אילת השחר/קידושין/נט/א
דסבר לא טרח. האחרונים תמהו לפמש"כ הרא"ש לעיל דף מ"ה דאם גילה דעתו להשדכן שהוא רוצה להשתדך בהאשה והלך השדכן וקידשה אע"פ שלא עשה אותו שליח לקדשה מקודשת משום דזכות הוא לו, דא"כ כאן נהי דלא חשב לעשותו שליח לקדשה במקום אחר, מ"מ הא יועיל קידושין מחמת דזכות הוא לו, ובאחיעזר (ח"א סי' כ"ח אות י"ז) כתב דנפק"מ אם אח"כ מוחה דאם זה רק מדין זכיה אז אם אח"כ אינו רוצה לא מהני, משא"כ אם הי' נכלל בשליחותו במקום אחר, דאז בכל אופן היא מקודשת, וכן נפק"מ אם חזר לפני זה אפילו בלבו דאז לא תהי' מקודשת, משא"כ אם הי' נכלל שליחות על המקום השני ג"כ דאז תהי' מקודשת כל שלא ביטל בפירוש כדין. אמנם צ"ע דא"כ איך אומר במתני' דאם קידשה במקום אחר אינה מקודשת, דהא זה רק אם חשב בלבו שהוא מתחרט או שגילה אח"כ דעתו שאינו רוצה, ובשלמא אם זה משום קפידא דבמקום אחר אינו רוצה לכן אינה מקודשת, אבל אם זה רק מחמת דאינו שלוחו, הי' לו רק לומר דאינו שלוחו ואז יהי' מובן דתלוי אם אח"כ ימחה או יבטל בלבו דרק אז לא תהי' מקודשת.
ובחזו"א (אהע"ז סי' מ"ט סק"ט) כתב דהיכא דלא טרח ס"ד דקפיד אלא דמה דאינו אומר לו בפירוש שלא יקדשנה במקום אחר זה משום דסובר דבין כך הוא לא ילך לשם, ומלשון רש"י לא משמע כן, ובפרט בשיטה לא נודעה למי כתוב יותר להדיא דרק אינו סומך דעתו שיקדשנה לכך זה לא בכלל שליחותו, אלא דיתכן דהם לא ס"ל באופן דמיירי הרא"ש שיועיל מדין זכיה.
ויש לעיין אם מה שלא חושב שיזדמן מקרי לא סמכה דעתא ולכן לא יועיל קידושי השליח בשבילו, א"כ בהא דדף מ"ח ע"ב דאמרינן דעשתה אותו שליח לקבל קידושין מפלוני שאמר שיתן לה כוס של כסף וקידשה בכוס של זהב, דאמרינן דמקודשת למ"ד דאין קפידא ומראה מקום היא לו, ולמה הא בודאי לא סמכה דעתה שיתן לה כוס של זהב.
ויש לחלק דהיכא דזה מצד שהשליח לא יעשה השליחות מחמת טורח, והיינו דלא סמכה דעתא במילוי השליחות לכן אינו שלוחו לגבי זה, אבל התם דאין זה מצד חסרון במילוי שליחותו מהני אפי' שלא חשבה שיתן כוס של זהב כל שאין קפידה מצדה להתקדש בקבלת כוס של זהב.
איבעי לי' לאודועי. בפשוטו היינו להוציא עצמו מחשד, וכ"כ בפרישה חו"מ סי' קפ"ג, אבל בפרישה אהע"ז סי' ל"ה ס"ק י"ח כתב משום דשמא יפתנה להתרצות אליו. ולדבריו באהע"ז צ"ע דהא אם לא קיבל שליחותו הי' מותר לקדשה אע"פ שיודע שהמשלח רוצה אותה לו, א"כ אטו בזה ששלחו נתחייב שלא לקדשה, והי' צריך להיות אסור רק כשיש בידו למלאות השליחות שקיבל ואינו ממלא שליחותו, דזה רמאות, אבל למה מחויב לעשות שהמשלח יוכל לפתותה שתתרצה לו, וכי בזה ששלחו יש להמשלח איזה זכות מיוחד בה שכבר אסור לו לקדשה לעצמו כל זמן שאפשר שאחרי השתדלות תתרצה להמשלח, ובודאי אם א' שלח שליח לקדש אשה, מותר לאחר לקדשה לעצמו, כמו שהוכיח ברש"ל דאין בזה משום עני המהפך בחררה, וא"כ מה דלהשליח אסור ע"כ אינו מדין עני המהפך בחררה אלא משום דסומך שיקיים שליחותו, אבל לגבי יותר ממה שהבטיח הרי הוא כאיש אחר, ובהא דבאגא דאלימי מסתמא גם הפרישה מודה דהא דהי' צריך להודיע לולא שמא יקנה זה איש אחר, משום להוציא עצמו מחשד.
אזל זבנה לנפשי'. הראשונים הביאו הירושלמי בפ' איזהו נשך דהנותן מעות לחבירו לקנות פירות למחצית שכר וקנה לעצמו מוציא ממנו המשלח בעל כרחו, וחילקו בשם בעל מתיבות ז"ל דהתם איירי דקנה במעות משלחו משא"כ כאן קנה במעות שלו עצמו, ובריטב"א הוסיף לחלק דאפי' אם גם כאן מיירי דקנה בכסף המשלח, מ"מ התם מיירי דקנה סתם דאמרינן דודאי קנה בשביל משלחו, משא"כ היכא דקנה בפירוש לעצמו דאז שייך לו, ועיין בחו"מ סי' קפ"ג סעיף ב' דיש בזה מחלוקת.
עני מהפך בחררה וכו' נקרא רשע. יש לעיין אם יש בזה איסור מה"ת, וביורד לאומנותו של חבירו מבואר בשם חת"ס (חו"מ סי' ע"ט) דזה איסור דאורייתא, וכאן צ"ע. והנה בחמסן דיהיב דמי מבואר בב"ק דף ס"ב א' דאינו אסור אלא מדרבנן, וא"כ כאן הא לא גרע מאם הי' גוזל לו ונותן דמיו דהא כאן לא לקח ממנו ונשאר לו דמי הדבר, וא"כ לא יתכן שיהי' אסור מה"ת, וכן מבואר בריטב"א דדימה זה לעני הנוקף בראש הזית, ושם עוד יותר חייב מבכאן וע"כ דאינו אלא מדרבנן, ויש לעיין להנתיה"מ בסי' רל"ד דבאיסור דרבנן בשוגג לא עבר כלל איסור, א"כ ר' אבא דהי' שוגג דלא ידע שרב גידל היפך בהאי ארעא למה לא רצה ליהנות מהקרקע הא לא נעשה כלל עבירה [ואולי בחטא שבין אדם לחבירו שאפשר לתקן, גם הנתיה"מ יסבור דמה דאפשר לתקן צריך לתקן דסוף סוף חבירו הפסיד].
והנה יש להסתפק מה האיסור אם מעשה הקנין לעצמו, או העיקר מה שאינו נותן שיבוא ליד חבירו, ואם נימא דהאיסר הוא מה שאינו מניח שיגיע ליד חבירו שהפך בה, נמצא דכל זמן שאינו נותן שיגיע אליו נמשך האיסור, ולא שייך לומר שיהי' מותר מחמת דקנה בשוגג, דהא כעת שהוא יודע שהפך ואינו נותן לו שיגיע לזה שהפך נמשך האיסור, לכן הוצרך לומר שאינו מעכב את ר' גידל שיקח את הקרקע.
והנה בזה שר' אבא לא נחית בהאי ארעא לא תוקן כלל העוול שנעשה לר' גידל, א"כ צריך טעם מה שלא הסכים למכור לר' גידל את הקרקע כדי לתקן מה שעשה, דקשה לומר דאין עליו לתקן איסור היכא דע"ז לא מסמנא מילתא, אלא צ"ל דאינו מחויב למכור משום דהא מצדו רוצה ליתן לו במתנה ובזה סגי אע"פ שר' גידל אינו רוצה לקבל המתנה, כיון שזה אינו אלא מידת חסידות אין מחויב ר' אבא למכור.
והנה כל מה דמהני מה שרוצה ליתן מתנה ולא צריך לעשות יותר כדי לתקן הוא רק כ"ז שרוצה ליתן, אבל אם אח"כ יכנס להשתמש בקרקע ואינו רוצה כבר ליתן מתנה, נמצא דשוב יש עליו האיסור כיון דכעת אינו רוצה כבר לתקן, ובפרט לפי הצד דהאיסור נמשך כ"ז שאינו מניח לזכות לר' גידל.
והנה הריטב"א הביא בשם ר"ת דאם קנה באופן דנקרא רשע ב"ד מכריחין אותו להחזיר הדמים, היינו דאם זה שהפך נותן דמים ששילם הוא מחויב ליתן לו הקרקע, והק' הריטב"א דא"כ למה לא מר נחית ולא מר נחית משום דקנייה הראשונה היא לו, הא מן הדין חייב להחזירה, אלא ע"כ דרשע מקרי, אבל אינו חייב להחזירה. ואם נפרש דהאיסור הוא מה שמונע שיגיע ליד זה שהפך, א"כ כאן אינו מחויב למכור אותה כיון שמניח לו לקחתה בחנם אין כאן כלל האיסור, משמע דהריטב"א מפרש דהאיסור הוא עצם הקנייה, וב"ד מכריחין אותו לתקן ע"י שמחזיר לו, לכן מקשה על ר"ת דלא שייך ע"ז מה שטוען לא מסמנא מילתא, ולהריטב"א א"ש כיון דעפ"י דין אין להכריחו אלא שרוצה לתקן בזה כבר סגי במה שמוכן ליתן לו בחנם.
והנה לכאורה נהי דר' גידל לא רוצה לקבל מתנה, מ"מ הא ר' אבא נותן לו רשות לקחתה וא"כ יקחנה וישתמש בה בלי שתהי' קנוי' לו, ויש לעיין אם לא רצה ר' גידל בזה דאחרי זמן יורשיו יחשבו שזה שלו, או דלהשתמש בדבר של חבירו כל התשמישים כמו בעה"ב כשהבעלים האמיתי נותן לו רשות לזה, הוי ג"כ בכלל שונא מתנות יחי'.
תוד"ה לקדושי איתתא לבריה. ומיירי דארצויי ארצי קמי' ושתיק. הנה לעיל דף מ"ה ע"ב דאמרינן ג"כ ארצויי ארצי קמי', פירש"י שם דהבן אמר לאביו שהוא רוצה באשה והאב נעשה שליח מאליו, אבל כאן צ"ע באופן כזה שהבן גילה דעתו והאב שתק, אם מהני מה דסמכה דעתי' דהבן שהאב יקדש אותה בשבילו עד כדי כך שלכן יהי' אסור להאב לקדש לעצמו שזה רמאות, ואולי יש לפרש דכאן הוא להיפך דהאב גילה דעתו שהוא רוצה לקדש בשביל בנו, ובנו שתק, דבזה יש לומר דסמיך שהאב ודאי יקדשנה עבורו דאז כבר אסור לקדש לעצמו דהוי מנהג רמאות.
תוד"ה עני. הביאו שיטת ר"ת דבדבר הפקר ליכא איסור משום שאם לא יזכה בזאת לא ימצא אחרת. והנה הריטב"א והראשונים הקשו לשיטת ר"ת למה בעני הנוקף בראש הזית אסור לקחת מפני דרכי שלום כיון דהוי הפקר הא אין בזה משום עני המהפך בחררה לשיטת ר"ת, ובריטב"א תירץ דשאני התם כיון שטרח בהם ונקפן כדרך שבני אדם עושים סמכא דעתא עלייהו, והנה לולא קושייתם הי' אפשר לומר דהתם רבנן תיקנו דזה קצת קנין, כמו מציאת חש"ו דלגבי חרש הוי קנין כדמשמע בב"מ דף ח', וה"ה בנוקף בזית קנה מדרבנן, וא"כ לא קשה כלל דרבנן אמרו דהגבהה הזאת אע"ג שאין זה הגבהה ממש, כמו שביארו בתוס' ב"ק דף צ"ח וב"מ דף ט', מ"מ מדרבנן יש לזה דין כהגבהה, וקצת ראי' לזה דהא במשנה תנן דיש בהם גזל מפני דרכי שלום, ובכל עני המהפך בחררה לא נזכר בזה גזל, וגם בכל מהפך בחררה אי"צ לטעם דדרכי שלום, והא דמיאנו בזה משום דאם א' ימכור לחבירו זיתים והקונה ינקוף בראש הזית לא יקנה התם עי"ז, וע"כ דרבנן לא חידשו דזה הגבהה רק איסור משום דהוי כהפך בחררה, ולכן הוצרך הריטב"א לתרץ דזה עדיף מכל הפך בחררה דכאן אסור אפי' בדבר הפקר. ולפי"ז ע"כ צריך לחלק דמציאת חש"ו הוא קנין קצת, משא"כ עני הנוקף אחרי התקנה ג"כ אינו קנין, וצ"ע למה צריך טעם דדרכי שלום תיפוק לי' כבכל עני המהפך בחררה דאסור.
בא"ד. מפני שהוא יורד לאומנותו. היינו מפני שזה שהתחיל לצוד הוא אדם שפרנסתו מזה.
בא"ד. ומכאן נראה למהר"ר יצחק שאסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר בביתו כ"ז שהמלמד בביתו. מלשון זה הי' משמע שהוא מושכר כבר על הזמן הזה שהוא רוצה להשכיר עצמו. ולכאורה הא הבעה"ב בין כך אינו יכול לחזור וע"כ דעדיין אינו מושכר, ומש"כ בתוך ביתו היינו דמסתמא ימשיך הבעה"ב לשכור את המלמד. ולהמבואר בשו"ע סי' רל"ז דאם עדיין לא הושוו על המחיר אין איסור דעני המהפך בחררה, צ"ל דכבר ידוע המחיר של השכירות ועדיין לא הי' התחלת מלאכה על הזמן הבא.
ומהתוס' משמע דמה דאסור למלמד אחר להשכיר עצמו לאותו בעה"ב שכבר עומד ליקח אחר הוא מדין עני המהפך בחררה, ולמה זה לא מדין פסקת לחיותי דהא יורד לאומנותו, אלא דבריטב"א כתב דדין דפסקת לחיותי הוא ג"כ מדין מהפך בחררה.
ובמהרי"ט כתב דכיון דהמלמד הראשון עשה כבר פעולה בהתלמיד לכן אסור להשני כבר להשכיר עצמו, וביאר בתשו' חת"ס (חו"מ סי' ע"ט) דלפי"ז כונתו דלכן הבעה"ב מותר ליקח את המלמד של הבעה"ב הראשון כיון דהבעה"ב לא עשה שום פעולה בהמלמד שנמצא אצלו.
בא"ד. אבל אם שכר בעה"ב מלמד א' יוכל בעה"ב אחר לשכור אותו מלמד וכו' שהרי כמדומה לי שזה ילמוד בני יפה. בנתיה"מ (סי' רל"ז) כתב דהיינו לשיטת ר"ת דוקא דבמציאה והפקר אין דין עני המהפך בחררה משום דאינו יכול לומר לך ותמצא מציאות במקום אחר, ומכח זה הוכיח דדעת השו"ע לעיקר כשיטת ר"ת, ועי' בזר זהב על הריטב"א דנתקשה על השו"ע למה סתם כאן דמותר לבעה"ב ליקח את המלמד שנמצא אצל בעה"ב אחר, דהא קודם הביא ב' הדיעות ולא הכריע.
ולכאורה אפשר דמותר לכו"ע לשכור אותו מלמד, דהא בתוס' מבואר דיורד לאומנותו של חבירו אסור אפי' בהפקר, דלכן כתבו דבצידת דגים יש משום יורד לאומנותו של חבירו ולכן אסור אע"ג דהוי הפקר, ובריטב"א מבואר דיורד לאומנות הוא ג"כ מדין מהפך בחררה ועליו לחפש מזונות במקום אחר, וכיון דמבואר בתוס' דלירד לאומנות חבירו גרע מסתם מהפך בחררה, א"כ בתלמוד תורה דאמרינן בב"ב דף כ"א ע"ב דמותר להושיב מלמד ע"י מלמד אע"ג דיורד לאומנותו של חבירו, כ"ש דמותר לעשות דבר בשביל תועלת דלימוד תורה באופן של סתם עני המהפך בחררה לכן מותר להבעה"ב ליקח אותו מלמד.
אלא די"ל דלא דמי, דהא דמותר להושיב עוד מלמד ע"י מלמד הוא דעי"ז שיהי' עוד מלמד במבוי יהי' קנאת סופרים ותרבה חכמה כמבואר בב"ב כ"א ע"ב, אבל אם הוא יקח המלמד שמושכר לבעה"ב חבירו לא יתוסף בזה כלום לתורה, דהא מה נפק"מ לתורה אם ילמוד לבן של בעה"ב הראשון או לבן של השני, ומ"מ אפשר דגם בזה שייך הטעם דעי"ז שיראו המלמדים שכ"כ חשוב מלמד טוב, אז כל א' ישתדל ללמוד טוב עם התלמידים.
בא"ד. אבל אם שכר בעה"ב מלמד אחד יכול בעה"ב אחר לשכור אותו מלמד וכו'. הנה הי' מקום לומר דכל ענין דעני המהפך בחררה אסור משום דאע"ג דבזה שהפך לא קנה עדיין את הדבר, מ"מ לגבי לקחת זה הוי כמו שכבר קנה, אבל בדבר שלא שייך כלל לקנות לא שייך איסור של עני המהפך בחררה, וכיון דהבעה"ב לא קנה את המלמד דהא פועל יכול לחזור בו לכן לא שייך כלל לאסור לבעה"ב אחר לשכור את המלמד הזה. אמנם בתוס' חזינן דגם בזה יש האיסור דעני המהפך בחררה, אכן עדיין יש לומר משום דנהי דהפועל יכול לחזור, מ"מ יש בו קצת זכות דהא אמרינן בב"מ דף י' דכל זמן שלא חזר בו ידו כיד בעה"ב, א"כ אפשר דלכן שייך כבר איסור מחמת דהפך בחררה, ולולא זאת לא הי' איסור כלל, או דס"ל דאינו תלוי כלל בדבר שאפשר לקנות, ונפק"מ אם א' הפך להשיג איזה דבר מצוה כגון מילת בן חבירו או סנדק או עליה לתורה, אם מותר לאחר ליקח זה, או דאסור משום מהפך בחררה, ולפי"מ שהסתפקנו דיתכן דכמו דמושיבין מלמד בצד מלמד ה"נ מותר להבעה"ב לשכור מלמד שכבר נמצא בבית בעה"ב אחר משום דגם בזה שייך התקנה דבתורה אין להקפיד על מהפך בחררה, וא"כ בדבר מצוה לא שייך בכלל ענין מהפך בחררה [וכעי"ז כתב רש"ל דלקדש אשה אין בזה משום עני המהפך בחררה, משום מצות פרי' ורבי'].
ואע"פ שנתאכלו המעות. כתב הר"ן דע"כ אם הוא יחזור מ"מ הכסף לא יוכל לקבל בחזרה דאל"ה נמצא דלא קנויים לה עד לאחר ל' ואז כבר אינם שכבר נתאכלו ואיך תתקדש. וצ"ע דהא אם נותן כסף סתם במתנה ורוצה שבכל זאת תתקדש לו בודאי אינה מתקדשת דהא הכסף אינו לקידושין, ואם נותן רק לשם קידושין למה לא יוכל לחזור, וע"כ דכונתו דאם לא יחזור נותן לשם קידושין ואם יחזור נותן לשם מתנה, וא"כ נהי דמה דיועיל הקידושין אינו תלוי בברירה, דהא נותן ע"מ שלא יחזור והוי כע"מ שלא ימחה אבא דאינו תלוי בברירה, אבל מה שנותן לשם מתנה הוא רק באם יחזור מהקידושין הוא נותן לשם מתנה עכשיו, ובשלמא לרש"י בגיטין דף כ"ה ב' דתנאי שהוא בידו אינו תלוי בברירה א"ש דמהני המתנה, אבל לשיטת הרמב"ן הביאו הר"ן בגיטין שם דמה דתלוי ברצון כגון ע"מ שירצה אבא או דבר שמתנה שאם יהי' כך יחול כן ואם יהי' אחרת יחול חלות אחר, אז תלוי בברירה, נמצא דכאן המתנה תלוי בברירה, ואם אין ברירה נמצא דלא חל המתנה, ונמצא דשוב לא זוכה האשה בכסף רק אם יחולו הקידושין לאחר ל' ואז כבר אינם שכבר נתאכלו ואיך מתקדשת, והר"ן הא לא הכריע שם בפ"ג דגיטין נגד הרמב"ן, ואולי כיון דבין כך הוא נותן לה או לקידושין או סתם מתנה כיון דבין כך נותן לה אינו תלוי בברירה וצע"ק.
והא נתינת גט ליד שליח דכי נתינת מעות ליד האשה דמי וכו' התם נמי כל כמה דלא מטא גיטא לידה דיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור. בריטב"א מבואר דתירוץ הגמ' הוא דבנתינת מעות ליד האשה אי"צ כבר לעשות כלום לשיחולו הקידושין לאחר ל', משא"כ בנתינת גט להשליח דכל זמן שהשליח לא ימסור להאשה לא יחול כלום.
והנה בקהלות יעקב (גיטין סי' כ"ה) חידש דבעשה שליח אז כדי לבטל שלא יועיל מעשה דידי' צריך לבטל השליחות ולא יועיל מה שיאמר דאינו רוצה לגרש, היינו אפי' לפי"מ דפסקינן דשייך לבטל שליחות וכן קידושין לאחר ל' אפשר לבטל תוך ל', מ"מ כ"ז שלא יחול ביטול השליחות יוכל השליח עדיין לעשות השליחות כגון לגרש או לקדש והגירושין או הקידושין יחולו.
וצ"ע לפי"ז מה ס"ד דנתינת גט להשליח הוי מעשה, דלכל היותר ס"ד דהוי כמעשה לענין הגירושין, וע"ז תירץ לו דלא הוי עדיין כמעשה בהגירושין, אבל לגבי חלות השליחות למה מה דנתן לו גט הוי יותר כמעשה בהשליחות מאם לא מסר לו שום דבר, ואם יש כזה סברא דהוי כמעשה בהשליחות מאי מתרץ משום דחסר נתינת גט להאשה, דהא אז לא שייך כבר כלל לדון על השליחות, והי' משמע להיפך דכל ענין ביטול השליחות דמהני משום דחל ביטול על הענין גירושין, דאז ס"ד דכשנתן גט להשליח הוי כבר קצת התחלת מעשה לגבי הגירושין ולא יחול ביטול ע"ז לר"ל, וע"ז תירץ דעדיין לא הוי כמעשה לגבי הגירושין, ושייך ביטול על זה [וע"ע משנת"ב בסמוך].
שם. ר"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דיבור ומבטל דיבור. הנה מה דמהני קידושין לאחר ל' הי' אפשר לומר משום דתלינן דעדיין דעתה להתקדש, וא"כ נהי דלא אתי דיבור ומבטל דיבור מ"מ סוף סוף אינה רוצה להתקדש ואיך יועילו הקידושין.
ובמחנ"א (הל' זכי' ומתנה סי' ט"ז) הוכיח מב"ב דף קל"ז דאם דעת השכ"מ הי' לגרש עם גמר מיתה הי' מהני הגירושין אע"ג דאז אינו בדעת, הרי דלא רק אינו צריך דעת בשעת חלות הקנין אלא גם אינו צריך שיהי' בר דעת בשעת חלות הגירושין, והקשה מהא דב"ב (דף קכ"ז ב') דאפי' לר"מ דאדם מקנה דבשלב"ל לא מצי להקנות נכסים שיפלו לו כשיהי' גוסס משום דאז לאו בר דיעה והקנאה הוא, הרי דלא מהני כשיחול הקנין בשעה שאינו בדיעה, ובמחנ"א חילק בין דבר שלב"ל שבא לעולם [עי' בקובץ שיעורים ב"ב דף קל"ז], עכ"פ חזינן דאע"ג דבשעת חלות הקנין אינו בר דעת ובודאי דלא שייך לומר דיש לו רצון, ומ"מ מהני מה שעשה כעת לענין שיחול אח"כ, לכן כדי שלא יחול אז צריך לבוא לביטול, ובזה ס"ל לר"ל דאין יכול לבטל בדיבור.
אמנם כ"ז במקדש לאחר ל', אבל באידך פלוגתא דפליגי אם אפשר לבטל את השליח, מבואר ברש"י דלר"ל לא מהני לבטל בין בפניו ובין שלא בפניו, אבל התוס' חילקו דאם ביטלו בפניו ודאי לא יוכל כבר השליח לקדשה.
ובשיטת רש"י צ"ל דהנה הא פליגי באם עשה שליח לגרש ונשתטה המשלח, דלשיטת הרמב"ם יוכל השליח לגרש אותה מן התורה ופסול רק מדרבנן, אבל שיטת הטור דפסול מן התורה, ודברי רש"י יתכן רק אם יסבור כהרמב"ם דגם אם נשתטה המשלח יכול השליח לגרש מן התורה, הרי דכבר ניתן לו כח לגרש ואינו צריך כבר דעת ורצון הבעל, ולכן כ"ז שלא חל דין ביטול לא איכפת לן כבר רצון המשלח, וכיון דלר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור לכן יוכל השליח לקדש אפי' נגד רצונה, אבל בשיטת התוס' מתקשים דכיון דבפניו מהני ביטול למה לא יועיל שלא בפניו.
ובקהלות יעקב (גיטין סי' כ"ה) רצה לפרש דנהי דלא חל ביטול מ"מ שליח צריך לעשות בגרמת המשלח, וכיון שביטלו בפניו נהי דלא אתי דיבור ומבטל דיבור מ"מ הא אינה עושה כבר בגרמת המשלח, וזה צ"ע א' דהא מי לא מיירי דנודע לשליח שביטלוהו ומ"מ לר"ל יכול עדיין לקדשה מחמת דלא אתי דיבור ומבטל דיבור, והא עדיפא מיני' מקשינן לר"ל מהא דאם שלח אחריו שליח והודיעו שמבטל אותו, הרי דלר"ל צריך להיות שיוכל השליח לגרש.
וכן יש לעיין קצת בהא דמהני זכיה ולרוב הפוסקים הוא מדין שליחות דאמרינן דודאי הי' מסכים שיעשה עבורו, ואם יסוד ענין שליחות הוא מחמת שעושה בגרמתו, נהי דאם הי' יודע הי' מסכים מ"מ הא אינו עושה בגרמתו וצע"ק.
והנה יש לעיין בהא דבשליחות אפי' אם אח"כ כשנודע לה שנתגרשה היא מוחה דמ"מ חלו הגירושין, ובזכייה דמהני ג"כ מדין שליחות מ"מ אם כשהודיעוהו שזכו בשבילו הוא מוחה לא מהני, וצריך טעם דאם זה מגלה דלא הי' אז רצון כ"ש שבמידי דאינו זכות זה יגלה דלא הי' רוצה אז ולמה מהני הגירושין.
והי' אפשר דבשליחות דכבר גילתה דעתה דרוצה אז כל זמן שלא נתברר שאינה רוצה תלינן דרצתה אז, ומה שאינה רוצה אח"כ לא יעשה גילוי על הזמן שהשליח קיבל את הגט, משא"כ בזכייה דלא הי' גילוי דעת מפורש, אז מה שמוחה אח"כ מגלה למפרע דגם בשעת הזכיה לא הי' רוצה.
אבל קשה לומר כן דהנה לעיל בר"פ האיש מקדש בהא דאמרינן חבורה שאבד פסחה ואמרו לא' צא ושחוט עלינו והלך ושחט והם שחטו אם שלו נשחט קודם הם אוכלים משלו ופריך מנלן דמהני שליחות, והק' הריטב"א דלמה לן קרא הא זכין לאדם שלא בפניו, איכא למימר דשאני הכא דהוי מידי דמצוה ואולי ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בגופיה וכו', ולא עוד אלא דאילו מדין זכי' יכול למחות אחר שחיטה לכי שמע ואנן חזינן דלא מצי הדר בי' כדמוכח מהאי מתניתין דאייתינן הכא דאם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו, והיינו דהרי גם הם שחטו אח"כ וזה כגילוי דאינם רוצים במה ששחט השליח ומ"מ נמנין על קרבנו, והא לא אפשר אלא מדין שליחות, והיינו דבזכי' לא הוי מהני אם אח"כ מגלה דעת דלא ניחא לי' במה שזכו בעבורו, משא"כ אם זה מדין שליחות.
ואם כל מה דחלוק זכיה משליחות, דבשליחות לא מהני מה שאח"כ מוחה כיון שגילה דעתו מפורש דרוצה לא מהני לגלות מה שאח"כ על שעת הזכיה, הא כאן הי' גילוי דעת שישחוט השליח עבורם, וא"כ אפי' אם זה מתורת זכי' לא יועיל המחאה לגלות על אז שלא הי' רצון, וע"כ דאינו משום שאחרי שגילה דעתו דרוצה לא מהני מחאתו לגלות על הזמן ההוא אחרת ממה שהי' הגילוי דעת הקודם, וא"כ מ"ש דבשליחות לא בטל השליחות אם אח"כ חזינן דאינו מרוצה מזה.
והי' אפשר לומר דיש להסתפק מה דמהני מתורת זכיה, אי סגי מה דאמדינן דעכשיו הי' מסכים לזה, דאז נתחדש דין דזכייה הוי כשלוחו, או דזכי' דמהני הוא רק משום דאמרינן דודאי תמיד כשיהי' נודע לו ודאי יסכים, ואם נימא כן נמצא דבאמת אינו מגלה מחאתו על שעה הקודמת, אלא דאם אח"כ אינו רוצה אין לזה דין זכיה לכן לא מהני, משא"כ בשליחות כיון דלא איגלאי למפרע אמרינן דבודאי הוא עדיין בהסכמתו הראשונה.
והנה הר"ן בגיטין ר"פ התקבל מפרש את המשנה דאם אמר הבעל להשליח לקבלה אי אפשי שתקבל אלא הולך ותן לה יכול לחזור, וביאר דהכונה של הבעל דאינו רוצה שתתגרש בקבלת השליח בתור שליח לקבלה אלא דרוצה שיזכה בשבילה את הגט, ואשמעינן מתניתין דלא מהני משום דחוב הוא לה וא"א לזכות בתורת זכיה, והקשה הגרעק"א ז"ל דמה שייך לומר דאינו רוצה שתתגרש בתור שליח אלא בתור זכיה, דאיזה נפק"מ בזה דהא גם בזכי' תתגרש כבשליחות, ובפרט לרוב הפוסקים דזכיה מטעם שליחות, וגם מה נפק"מ להבעל בזה, ורצה לדחוק לפי שיטת הרי"ף דבתן גט שחרור לעבדי דמהני מדין זכין לו רק לענין שלא יוכל לחזור אבל עדיין אינו משוחרר כ"ז שלא יגיע גט שחרור לידו, ויש נפק"מ לדינא וגם להבעל יש נפק"מ בזה לענין שאינו משוחרר עדיין ואותו הדבר באשה דאינה מגורשת עדיין, וכבר תמהו דהא הר"ן פליג על הרי"ף בזה בפ"ק דגיטין וס"ל דמשתחרר תיכף בקבלת השליח את הגט שחרור.
ובפשוטו היו יכולים לתרץ דנפק"מ דאם אח"כ האשה תמחה דאז אם נותן בתורת זכי' לא תתגרש, משא"כ אם זה בתור שלוחה לקבלה דאז אפילו היא מוחה לבסוף מגורשת [וכן כתבנו בס"ד לתרץ קושיתו בגיטין ר"פ התקבל], משמע מזה דהגרעק"א ס"ל דכיון דכל הטעם בזכיה דאם אח"כ היא מוחה לא מהני לבטל משום דמגלה דכעת הוא לא רצה, וכאן דאם בתורת שליחות מתגרשת הרי דנקטינן דודאי עדיין היא בדעתה להתגרש, דלכן גם אם תמחה אח"כ מ"מ מהני הגירושין, א"כ גם אם זה יהי' בתורת זכי' יהי' כן, דהא אנחנו בדיעה שבודאי היא רוצה להתגרש כעת.
אלא דלפי"ז באמת צריך טעם מאי נפק"מ דבזכייה אמרינן דאם מוחה איגלאי מילתא דלא רצה ולא הי' זכות, ואפי' אם כבר גילה דעתו דרוצה כמו הא דבחבורה שאמרו לו צא ובקש ושחוט עלינו, דאם זה הי' מהני רק מדין זכי' אז אם אח"כ שחטו לעצמן לא הי' מועיל שחיטתו שיהיו נמנים ע"ז כיון דהוי כמחאה, ומה"ט ג"כ אין לומר ולחלק בין גילוי דעת גרידא להיכא שעשה יותר פעולה למנות שליח דאז אמרינן ודאי לא חזר, דהא בהא דמינוהו שליח לשחוט אם לא הי' נתרבה מדין שליחות הוי מה ששחטו לעצמן כמו מחאה ולא הי' מועיל שחיטתו עבורן, וכעת שנתרבה דין שליחות מהני עבורן אע"פ ששחטו אח"כ לעצמן אף שזה אותו מעשה שביקשוהו לשחוט עבורן, וא"כ צריך טעם למה באמת מהני כיון דהוי כמחאה.
ובכלל צ"ע דהא לכו"ע אם ביטל בפה בינו לבינו לא יתבטל השליחות, ולא עוד אלא דכתב כאן הריטב"א דאפי' שמעו עדים אחורי הגדר איך שהוא ביטל את השליחות לא יהא בדבריו כלום, ובודאי דהוא בעצמו יצטרך להתנהג כפי מה שנעשה ע"י שליחותו אע"פ שהוא יודע ברור שביטל, וכן פשוט דבתרומה אם ביטל את השליחות בינו לבין עצמו יהי' הטבל מתוקן בשבילו ויצטרך לנהוג עם התרומה שתרם השליח ככל חומר תרומה, וכן מבואר להדיא לעיל דף מ"א דאם השליח פיחת י' או הוסיף י' תרומתו תרומה, ומבואר שם בתוס' דאומר לו בהכי אמדתיך אע"פ שאליבא דאמת לא הי' רוצה שיתרמו כל כך, ולמה באמת מהני הא לא רצה השליחות.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |