פני יהושע/קידושין/ה/ב

פני יהושע קידושין ה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חופה שגומרת אינו דין שתקנה. מכאן קשה לי על מה שכתבו התוספות לקמן דף י' בשם רבינו נסים גאון דהעראה גומר' ואינו קונה והיא ג"כ שיטת הרייף והרבה מקדמונים כמו שאבאר שם ואם כן אזיל ליה ק"ו דרב הונא דקאמר חופה שגומרת אינו דין שתקנה והרי העראה שגומרת ואינה קונה ואפשר דלרב הונא אין ה"נ דהעראה קונה נמי בתחלה ומהטעם שאפרש לקמן אי"ה בדף יו"ד דתרי כי יקח כתיבי ע"ש ותמצא נחת. ועוד נ"ל דבלא"ה לא דמי דבחופה אנו אומרין שזו החופה עצמה שגומרת מדאורייתא יש לנו לומר דע"כ קונה וגומרת כמ"ש בזה לעיל וכמ"ש מהרש"א ז"ל דליכא למימר דלר"ה חופה קונה לחוד ואינה גומרת כ"א לאחר קידושין דמאי אולמא האי חופה מהאי חופה משא"כ בהעראה דליכא למימר הכי דהא קמן דהעראה א"א שתקנה בתחלה מסברא דדעתיה אגמר ביאה א"כ לא מיקרי יוכיח כיון דמה שגומרת היינו דוקא אחר קידושין ודו"ק מיהו מלשון מורי זקיני זצ"ל בשו"ת פני יהושע חלק א"ע סי' ג' משמע דלרב הונא נמי חופה קונה ואינה גומרת כי אם אחר קידושין ולדידי צ"ע:

תוספות בד"ה חופה וא"ת נימא דיו אסוף דינא כו' וי"ל דאתי' כרבי טרפון כו' עכ"ל. וזה א' מהטעמים שכתב הרא"ש ז"ל בריש מכילתין דלא קי"ל כרב הונא כיון דאיכא למימר דיו ע"ש ואף שאין אני כדאי מ"מ כיון דמסתימת לשון הגמרא לא משמע כן דרב הונא קאי כרבי טרפון ומכ"ש לשיטת הפוסקים כרב הונא תיקשי מהיכא תיתי דהא לא קי"ל כר"ט לענין דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו ומכ"ש לשיטת רש"י בפ' הבא על יבמתו דף נ"ז גבי פלוגתא דרב ושמואל שכתב שם דתרווייהו סברי כרב הונא דחופה קונה וא"כ מהתימא דכולהו בשיטתא דרבי טרפון קיימי דלא אמרינן דיו. ולולא דברי התוספות היה נ"ל דהכא אפילו לרבנן דרבי טרפון אתי שפיר דנהי דאית להו דאמרינן דיו אפילו היכא דמיפרך ק"ו היינו היכא דשייך מיהא פלגא דדינא כגון חצי נזק בקרן ברה"ר וכן טומאת ערב במפץ וכן טומאת מגע בקריו של זב משא"כ הכא דלא שייך כלל פלגא דדינא לומר שהחופה תקנה תחלת קנין אחר כסף כיון שכבר קנוייה ועומדת. ויותר נ"ל דהכא ודאי איכא ק"ו דילפינן תחלת קנין מסוף קנין מה סוף קנין החמור שהקפידה תורה שאינה נקנית אלא בחופה ולא בכסף ושטר וביאה אלמא דחופה עדיף מהנך כ"ש שחופה תקנה בתחלת קנין הקל שנקנית בכסף ושטר וביאה. אע"ג דבפ' כיצד הרגל משמע דאפילו בכה"ג שייך דיו כדאיתא להדי' במשנה גבי אני לא אדון קרן משן ורגל אלא רשות מרשות ואפ"ה סברי רבנן דיו. מיהו באמת הקשו התוספות שם היכא קאמרי רבנן דיו בכה"ג הא כל ק"ו כך הוא שבשביל חומרא קטנה שיש בחמור נותנין לו כל החומרים שבקל ותירצו שאני התם שהפירכא הוא מעין הדין וזה לא שייך הכא. ועוד נ"ל לפרש דשאני התם בקרן ושן ורגל דאשכחן בכל א' צד חמור וצד קל דקרן נתכווין להזיק ושן ורגל הזיקן מצוי אלא שאנו מבליעין כל זה בק"ו מ"מ לענין דיו מצינן למימר דנהי דלא מהני קולת הקרן לענין רה"ר אע"ג שאין הזיקו מצוי מ"מ לענין נזק שלם לעולם לא מצינן לחייב בקרן כיון שאין הזיקו מצוי להא מילתא מהני הקולא כדאשכחן באמת בגמ' דחס רחמנא עליה ומכ"ש למ"ד פ"נ קנסא וכן במפץ דודאי מצינו קולא שאינן בפכין קטני' דפכין מקרי כלי ומפץ לא איקרי כלי ובטומאת מת כתיב כלי ואע"ג דלא מהני האי קולא במפץ לענין טומאת ערב מק"ו דזב מ"מ מצינן למימר דלענין טומאת שבעה בעינן כלי דוקא וכן קריו של זב ודאי איכא קולא טפי מרוקו ומימי רגליו דמיקרו מעיין שמתעגל ויוצא משא"כ בקריו נהי דאהני ק"ו מאדם טהור לטמא במגע אכתי מצינו למימר דיו דאפשר דלענין משא בעינן מתעגל ויוצא משא"כ הכא לענין חופה כיון שחוזר הדין במה הצד דלא אשכחן שום חומרא בכסף ושטר וביאה מאי דליתא בחופה א"כ ע"כ חופה עדיף שקונה לענין גמר קנין כ"ש שתקנה תחלת קנין מה שכסף ושטר וביאה קונין כנלע"ד נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן. אמנם כשלמדתי שנית מס' קידושין נתתי אל לבי בראותי שר"ח והרבה מקדמונים כתבו דהלכה כרב הונא ולא שתו לבם לקושי' התוספות ותירוצם דמימרא דרב הונא היינו דוקא כרבי טרפון דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו ובכל מה שכתבתי לא נתיישב לי דהוי להו להנך פוסקים לפרש לכך נלע"ד ליישב בענין אחר דכל הנך פוסקים סברי דלא שייך כאן כלל ענין דיו כיון דבלא"ה לא הוצרך רב הונא למילף למילתא בתורת ק"ו דהא מתורת בנין אב נמי מצי למילף חדא מתלת מכסף ושטר וביאה דע"כ הצד השוה שבהן דכיון שקונין בעלמא קונין כאן ה"ה לחופה שקונה בעלמא לענין שגומר ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה יש לנו לומר דקונה כאן בתחלת קנין כמו הנך ותו לא שייך לומר דיו ונהי דלית לן למימר שכל מה שקונה בעלמא קונין כאן דהא חליפין ושאר קנינים יוכיחו דאע"ג שקונין בעלמא אפ"ה אין קונה כאן והיינו ע"כ משום דקנין אישות לא דמי כלל לשאר קנינים ועוד דאיסורא מממונא לא ילפינן מ"מ בחופה דאשכחן שקונה מיהא בעניני אישות ולעניני איסורא שפיר ילפינן בבנין אב. אלא כיון דאפילו לענין בנין אב הוצרך רב הונא לאסוקי למילתא דחופה גומר דבלא"ה אפילו בנין אב לא הוי מש"ה ניחא ליה למימר לשון ק"ו דעדיף מבנין אב מ"מ לענין דיו לא גרע מבנין אב כן נ"ל נכון. ועוד נ"ל ליישב בענין אחר ע"פ הדרך שכתבו התוספות לקמן דף יו"ד ע"ב בד"ה וו שביאתה מאכילתה שהקשו ג"כ דנימא דיו ותירץ רבינו שמשון דש"ה דעיקר הק"ו אינו אלא גילוי מילתא מהו שנקרא קנין כסף וא"כ הכא נמי איכא למימר הכי כיון דקרא סתמא כתיב כי יקח איש אשה כל עניני קיחה בכלל מאי דאשכחן דמיקרי קיחה לענין אישות כדמשמע מלשון התוספות בדף הקדום בד"ה ובעלה וכיון דאשכחן דחופה ודאי מיקרי קיחה דכתיב אשר ארס אשה ולא לקחה וכתיב נמי בכ"ג והוא אשה בבתוליה יקח ומסקינן בפרק הבא על יבמתו דהיינו קיחה דנשואין א"כ ממילא הוי בכלל כי יקח נמי חופה כיון דאיכא ק"ו והוי לגמרי כי האי דרבינו שמשון לקמן ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה ובעלה דתרי כי יקח כתיבי וכמו שאפרש עוד בסמוך דבלא"ה ע"כ רב הונא נחית להכי ודוק היטב:

שם מה להצד השוה שבהם שקונין בע"כ. וכתבו התוס' דמה שמוסר האב לבתו לחופה לא מיקרי בע"כ דבמקום בתו קאי ולפ"ז קשיא טובא על שיטת רש"י ז"ל שכתב דכסף באמה מיקרי בע"כ דשלא מדעתה ולא אמרינן דבמקום בתו קאי וא"כ מאי מקשה הש"ס מה להצד השוה שישנו בע"כ אדרבה חופה עדיף טפי מכסף דאפילו באישות משכחת בע"כ דבתו מיהא לענין דגומר. ולולא דברי התוס' היה נ"ל דבחופה שלאחר קידושין לא שייך לומר דהוי בע"כ דבתו דמכיון שכבר נתקדשה ונאסרה לכל העולם ודאי ניחא לה בהנך נישואין דטב למיתב טן דו ואדרבה זכות הוא לה שמפקעת עצמה מרשות אביה מכל מיני זכיות וממעשה ידיה והבעל אינו זוכה בהן אלא מדרבנן בנזונית ועיקר ענין החופה חוב הוא לאב כן נ"ל מיהא ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

שם ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחן. והקשו בתוספות רי"ד דאכתי פירכא מיהא הוי דהא עיקר הלימוד היא הצד השוה שבהם שקונין בעלמא וא"כ איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן דמשום שקונין בעלמא בע"כ קונין כאן משא"כ בחופה ומחמת קושיא זו וקושיית התוס' שכתבתי בסמוך כתב גירסא אחרת בגמרא עכ"ד. ולענ"ד לפמ"ש בסמוך דבלא"ה חופה לא מיקרי בע"כ א"כ א"א לפרש כגירסת רי"ד ואין צורך בה וההיא קושיא דהכא נמי לק"מ לפמ"ש לעיל בשמעתין דבלא"ה הא דאמרינן הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן ע"כ היינו כולהו באישות דאל"כ איכא למיפרך חליפין ומשיכה וחזקה יוכיחו דאף ע"ג שקונין בעלמא אין קונין כאן וע"כ היינו משום דאישות שאני וא"כ שפיר מסיק הכא באישות מיהא לא אשכחן כן נ"ל נכון ברור ותו לא מידי ודו"ק:

שם כיצד בכסף כו' אבל היא שנתנה ואמרה הריני מקודשת לך כו' אינה מקודשת. ומשמע מפרש"י דממעטינן לה מכי יקח ולא כי תקח אע"ג דלעיל דף הקדום גבי היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו פרש"י דהיינו היכא שאמרה לו התקדש לי וההיא הוא דממעטינן מולא כי תקח ואכתי היכא שאמרה הריני מקודשת לך מנא לן למעט מ"מ איכא למימר שפיר דממילא תרווייהו מימעטי דבעינן דוקא שנתן הוא ונהי דבנתן הוא ואמרה היא מסקינן דספיקא הוא נראה דהיינו דוקא היכא שאמרה הריני מקודשת לך אבל היכא שנתן הוא ואמרה היא התקדש לי פשיטא וכ"ש דלא הוי קידושין כלל כיון דאמירה דידה מגרע עיקר הקידושין דבעינן שיהא הוא המקדש והקונה ולא איפכא משא"כ בנתן הוא ואמרה היא דמסקינן דספיקא הוא משום דאמירה דידה לא מגרע כ"כ כח הקידושין כיון דשניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שמבואר בסמוך:

שם ואב"א כו' נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. וכתבו התוס' דלענין נתנה היא ואמר הוא לא מקשינן דיוקי אהדדי משום דבאדם חשוב מקודשת ומשמע דבאדם שאינו חשוב אינה מקודשת כלל ואפילו ספיקא לא הוי ונראה דהיינו משום דודאי עיקר מיעוטא דקרא אנתנה היא קאי משא"כ לענין אמירה אפשר דלא איירי קרא דהא היכא דעסוקין באותו ענין לא בעינן אמירה כלל ונהי דלקמן בסמוך במימרא דשמואל היכא שנתן הוא ואמר הריני אישך אמר שמואל אין כאן בית מיחוש ומסקינן דהטעם משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו אלמא דקרא ממעט נמי בענין אמירה איכא למימר דשאני התם שע"י האמירה מגרע הקיחה דקידושין משא"כ הכא דאמירה דידה לא מגרע הקיחה איכא למימר דלא גרע מהיכא שעסוקין באותו ענין או דלמא דאפ"ה קפיד קרא אאמירה דידה דלא הוי כעסוקין באותו ענין ועיין בל' הרא"ש ז"ל בזה:

שם ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן. והקשה הר"ן ז"ל כיון דספיקא הוא אמאי לא חיישינן מדאורייתא וליכא למימר משום דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקה בחזקת פנויה דהא לקמן כתב הרי"ף ז"ל בספיקא דדינא לענין קידושין דהו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ונ"ל בכוונת הר"ן דלפ"ז מוכח דלא שייך הכא חזקת פנויה כיון דאיתרע והו"ל כמו ספק קרוב לו או קרוב לה כמ"ש בחידושי בכתובות דף כ"ג. ובאמת דלשיטת הרמב"ם ז"ל והרבה מקדמונים דהא דקי"ל בכל דוכתא ספיקא דאורייתא לחומרא היא גופא לא הוי אלא מדרבנן שהחמירו בספיקא דאורייתא א"כ אתי שפיר וכבר הארכתי בתכלית האריכות בענין זה בקונטרס כלל גדול אשר הכינותי בעניי. אבל הר"ן ז"ל לשיטתו דפליג אהרמב"ם וסייעתו אלא דאפילו לפי שיטתו נ"ל ליישב דאפשר דהכא באמת מדאורייתא לא הוו קידושין כלל דודאי קאי קרא אאמירה ממימרא דשמואל דבסמוך וא"כ אם אין עסוקין באותו ענין לא מהני אמירה דידה למיחשביה למפרע כעסוקין באותו ענין ואפ"ה חיישינן מדרבנן משום מראית עין דאתא למיטעי בעסוקין באותו ענין והא דקאמר לשון ספיקא הוי היינו משום דלהאי תנא דברייתא אפשר דמספקא ליה בההיא דשמואל דבסמוך דתליא נמי בפלוגתא כמו שאפרש לקמן בסמוך אבל לדידן דקי"ל כשמואל מסיק הש"ס דלא הוי אלא חשש דרבנן ודו"ק ולקמן אפרש עוד בדרך אחר:

(קונטרס אחרון) נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן. עיין מ"ש בפנים בשם הר"ן ז"ל במאי דמספקא ליה בשיטת הרי"ף ז"ל בכל ספק קדושין אי חיישינן מדאורייתא או לא ומקום הספק ע"כ היינו כמ"ש בפנים דלא מוקמינן לה אחזקת פנוייה כיון דהחזקה איתרע בודאי ומה שכתבתי על לשון הרמב"ם ז"ל כבר הרגיש בהן ג"כ בספר פרי חדש בי"ד סי' ק' בכללים שלו ע"ש. מיהו למאי דפשיטא ליה לבעל פרי חדש שם דבכל ספק קדושין מדאורייתא מוקמינן אחזקת פנוייה והביא ראיות מסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א. ואני מצאתי להיפוך שהרב מהר"ם מרוטינבורג ז"ל כתב בהגהת מיימוני בזרק לה קדושין והעדים מסופקין אם קרוב לו או קרוב לה לא הוי קדושין כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן דמוקמינן לה אחזקת פנויה והאי דפ' ד' אחין מפרש לה דוקא בעד א' אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה וכמו שהאריך שם בטעמא ע"ש והובא דבריו בקצרה בספר בית שמואל סימן ל' ס"ק ט' וא"כ אזלה לה ראיית בעל פר"ח דאדרבה הכא בנתן הוא ואמרה היא שהספק לשני העדום איכא למימר אוקמה אחזקה ועכ"פ מדאורייתא לא בעי מידי וכבר השגתי בזה על דברי הפרי חדש בסוגיא דפתח פתוח במה שהקשו שם בתוספות ונוקמה אחזקת היתר עיין בקונטרס אחרון שם. מיהו יותר ממאי דקשיא לי על שיטת הפר"ח להאי גיסא קשה לי על דברי הבית שמואל לאידן גיסא שהביא לשון זה בפשיטות גמור' דדוקא בב' כיתי עדים בספק קרוב לו הוא דהוו ספק קידושין אבל בכת א' ושני העדים מסופקין אם קרוב לו לא הוי קדושין דהוי כקידש בלא עדים והן דברי מהר"ם הנ"ל בהגהות מיימוני ומה שנדפס בס' ב"ש הגהות אשירי סוף גיטין כמדומה לי שטעות סופר הוא ועכ"פ יש לתמוה שלא הביא שום חולק על זה ובאמת שהדבר צריך תלמוד לפמ"ש בשיטת הר"ן ז"ל. ועוד מצאתי להדיא בחדושי הרשב"א ז"ל פרק ד' אחין שכתב דהא דאמרינן התם דמתני' איירי בכת א' היינו בזה הענין גופיה דשני העדים מסופקין אם קרוב לו דאי בעד א' בלא"ה אין חוששין לקדושין וא"כ זה לגמרי דלא כשיטת מהר"ם הנ"ל. והרשב"א ז"ל כ' כן בשם רבינו חננאל ז"ל ואם כן אזלה לה ראייתו של מהר"ם ז"ל. לכן לענ"ד הדבר צריך תלמוד דבכל ספק כה"ג ספק דרבנן מיהו הוי אף דבעיקר דינו של מהר"ם ז"ל אפשר כיון דשני העדים מספקא להו אם קדושין קרובין לה אם כן לא יצאו הקידושין מרשות המקדש ולא זכתה בהן אלא דאיהו לא נחית להכי וכבר הארכתי בוה במקום אחר ועיין בלשון התוספות בכתובות דף כ"ד בד"ה מ"ש רישא דמשמע מדבריהם דלא כמהר"ם ועדיין צ"ע:

שם אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף כו' ופרש"י משום דבעי למימר סיפא בגירושין נתן לה נקיט כי האי לישנא נתן עכ"ל. ולא ידעתי מה כוונתו בזה אם בא לומר בקידושין לא היה צריך לומר נתן לה כסף כיון דבקידושי שטר וביאה נמי שייך הכי או שכוונתו דבגט ודאי הוצרך שמואל לומר נתן לה ואמר לה כי היכי דלא ניטעי דלענין כתיבת הגט איירי שמואל אם כתב לה זה הלשון איני אישך כו' כמו שפירש הרמב"ם ז"ל באמת מילתא דשמואל וכמו שאבאר עוד לקמן. נקטינן מיהא דלפרש"י ודאי בקידושי שטר נמי שייך האי דינא כמו בגט ובקידושי כסף דאע"ג דלמסקנא ילפינן האי דינא דשמואל מדכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו והאי קרא לא איירי בקידושי כסף מ"מ איתקשו הוויות להדדי אלא דלכאורה משום הא לא איריא דכיון שכבר כתב בשטר הרי את מקודשת לי למה יגרע מה שהוסיף ואמר הריני אישך בשלמא בגט דכתיב ונתן בידה ספר כריתות ושלחה מביתו משמע להדיא דלאחר הנתינה צריך לשלחה מביתו והיינו שצריך לומר הרי זה גיטך משא"כ בקידושי שטר משמע לקמן דף ט' בברייתא דכיצד בשטר דבכתיבה לחוד סגיא ובאמת מסתימת לשון הפוסקים משמע דבקידושי שטר אינו צ"ל כלום. ומסברא נמי הכי הוא. וכן בהא מילתא גופא דאמר הריני אישך כו' לא אשכחן לשום פוסק דכתב האי דינא לענין קידושי שטר רק בקידושי כסף לחוד עיין בא"ע סי' כ"ו וצ"ע ויבואר עוד לקמן ודו"ק:

(קונטרס אחרון) שם גמרא אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ואמר לה כו' הריני אישך ופירש"י משום דבעי למימר סיפא בגירושין כו'. וכתבתי שיש להסתפק אי שייך הך מימרא דשמואל נמי בקידושי שטר או דילמא דכיון שכבר כתב בשטר הקידושין הרי את מקודשת לי תו לא מיגרע במה שאמר הריני אישך דלא אשכחן בקידושי שטר שצריך שיאמר לה בע"פ לשון קידושין ולא דמי לגירושין שמבואר בכל הפוסקים שצריך שיאמר לה הרי את מגורשת כמו שכתבתי מילתא בטעמא משא"כ לענין הקידושין לא נזכר בפוסקים כלל. ואף שראיתי שבספר בית שמואל הביא בשם שלטי הגבורים דבקדושי שטר אין צריך לומר הרי את מקודשת לי אלא אומר הרי זה לקידושיך ובאמת שכן הוא בשלטי גבורים וכן נראה שם מלשון הר"ן ז"ל אלא דמ"מ לא נתבאר בדבריהם אם מעכב בדיעבד כמו בגט או לא ומלשון הבית שמואל סי' קל"ג משמע קצת דאפילו בדיעבד מעכב בקידושין אם לא אמר כלום בקידושי שטר אלא דלפע"ד הדבר מוכרע וצריך תלמוד כיון דבטור וש"ע וכל הפוסקים הקדמונים לא זכרו מזה כלום ועדיין צ"ע:

שם א"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו'. וקשיא לי מאי קס"ד דר"פ דשמואל בדלא אמר לי איירי הא ר"פ גופא איבעיא ליה בפ"ק דנדרים ד' ו' ע"ב אי יש יד קידושין וכתבו שם התוס' דהא דמספקא ליה לר"פ ע"כ היינו משום דאמר לה בלשון הקדש הרי את מקודשת דמי להקדש ויש יד להקדש ומסקינן נמי התם דהא דרב פפא חדא מכלל חבירתה קא מיבעיא ליה ולפ"ז ע"כ שמואל בדאמר לי דאלת"ה אפילו אם יסבור שמואל דידים שאין מוכיחות הוו ידים תינח באמר הרי את מקודשת אבל בהרי את מאורסת והרי את לאינתו שאינן לשון הקדש אפילו ידים המוכיחות נמי לא מהני ואפשר דמ"ש התוס' בפ"ק דנדרים דטעמא דיש יד לקידושין משום דאסר לה אכ"ע כהקדש לאו משום דקאמר בל' מקודשת אלא אפילו בכל לשון נמי כיון דסוף סוף אסר לה אכ"ע והתורה נתנה לו רשות לאסרה אכ"ע הו"ל כקונמות ונדרים כן נראה לכאורה אלא דמלשון התוספות לקמן דף ז' בד"ה ונפשטו קידושין בכולהו ושם ע"ב בד"ה חציין בפרוטה לא משמע הכי אלא דוקא בל' קידושין דמי להקדש וצ"ע ומתון מה שכתבתי נתיישב' לי קושייא אחרת דמאי מקשה רב פפא מקידושין אנזירות דלמא דוקא בנזירות סבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הוו ידים כדאמר רבא התם אסברה לי רב אידי משום דכתיב כי יפליא כו' אבל בקידושין לעולם הוו ידים וליכא למימר דבפשיטות ילפינן כולהו ידות מנדרים ונזירות הא ליתא דהא ר"פ גופא מיבעיא ליה אפילו בעיקר ידות אי ילפינן קידושין מנדרים או לא אלא דאפ"ה מקשה ר"פ שפיר כיון דאי סבר שמואל דיש יד לקידושין ע"כ היינו משום דילפינן מנדרים א"כ לא עדיפי מיהא מנזירות גופא דהיכא שאין מוכיחות לא הוו ידים וכה"ג יש ליישב סוגיא דנדרים גופא במאי דמדמה התם פלוגתא דאביי ורבא דתליא בפלוגתא דתנאי לענין גיטין ע"ש. ועוד נ"ל דלענין ידים שאין מוכיחות בלא"ה מדמה להו שפיר דכי היכי דלענין נזירות לא מיקרי הפלאה בכה"ג אלמא דלא פשיטא להו לאינשי כ"כ מידי דתליא בידים שאין מוכיחות שיהא אצל השומעים כדבר ברור אע"ג דעיקר נזירות בדידיה לחוד תליא מכ"ש דלענין קידושין דילפינן דבר דבר שיעידו עידי קידושין בדבר ברור אם כן בידים שאין מוכיחות לא מיקרי דבר ברור לגבי העדים כנ"ל נכון:

(קונטרס אחרון) שם א"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו'. והעליתי דמכאן מוכח דהא דקי"ל יש יד לקידושין לאו בלשון קידושין דוקא תליא מילתא דא"כ מאי ס"ד דר"פ דשמואל דלא אמר לי איירי דא"כ אפילו אי ידים שאין מוכיחות הוו ידים אפ"ה לא מהני בדא"ל הרי את מאורסת אע"כ דבכולהו לשני הדין שוה מהטעם שכתבתי בפנים דאסר לה אכ"ע בהקדש מש"ה דמי להקדש וזה דלא כלשון שיטת התוס' לקמן דף ז' גבי חצייך בפרוטה ע"ש בחידושינו וצ"ע ליישב שיטת התוספות ועיין בבית שמואל סי' ל"א ס"ק ט"ו:

תוספות בד"ה הא לאו הכי לא וכו' וא"ת אמאי לא משני כו' עד סוף הדיבור. הא דלא קשיא להו בלשון המקשה גופא כיון דבפ"ק דנזיר מדייק הש"ס להדיא מהכא דשמואל סבר ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים אבל אמסקנא דהכא ודאי קשיא להו דנהי דשקלא וטריא דפ"ק דנזיר היינו למאי דס"ד הכא דשמואל סבר בהרי את מקודשת דהוי קידושין אף בדלא אמר לי כמו שפירש"י שם וא"כ אביי דהכא לית ליה כסוגייא דהתם בכל הגירסאות שהביאו התוס' לקמן אלא דאכתי היא גופא קשיא להו להתוספות מאי דוחקא לאוקמי מילתא דשמואל בדאמר לי כיון דסברא פשוטה היא דהא בתענית אפילו ידים שאין מוכיחות לא הוו וע"ז משני שפיר דסוגיא דהכא סברה דאהא הוי שפיר ידים שאין מוכיחות מיהא כנ"ל ועיין במהרש"א ואפשר שבכלל דבריו דברי. ועוד דבלא"ה משמע שיש עוד גירסא שלישית בפ"ק דנזיר והובא בתוספות וכן משמע ג"כ מדקדוק לשון התוספות סוף דיבור הסמוך ודו"ק ועיין עוד בסמוך ישוב אחר על קושיית התוס':

בד"ה הכא במאי עסקינן דאמר לי משמע דמסיק הכא לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ותימא כו' עכ"ל. ולענ"ד מהכא לא איריא דאפי' אי סבר שמואל דידים שא"מ הוו ידים אפ"ה איצטריך הכא לאוקמי למילתא דשמואל בדאמר לי כי היכי דלא ניפשוט אידך אבעיא דרב פפא בפ"ק דנדרים דף ו' דמיבעי ליה אי יש יד לקידושין או לא אפילו בידים מוכיחות ומסקינן התם להדיא דר"פ דהכא חדא מגו חדא קשיא ליה ע"ש:

בא"ד ותימא דבריש מס' נדרים כו' עד ועוד דאמרינן בגיטין. וקשיא לי בדבריהם מאי מקשו מפ"ק דנדרים דהא פלוגתא דאביי ורבא היא בידים שאין מוכיחות וא"כ אורחא דתלמודא למידחי דממילתא דשמואל לא נידוק כלל דזיל הכא קמדחי כדאשכחן בש"ס טובא. ואפשר דעיקר דיוקא דהתוספות מדמסיק אביי הכא הב"ע בדאמר לי ומאי דוחקא הא איהו גופא סבר דידים שא"מ הוו ידים וא"כ מי לא ניחא ליה לאוקמי מימרא דשמואל כוותיה כמבואר בל' הרא"ש ז"ל בשמעתין כיון דהכי משמע מהאי סוגיא דמודרני ממך דשמואל גופיה לא ס"ל כרב יהודה וא"כ ע"כ היינו משום דמהא דאמר שמואל והוא שנזיר עובר לפניו לא מוכח דידים שא"מ לא הוו ידים משום דאהא אפילו ידים שא"מ לא הוי כמ"ש התוס' בדיבור הקדום בל' קושייתם וא"כ מאי דוחקיה דאביי למימר איפכא ועוד דבפ"ק דנדרים בההיא דמודרני ממך רבא גופא מסיק התם וקאמר מתניתין קשיתא ליה לשמואל ומי לא ניחא ליה לרבא לומר דשמואל מסברא דנפשיה סבר כוותיה דידים שא"מ לא הוו ידים אע"כ דקים ליה לרבא דשמואל גופא ס"ל דידים שא"מ הוו ידים והיינו מהאי דהכא דשמואל בדלא אמר לי קאמר דמקודשת וא"כ ע"כ דאפ"ה הוצרך שמואל לאוקמי התם באהא בנזיר עובר לפניו משום דאהא אפילו ידים שא"מ לא הוי וא"כ מאי דוחקיה דאביי לומר איפכא ולאוקמי מילתא דשמואל דלא כוותיה והו"ל כסוגיא הפוכה כנ"ל בכוונת התוס'. מיהו לולא דבריהם היה נ"ל דאדרבה משום דרבא גופא סבר ידים שא"מ לא הוו ידים משו"ה ניחא ליה למידק האי דינא מסתמא דמתניתין כדמסיק בסוגיא דמודרני ממך וקאמר מתניתין קשיתיה דקתני שאני אוכל לך ולא קתני שאני אוכל סתמא ולאביי איפכא כיון דסבר ידים שא"מ הוו ידים קשיא ליה ההיא מתניתין גופא דקתני שאני אוכל לך אע"כ דהיכא דלא אמר לך גרע טפי משאר ידים שא"מ דאיירי אביי ורבא וא"כ הכא נמי ע"כ צריך לאוקמי מימרא דשמואל דשמעתין בדאמר לי דהיכא דלא אמר לי דמי ממש לנדרים היכא דלא אמר לך ולכ"ע לא הוו ידים כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.