שמסר בידו שטר או כסף והוא שינה וקידשה בשלו לעצמו ואהא משני שפיר דקמ"ל דאפילו בחבירו הוי רמאו' כן נרא' לענ"ד לפי שיטת המפרשים הנ"ל.
ולפי תי' התוס' צריך לפרש הא דקאמר ותנא דידן הלך נמי דקתני הלך ברמאות היינו משים דלשון הלך דמתני' היא מיותר דבשלמא במתני' דהאומר לשלוחו שפיר שייך לשון והלך וקידשה על הליכתו למקום אחר אבל במתני' הוי סגי במאי דתני וקידשה לעצמו אלא דהאי הליכ' לאו הליכה ממש אלא שהלך אחר דעתו ברמאות כעין שאמרו חז"ל בסוטה גבי וילך איש מבית לוי שהלך אחר עצת בתו וכן גבי מנוח וילך אחרי אשתו שהלך אחר דעתה וכעין שאמרו בשל תורה הלך אחר המחמיר כן במקומות רבות והיינו דקאמר הגמרא דקמ"ל מתני' דאפי' בחבירו והוי שינוי דעת ברמאות ונראה דלא ניחא להו לתו' ז"ל לתרץ כתי' הריטב"א והרשב"א ז"ל דה"א דאפקעינהו רבנן לקידושין דהא דיש כח ביד חכמים להפקי' היינו מטעם הפקר ב"ד הפקר והפקירו הקידושין כפי' רש"י ביבמות שם והא מלתא שמעי' מב"מ דף ט' מתני' היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה הרי דשינה בשליחתו ואפ"ה זכה לעצמו ולא הפקירו וכ"ש למ"ד שם דרישא מיירי בלא אמר תחלה הרי דכבר הגביה לצורך חבירו אלא דלא קנה חבירו אפ"ה מהני כשזוכה לעצמו ונראה דלדעת הרשב"א והריטב"א הנ"ל אין קושי' מזה כיון שכתבנו דלדידהו מיירי שנתן בידו כסף או שטר י"ל דדוקא בזה הוי רמאות כיון שקיבל מידו הכסף או השטר בתורת שליחות במתני' דב"מ כיון שלא קיבל מידו כלום אינו מחויב לעשות שליחתו ולכך זכה בו ובזה א"ש טפי סמיכות הקושיא מאי שנא הכא וכו' דכבר כתבנו דהוי מצי לפרש כפי' התו' שלא נתן הכסף או השטר בידו ולהכי לא נקט שלוחו אבל מדאמר שנהג מנהג רמאות ע"כ שנעשה שליח להולכת הכסף או השטר ושפיר מקשה דה"ל למיתני שלוחו וכן משמע קצת לקמן מלשון הסוגיא דרבב"ח יהיב ליה זוזי לרב וכו' משמע דלא הוי רמאות אלא כשנתן הכסף בידו ועמ"ש לקמן בלשון רשי' ז"ל ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |