אילת השחר/קידושין/ה/ב
תוד"ה חופה. והכא אי אמר דיו מיפריך ק"ו דלאחר כסף לא איצטריך. הנה חלוק כאן מכל היכא דמיפרך ק"ו, כגון בקרן ברשות הניזק דאם נחייבו רק ח"נ מיפרך ק"ו, דהא בין כך ידעינן דחייב ברה"נ דלא גרע מברה"ר, אבל שייך שיהי' דין כזה אלא דלא צריך הק"ו, אבל כאן לא רק שלא מועיל הק"ו אלא לא שייך כלל לומר דכסף יועיל לקנות אחר כסף כיון דכבר היא קנוי', א"כ כאן הביאור דמיפרך ק"ו משום דאין שייך כבר לקנות.
בא"ד. ומאי אולמי' האי כסף מהאי כסף. וביאר במהרש"א דה"ה לא אולמי' כסף משטר כיון דשניהם שוין בקנינים בתחילה, אבל מה שר' הונא לומד דחופה קונה היינו קונה וגומר, דאל"כ לר' הונא איך יועיל אח"כ חופה לגמור דמאי אולמא האי חופה מהאי חופה, ונתקשה דא"כ איך ר' הונא מצי יליף דחופה תגמור בלי כסף מהא דגומר אחר כסף, ודחק דלגבי דקונה בלי שתגמור פשיטא לי' בלי ק"ו.
ואפשר לומר דהאי סברא דמאי אולמא האי כסף מהאי כסף שייך היכא דלא מצאנו דגומר ורוצים לילף דיגמור, ע"ז אמרינן דאין לנו לחדש שיגמור דמאי אולמא האי כסף מהאי כסף, דזה רק סברא דלא יתחדש כזה גמר, אבל מה שידעינן דגומר, כגון חופה דכבר ידעינן דגומרת, יגמור גם אחרי חופה, והיינו דללמוד דחופה יקנה כמו כסף שפיר אפשר ללמוד דבזה אינו סותר לשום סברא וממילא יועיל החופה אח"כ לגמור, ומ"מ יש לומר דלא יצטרך שתי חופות, דרק קנין כסף או שטר דאינו מעשה קנין הנמשך, דהא תיכף אחרי שקיבלה הכסף או השטר אין ענין הכסף או השטר כבר פועל דאינו ממשיך כלום המעשה קנין, ואם הי' רוצה לגמור עם כסף הי' צריך עוד פעם ליתן כסף, אבל חופה שענינה הכנסה לרשותו הא זה מעשה נמשך שהיא ברשותו, א"כ בכל חופה יש בה כאילו כמה כניסות לרשותו.
והנה כבר כתבנו להסתפק לעיל דף ג' ע"א מהו הקונה בחופה אם העיקר מסירתה להבעל, או העיקר הוא לקיחת הבעל, ודברינו אלה הם אם העיקר הכנסת הבעל, ובזה ג"כ יש להסתפק אם מעשה ההכנסה גורם הגמר או מה שהיא כנוסה, ואם נחליט דמה שהיא כנוסה גורם הדין, א"כ בכל חופה נמשך שהיא כנוסה ויש ממילא הרבה כניסות ויגמור קנינו.
ולפי"ז נראה דאם ברגע הראשונה לא רצה לקנותה יכול לקנותה תיכף אח"כ, ולא דמי לקידושי כסף ושטר דאם בשעת מעשה לא קנאה לא יקנה אותה אח"כ, ונמצא דכסף הי' שייך שיהי' אחרי כסף דיעשה עוד פעם קנין חדש, אלא דמאי אולמיה דהאי כסף מהאי כסף, משא"כ חופה ממ"נ דאם ענין החופה הוא מה שעושה הכנסה לא שייך כלל חופה אחרי חופה, ואם בחופה הקנין הוא בזה שהיא כנוסה ברשותו ולא מעשה ההכנסה א"כ בכל חופה יש הרבה חופות.
תוד"ה אף אני אביא חופה. וי"ל אע"פ שהייעוד יכול לעשות בע"כ דאב החופה צריך לעשות מדעת. עי' בקובץ שעורים מש"כ משום דאחרי היעוד היא כבר לא אמה לכן צריך דעת האב, ולפי"ז צ"ע מה הי' קושיתם וכי הי' עולה על דעתם דאחרי היעוד היא עדיין אמה, ובפשיטות נראה דבקושייתם הבינו כיון דענין היעוד היא שתהי' אשתו ע"כ יש גזה"כ דיכול להכניסה ג"כ בלי דעת, ודחו דמאי דגלי רחמנא הוא רק היעוד ולא החופה שאח"כ.
והנה אם כל ענין היעוד דמהני הוא משום שעי"ז מקויים המצוה כדין התורה, א"כ הא חופה דלא הוי כבר מהמצוה, דהא בהיעוד גרידא כבר נתקיים המצוה, איך ס"ד דיהי' זה נכלל בהגזה"כ, וע"כ דנהי דיש מצוה ליעד מ"מ מה דמהני אינו משום דמקיים המצוה אלא שזיכתה לו שתהי' אשתו, וס"ד דלכן גם החופה יזכה נגד רצונה אע"ג דאינו כבר מהמצוה.
תוד"ה הא לאו הכי. דאהא משמע מיד ופעמים שאכל ולא מצי למימר אהא בתענית עד למחר. והנה עי' באו"ח סי' תקס"ב סעיף י' מחלוקת אם לא קיבל מאתמול התענית ולא אכל עדיין היום אם שייך לקבל תענית שעות עד סוף היום, או דגם תענית שעות צריך לקבל לפני שקיעת החמה של אתמול, והנה אם יסברו דצריך לקבל דוקא מאתמול א"כ לא הוצרכו לומר משום דפעמים שאכל, דבשום אופן לא יצוייר שיהי' לו דין תענית על היום שעומד בו כיון שלא קיבלו מאתמול, משמע דס"ל דאם לא אכל שייך שיקבל עליו דין תענית שעות עד הערב, ולכן הוצרכו לומר דפעמים שאכל דאז לא שייך לקבל עליו אפי' תענית שעות, והראוני בבית הלוי (ח"א סי' מ"א) שכבר עמד בזה.
יש לעיין אם לא אכל היום דאז אין ידים כלל דדילמא בתענית קאמר, וקושית הגמ' משום דשמואל סתמא קאמר דאפילו דאכל כבר היום ג"כ מצריך נזיר עובר לפניו הרי דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, או דאפילו אם לא אכל כיון דרק הוא יודע שלא אכל הוי תמיד מיהא ידים שאין מוכיחות.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |