אילת השחר/בבא קמא/ג/א
והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא. הנה בשאר מזיקין לא צריך קרא לאינו מכליא קרנא, משמע דרק משום דכתיב ובער משמע דוקא מכליא קרנא לכן צריך עוד פסוק על אינו מכליא קרנא, וצ"ע מאי דכתב רש"י דאי הוי כתיב פסוק א' אפי' ושלח הוי מוקמינן על מכליא קרנא, הא כיון דאין משמעות דוקא למכליא קרנא מהי תיתי להעמיד רק במכליא קרנא. ולכן התוס' באמת נדו מתירוץ רש"י.
וכן צ"ע מה דקאמר בסוף דשן דלא מכליא קרנא ילפינן דומיא דרגל וברגל לא כתיב ובער, וכבר העיר במהר"ם דהא מרש"י משמע דגם בושלח יש להעמיד רק במכליא קרנא, אך מלבד זה צ"ע כיון דבלי דמשמע מיעוט לא מוקמינן רק במכליא קרנא אלא משום דכתיב מיעוט דהיינו לשון ובער, א"כ מה שייך ללמוד מרגל דהא ברגל לא כתיב ריבוי, וכיון דכאן כתיב מיעוט איך נלמוד מרגל, דע"כ שאני שן מרגל דבשן כתיב מיעוט, וע"כ צ"ל דאינו מיעוט אלא דממשמעות דובער יש לפרש רק מכליא קרנא.
וא"כ יש לעיין במש"כ בחזו"א סי' א' ס"ק א' להסתפק להצד דהפסוק מיירי רק במכליא קרנא או רק בשלח שלוחי אז לא מכליא קרנא הי' פטור והי' זה נכלל בהלכותיהן דשן דלא מכליא קרנא פטור ורגל דלא שלח פטור, או דאז הוי ילפינן לא מכליא קרנא מבור ואש, דאיך יש לומר דזה מהלכותיהן, דהא אז ע"כ דזה מיעוט על לא מכליא קרנא או על אזלה ממילא וא"כ איך נילף מרגל להוציא מהמיעוט, ואולי זה היקש לרגל או לשן ומגלה לנו דאינו בא למעט לא מכליא קרנא או אזלא ממילא.
והנה בספיקת החזו"א הנ"ל אם אז הי' פטור בלא מכליא קרנא וזה הי' כמו להלכותיהן דהוי גזה"כ דשן חייב דוקא במכליא קרנא, או דהוי ילפינן שן דלא מכליא קרנא מבור וחד מהנך דהם הא חייבין אפי' לא מכליא קרנא.
והנה אם הוי ילפינן מבור וחד מהנך, יתכן דאע"ג דיהי' פטור על כלים מ"מ יהי' בו חומרא דיתחייב ברה"ר, והנה לפימש"כ התוס' להקשות בד"ה דומיא דרגל, דלמה נלמוד מרגל דחייב בלא מכליא קרנא אדרבה נימא איפכא ונילף רגל משן דצריך דוקא מכליא קרנא, ותירצו דזה מידה בתורה למילף לחומרא, ולהנ"ל מי יימר דזה חומרא, כיון דאם לא נילף דחייב לא מכליא קרנא מרגל אז לא מכליא קרנא יהי' חייב ברה"ר כדין בור וחד מהנך, וא"כ נימא דלא נילף מרגל דאז יצא חומרא לחייב ברה"ר.
וע"כ דאע"ג דעי"ז יצא חומרא, מ"מ כשאנו דנין אם נלמוד חיוב או לא אז ללמוד חיוב מיקרי חומרא, דמזה דלא נלמוד חיוב הוי קולא מצד עצמו, ומה שעי"ז נלמוד ממקו"א אינו מיקרי חומרא, ואפי' אם אז יהי' חייב תמיד ואפי' על כלים וברה"ר מ"מ כיון דבלי שנלמוד ממקום אחר הרי הוא פטור מיקרי קולא, ולכן לחומרא מקשינן ללמוד מרגל [וכן ביארנו לעיל דף ב' ע"ב על הגמ' אימא כולה מועדת בד"ה והנה משמע, לגבי אי הפסוק הי' מיירי רק בשן או רק ברגל, דהשני יכולנו ללמוד מבור ואש].
הא דשלח שלוחי. הנה פשוט דלא מיירי דהעמיד הבהמה על הקמה, דאז להרשב"א חייב מדין אדם המזיק, וגם להתוס' החולקים בדף נ"ו ב' מ"מ אין להעמיד פשטות הפסוק דמיירי בהעמיד, וע"כ דהוליך אותו לכיוון שדה של חבירו. והנה לא מסתבר שהתורה תחייב רק אם התכוון לשלוח כדי שהבהמה תאכל משל חבירו, דנמצא דרק אם יספר מה שהי' כוונתו, וע"כ צ"ל דיעשה פעולה שתלך בכיוון שדה חבירו ואז ע"כ כוונתו שתאכל שם.
אלא דיש לעי' אם זה נקרא רק אומדנא דמסתמא כוונתו שתאכל שם, ואז אנו באין למחלוקת ר' אחא ורבנן אם מחייבין על אומדנא כדאיתא שבועות דף ל"ד, או שזה כברור ממש שלזה התכוון.
שם. הא דשלח שלוחי. וברש"י ד"ה איצטריך כתב הני מילי היכא דשלחי איהו בכונה לרעות בשדה חבירו. ויש לעיין אם הביא בהמתו במקום שתוכל לאכול, מה מוסיף שבכונה עשה שתהי' במקום שתוכל לילך לאכול שם, הא ממ"נ אם ע"י שהבהמה שם תוכל להזיק מה צריך כונה וכי הכונה שלו מועילה לההיזק.
[ובדרך אגב יש להעיר בפרש"י פרשת חיי שרה (כ"ד י') שגמליו של אברהם אבינו היו זמומין כדי שלא יאכלו מן הגזל, מה שייך גזל כשהבהמה אוכלת בשדה אחר, הא לא הוי אלא מזיק, וכשאינו משלם על ההיזק הוי גזל. [ועמש"כ באילת השחר עה"ת].
ובכלל יל"ע אם בן נח חייב לשלם על הנזקין, דבשלמא מה שהיא סברא יש לחייבו, אבל נזקין אי"ז סברא כמבואר בתוס' כתובות דף נ"ו ע"א, אלא חידוש התורה הוא, וא"כ מהיכי תיתי שבן נח מוזהר על זה, וי"ל דמש"כ התוס' בכתובות הוא על חיוב תשלומין דנזקין, אבל איסור להזיק הוי כמו לגזול וזה סברא דאסור להזיק, לכן גם בן נח מצווה על זה, וצ"ל דיש גם איסור על מה שנותן לבהמתו להזיק, דבעצם מה שנותן שהבהמה תאכל הוי גזל, אבל אם רק כשאינו משלם הוי גזל צ"ע.
ואין להק' להמבואר בס' חי' ר"ח הלוי הל' מעילה דדין מעילה בהקדש הוא מדין גזילה, א"כ אם בהמתו תאכל משדה הקדש נמעול בעליו, דרש"י לקמן דף ו' ע"ב כתב דפטור דאין מעילה בקרקעות דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי].
משמע רגל דכתיב משלחי רגל השור והחמור. צ"ע דהא התם מיירי קרא דמשלח להו לרעות בשדות וא"כ הוי שן, ואיך מפרשינן לה ברגל.
רש"י ד"ה אידי ואידי. וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה. אפשר לומר דס"ל לרש"י דאם הי' חוזר כבתחילה דאז ודאי דהבעלים ג"כ היו עושים כן, וזה הוי ודאי מכליא קרנא היינו הפסד השחת וכמו שתמהו בתוס' דלמה זה לא מכליא קרנא, לכן כ' רש"י שלא יחזור כבתחילה דאז כיון דהבעלים לא היו משתמשים במציאות מהשחת דודאי לא היו נותנים להבהמות השחת כיון דלא יצמח בחזרה כמו עד עכשיו, ונמצא דכל ההפסד מחמת דלא יחזור ויצמח כבתחילה ואין להם הפסד השחת דהא הבעלים לא היו משתמשים ולא הפסידו כלום, אבל כיון דלא יצמח כבתחילה אז ס"ל לרש"י דע"ז יש לחייבו בתור מזיק שלא מכליא קרנא. וצ"ע במש"כ לקמן דף ע"ח ע"ב בהזיקו לו דבר שבין כך לא הי' לו הפסד מזה אם כיון שיש לו בעלות על זה חייב המזיק או כיון דלמעשה לא הי' מגיע לו הפסד חייב. ולפי סברא א' אף אם לא הי' עושין הבעלים כן דלא היו רוצים לקצור השחת מ"מ הא זה דבר ששוה כסף אם רוצה למכור זה ויש לו בעלות על זה ולמה לא משלם על זה, ויש לחלק דדבר שכל בעל הבית לא הי' עושה לא מקרי הפסד וכאן כל בעלים אינו רוצה לקצור שחת, ולפי"ז התוס' דהקשו ס"ל דאע"ג דהבעה"ב לא הי' עושה כן מ"מ מיקרי הפסד כיון דאם הי' רוצים הי' יכולים לקצור וא"כ זה כליא קרנא.
תוד"ה הא דלא מכליא קרנא. וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור. ולכאורה מה הוצרכו להוסיף משום דגם הבעלים יכולים לקצור, וי"ל דנהי דאכילת שחת מכליא קרנא אבל לגבי הפסד הבעלים אם הבעלים לא כדאי להם לעשות כן להאכיל לבהמה שחת אין לחייב על זה, ע"ז כתבו דגם הבעלים אפשר שכדאי להם לתת לבהמתם שחת, נמצא דזה הפסד ומכליא קרנא, ואין לומר דהוי כמניעת הריוח דלא חייב, דכאן זה הפסד דבר ששוה כסף אלא דהוסיפו דאף הי' כדאי לו.
בא"ד. עי' ברשב"א דתירץ שיטת רש"י דשחת מקרי לא מכליא קרנא כל שזרעה לתבואה ותדע דאף בעלי תבואות משלחין שן בהמות בשדותיהם כדי לאכול השחת ואח"כ תצמח התבואה ותצלח יותר מ"מ אם בא בעל השחת להשתלם ישתלם לפי נזקו ולא כל מה שהבהמה מגרעת משיעור הפירות מקריא מכליא קרנא, וצ"ב מה תירץ את קושית התוס' דהא כילה השחת, ואפשר דכוונתו דכשבעל השדה זורע לתבואה נהי דפעמים ע"י אכילת השחת לא צומח כבתחילה מ"מ הרבה פעמים זה מצליח יותר, וכיון דגם בעל השדה עושה כן לטובת הפירות הרי דכאילו אכילת השחת שייכת לצמיחת הפירות, ולגבי זה הו"ל כלא מכליא קרנא, ואע"פ דסו"ס אח"כ אירע הפסד מ"מ לגבי זה נקרא לא מכליא קרנא כיון דזה כחלק מהפירות שצמחו אח"כ.
תוד"ה דומיא דרגל. וא"ת ונימא איפכא דהא דמקשינן לחומרא הנ"מ באיסורא אבל בממונא לא, ותירץ ר"ת דמדה היא בתורה ל"ש באיסורא ול"ש בממונא. ויש לעי' אם בקושיתם ס"ל דבממונא צריך לדרוש לקולא ואז יהי' דין ודאי לקולא, וכמו דבאיסורא דדרשינן לחומרא אינו דין ספק אלא ודאי, כגון לגבי חיוב נשים בל"ת מלאכה בשבת, דמבואר בשבועות דף כ' ע"ב דאפשר להקיש דאשה חייבת בעשה דזכירה דהיינו בקידוש כמו בל"ת ואפשר גם להיפך לפוטרה מל"ת מלאכה דומיא דעשה דזכירה, וכ' התוס' שם ד"ה כל, דלחומרא מקשינן ולכך חייבת בשמירה ובזכירה, ובודאי כיון דדרשינן לחומרא אשה שעשתה מלאכה חייבת סקילה, [והראוני דבשו"ת הגרעק"א החדשות סי' י"ז תמה על הפמ"ג דרוצה לומר דהוי ספק], וכן בחמץ דכיון דישנן באיסור חמץ ישנם במ"ע אז חייבין כרת על אכילת חמץ כמו אנשים. לכן בממונא נדרוש להיפך דכמו דבשן חייב רק במכליא קרנא כן רגל חייב רק מכליא קרנא, או דלא נדרוש לקולא אלא דלא נדרוש לחומרא ויהי' ספק, ומחמת דלא כתוב איסור הוי ספק ומספק לא נחייב לא מכליא קרנא, ונפק"מ לפימש"כ שס"ל להרמב"ם דכל ספק אם תפס לא מפקינן מיניה, אם אז יש לדרוש לקולא אז התורה פטרה לא מכליא קרנא ואם התורה לא כתבה ונשאר לנו ספק אז יועיל תפיסה [וע"ע משנ"ת בזה להלן בסמוך].
בא"ד. הני מילי באיסורא. וכבר נתבאר דהיכא דמקשינן לחומרא ודאי דאח"ז לא ישאר לנו ספק אלא יקבל מלקות, ויש לעי' דא"כ למה יהיה בממון אחרת מאיסורים לענין מה דלחומרא מקשינן, והיה אפשר לפרש דס"ד דבממון לא שייך חומרא דהוא חומרא לזה וקולא לזה, ולכך הוי ס"ל דלא נכלל דבר שבממון בהכלל דלחומרא מקשינן, אלא דלפי"ז אין הלשון מדוקדק במה שתירץ דזה מידה גם בממון, דלפי"ז הא צריך להיות עיקר התירוץ דגם בממון שייך חומרא, לכן אפשר לפרש דהוי ס"ל בקושייתם דבאיסורים הא יש תמיד דין ספיקא דאורייתא לחומרא, א"כ ה"נ אם ספק לן איך ללמוד ולהקיש הולכים לחומרא, וכיון דבלימודים לא שייך שישאר ספק ממילא הוי ודאי, דבשלמא אם ספק לן אם חתיכה אסורה או לא אז אע"פ שהדין מורה להחמיר אבל לא תיעשה החתיכה נבילה בשביל זה ולכך אינו לוקה, אבל אם הדין ספק מורה לן להקיש לחומרא ממילא כך אומר הדין וממילא הוי ודאי, אבל בממון דאין דין לילך לחומרא רק להקל לנתבע לא יהי' הכלל דלחומרא מקשינן, וע"ז תירץ רבינו תם דמה דלחומרא מקשינן אינו מחמת הדין ספיקא לחומרא אלא דין מיוחד הנאמר גבי לימודים ולכך זה שייך אפילו בממון דתמיד אזלינן גבי שאר דברים לקולא, [ולפי"ז גם מכאן יהיה ראיה דס"ל להתוס' דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא, דהא בקושייתם הוי ס"ל דמה דאזלינן לחומרא בלימודים הוא מחמת הכלל דספיקא דאורייתא לחומרא והיינו מה"ת].
אמנם בתוס' רבינו פרץ משמע דס"ד דרק באיסורים דרשינן לחומרא משום דבממון לא שייך חומרא כיון דהוי קולא להשני.
וטינפה פירות. בתוס' רבינו פרץ כתב דאין לפרש שהטילה גללים על הפירות דמה הנאה יש לבהמה מהפירות. וצריך טעם למה צריך שתיהנה מגוף הפירות הא העיקר שהפעולה היא להנאתה ושפיר הוי שן. והנה יש לעיין בכל שן דהיא שונה מרגל דרגל היזקה מצוי דע"כ היינו דללכת בלא לעשות משהו מיוחד מצוי יותר ולכך דרך הילוכה או דרך שכיבה הוי רגל, משא"כ בשן אע"ג דדרכה לאכול מ"מ צריכה לעשות בשביל זה פעולה מיוחדת להנאתה, ולעשות דבר להנאתה מצוי פחות מאשר ללכת בלא שום כונה מיוחדת, אמנם הטלת גללים בבהמה הא לא שייך לומר שעושה בכוונה, ויש מקום לומר דהוי כרגל דמה לי אם ע"י הילוך או שכיבה או דבר אחר נעשה היזק בלי עשייה מיוחדת וגם הטלת גללים דכוותה, ורק אם עושה להנאה אז זה יוצא מגדר הילוך כדרכה, ובשלמא אם יש לה הנאה מגוף הפירות הי' שייך לומר שמטילה על הפירות להנאתה ויהיה שן, אבל כיון דאין לבהמה שום הנאה מיוחדת מהפירות שנמצאים שם לא שייך לומר שעושה להנאתה אלא שבמקרה בשעת הטלת גללים יש לה גם הנאה, וזה ס"ל דהוי כרגל, ויש לעיין אם אפשר לכוין זה בלשון רבינו פרץ [ועי' מה שיתבאר בזה לקמן י"ח ע"ב רש"י ד"ה דדחיק].
שם. וטינפה פירות. יש לעיין למה זה עדיף משף מטבע לקמן דף צ"ח דבלא שחיסר ממשותו פטור ולכמה ראשונים דס"ל דחייב הוא רק מדינא דגרמי וגרמי שנעשה ע"י הבהמה פטור לרוב הפוסקים, ועמש"כ לקמן צ"ח א' בד"ה השף מטבע וכו' טפתא דדמא, דבקלקל הדבר לגמרי חייב דזה מקרי חסריה ורק בשף מטבע דקלקלו רק לגבי תשמיש אחד לא חייב כל שלא חיסר גוף הדבר. ולפי"ז מבואר מה שכתבו בתוד"ה הא דלא מכליא קרנא, דטינפה פירות מקרי לא מכליא קרנא כיון דעדיין הפרי קיים, וצע"ק מש"כ ברבינו פרץ דהא דזה לא מכליא קרנא כיון דעדיין הכל קיים וראוי קצת לאכילה דלמה צריך להוסיף דראוי קצת לאכילה דהא אפילו אינו ראוי כלום מ"מ לא מכליא קרנא כיון דהכל קיים, אמנם לפי מש"כ לקמן שם דבחפצים אם מפסיד לגמרי חייב אפילו לא חיסר בגוף הדבר יתכן דהוי כליא קרנא לכן כתב דראוי קצת לאכילה לכן לא הוי כליא קרנא.
רש"י ד"ה ומ"ש שן. כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהזיקו מצוי ואין כוונתו להזיק. משמע דלא כמש"כ תוס' לקמן דף ט"ז ד"ה והנחש, דאע"ג דכוונתו להזיק בכ"ז כיון דהיזקו מצוי הוי רגל, ולרש"י צריך טעם למה נחש הוי מועד לשלם נ"ש. ויש לעיין אם י"ל דלרש"י הוי כשור המועד ויתחייב אף ברשות הרבים.
רש"י ד"ה ובשערה. שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן. יש לעי' לפי"מ דנסתפק רבא לקמן בדף י"ז ע"ב אי אזלינן בתר מעיקרא או בתר בסוף, ואי בתר בסוף, הא כה"ג הוי צרורות ואיך מונה את זה בתור רגל. ואפשר דשייך מציאות שישברו בעודה דבוק בשערה והשערות ישברו הכלים וצע"ק.
רש"י ד"ה וזה אב לנזקין. לישנא אחרינא וכו'. החילוק בין הפירוש הראשון לשני, דלפירוש הראשון גם מה דילפינן מדיוק הוי אב, ולפירוש שני מה דיליף מדיוק לא הוי אב, אלא שבפסוק כתוב בין מת ובין הוזק אלא דמת א"א לחייבו בפחות מי'.
רש"י ד"ה אבנו. ונתקלו בהן בני אדם והזיקו להם. עי' לקמן כ"ח ב' דדוקא בכה"ג חייב ולא באופן דקרקע עולם הזיקתו, ולכן נקט רש"י שנתקלו בהן והם הזיקו.
תוד"ה לא י' כתיב. פירש בקונטרס דסתם בור יש בו י' א"כ י' כתיב. חזינן דאע"ג דלא כתיב י' בהדיא ס"ל לתוס' דזה הוי ככתוב בפירוש.
בא"ד. דאי לא כתיב בור הוה אמינא כל דקטיל ואפילו אין בו כדי להמית. קשה דהא אם אין בבור כדי להמית נמצא דמה שמת כשנפל לבור זה לא הי' מחמת הבור ולמה יהא חייב.
[וא' רצה לפרש דברי התוס' עפ"י הגמ' לקמן דף נ"א א' דמכריסא דתורא לארעא הוי ארבעה וממילא אם הי' שור מהלך על רגליו ונפל לבור ששה הרי הוא מת מחמת הבור, והא דצריך בור עשרה הוא במגנדר לבור [היינו בשוכב ונתגלגל לבור], ופי' שם הרשב"א דמ"מ גם במהלך על רגליו ונפל לבור ששה ומת פטור, כיון דגזה"כ דבעינן בור מיתה, והיינו בור עשרה שבידו להמית בכל אופן, וא"כ י"ל שזה כוונת התוס' שהי' בור ששה ונפל שור מהלך, דנמצא שמת מחמת הבור, ובזה הוי אמינא שיהא חייב אי לאו דכתיב בור, וכדברי הרשב"א שם, אך אם זה כוונתם הם סתמו יותר מדאי].
בא"ד. ואי כתיב בור הו"א דוקא בור ולא שיח ומערה דגזה"כ הוא. המהרש"א ומהר"ם נתקשו למה לא כתבו בפשטות [וכ"כ בתוס' רבינו פרץ] דהו"א דוקא עמוק יותר מי', כיון דכתבו דסתם בור עמוק הרבה. ואפשר דתוס' ס"ל דגם אם כתיב בור דמשמע עמוק אבל אין מידה מסוימת לשיעור העומק ולכן הי' חייב אפי' על י', דאל"כ מאיזה שיעור יהי' חייב, וע"כ הי' צריך לאומד חכמים כמה שהבור יכול להיות גורם למיתה. ואע"ג דהתוס' בסנהדרין דף מ"ה כתבו דנחייב רק על בור שא"א שלא ימות, התוס' כאן לא ס"ל כן אלא ס"ל דמשמעות המילה בור אינו י' טפחים, אלא דמ"מ הוי ידעינן דכונת התורה דסגי בשיעור שיכול למות והי' סגי בי' טפחים, והראוני שכ"כ במהדורא בתרא, ולכן הוצרכו לומר דאי הוי כתיב בור לא הוי ידעינן שיח ומערה אבל ודאי הוי מחייבינן גם בור י', ואם הוי כתיב רק והמת יהי' לו הו"א כל דקטל אפי' בפחות מי', דאי לשיעור מיתה מאי צריך לוהמת יהי' לו פשיטא דלא יהי' חייב בבור שאין בו כדי להמית, וע"כ דבא לחדש אפי' אין בו כדי להמית, אבל עכשיו דכתיבי תרווייהו אמרינן דבאמת חייב על בור י' ועל שיח ומערה דכוותה.
והיינו משום דאחרי דכתיב בור ע"כ אמרינן דלא בא והמת יהי' לו לחדש חיוב על כל דקטיל אפי' אין בו שיעור להמית, אלא לרבות כל דקטיל בשיעור מיתה דלא נטעה דדוקא בור ולא שיח ומערה.
ולפי תוס' לא יקשה די' כתיב, כיון דמשמעות לשון בור אינו י' טפחים, גם מה שהקשו דכאן דרשינן זה מוהמת יהי' לו, ג"כ לא קשה דלמסקנא מפרשינן קרא דוהמת יהי' לו דרק שיעור מיתה חייב, ומ"מ ק"ק דהתוס' כאן נטו ממש"כ בסנהדרין דף מ"ה הנ"ל.
בא"ד. דבור י' לא כתיב בהדיא אלא מפקינן מסברא מוהמת יהי' לו וכו' בור ט' נמי הוי סברא. פי' אם י' כתיב בהדיא הוי אב, אע"ג דגם ט' נדע מסברא מ"מ מה שכתוב בפירוש הוי אב, אבל כיון דגם בור י' לא כתיב בהדיא אלא בצירוף הסברא, וכיון דגם לבור ט' יש סברא, לכך בור י' לא הוי יותר אב מבור ט'.
ומ"מ כיון דאחרי דכתיב והמת יהי' לו מוקמינן דמיירי בבור י', אז המיעוט דנפל שם שור ולא אדם קאי על בור י' ולא על בור ט' דאין עליו שום משמעות בפסוק.
בא"ד. ומ"מ לא ממעטינן אדם מנזקין דקרא דונפל שמה שור לא איירי אלא בבור י'. ביאור דבריהם דנהי דהתורה מיירי בבור י' ובבור ט', אבל קרא דונפל שמה מיירי דמת השור דכתיב והמת יהיה לו והיינו ע"כ בבור י' וע"ז ממעטינן אם מת שם אדם, משא"כ לרש"י שכ' דקרא דונפל שמה מיירי בין מת בין הוזק לכך הקשו עליו דנמעט גם אדם מנזקין.
בא"ד. דונפל לא ממעט אלא אמאי דכתיב בקרא בהדיא. חידוש גדול דלא נתמעט רק מה שכתוב להדיא, אע"פ שהכל נלמד בפסוק זה.
תוד"ה בין. להבלו ולא לחבטו. מקשים דבשלמא בחופר בור הוא עשה את ההבל ולפני זה לא היה הבל, אבל בפותח הא בין כך היה הבל ולמה חייב ע"ז יותר מעל חבטה דרב פוטרו משום דקרקע עולם הזיקתו, ואפשר דהנה חזינן דבבור יש חיוב גם על מה שהיה לו למלי' ולא מלי' וכמאן דכרי' דמי כדאמרינן לקמן דף מ"ח, וע"כ דכל מה דשייך שיהיה נחשב לעושה אז גם כשלא עשה אלא דלא מלי' הוי כעושה, וא"כ בהבל ששייך לומר שהוא עשה ההבל אז גם בפותח הוי עליו שם שעושה ההבל, משא"כ בקרקע עולם דלא שייך לומר שהוא עשה הקרקע עולם אז לא שייך לחייבו עבור זה כלל, והנה אין להקשות דלפי מה שתירצו דבאבנו וסכינו חייב משום דחבטה דידיה הוא, א"כ נימא דאם יחפור בור ותחתיו יהיה סלע יתחייב לרב, דהא שייך לעשות בור והיינו אבן, וזה אינו דהבל הוא דבר המזיק וכשאחד עושה הבל זה נקרא שעשה דבר שמצד עצמו מזיק, משא"כ באבן המציאות שלו אינו מזיק ובכל הדברים שבעולם יכולים להנזק אם יניחו אותן במקום שעוברים וייכשלו ויחבטו שם, ואם גילה האדמה עד הסלע לא נקרא שיצר וחידש מזיק, משא"כ בחלל דהיינו הבל הנמצא בחלל דזה מצד עצמו דבר המזיק, וכיון ששייך לעשות כזה דבר המזיק אז אפילו אם פתח הו"ל כאילו יצר את המזיק. ועיין ברשב"א דף כ"ב על מה דאמרינן דאש לית בי' ממשא והקשה כמו שהקשו בתוס' דהא גם ההבל אין בו ממש, ותירץ כמש"כ התוס' דע"י הכרייה נשתנה ממשות של הקרקע, וחזר והקשה דמ"מ הא גם פותח חייב והתם לא נשתנה הקרקע, ותירץ דלא חילקה התורה ועיקרו משום כורה, והיינו כהנ"ל דזהו דין חיובו ולכן אפילו היכא דלא הי' ממשות שייך כבר לחייבו משום דין בור ובור הוי דבר שנשתנה ממשותו, וה"נ בענינינו.
ועוד יש להוכיח כהנ"ל דהנה על הא דאמרינן ממון אית בי' ממשא אש לית בי' ממשא, ביאר הרשב"א דהא בגחלת מועלין ובשלהבת אין מועלין, ולכאורה הא אף למ"ד משום ממונו ל"ד שיהא ממונו ממש כמש"כ התוס' לקמן עמוד ב' ובכמה דוכתי, וגם הרשב"א עצמו הסכים שם בדף כ"ב עם התוס' דאף לר"ל חייב משום ממונו אפילו אין הגחלת שלו, א"כ למה הוצרך לומר שם דגחלת שלו ומועלין ודבר שאין בו ממש אינו ממונו ואין מועלין, וע"כ דאשו משום ממונו שייך אם זה יכול להיות ממונו ושייך בזה בעלות דאז שייך לחייבו משום ממונו אפי' אם אינו שלו דמ"מ יש בו חיוב ממונו, אבל דבר שאין בו ממש דלא שייך בו בעלות א"א ליתן לו דין ממונו.
בא"ד. דהתם משום דקרקע עולם הזיקתו אבל הכא חבטא דידי' הוא. היינו דהוא הביא את האבן. ולכאורה הא הביא את הקרקע היינו קרקעית הבור שיוכלו להזיק, משמע דבעושה פעולה בהאבן שאני מבעושה פעולה בהעפר שמוציא אע"פ דעי"ז נעשה מגולה קרקעית הבור שיכולים להזיק, וה"נ אם הי' אבן גבוה שלא היו ניזוקים בו והוריד קצת מגובהו באופן שכעת אפשר להכשל ולהנזק ממנו אז לרב לא יהי' חייב דאבן עולם הזיקתו. וצע"ק דלשאר דיני התורה לכאורה נחשב כעושה פעולה גם בקרקעית הבור, ובבורר בשבת דיש חילוק אם עושה פעולה בהפסולת או בהאוכל, לא דמי דהתם תלוי בדרך עשיית המלאכה.
והנה גם ההבל לא שייך לומר שהוא הביאו אלא דכשהוציא העפר יש הבל, ועיין רש"י לקמן בדף נ' ע"ב דהא דשמואל צריך להביא ראי' דגם על הבל חייב מדחייבה תורה על הבור אפי' הוא מלא ספוגין של צמר, משום דהי' סברא דהוא לא עשה את ההבל אלא דממילא הוא בא, אלא דמצד אחד נקרא שהוא יצר את ההבל כיון דבלי זה לא הי' שייך כזה דבר כלל לפני שנהי' חלל, משא"כ הקרקע של הבור הי' כמו שהוא כעת אלא דגילה מה שהי' סתום, ובזה לא מקרי מעשה בגוף הקרקע של הבור, והיינו דכשמחדש דבר שלא הי' מקרי יותר שעשה זה, משא"כ כשמגלה מה שהי' כבר דס"ל לרב דלא מקרי שזה שלו.
ולא קשה ממצמצם דחייב מיתה הרי דמקרי דעושה פעולה בהמים לחנקו, דלא מקרי דהביא את המים אלא דעשה פעולה בהנרצח, וכמו בכפתו למקום שחמה נמצאת כמבואר בתוס' לקמן דף נ"ו דחייב, דודאי לא מקרי שעשה מעשה בהחמה להביאה.
בא"ד. יש לעי' לרב דס"ל דלא חייב אחבט דקרקע עולם הזיקתו, מ"מ הא הבור מכשיל ליפול והיינו החלל דהוא ג"כ אינו שלו, משמע דמה דגרם ליפול לא איכפת לו במה שאינו שלו. ויש לעיין דהתוס' לקמן דף כ"ח ב' ד"ה ונשוף באבן, כתבו דאם הניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור חייב היינו משום דיש שם תקלה על הבור, והיינו דדבר שאינו תקלה ומפיל לדבר שהוא תקלה חייב המפיל, א"כ כשנתקל בבור הא זה בור מחמת דהחלל מפיל להבור שיש עליו שם תקלה ונחייבו.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |