חידושי הרי"מ/קידושין/ה/ב
ור"ה כסף באישות מיהו לא אשכחן בע"כ כו' אמר רבא ב' תשובות בדבר כו' כלום חופה גומרת כו' ודקדקו המפרשים אמאי לא אמר רבא מיד דאמר ר"ה דחופה קונה מק"ו דגומר הו"ל למיפרך הך פירכא ולמה נטר עד דסיים הק"ו ממה הצד ואח"כ פריך הלא תליא בזה ע"ש:
ונראה לישב דהנה המהרי"ן לב כ' דקושית רבא הוא ג"כ מחמת דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנידון כקושית תוס' אר"ה ע"ש והוא פריך למאי דקי"ל דאף היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו ע"ש. והנה הרשב"א והריטב"א ז"ל הקשו מאי משני ר"ה כסף באישות לא אשכחן בע"כ מאי בכך דלא אשכחן באישות אעפ"כ נימא מה לכסף ושטר וביאה שהם קנינים חזקים שקונים פעמים בע"כ ואף דלא משכחת באישות מ"מ יש סברא לחלק דכיון דקונה פעם א' הוא מסברא טוב יותר ע"ש ונראה לישב קושייתם דהנה לעיל דף ה' ע"א כתבו תוס' ד"ה אהא דאמר מה לכסף שפודין בו הקדשות ומעשר שני והקשו נכניס כל זה בק"ו מה כסף שפודין בו הקדש ואעפ"כ אינו מוציא ומכניס שטר שאף שאין פודין בו הקדש אעפ"כ מוציא אין דין שיכניס ותירצו דדוקא פירכא שאינה כתובה בתורה רק מסברא שייך להכניסה בק"ו אבל פירכא הכתובה בתורה לא שייך להכניסה בק"ו ע"ש בתוס' ועיין תוס' (ב"ק ד' כ"ה) שכתבו ג"כ דחומרא שהחמירה תורה בדבר זה אין להכניסו בק"ו ע"ש. והנה הכא לכאורה קשה ג"כ מאי פריך מה להצד השוה שכן ישנו בע"כ הלא י"ל ג"כ ק"ו מה כסף ושטר וביאה שאף שישנן בע"כ אינן גומרין ואעפ"כ קונין חופה שאף שאינו בע"כ אעפ"כ גומר אין דין שיקנה וצ"ל ג"כ כתירוץ התו' דפירכא הכתובה אין להכניס בק"ו והכא הוא ג"כ חומרא שהחמירה תורה שיקנה בע"כ ופריך שפיר ועל זה משני ר"ה שפיר כסף באישות לא אשכחן בע"כ ולא קשה קושי' הריטב"א ז"ל דאעפ"כ יש סברא לומר כיון שקונה במקום אחר שיקנה גם כאן ז"א דכיון דאינו אלא מסברא שפיר יש להכניסה בק"ו מה הנך שאף שקונין בעלמא בע"כ אין חומרתן מועלת לענין שיגמור ואעפ"כ קונה מכש"כ חופה כמ"ש כיון דהחומרא אינה אלא מסברא דבאשה לא אשכחן בע"כ מסברא שפיר יש להכניסה בק"ו ומשני ר"ה שפיר:
והנה הפ"י ז"ל תירץ קושית תוס' אר"ה שהקשו דנימא דיו ותירץ הוא ז"ל דדוקא התם דבאמת יש בקרן ושן ורגל בכל א' צד חמור מה שאין בחבירו דקרן כוונתו להזיק ושן יש הנאה להזיקו רק דאנו מבליעין כל זה בק"ו כמ"ש תוס' שם. ולכך אף דלא מהני החומרא לפירכא מ"מ אמרינן שפיר עכ"פ דיו לבא מן הדין להיות כנידון. אבל הכא שבאמת אין שום חומרא בכסף ושטר וביאה יותר מחופה אין לומר דיו ע"ש בדבריו ולכאורה קשה מאי פריך רבא כלום גמרינן חופה שע"י קדושין כו' ופירש המהרי"ן לב דהקושיא הוא מחמת דיו ולדברי הפ"י לא אמרינן הכא דיו כמ"ש. ולפמ"ש א"ש דגם הכא איכא למיפרך מה להצד השוה שישנן בע"כ ואף דלא אשכחן באישות מ"מ יש סברא לומר כן כקושית הריטב"א ז"ל וע"כ צ"ל כמ"ש דאנו מכניסין כל זה בק"ו כיון שהוא מסברא. וא"כ כיון שבאמת יש חומרא בהצד השוה מה שאין בחופה רק שמכניסין אותו בק"ו. וממילא שפיר אמרינן דיו כמו התם בקרן ושן ורגל ולכך פריך רבא שפיר דנימא דיו. ולפ"ז מיושב הקושיא שהתחלנו דלכך פריך רבא השתא דמקודם לא הי' קשה כלל דהי' יכול לומר כסברת הפ"י רק עכשיו דשני ר"ה כסף באישות לא אשכחן פריך שפיר וא"ש:
תוס' ד"ה חופה שגומרת והקשו לדידן דאינו קונה נילף דכסף גומר מק"ו דחופה כו' ותירצו כו' מאי אולמי' האי כסף מהאי כסף כו'. והוא תמוה דכמו כן מאי אולמא האי חופה כו'. וי"ל בפשיטות דחופה שפיר י"ל דקונה וגומר בבת אחת ולא שייך מאי אולמי' וכמ"ש מהרש"א אבל בכסף אי אפשר לומר שקונה וגומר דא"כ גם שטר וביאה קונין וגומרין דהא שייך ג"כ הק"ו מחופה כמו בכסף כנ"ל וא"כ נערה המאורסה דכ' רחמנא היכא משכחת לה הא נעשית מיד נשואה. וגם איך שייך הק"ו מה חופה שאינו קונה גומר כסף שקונה א"ד שיגמר ונימא דקונה וגומר בב"א א"כ איך חופה גומר הא אין לו מה לגמור כלל וע"כ צ"ל דכסף לא יגמור בב"א רק אחר כסף א"כ מאי אולמי' האי כסף כו' וגם אחר שטר אי"ל שיגמור דשוב כסף אחר כסף יוכיח שאינו גומר כנ"ל. אבל חופה לר"ה שפיר קונה וגומר בב"א ולא שייך מאי אולמא ותירצו תוס' שפיר. ואין להקשות דנימא כל שאינו בזה אחר זה גם בב"א אינו וכיון דחופה אחר חופה אינו מועיל דמאי אולמא שוב גם בב"א לא יועיל. ז"א דדוקא בב' אחיות וכה"ג שהם שני דברים נפרדים שייך שפיר כל שאינו בזא"ז כו'. משא"כ כאן שהקנין אחד של חופה הקנין שלו הוא לקנות ולגמור לגמרי. עוד י"ל הנ"ל בפשיטות דבשלמא חופה שהוא יחוד הראוי לביאה וכיון שיחוד זה קונה לבד וג"כ גומר אחר הקדושין א"כ ממילא כיון שנכנסה לחופה וקונה למה לא יגמור יחוד זה ג"כ. אבל כסף שצריך פרוטה לקדושין וא"כ איך אפשר שאותה הפרוטה יגמור ג"כ הא קי"ל לקמן ז' ע"ב בתך וקרקעך בפרוטה אינה מקודשת דהוי כמו בתך בחצי פרוטה כו' ואף לסברא אחרת היינו משום די"ל קרקעך בחזקה אבל בלא"ה אינו מועיל ע"ש, וא"כ כיון דהקדושין לחוד צריכין פרוטה להיות קונה א"כ אם קונה וגומר בפרוטה זו שוב אינו מועיל כלל דהוי כמו בתך וקרקעך בפרוטה דהא אומר שהקדושין והגמר יהי' בפרוטה כנ"ל. וא"כ כיון דאי אפשר שפרוטה זו יגמור ג"כ רק דנימא שיתן עוד פרוטה לגמור א"כ שוב מאי אולמי' האי כסף מהאי כסף כנ"ל. משא"כ בחופה שהוא דבר בלא שיעור שפיר קונה וגומר בבת אחת כנ"ל עוד י"ל הטעם דחופה קונה וגומר בב"א. דהא לכאורה למאי דקי"ל שומר אבידה הוי שומר שכר משום פרוטה דר' יוסף דלא בעי למיתב ריפתא כו' והוי כנותן לו פרוטה כו' וגם לענין שאר דברים ע"ש. וא"כ לכאורה בכל הקדושין למה בעי פרוטה הא בלא זה נותן לה פרוטה דהא גם הוא עושה מצוה כמ"ש הר"ן ריש פ' האיש מקדש דאמר מצוה בה כו' ולהרמב"ם הוא מצות עשה כו' וא"כ נותן לה פרוטה דר"י ותתקדש בכך. אך זה טעות דאי הוי קדושין יש פרוטה דר"י דהוא מצוה אבל כשאינו נותן לה פרוטה שאין כאן קדושין ממילא גם פרוטה דר"י אין כאן כנ"ל. אמנם כאן כיון דחופה קונה וגם גומר אחר כסף וא"כ ממילא בחופה לחוד כיון דעכ"פ קונה ושוב איכא המצוה ויש כאן פרוטה דר' יוסף וא"כ נותן לה כסף ושוב מקודשת משום הכסף ג"כ ושוב הוי חופה וכסף וממילא החופה גומרת דחופה אחר כסף גומר וממילא כיון דחופה קונה גומר ג"כ דכיון שקונה יש כסף ושוב גומר. ואף דאינו אומר שתתקדש בכסף מ"מ מקודשת כשיש פרוטה כמו בשטר שיש בו שוה פרוטה דאף שקדשה בשטר מקודשת מטעם כסף דאמרינן שמין את הנייר כו' ע"ש ולכך גומר ג"כ כנ"ל. אבל בכסף לא שייך שיקנה ויגמור כנ"ל. דבשלמא בחופה לא שייך מאי אולמי' כו' דהא הוי חופה אחר כסף ואף אי נימא דזה מיקרי כסף אחר חופה כיון דבא מחמת החופה. מ"מ הא להרמב"ן גם חופה קודם הקדושין נעשית נשואה אח"כ כנ"ל. אבל בכסף מאי נימא שיש עוד פרוטה מחמת המצוה מ"מ אינו מועיל שיש ב' פעמים כסף דמאי אולמא האי כסף כו' משא"כ בחופה כנ"ל. ואי"ל דהא גם היא נותנת לו פרוטה ג"כ דר"י מ"מ מועיל כמו באדם חשוב שנותנת לו ומתקדשת בשביל שיש לה הנאה פרוטה אף שגם לו נותנת כנ"ל. וא"ל ג"כ דהא פרוטה זו אינו נותן לה משלו ז"א כמ"ש הר"ן ריש חולין גבי חליפי איסורי הנאה על ידו מקודשת ע"ש וגם כאן בא לה הנאת פרוטה על ידו כנ"ל. עוד י"ל מחמת החיוב דשאר כסות ג"כ כנ"ל ואף דביאה אירוסין עושה היינו לדידן משא"כ לר' הונא. גם י"ל דלדידן אין לומר דכסף יגמור למאי דפריך בש"ס ר"פ הזורק ידה גופה קני' לי' לבעל ואיך אית לה יד לקבל גיטה ומשני ידה גופה קני' כו' אלא יד דעבד קשי' לי' ומשני גיטה וידה באין כאחד ע"ש. ולכאורה גבי קדושין קשה להיפך איך אית לה יד לקבל הקדושין הא ע"י הקדושין נעשה היד שלו וכמו בגט דאמרינן גיטה וידה באין כא' ומיקרי בשעת קבלת הגט כאלו כבר היד שלה וכן הכא להיפך כיון דבשעת הקדושין נעשית שלו ואין לה יד לקבל הקדושין כנ"ל. אך זה טעות דבקידושין לחוד אין היד עדיין שלו דארוסה אין המעשה ידי' שלו ושפיר יש לה יד לקבל הקדושין דנעשית רק ארוסה כנ"ל אמנם אי נימא דכסף גומר ותהי' נעשה נשואה כנ"ל, או דקונה וגומר בפעם א' א"כ שוב אינו מועיל כלל דהא בשעת קבלת הכסף נעשית היד שלו כיון דנעשית נשואה ושוב אין לה יד לקבל כמו בגיטה וידה כו'. ואף דבש"ס דחה שם דיד דאשה לא קשה דידה גופי' לא קנוי' לי' כו'. מ"מ א"ש דהא תוס' הקשו שם הא כמו חצרה דלא קני' רק לפירות כמו כן ידה קני' לי' למעשה ידי' ושפיר נקרא ידה קני' לי' כו'. ותירצו משום דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה כו' והקשה רשב"א ז"ל שם הא לענין הקדש אמרינן דאף דיכולה לומר איני ניזונית וא"ע כו' מ"מ כל זמן שלא אמרה הוי היד שלו ע"ש ותירץ דכאן כיון דאחר הגט אין המעשה ידי' שלו ואינה ניזונית א"כ במה שמקבלת הגט הוי כאומרת איני ניזונית וא"ע ע"ש וא"כ כאן בקידושין דהוא להיפך דאחר הנשואין המעשה ידי' שלו ויש לה מזונות וא"כ לא שייך הנ"ל דנעשה כאומרת במה שמקבלת הקדושין דאדרבה כנ"ל. וא"כ שפיר ידה גופי' קני' לי' כל זמן שלא אמרה א"נ וא"ע כמו בהקדש כנ"ל ואי אפשר לומר שכסף יגמור להיות נשואה. משא"כ חופה שפיר י"ל שגומר כנ"ל:
אך עדיין מדאורייתא קשה דאין המעשה ידי' שלו ושייך הק"ו שיגמור כנ"ל. ולכאורה קשה ג"כ על הרשב"א שכ' דחופה קודם כסף מהני וכשמקבלת הכסף קידושין אח"כ נעשית נשואה למפרע ע"ש. וקשה כנ"ל דהא כיון שנעשית נשואה ע"י קבלת הכסף קדושין אח"כ וא"כ אין לה יד כלל לקבל דנעשה היד שלו עתה כנ"ל. ויש לחלק דדוקא בגט דבעינן נתינה משא"כ בקדושין היכא דאית לה הנאה מקודשת כמו אדבר עליך לשלטון כו' ולכך גם אף דאין לה יד מ"מ הא אית לה הנאה עכ"פ ע"י כנ"ל ושפיר מקודשת כנ"ל. אך י"ל הא מה שקנתה אשה קנה בעלה ונעשה שלו ואין לה הנאה כלל ג"כ אך ז"א דהא נותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות דהוי כאומר על מנת שאין לי רשות כו' ואף למאן דפליג מ"מ י"ל הא דהוא לבעלה הוא משום איבה ע"ש. וא"כ לא שייך כאן איבה דהא אי נימא דהוא שלו א"כ אינו בעלה כלל דלא הוי קדושין דלית לה הנאה ושפיר הוא שלה דלא שייך התקנה כנ"ל, או כיון דבלא"ה אינו מועיל הוי ג"כ כאומרת א"נ וא"ע כמו בגט כנ"ל:
הרי"ף לא הביא דר"ה וכ' מנינא למעוטי חליפין וכ' הר"ן דמספקא לי' כו' ומ"מ תמוה שהי' לו להביא ולכתוב שהוא ספק קדושין כנ"ל וי"ל דלכאורה קשה להפוסקים דחופה יחוד הראוי לביאה בעינן ולכך צריכין לכתוב הכתובה קודם החופה משום דאסור לשהות בלא כתובה ואינו ראוי לביאה אינה מועיל כמבואר בר"ן ריש כתובות ובש"ע. וא"כ לכאורה איך נאמר כר"ה דחופה קונה וילפינן מדגומר כו' הא אי אפשר דהא חופה שגומר הוא דוקא בראוי לביאה וא"כ אינה קונה ג"כ רק בראוי לביאה וא"כ הא ארוסה לית לה כתובה וא"כ איך נימא דכמו שגומר קונה ג"כ החופה להיות ארוסה הא כיון דנעשה רק ארוסה א"כ אין לה כתובה ואינה ראוי' לביאה ושוב גם ארוסה אינה דאינה קונה כלל חופה זו כנ"ל. ואי"ל דג"כ מופרך ק"ו ושוב עדיף מגמר וקונה אף דאינה ראוי' לביאה ז"א דהא לא מופרך כלל דמדאורייתא באמת מותרת בלא כתובה רק עכשיו מדרבנן שתיקנו כנ"ל ממילא לא יקנה חופה כנ"ל. אך לא קשה כמ"ש הר"ן פ' המדיר דדוקא נשואה דאית לה כתובה שתיקנו לה וכשאין לה כתובה כלל אסור לשהות עמה אבל ארוסה שלא תיקנו לה כתובה כלל לא שייך איסור הנ"ל כלל ע"ש, וא"כ ממילא שפיר הוי כאן חופה הראוי' לביאה דכיון שהיא רק ארוסה לא שייך הנ"ל. אך לכאורה להפ' דחופה קונה וגומר בבת אחת וא"כ נעשית נשואה ושוב אית לה כתובה. אך א"כ באמת יש לה כתובה ורשאי לדור עמה והוי חופה הראוי לביאה ובאמת מועיל כנ"ל:
אמנם עכשיו דמספקא לן אי הלכה כר"ה אי חופה קונה או לאו א"כ נראה דאינו קונה כלל אף מספק דשפיר לא הוי חופה הראוי' לביאה כלל כיון דאי חופה קונה ממילא גומר ג"כ וא"כ אסור ממילא לבעול אותה מספק שמא חופה קונה וגומר וא"כ הוי נשואה ותיקנו לה כתובה ואעפ"כ אין לה כתובה דלא תוכל להוציא ממנו מספק שמא חופה אינה קונה כלל ואינה יכולה להוציא כנ"ל. ואם באמת חופה קונה וגומר ותיקנו לה כתובה ואעפ"כ לא תוכל להוציא ממילא אסור לבעול אותה ושוב הוי חופה שאינה ראוי' לביאה וממילא גם ספק לא הוי ואינו מועיל כלל כנ"ל. ומיושב הרי"ף ז"ל דכיון שמסופק אי הלכה כר"ה ממילא הביא כלל דר"ה דשוב אינו קונה גם מספק כנ"ל ומ"מ לא הביא מנינא למעוטי חופה כיון דמספקא לי' כנ"ל:
כיצד בכסף כו' אבל נתנה היא כו' ומשני נתן הוא ואמרה היא נעשה כנתנה היא ואמרה היא כו' ע"ש ואינו מובן למה נעשה כו' וי"ל דלכאורה קשה בנתן הוא ואמרה היא למה תתקדש אף אי מועיל אמרה היא כיון דאיירי בלא דיבר עמה על עסקי קדושי' דאל"ה מועיל כמ"ש הפ'. וא"כ הא קי"ל בח"מ ס' נ"ח סעיף ב' בנתן לא' דבר סתם אמרינן לשם מתנה יהיב לי' כיון שלא פירש וא"כ בשלמא באמר הוא א"ש כיון שפירש שנותן לקדושין א"כ אם לא תתקדש צריכה להחזיר וע"י הקדושין נעשה שלה ונהנית כנ"ל אבל כאן כיון שנתן הוא סתם א"כ ממילא בלא הקדושין ג"כ אינה צריכה להחזיר דהא לא ידעינן כלל שנתן לשם קדושין כיון שלא דיבר עמה כנ"ל. וא"כ נהי דיועיל אמירה דידה מ"מ הא אינה נהנית, כלל במה שמתקדשת כיון שכבר נתן לה במתנה כנ"ל וגם אם לא אמרה שתתקדש לא היתה צריכה להחזיר כנ"ל:
אך י"ל למאי דמבואר בכריתות דף כ"ד דקי"ל דלא כר"ל בנותן מתנה לחבירו ואמר אי אפשי בה הוא של הנותן דכי יהיב מתנה אדעתא דליקבל מיני' ע"ש וא"כ כאן אם אומרת בשעת נתינה שמקבלת לשם קדושין ולא למתנה א"כ אף שנתן הוא למתנה מ"מ כיון שהיא אינה רוצה בהמתנה א"כ שוב הוא שלו עדיין דכי יהיב כו' וממילא יכולה להתקדש דנהנית בקדושין דנעשה שלה דבלא הקדושין הי' שלו כנ"ל. אך כיון דנקט נתן כו' ואמרה דמשמע שאמרה אחר הנתינה וא"כ מה מועיל כיון שכבר קנתה כמבואר שם באומר לאחר שבאת לידו בטילה היא כו'. ואף דאיירי תוך כדי דיבור של הנתינה מ"מ נהי דיכולין תוך כ"ד לחזור מ"מ הא אין זה חזרה שאינה אומרת שחוזרת ואינה רוצה בהמתנה רק הריני מקודשת במתנה זה כנ"ל. אך י"ל דמהני מטעם הודאה כמבואר שם בש"ס ע"ש וגם כאן הא מודית שלא קיבלה לשם מתנה רק לקידושין דגם לשעבר משמע היכא דהוי הודאה מהני ע"ש וא"כ הוא מודה שהוא שלו וזה מהני אף לאחר הנתינה כיון שמודה שמתחילה לא קיבלה למתנה. אך לכאורה לענין איסור לא מהני הודאת בע"ד ואיך נאמין לה ושמא קיבלה למתנה ומשקרת ולא הוי קידושין אך נהי דלא מהני הודאתה מטעם נאמנות מ"מ הא מהני מטעם קנין שאודיתא קניא כמו באיסר גיורא וא"כ עכ"פ נעשה עכשיו שלו כיון דמודית שהוא שלו שלא קיבלה למתנה ואף שהוא שקר מ"מ קונה אותו עכשיו בהודאתה כנ"ל. אמנם להנ"ל א"כ שוב הוי נתנה היא ואמרה היא דהא גם בנתן הוא ואמרה היא מ"מ כיון דמהני רק משום שמקנה לו עכשיו א"כ ממילא הוי ג"כ נתנה היא דמקנה לו בשעת הקדושין. ושפיר משני דנתן הוא ואמרה היא נעשה כמו שנתנה היא ואמרה היא דלא מהני כנ"ל. ואף שיש לדחות דמועיל כה"ג שמקנה לו בשעת קדושין כמו בשנוי רשות שקונה אז בשעת הקדושין ואעפ"כ מועיל אף דיאוש לחוד לא קנה. מ"מ אינו מוכרח דשם פעולתה שתקנה היא משא"כ הכא. עוד לא דמי ע"ש. שוב ראיתי בר"ן לקמן גבי תן מנה ואקדש לך שכ' דאיירי כאן באמרה בשעת נתינה דאל"ה לא מהני וכ' ג"כ דכ"ש די"ל כאן שנתן למתנה ע"ש. ולמ"ש י"ל כמ"ש לדעת האחרים שהביא שם ע"ש:
ספיקא הוא כו'. ונסתפקו אי דוקא בלא דיבר עמה על עסקי קדושי' אז באמרה היא הוי כי תלקח כו' כיון דבעינן אמירתה כו' משא"כ דיבר עמה שאין צורך כלל לאמירתה ויש חולקין דגם דיבר עמה הוי ספק דמדנקט סתם משמע בין דיבר עמה בין לא דיבר עמה הוי ספק ע"ש:
ובאמת לדיעה הנ"ל קשה מ"ט הוי ספק דבשלמא לדעת הרא"ש הוא טעמא דהוי ספיקא כמ"ש הר"ן מה שהיא אומרת הוי כדיבר עמה ושוב אין הקדושין מאמת אמירתה כו' ע"ש אבל לדעה הנ"ל דגם דיבר עמה אינו מועיל למה הוי ספיקא ואין לומר דזה עצמו הוא הספק אי דיבר עמה מועיל או לא דא"כ בלא דיבר עמה למה הוי ספק דהוי ס"ס כיון שזה עצמו הוא ספק אי אמירתה הוי כדיבר עמה ובדיבר עמה ג"כ הוי ספק כנ"ל. ודוחק לומר דלדיעה הנ"ל אמרינן דאמירתה הוי ודאי כדיבר עמה כו'. ויש לומר דהא באמת אינו מובן למה בדיבר עמה לא יועיל ולמה תיגרע באמירתה כיון שאין צורך לאמירה דידה איך נקרא כי תלקח כו'. אך י"ל הטעם כמו דאמרינן בש"ס ב"מ ראה את המציאה ונפל עלי' ובא אחר והחזיק זכה בה כו' ופריך הא הראשון קנאה בד' אמות ומשני כיון דנפל עלי' ולא הי' צריך לנפילה זו כיון שקנאה וא"כ גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני ושוב לא קנה כלל דנפילה אינו קונה ע"ש וא"כ שפיר גם כאן י"ל כיון שדיבר עמה ונתן לה אח"כ וסגי בהנתינה לחוד ומקודשת ואין צורך לאמירתה א"כ כיון שאמרה גלית אדעתה דבאמירתה ניחא לה להתקדש ולא בהנתינה לחוד כנ"ל כיון דתלוי בדעתה ג"כ וממילא כיון דאמירה דידה לא מהני שוב אינה מקודשת כלל וממש כמו התם ושפיר מגרע באמירתה ולכך אף בדיבר עמה אינו מועיל להיות ודאי קדושין רק ספיקא כנ"ל:
ולפ"ז מיושב שפיר הנ"ל דגם בלא דיבר עמה ג"כ הוי ספק כמ"ש הר"ן די"ל דאמירתה הוי כדיבר עמה כו' וא"ל כנ"ל דהא גם דיבר עמה הוי ספק ז"א דהא כל הטעם בדיבר עמה הוי ספק משום כיון דאמרה גלית דעתה כו' דאל"ה למה אמרה כיון שאין צורך כלל לאמירתה כנ"ל. וא"כ כאן בלא דיבר עמה דאדרבה טוב יותר כיון דרק ע"י אמירתה אמרינן דהוי דיבר עמה לא שייך גלית דעתה דאל"ה למה אמרה ז"א דאי לא הי' אומרת לא הי' כלל דיבר עמה כיון דע"י זה הוי דיבר עמה כנ"ל ולא שייך טעם הנ' ושוב אם הי' אמירתה כדיבר עמה הי' ודאי קדושין דלא שייך גלית דעתה ואין כאן רק הספק אי תקרא זה דיבר עמה אי לא ושפיר בין דיבר ובין לא דיבר הוי ספק דבדיבר עמה הוי הספק אי נימא גלית דעתה כנ"ל ובלא דיבר הוי הספק אם אמירתה הוי כדיבר עמה דכאן אם הי' כדיבר עמה לא הי' ספק כלל דהי' ודאי לא שייך הנ"ל וא"ש. ואין להקשות מהא דאיבעי' לי' בהנך לישנא לקמן אי הם לשון קדושין ואמר אי כדיבר עמה גם בשתיקה סגי ומשני א"ד למלאכה כו' ולמה לי' הא בל"ז כיון דאמר ואין צורך גלי דעתי' דבאמירה ניחא לי' שתתקדש וכיון דהאמירה אינו מועיל לא מהני כלל כנ"ל. אבל ז"א דהתם כיון שרצונו לקדשה מאי בכך שאמירה זו אינה לשון קדושין הא כיון שאינו לשון טוב עכ"פ אינו מגרע כלל והיא כיון שתתקדש וממילא בדיבר עמה מהני משא"כ הכא כיון שרצונה להתקדש באמירתה ממילא הוי כי תלקח כו' ועיין בתוס' רי"ד שפסק ג"כ באמרה היא דגרע וגם בדיבר עמה מקודם על עסקי קדושין לא מהני ע"ש. וכן בהריני אישיך כו' שפ' הרמב"ם וש"ע ג"כ דאף דיבר עמה כו' אינה מקודשת ע"ש וי"ל ג"כ טעם הנ"ל דגלי דעתי' דבאמירה זו ניחא לי' דתתקדש כו' כמו התם בנפל עלי' כו' ולהחולקים י"ל דבשלמא בנפילה גלי דאינו רוצה כלל לקנות בד' אמות אבל כאן עכ"פ רוצה שגם בנתינה תתקדש רק בהאמירה ג"כ וכיון שמתכוונית גם בנתינה לשם קדושין לכך מועיל ממילא כנ"ל:
הנה המפ' הקשו למה באמת להפ' דדיבר עמה מהני באמרה היא כו' ולמה לא יועיל גם בלא דיבר כו' דהא אמירתה הוי כדיבר עמה כמ"ש הר"ן ז"ל ע"ש. ויש לישב די"ל הטעם דדיבר עמה מהני ואף דלכאורה מגרע אמירתה כמ"ש וי"ל דהנה לכאורה קשה למאי דאמר בכריתות וגיטין פ' השולח דגט זה בטל הוא מבוטלת וכה"ג כשלא אמר יהי' משמע לשעבר ואינו מועיל כלל או הרי הוא חרס דהוי כאומר שהוא כבר בטל אבל אינו מבטלו עכשיו ולא מהני כלל ע"ש. וא"כ לכאורה למה מועיל כשאומר הרי את מקודשת לי הא הוי כהרי הוא חרס ומשמע ג"כ דהיא כבר מקודשת ואינו מקדשה עתה ולמה יועיל וכמו התם כנ"ל. ולדידן י"ל כיון שאומר הרי כו' בזה משמע שפיר שמקדשה בזה אבל בברייתא דליתא בזה רק סתם הרי את כו' קשה דלמה מהני כנ"ל:
אך י"ל דהא מסיק התם ריש השולח דהני לישני ב' לשונות משמע לשעבר ולהבא ובכל מקום לישנא דמהני בי' קאמר היכא דמועיל לשעבר אמרינן משמע לשעבר והיכא דמהני להבא שפיר משמע להבא כיון דב' לשונות משמע כנ"ל:
אמנם לכאורה באמרה היא הריני מקודשת הריני ארוסך למה אמרינן דהוי כי תלקח כו' הא כאן קשה שפיר כנ"ל כיון דמשמע לשעבר ג"כ ואי משמע לשעבר ודאי דלא הוי כי תלקח כו' דהא אינה מתקדשת עתה רק אומרת שהיא כבר מקודשת ורק משום דלהבא הוא הוי כי תלקח כו' ואינו מועיל וא"כ קשה דשוב נימא דלשעבר משמע דהא לישנא דמהני בי' קאמר וכאן הוא להיפך דאי להבא לא מהני כנ"ל אך זה טעות דממ"נ אי לשעבר משמע א"כ ליכא אמירה כלל עכשיו שתתקדש כיון דליכא רק אמירתה ואי להבא הוי כי תלקח ולכך אינו מועיל אמנם בדיבר עמה על עסקי קדושין דנתינה לחוד מהני רק דנימא דע"י אמירתה גרע דהוי כי תלקח כו' א"כ שפיר י"ל כנ"ל דכאן משמע שפיר לשעבר ואינו משמע כלל אמירתה להבא דאי להבא לא מהני כנ"ל. ולכך אמרינן דמשמע לשעבר וממילא אף דליכא אמירתה שוב מועיל הנתינה לחוד דהא דיבר עמה. ועכ"פ אינה מגרע אמירתה כיון דמשמע לשעבר שכבר מקודשת לא הוי כי תלקח כו' ולכך סוברים שפיר דמהני דיבר עמה כנ"ל. וממילא מיושב הנ"ל דנימא גם בלא דיבר כו' דזה מיקרי דיבר עמה מה דאמרה היא. ולהנ"ל א"ש דאף דמיקרי דיבר עמה אינו מועיל דמגרע גרע באמירתה ולא מהני דיבר עמה. ואי משמע לשעבר ואין אמירתה שתתקדש עכשיו א"כ ג"כ לא מהני דשוב לא הוי דיבר עמה כיון דלשעבר משמע כנ"ל וממ"נ לא מהני כנ"ל:
ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן. והקשה הר"ן ז"ל כיון דהוא ספק חיישינן מדאורייתא ולמה מדרבנן ע"ש וגם הרי"ף בשאר ספיקות פ' דמדאורייתא וכאן מדרבנן ע"ש. וי"ל דהנה לכאורה כיון דאמרינן בסתם נתינה כשנותן דבר לאדם ולא פירש אמרינן לשם פקדון נתן וע"ש לדעת הרבה פ' במל"מ פ"ג דה"א. והנה כאן איירי בלא דיבר עמה מתחלה ואין אנו יודעין כלל אם נתן לשם קדושין דאל"ה סגי בנתינה לחוד וא"כ אמרינן דלפיקדון נתן להפ' הנ"ל. רק בנתן הוא ואמרה היא נימא דאף דלפיקדון נתן מ"מ כשאומרת אח"כ הריני מקודשת מתקדשת אז. והנה הרש"ך נסתפק בטלי קדושין מע"ג קרקע אי הוי קדושין אי לא ולכאורה ביש לו פיקדון בידה ומקדשה אח"כ בו איך מקודשת הא הוי טלי קדושיך כו' דאינו נותן לה אז והטעם שכ' הב"ש דמיקרי בנתינה בא לידה לא שייך באמת רק הטעם דמועיל דהא פיקדון כל היכא דאיתי' ברשותי' דמרי' איתא וקודם הקדושין הי' ברשותו וא"כ כשמקדשה אח"כ ואומר הרי את כו' בזה נעשה שלה ונותן לה אז וזה עצמה הוי נתינה דבשלמא טלי קדושיך מעג"ק באמירתו לחוד עדיין לא קנתה רק כשנוטלת וזה המעשה אינה על ידו משא"כ בפיקדון זה שנעשה שלה הוא רק על ידי דיבורו ושפיר הוי נתינה כנ"ל:
אמנם לפי המבואר בתוס' גבי גט בידה ומשיחה בידו ריש ב"מ דאם קפצה ידה בחוזק אח"כ עד שאינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו מ"מ כ' תוס' דאינה מגורשת דהוי כטלי גיטך מע"ג קרקע דזו המעשה הוא על ידה שקפצה ידי' כו' ע"ש. וא"כ הכא בנתן הוא ואמרה היא כיון דאמרינן לפיקדון נתן לה רק מ"מ אח"כ כשאומרת הריני מקודשת כו' אז נעשה שלה ומקודשת א"כ שוב הוי כמו קפצה ידי' בחוזק דזו הנתינה הוי על ידה מה שנעשה שלה והוי טלי גיטך מע"ג קרקע וא"כ גם נתינה לא הוי ממילא ובנתן הוא ואמרה היא לא תתקדש כלל דנהי דסגי בנתינה הא גם הנתינה אינה מועלת כנ"ל. דכל הטעם דיועיל באמרה היא כ' הר"ן דסגי באמירתה ובשתיקה ששותק ונתרצה וא"כ הוי כטלי קדושיך כו' דגם בטלי קדושיך היא מתרצה במה שנוטלת מעג"ק ואעפ"כ כיון שהוא ע"י מעשה דידה אינו מועיל כנ"ל. וגם כאן כיון שהוא ע"י אמירתה רק שמתרצה כנ"ל:
אמנם י"ל דמה דאמרינן טלי קידושיך כו' אינו מועיל היינו דוקא היכא שצריכה להתקדש בתורת נתינה ולא בתורת הנאה כמו במתנה ע"מ להחזיר וכה"ג דאין הנאה ואינה מקודשת רק מטעם נתינה כו' לכך שפיר בטלי קדושיך כנ"ל לא מיקרי נתינה. אבל היכא שיש לה הנאה ומקודשת מטעם הנאה דלא בעינן נתינה כמו אדבר אליך לשלטון כו' ודאי דמועיל גם טלי קדושיך מעג"ק כנ"ל ולכך ממילא א"ש הכא דמתקדשת מטעם הנאה שפיר גם בנתן הוא ואמרה היא הוי ספק קדושין כנ"ל אף דהוי כטלי מעג"ק:
וממילא יש לישב קושית הר"ן דהנה הפ' הקשו בכל ספק קדושין הא קי"ל דלאו לטיבועין נתנו וצריכה להחזיר הכסף קדושין וא"כ למה הוי ספק הא אין לה הנאה כלל כיון שיודעין בשעת קדושין שצריכה להחזיר. ותירצו דמ"מ נהי דאינו מועיל מטעם הנאה מ"מ מהני דהוי נתינה דלא גרע ממתנה ע"מ להחזיר דמדאורייתא מקודשת וכאן לא דמי לחליפין ע"ש. וא"כ ממילא מיושב כיון דאמרינן בנתן הוא ואמרה היא דהוי ספק כו' א"כ נראה דגם ספק לא הוי דהא צריכה להחזיר הכסף קדושין כנ"ל. רק דנימא דמהני מטעם נתינה כנ"ל ושוב אינו מועיל כלל דהוי טלי קדושיך מע"ג קרקע כנ"ל וכיון שהוא מטעם נתינה שוב לא הוי קדושין כלל כנ"ל. ואמר הש"ס שפיר דספיקא הוא וממילא כיון דהוי ספק שוב מדאורייתא אינה מקודשת כלל אף מספק רק מדרבנן חיישינן ולכך כ' הרי"ף ז"ל רק מדרבנן משא"כ בשאר ספיקות שפיר הוי דאורייתא כנ"ל:
ומיושב ג"כ הרמב"ם ז"ל דפ' דהוי ס' דאורייתא דלטעמי' אזיל דפ' דמתנה ע"מ להחזיר דאינו מועיל מדאורייתא דבעינן דוקא שיהי' לה הנאה ולא סגי בנתינה לחוד ע"ש. וע"כ צ"ל גם בספק קדושין דמועיל מטעם הנאה וא"כ גם טלי קדושיך כו' הוי קדושין אף בספק ושפיר ממילא הוי כאן ס' דאורייתא כנ"ל וא"ש. וטעם הב"ש שלא חילק בטלי קדושיך אי מתקדשת מטעם הנאה כנ"ל י"ל כמו מקדש במלוה דאינה מקודשת ואף דבהנאת מחילת מלוה מקודשת מ"מ כשאינו אומר בפירוש דעתה אגוף הנתינה ואינה מועיל וכן בטלי קדושיך בסתם י"ל ג"כ כנ"ל ולא מהני אף היכא דאית לה הנאה ג"כ כנ"ל:
עוד י"ל בש"ס כיון דספיקא הוא הוי מקדש בלא עדים כמו בס' קרוב לה שכ' המרדכי הביאו הב"ש כיון דהס' הוא אם נעשה כלל מעשה הקדושין ע"ש. וגם כאן הס' אם הי' הנתינה כלל לקדושין אם נתרצה או לא ויש לדחות. או י"ל דהוי ידים שאינם מוכיחות דלא הוי ס' ע"ש. ויש לדחות ג"כ:
אך מ"ש הוא בנתן מקודם ואח"כ אמרה כדעת האחרים שהביא לקמן הר"ן גבי תן מנה דאיירי כאן בנתן קודם ע"ש. אבל להר"ן ז"ל לקמן שפי' דאיירי באמרה בשעת הנתינה לא שייך הנ"ל וסובר שאף שיודעין שנתן לשם קדושין מ"מ לא מהני בלא אמירה דידי' ע"ש:
עוד י"ל קושיית הר"ן ז"ל דהא קי"ל שלוחו של אדם כמותו ובקדושין יכול ג"כ לעשות שליח לאשה שתקדש לו אשה אחרת כמבואר בפ' ובש"ס גיטין לענין גט. והנה סוף פ"ב דגיטין אמר בש"ס גבי אשה עצמה מביאה את גיטה כו' דמשני דאמר לה הוי את שליח להולכה וכי מטית להתם אתנחי' אארעא וקבלית את גיטך כו' ופריך הא הוי טלי גיטך מעג"ק ומשני שוי התם שליח לקבלה כו' ומבואר דיכול לעשות לאשתו עצמה שליח להלכה ליתן לעצמה את הגט כנ"ל. ולכאורה ממילא גם גבי קדושין יכול לעשות לאשה עצמה שליח לקדש את עצמה לו בשליחותו דמה חילוק בגט דיכול לעשות אותה שליח להולכה ואמרינן דבמקום הבעל קאי ואין חילוק בינה לאחרת וכן בקידושין ג"כ כשעושה אותה שליח היא במקום הבעל לקדש את עצמה וכמו אלו הי' עושה שליח לאשה אחרת לקדש אותה אמנם נראה דהא חזינן דהתם בגט דאמר הוי שליח כו' ואנחי' אארעא וקבלית גיטך ולמה לי' אנחתי' אארעא הי' לומר בפשיטות שתתן לעצמה בשליחותו וע"כ דאינו מועיל בכה"ג. אך נראה דהיינו משום דבכה"ג לא הוי נתינה כלל כיון שהוא בידה בשליחותו של הבעל וא"כ אל מי נותנת שיהי' נקרא נתינה ואין כאן נתינה כלל רק שיהי' נעשה ממילא מידו ידה וזה לא מהני כנ"ל. ולכך צריך לומר אנחי' אארעא כו' ובזה כלה השליחות והוי נתינה כשמקבלת אי לאו משום טלי גיטך כו' וכן שוי את שליח לקבלה ג"כ מועיל כנ"ל ע"ש. וכן בקדושין. ממילא י"ל ג"כ דלא מהני כשנותן לה הכסף שתקדש לעצמה בתורת שליחות דג"כ לא שייך נתינה כיון שהיא במקום הבעל דשלוחו כמותו וא"כ אל מי נותנת ולא מהני. אבל נראה באומר לה אתנחי' אארעא בשליחותו וקבלי קדושיך מהני באמת להפ' דטלי קדושיך מעל גבי קרקע מהני ע"ש. או י"ל הטעם דאינו מועיל כנ"ל משום שאי אפשר שתהי' מגרש ומתגרשת בבת אחת ועל דבר א' תהי' נקרא שתיהם ולכך לא מהני כנ"ל כיון שבשעת הנתינה צריכה להיות שתיהם אבל באנחי' ע"ג קרקע שפיר מהני כנ"ל. אמנם נראה בקדושין דיש ב' דברים הנתינה והאמירה וא"כ למ"ד מילי מימסרן לשליח וא"כ יכול לעשות שליח על האמירה לבד וכשנותן בעצמו ועושה שליח על האמירה ג"כ מהני וא"כ נראה דיכול לעשות שליח להאשה עצמה על האמירה דכאן לא שייך הטעם דגבי הנתינה כנ"ל. דבהאמירה היא שלוחו כמו אשה אחרת שעשאה שליח והיא כמותו ולענין הריני מקודשת והיא מתרצית מהני ממילא והוי כמו אנחי' אארעא בנתינה כנ"ל. וא"כ ממילא נראה דכמו בשליח אחר שמקדשה אומר הרי את מקודשת לפלוני וא"כ כשעושה לאשה עצמה שליח כנ"ל. א"כ תוכל לומר הריני מקודשת לך דאומרת לעצמה בשליחותו הרי אני מקודשת לפלוני ולא שייך לומר דהוי כי תלקח אשה לאיש דז"א דאין אמירתה בשבילה שהיא מתקדשת כו' רק דהיא שלוחו וכמותו ואמירתה היא כאמירתו שתתקדש והוי כי יקח כו' דשפיר הוא האומר כיון דשלוחו של אדם כמותו כנ"ל. דאין לומר דמ"מ הוי כי תלקח דז"א דהא גם בגט בעינן ושלחה ולא שתשלח עצמה ואעפ"כ מהני התם וע"כ כיון דבשליחותו הוא הוי ושלחה כנ"ל. וגם הכא כיון דהאמירה בשליחותו שפיר הוי כי יקח דהוא הלוקח ומהני כנ"ל. וא"כ נראה דגם בלא עשה אותה שליח מ"מ למ"ש הרא"ש גבי ארצי' ארצי קמי' כו' דכשגילה דעתו שרוצה לקדשה יכול אחר לקדשה בשבילו גם בלא שליחות דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דזכות הוא לו מהני כו' דזכי' מטעם שליחות כו' וא"כ כאן לכאורה בנתן הוא ואמרה היא למה לא יועיל משום כי תלקח הא כיון דרוצה לקדשה וזכות היא לו וא"כ אמירתה מועיל שפיר מטעם שליחות אף דלא עשאה שליח וממילא הוי כי יקח דאמירתה הוא בשבילו מטעם שליחות כנ"ל ושפיר תתקדש כנ"ל וכמו בעשאה שליח בפירוש דהי' מועיל כנ"ל והוי שפיר כי יקח כנ"ל. אך י"ל דבאמת מהאי טעמא הוי ספק דהא ודאי לא הוי דכוונתה הוא בתורת שליחות דשמא היא לעצמה שרצונה להתקדש כו' והוי כי תלקח כו'. ולכך הוי באמת ספק בנתן הוא ואמרה היא כנ"ל דשמא הוא בתורת שליחות ומהני כנ"ל:
אמנם עכשיו דהוי ספיקא שוב י"ל דגם ס' לא הוי דשוב לא הוי זכות לו כיון דעדיין אינה מקודשת גמורה וכמ"ש המל"מ בעשה שליח לקדש סתם וקידש קדושי ספק דהוי שינוי בשליחות דמסתמא אינו רוצה בספק ע"ש וממילא בסתם לא הוי זכות כלל וא"כ ממילא גם ספק אינו דלא שייך בשליחותו כיון שלא עשאה שליח והיא רק לעצמה והוי כי תלקח כו' ולכך אמר ספיקא הוא ומדאורייתא ממילא גם ספק לא הוי וחיישינן רק מדרבנן כנ"ל. וגם הרי"ף פ' דרק מדרבנן משא"כ בשאר ס' כנ"ל:
מ"ש לעיל דהרי את מקודשת ב' לשונות משמע עבר ולהבא. ובאמת ז"א כמ"ש תוס' גיטין ריש השולח דכמו הרי הוא הקדש דמשמע להבא ע"ש. אך אינו מוכרח דהא לא דמי לגמרי להקדש ע"ש. וגם דוקא בלשון הרי את מקודשת דהוא לשון הקדש משא"כ הרי את מאורסת כו' דאינו לשון הקדש כמ"ש תוס' לענין פשטה קדושין בכולה ע"ש:
למימרא דסבר שמואל ידים שאינם מוכיחות הויין ידים כו' ואמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו הא ל"ה לא הוי ידים כו'. והקשה בס' ע"י דלמא כשנזיר עובר לפניו הוי ודאי נזיר וכשאין נזיר עובר לפניו לא הוי רק ספק וגם בקדושין כשלא אמר לי הוי ספק קדושין וכשאמר לי מקודשת ודאי ע"ש:
ונראה לישב דהנה הוא ז"ל בעצמו כתב עוד דגם בנזיר עובר לפניו לא הוי ידים מוכיחות לגמרי רק דהוי מוכיח קצת והקשה ג"כ אמאי הוא נזיר ודאי כיון דלא הוי מוכיח לגמרי. ונראה דהנה תוס' ד"ה הב"ע כתבו דלכך בגירושין מגורשת אף דהוי ג"כ ידים שאין מוכיחות משום דבשלמא בקדושין אם לא אמר לי יכול להיות שקדש האשה לפנינו בתורת שליחות וכן בנדרים אם אין נזיר עובר לפניו יכול להיות דאמר אהא בתענית אבל בגירושין אינו יכול לגרש את אשת חבירו ולכך הוי מוכיח ומגורשת ע"ש:
ולפ"ז מיושב קושייתו השני' דבנזיר עובר לפניו ג"כ הוא ספק דז"א כיון דהוא ס' ממילא הוא ודאי דשפיר הוי ידים כמו בגירושין שאינו יכול להיות שכיון אהא בתענית ז"א דעל תענית הוי ידים שאינם מוכיחות לגמרי דלענין תענית לא מהני כלל מה שנזיר עובר לפניו ולא הוי בתענית כלל וממילא מוכח שכיון אהא בנזיר דהוא עכ"פ ספק וממילא דהוא ודאי כמו בגירושין. דבאמת קשה איך חלקו תוס' בין גירושין לקדושין ונזיר הלא גם בנזיר ודאי כיון אהא בנזירות דאי כיון על תענית הוי ידים שאינן מוכיחות. אך ז"א דגם עכשיו הוא ידים שאינן מוכיחות אבל בנזיר עובר לפניו ממילא כיון דאי כיון אנזירות הוי עכ"פ ספק ואי כיון על תענית לא הוי ידים כלל והוי עכשיו כמו בגירושין והוי נזיר ודאי:
ולפ"ז מיושב קושייתו הראשונה מאי פריך הש"ס דלמא סבר שמואל דאף באין נזיר עובר לפניו הוי ספק. ולפמ"ש א"ש דאם נאמר דבאין נזיר עובר לפניו ג"כ הוי ספק ובכל ידים שאינן מוכיחות הוי ספק א"כ נשאר קושיית ע"י השני' דאף בנזיר עובר לפניו לא הוי מוכיח לגמרי ולא יהי' אלא ספק וא"ל כמ"ש דכיון שהוא ספק ממילא הוא ודאי כמו בגירושין דלא יוכל להיות שכיון אהא בתענית דהוי ידים שאין מוכיחות. ז"א כיון דגם אם כיון אהא בתענית ג"כ הוא ספק כמו בכל ידים שאינן מוכיחות ממילא עכשיו שנזיר עובר לפניו ג"כ אינו אלא ספק דלא הוי כגירושין ופריך שפיר וא"ש:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |