עצמות יוסף/קידושין/ה/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עצמות יוסף קידושין ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף ה' ע"ב

מלתא דכתיבה בהדיא קתני. הרא"ש ז"ל דחה מלתי' דרב הונא משום דמיתת היבם הוי מלתא דלא כתיב בהדיא ואפשר דלרב הונא הוי מלתא דכתיבי בהדיא מדאיצט' הנעל למעט יבמה מגט דלא נילף בק"ו דאשה שאינה יוצאה בחליצה וכו' כדלקמן ואם איתא דאינה יוצאה במיתת היבם למה לי קרא למעט מחליצה הא איכא למפרך מה לאשה שכן יוצאה במיתת הבעל אלא ודאי דיוצא במיתת היבם ולהכי איצטריך נעל למעט מגט אלא דאיכא למימר אהך פרכא עבד עברי יוכיח שאינו יוצא במיתת האדון ויוצא בשטר אף אני אביא יבמה ולרב הונא ליכא למימר עבד עברי יוכיח משום דלא עבדינן יוכיח מעבדות לאישות אלא דתמיה לי בזה דנהי דלא עבדינן פרכא אבל יוכיח מי יאמר דלא עבדינן:

תוס' חופה שגומרת וכו'. הוקשה להרב מוהרי"ן לב זלה"ה דנראה לכאורה דקושיית התוס' היא קושי' הגמרא. ובאמת הבנתו מוכרח' דקושיית הגמרא היא אריש דינא דאיך נאמר ומה כסף שאינו גומר חופה שגומרת דמה שאינו גומר היינו כסף יחידית ומאי דחופה גומרת הוא אחר כסף נמצא שהק"ו הוה בטל לגמרי ומ"ש בגמרא גמרינן חופה שלא ע"י קדושין אפשר דהכי קאמר כיון שהק"ו בטל נמשך שאין ללמוד דחופה קונה בק"ו דהא הק"ו אין לו הבנה ואין מקום ללמוד דחופה קונה אלא בעבור שמצי' דגומרת וכי גמרינן חופה של' ע"י קדושין וכו' מחופה שעל ידי קדושין זה נראה מוכר' עוד הוקשה להו ז"ל וא"ת לדידן וכו' וקשה לי מאי קושי' הוא לדידן דהא לדידן לא סבירא לן כר' טרפון דאמר היכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו דלדעת רבנן אמרינן דיו והך ק"ו שעשו התוס' פריכא הוא ואפ"ה אית לן למימר דיו דהא כי אמרינן כסף שקונה אינו דין שיגמור אחר כסף איכא למימר דיו שיהא אחר כסף ככסף לחודי' מה כסף לחוד' קונה ולא גומר אף כסף אחר יהא קונה ולא יהא גומר ואם תאמר למאי מהני הק"ו הא לדעת רבנן אע"ג דמפריך אמרינן דיו ונראה דיש לחלק בין העניינים דהא דאמרינן דיו היינו דוקא כשנתקיים הק"ו במה שאנו באים ללמוד כלל משל הק"ו הנאמר בפרק כיצד הרגל שלמדנו דקרן ברשות הניזק נזק שלם מק"ו אמרינן דיו שיהא כקרן ברשות הרבים ולא נלמוד אלא מחצית הלמוד אבל הכא שהק"ו הוא לענין גמר ואמרינן כסף שקונ' אינו דין שיהא גומר אי אמרינן דיו שיהא ככסף ולא יהא אלא קונה לא נשאר לנו שום למוד בענין הק"ו דהא קניי' וגמר הם ב' דברים נפרדים זה מזה ובשלמא אי הוה אמרינן דיו שיהא גמר דכסף אחר כסף באותה קנייה שפיר הוה אמרינן דיו ונראה אם כן דדיו כי האי גוונא אפי' רבנן מודו דלא אמרינן ליה. עוד קשה שהתו' הקשו לדידן וגם לר' הונא ג"כ קשה דיהא כסף אחר כסף גומר מק"ו חופה שאינה קונה בשפחה כנענית גומר' באשה כסף שקונה בש"כ אינו דין שיגמור הכא אחר כסף והתירוץ דתירצו התוס' מאי אולמיה וכו' תקשי לן אליבא דר"ה לענין חופה מאי אולמיה דהאי חופה מהאי חופה ודוק. גם בביאה אחר כסף איכא למפרך אליבא דר"ה שיהא גומר מק"ו דחופה שאינה קונה ביבמה גומרת באשה ולכאורה נראה דליכא למפרך ולא מידי. עוד הקשה הרב מהרי"ן לב דנהי דכסף אחר כסף אמרינן מאי אולמיה דהאי כסף מהאי כסף מ"מ כסף אחר שטר יהא גומר מהך ק"ו ומה חופה שאינה קונה גומר' אחר שטר כסף שקונה אינו דין שיגמור ונראה דאיכא למפרך מה לחופה שכן גומר' אחר כסף תאמ' כסף שאינו גומ' אחר כסף משום אולמי' וכו' ואפי' תימא דלא עבדינן הך פרכא בכי האי גוונא נראה דהתשובה בצדה דכיון דכסף כסף אינו גומר והוי טעמא משום דאמרי' מאי אולמיה דהאי כסף וכו' אלמא כבר הוכיח דאין לכסף האחרון קנין וכיון שכן מי נתן לכסף זה האחרון כח לגמור אפי' שהיה אחר שטר שאם היה לה כח היה לה כח ג"כ לגמור אחר כסף:

עוד הקשה הרב מוהריב"ל בהך ק"ו שעושה רב הונא דהא איכא ק"ו אחר הפך מזה והוא הק"ו שעשו התוס' והוו להו תרי קלי וחומרי דסתרן אהדדי דתיקו' כל חד וחד אדוכתי' ולכאורה היו דבריו ז"ל תמוהים בעיני דהא בכי האי גוונא אמרי' דסמכינן אמה מצי' בכל דוכתא ואפשר דסבירא ליה ז"ל דהני תרי קילי וחומרי לא הוו קילי וחמורי מנושא, אלא ממקומות דבקל וחומר של מקומות לא סמכינן אמה מצינו אלא הוו תרי קילי וחומרי דסתרן אהדדי ובכי האי גוונא תירצו התו' גבי מתניתין דכשר בפרה פסול בעגלה בפ"ק דחולין אבל לכאורה היה נר' שהקל וחומר שעושה רב הונא ומה כסף שאינו גומר לכאורה היה נראה שכסף היה נושא וגו' וקונה הוא הנושא ואם היינו מהפכים הק"ו היינו עושים אותו מגמירה וקנייה ומכל מקום מי שיבין טעם החילוק שיש בין ק"ו דנושאים לק"ו דמקומות ירא' טוב טעם להר' מוהריב"ל שהבין דהך ק"ו הוא של מקומות. שוב דקדקתי בתרי קילי וחומרי דמקומ' דאמרי' דלא סמכינן אמה מצינו אין ראיה מהתוס' שכתבו כן גבי כשר בפרה בחולין דהתם שאני דלא שייך למעבד מה מצי' אבל מפרה ועגלה עבדינן מאי מצי' בפרה שהיה קדש היא בשחיטה אף עגלה דכפרה כתיב בה. ולענין הלכה ר"ח פסק כרב הונא וראיתי ברוב הפוסקים הסכימו להחמי' כר"ח ולכאורה היה נראה שלא היה שום ספק בדבר כיון דהך ק"ו ודרב הונא פריכא הוא ואית לנו למימר ביה דיו לבא מן הדין ואין שום התיישבו' לדעת רב הונא אלא דאית ליה סברת ר"ט דהיכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו ואנן קיימא לן כרבנן דאפי' בחצר הניזק אינו משל' אלא חצי נזק כמש' דלית הלכתא כרב הונא ואפשר דמשום חומרא דאשת איש מחמרינן וראוי לחוש. ועיין מ"ש רש"י בסוטה פ' כשם דף כ"ט לשון המתחי' ככר שני וכו' וצ"ע בו:

תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף וכו' לשון נתן לה נראה בדיעבד ונראה דנקט הכי משום סיפא דנתנ' היא ואמרה היא אפי' בדיעבד אינה מקודשת:

הלכה ה דף ה מתקיף לה רבי זירא וכו' בזה כתבו הפוסקים שאם נתן הוא ואמר' היא אם היה קודם מדבר עמה בעסקי קדושיה הויא מקודשת גמורה דלא גרע אמירתה משתיקת' וכ"כ הרא"ש ז"ל והיכא דנתן הוא ואמר הוא אפי' לא היו עסוקים מעיקרא בענין קדושין הויא מקודשת והיכא דנתנה היא ואמרה היא אפי' עסוקים באותו ענין אינה מקודשת דכי יקח איש אשה בעינן נמשך מזה דרישא דברייתא החידוש הוא אפי' אין עסוקין באותו ענין הויא מקודשת וסיפא דנתנה היא ואמרה היא הוי החידוש אפי' עסוקים מעיקרא ונמשך לנו מזה דקדו' דאי הכי אמאי לא משני דלא קשיא רישא אסיפא ומצינו לקיים דיוקא דרישא דנתן הוא ואמרה היא דאינה מקודשת שהוא כשלא היה מדבר עמה מעיקרא דהא חידוש' דרישא בהכי הוי ודיוקא דסיפא דדייקינן מינה דנתן הוא ואמרה היא דמקודשת איירי בשהיה מדבר דהא חידושא דסיפא בהכי הוי כדפ' ונראה דמלתא דפשיט' הוא דנתן הוא ואמר' היא והיה מדבר עמה קודם דמי ממש לנתן הוא ואמר הוא וע"כ כי דייקי מסיפא הא נתן הוא ואמרה היא לאו בגוונא דאיירי ברישא דייקי' דקתני נתן הוא ואמר הוא אלא בנתן הוא ואמר' היא ובשלא היה מדבר עמה. עוד יש לדקדק דנוכל לקיים דיוקא דרישא ודיוקא דסיפא בנתנה היא ואמר הוא וכאן באדם חשוב כאן באדם שאינו חשוב ונראה דצריך לקיימי דרישא וסיפא בחד גוונא כיון דרישא וסיפא לא מוכחא מלתא דאיירי בהכי אחר שכתבתי זה באו לידי תוספי הרא"ש ז"ל וכתב בל' הזה מה שלא הזכיר נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיק' ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב ומ"מ לא מצי לשנויי דיוקא דסיפא הכי כיון דבאדם שאינו חשוב לא מקדשה ואי דייק' הכי משמע דבכל ענין מקודש' עכ"ל ונר' שנוטי' דבריו למה שכתבתי. א"נ נראה דאם איתא דלא אתא אלא לדיוקא מינה נתנה היא ואמ' הוא אבל לעול' דנתן הוא ואמ' היא לא הויא מקודשת א"כ אמאי נקט בסיפ' נתנה היא ואמר' היא דאינה מקודשת לשמעי' בנתן הו' ואמר' היא וע"כ דייקי' מינה הא נתנה היא ואמר הוא מקודשת באדם חשוב שאם תאמר שהייתי טועה ואומר דבין נתן הוא ואמרה היא בן נתנה היא ואמר הוא הכל שוה ואינה מקודשת זה לא יתכן דא"כ לשחוק מהך סיפ' ולא לימ' אלא רישא דברייתא דנתן הוא ואמר הוא ודייקינן מינ' דאינה מקודש' אלא בכה"ג ודע שהיה יכול תלמוד' לתרץ דיוק' דריש' בנתן הוא ואמר' היא ודיוק' דסיפ' בנתנה היא ואמ' הוא להפך אלא שזה אין דרך והדיוק צריך שיהיה שוה דאל"כ לא הוה ליה לסיפ' למתני בכה"ג וק"ל וגם בדברי התו' ניחא דלא הוי מלתא פסיק' וק"ל. והוקשה להו לבעל התו' אמאי לא קאמר בגמ' נתנה היא ואמר הוא וניחא להו ז"ל משום דלא הוי מלתא פסיק' ויש לחקור היכא דנתנה היא ואמרה היא באדם חשוב מאי הוי והשכל מחייב שנתינת' לאדם חשוב חשיב' מלתא כנתן הוא לה דטעמא דאדם חשוב מש"ה הוי' והוי' כנתן הוא ואמר' היה דמסקינן דספק' הוי' וחיישינן מדרבנן ולפ"ז אינו מתקיים דינא דסיפ' דהך בריי' אלא באדם שאינו חשוב בדוק' ואם דין זה אמת דברי התו' תמוהים דהא מלתא דסיפ' נמי איירי במלתא דלא פסיק'. ולא מצאתי בדברי הפוסקים מי שיאיר עיני בדבר זה ונ"ל דלא אמרי' דנתינת' לאדם חשוב חשיב' מלתא כנתן הוא אלא דוקא כשדבר הוא לה וקיים דבריה דהשתא יקר' היא בעיניו אבל בקבלתו לחודיה בלי אמירתו לה אינו נחשב כנתן הוא כלל ולפ"ז דינא דסיפא הוה מלתא פסיק' ואפי' באדם חשוב וכנ"ל:

ולענין הלכה לא בא הדבר מבורר מאד בספרי הפוסקים ואני אפרש לך עיקרי הדין בדרך קצרה לפסק ההלכה היכא דנתן הוא ואמר הוא הרי את מקודשת לי מקודשת גמורה ואפי' לא היה מדבר עמה קודם בענין קדושין ואפי' לכתחלה מקודשת בכה"ג ואם נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת ואפי' היה מדבר עמה תחלה בעסקי קידושין דכי יקח איש אשה בעינן ואפי' היה אדם חשוב לא חשבי' כנתן הוא ואמר' היא והיכא דנתן הוא ואמר' היא אם היה מדבר עמה בעסקי קידושין או לא היה מדבר וענ' הבעל הן על אמירת' הוו ודאי קידושין ואם לא היה מדבר עמה בעסקי קידושין אסיקנא בגמ' דהוי ספק וחייש' ואני כתבתי למעל' בד"ה היכא דיהב' דהך ספקא לא הוי' ספקא דאוריי' אלא חששא דרבנן בעלמא וכן נראה מלשון הרי"ף אבל מדברי הרמב"ם נראה דהויא כשאר ספיקי. ונסתפק הר"ן בספק קדושין אי הויא ספיק' דאורייתא ודבריו מגומגמי' שהוא ז"ל כ' דאפשר דמוקמי' אתתא בחזק' פנויה והביא מאי דכ' הרי"ף ז"ל בבעיא דלקמן דהויא ספקא דאוריי' ולחומרא דאפשר לדחות דבספקא דאורייתא מדאורייתא אוקמינן לה בחזקת פנוייה ורבנן חששו לה והיה אפשר בזה לקיים לישנא דגמרא דקאמר ספיק' הויא וחיישי מדרבנן ומכל מקום ראוי לחוש לכל החומרו' ולעשותו ספק ממזר דאורייתא. והיכא דנתנה היא ואמר הוא באדם חשוב הויא מקודש' גמורה ודוקא היכא דאמרה היא הילך מנה ואתקדש אני לך וכן כתב הרמב"ם וז"ל אמר' לו הילך מנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו וכו' וכן כתב הרי"ף לישנא דגמ'. אבל אם נתנה היא לו ולא אמר' לו כלום ואמר הוא הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך וכו' אפשר דלא הויא מקודשת ואפי' באדם חשוב דלא כל אשה רוצה לינשא לאדם חשוב וכדאמרי' בהאיש מקדש מסאנא דרב מכרעאי לא בעי'. וכתב הרשב"א בסימן תרי"ג דאפי' היה מדבר עמה בעסקי קידושין לא מהני אבל ראיתי שכתב ז"ל ז"ל שלדעת הר"ם הויא מקודשת. ולא יכולתי להלום דבריו ונראה דעכ"פ יש ט"ס בדבריו וצ"ל הראב"ד והוא הלשון שהזכיר השואל ז"ל והמפרשים נחלקו בנתנה היא ואמר הוא שהראב"ד כתב דבאדם חשוב מקודשת כדאמרי' גבי הילך מנה וכו' והר"י והרמב"ם כתבו דאינ' מקודשת וכו' וידוע הוא דחילוק דאדם חשוב גמרא ערוכה הוא ואין שום אופן להתקיים בזה מחלוקת אבל מחלוקתם ז"ל הוא דלהראב"ד אפי' לא אמרה ואתקדש אני לך מהני ודמי לדינא דאמרי' לקמן ואתקדש אני לך וכו' והמדקד' ירא' שמ"ש בשם הר"ם הוא מה שכתב למעל' בשם הר"א וגם מלשון הטור סי' כ"ז נראה שלא כתב ואקדש אני לך אלא שבסי' כ"ט נר' שהזכירו בלשון הגמר' אם כן מדבריו אין הכרח באופן שראוי לחוש להחמיר כדעת הראב"ד וגם הרשב"א לא הסכים להתי' והיכא דנתנה היא ואמר הוא ואינו אדם חשוב לרוב המפרשים אינה מקודשת כלל ולדעת בעל הלכות גדולת הויא ספקא ומדברי הרשב"א בסימן הנז' נראה שראוי להחמיר:

הלכה ו אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף וכו' פרש"י משום דבעי למימר סיפא בגירושין נתן וכו' נקט כי האי לישנא וכו' פירוש דלא הוה ליה לשמואל למנקט נתן לה כסף או שוה כסף אלא הוה ליה למימר אמר לה הרי את מקודש' וכו' ודוק' תנא דברייתא דאת' לפרש כיצד בכסף ניח' דנקט הכי אבל לשמואל לא ופי' ז"ל משום דבעי למימר סיפא בגירושין וכו' ויש לדקדק דבגירושין נמי למה ליה למימר נתן ולא הוה לו לו' אלא אמר לה הרי את מגורשת וכו' ונראה דלישנא דגרושין הכי שייך לו' נתן ואמ' אבל בקידושין אי משום ריהט' דלישני נקט נתן לא הוה ליה למנקט בכסף ובשוה כסף כנר' דאתא לאשמועי כסף דמתני א"נ שייך נתינה טפי בגירושין מבקדושין דבלא נתינ' אינ' מגורש' ויש צד בקידושין בגוונו' טובא דבלא נתינ' לה מקודש':

טעמא דנזיר עובר לפניו וכו' אין לדקדק נימא דמלתא דשמואל דקאמר דהויא מקודשת איירי בשדכא דהא אפי' בשדכא לא מהני לשתהא מקודשת ודאית אלא בספק לדעת הרב מוהרי"ן לב במקומות מספריו ויתבאר עוד בענין פסק הלכה בס"ד ובדברי התוס' צ"ל דיש חילוק בין המקשה ומתרץ שדעת המקשה היה דדמי לאהא דמשמעותו אהא דנזיר וכשתירץ הב"ע דאמר לי פירוש דאינם ידים כלל לשון הר"ן ולא דמי למודרני ממש ה דנדרים ואחר שכתבתי זה ראיתי תשובת הריב"ל נדפסו מחדש האריך לבאר זה והם דברים פשוטים ובעיקרא דהאי מלתא לענין פסק הלכה יש אריכות דברים בדברי המפרשים ופירושים משונים בסוגין שהתוס' בסוגיין כתבו דאליבא דשמואל ידים שאינם מוכיחו' בגיטין הויין ידים דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו אבל בקידושין דוקא לא הויין ידים ומוקי מתני' כר' יהודה ואיהו ס"ל כרבנן ופליג עליה דר"א דס"ל דלא הויין ידים ואפילו הכי ס"ל דבגט איכא הך סברא דאדם עשוי וכו' והר"ן ז"ל בנדרים כתב ז"ל ואיכא למידק מדאמרינן בפרק כל הגט גבי מתני' דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה אמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי את מותרת לכל אדם ואילו ודין לא קאמר אלמא לשמואל לא בעי' ודין וי"ל דדילמא שמואל ס"ל דאפילו למאן דאמר ידים שאינם מוכיחות לא הוויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלאו ודין הוי מוכיח דאין אדם עשוי לגרש אשת חבירו כדאמרינן לקמן בשמעתי' עכ"ל ולשונו כפי הנראה לא בא בדקדוק דהא מה שצריך שלא יהא נראה כמגרש אשת חבירו לא הוי מלשון ודן אלא מלשון מינאי הכתוב בגט אבל ודן הוצרך שלא יהא נראה שמגרשת בדברים והובא בהדיא פ' המגרש ע"ש. ועדיין צריך ביאור לדברי הר"ן אמאי אוקמא שמואל מתניתין כרבי יהודה לוקמא אפי' כרבנן כיון דס"ל דאע"ג דבעלמא ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים דוקא בגט הויין ידים מטעמא דאין אדם עשוי וכו' ולרבא דקאמר בגמרא התם אנא דאמרי אפילו כרבנן משום דאין אדם עשוי לגרש וכו' נהי דתירץ יפה למינאי אבל ודן דלרבנן לא איצטריך מאיזה טעם הוא דהא מהתם נמי איכא הוכחה דלרבנן הויין ידים ושמא כיון דבשטר קמגרש לה איכא הוכחה דלאו בדברים קמגרש לה ובפירושי לא"ה בהלכות קידושין אבאר עיקר טעמו של הר"ן בס"ד והא דקאמר בגמ' לישני בתראי קמ"ל המ"ל לדעת הר"ן דלא בעינן מינאי דלישני קמאי קמ"ל בגירושין אלא משום דבעי למימר דקמ"ל אף בקידושין משום דהוי רישא דברייתא וק"ל ולמדנו מכל מ"ש הר"ן ז"ל בנדרים דשמואל ס"ל דלא הויין ידים ולהכי מתני' כר' יהודה משום דס"ל הכי וכן הוא דעת ר"ת והרא"ש ז"ל בכלל ל"ה הביא המחלוקת בארוכה ובפירושו למסכת נדרים הסכים לומר דשמואל ס"ל דלא הויין ידים אלא דמלשון שכת' הכא בפרקין נראה שהסכים לדברי התוס' בתוס' דברים צ"ע לדעתי אם בסידור דבריו ואם מצד הלשון הארכתי בהל' קידושין בס"ד:

ומ"מ העלה הרא"ש דק"ל כרבא דידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים ולפ"ז בקידושין כל שלא אמר לי אינה מקודשת לדעת גדולי המפרשים ז"ל. ואם באנו להחמיר בענין קידושין היכא דלא אמר לי יש מקום לחוש ולהחמיר כיון שמצאנו ראינו סברת י"ח שכ' הר"ן בפרקין נוטה להחמיר. גם בהגהות מרדכי בסוף גיטין כתב להחמיר והיה מייחד סברא זאת לר"ח. גם הרשב"א ז"ל בשיטותיו למסכת קידושין נוטה דעתו להחמיר אף שלא אמר לי והביא לשונו הרב מהר"ם אלשקאר זלה"ה וז"ל הרשב"א ולענין פסק דין ההלכה קיימא לן כשמואל דידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים דפלוגתא דאביי ורבא היא פ"ק דנדרים דרבא סבר לא הויין ידים. וק"ל כרבא והלכך לענין קידושין אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת ומיהו איכא למימר דחוששים לה וצריכה גט ותדע לך דהא בפרק המגרש אמרינן דהיכא דלא כתב לה ודן דיהוי ליכי מנאי הויין ידים שאין מוכיחות ולר' יהודה דבעינן ידים מוכיחות אינה מגורשת ואפ"ה מסתברא דהיכא דכתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורפ' דגיטי חיישינן לה ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר שצריכה ממנו גט ונפסלה מהכהונה אבל לגבי נדרים כל היכא דלא הוו מוכיחות לא הויין ידים כלל ויש אומרי' דאפי' בגיטין וקדושין למ"ד לא הויין ידים אין חוששים לה כלל ולר' יהודה דאמר צריך לכתוב ודן אי לא כתב ליה אין כאן בית מיחוש ומיהו אנן חוששים לרבנן והויא ספק מגורשת ע"כ הנה נראה דהרשב"א שהוא מהרבנים המובהקים חושש וצריך לתקן מ"ש הרב המגיד משנה בשמו ובשם הרמב"ן דאינה מקודשת ולא חשש להחמיר ועם שהרשב"א ז"ל דעתו להחמיר לא חש ה"ה לכתוב חומרא דידיה. וכיון שהוכחנו ממקומות אלו שיש לחוש ולהחמיר ראיתי לרמוז מ"ש הרשב"א ז"ל בתשובות סימן תשע"ד ואלף רל"ד על מי שאמר הרי אני נותן לך לקידושין ולא היו מדברים על עסקי קידושין והשיב דלא הויין ידים וסיים ז"ל ומיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידושין בענין זה לא בעי ידים מוכיחות דצריכה גט ואם קבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם ע"כ ונראה ששלשה פירושים סובלים דבריו ז"ל במה שחשש להחמיר או שטעם החומרא משום שדעתו לחוש לסברת המחמירים אף כשלא אמר לי וכמ"ש בחידושיו. או אפשר שדעתו דכל שלא אמר לי לא מהני ולא מידי והכא היינו טעמא משום דאמר הריני שהוא לשון נאה שלדעת הריב"ש היה קרוב להיות מקודשת בודאי או אפשר שטעם הרשב"א הוא משום דבאותו הנדון הוא והיא שניהם אומרים ומודים דלשם קדושין נתכוונו הוא לקדשה והיא להתקדש וזה הבין הרב מהר"י ברב זלה"ה ככתוב בתשובות מהר"ל בן חביב זלה"ה סימן ק"ל קל"א וכן ראיתי בתשובות למורי הרב מוהר"ר שמואל דימדינה זלה"ה בתשובות הנדפסים מחדש השייכות לטור א"ה סימן ל"ד אלא שדבריו ז"ל קשים להולמם שבסי' י"א י"ג כ' ז"ל שראשונים ואחרונים פסקו דכל דלא אמר לי אין כאן ידים וכו' אלא שמ"מ להיות חומר ענין הקדושין גדול כל כך אני חושש למעשה לתשובת הרשב"א הנמצאת שיש להחמיר וכו' ע"כ הנה הבין ההבנה הראשונה שכתבתי. ובסי' ג' כ' אחר שכתב דברי הריב"ש שכתב בסי' רס"ו על האומר הריני וכו' דהא לשון גמור כתב ז"ל אלא שמי יכניס ראשו בין ההרים הגדולים שהרי נמצא כתוב בתשוב' סימן תשע"ד בלשון הזה ואפ"ה פסק דבעי גט מספק והכריח הבנה זו מדכתב ה"ה משנה בשמו דבלא לי לא מהני. הרי הסכים בהדיא להבנה השנייה שכתבתי ויש חילוק גדול לענין הדין בין ההבנות והר"ם אלישקאר זלה"ה כתב בסימן ס"ב הסכים להבנה הראשונה בהכרח מה שכתב בחידושיו וכמו שכתבתי למעלה:

ולהלכה למעשה איך נדון בה צ"ע ומצאתי מחלוקת בין האחרונים שהרב מוהרי"ן לב זלה"ה בח"א כתב דהיכא דלא אמר לי לא חיישינן ואפי' גט אינה צריכה אא"כ היא משודכת דאז צריכה גט מספק והביא ראיה ממאי דכתב הרא"ש בשו"ת בפרק האיש מקדש על אחד שהיה משודך עם בת פלוני ואמר בתך מקודשת לי וכו'. ומורי הרשד"ם זלה"ה סתר ראיה תו בחילוק שחילק כנר' שהגיע החילוק אל הרב מוהריב"ל עם כל זה על עמדו עמד ודעת מורי זלה"ה דיש להחמיר אפי' בלא שדוכין לא הסכים להקל בערוה החמורה אלא כשמוצא גריעות אחר בענין הקידושין אם מצד הלשון או מצד הענין ונמשך ביניהם עוד מחלוקת על א' שהיו בידו ג' לימנויש והראה אותם לעדים ואמר להם הוו עלי עדים איך באלו הלימוניש אני רוצה לקדש את לאה ארוסתי ונתנם ביד לאה שהיתה משודכתו ואמר זה אני נותן לך בתורת קדושין ופסק הרב מוהרי"ן לב זלה"ה דהויא ספק מקודשת. ומורי הרשד"ם זלה"ה פסק דהויא מקודשת ודאית ואם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר הוי המקדש כמקדש אשת איש דעלמא דלא תפשי בה קדושין. ועיקרי ראיותיו בעבור שלא ימצא אדם שיקדש משודכתו לאחרים והאריך בזה ובאמת יש לי עיון רב על כל הדברים ומכל מקום דעתי נוטה להחמיר וכן ראוי לעשות מעשה שיגרש ראשון ונושא שני:

וראיתי בתשובת הרב מורי זלה"ה בסי' י"ב על אחד שאמר למשודכתו פ' קח זאת התפוח (קי ווש דז פור) קדושין והשיב ז"ל שיש טעמים לשבח לגזור הדין שבתורה זאת פטורה מן הראשון ואינה צריכה ממנו גט כלל וזה כי רבו הפוסקים גדולים בחכמה ובמנין קמאי ובתראי דס"ל שהאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הוו קדושין כלל ועוד בנדון זה יש גריעות יותר מהאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דאילו התם ליכא ידים מוכיחות על המקדש משום דגייז מלת לי אבל בנדון זה ליכא ידים מוכיחות וכו' ע"כ ולא ידעתי איך לא שת לבו להחמיר כיון שבפסק הלימוניש שלא אמר אלא זה אני נותן לך וכו' פסק דמקודשת ודאית ועם שיש שינוי קצת ששם הזכיר ארוסתי וכו' אינו מספיק להתירה בלא גט לע"ד. ועל האומר הריני עם שדעת מורי הרשד"ם לפ' בדברי הריב"ש ז"ל שהם קידושין ודאית כיון שיש כמה רבנים מובהקים שכתב מהריב"ל שאין בהם בית מיחוש הוו ספק קידושין לע"ד כל שכן שגם הדעת נוטה שהריב"ש לענין ספק אמרו:

וראיתי דין חדש שהוציא הרב מהר"י אדרבי זלה"ה בסי' י' ז"ל ואף ע"ג דבנ"ד אמר טומאלדו פור קדושין ולא פירש מי הוא המקדש ומי היא המתקדשת ואפשר לומר דלא הויין ידים כלל ליתא דמ"מ מיקרי ידים שהרי כתב הרמב"ם פ"ג ז"ל ויש לאיש לקדש אשה בכל לשון שמכרת בו ויהיה משמע הדברים באותו הלשון שקנאה ודאי שבדורנו זה דרובא דעלמא לא גמירי ומדברים לישנא כלילא ומשמעות טומאלדו פור קידושין הוא ביניהם לומר שקונה האשה לעצמו וראוי לחוש בשביל זה להצריכה גט דודאי מקרי ידים עכ"ל ולא ראיתי בשום פוסק מהאחרונים יחלק חילוק זה. ותמיה לי עליו מדברי עצמו ז"ל שכתב בסי' רס"ד על מי שהיתה משודכת ואמר המשדך לה זה הלשון פ' קירו ויר שי מי קייש ביין קייש ריוומיר אישטוש טריש אש פור קידושין והשים' הי' ריסיו וללוש פור קידושין וקבלה אותם מידו והשיב דאינה צריכה גט כלל עם היות שכפי המורגל ברור דלשם קידושין נתכוונו. ובלאו הכי נראה בההוא נדון להחמיר אפילו לדעת מוהריב"ל כיון שהיתה משודכתו גם לשון או' קיירו ויר שי מי קייש ביין הוא לשון נאה ומתקבל לענין קידושין ואם אמר הרי את אהובתי ס"ל למהר"ם דהויא ספק מקודשת ובסי' א' מספרו ג"כ יש לתמוה למה לא חשש להחמיר כפי שיטתו ז"ל. ואם אמר קח זה לקידושי' נר' דלד"ה אין כאן ידים מוכיחות לא מהמקדש ולא מהמתקדשת. ואם אמר הרי אלו ליך לקידושין כתב מורי הרשד"ם זלה"ה בסי' ד' דגרוע מהרי את ומ"מ חשש להחמיר אם לאיש יש גריעות אחר, ויש תשובה להריטב"א ז"ל הביאה מוהרל"ן חביב בסי' קנ"א ז"ל על דבר מי שקדש אשה ואמר לה הא לך כסף לקידושין והרב רבי' אליעזר צרפתי היה מחמיר והוא הורה פנים להקל להלכה ולמעשה לא פטרוה בלא גט ע"כ וכן ראוי להחמיר ואם אמר תקחי זה הדינר בקדושין לי הרב מוהר"י זלה"ה הקל בדבר דחלקו על דבריו מוהר"ם אלישקאר זלה"ה והרל"ן חביב זלה"ה ועם שיש להאריך בפרושי דבריהם לא באתי בזה כ"א לגלות תמצית שיש הדין בדרך קצר:

ובדברי מהרל"ן חביב בא דקדוק נכון ראוי להיות לטטפות בעיני הדיין במי שאמר קח זה בקידושין לי שאם אמר כן בלשון הקודש ודאי יש הוכחה שמקדש לעצמו אבל אמר בלשון לעז יש בלשון זה ב' משמעיות או אמי או פאר' מי אם אמר פאר' מי. הדבר מוכיח שמקדש לעצמו ואם אמר אמי אין הבנה לדברים הללו והיה משמע שהיא תקח אותו ומכל מקום הסכים שעם שאין הלשון נקשר עם כל זה אין במשמעו פי' אחר והכונה שתהיה מקודשת לו והסכים שאין כח לפוטרה בלא גט ע"כ ונראה לי שאם אמר בלשון זה תקחי זה בקדושין פורמי שאפשר שתהיה מענין גמורה דהוי בשבילי כלומר שנאסרת בשבילו כהקדש לכ"ע ואם קבלה קידושין מאחר לא הייתי סומך על דעתי להקל בשני וכל שלא אמר לי אם היה מדבר עמה על עסקי קדושי' כתב הרא"ה דהוי קידושי ודאי הנה כתבתי רוב הדינים היוצאים מזאת ההלכה ויש לשונות כהנה וכהנה אשר עשו חכמים שאלות ותשובות אם היינו מביאים כל תשובותיהם וטענותיהם יהי' הדבר לטורח ויצא חיבורנו זה חוץ מן המחיצה אבל חושב אני שלעניינים כאלו לא יצטרך עוד מקורות אחרות ועם אלו השרשים שכתבתי בדברים כאלו יצא הדבר ברור ברוב הספקות שיקרו ויבין החכם דבר מתוך דבר וד"ת כפטיש יפוצץ סלע. ובהני לישני דהריני אישך וכו' יש מפרשים שכתבו דאם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה דהוי ספק מקודשת ויש מפרשים דמקודשת ודאי דלא גרע מהיכא דנתן לה בשתיקה כדלקמן וי"מ דלא הויא מקודשת כלל והוא דעת הרא"ש ודעות אלו הביאם רבינו ירוחם ז"ל וכיון שיש מחלוקת המפרשים ראוי לחוש ולהחמיר ויש לתמוה מהר' הגדול מוהר"י לב זלה"ה אשר כל רז לא אניס ליה איך כתב בספרו ח"א דף נ"ח וז"ל ועוד חזינ' בהאי סהדות' ריעותא אחריתי שאמר העד אי לי דייו איל אצולייז אי לי די"שו פאלא בראש קי אילנו אונטינדוי ומאן לימא לן שלא אמר הריני אישיך הריני בעליך וכו' וכתבו כל הפוסקים דאפילו במדבר עמה על עסקי קדושיה לא הוו אפי' ספק קידושין והעמד אשה בחזקת פנויה כיון שלא אמר לשון קדושין דמהני עכ"ל ואיך כתב בפשיטות שלדעת כל הפוסקים אפי' ספק קידושין לא הוי ועם שהסכמתו של הרא"ש כך היה לא הוה ליה למסתם כיון שיש לטעות בדבריו שאין לחוש כלל. וגם על החקיר' הזאת כתב בפסק ההוא ז"ל ועל מש"כ שיש להקל בעדות הא' משום שלא הבין דבריה' וכו' ואפשר שאמר הריני אישוך וכו' דבכל כי האי גוונא אפילו היו מדברים בעסקי קידושין לא הוו קידושין כלל והעמד אשה בחזק' גם בזה לחוש ולהחמיר וכו' דאין לנו מספק להקל ולומר שמא אמר לישנא דלא מהני כלל הוי ע"כ כנר' אצל הרב דהדין ברור דאינ' מקודש' כלל וכבר כתבתי שהדבר בספק כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף