אור שמח/אישות/ט

אור שמח ‏ אישות ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח ואינו יודע אם קידש וכו' הרי זה בחזקת שקידש כו':

כתבו רבוותא בתוספות, שלכל אדם אין לאסור ולקדש, דאם איתא שנתקדשה לא היתה חוזרת ומתקדשת אבל האי אסור כו' ואפילו באו כל הקרובות ואמרו שלא נתקדשו לא סמכינן אדיבורא בעלמא, וכוונתם, דאם רוצים הנשים להתקדש הרי חזינן דלא נתקדשו, דאילו נתקדשו לא היו מקבלים קדושין עכשיו שיהיו באיסור א"א כל ימיהם, אבל דבורא בעלמא אמרי, ולא סמכינן על דבורא בעלמא, ומינה אם נתקדשו אותן הקרובות לאחרים תו מותר בזו האשה שכל הקרובות שלה נתקדשו, וכן פסק הרמ"א בשם ריב"ש, אך דא הקשו, דיתומה קטנה תיאסר לכל אדם שמא אביה קדשה לזה השליח. והנראה לדעתי, דבאמת בכל אחת צריך למיזל בתר רובא ולומר דאותה אשה לא קידש קרובותיה, ואי משום דאשה לא ניידא דהדרה לניחותא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכדאמר רבי יוחנן בנזיר פרק ב' עלה דהך גופא, זה אינו, כיון דאינו ניכר תו לא שייך קבוע יעו"ש בתוספות, רק רבנן אחמירו לחוש למיעוטא, וטעמא דאילו שקלינן וטרינן עליה אם מותר באותן נשים, הלא אי בעי מקדש ואזיל כי אלפא ואם תתיר אותו לישא אשה, הלא לדבריך אין קץ, ומצי מקדש את הרוב גם המיעוט, ונמצא שיעשה איסור באותה שקידש קרובותיה לכן חששו חכמים ואחמירו עליו שלא ישא אשה, ואם תאמר גם כי מקדש הרוב עם המיעוט היינו בציור שיקדש כל הנשים כולן ג"כ לא עביד איסורא ודאי, דאימור אותה שקידש אשה זו אין לה קרובות כלל, או דהוו אז נסיבין לגברי, ז"א, דע"ז אני דן דצריך למיזל בתר רובא ולומר דכי קדיש השליח קידש אחת מרוב נשים, דאותן רוב נשים יש להן קרובות ואותן שאין להן קרובות הוי מיעוטא, וא"כ נמצא מכל הנשים שיש להן קרובות אם יקדש גם הרוב גם המיעוט ויבא עליהן יבוא לודאי איסור, לכן כיון דהספק נופל על כל הנשים בבת אחת אחמירו רבנן על המשלח שיהיה אסור גם באשה אחת ונאמר דהיא היא, וכן כי רמי ריש לקיש מקן מפורשת שפרחה גוזל אחד מהן, היינו דכל הגוזלות לפניו בספק דמצי לאתויי כולן לעולות וחד מנייהו חטאת ונמצא דמקריב שלא כדין, אבל כאן על קושיית תוספות, הלא על כל אשה איכא רוב שהיא מן הרוב נשים שלא נתקדשו להשליח, ובה לא מצי ליפול הספק בבת אחת, ושפיר לא שייך שיפגע גם הרוב גם המיעוט לכן שפיר אזלינן בתר רובא. ואין לומר שנאסור לה להתקדש לאדם אחר, דנאמר שאותו אדם יפגע גם בהרוב שלא נתקדשו גם במיעוט שנתקדשו לפלוני, ז"א, דהא בכל הנשים מותר באותן נשים המקבלות קדושין ממנו, דעל נשואין דידהו סמכינן דאמרינן שאותה שנתקדש ע"י שליח לא תקבל עוד קדושין, ורק אותה קטנה שמת אביה היא מיעוטא, דאף אם יקדש כל הקטנות שמתו אבותיהן גם כן יהיה מיעוטא ונאמר דהמקודשת ע"י שליח שמת ברובא איתא. וזה סברא ישרה:

ופוק חזי בתלמודא דבני מערבא פרק כלל גדול הלכה א', רמי מזה על הא דאמרו גדול שנשבה בין העו"ג דמונה ששה ועושה שבת כו' דיחוש לכולן, דוגמא דכאן דאסור בכל הנשים, והיינו משום דאם תיזול בתר רובא על כל יום שאינו שבת הלא יפגע גם בהרוב גם בהמיעוט שהספק נופל על כולן בבת אחת, וכיון דמספקא ליה צריך לחוש לכולן, וסוגיא דירושלמי מורה דאינו משום קנסא דבקטן שנשבה לבין העו"ג מאי קנסא שייך ועיין ש"ק ודוק. ובזה מבואר ירושלמי (פ"ג דדמאי הלכה ד') סירקית שהיא מסתפקת יום אחד כו' אפשר לה שלא להסתפק בתמיה, וכיון דמוכרין כל הימים ואת תיזול בתר רוב הלא גם האיסור תתיר. אבל בטוחן אמרינן דמן רובא פריש ולא הוחלף בשל טוחן כלל ולא תתיר האיסור בודאי והבן. ודוגמתה מצינו בפרק כל התערובות דטבעת של ע"ז שנתערבה במאה ופי' מקצתן השאר מותרים דאיסורא ברובא איתא, ואילו בשעת נפילה אם תפול לכמה שיהיה אסרו כולן משום דלא ידיע לן שעל כולם כאחד נופל הספק ולא שייך ליטול חדא ולומר דאיסורא ברובא איתא, דא"כ כי תתיר כולן אישתכח דאכיל איסורא בודאי אם לא דנפל חדא לים דעליה אין צריך אתה לדון, תו תלינן דאיסורא נפיל ודוקא תמן משום דמה"ת בטיל לא אמרינן כי נפלה חדא לים הגדול דאיסורא ברובא איתא וז"פ:

י

נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור שהיא מקודשת ואוסרה על הכל:

אבל לאחר שנתבגרה אינו נאמן כמו ששנינו במשנה, והביאה רבינו פרק י"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ד, שאפילו קדשתיה וגרשתיה אינו נאמן לשויה גרושה. והנה בקדושין לבתר דמייתי דאם עד אחד אומר לו אכלת חלב ושורך נרבע ונטמאו טהרותיך דנאמן, פליגי באמר לו עד אחד שזינתה אשתו דאביי סבר דנאמן ורבא סבר דהוי דבר שבערוה ואינו נאמן, והדבר צ"ע דא"כ לאביי אמאי לא מהימן האב לומר שהיא מקודשת וגרושה כיון דעד אחד נאמן ולדידיה שוה דבר שבערוה לכל האיסורים, וא"כ ליהימן האב דבאומר שורך נרבע אף קרוב ופסול נאמן, כן ליהימן הכא אף קרוב ופסול. ובשלמא לרבוותא בתוספות דשיטתן דוקא באומר שהיה לו לידע והוא שותק ומטעם שתיקה כהודאה א"ש, אבל להנך פוסקים רשב"א וסייעתו, דמפרשי אפילו באומר איני יודע ולא הוי ליה למידע כמו בההוא סמיא דהוי מסדר מתניתא כו' דלא היה לו לידע ואפ"ה סבר אביי דנאמן, אמאי אינו נאמן כאן האב כיון שאינה יכולה להכחישו דמקבל קדושיה וגיטה שלא מדעתה ושלא בפניה והיא ע"כ אמרה איני יודע. וכן קשה טובא לפי מה שפירשו בתוספות ורא"ש שדבר שהיה בידו אע"ג דעכשיו אינו בידו נאמן, וכמו גבי פועל בטהרות או זבחים דאי אמר אחר כן דנתפגלו או שנטמאו נאמן, א"כ כאן אמאי לא מהימן האב לומר שקדשה בעוד שהיה בידו לקדשה בעודה נערה, דמסתמא מיירי משנתנו אף אם בא ממדינת הים ואמר קדשתיה כשהיא נערה דהוי כאשכחיה בזימנא קמא גבי פועל דלא הוי מצי להודיע קודם, ויעוין בתוספות ישנים (כתובות כ"ב) תד"ה מנין לאב שנאמן כו', ומיהו אם אמר על בתו בוגרת קדשתיה כשהיתה קטנה נראה דאינו נאמן כו' כוונו ג"כ לזימנא קמא דבל"ז היא משנה ערוכה. ולומר דדבר שבערוה שאני קשה לאביי דלא מפליג מאי איכא למימר, ולומר דאין ה"נ אביי לטעמיה דסבר דדוקא היכי שבידו עכשיו נאמן, עיין פרק הנזקין, כ"ז דחוק, וכבר נתעורר בכ"ז המקנה בחידושיו ובדברי אמת לר"י בכר דוד סימן ו' עיי"ש:

והנראה לי בזה, דנתבונן, דהא ודאי דלענין ממון אינו חולק אביי על כל משניות דעד אחד אינו מחייב רק שבועה במטלטלין אבל לא בקרקעות, וא"כ נראה נא באומר שורך נרבע או נטמאו טהרותיך הלא לכאורה הוי ממון שהפסידו שהטהרות והשור המה ממונו, וצ"ל דהעיקר כיון דהעדות הוא על האיסור בדברים הנוגעים בין אדם למקום וממילא נפסד ממונו. אמנם יש לומר דבסברת אביי וכן לדידן בהך דבדבר שהיה בידו תו נאמן אף כי אינו בידו, יש עוד גדר אחד, וזהו דכל דבר שמחוייב ממון הוא ענין בא בפשיעתו כמו הזיקות גופו שאונס גמור פטור כמו שהוכיחו רבנן בתוספות ריש פרק המניח, וכן הזיקות ממונו הוא אם לא שמר שורו שאם שמרו כראוי פטור, וכן הודאות וחיובים ומקח וכיו"ב הכל מצד שהוא בעלים, אבל כאן אם שורו ירבע בפשיעת אחרים ובאונס מצד הבעלים או שיטמאו הטהרות או שיתפגלו הזבחים מצד פשיעת אחרים ובאונסן של בעלים, האם לא יאסרו, נמצא דעל זה אינו בעלים לכן עד אחד נאמן, או לשיטת התוספות בדבר שהיה בידו נאמן עכשיו אף שיצא מידו, ולכן לאביי באמר אשתך זינתה דנאמן אע"ג דמפסיד אשתו קנינו, בכ"ז הואיל וע"ז אינו בעלים דאף אם תזנה באונס מצד הבעלים ובלא ידיעתו כלל ג"כ אסורה להבעל נאמן העד, אבל באומר על בתו שקדשתיה שענין הקדושין הוא לא יתכן להיות בלא דעתה ורצונה עכשיו שהיא גדולה והיא אצל זה בעלים, א"כ כי אמר דמקודשת מעת נערותה הלא מפקיע זכותה והוי יותר מאילו היה מפקיע ממונה דאינו נאמן עד אחד, וגדולה מזו כתבו בשם הרא"ה דבאמרה מקודשת אני לפלוני ואמרה אח"כ אמתלא אינה נאמנת דהוי זכות פלוני כמו דבר שבממון דלא מהני אמתלא, כש"כ כאן דלהפקיע זכותה שיש לעצמה בקדושין ודאי דלא מועיל עדות האב, ואע"ג דהיה בידו לקדשה כשהיא נערה לא מהני עכשיו דאינו בידו, ודוקא להנך מידי דאינו תלוי בדעת ורצון הבעלים ואין זה ענין שבלתי אפשרי להיות אלא ע"י רצונו ודעתו בזה אמרינן דנאמן דמעיד אאיסורא על מעשה שאירע שאנו מודים שאף שהוא ממון של הבעלים בכ"ז להאסר עכשיו ע"י זה יש אפשריות להיות בלא דעתו ורצונו, וע"ז נאמן הואיל והיה בידו, אבל לדבר שבזכות האדם הוא ואי אפשר להפקע ממנו בלא רצונו ודאי דאינו נאמן להפסיד זכותו, ולכן בממון שבלתי אפשר להפקע ממנו ע"י פשיעת אחרים בלא רצונו אינו נאמן עד אחד, כן בכל מידי דזכות יש לו בזה דבעי דעתו ורצונו משא"כ בהנך דחשיב בתלמודין [אם לא ע"י אבדה דאבוד מכל אדם ונעשה הפקר אבל לא דרך הפקעה מרשות לרשות רק אם אין ברשות בעליו אז יכול להיות מופקר בלא רצונו ודוק] ובסימנים, וסימנים ועד אחד כיון דאומר שהוא של השני אינו נאמן כדבר שבממון דבעי שנים כמובן, ונכון לדעתי ודוק:

ובזה אנהיר לן מה דהוי קשה לן טובא, דהרמב"ן כתב הביאו ר"ן פרק האומר דמשו"ה תניא בסנהדרין פרק ז"ב דאם אמר להן אחד אני ראיתי אביכם שהטמין מעות כו' ואמר של מעשר הם כו' אין בידו ליטלן לא אמר כלום ואמאי הא עד אחד נאמן באיסורים לשיטתם באומר איני יודע ולא הו"ל למידע גם כן, ותירץ דממון הוא דאומר ממון מעשר ובפרט אם מע"ש ממון גבוה הוי, והוי כאומר של פלוני דבעדות ממון אינו נאמן, א"כ קשה הא דריש פרק האשה רבה דמדייק דעד אחד נאמן דאמר הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו אי קדוה"ג אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עלה אלא דאחר ואמר ידענא ביה דאיתשל מריה עליה היא גופא מנלן, מוכח דאם עד אחד נאמן להתיר האיסור מה"ת הוא הדין בהקדש, אף ע"ג דמפקיע ממון מרשות הקדש והוי טפי ממון דהקדש יותר ממעשר דהא אף אם מעשר ממון גבוה הוי אינו ברשות הבעלים אפילו הכי לבריה מורית מעשר כדאמרו פ"ק דקדושין (דף כ"ד) והכא במעשר דאתא מבי נשא עסקינן, שמת אביה והיה לו מעשר שני וירשתו עם שאר נכסים כו' עכ"ל רש"י. ואחר לא מצי פדי שלא מדעתיה ולא מצי אכיל שלא ברשותו, אעפ"כ הוי הפקעה דממון כש"כ דהקדש ודאי הוה מילי דממון, ואיך הוי ס"ד דעד אחד נאמן בהקדש, והיה לי לצ"ע, עד שראיתי להש"ש שעמד בזה, דלענין ממון אינו נאמן במה שבידו כמו שכתב רבינו אשר בפרק הניזקין דאטו בשופטני עסקינן דלענין טבל יתרום מכריו על של חבירו, רק כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חבירו, ורק משום מיגו כמו גבי מע"ש בסנהדרין שבידו ליטלן דבריו קיימים הא בידו לא מהני ואיך אמרו דבהקדש נאמן משום דבידו לפדותו, וקושיא דילן יותר חזקה כמובן:

אולם מה נאותים הדברים לפי סברתנו, דלהפקיע מן ההקדש מצי כל אדם ע"י פדיון ואינו צריך גזבר רק כל אדם מצי לפדות הקדשו, ונראה דאפילו לחלל שוה מנה על שוה פרוטה מצי מחיל ובדיעבד אם חיללו מחולל, א"כ הפקעה זו יכולה להיות בלא רצון ודעת הגזבר, לכן כי אמר שנפדה מהימן, וכן בקדוה"ג הלא מצי הבעלים להפקיע בלא דעת ההקדש ורצונו של הגזבר לכן כי אמר עד אחד דהבעלים נשאל על הקדישו לא אמרינן דזה עדות שבממון ואחד אינו נאמן, כיון דזכות ההקדש יכולה להפקע שלא ברצון הגזבר אין זה הפקעת ממון רק כמו היתר איסורים, דמה שמעיד הוא מעיד על ענין הנעשה רק בידיעת ורצון הבעלים שאם נשאל על הקדשו או פדהו הוא שלו ומכניס הממון לרשותו, אבל על מה שמפקיע הממון מרשותו של הקדש אין אנו חוששין רק הוי כמו כל היתר איסורים וכטבל שנתרם, לא כן באומר של מעשר שני הן, הרי להיות המעות מע"ש לא יכול להיות זולת רצון הבעלים ודעתו ככל דבר שבממון דדוקא אם מחלל המעות על מעשר שני הוי מע"ש, א"כ מה שאומר דהוי של מעשר הוי הפקעת ממון גמורה דמפקיע זכותו שבלתי אפשרי להפקע בלא קנין מהבעלים ורצונו, וזה ענין נכון בס"ד:

טו

קידשתי את בתך והיא אומרת לא קידשת אלא אותי וכו'. וכ"מ שתאמר אשה לאיש קידשתני והוא אומר לא קידשתיך מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם שאין לו בזה הפסד:

פירוש, אף באומר קדשתי את בתך, וא"כ כיון שאומרת קדשתני והוא יגרשה בגט תו יהא אסור בבתה שלדבריו מקודשת היא לו מכבר, דנמצא דישא בת גרושתו אפ"ה מבקשים ממנו, שכיון שאין נאמן בזה שאמר שהיא מקודשת לו והיא מותרת להנשא לכל העולם, תו אין לו בזה הפסד קרינא ביה, ולא מצי לומר היא יודעת בעצמה שבתה מקודשת לי לכן מבקשת גט וכי אגרשנה אז תהיה בתה אסורה לי ויכופו ב"ד לגרשה כדי שתהיה מותרת לכל העולם, לכן תני רבינו דאף בזה מבקשין הימנו גט, ומשום זה נקט רבינו הך בבא דמיותר לכאורה כמו דפריך הגמרא על המשנה דלא תני דינא דמבקשים ועיין ההמ"ג, ומבקשים לגרשה אף שבתה לא נשאת עדיין ופשוט:

טז

קידשתי את בתך והיא אומרת לא קידשת אלא אותי וכו'. וכ"מ שתאמר אשה לאיש קידשתני והוא אומר לא קידשתיך מבקשים ממנו שיכתוב לה גט להתירה לשאר העם שאין לו בזה הפסד:

פירוש, אף באומר קדשתי את בתך, וא"כ כיון שאומרת קדשתני והוא יגרשה בגט תו יהא אסור בבתה שלדבריו מקודשת היא לו מכבר, דנמצא דישא בת גרושתו אפ"ה מבקשים ממנו, שכיון שאין נאמן בזה שאמר שהיא מקודשת לו והיא מותרת להנשא לכל העולם, תו אין לו בזה הפסד קרינא ביה, ולא מצי לומר היא יודעת בעצמה שבתה מקודשת לי לכן מבקשת גט וכי אגרשנה אז תהיה בתה אסורה לי ויכופו ב"ד לגרשה כדי שתהיה מותרת לכל העולם, לכן תני רבינו דאף בזה מבקשין הימנו גט, ומשום זה נקט רבינו הך בבא דמיותר לכאורה כמו דפריך הגמרא על המשנה דלא תני דינא דמבקשים ועיין ההמ"ג, ומבקשים לגרשה אף שבתה לא נשאת עדיין ופשוט:

וכל אלו שטוענין הקידושין בשטען הטוען שהיו שם קידושין בפני עדים והלכו למדינה אחרת או מתו, אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא עדים אין כאן קידושין כמו שביארנו וכו':

הכי מתבאר בפרק האומר דהמקדש אף בעד אחד אין חוששין לקדושין אף אם שניהם מודים וכן פסק לעיל פ"ד הלכה ו', ובסוגיא שם, אמר רב אשי מה דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, א"ל התם לא חייב לאחריני הכא קא חייבה לאחריני, ופרש"י שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרו בה, וכן פירשו רבוותא בתוספות פ"ק דגיטין (דף ד') דבגרושין אסר לה על כהן, וצריך ביאור, דכיון דמממון ילפינן א"כ הלא תמן כל דבר קיים בלא עדים ולא איברו סהדי אלא לשקרא וכדאמר רב אשי בשמועה זו, ומאי שנא בקדושין וגיטין דבעי עדים לקיום הדבר ובלא עדים המעשה בעצמותה בטל, נאמר דהוי דומיא דממון רק אי מכחשי ע"ז אין נאמנין רק שני עדים, אבל המעשה בעצמותה קיימת בלא עדים ומהיכא תיתי ניליף מממון בהכחשת בע"ד לקדושין בלא הכחשה דבעי עדים, ועוד דעיקר דכתיב דבר בערוה הוא כי מצא בה ערות דבר, ותמן גבי טומאה כי נבעלה בלא עדים ג"כ אסורה לבעל, ובהדיא אמרו גבי ההוא סמיא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה וכן אמרו אם אמרה לבעלה טמאה אני תצא ותטול כתובה, ובפ"ק דכתובות (דף ט') ופתח פתוח כשני עדים דמי, וכ"ת מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה, ופירשו בתוספות, דדוד בעצמו יודע היה שאסורה לו יעו"ש, הרי דבזנות לחודא מיתסרא אף אם אין עדים על הזנות ולא ראו הזנות ועיין בש"ק שם, א"כ הך דבר דעריות הוא רק לגלות הדבר להאמינם בעי עדים, וא"כ איך אמרו בקדושין דבלא עדים המעשה בטל וזה צ"ע, ולא נתקררה דעתנו במה שפירשו בזה רבנן קדמאי שרמזנו בדברינו הקושי שיש בתירוצים:

וראיתי מי שתירץ, דבזה קדושין וגיטין עם ממון שוים דבעי עדים, רק בממון הלא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, משא"כ בקדושין או גיטין שחב לאחריני ולא מהימן בהודאתו ותו בעי עדים והאריך בזה, ואינו מיושב, דא"כ בשטר שחרור ג"כ בעי עדים משום דבהודאתו חב לאחריני היינו שאוסר העבד על השפחות בשחרורו, דאל"כ הלא זכות הוא לעבד שיוצא מת"י רבו לחירות, ורק לאחריני הוא חב ולכן לא מהימן בהודאתו ותו בלא עדים השטר בטל, ולפ"ז נמצא אם ישחרר העבד בכסף, אז ג"כ בהודאתו הוא חב לאחריני היינו אל השפחות שאוסרו עליהן וא"כ נאמר שאם משחרר בתורת כסף בלא עדים דהמעשה בטל וזה חדש לא שמענו. ותו אמאי לא יהיו נאמנים כששניהן מודים אע"ג דחבו לאחריני הלא בידם לעשות המעשה זו עכשיו שיאמרו שניהם דיכולים שיקדש לה האיש, וא"כ תו יהיו נאמנים כי שניהם מודין אע"ג דחבו לאחריני, וכמו גבי ממון דנאמן בהודאתו לחוב לאחרים מה שבידו לעשות עכשיו, וגדולה מזו מצאנו גבי גט שאם אמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה, אע"ג דחב לאחרים שאוסרה על כהנים אחר מיתתו, ונאמן מכאן ולהבא כדאמרו פרק יש נוחלין קל"ד, ובגיטין פרק השולח (דף מ'), האומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, ומהימן בהודאתו לשויה משוחרר אף עפ"י שאוסרו על השפחות הואיל ובידו לשחררו, וכיון דאם יודו שניהן יהיו נאמנים, תו מיקרי דהבעלי דינים המה כמו עדים על הקדושין, ותו כי מכחיש חד ג"כ הוי כמתו העדים או הלכו למדינת הים והמעשה בעצמותו קיים בלא העדים והיא שיודעת שנתקדשה אף בלא עדים בשעת הקדושין צריכה להיות אסורה לעלמא, ואמאי אמרו דנתקדשתי בלא עדים מותרת לעלמא ולית כאן אפילו חתיכה דאיסורא עליה, ותו מה שאמרו בתוספות דבגט חב לאחרים שאוסרה אכהן, א"כ היכי שהיתה כבר גרושה מבעל אחר, הלא הבעל השני אינו חב לאחרים והבעל אין לו אחים או שיש לו בנים שאינו אוסרה ליבמין, וא"כ יהיה נפ"מ לדינא, דבזה מהני עידי חתימה לחוד לר' אליעזר, וכן הא דפירשו בקדושין חב לאחריני שאוסרה לקרוביו, הקשה ברשב"א דגר וגיורת מאי איכא למימר, ופירש בשם ר"ח שאוסרה לכולי עלמא עבור קדושיו, אמנם גם זה פלא דאטו בזה חב לאחרים, מה שמפסיד היינו שאוסרה לעלמא או לכהנים, במה שאינה רוצית בהם ואטו זכות יש להן בה והוא מפסידן, אתמהה. והגם שמצאנו באם זכי מציאה לחבריה דזה הוי חב לאחרים, היינו תמן שכיון שהוא דבר הפקר שיד הכל שוין בזה והוא מקנה אותה בזכיתו לאחד, מקרי קצת חובה ואינו יכול לשלול זכות ההפקרי של הכל אם לא מצד דלנפשיה מצי זכי, אבל כאן דבלא רצונה ודעתה לא יכול לקדשה שום אחד, איך יתכן שזה מיקרי דחב לאחרים מה שאוסרה לעלמא מידי שהיא מודית שנתקדשה נאמר דהיא חב לאחריני שלאחריני יש זכות להן בה, הלא זה מוזר מאד דתבטל דעתה מעליה מידי שברצונה ובחפצה תלוי, ובכ"ז עמד הרשב"א בחידושיו והאריך בדבריו שאינם מספיקים לקוצר דעתנו להשקיט המבוכה שנסתבכו בזה:

לכן נראה לי, דהנה יש שני ענינים, אחד מה שנתחייב האדם שלא מדעתו כמו נזיקין, נזקי גופו ונזקי ממונו, קנסות, שכל אלה חייבתו תורה שלא לרצונו, בזה אין צריך עדים רק אם מכחיש, לבד בקנס דהמרשיע עצמו פטור, בזה לא שייך לומר שאם היה הדבר שלא בפני עדים דאינו מחויב, דמה ענין קיום הדבר שנתהוה החיוב על פעולתו בלתי רצון וכונה לעדות ונתחייב האדם אם פעל זה, רק להודע הדבר צריך עדים, ואם יודע בעצמו שהוא מחויב צריך לשלם, ויש ענין שנעשה ע"י פעולה שלא תתכן בלי רצון האדם כמו מתנה או מקח או התחייבות ושאר ענינים, בזה אמרו בש"ס לא איברי סהדי אלא לשקרא, ומזה הוכיחו רבוותא דאין צריך לקנין עדים, וטעמא דמלתא דאיהו גמיר ומקנה אף בלא העדים שאין דעתו לחזור, ואף בהודאה דעת רבים מפוסקים קדמונים דהודאה לא בעי שנים עיין ש"ך (סימן פ"א ס"ק כ"ב) בזה, ונראה דיש שני ענינים, אחד מה שהוא זכות לזה וחוב להנותן כמו נותן מתנה ומתחייב וכיוצא בזה, שומר וכי"ב, בזה הנותן גמר ומקנה אף בלא עדים שמצאנו שזכין לאדם שלא בפניו ושלא מדעתו אמרינן דזכות הוא לו, א"כ מכש"כ שלא יהדר בו המקבל מתנה, לכן גמר הנותן אף שלא בפני עדים. ונראה נא גבי קדושין כתבו רבוותא קדמאי ומהם הרשב"א בפ"ח מגיטין והובאו דבריו להלכה בסימן מ"ב, דאם ראו העדים עסק הקדושין אחורי הגדר כיון שלא ראו אותם המקדש והמתקדשת תו לא הוי קדושין כיון דאין קדושין בלא עדים, תו לא נתכוונו לקדושין ואנן סהדי דלא גמרו לכוון לשם קדושין אף ע"ג דהמה אומרים דכוונו לקדושין אמרינן דאינו כן. [ובזה א"ש בכתובות (דף ל"ה) הממאנת אין לה קנס ופתוי, ומוקי הגמרא בנערה, והקשו התוספות הא אם בעל אינה יכולה למאן. ולפ"ז י"ל דמיירי בראו עדים אחורי הגדר דאין כאן חשש קדושין וקנס משלם דהא איכא עדים ודוק]. ולכאורה זהו תולדה מהסיבה מההלכה הקודמת דאין קדושין בלא עדים אע"ג ששניהן מודים, ולעניותי נהפוך הוא, הסיבה להא דאין קדושין בלא עדים אף ששניהן מודים וכמו שביארנו, דבכל מקום הענין הוא זכות לאחד וחוב לשני, וא"כ אמרינן דהנותן גמר ליתן אף בלא עדים ואף במכר שהוא מוכר לו החפץ והלוקח מתחייב בדמי החפץ הוא באמת הרכבת שני דברים שהמוכר מכוון להדמים והלוקח מכוון להחפץ וזכות של הלוקח בחפץ יכול להיות ע"י מתנה, וכן התחייבות המחיר להמוכר יכול להיות זולת החפץ, רק שהם הרכיבו שני הדברים, וכל אחד שחפצו להשיג זה בהמקח וזה בהכסף, הוא זכות להמקבל, כמו הקבלת החפץ הוא זכות להלוקח והמוכר גמר ומקנה ליה, וכן הלוקח מתחייב בהמחיר שזה זכות להמוכר בלב שלם אף בלא עדים, רק שבצירוף שניהן שהם הרכיבו מרצונם הדברים זה בזה מסיבת זה לא הוי זכות גמור קבלת המקח להלוקח שצריך ליתן דמים עבורו, והלוקח חפץ לחבירו שלא מדעתו לא עשה ולא כלום, וגדולה מזו אמרו אפילו בשגילה דעתו ונתן לו דינר, אם זיכה לו ע"י אחר בשאר ימות השנה חוב הוא, ובמק"א יבואר בזה ואכ"מ, רק בקדושין ענין הקדושין אם אין האשה מתרצה הלא הקדושין הוא חוב לאשה שאגידא ביה ואסורה לעלמא, ואף דאמרו ניחא לאשה למיתב טן דו כו' זה דוקא אם גילתה דעתה, אבל לקדשה שלא בפניה הלא חוב גמור הוי, וכן ענין הקדושין גופא להאיש, הוי חוב אם אינו חפץ בה. ואף שכתב הרא"ש בפרק האיש מקדש דאם גילה דעתו שחפץ בה והלך וקדשה הוי זכות, דוקא אם חפץ בה, הא על צד שאינו חפץ בה אין לו חוב גדול מזה, שאין חפצו שיקרא שמו עליה, ושניהן רוצין בענין אחד הוא ענין הקדושין, א"כ אמרו דבלא עדים תו לא גמרי ומכווני לשם קדושין, דהיא חיישא שמא יכחיש האיש את הקדושין ושמא יחזור בו, דאם לא ירצה הלא הוא חוב גדול אליו, וכן הוא לא גמיר לשם הקדושין דחייש שמא תכחיש האשה ותחזור בה, ואם אינה רוצית בלב שלם הלא ליכא חוב גדול מזה, ואף אם יהיה לה כסף עבור הקדושין אין עיקר מגמתה אל הכסף, ועצם ענין הקדושין הוא המרכזי אליהם והוא בעצמותו חוב למי שאינו רוצה, וכל זמן דלא ידעינן שהן רוצין הוא חוב גמור לכ"א משניהן וא"כ לא גמרי ומכווני לשם קדושין דחיישי שמא יחזור אחד משניהן ויכחיש מעשה הקדושין, וכיון שאין מי שיעיד להעולם שהיא נתקדשה ויכול הדבר להיות מוכחש לא גמרי ומכווני לשם קדושין, משא"כ בממון המזכה לחבירו הלא גמר בדעתו בלב שלם לזכות לפלוני שיודע בנפשו שלא יחזור, ובמקח כבר בארנו שזה מורכב משני דברים נפרדים שעל כל דבר בפרט בעינן לעיוני רק על המזכה והנותן, זה בחפץ וזה בהמחיר כמוש"ב, וזה ביאור הגמרא, א"ל התם לא קא חייב לאחריני הכא קא חייבה לאחריני, היינו כמו שביארתי שבממון הלא לא מחייב המזכה לפלוני, לכן גמיר אף בלא סהדי ומקנה, אבל כאן בקדושין הלא חוב הוא אם לא ירצה אחד מהן תו לא גמרי ומכווני לשם קדושין דחיישי שמא יחזור אחד מהן ויכחיש את מעשה הקדושין, והתורה הכריעה דעתן דלא גמרי לשם קדושין רק לשחוק בעלמא, א"כ זה הדבר אשר דברנו, דמש"ה אין מעשה הקדושין קיים בלא עדים משום דלא מכווני לשם קדושין כאשר בארנו, ולכן אף אביי דסבר באשתו זנתה בעד אחד ושותק דנאסרה לבעל דוקא תמן דהביאה אוסרתה, משא"כ בקדושין כיון דיכולים להכחיש לא מכווני לשם קדושין וכמו שבארנו, ועיין בתוספות שם ד"ה אמר אביי מש"כ בזה. כנ"ל בזה, ומבואר מזה הספק שנסתפקנו לקמן גבי חופה אם בעי עדים דלא חב לעלמא שכבר נאסרה מאירוסין שלה על עלמא וכן על קרוביו והוא בקרובתיה, אכן לפי ביאורי, הלא אם אינו רוצה אחד מהן חוב הוא להן לכל אחד משניהן לכן לא גמרי לשם נשואין אם לא שיהא עדים בזה וכמוש"ב ודוק היטב:

ולכאורה הוינא מפרש, דבפרק מי שקינא תנן דכי מצא בה ערות דבר מיירי בעדות ראשונה קנוי וסתירה, והגם דבגמרא מוקי לזה על עדות טומאה ממש, פירוש דעל קנוי וסתירה לא צריך קרא דמבה ידענא, אבל מכל מקום מוקמינן עכשיו קרא גם על קנוי וסתירה. וכן אמרו בירושלמי ריש סוטה כי מצא בה ערות דבר, דבר זה הקנוי, כי מצא אין מציאה אלא בעדים, נמצא דהך קרא מיירי פשטיה בקנוי, ובקנוי בלא עדים אף שנסתרה אחר זה בפני עדים שהבעל יודע מהקנוי בעצמו מותרת להבעל אלמא דהקנוי לא הוה קנוי בלא עדים, דקנוי הוי קפידא דבעל ובלא עדים לא הוי קפידא, ובפרט דמצי מחיל לקנויו, לכן לעצמות הקנוי שיהיה קפידא צריך עדים, ובלא עדים כיון שיכולה להכחישו על הקנוי אין זה קפידא חשובה וכדמוכח מהא שאמרו לא לימא אינש לאינתתיה בזה"ז לא תסתרי עם פלוני, דלמא קיי"ל כר' יוסי בר יהודה דאמר קנוי ע"פ עצמו כו' ולר"א ולר"י לא חייש דמשום קנוי לחוד לא מיתסרא אף להבעל בעצמו שיודע שקינא לה, וא"כ לזה מקשינן גבי קדושין דאעפ"י ששניהן מודים אין הקדושין כלום וכמוש"ב, דכמו דקנוי הוא דבר הבא מן רצון הבעל כן הוא קדושין וגיטין, וזה היה נכון לומר כן. אמנם קשה מזו גופא דשם אמר ר"ח מסורא, דחיישינן בזמן הזה לריב"י דקינוי ע"פ עצמו, וכאן קיי"ל להלכה דמקדש בעד אחד אף אם שניהן מודים אין חוששין לקדושין. ואין לומר דדוקא שם לכתחלה אמר דלא ליקני לה בלא עדים, אבל כאן אם תאסור האשה המקודשת הוי כמו דיעבד, ז"א, דהא פסק רבינו סוף פרק כ"ד דאם אמר בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה כו' ה"ז אסורה, הרי דבדיעבד ג"כ אסורה ולכן המחוור כמוש"ב בס"ד:

אולם צריך ביאור גבי גיטין דבעי עדים מנ"ל הא לפי מה שבארנו הסברא דחב לאחריני הוא ענין דלא שייך רק בקדושין לא בגט שאינו תלוי רק ברצונו של המגרש ואיהי מתגרשת בעל כרחה דגמיר ומגרש אף בלא עדים. לזה נראה לי, דהנה ריה"ג ורבנן פליגי אם כותבין גט על האוכלים, ורבנן אי כתיב בספר כדקאמרת, השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא. ובזה לא פליגי כו"ע דבעינן ספירת דברים וריה"ג ג"כ מודה, וזה עצם הפירוש ספירת דברים שיהא הדבר ספור מהגט שהגיע גט כריתות ופטורין מהבעל לאשתו, וכיון דאיכא עדים הוא ספור לפנינו שהגיע בכוונה ורצון פנימי מהבעל לאשתו זה הגט, אבל בלא עדים צריכין אנו לידע ע"י בעל ואין זה סיפור דברים כלל, וכן כי איכא עידי מסירה הוא ספור לפנינו ע"י הגט ואינו צריך אל הודאת הבעל, אבל בלא עדים דמצי הבעל להכחיש כי לא הגיע מידו כלל ליד אשתו ואינו חפץ לכורתה ולשלחה מפניו, אין הדבר ספור לפנינו, ולכך כתב ידו שהוא כמאה עדים דמי, כשר בגיטין ואינו פוסל רק מדברי סופרים כמו גט שאין בו זמן שיכול לעשות הזמן כמה שירצה ולכך אם ניסת הולד כשר, ולפ"ז יכול להיות, דגם בקדושין מועיל כתב ידו דכיון שע"י כתב ידו הענין ספור מעצמו ואין צריך הודאת הבעל, שוב גמרי ומכווני לשם קדושין וגמרי ומקני דלא חיישי דלמא הדרי, ואף דיש להתעקש דאיהו לא גמיר לשם קדושין דשמא תחזור בה ותטמין את השטר, זה אינו, דא"כ למאן דסבר עדי חתימה מועיל בקדושין בלא עדי מסירה, אטו אמרינן דלא גמיר ומקדש דשמא תחזור בה ותטמין השטר קדושין ותכחיש, וטעמא, או דכיון דידע דאיהי גמרה ומקדשה ובטוחה בו דלא מצי הדר, תו גם איהו גמיר ומקדש וכמו שמצאנו סברא כזו בכ"מ, או דכיון דחזינא דטרח למיעבד מידי דלא מצי הדר תו אנן סהדי דגמיר ומקדש, ולכן אף כתב ידו מהני גבי קדושין, וכמו שמוכח בסוגיא דפרק ד' אחין ל"א, ויש בגרושין משא"כ בקדושין, וזהו דקדושין למעוטי זמן, דמוכח דבקדושין כתב ידו כשר ועיין חידושי הריטב"א בשם רבו, ובאמת מוכרח כן גם לפי האחרונים ובראשם הפני יהושע שדעתו דכיון דלחייב מיתה אחר הבא עליה צריכין עדים גמורים ולא מהני הודאתן תו לא מועיל המעשה של הקדושין לחצאין, וגם להיות קדושין לא מהני, אם לא באמרו שנתקדשה בפני עדים ומתו, דלפ"ז אמאי מועיל בעדי חתימה בלא עדי מסירה בקדושין למאן דאמר עדי חתימה כרתי, הא לחייב האחר הבא עליה לא מהני דמאן ראה המסירה, וצ"ל דכיון דאיכא עדים על החתימה תו אנן סהדי דהגיע לידה מהבעל ונוכל לחייב אחר הבא עליה אחרי שהוחזק השטר בב"ד, ומהני האישות כאילו היה בפני עדים, וכן בכתב ידו לכשיתחזק בב"ד הלא יועיל לחייב אחר הבא עליה. אולם סברתם אינו מחוור ואינו מבואר בלשון הגמרא ומה שכתבתי נראה ישר בס"ד:

ולפי מה שבארנו יש מקום לומר, דעידי חתימה בלא עדי מסירה לא מהני בקדושין, דכיון דליכא עדים על המסירה תו לא גמיר ומקדש שמא דתחזור ותטמין השטר או תקרענו וכמוש"ב, והוי א"ש לשון רבינו לעיל פ"ג, ועי' שם בלחם משנה שעמד אמאי לא ביאר דעידי חתימה לחוד מהני. ולפ"ז יש לומר דלא מהני רק לר' מאיר דאמר בפ"ב דקדושין (דף מ"ח) דלא מהני בלא עידי חתימה, הא המסירה ודאי דבעי עדים כמו שיטת ר"ת בתוספות פ"ק דגיטין (דף ד') ובריש פרק המגרש בגיטין לר"א דעידי חתימה כרתי בעי עדי מסירה בעת הנתינה כן לדידן בקדושין, משא"כ בגט דלא שייך חב לאחריני דמתגרשת בע"כ, וכן בעבד שמשתחרר בע"כ, ורק בדעת ורצון האדון בלבד תלוי ורק משום דכתיב ספר, או טעם שכתב רבינו לקמן פ"א מגרושין לכן מועיל עידי חתימה לחודא. ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ, ועיין בכ"ז רשב"א וריטב"א בקדושין ובתוספות ריש גיטין הנ"ל ותבין שורש דבר:

ודע דלתוספות מבורר דכתב ידו כשר בקדושין, דנסתפקו אם מועיל לכתחלה דאין צריך קדושין אחרים, דבשלמא גבי גט פסול משום דהוי כמו דאין בו זמן, אבל גבי קדושין דלא בעי זמן אפשר דכשר לכתחלה, או דפסול מדרבנן דכיון דאין עדים אימור נכתב שלא לשמה או שלא מדעתה, ועדים אינן כותבין עד שיהא מדעתה. אבל דמה"ת כשר זה פסיקא להו, רק שהרשב"א חילק דבגרושין לא הוי חב לאחריני, והא דבעי עדים הוא משום דכתיב וכתב, וכתב ידו מהני דהא כתב בעצמו, משא"כ בקדושין דיליף דבר דבר מממון דמחייב לאחריני בעי עדים ולא מהני כתב ידו, ותוספות לטעמייהו דגם בגיטין הוי חב לאחריני שפוסל אותה על כהנים וא"כ בעי עדים דומיא דקדושין מדבר דבר דכתיב גבייהו, ואפ"ה כתב ידו כשר דגילתה רחמנא וכתב לה, אם כן בקדושין ילפינן הויה מיציאה דכשר בכתב ידו, וזה שכתבו מספקא ליה לר"י אם כתב ידו מהני בקדושין פירוש דלא נבעי קדושין אחרים [דכיון שא"צ זמן מ"ל אם אין עליו עדים], דפסול דפסלוהו משום דהוי כאין בו זמן לא שייך כאן, ועיין רשב"א שם ותראה עיקר סברתו דבקדושין שייך למילף דבר דבר מממון דמחייב לאחריני שאוסרה לכו"ע משא"כ בגירושין, וא"כ עדים מנ"ל מדכתיב וכתב ונתן, ולפ"ז מועיל כת"י משא"כ בקדושין איכא גז"ש דבר דבר יעו"ש, ופשוט מאד, לולא שלא עמדו ע"ז המחברים ודוק:

והנה אם עדים ראו מעשה הקדושין זה אחר זה ודאי לא הוה קדושין, דסוף סוף לא כוונו לשם הקדושין במעשה קדושין, ראשונה שלא היה רק עד אחד, ואף לשיטת רבוותא כיון דידעי לה דלאו קדושין הויא ואפילו להאסר לעלמא ואין המעשה קיים תו לא כוונו לשם קדושין, ועיין בית יוסף חו"מ (סימן כ"ט) שכתב כן בטעם התוספתא דנתיחדה עמו שחרית בעד אחד כו' וכן פסק רבינו לקמן פ"י מהלכות גרושין (הלכה יח) נתיחד עמה בפ"ע והוא שיהיו שני עדים כאחד, ועיין בהרב המגיד בזה, והא דמדמה הירושלמי פ"ק דסוטה נסתרה עמו בעד אחד שחרית וע"א בין הערבים לנתיחדה עמו שחרית כו' או דמפרש שכל אחד מעיד שנתיחדה עמו שחרית בפני שני עדים והאחר מעיד שבין הערבים נתיחדה עמו בפני שני עדים, דאז דמי לסתירה שאם נסתרה אף בלא עדים כלל אסורה, וכן אם ראה הבעל שנסתרה ג"כ אסורה כמוש"פ רבינו לקמן (סוף פרק כ"ד), ואין צריך עדים רק לברר האמת אבל לא על גוף המעשה, ועיין בשו"ת שאגת אריה הנוספות שהגיה בירושלמי דדמי לקנוי יעו"ש מה שדיבר בזה, אבל דא צריך ביאור אם ראו העדים כאחד אך לא ראו זה את זה רק אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, אע"ג דכבר הכריעו כל הפוסקים דעדות איסור דמי לעדות ממון וכמו שמוכח בגמרא דסוגיין דפריך אי מה ממון הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף כאן כו', הרי דעדי קדושין דמי לעדי ממון, ועיין ב"י שם בסימן כ"ט ובשו"ת משאת בנימין (סימן נא) מה שהביא בזה. בכל זה דוקא גבי ממון דאם נאמר דהאחד משקר הלא העד השני מעיד אמת ומגיע לו המנה, ולא כן בקדושין אם נאמר דאחד מעיד שקר הלא נשאר קדושין בפני עד אחד ולא כוונו לשם קדושין כלל והוי כמשחק ולא מקדש, ואימת מהני עדות שני עדים דוקא שנאמר דשניהם משקרים זה האמינה התורה, וכיון דקדושין אם תאמר דאחד משקר הלא בטל העדות אף אם אמת בפי העד השני שלא כוונו לשם קדושין, ואם כן נאמר דבעי שיהיו העדים רואין זה את זה, וזה חדש, בפרט דרק אם נתיחדה עמו שחרית כו' פליגי בתוספתא, מוכח דבפני שני עדים אף ששניהן אין רואין זה את זה בודאי מצטרפין:

אולם אם נאמר כה, יש מקום בראש להרהר אחרי דברי רבינו בהלכות עדות פ"ד, ז"ל, כיצד היה אחד רואהו מחלון זה כו' והעד האחר רואהו מחלון זה כו' היה זה המתרה רואה אותן כו' אע"פ שאין העדים רואין זה את זה מצטרפין, ולפ"ז דילמא חד מנייהו משקר בראייתו דעל ראייתו לא אמר העד השני מידי, וא"כ נשאר עד אחד שראה, ותו האיש אע"פ שידוע לן בבירור שעבר עבירה תו אינו בר חיובא דהמתרה עבד או אשה או פסול וכי"ב וכמו שאמרו שאם העידו אנשים שהרג בו' בשבת ואח"כ באו עדים אחרים שהרג באחד בשבת קודם, והוזמו הראשונים נהרגין דבעידנא דאסהידו לאו בר חיובא הוי, ואע"פ שיש מקום לחלק דשם עבר העבירה שמחוייב עליה מיתה ואין בזה שום חסרון רק מה שאין עליה עדים, וכיון שכן נאמנין, משא"כ הכא דאם האחד משקר הלא נשאר קדושין בפני עד אחד ולא גמר ומקדש רק עשה מעשה שחוק, מ"מ אם נאמר דכיון דעל ראיית העד ליכא רק אחד חיישינן דילמא משקר אחד שהוא לא ראה, רק שני אנשים לא משקרי, א"כ דילמא אימת אמר רחמנא דמיקטל דוקא ששניהן ראו זה את זה, הא בצירוף המתרה חיישי שמא אחד משקר וגברא לאו בר חיובא הוי [ועוד דיש לומר דכיון דבעי שיתיר עצמו למיתה נראה דבעי שיראה העדים דאל"ה דילמא אי ידע דאיכא עדים דמצי לאסהודי עליה הוי פריש ולא עביד, רק משום דלא ידע דאיכא עדים, והא דהתיר עצמו למיתה הוא משחק, ועיין דברי רבינו בהלכות סנהדרין פרק י"ב. ולפ"ז בכה"ג דילמא חד משקר וא"כ לא ראהו רק אחד שעשה העבירה ולא התיר עצמו למיתה דהיה משחק ואילו הוה ידע דאתו סהדי לא הוה עביד וא"כ חסר ההתרה למיתה ודוק, ופרט זה עדיין צ"ע], ובודאי דהעיקר כמו"ש בתשובות המיוחסות לרמב"ן (סימן צד) בזה דעד אחד אינו חשוד לשקרן שהרי עד אחד קם לשבועה ופעמים לממון כשאינו יכול לשבע ואין חושדין אותו לשקרן רק דגזה"כ דתורה לא החשיבה לעדותו, ולכן כי מסהדי שנים על דבר אחד מעשה אחת אמרינן דחשובה עדותן, ולכן הוי עדות קדושין גמורה, ודוק היטב בכל מה שהעליתי בזה בס"ד, ועיין מש"כ בהלכות עדות בזה:

כ

האשה שעשתה שליח לקדשה והלך וקידשה ובעת הליכתו ביטלה השליחות וחזרה בה ואין ידוע אם קודם שקיבל לה הקידושין חזרה כו' הר"ז מקודשת מספק וכו':

עיין ההמ"ג. ובירושלמי שם על הך משנה, ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דר"י אמר אדם מבטל שליחותו בדברים, פירוש, ואף אם לא קדשה עצמה רק שביטלה שליחותו ג"כ אינה מקודשת לראשון, פתר לה משום חומרא דעריות, ר' יוסי ב"ב שמע לה מן דבתרא, וכן האשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה היא וקדשה את עצמה ולית הדא פליגא על ר' יוחנן דר' יוחנן אמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום חומר בעריות. הנה שיטת הירושלמי דבקדושין וגיטין עשו רבנן דאינו חוזר ומבטל שליחותו בדברים, או משום דבקדושין עביד אינש מדעת שלמה ובהסכם גמור וכמו"ש הר"ן בסוף נדרים, דמש"ה לא מצי לחזור תוך כ"ד. לכן גם השליחות לא מצי לבטל בדברים דבלב שלם גומר ומשוי שליח לענין חמור כזה גיטין וקדושין ובהסכם גמור, וכן כתב רבינו דאחר שנגמר מעשה הגט לא מצי לחזור תוך כ"ד לבטל השליחות כמש"כ פרק ו' הלכה ט"ז עיי"ש, רק דבזה פליג תלמודין על הירושלמי דכל זמן שלא נתן הקדושין או הגט לא מצי לחזור ולבטלו. והנה מה דר' יוסי ב"ב מייתי ראיה מסיפא טפי מרישא, נראה ע"פ מה שבארנו בחידושי דענין הקדושין לא דמי למקח דעלמא, דבכל מקום הקונה קונה והמקנה מקנה, משא"כ בקדושין דאיהי לא עבדה מעשה מצדה וכי יקח כתיב ולא כי תקח, ורק הבעל מקדש ועושה אותה כהקדש לעלמא שתהא אסורה לכל העולם ומשום זה מיקרי כפדאוהו אחר שמצדה אין אנו מדברים כלום בתורת הקנאה כמו שכתב רבינו נסים בפ"ג מנדרים, שבכל מקום מה שנתן או מכר זכות שהיה לו נותן לאחר שיהיה זה לפלוני, משא"כ בקדושין אטו כשהיא לעצמה יש בה פרט מפרטי האישות, רק שהיא מותרת לכל אדם, וכי הבעל מקדשה הוא עושה עליה איסור אישות לכל אדם זולתו ולא מצי למכור זה לאחר, רק שהוא מתירה בגט, א"כ הוי כהקדש לכן מדמה הגמרא דליתפשטי קדושין בכולה מה שלא מצאנו במקח דעלמא, וכן בחצי שפחה וחצי ב"ח קא מספקא אם גמרו או פקעו יעו"ש, ולכן אין מקום לנתנה היא ואמר הוא, וכן השטר הבעל כותב, שהיא אינה כמקנה בעלמא, ורק באב בקדושי בתו מצאנו מחלוקת בזה בין בבלי לירושלמי, דבבלי שקיל וטרי בפ"ק (דף ט) דמנ"ל דבעל כותב דילמא האב כותב שהלא מעשה הקדושין לא נתהוה בעצמותו, רק שיש לו זכות בבתו לקבל קדושיה ונותן זה הזכות להבעל, וכן הויא ברשותו לענין הפרת נדרים, וכעת עיילא ברשות בעל והוי טפי כמוכר בעלמא ומצי לכתוב שטר, בתי מקודשת לך, או לא, משום דאין לו זכות אישות בה, שכל זכיות ממון שיש באשה לבעל הוא אך מדבריהם, והפרת נדרים הוא ענין מסובב מהאישות, שאחרי שאגידא ביה היא נודרת על דעתו דבעל, שזה עיקר טעמא דרחמנא, וכמו דפריך בפרק המגרש והרי הפרת נדרים זה אוסר וזה מתיר שאני כו' שכן אשה נודרת ע"ד בעלה לכן לא מכר זה הזכות בעצם להבעל מה שיש לו ולא דמי למקח דעלמא שנותן לו זכותו ומייתי מקראי ומברייתא דבעל כותב דכי יקח דכתיב בקדושי אביה כתיב וכמו שכתב בתר כן את בתי נתתי. אולם הירושלמי סבר דזה ענין מכר אצל האב שהרי הוא רק זכות שיש לו קדושין בבתו ונותן להבעל ולא דמי להאשה שכן היא המתקדשת ובה פועל הבעל מעשה הקדושין שאוסרה לכו"ע, לא כן אב הוא מוכר זכות שיש לו בבתו כזכות שיש לו בשדהו ונותן להבעל, וכיון שכן אם כתב האב קדשתי לך בתי מהני, וכמו ששנינו בהדיא בירושלמי (פ"ק הלכה ב'), סדר קדושין כך הוא, אני פלוני קדשתי בתי לפלוני יעו"ש, דעיקר לשון קדושין אצל האב כן הוא וטעמו כמו שבארנו, אבל באשה שכתבה הנני מקודשת לך ודאי דלא מהני אף להירושלמי, ודבר זה פרשתי בחידושי באורך. וכיון שכן א"ש דמרישא לא קשה לר' יוחנן, דנוקמא כגון שעשה האב שליח שמסר לו להשליח שטר קדושין קדשתי בתי לפלוני, וכיון שמסר לו שטר הוה אמינא דמעשה הוא אף שלא נגמר ענין הקדושין וכמו דהוי חשיב הגמ' בתלמודין נתינת מעות לאשה להתקדש אחר שלשים למעשה יעו"ש ריש פ' האומר דאמר ואע"ג דאיכא למימר כו' כמעשה דמי, ולכן לא מצי לבטל בדברים, וכי אמר ר' יוחנן במילי כמו עשה שליח לתרום וכי"ב, לכן מייתי מסיפא דהיא שעשתה שליח דשטר שלה לא מהני מאומה כמוש"ב, דהוה נתנה היא ואמר הוא וכי יקח ולא כי תקח ולא עשאה רק שליח לקבל קדושיה [שיש פוסקים בזה דשליח שלה לא משוי שליח דהוי מילי, עיין סימן ל"ה סעיף ו'], דזה הוי רק דברים בעלמא ואפ"ה אינה חוזרת בלא מעשה מוכחת שעשתה שקבלה קדושין מאחר, ומזה קשה דאין אדם מבטל שליחותו בדברים, וזה נכון בפשט הירושלמי ודוק:

כא

והדבר ידוע שכתובה שכתב לאחת מהן אבדה כו':

בהשגות שאם התנה לה סתם אעפ"י שלא כתב חייב וכו'. הנה בודאי תנאי מהני דהוי כתנאי שכירות דמהני ומצי להתחייב, רק פליג על רבינו, דהא דקנסוהו בקידש בביאה לשלם לכל אחת כתובה, היינו באופן דנתחייב לה על ידי מעשה הביאה, וחייב את עצמו, שהאשה שתתבענו והוא לא יכחישה, לומר נתקדשתי לך בביאה ונתחייבת לי כתובה, יתן לה. אבל באומרת כתב לי כתובה והכתובה אבדה, הלא לא התחייב א"ע רק באופן שתוציא את כתובתה והיא נחתא אדעתא דהכי דעל ידי כתובתה תגבה, או בעדים שכתובה שהיה לה ממנו נאבד, תגבה שאל"כ יוכל לומר פרעתי ובפרט כשימות טענינן ליתמי פרעתי, בזה אינו חייב לתת כתובה לכל אחת, והגע נא בעצמך למ"ד אין כותבין שובר אינו צריך לפרע מחשש שמא יחזור ויגבה ע"י השטר או ע"י עדי השטר, וכיון שכאן צריך ליפרע לעוד ארבעה ועשו חכמים הספק כודאי לו שחייב לה, אבל הוי כמשלם עוד ארבעה עבורה ומאי מהני כתיבת שובר שלה ודאי דאינו חייב בלא כתובה, ואף דהוא גרם שאינו יודע אם אינו חייב למי שאינו חייב, בכל זה הא גם לה בספק לו אם הוא חייב ומן הדין פטור, כן סברת הראב"ד ז"ל, והוא נכון ודוק:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.