אילת השחר/קידושין/ה/א
תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומע"ש. פרש"י אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדישו פדוי. וברשב"א הקשה דכה"ג גם קידושין לא יועיל, והיינו כמו שביאר דצריך שלא ישאר אצלו עדיין הכסף וכאן דעדיין אגיד גביה הכסף לא מהני. ובמקנה הקשה דאיך אפשר דרש"י יסבור דכה"ג יועיל בקידושין, דהא בכתובות דף ק"ב ס"ל דלא מהני להתחייב בשטר רק אם כותב שטר הודאה דכבר מחויב.
ויש לומר דאה"נ דבקידושין לא יועיל כיון דבדיבור בעלמא אין להתחייב, וס"ל דגם בשטר אין לו עדיפות מדיבור בעלמא ואינו עושה התחייבות, אבל בהקדש דיכול להתחייב בדיבור בעלמא באומר הרי עלי ליתן מנה לבדה"ב דמחויב כמבואר בב"ק דף ז', א"כ הי' שפיר חל ההתחייבות אם לא נתמעט הקדש בפדייה כה"ג, וכה"ג בקידושין אם הי' באופן דחל ההתחייבות הי' מהני.
ודברי רש"י אם יסבור דבקידושין היכי דחל ההתחייבות יהי' קידושין רק בפדייה לא יועיל, אע"ג דממ"נ דאם זה מקרי כסף למה זה לא יועיל בפדייה ואם זה לא כסף למה זה יועיל בקידושין, צ"ל דהוי אין גופו ממון ובקידושין לא נתמעט משא"כ הקדש דנתמעט מכלל ופרט וכלל מה שאין גופן ממון, אמנם בקצוה"ח סי' קכ"ו סק"ט כתב דשטר חוב על עצמו הוי גופו ממון וצ"ע.
שם. תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני. פרש"י אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדישו פדוי. וברשב"א ביאר דהכונה דכתב בשטר הקדש זה פדוי. ויש לומר מה דרש"י מיאן בזה דהנה תמיד שטר לא מהני רק כשיגיע לידו של השני, כגון שטר שהמקנה כותב צריך שיגיע להקונה, דהיינו למי בידו לפעול שיועיל הקנין, וכן שטר שהקונה כותב כגון שטר קידושין צריך שיגיע אל האשה שבכחה לפעול שהקידושין יועילו, אבל סתם שיניח שטר בכיסו לא מצינו, א"כ בהקדש הגזבר יש לו רק להתעסק בעניני הקדש אבל אין לו כח ליתן נכסי הקדש בלי כלום, נמצא דלגבי דבר זה הגזבר ולא גזבר שוין, א"כ איך יצוייר שיקנה השטר דהא אינו מוסרו להקדש, ואין לומר דבאמירה בעלמא שמוסר השטר יועיל, דהא גם כשהשטר שוה פרוטה מ"מ לא הגיע ולא נמסר להקדש אלא עצם הנייר, אבל לגבי דין שטר שבו לא שייך מסירה להקדש, וכיון שגם הגזבר אינו לגבי זה כהקדש א"כ לא שייך פירכא מה דשטר אינו פודה דהא השטר לא מגיע בכלל להקדש.
והנה הרשב"א הקשה על רש"י דפירש דכתב שטר על מעות הפדיון דהא כה"ג גם בקידושין לא מהני דמנה אין כאן שטר אין כאן, והנה לא הוקשה לו דהא זה לגמרי ענין אחר מכל שטר דמחמת דין שטר שבו הוא קונה, וכאן אם הי' מהני אז הי' מדין כסף אבל לא מדין שטר, משמע דזה לא הי' קשה לו דמ"מ אם שם שטר גורם פדיון כבר לא הי' פירכא, וא"כ אפשר דס"ל לרש"י דכיון דהאומר הרי עלי מנה לבדק הבית חייב ליתן דאמירתו לגבוה עושה התחייבות כמבואר בב"ק דף ז', א"כ כשמתחייב עצמו בשטר על הפדיון אם הפדיון יחול הי' שפיר מתחייב המנה, לא משום דההקדש הי' מחייבו תמורתו דאז הי' זה ענין כסף, אלא דחל התחייבות על המנה בתנאי שיחול הפדיון, ונמצא מה דבאמת לא חל ההתחייבות משום דלא חל הפדיון, ושטר זה אע"ג דנמסר להגזבר דלגבי זה יש לו דין גזבר לקבל התחייבויות עבור הקדש מ"מ השטר אינו עושה פדיון, וכמו דההתחייבות בע"פ על שיווי ההקדש אינו עושה פדיון ה"נ בשטר וזה הפירכא.
והנה הא אפי' דלא יצוייר כלל ששטר יהי' שייך לקנות הקדש, מ"מ שייך פירכא כמו דאמרינן לקמן פירכא מכסף לגבי חופה, דמה לכסף שכן פודין בו הקדשות תאמר בחופה דאין פודין בו, אע"ג דבחופה לא שייך כלל ענין כזה לקנות הקדש, אלא דבין רש"י ובין הרשב"א רצו לבאר דגם באופן דהי' שייך לפדות ג"כ לא מהני, ולכן רש"י ס"ל דלא צריך לבאר שטר כגון הרי הקדש פדוי דזה בכלל לא ענין שטר כמשנ"ת כיון דאין למי למסור השטר, ולכן נוקט אופן שיש בו קצת ענין שטר דג"ז לא מהני.
ואקיש נמי יציאה להוי' מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף. יש לעיין אם לפי ההיקש הי' צריך דעתה והסכמתה להתגרש בהכסף כמו בהוי', ואין לומר דזה דבעינן בהוי' רצונה הוא על עצם ההוי', וכשאינה רוצה הכסף הרי אינה רוצה להתקדש, ולכן בגירושין דאי"צ דעתה על הגירושין ממילא יועיל גם כשאינה רוצה לזכות בהכסף, זה אינו דהא גם אם תאמר דאין רצונה בהכסף אבל רוצה היא להתקדש לא יועיל, דהא אפי' מלוה ופרוטה אם דעתה אמלוה אינה מקודשת אע"ג דהיא רוצה להתקדש, ומה איכפת לן מה דהיא חושבת על המלוה, הרי דבעי גם רצונה שתתקדש בהכסף, וכ"ש אם אינה רוצה כלל הכסף אינה מתקדשת אפי' כשהיא רוצה להתקדש, א"כ גם בגירושין לא תתגרש אלא כשתרצה להתגרש ע"י הכסף.
או דאפשר לומר דכל מה דבעי הסכמה לקנות הכסף זהו בדבר שצריך רצון על ההקנאה, דאז מלבד שצריך רצון על ההקנאה צריך נמי רצון על קבלת הדבר שנותן כדי להקנות עצמה, ולכן בכסף קידושין כמו שצריך רצון על הקידושין צריך רצון לקנות את הכסף, אבל בגירושין דלא צריך דעת על הגירושין לא שייך שיצטרך רצון על זכיית הכסף, ולכן בשטר גירושין ג"כ מאותו יסוד לא צריך רצון על קנין השטר, ולפי"ז אע"ג דענין כסף קונה רק כשמסכים בעד זה להקנות, זה לא משום דזה יסוד קנין כסף כשמסכים להקנות עבור הכסף, אלא דבכסף הי' שייך ג"כ לקנות בלי הסכמת המקנה להקנות עבור זה, אלא דבדבר שההקנאה הוא דוקא ברצון אז גם זכיית הכסף צריך להיות ברצון, ואין זה דין מיוחד בקנין כסף אלא דין מחמת הצורך שבהקנאה, ולפי"ז הי' מועיל בגירושין גם בתור מעשה קנין.
מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד הכא נמי האי כספא לחוד והאי כספא לחוד טיבעא מיהא חד הוא. פרש"י אינו נזכר בתוכו אם להוציא אם להכניס. יש לפרש דהחילוק הוא דאם בתוכו ניכר ההבדל מקרי טפי ניכר בין קטיגור לסניגור, אבל יותר יש לבאר, דאע"פ דבשטר מלבד האותיות הכתובות בו צריך גם ליתן הנייר, דהאומר הנייר שלי לא מהני בגט כמבואר בגיטין דף כ' ע"ב, ובודאי גם בשטר קדושין כן, מ"מ בשטר העיקר המילים שבתוכו עושים את הקידושין והגירושין, ובהם ניכר ההבדל בין להכניס או להוציא, לכן זה לא מקרי סניגור נעשה קטיגור, אבל בכסף מה שעושה את הקידושין הוא הכסף, והאמירה אינה אלא לגלות על מה נותן את הכסף, אבל עיקר הקידושין הם ע"י נתינת הכסף, וכיון דבעצם הכסף לא ניכר החילוק מקרי סניגור נעשה קטיגור, וכל זה אם האמירה אינה אלא לגלות למה ניתן הכסף, אבל אם האמירה חלק ממעשה הקידושין שזה העושה את הקידושין, הא בהם שפיר ניכר החילוק, ומה איכפת לן מה שהם לא כתובים בתוך מה שנותן לה.
שם. טיבעא מיהא חד הוא. הנה אליבא דאמת כסף הא אינו רק טיבעא דגם שו"כ מהני, וע"כ הכונה דנהי דשו"כ ג"כ מהני, מ"מ הוא מחמת דין כסף שבו ולכן שייך לומר טיבעא חד הוא כיון דעיקר כסף הוא מטבע, ומכאן דכסף פירושו מטבע, דאילו עיקר כסף הוא מתכת חצי שעורה, א"כ מאי שייך לומר טבעא חד הוא דהא אין שם כסף תלוי בטבעא אלא חתיכת נסכא, וע"כ דשם כסף היינו מטבע אלא דהשעור של כסף הוא חצי שעורה, וכמש"כ בחזו"א לקמן י"א ב' דלכו"ע השיעור כפי חצי שעורה כסף במטבע היוצאת והוא א' מקצ"ב בדינר.
ולקמן דף ט' אמרינן מה הויות דכסף לא בעינן לשמה, והיינו שיהא צורת הדינר טבוע לשמה כדפירש"י, ובשלמא אם כסף פירושו מטבע שייך לומר דלא בעי טבוע לשמה, אבל אם כסף פירושו מתכת לא שייך כלל לדון על הטיבוע כיון דכסף אינו מטבע.
והנה הר"ן הוכיח דקידושי כסף לא איתקש ליציאה מדלא בעינן טיבוע לשמה בכסף, ודחה דאפשר דגם כסף הוקש ליציאה ומ"מ לא בעי טיבוע לשמה כיון דאינה מתקדשת מפני טיבועו אלא בשיווי שלה. ודבריו צ"ע דהא ודאי אם היו מקישין מיציאה דבעי טיבועו לשמה אז ע"כ לא הי' שו"כ מהני והיתה מתקדשת דוקא ע"י טיבועו, וע"כ דהר"ן מפרש דגם אם הי' צריך מטבע מ"מ גם אם הי' גזה"כ כזה מ"מ הקידושין אינם מחמת הטיבוע אלא מחמת דיותר חשוב לה דבר טיבוע, ואין הכונה דזה עולה יותר, אלא דיותר רוצה דבר טבוע, ובזה לא שייך שיהי' נפק"מ אם זה נעשה לשמה או לא, דעשיית הטיבוע היא רק לעשות דבר שהיא רוצה יותר ולא שזה העושה הקידושין וע"ז לא שייך שיצטרכו לשמה, ובזה פליג הגר"א בסוף סי' ל"ב ודחה סברתו דא"כ איך אמרינן שם דף ט' דמקשינן הויות להדדי כיון דבכסף לא שייך לשמה וע"כ דשייך לשמה, והיינו דהוי מתפרש דכל הדין כסף מקבל ע"י הטיבוע והי' שייך שיצטרכו לעשות לשמה.
הרי זה גיטך ע"מ שלא תשתי יין לעולם וכו' אין זה כריתות. יש לעיין אם גם בשחרור עבדים לא יהא גט שחרור ע"מ שלא תשתה יין לעולם, דהא גם בשחרור יש דין דלאו כרות גיטא כמבואר גיטין דף ט', א"כ כיון דבעי כריתות יפסול ע"מ שלא תשתה יין לעולם, או לא מצאנו זה רק [כרות גיטא] בלשון השטר שחרור ולא בשאר עניני כריתות.
והראוני דברי הרשב"א לקמן דף כ"ג דביאר דהא דפליגי שם אי ילפינן רק לגופו של גט שיהא כגט אשה, וכוותה פליגי בהשולח גיטין דף ל"ט דרבי דריש אי מה גט איסורא ולא ממונא אף עבד ורבנן לא משוה להו. אמנם אפשר דלכו"ע לא משוינן, דכל מה דשוינן הוא שרק קצת חופשה לא נתן לה היינו השטר חופש וגם על מה הוא החופש, אבל שלא תשתה יין אין כלל שייכות לענין חופש זה יתכן דלא ילפינן, אמנם צע"ק דהא לגבי חיוב מצות ילפינן ולמה לא נילף לגבי איסורא וממונא.
מה להנך שכן הנאתן מרובה. יש לעיין אם הפירכא היא דלכן יש סברא שהאשה מסכימה להתקדש בזה ולכן זה מהני, משא"כ שטר שאין השטר גורם שתתרצה, ואע"ג דמסכימה, מ"מ זה אין בכחו לעשות קנין, או דאין זה תלוי מחמת שגורם יותר שתסכים אלא סתם סברא שדבר שיש בו הנאה עדיף שיועיל לקנות.
והנה לכאורה למה לא נכניס זה בהלימוד ומה כסף וביאה שהנאתן מרובה ואינן מוציאות מ"מ מכניסות, שטר שאין הנאתו מרובה אבל מוציא כ"ש שיכניס, ואם נפרש שהנאתן מרובה הוא סיבה שמסכימה א"ש דהא בגט שמתגרשת בע"כ אין שייך שמה שהנאתה מרובה יגרום שתתגרש, כיון שמתגרשת בלי רצונה, ואפי' באופן שמסכימה מ"מ כיון שענין הגירושין מהני גם בע"כ אין לחלק ותמיד לא יגרום הנאתה מרובה לקנין יציאה, אבל אם הנאתן מרובה הוא רק סתם סברא לפרוך לא מפני שעי"ז יש יותר הסכמה צע"ק למה לא נוכל להכניס זה בהק"ו.
אלא דאפשר דכיון דביאה לא שייך שתועיל לענין יציאה כמש"כ התוס' ד"ה מה הוי', דלהתרחק ממנו מגרשה לכן לא שייך כ"כ ק"ו ממה שהביאה אינו מועיל להוציא, ובכלל אפשר דכיון דעל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו לא נוכל להכניס הפירכא בחלק הק"ו.
תוד"ה שכן פודין. וא"ת ונימא ק"ו מקרקעות וכו' וי"ל דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן קונין מטלטלין אגבן. הנה לכאורה יקשה דהא מקדש בהנאה מהני כגון שחוק לפני רקוד לפני אם אינה לשכירות אלא בסוף מהני, ונילף מזה דאע"ג דאינו יכול לפדות בכעין זה את הקדש מ"מ מהני, וע"כ משום דלא שייך למילף כיון דמה דמהני לקדש בהנאה אינו דין מיוחד דהנאה מהני אלא משום דזה כסף ושוב יש פירכא דבכסף פודין הקדש, אע"ג דבכסף הזה לא היו פודין הקדש, א"כ גם מקרקע מה הוי קשה להו דהא אין מקדשין מחמת דין קרקע אלא מחמת דקרקע הוי ג"כ כסף לענין קידושין, ובכסף הא פודין הקדש, ושו"ר בתוס' הרא"ש שכתב בחד תירוצא כן.
והנה למ"ד דהקדש מתחלל על המלאכה הרי דמתחלל גם על הנאה, יש לעיין לפי"ז בקרקע דאין הקדש נפדה אם יאמר דיהא פדוי בהנאה שיש להקדש ע"י שיתן קרקע, דכה"ג לא גרע ממה שנותן להקדש ע"י שעושה איזה מלאכה, אמנם ענין הנאה לא שייך להקדש רק מה שיש צורך כגון מלאכה, אבל סתם הנאה לא שייך שיהי' להקדש, לכן לא יצוייר לפדות בזה.
ובקובץ שעורים הקשה דנילף משט"ח דאחרים, וזה אמנם פלוגתא דתנאי לקמן דף מ"ח וא"כ לא קשיא כל כך, דכאן אזלינן למאן דסבר דאינו יכול לקדש בשט"ח דאחרים ולא מצי יליף מזה, ואע"ג דזה מטעמי אחריני מ"מ הא לא מצי כבר למילף וצריך לילף מהיקישא.
תוד"ה על מנת. עי' רשב"א בגיטין דף כ"ב ע"ב דכשאומר בית אביך זה כיון דאינו עומד ליפול ולישרף אין זה כריתות משא"כ חיי פלוני, ובודאי ה"ה כל ימי חיי פלונית, כיון דמיתה שכיחא הרי זה כריתות. וצע"ק דאפילו לפי"מ דכתבו בתוס' בכתובות דף פ"ג ע"ב דמיתת אשה שכיח טפי, מ"מ הא גם כל ימי חיי אשה פלונית ג"כ הוי כריתות, ומיתתה לא שכיח יותר ממיתת אשה אחרת, ואם יתנה כל ימי חיי פלונית למה זה כריתות, וצ"ל דכיון דמיתה שכיח הוי כבר ספק שמא ימותו לפני שהיא תמות, משא"כ נפילת הבית דלא שכיח כלל, וצע"ק.
תוד"ה שכן ישנן בעל כרחה. מכירה של אמה העברי' שחוב הוא לה. יש לעיין מה היא מפסידה הא מעשה ידיה הי' קודם לאביה ועכשיו לאדונה ומה נפק"מ, משמע משום דמ"מ אביה לא הי' מכריח אותה לעבוד כל כך כמו האדון, וגם זילא בה מילתא, לכן זה חוב לה.
רש"י ד"ה כסף שאינו גומר. להוציאה מרשות אביה למעשה ידיה ולירושתה. ובעמוד ב' אמרינן אף אני אביא חופה שקונה בעלמא, כתב רש"י שגומרת ליורשה ולהפרת נדריה ולא כתב מעשה ידיה, והיינו דגורמת שייך גם אם אין הבעל זוכה דסגי במה שיצאה מהאב לענין מעשה ידים, וזה רק בקטנה או נערה, אע"ג דאין הבעל זוכה בזה מה"ת מ"מ ע"י נישואין אין מעשה ידיה שייך לאביה מה"ת, אבל כשאנו אומרים דחופה קונה לא יכולים לומר לענין מעשה ידים דהא אינו זוכה מה"ת בזה, לכן כתב רש"י דקונה לענין הפרת נדריה וזה גם בבוגרת, וכ"כ ברש"ש.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |