ריטב"א/קידושין/ה/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או ש"כ ואמר לה כו' מתקיף לה רב פפא כו' הא ודאי לא הוה לה למימרא בלישנא דאתקפת' דהא רישא אסיפא פריך והוה ליה למימר הא גופא קשיא אלא דלא דק ודכוותא טובא בתלמודא:
טעמא דנתן הוא ואמר הוא [הא] נתן הוא ואמרה היא לא הוה קידושין. קשיא לן אמאי לא דייק נמי הא נתנה היא ואמר הוא לא היה קדושין דהא כיון דקתני רישא נתן הוא ואמר הוא כל היכא דאיכא חד מינייהי בדידה בין אמירה בין נתינה לא הוי קדושין ומסיפא משמע איפכא דלא מפסיל עד דהוה תרוייהו בדידה אמירה ונתינה. ואיכא למימר דבנתנה היא פשיטא מילתא וליכא למטעי בהא דבעי' שיהא הכסף משלו כדכתיב כי יקח ולפיכך אם אדם חשיב הוא ואמר לה הרי את מקודשת בהנא' שקבלתי ממך מתנה פשיטא דהוי קדושי דבהנאתו שהוא ככסף מיקדשא והוי ליה נתן הוא ואמר הוא ואי לא אמר לה בההיא הנאה אלא שקדשה בכסף עצמו שנתנה לו אי נמי דליתיה אדם חשוב וליכא הנאה פשיטא דלא הוה קדושין היינו עיקר פשיטותי' דקרא ולא אתינן למידק אלא באמרה היא דלא מתפרי' דקרא כולי האי. ופרקי' רישא דוקא כלומר דתרווייהו בדידה בעינן סיפא כדי נסבא ולא דק תנא בסיפא למיתני לישנא דיקא ואקשינן ותנא סיפא מילתא דסתרה לרישא אלא הכי קאמר נתן הוא ואמר הוא פשיט' דהוה קדושין נתנה היא ואמר היא פשיטא דלא הוה קדושין נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה ואמרה היא ולא הוה קידושין פי' דמתניתין חסורי מחסר' וקתני בפסיקא מאי דפשיטא ליה דכי איכא תרווייהו בדידיה הוה קידושין ומינ' דכי ליכא חדא מנייהו בדידה הוה כאילו ליתנהו לתרווייהו דפשיט' דלא הוה קידושין ואין הפירוש הזה מחוור דא"כ הוי ליה למימר חסורי מחסרא וי"ל דאנן מתרצינן דהא דקתני בתרייתא נתנה היא ואמרה או אמרה היא והכי קאמר דבין אמרה בלשון זו בין אמרה בלשון או הכל שוה:
ואיבעית אימא נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישינן מדרבנן. מסתברא לי לפרושי דה"ק דתנא לא קתני אלא הני תרי בבא דפשיטא ליה ואידך בבא תליתאה מספקא ליה אי הוה קדושין או לא כלומר ומרישא דייקינן נתן הוא ואמר הוא מקודשת גמורה אבל נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת גמורה אלא ספק וכן בסיפא אינה מקודשת כלל אבל נתן הוא ואמרה הוא חוששין מספק והשתא לא קשיא דוקא אדוקיא כלל. ולאו משום דבאמר' היא מדינא להוי קדושין דהא ודאי אמיר' שלא בעינן כתיב כי יקח איש ולא שתלקח אשה לאיש אלא טעמ' דספיק' משום דחיישינן אע"פ שאמר' היא כיון שנתן הוא שמא היה דעתו בנתינתו על סתם שלה וכאלו אמר לה הילך כמו שאמר' שתהא מקודש' לי ואע"פ שלא פי' כן משום חומר' דא"א חיישי' להא מדרבנן לשויי' ספק מקודש' להצריכ' גט אבל אינו ספק גמור שהדין נותן יותר להתיר זמ"ה לא תני ליה בהדיא בספק מקודשת והלכתא כהאי אי בעית אימא לחומרא:
אמר שמואל בקדושין נתן לה כסף כו'. אמר ליה רב פפא לאביי למימר' דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים. פי' ידים הוא לשון ידות הכלים שהוא בית אחיזתם ובאחיזתם נתפש כל הכלי וכן כל שאין גומר בדיבור כל עניינו אלא שהתחיל בו ויש קצת הוכח' בענין למה שלא פי' ממה שפירש וניכר מתוך עניינו ומעשיו אלא שאינו הוכח' גמורה מיקרי ידים שאינם מוכיחות כלומר שאינ' מוכיחו' בדבורו ולא במעשיו לגמרי וכשניכר מתוך מעשיו לגמרי והדעת מכרע' לכוונתו הוי ידים מוכיחות והא לכ"ע חשיב כאלו השלים דבורו אבל כשמתחיל דבר ואין בו הוכח' על כוונתו יותר מענין אחר אפילו ידים לא מיקרו וצריך אתה לדעת כל שאנו אומרים לא הויין ידים אפילו היתה כוונתו לענין גמור כמו לנזירות או לנדר או לקידושין אינם ידים דחשיב דברים שבלב וכדפרישנא בדוכתא בס"ד והתם במסכתא נדרים בפרק קמא פליגי אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דאביי סבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים ורבא סבר לא הוויין ידים ורב פפא סבירא ליה התם נמי כרבא ומשום הכי שקיל וטרי הכא בהאי מימר דשמואל דקידושין למימרא דלא פליג עליה ולהכי קאמר השתא למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים דהכא כי אמר הרי מקודשת ולא אמר לי הוי להו ידים שאין מוכיחות שהרי אע"פ שלא פי' הדעת נוטה דלדידיה מקדש לה שאין אדם מקדש אשה לחברו והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר פירש שלשים יום כסתם נזירות והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר פי' לכולי עלמא מקשינן ואפילו לאביי דקאמר דידים שאינן מוכיחות הוויין ידים דהכא אפילו ידים שאין מוכיחות ליכא דאהא לא משמע טפי אהא נזיר מאהא בתענית ואין הוכחה לזה יותר מזה ומשום הכי פרכי' לה סתמא ולא אמרינן לימא תהוי תיובתא דרבא או סייעתיה דאביי:
ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו דהשת' מוכחא מילתא לנזירות טפי מתעני' חדא דכיון דעובר לפניו הוי כאימ' כזה אלא שקיצר ועוד משו' דאהא משמע דבר שבגופו דהיינו אהא נזיר ולא מסתבר' למימ' אהא תענית שאין [גופו] עצמו תענית אלא שהוא בתענית ומשום הכי חשיבי ידים מוכיחות דהוי ידים לדברי הכל ואפי' לרבא ולהכי הוי נזיר ואתיא מתניתין דברי הכל:
הא אין נזיר עובר לפניו לא הוי נזיר. פיר' אלמא ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים מדלא אוקמא אע"ג דאין נזיר עובר לפניו וקשיא להו לרבנן ז"ל מאי קושיא דהכא כמו היכא דאין נזיר עובר לפטו ואמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות ליכא כדפירישנא לעיל. ומפרקי לה דהיינו פרכא דאלו ס"ל לשמואל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים בלאו נזיר עובר לפניו ה"מ לאוקמי מתני' במילתא דהוי ידים שאין מוכיחות כגון שהיה מדבר קודם לכן בענין נזירות ולא בענין תענית ואחר כדי דיבור שפסקו מדבורם אמר אהא דהשתא משמע לנזירות טפי מתעני' א"נ איפשר דאפילו בלאו הכי נמי הוי ידים שאין מוכיחות כגון שאמר שהיתה כוונתו לשם נזירות דכיון שאמר אהא שהוא לשון נופל על נזירו' שהיא לשון דבר שבגופם והוא אומר שנתכוין לכך למאן דאמר ידים שאין מוכיחות הווין ידית חשבינן ליה פיו ולבו שוין אבל למאן דאמר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין כאן לשון נזירות וחשיב כאלו לא הוציא כלום בשפתיו וכוונת לבו הוי דברים שבלב ואינם דברים ומשום הכי דייק רב פפא דכיון שלא אוקמה שמואל בחדא מהני אוקמתיה דהוה ליה ידים שאין מוכיחות ואוקמה בנזיר עובר לפניו שהוא ידים מוכיחות דאלמא סבירא ליה דבאידך לא הוי נזיר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואלו בהא דקדושין דלא בעי לי משמע דסבירא ליה לשמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים וקשיא דשמואל אדשמואל ופריק ר"פ גופה דהכא במאי עסיקינן דאמר לי:
ובדין היא דמצינן לפרוקי דמההיא דהתם ליכא למשמע דס"ל לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דהא דאוקמה כשנזיר עובר לפניו משום דהא הויא דברי הכל דהוי ידים מוכיחות ולרווחא דמילתא מוקים מתניתין בדכולה עלמא ולא מחית נפשיה לידים שאין מוכיחות דהוי פלוגתא דאמוראי אי הויין ידים אי לא והא עדיפא לה לאוקמה כדברי הכל ולא לאוקמה בפלוגתא וכאלו אמר דבנזיר עובר לפניו אתיא מתניתין דברי הכל אבל אין נזיר עובר לפניו הוי בפלוגתא תדע דהתם במסכת נזיר דאתינן לאוכוחי מינה כי הכא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואמרינן לימא קסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ודחינן לה ואמרינן לא בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקא במילתא אחריתי אבל אין הנזיר עובר לפניו ואמרינן דילמא אהא בתענית קאמר כלומר והוי להו ידים שאין מוכיחות ודיניה כפלוגתא דאביי ורבא
והאי דלא דחינן הכא בשמעתין כדדחינן התם משום דהאי סגויא דהכא דרב פפא דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הווין ידים ואית ליה דהכי ס"ל לשמואל והכי מוכח ממימרא דהתם וכיון דכן בעי לאוקמי בהכי מימרא דהכא דקדושין דלא תקשי דשמואל אדשמואל אבל התם דחינן לה בכל דהו. וזו מן הסוגיות המתחלפות שיש בתלמוד. והרי זה נכון. ולענין הלכתא ודאי קי"ל כרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאביי ורבא הלכה כרבא וכוון דכן קי"ל כאוקמא דרב פפא דהכא ובקדושין בעי דלימא לי ואי לא אינה מקודשת כלל דבין בנדרים בין בגיטין וקידושין כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות למ"ד לא הוויין ידים לא חשיבי מידי ואין כאן נדר ולא גט ולא קדושין ואפילו לחומרא. מיהו תמיהא מילתא דהתם בגיטין פרק המגרש איפליגו במתני' רבנן ור"י דרבי יהודה סבר צריך שיכתוב בגט ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ורבנן סברי אינו צריך ואמרינן עלה בגמרא דפליגי בידים שאין מוכיחות דרבנן סברי הוויין ידים ורבי יהודה סבר לא הוויין ידים ואי לא כתב ודין חיישינן דלמא בדיבורא בעלמא מגרש לה ואיבעיא לן התם מי בעי' ודין או לא בעינן ודין ולא איפשיט והשתא דהכי הוא קשיא לן מאי קא מבעיא לן והיכא לא תפשוט לן דבעיא ודין מדרבא דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים וקיי"ל כותיה. וכבר פירשו רבנן ז"ל בהא טובא ומחוורת' דמילתא דהתם מספקא לן כל היכא דלא כתיב בגיטא ודין אי חשיב ידים שאין מוכיחות ובעינן ודין או חשוב ידים מוכיחות ולא בעינן ודין וראיה לדבר דהתם בפרק קמא דנדרים אתינן לאוקמי אביי ורבא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דאביי דאמר כרבנן ורבא דאמר כר' יהודא ואמרינן רבא אמר אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא אמרי רבנן אלא גבי גט לפי שאין אדם מגרש אשת חברו פירוש והוו להו ידים מוכיחות דמיניה מגרש לה וכ"ש דהוה להו ידים מוכיחות דבגט זה דיהיב לה מגרש לה ולא בדיבורא אבל בעלמא מי שמעת להו ומשום האי דחויי' דדחי התם רבא מספקא לן במסכת גיטין ולא עוד אלא דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן אליבא דרבא ליתא בידים שאין מוכיחות דעלמא אי הוויין ידים או לא דלכ"ע לא הוי ידים אלא דפליגי בלאו בדין אי הוה ידים מוכיחות או לא וכדפירש התם וחיישי תלמודא דילמא הוו להו ידים שאין מוכיחות כסברא דרבי יהודה ובעינן ודין וכן הלכתא:
מיהו כל היכא דבגיטא כתיב ביה ודין דיהוי ליכי מינאי כדיניה אף על גב דבשעת נתינה לא קאמר ודין ולא מינאי אלא שאמר לה הרי את מגורשת או הרי את מותרת לכל אדם לית לן בה דכתיב ודין ומנאי דהוי בגט חשיב ידים מוכיחות ובהא מיהת מודינן לרב' אליבא דרבנן וה"ה במקדש בשטר וכתוב בו הרי את מקודשת לי בשטר זה כדינו וכשנתן לה השטר לא א"ל [אלא] הרי את מקודשת הרי זו מקודשת גמורה דידים מוכיחות נינהו ולא גרע ממדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה ולא פריש דחשבינן לה ידים מוכיחות ומקודשת ולא בעינן דלימא לי אלא במקדש בכסף והיינו דלא מפרקינן אלא מימרא קמא דשמואל דקדושין אבל בבא דגירושין שבקינן לה כדאיתא דאע"ג דלא אמר בשעת נתינה הרי את מגורשת ממני בשטר זה ה"ז מגורשת כיון שכתוב בגט וכדאמרן וכל היכ' שאינו כתוב בגט ודין אע"פ שאמר כן בשעת נתינת הגט לא מהני דמילי דצריכא לגיטא צריך שיהו כתובין דאי לא בדיבור' בעלמא מגרש לה ולא הוי גיטא. וכן הדין במקדש בשטר דבעינן לשון בעל ולכתוב ודין ולי ואי לא אע"ג דאמר ליה בדיבורא בעלמא לא מהני שכל זמן שאינו כתוב בו אין בו תורת שטר. והנה אמת הנה נכון וזו שטת מורי רבינו נרו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |