משנה למלך/אישות/ט

משנה למלך ‏ אישות ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה וכו'. מימרא בפרק הריני נזיר (דף י"ב) (* א"ה עיין במ"ש ה' המחבר פרק ד' מהלכות בכורות דין א') ובעיקר הדין בשניות איכא לעיוני טובא דאף שכתבנו לעיל (* א"ה נתבאר לעיל בפ"ז דין כ"א ושם נאמר) דמדברי רש"י ורבינו והטור מוכח דקרובות שיש להם שניות לא נאסרו, אפשר לומר דטעמם הוא משום דס"ל כסברת התוס' דהא דאסור בכל הנשים שבעולם אינו אלא מדרבנן ומשום קנסא ומש"ה ס"ל דבקרובות דשניות לא גזרו דאעיקרא דדינא בקרובות דעריות אין איסורם כי אם מדרבנן אבל לדעת הרמב"ן דאית ליה דהאיסור הוא מן הדין וכמ"ש הר"ן בשמו פרק התקבל וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם (* א"ה וכ"כ ה"ה הכא בפירקין יע"ש) אפשר דלסברא זו אסור אף בקרובות דשניות. והשתא דאתית להכי האומר לשליח צא וקדש לי אשה פלונית דאסור בקרובות שיש לה אפי' שניות דהא איסורו של זה אינו מחמת קנס אלא מדינא אפילו אליבא דהתוס'. ומ"מ נ"ל דאף אליבא דהרמב"ן דאית ליה דמה שאסור בכל הנשים הוא מן הדין ולא מחמת קנס אפ"ה מותר בנשים שיש להן קרובות שניות דהא לכ"ע אין האיסור אלא מחמת ספק דהא אמרינן דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו כי אם לחומרא ולא לקולא וכדאיתא בפרק התקבל (דף ס"ד) וכיון דלכ"ע מחמת ספק הוא אפשר דדוקא בספק איסור תורה נאסר אבל בספק של דבריהם אינו אסור. וזה נוח לי כי היכי דלא נשוי מחלוקת במה שלא מצינו שנחלקו בו. ומה גם לפי מה שכתבתי לעיל (* א"ה נכתב בפרק ז' דין כ"א יע"ש) דמסוגיית הגמרא מוכח דאינו אסור כי אם בקרובות דעריות ולא בקרובות דשניות. ולפי זה אף באומר צא וקדש לי אשה פלונית ומת השליח אינו אסור אלא בעריות דאותה אשה אבל לא בשניות דאותה אשה וכדכתיבנא:
והא דכתיבנא דאפילו אליבא דהתוס' דאית להו דמה שאסור בכל הנשים הוא מדרבנן ומשום קנסא באומר צא וקדש לי אשה פלונית דאסור בקרובותיה מדינא, לדעתי איכא לעיוני טובא שהרי התוס' כתבו בזה שני טעמים לומר שאין איסורו מן הדין. חדא משום דאית לן למיזל בתר רובא ורובא דנשים מותרות לזה. ואף דבגמרא דנזיר משמע דס"ל דאשה הוי קבוע כבר כתבו התוס' בפרק התקבל דלא חשיב כקבוע שלא תתבטל ברוב דבדבר המתערב ואינו ניכר לא אמרינן דליהוי קבוע דידיה כמחצה על מחצה אלא כלומר דמחמת קביעותה קנסינן וכ"כ התוס' שם בנזיר כדברים האלה יע"ש. ולפי טעם זה פשיטא דהאומר צא וקדש לי אשה פלונית דאסור בקרובותיה מן הדין דהא הכא לא שייך טעמא דרוב. אך כתבו התוס' טעם אחר דאין זה חזקה גמורה דאינה בידו להתקדש שמא לא תתרצה. והנה טעם זה שייך אף באומר צא וקדש לי אשה פלונית. וק"ו הדברים אם באומר צא וקדש לי אשה סתם דרחוק הוא להעלות על הדעת ששום אשה שבעולם לא תתרצה להתקדש לו אפ"ה אמרינן דליכא חזקה משום דאפשר דלא נתרצית שום אשה שבעולם להתקדש לו. כ"ש באומר צא וקדש לי אשה פלונית דאפשר דאותה אשה לא רצתה להתקדש לזה המשלח דפשיטא דלא אמרינן בזה חזקה שליח עושה שליחותו וכיון שכן נראה דמותר בקרובותיה היכא דמת השליח דמדינא אין כאן חזקת שליח וקנסא ליכא דהא קנס לא שייך אלא במצוה לקדש אשה סתם אבל באומר צא וקדש לי אשה פלונית לא שייך קנס וכמבואר:
ומ"ש הריב"ש בסימן פ"ב דגם העושה שליח לקדש לו אשה ידועה דנאסר בקרובותיה מטעם חזקה זו. הוא אליבא דהרמב"ן שהרי הרב שם לא הביא כי אם סברת הרמב"ן. אבל לעולם דלסברת התוס' האומר שיקדש לו אשה ידועה מותר בקרובותיה וכדכתיבנא. וראיתי להרב בעל המפה סימן ל"ה שכתב וז"ל י"א דה"ה אם צוה לקדש אשה פלונית ומת השליח נאסר מיד בקרובותיה מטעם חזקה שליח עושה שליחותו ריב"ש סימן פ"ב ויש חולקים בזה תוס' פרק התקבל ע"כ. הרי לך מבואר כמו שכתבתי דס"ל להרב ז"ל שלדעת התוס' האומר צא וקדש לי אשה פלונית אינו אסור בקרובותיה. אך ראיתי לחכמי אשכנז בעל ט"ז ובעל ח"מ ובעל בית שמואל שכתבו דע"כ לא כתבו התוס' דהוי משום קנס אלא במה שאנו אוסרים אותו בכל הנשים שמן הדין לא היה לנו לאסור אותו בכל הנשים אלא למיזל בתר רובא ומה גם שהחזקה אינה בריאה לפי שאין ביד השליח לקדש אבל באומר שיקדש לו אשה ידועה מה שאסור בקרובותיה של אותה אשה מן הדין הוא ולא מטעם קנס דאין כאן חומרא גדולה ובודאי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אף שאין בידו לקדש לו אשה ואפילו לקולא היה בדעת המקשה לומר גבי גט דחזקה שליח עושה שליחותו וגירש את אשתו מכ"ש לחומרא עכ"ד. (* א"ה כתב ה"ה וז"ל ושמעתי שיש מדקדקים מכאן שאדם יכול לקדש קרובתו לאחר ולהיות שליח להוליך לה קידושין וכו' ולהיות שליח קבלה שלה פשוט הוא בהאיש מקדש וכו'. ועיין מ"ש הרב המחבר לעיל פ"ג מהלכות אלו דין י"ד):
ומ"ש רבינו ואין אדם עושה שליח לקדש לו אלא אשה שיכול הוא לקדשה בשעת השליחות. שם בגמרא לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי ע"כ. והקשו התוס' וא"ת דהא מעשים בכל יום שהאשה אומרת לחבירתה לושי לי קמח והפרישי חלה בעבורי ואיך נעשית שליח בדבר זה הא בשעה שעושה אותה שליח לא היתה יכולה להפריש בעצמה חלה מקמח זה שאינו בר חיובא שאין מפרישין חלה מקמח. ותירצו בשם ר"ת דיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש ודברים שבידה קיימים דאין זה דבר שלב"ל כיון שבידה ללוש ולגלגל העיסה קרי שפיר דבר שבא לעולם כדאמרינן בפרק האומר פירות ערוגה זו תלושה יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברת לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימים דכל שבידו לעשות לאו כמחוסר מעשה דמי. ואח"כ הוקשה להם דא"כ דכל שבידו לעשות לא חשיב מחוסר מעשה למה הוצרך ר"ת לומר דטעמא דאשה עושה שליח להפריש חלה לאחר שתלוש הוא משום שיכולה המשלחת להביא עיסה מגולגלת אימא דשאני עושה שליח לקדש לו אשה נשואה שאין ביד המשלח שיגרשנה בעלה ולפ"ז אין בידו לקדשה עכשיו ומש"ה אינו עושה שליח שיקדשנה לו השליח לאחר שיגרשנה בעלה אבל באומר שיפריש חלה לאחר שילוש חשיב שפיר שליח כיון שביד המשלח ללוש ולהפריש הימנה חלה וע"כ לא אמרינן דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח אלא בדבר שאינו בידו אבל דבר שהוא בידו אף שמחוסר מעשה מצי משוי שליח. ולזה תירצו דמ"מ בהאי טעמא לחודיה לא סגי לן למימר דמצי למיעבד שליח כיון שבידו ללוש ולגלגל מדאמרינן בפרק הבא על יבמתו האומר לחבירו כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט מפני שבידו לגרשה ובעי התם ליבמתו מהו ומאי קא מיבעיא ליה והא בידו לבא עליה ולגרשה. אלא ודאי כיון דהשתא לא מצי לגרשה לא משוי שליח כיון דמחוסר מעשה לבא עליה ה"נ כיון דהשתא איהו לא מצי להפריש חלה לא חשיב מה שבידו ללוש ולגלגל לענין שיוכל לעשות שליח כיון דמחוסר לישה וגלגול ע"כ. והנה לפי מסקנת התוס' טעמא דחלה היא משום דיש ביד המשלח להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח זה לכשיהיה נילוש וכמ"ש בתחילת דבריהם. וראיתי למהרימ"ט ז"ל בתשובת חה"מ סימן כ"ג שתמה בדברי התוס' הללו דמנא להו דהעושה שליח שיקדש לו אשה לאחר שיגרשנה בעלה דלא מהני ומאי דאמרינן בגמרא הכוונה היא דמסתמא אין בדעת האדם לשוויי שליח אלא במאי דמצי עביד השתא דמאי דלא מצי עביד השתא לא אסיק אדעתיה ולא שווייה שליח אבל אי פריש פריש. ובהכי ניחא הא דמעשים בכל יום שאומרת אשה לחבירתה שתלוש ותפריש לה חלה אע"ג דלא מציא עבד בעודו קמח שהרי בפירוש עשתה אותה שליח לכך. וכתב עוד שדברי רבינו ז"ל שקולים הם ומצינן למימר דס"ל דטעמא דמילתא הוא משום דלאו דעתיה עלייהו אבל אם פירש ש"ד ע"כ. (* א"ה ודברי ר' ירוחם נכ"ב ח"ג דייקי כדברי מהרימ"ט שכתב וז"ל ומותר ג"כ בנשים שהיו נשואות וכו' כי כשעשאו שליח לא עשאו אלא על הנשים שהיה הוא בעצמו באותו זמן יכול לקדשן ע"כ). ונוראות נפלאתי על הרב ז"ל דהא בגמרא הקשו על זה מההיא דתניא האומר לאפוטרופוס שלו כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהיו מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפירנו טעמא דאמר רחמנא הא לאו הכי אפוטרופוס מפר. הרי דס"ל לסתמא דתלמודא דמילתא דלא מצי עביד השתא אפי' שעושה אותו שליח בפירוש לא מהני ומשום הכי אוקמוה לר' יאשיה כר"א שיכול אדם להפר לאשתו קודם שתדור ולהכי איצטריך קרא למעט שליח, אבל לרבנן דאית להו דאינו יכול להפר קודם שתדור לא איצטריך קרא למעט אפוטרופוס דכיון דאיהו לא מצי עביד השתא פשיטא דלא מצי משוי שליח. (* א"ה וכן מבואר בדברי הרא"ש והר"ן והרשב"א בנדרים (דף ע"ב:) כמו שיע"ש דמאותה סוגיא נמי מוכח דלא מצי משוי שליח מדפריך והא לא שמע, וכ"ת אמאי לא קשיא ליה נמי מההיא דהאומר כתוב גט לפלונית לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט דטעמא משום דמילתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמ"ש התוס' בפרק ר"ג (דף נ"ב.) י"ל דס"ל להרב המחבר דאי מהא יש לו למהרימ"ט לדחות דדילמא טעמא משום לשמה כמ"ש הרמב"ם פרק ו' מהלכות גירושין דין ג' יע"ש). ועוד אני תמיה דמעיקרא ס"ד דטעמא דרבא הוא משום דכי משוי שליח במילתא דקיימא קמיה במילתא דלא קיימא קמיה לא משוי שליח והקשו לזה ממתניתין דנזיר דקדמאה מי איכא בתראה קמיה דאסיק אדעתיה וכיון דלא אסיק דעתיה עליה לא יצא ידי נדרו ותירצו אלא מילתא דמצי עביד וכו'. ואם כדברי הרב ז"ל דמילתא דלא מצי עביד השתא לאו דעתיה עליה אכתי תיקשי מתניתין דנזיר דהראשון בשעה שאמר ועלי לגלח לא היה יכול לגלח השני לפי שעדיין לא נדר בנזיר וא"כ לא היה דעת הראשון על השני. אלא ודאי דלפי מסקנת ההלכה לעולם דעת האדם הוא אפילו אמילתא דלא קאי קמיה ואפי' אמילתא דלא מצי עביד השתא אלא דשליחות שאני דלא מצי עביד אלא במילתא דאיהו מצי עביד השתא אבל במילתא דלא מצי עביד השתא לא מהני השליחות וכמ"ש התוס' ואין חולק בזה. באופן דאף אם עשאו שליח בפירוש שיקדש לו אשה פלונית לאחר שיגרשנה בעלה לא מהני ולא חשיב שליח:
ולפי זה יש לדון באשה שהיתה ספק מקודשת כגון שזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ובא אחר ועשה שליח שיקדש לו אשה זו לאחר שיגרשנה המקדש הראשון מהו. מי אמרינן דחשיב שליח שהרי איהו אם היה מקדשה היו תופסין בה קידושין וא"כ חשיב מילתא דמצי עביד ושפיר מצי משוי שליח. או דילמא זיל לאידך גיסא דכיון דהוא לא היה יכול לקדשה קידושין גמורים חשיב מילתא דלא מצי עביד וא"כ לא חשיב שליח. ולכאורה נראה דשליחות זה הוי ספק ואם קידש השליח לאחר שגירש ראשון הויא ספק מקודשת. משום דשמא קידושי ראשון היו קרוב לה וא"כ קידושי השליח לא הוו קידושין כלל. או שמא קידושי ראשון היו קרוב לו ולא היתה מקודשת כלל לראשון וא"כ קידושי השליח הוו קידושין גמורים וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הויא ספק מקודשת:
וראיתי לרבינו ז"ל לעיל בפ"ז מהלכות אלו דין ט"ו שכתב וז"ל האומר ליבמה הרי את מקודשת לי בזה לאחר שיחלוץ ליך יבמיך הרי זו מקודשת הואיל ואילו קדשה עתה היו קידושין תופסין בה מספק ע"כ. וכתב ה"ה שם דלדעת רבינו הויא ספק מקודשת משום דאפשר דאין קידושין תופסין ביבמה וא"כ זה שקידשה לאחר שיחלוץ לה יבמה אינה מקודשת כלל דומיא דמקדש אשה לאחר שיגרשנה בעלה דאינה מקודשת לפי שאינו יכול עתה לקדשה, ואפשר דקידושין תופסין ביבמה והויא מקודשת ודאי ומש"ה הויא ספק מקודשת. אך מרן ז"ל שם בכ"מ כתב דלדעת רבינו ז"ל הויא מקודשת ודאי משום דכיון דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק לא הוי דבר שלב"ל וכיון דחשיב דבר שבא לעולם כשהוא מקדשה עכשיו שיחולו הקידושין לאחר שיחלוץ לה יבמה שפיר דמי ע"כ. ולפי דברי מרן הללו האומר לאשה שהיא ספק מקודשת הרי את מקודשת לי לאחר שתתגרשי הויא מקודשת ודאי משום דעכשיו נמי תפסי בה קידושין מספק ולא הוי דשלב"ל דמה לי יבמה מה לי ספק מקודשת. וא"כ בנדון דידן שעשה שליח לקדש לו אשה שהיא ספק מקודשת לאחר שתתגרש נראה דחשיב שליח משום דהוי מילתא דאיהו מצי עביד שהרי המשלח אם היה מקדשה לאחר שתתגרש היתה מקודשת ודאי וא"כ ה"ה לשליח. וכ"ת דהא דאמרינן דמילתא דמצי עביד השתא משוי שליח היינו שאותו דבר שעשה השליח שיעשנו אחר זמן שיהיה הוא יכול לעשותו עכשיו אבל דבר שאינו יכול לעשותו עכשיו אף שיכול לעשותו לאחר זמן אינו יכול למנות שליח. ולפ"ז בנ"ד אף שהיה יכול לקדשה לאחר שתתגרש מ"מ כיון שאינו יכול לקדשה עכשיו ואם היה מקדשה עכשיו היתה ספק מקודשת אינו עושה שליח. הא ליתא דודאי לא בעינן אלא שיהיה יכול לקדשה עכשיו לזמן שמקדשה השליח. וזה מבואר מעצמו אין צורך לראיה. (א"ה עיין מ"ש בפרק ג' מהלכות גירושין דין ו'). וא"כ בנ"ד שהיה יכול לקדשה לאחר שתתגרש מצי עביד שליח שיקדשנה לאחר שתתגרש. הן אמת שדברי מרן הללו מעולם תמהתי עליהם (א"ה כמ"ש לעיל בפרק ז' דין ט"ו יע"ש):
ודע דבפרק י"א דיבמות תנן גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ואין מוציאין שלהן מידיהן ופירש"י דהיינו לענין עבודתה ועורה וכו'. והקשה לפירוש זה דהיכא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכדאיתא בהגוזל. והתוס' כתבו דאינה קושיא דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק היה ראוי לעבודה. ושוב כתבו שהדבר מפורש בירושלמי דהספיקות משוי שליח יע"ש. והנה ע"פ הדברים הללו נראה דהספק שנסתפקנו הוא מחלוקת רש"י ותוס'. דלרש"י כל מילתא דלא מצי עביד אף שהוא מחמת ספק לא מצי משוי שליח ולדעת התוס' כיון דמאי דלא מצי עביד אינו אלא משום ספק משוי שליח. ומיהו נראה דדוקא בספק דמציאות כגון ההיא דנתערב ולדה בולד שפחתה משום דבספק דמציאות שייך לומר אם יבא אליהו וכו' אבל בספקא דדינא לא שייך לומר אם יבא אליהו וכמבואר. ומיהו עדיין אין דעתי נוחה בראיה זו דיש לחלק בין ממון לקידושין. (א"ה עיין בר"פ החולץ גבי חליצת מעוברת ובמ"ש ה' המחבר ז"ל בפרק ו' מהלכות גירושין דין ג'. ומ"ש הרב המחבר דבספיקא דדינא לא שייך לומר אם יבא אליהו כן מבואר בדברי הרמב"ם פרק ט' מהלכות יסודי התורה דין ד' דנביא שאמר הלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר גם בפירוש המשניות להקדמתו לסדר זרעים הרחיב בדיבור בזה יע"ש. ומדברי הרמ"ז בסדר תוספת יוה"כ (דף ד' ע"ג) נראה דלא שנא ליה בספק דמציאות לספיקא דדינא וצ"ע):

ז

מי שהיו לו ה' בנים וכו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ז מהלכות אלו דין כ' ושם נאמר):

י

נאמן האב לומר על בתו וכו'. זה פשוט במשנה וגמרא פרק ב' דכתובות. ועיין בתשובת הריב"ש סימן תע"ט על אודות קידושי קטנה שהעדים זה אומר בכה וזה אומר בכה וכתב בסוף התשובה וז"ל וראיתי עדות אבי הכלה שאומר שהחתן נתן לו הטבעת וא"ל הרי בתך מקודשת לי וכיון שהוא אומר כן אין ספק שהוא נאמן לאוסרה כיון שהיא קטנה דרחמנא הימניה וכו' יע"ש ואיכא לעיוני בהאי דינא:

יג

כנסה ואח"כ בא אחר וכו'. (*א"ה כתב ה"ה בשם הרשב"א דלא סוף דבר כנסה ממש וכו' ועיין בדברי הרב המחבר ז"ל פרק י"ח מהלכות א"ב דין כ"ב):

טו

האומר לאשה קידשתיך וכו'. משנה במסכת קידושין. ונסתפקתי בכל מילתא דאמרינן שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא היכא דאיכא עדים דמכחישים אותו מהו מי אמרינן כיון דלדידיה שויה חתיכה דאיסורא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ואסור או דילמא דכל דאיכא עדים דמכחישים אותו אף לדידיה שרי. וראיתי למהריב"ל בח"ב סימן פ"ה שנסתפק באשה שאמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני ובאו פלוני ופלוני ואמרו שלא נתקדשה בפניהם וע"ז נסתפק שם הרב אי אמרינן דלדידה שויא נפשה חתיכא דאיסורא והביא עצות מרחוק לפשוט דין זה מההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואח"כ הביא מחלוקתם של ראשונים ז"ל בעד מפי עד והעד הראשון מכחיש לעד השני יע"ש. ולדידי אין מכל אלו הראיות דמיון לנדון הרב ז"ל. שוב ראיתי שהדין הוא פשוט מתשובת הרשב"א הובאה בטור יו"ד סימן א' ע"ד הטבח שאמר על בהמה אחת שהוא לא שחטה ובאו עדים ואמרו שהוא שחטה והוא עומד בדיבורו ואומר שלא שחטה. והשיב הרב דלכ"ע מותרת בהמה זו דהא איכא עדים דשחטה אבל לדידיה אסורה דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ע"כ. (א"ה עיין בתשובת מהרשד"ם א"ה ס"ס ט' שלמד מתשובה זו דה"ה באב שקיבל קידושין בעד בתו ואמר שהמקדש היה גדול דאע"פ שעדים מעידים שהיה קטן צריכה גט דלדידה שויה אנפשה חתיכה דאיסורא. ועיין מ"ש עליו הרב כנה"ג י"ד סימן א' בהגהת ב"י אות פ"ב. ועיין בכנה"ג יו"ד ס"ס קכ"ז בהגהת הטור שדבריו תמוהים איך העלים עיניו מתשובת הרשב"א הלזו שהוא בעצמו שקיל וטרי בה בסימן א' כנזכר) וכ"כ בח"ג סימן רי"ב הביאה מרן בטאה"ע סימן מ"ח במי שטוען שקידש את האשה ובשעת נתינה אמר לה התקדשי לי בזה אע"פ שעדים מכחישים אותו ואומרים שבתחילה נתנו לה בתורת פקדון ואח"כ אמר לה שתתקדש בו אף שלדברי העדים אין כאן קידושין כלל מ"מ איהו שוי קרובותיה אנפשיה חתיכה דאיסורא והוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים ע"כ. שוב ראיתי למהר"ם די בוטון בתשובה סימן נ"ז שהביא דברי מהריב"ל ותמה עליהם איך לא הביא דברי הרשב"א הללו. שוב ראיתי לריא"ז הובאו דבריו בהגהות אלפסי פרק ב' דכתובות (דף קע"ז.) שהוא מסכים לסברת הרשב"א שכתבנו וז"ל ואם השבויה עצמה אומרת שהיא טמאה נאמנת לאסור עצמה על בעלה ואין עד אחד נאמן להתירה לו. ונראה בעיני שאם היו שני עדים מעידים עליה שהיא טהורה לאו כל כמינה לאסור עצמה לבעלה כהן ואם היתה פנויה נאמנת לאסור עצמה לבעלה לכהונה ואפילו במקום שני עדים שאדם הבא לאסור על עצמו נאמן על עצמו יותר ממאה איש ע"כ. הרי לך מבואר דסברתו היא כסברת הרשב"א. וכעת לא ראיתי מי שחולק בסברא זו:
אך את זה ראיתי למהרי"א בכתביו סימן רכ"ו שכתב וז"ל אין כאן בית מיחוש לפי העדות אשר ראיתי דאיתכחש ההוא גברא בעדים דלא נתן לאבי הנערה הקורזי"ן והצעיף כי אם דרך שליחות ופקדון. מ"מ אי לאו דאיתכחש אחזרתו לא סמכינן כיון דגברא שוי ליה חתיכה דאיסורא לאסור בקרובותיה ע"כ. ולכאורה נראה שדברי מהרי"א הללו חולקים על סברת הרשב"א וריא"ז שכתבנו. אך כד מעיינינן שפיר נראה דלא פליגי דמהרי"א מיירי כשהמקדש חזר בו ולא היתה אמתלא בחזרתו דקי"ל דכל היכא דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא וחזר בו ולא נתן אמתלא לדבריו אין בחזרתו כלום ועדיין באיסורו עומד. אבל כל היכא דאיכא עדים דמכחישים אותו והוא חזר בו ס"ל למהרי"א דחזרתו חזרה אף אם לא נתן אמתלא לדבריו אלא שאמר שמה שאמר בתחילה שקר ענה בלתי שום טעם. אבל לעולם שאם הוא עומד בדבריו הראשונים אף מהרי"א ז"ל מודה דלדידיה שוי אנפשיה חתיכה דאיסורא אף דאיכא עדים המכחישים אותו וכסברת הרשב"א וריא"ז שכתבנו. והרשב"א וריא"ז נמי יודו דאם חזר בו אף שלא נתן אמתלא לדבריו דחזרתו חזרה כיון דאיכא עדים המסייעים לחזרתו. באופן דליכא פלוגתא כלל בין מהרי"א להרשב"א וריא"ז דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: (* א"ה ועוד יתבאר בדין זה דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא בדברי הרב המחבר פ"א מהלכות שחיטה דין כ"ו יע"ש ועיין עוד בפ"ג מהלכות יבום דין י"ג):

כב

האשה שיצא עליה קול שהיא מקודשת וכו'. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ד מהלכות אלו דין י"ט). משנה בפרק המגרש יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודשת. ועיין בתשובת הר"ב פ"מ ח"ב סימן ק"ל בדין קלא דסבלונות דתפס במוסכם דבקידושין דרבנן לא חיישינן לקלא. ומהראנ"ח ח"א סימן א' פשיטא ליה דאף בקידושין דרבנן חיישינן לקלא. ואני תמה ע"ז דלדידי דין זה הוא מחלוקת בין אבות העולם הלא המה רבינו והראב"ד בפי"ז מהלכות איסורי ביאה דין כ' שכתב אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה. וכתב ה"ה שהטעם הוא מפני דהחלוצה אינה אסורה לכהן כי אם מדבריהם והראב"ד חולק עליו שם וס"ל דאף בחלוצה חוששין להקל. וא"כ דון מינה דבקידושין דרבנן לדעת הראב"ד חוששין ולדעת רבינו אין חוששין. ועיין בתשובת פ"מ סימן מ"ז:

כח

מקום שנהגו לשלוח סבלונות וכו'. בפרק האיש מקדש ועיין בטור סימן מ"ה פלוגתא דרש"י ור"ח בדין זה. ואם גילו דעתם בשעת נתינת הסבלונות שאינן אלא דורון בעלמא ואינם הוראה לא משום קידושין עצמם ולא הוראה על קידושין שקדמו מהני האי גילוי דעתא אפילו לסברת ר"ח כ"כ מרן בתשובה סימן א' יע"ש. וכתב מרן הב"י סימן מ"ה וז"ל כתב מהרי"ק בשרש כ"ח מאחר דכן הוא דאיכא מיעוטא דשכיח בינייכו דמקדשי והדר מסבלי דודאי יש להחמיר כפי' ר"ח ואעפ"י שיש להראות פנים ולומר דלא נאמרו הדברים אלא כשאין הבעל עומד לפנינו שמת או הלך למדינת הים התם הוא דחיישינן לסבלונות אבל כשהבעל עומד לפנינו ועומד וצווח שלא נתכוון לשם קידושין הדעת מכרעת שאין לחוש לשום פוסק כדמשמע מתוך לשון המרדכי פרק האיש מקדש מ"מ אע"פ שאני מדמה בע"ד איני רוצה לעשות מעשה וכו' יע"ש (* א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ז מהלכות אלו דין כ' יע"ש ודו"ק). ולכאורה נראה מדברי הר"ן ז"ל דלא ס"ל הכי שכתב אבל היכא דחיישינן אפי' אומרים שניהם דלא נתכוונו לקידושין חוששין. ואפשר לחלק דע"כ לא קאמר מהריק"ו דלא חיישינן אלא בנדון דידיה שהמיעוט מקדשי ויכול לומר איני מן המיעוט. אבל דברי הר"ן לא נאמרו אלא היכא דכולם מקדשי תחילה אז אינם יכולים לטעון תמורת המנהג אלא דמשמעות דברי הר"ן אינם מורין כן שכתב כל היכא דאיכא חשש סבלונות וצ"ע. מדברי מהר"ם שהביא המרדכי ס"פ האיש מקדש משמע דסבלונות אפילו שלא היו עסוקין באותו ענין כיון דשידכה קודם חוששין יע"ש. וכתב ה"ה וז"ל וכתב הרמב"ן דבמקום חדש שאין מנהג ידוע חוששין לסבלונות. ולכאורה נראה דהריב"ש פליג בהא ממ"ש משמו מרן הב"י סימן מ"ה וז"ל. כתב הריב"ש על אחד שאירס אשה כפי נימוס המצרים ואח"כ נתן לה סבלונות לפירש"י בנדון הזה אין חוששין להם שניתנו לשם קידושין אף אם היו שם עדים שקבלה אותם הבחורה בשעה שנשלחו לה שהדבר ידוע שלא היה מנהג מיורק"ה שהרוב יקדשו ואח"כ ישלחו סבלונות ואף אם זה היה מנהגם הנה בעונות נתבטל המנהג ההוא בעת השמד וכיון שאין בה מנהג לקדש קודם סבלונות אין לחוש וכו'. והשתא קשה אי נתבטל המנהג מאי הוי וכי גרע מעיר חדשה. ודברי ה"ה ז"ל אפשר היה לפרשם דמאי דחיישינן בעיר חדשה הוא שמא המיעוט מקדשי תחילה וכשיטת רבינו דחייש למיעוטא אבל לרש"י ז"ל דלא חיישינן למיעוטא לא חיישינן אלא דלפי דברי הר"ן דפי' דרואין אותה כמחצה על מחצה אף לפרש"י חיישינן וצ"ע:
כתב מהריק"ו שורש קע"א וז"ל ועוד נלע"ד הוכחה גדולה שאין לחוש לסבלונות הללו שהרי מנהג קבוע הוא בין הלועזים שלעולם מקדשין בחדר בפני עדים בלא מנין משום דחיישי לכשפים ושוב חוזרים ומקדשים באפי עשרה ובכנופיא וכו' וא"כ יש הוכחה גדולה שלא נתקדשה כבר מלפני הסבלונות דאם איתא שנתקדשה א"כ למה חוזרין ומקדשין בשעת חופה וכו' יע"ש. ויש לגמגם על זה דלא יהא אלא שאמרו אח"כ שלא קדשו ודאי דלא מהימני דכל דאנן חיישינן אפילו אמרו שניהם דלא קדשו לא מהימני והכי כתב הר"ן בפי' ההלכות וא"כ מאי נ"מ מה שמקדשים בשעת החופה חדר בחדר דמוכיח שלא קדשו כבר. ואפשר לומר דכל שמתכוונים לומר שלא קדשו דוקא הוא דלא מהימני אבל כל דממילא מתוך מעשיהם מוכיח שלא קדשו עדיף טפי מהיכא שבאים לומר שלא קדשו. ואין זה מספיק ואולי צירף זה הטעם לראשון וכל אחד אינו נדרש לעצמו ודו"ק:
עוד כתב מהרי"ק דע"כ לא פליג רש"י אשאר גאונים ז"ל דאמרי דאין לחוש שיהיו הסבלונות עצמם קידושין אלא היכא שהוא נותן סתם או שאמר משום אהבה וחבה וכיוצא בזה דמשמע קצת לשון קידושין אבל כשהוא נותן לה בלשון דורון בלבד בהא מודה רש"י שאין לחוש שיתן אותו לשם קידושין. וכתב דיש לדקדק כן גם מלשון מהר"ם כמו שיע"ש. ובדברי הרב ז"ל הגדילו התערובות וכל מאי דמייתי מדברי מהר"ם אינו ענין כלל לפרש"י דמהר"ם כשכתב דבלשון אהבה וחבה דיש בלשון לשון סבלונות קאי לפירוש הגאונים דחששא דסבלונות הוא משום קידושין שקדמו אבל לרש"י ז"ל לא שייך חששא דסבלונות כיון שפירש משום אהבה וחבה ולפום מאי דקאי הרב תחילה אין בלשון אהבה וחבה לשון קידושין ולרש"י לא הוי כלום. ואם כן מהרי"ק דקאי לפירש"י מה לי שיהיה לשון דורון שוה ללשון אהבה וחבה או לא לרש"י בכל גווני לאו כלום הוא. ואי אפי' לפי' הגאונים דחששא היא משום קידושין שקדמו כל שלשון הסבלונות אינו מורה דרך אישות אלא דרך דורון בעלמא לא חיישינן אין כאן מקום לדברים הללו אלא לעיל דמיישב נדון דידיה למ"ד דהחששה היא משום קידושין שקדמו היה לו להזכיר זה. גם מ"ש וכ"ת מ"מ כיון דהזכיר כלה נראה שבדעתו לקדש וכו' מגומגם לשונו ודו"ק:
ודע דמהרי"ק שם מייתי לשון רבינו שכתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות וכו' וכתב עליו וז"ל ומאד לשון זה מגומגם בעיני וצ"ע רב לפי הנלע"ד. חדא שמתחילה כתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות וכו' דמשמע שכן נהגו רוב אנשי המקום לכל הפחות שהרי דבר פשוט הוא דאין ראוי שיקרא מנהג על המיעוט וכו' והדר מסיק ואמר צריכה גט מספק אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין אלא קודם האירוסין והרי הוא כסותר דבריו הראשונים וכו' יע"ש. וקושיא זו נראה דליתא דמצינא למימר דרבינו ז"ל רצה להשמיענו תרתי. חדא דאפילו במקום שכולם מקדשי והדר מסבלי לא הויא מקודשת גמורה אלא חששא מיהא הויא וזהו שכתב מקום שנהגו לשלוח סבלונות דהיינו כל המקום חוששין להו ולאו מקודשת גמורה אלא ספק ואח"כ כתב דאפי' שרובא מסבלי והדר מקדשי חיישינן לה ודו"ק:
כתב הריב"ש סימן ה' פי' הגאונים בחששת הסבלונות ואח"כ כתב וז"ל ואף אם אפשר לפי פירושם דאף בעיר שאין בה מנהג חוששין לסבלונות שמא קידש קודם לכן מ"מ בנדון שלך הרי אתה מודה שלא קדשה בכסף קודם הסבלונות וכו'. ויש לדקדק דכיון דאומדנת חכמים היא שקידש קודם לכן אינו נאמן לומר שלא קידשה קודם ועיין בתה"ד. (א"ה עיין לעיל ד"ה כתב מהריק"ו) ונראה דלא אמרה הריב"ש אלא באומר שלא קידשה מקודם אלא הסבלונות עצמם היו לשם קידושין. אבל בעוקר הכל ואומר שלא קידשה מקודם וגם הסבלונות לא היו לשם קידושין אינו נאמן. א"נ דלא אמרה הריב"ש אלא במקום דליכא מנהג אבל במקום דאיכא מנהג אף שיהיה מן המיעוט אינו נאמן ועיין בסימן תע"ט. וכ"ת לא ימנע אם אמת הם דברי המקדש הרי קידשה בסבלונות ואם אין ניחוש לקידושין שקדמו. הא לא קשיא דנהי שהוא אומר אמת שלשם קידושין נתנם לא מהני מידי כיון שהיו בשתיקה ואין לחוש בסבלונות אלא לקידושין שקדשו דחיישינן שקדשה כדין ונתן ואמר והכא שאמר דלשם קידושין נתנם הרי אין כאן הוכחה לקידושין שקדמו ומצד עצמם לא מהני כיון דלא אמר. תו איכא למידק אמאי לא קאמר דגם לסברת האומר דהחששא היא משום קידושין שקדמו דהכא ליכא למיחש מאחר שכבר התחילו בשידוכין כמנהג המצרים וכמ"ש טעם זה אליבא דמ"ד דהחששא היא משום דהם עצמם קידושין. עוד כתב שם הריב"ש ז"ל וז"ל ואם באת לטעון ולומר שקודם קידושין קדשה בביאה אין חוששין לזה וכו' ולא ידעתי אמאי לא דחה הרב טענה זו כמ"ש מקודם דהיינו שהוא הודה שלא קדשה מקודם אלא שטען דהסבלונות נתנם לשם קידושין (*א"ה עיין עוד בדברי הרב המחבר פ"י מהלכות גירושין דין י"ט): ומקום שנהגו כולם לשלוח סבלונות בתחילה ואח"כ מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה כתב מרן הב"י סימן מ"ה וז"ל וכתב הרשב"ץ אם לא היו שם עדים והוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי אין כאן בית מיחוש לא לפירש"י ולא לפירוש התוס'. ודברי הר"ש בר צמח תמוהים הם דבין לרש"י בין לתוס' אפילו אם היו עדים באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. ואולי שבוש נפל בספרים וכצ"ל והוא באתרא דמקדשי והדר מסבלי דאפילו לפירוש התוס' אפשר דצריך שיהיו עדים בשעת הסבלונות וטעמא דמסתבר הוא. והר"ן כתב דא"צ עדים לפי' התוס' וצ"ע:

כט

הוחזק שטר כתובה וכו'. הנה מרן הב"י ס"ס מ"ה הביא דברי רבינו וכתב וז"ל ונראה דלטעמיה אזיל שגורס בענין מקדשי והדר מסבלי כגירסת הרי"ף והגאונים דחיישינן למיעוטא להחמיר וכו'. ומוהריק"ו בשורש קע"א כתב דרבינו לא ס"ל כהגאונים דסברי דאזלינן בתר מיעוטא דמקדשי תחילה ודברי רבינו שכתב חוששין אף ע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחים סבלונות אלא קודם האירוסין דמשמע דחיישינן למיעוטא פירשם הרב בענין אחר יע"ש. וקשיא טובא שהרי הכא גבי הוחזק שטר כתובה כתב רבינו בפירוש דחיישינן למיעוטא ומהריק"ו תמה בתשובה הנזכרת על מי שאמר דרבינו אזיל בתר מיעוטא בסבלונות וצ"ע:

ל

שנים אומרים ראינוה שנתקדשה וכו' בפ"ב דכתובות. וכתב רבינו ירוחם נכ"ג ס"ג בשם הרשב"א שאם היו כולם ביחד במעמד אחד כשנתגרשה דאותם שאומרים לא ראינוה הויא הכחשה דכולי האי לא עבדי בצנעא ע"כ. ועיין בהגהות מרדכי דסנהדרין מ"ש בשם בעל העיטור. ועיין בב"י סימן קל"ד מ"ש בשם הרשב"א בביטול מודעה ויש שתי כתי עדים אחת אומרת שביטל המודעה והאחת אומרת שלא ביטל ועיין בשה"ג עלה דשמעתין מ"ש בשם ריא"ז. ועיין בתשובת הריב"ש ס"ס קכ"ז דמילתא דלא רמיא עליה דאיניש לא מידכר. ולפי זה אפילו היו כולם במעמד אחד לא הויא הכחשה וצ"ע. ועיין הרלנ"ח סימן קל"ו מהרימ"ט חאה"ע סימן ל"ז הרא"ש סימן ל"א פ"מ ח"ב סימן ב' והראנ"ח ח"ב סימן מ' האריך בזה יע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף