בני אהובה/אישות/ט

בני אהובה ‏ אישות ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

קידש

נשים רבות כאחת וכו'. עיין במ"מ ובלח"מ ועוד נראה לי דלפי מה שכתב רש"י במסכת קידושין דף נ"א ע"א דמשו"ה קני את וחמור לא קנה דהרי לא הקנה זה בלא זה ולפי זה נראה דהא דאמרינן בבבא בתרא דף קמ"ג ע"א דס"ל לרב נחמן דקנה מחצה הוי הטעם משום דאף דלשון קני את וחמור משמע שיהיו הקנינים תלוים זה בזה מ"מ כוונת הנותן היה ליתן לזה מחצה ולזה מחצה בלי תליית האחד באחר ולכך קנה מחצה וזהו דוקא בקנין ממון דאפילו ידים שאינן מוכיחות הויין ידים אבל בקידושין כיון דקי"ל ידים שאינן מוכיחות לא הוין ידים ולא אזלינן בתר הכוונה כי אם צריך לפרט בפה שמקדשה וא"כ לפי הלשון אין כאן קידושין כמ"ש רש"י דמשמע דלא יקנה זה בלא זה ולכך בקידושין דבעינן ידים מוכיחות קי"ל דלא קנה משא"כ בקנין אזלינן בתר כוונת הנותן ואתי שפיר. והא דפרכינן שם בבבא בתרא מהאי דקידושין דנכריות מקודשת לרב המנונא דאמר בקני את וחמור דלא אמר כלום אפשר דגם מזה הקושיא רצה להוכיח דידים שאינן מוכיחות הוין ידים בכל מקום או יש לומר דקושיא דשם הוא לרב נחמן דאמר דלא קנה אלא מחצה דהוי ידים שאינן מוכיחות ורצה להוכיח כרב ששת דאמר קנה כולו ולדידיה צ"ל דהוי כאומר קני את או החמור וא"כ הרי כאן ידים מוכיחות ורצה להוכיח כוותיה מהאי דקידושין דשם בעינן דוקא ידים מוכיחות וכן מפרש שם הרשב"ם דרצה להוכיח כרב ששת דקנה כולו אבל לדידן דקי"ל כרב נחמן הוי ידים שאינן מוכיחות ויש חילוק בין קניין לקידושין.

ו

האומר

לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח וכו' הרי זה אסור בכל אשה שיש לה קרובות וכו'. כתבו התוס' במסכת נזיר דף י"ב ע"א בד"ה אסור בכל הנשים וכו' דהטעם משום קנסא דלא היה לו לומר אשה סתם רק אשה פלונית ולא מדינא ולכך כתב רמ"א בש"ע אה"ע סימן ל"ה סעיף י"א דהיכא דאמר קדש לי אשה פלונית ומת השליח דמותר בקרובותיה דלא שייך כאן קנסא והאחרונים חלקו עליו דהתוס' כתבו זאת דהוי קנסא לתרץ קושייתם דניחוש בכל אשה שמא כבר קידשה שליח בשביל אדם אחד ואף דנאמנת לומר דלא נתקדשה מ"מ בקטנה נחוש אם מת אביה שמא קידשה כבר ועל זה מתרצים דאזלינן בתר רובא וא"כ אף באמר סתם לשלוחו קדש לי אשה ומת השליח אף דחזקה הוא דשליח עשה שליחתו מ"מ מדינא היה מותר בכל הנשים ולא אמרינן שמא היא קרובות אשתו דאזלינן בתר רובא רק הטעם משום קנסא אבל בכה"ג שאמר אשה פלונית וחזקה דשליח עשה שליחתו א"כ היא ודאי קרובת אשתו ועיי"ש בבית שמואל.

ונראה דודאי לפי הטעם שכתבו התוס' שם דלא שייך קבוע בשאין האיסור ניכר לעצמו בזה שפיר יש לחלק בין אומר סתם לאומר פלונית אבל הרב רמ"א אזיל לשיטתו שפסק ביו"ד סימן ק"י דגם היכא דאין האיסור ניכר לעצמו מקרי קבוע א"כ אזדא סברת התוס' דאזלינן בתר רובא והדרא קושיית התוס' לדוכתא דכל העולם יאסרו ליקח קטנה במת אביה דילמא קיבל אביה קידושין ועל כרחך צריך להיות הטעם דמ"מ ליכא חזקה דמי יימר דנתרצית לקבל קידושין ולכך לא הוי אלא קנסא והיינו כתירוץ הראשון שכתבו התוס' במסכת גיטין דף ס"ד ע"ב בד"ה אסור בכל הנשים ולפי זה באמר אשה פלונית לא שייך קנסא דהא לא אמר סתם אשה ויפה כתב רמ"א.

ונראה דאפילו להחולקים שם ביו"ד סימן ק"י על רמ"א מודים כאן דבסימן ק"י ודאי אם אין איסור ניכר במקומו לא שייך קבוע משום דהאיסור בטל חד בתרי ואין כאן איסור דהאיסור נהפך להיתר כמ"ש התוס' פרק גיד הנשה דף צ"ה ע"א בד"ה ספיקו אסור ואין שייך כאן איסור קבוע ולכך בעינן ניכר במקומו אבל אדם דלא שמענו שיתבטל אדם בחבירו ואפילו בריה ובעלי חיים איכא דעות בתוס' דחשיבי מהתורה ולא בטילי מדאורייתא אף כי אדם דלכו"ע לא שייך גביה ביטול ברוב וכיון דלא שייך גביה ביטול ברוב שייך גביה איסור קבוע אפילו שאינו איסור ניכר דאיסור קבוע הנלמד מקרא לא מפורש אי ניכר או לא ניכר רק באיסורין בעינן ניכר דאי לאו הכי האיסור בטל וזה לא שייך באדם וזה ברור להמעיין בתוס' בחולין וכן הוא ברש"י במסכת יבמות דף ט"ז ע"ב אהא דאמר רב יהודה אמר רב נכרי שקידש חוששין שמא מעשרת השבטים הוא ואמרינן שם בדוכתא דקביעי ומפרש רש"י משום דכל קבוע כמחצה וכו' והתם אינו ניכר דהא לא ידעינן אם הוא מעשרת השבטים מ"מ בחלח וחבור הוי קבוע ואף דהתוס' שם בד"ה בדוכתא השיגו על רש"י היינו מטעם אחר ולא מטעם דאינו ניכר במקומו וכן במסכת סנהדרין דף פ' ע"ב בד"ה הנסקלין כתבו התוס' דחייבי מיתות שנתערבו דהוי ליה קבוע אף דאין האיסור ניכר ודוחק לומר שאותו האדם שעבר העבירה שחייב עליה סקילה הוא היודע והוי ליה כניכר האיסור דמה בכך כיון דאין הודאת פיו מהני לסקול אותו ע"פ עצמו א"כ ידיעתו לא מעלה ולא מוריד דמה בכך סוף סוף אינו ניכר לבי"ד ואיך נקרא קבוע אלא ודאי דבאדם לא שייך ביטול ולכך מיקרי קבוע וא"כ על כרחך מוכח דהעיקר דכתבו התוס' דהוי קנסא משום טעמא אחרינא דאולי לא נתרצית האשה וליכא כאן חזקה דשליח עשה שליחותו ודברי רמ"א ברורים בטעמן ועיין במרדכי פ"ק דסנהדרין.

והנה כתב המגיד משנה ושמעתי שיש מדקדקין מכאן שאדם יכול לקדש קרובתו לאחר וכו' ולהיות שליח לקבלה פשוט הוא בפרק האיש מקדש שהבוגרת ממנה אביה להיות שליח וכו' ונראה דכוונת המ"מ לשלול דברי הרשב"א כפי מה שאמרו בשמו בתשובת הרא"ש כלל ל"ה סימן ג' ונתן הרא"ש טעם דלא יהיה האב שליח להוליך קידושין לבתו דאתו למחלף בקידושי בתו הקטנה הכוונה שיחשבו בהגיעו קידושין לידו לבד היא מקודשת ואין צריך כלל להגיע קידושין ליד בתו כמו בבתו קטנה דהיא מקודשת בהגיע הקידושין ליד אביה כן יחשבו בבתו בוגרת נמי כשיגיעו הקידושין ליד אביה היא מקודשת ובאמת בבוגרת אינה מקודשת עד שיגיעו קידושין לידה ולכך דעת הרשב"א לאסור שלא יהיה האב שליח להוליך קידושי בתו הגדולה ואמנם הרא"ש החולק עליו לא ביקש להביא ראיה מהאי דפרק האיש מקדש דבוגרת ממנה לאביה שליח דהתם הוא שליח לקבלה ובאמת מתקדשת בהגיע הקידושין ליד אביה ואין כאן טעות וכמו כן עשה המ"מ שני בבות מן קרובות שליח להולכה דהוכיח מהך דמסכת נזיר ומן קרובות שליח לקבלה הוכיח מהך דבוגרת ממנה אביה שליח ולא הכריע הכל מהך דבוגרת ש"מ דיש חילוק בין שליח להולכה ובין שליח לקבלה.

איברא מדברי העיטור ז"ל נסתייע הרא"ש דכתב דהיכא דקיבל האב קידושי בתו בוגרת שלא מדעתה דאיכא למיחש דלמא נתרצית הבת עיי"ש וזה ודאי דאף דנתרצית אין הקידושין חלין למפרע משעת קבלת האב רק מאותה שעה שנתרצית אז הקידושין שביד האב חלין ומקודם הוין קידושין שביד האב ברשות המקדש והוי האב שליח להולכה דקודם דנתרצית היו הקידושין בידו להוליכן לבתו רק אחר שנתרצית הוי האב שליח לקבלה וא"כ מתחילה קודם ששמעה ונתרצית הוי שליח להולכה ומזה מוכח דאב נעשה שליח להולכה לבתו הגדולה וזה מה שנראה בביאור דברי הרא"ש אשר בעל משנה למלך בפרק ג' מהלכות אישות תמה בדבריו ולא עמד על כוונתו ולפענ"ד ברור דכמ"ש כן הוא כוונת הרא"ש.

אמנם לולי דמסתפינא הייתי אומר טעם אחר מה שהיה הרשב"א ז"ל מקפיד שלא למנות שליח לאב והוא דאמרינן בפרק קמא דגיטין דף ה' ע"ב בפני כמה נותנין רבי חנינא אמר בפני ג' דזימנין דמייתי להאשה ואתי לאצטרופי ואידך אשה מידע ידיע ודייק הרשב"א בחידושיו דודאי קרובים לא מידע ידיע רק באמת בקרובים אין שייך לחוש דקרובים מצטרפים דקרובים באמת כשרים לקיים עיי"ש ולפי זה תינח בקיום אבל שליח להוליך קידושין צריך למסור לה הקידושין בפני שנים וקי"ל דשליח נעשה עד ומצטרף בכלל השנים וא"כ אם יהיה קרוב יהיה מצטרף לשנים ותהא האשה מתקדשת בעד אחד ואם חששו לקיום מכ"ש שיש לחוש בעדות קידושין דבעי עדים מן התורה ובקרובים לא שייך מידע ידיע ובגט יש לומר דדעת הרשב"א היא כדעת הרא"ש (אף דבחידושיו לא משמע כן אפשר למעשה חזר בו) דאין שליח להולכה מצטרף להיות בכלל ב' עדי מסירה לאשה וא"כ ליכא למיחש לקרובים ובשני עדים דכשרים לכו"ע זה לא שכיח דיהיו קרובים משא"כ בקידושין דשליח מצטרף לעידי מסירת הקידושין לכו"ע א"כ פשיטא דיש לחוש אולי יצטרף הקרוב דבקרוב לא אמרינן מידע ידיע כמו שכתב הרשב"א בחידושיו. ואפשר עוד לומר דהרשב"א חושש למעשה כדעת הרי"ף ז"ל דמחמיר למסור לה בפני ג' דלמא יטעו ויצטרפו קרוב או אשה כמבואר בטור אה"ע סימן קמ"ב וא"כ אף בקידושין חשש כהנ"ל ומעתה ליכא כאן ראיה מה שהביא הרב המגיד מהך דמסכת נזיר דהאומר לשלוחו וכו' דהך מילתא דמסכת נזיר רבי יוחנן אמרה ור"י לשיטתו אזיל דהוא אמר במסכת גיטין בפני שנים ולא חיישינן דיצטרפו קרובים או פסולים והוא הדין לעדות קידושין משא"כ לדידן דחוששין להחמיר גם בקידושין יש להחמיר.

ואין

אדם עושה שליח לקדש לו אשה אלא אשה שיכול הוא לקדש בעת השליחות. דברים אלו הן בגמרא דמסכת נזיר דף י"ב ע"ב כל מידי דהוא לא מצי עביד לא שויה שליח ויש במובן זה שני אופנים האחד הוא האומר לשלוחו קדש לי אשה אחר שיגרשנה פלוני וזהו העניין שדברו בו בגמרא דנזיר הנ"ל וכאן אין הכוונה שיש חילוק בינו לשליח דקודם הגירושין בין הוא ובין שלוחו לא מצי לקדשה ולאחר הגירושין שניהם יכולים לקדשה ואין כאן הבדל בינו לשלוחו זולת דס"ל לגמרא דאינו יכול למנות שליח על העתיד לבוא במה שאי אפשר כעת לעשות ואף דמינוהו להיות אז שליח כשיהיה העת הכושר שתחול שליחותו מ"מ מילי נינהו ולא חל שליחות עליה כיון שבעת מינוי השליחות אי אפשר לעשותו ולא חל השליחות על דעת העתיד לבוא מה שא"א עכשיו לעשותו בין הוא בין שלוחו ולכך אמרו שם המרשה שלוחו להפר נדרי אשתו שתדור לאח"כ לא נעשה שליח לכו"ע כיון דבעת מינוי השליחות אין כאן מקום להפר דעדיין לא נדרה זולת לר' אליעזר דס"ל דיכול להפר על העתיד לבוא ולכך נתקשו התוס' שם בד"ה באשה שאין לה בת וכו' איך תוכל אשה למנות שליח להפריש חלה מהעיסה טרם שנעשה העיסה כיון שאז לא נעשה העיסה לא היה מקום לשליחות לחול ולכך יפה השיב המשנה למלך על הב"ח שכתב בנשתטית האשה שיכול הבעל למנות שליח לגרשה כשתהא שפויה דכיון דעכשיו אי אפשר לגרשה במינוי השליחות לא חל השליחות כלל וכן מה שכתבו הפוסקים מי שהולך למרחקים קודם פסח שממנה שליח לבדוק חמץ צריך להיות דהיה אז בידו לבדוק אבל לדעת הפוסקים דלא מהני בדיקה קודם ל' יום לפסח א"כ לא מהני מנוי שליח ומיהו אפשר דלענין בדיקת חמץ לא בעינן שליחות רק כל שמתבער החמץ מן העולם אפילו נתבער ממילא או אכלו קוף מהני.

ואופן הב' הוא דיכול השליח לעשות שליחותו עכשיו רק הבעל אינו יכול לעשותו בזו אמרינן בגמ' קידושין דף כ"ג ע"ב מי איכא מידי דהוא לא מצי עביד ושויה שליח ומזה הוכיח בגמרא דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ופרכינן א"כ איך יהיה עבד יכול לעשות שליח לקבל גט שחרור מיד רבו כיון דהוא לא מצי מקבלו ומשני שם ישראל לא שייך בקרבנות כלל עבד שייך בגיטין דעבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו ע"כ. ומזה נראין הדברים דהיכא דשייך בענין רק דאריא רביע עליה כמו בעבד דאינו יכול לקבל גיטו מיד רבו משום דידו כיד רבו יכול להרשות לשליח.

ובזו הוי ניחא לן הא דאמרינן מצורע משלח קרבנותיו לעזרה וכן בגמרא דפסחים דף צ' ע"ב זבה שראתה שני ימים שוחטין עליה בשביעי שלה ואיכא למ"ד התם בגמרא אפילו קודם שטבלה והאי ודאי דשחיטת פסח בעי שליחות דמפסח ילפינן דשלוחו של אדם כמותו מן ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ואיך אפשר למנות שליח לשחיטת פסח כיון דאי אפשר לשחוט בעצמו אפילו בסכין ארוכה דהא זב משתלח חוץ להר הבית אך לפי דברי הגמרא ניחא דאשה שייכא בתורת פסח רק דאריא דרביע עליה משום שהיא עכשיו טמאה זה מה שהיה נראה לכאורה. אבל במסכת בבא קמא דף ק"י ע"א אמרינן דאם היה הכהן טמא אין יכול למנות אחר להקריב קרבן במקומו דמילתא דאיהו לא מצי עביד לא שויא שליח ואפילו בחולה וזקן שאינו יכול לעבוד ע"י הדחק אמרינן התם דאין בידו למנות שליח וכן משמע בתוס' והר"ן והרא"ש גבי הממנה שליח להפר נדרי אשתו דאם הוא לא שמע נדרי אשתו אף דשלוחו שמע לא מצי מפיר דמידי דהוא לא מצי עביד לא שויא שליח ועיי"ש במסכת נדרים דף ע"ב ע"ב בתוס' ור"ן ורא"ש ותמהני מכל הנ"ל דהא אמרינן דהיכא דשייך בתורת גיטין שויא שליח והבעל שייך בתורת הפרה והכהן שייך בתורת עבודה וכי יהיהכהן חולה חמור יותר מעבד דלית ליה יד לקבל גט מיד רבו ואעפ"כ יכול למנות שליח ובכהן יהיה חמור.

מיהו הך דזבה אפשר לומר דלכך שוחטין עליה משום דיש בידה לטבול והוי טבולת יום ומותרת מן התורה ליכנס עד שער עזרת כהנים ולשחוט בסכין ארוכה ואע"פ שכתבו התוס' במסכת נזיר דאף מה שבידו לעשות כמו בעיסה של חלה דבידה לגבל הקמח ולעשות עיסה מ"מ אמרינן מידי דלא מצי עביד וכו' עיי"ש זהו באופן הראשון דיחול השליחות מכאן ולהבא ועכשיו אין כאן מקום לשליחות לחול בזו לא אמרינן כיון דבידו לעשות דמה בכך מ"מ אין כאן ממש שיחול עליו השליחות אבל באופן השני שהשליח יכול לעשותו עכשיו ויש סיפוק בידו כהך דשחיטת פסח רק היא לא מצי עבדה בזו שפיר אמרינן דהואיל ובידה לטבול מיקרי מצי עביד אך מהך דעבד אהך דכהן זקן וחולה קשיא לן ולא יכולתי להלום בסברתי לחלק ביניהם וגם הא דזכין לאדם שלא בפניו הוי כדבר דלא מצי למעבד היכא דזכין לקטן וקטן לא מצי למעבד דלית ליה יד לזכות ואם כן צריך לומר דהא דזכין לאדם הוא יותר טוב משליחות משום דשליח דעביד שלא מדעתו לא מהני ואלו לזכות לו שלא מדעתו רשאי והדבר צריך תלמוד.

ויהיה איך שיהיה נראה ברור ביבמה שיש ספק אי תפסו בה קידושין האומר לשלוחו קדש אותה לי אחר שיחלוץ לה יבמה וקדשה דהוי ספק קידושין דודאי אי אין קידושין תופסין ביבמה לא הוי מצי עביד ולא מצי שויא שליח אבל אי קידושין תופסין א"כ הוא יכול לקדשה עכשיו וכן השליח יכול לקדשה עכשיו והרי חל השליחות ולכך מקודשת בספק והא דתנן ביבמות דף צ"ט ע"ב ואין מוציאין שלהם מידיהם ופירש רש"י לחד פירושא דמי שהוא ספק כהן ספק עבד משוחרר שאין נותן קרבן שלו לאנשי משמר רק ממנה כהן שליח שיקריב קרבנו והקשה רש"י כיון דהוא לא מצי עביד איך ימנה שליח ויפה הקשה דאולי אינו כהן וא"כ שליחתו אינו כלום ואיך יקריבנה כהן בחזקת ודאי ואולי אינו כהן ושליחתו לאו שליחות הוא ואיך נעשה מספק ודאי אבל כאן שאנו עושין הקידושין לספק קידושין ולא לודאי קידושין פשיטא דמקודשת מספק ואפילו לדברי התוס' דהתם בד"ה ואין מוציאין וכו' דכתבו דהתם מצי לעשות שליחות ודאי דזה אין עניין לכאן חדא וכי שליחות בעינן התם הא כהנים שלוחי דרחמנא נינהו רק דאין לגרוע כח אנשי משמר ובזו אמרו דחכמים עשהו כזקן וחולה דבדין תורה אין כאן קפידא דסוף סוף הקרבן נקרב בכהן כשר משא"כ כאן ועוד דהתם הוא באופן השני שכתבתי דשליח מצי עביד תיכף שליחתו רק דהבעל לא מצי עביד ובזו הקילו כמו שהקילו בעבד אבל בנדון דידן הוא באופן הראשון דאם אין קידושין תופסין ביבמה א"כ בשעת מינוי השליחות לא מצי שליח ג"כ למעבד כלל ואין כאן מינוי שליחות כלל וא"כ אין הנדון דומה לראיה.

יא

האב

שאמר קדשתי את בתי וכו' אע"פ שנודע לו אחר שבגרה. כתב בשו"ע סימן ל"ז סעיף כ' ברמ"א בשם התוס' אם החתן עמד לפניו ולא הכירו אינו נאמן לומר אח"כ שמכירו והוא מדברי התוס' במסכת כתובות דף כ"ב ע"א בד"ה מנין להפה שאסר וכו' דהקשו למה לי קרא את בתי נתתי לאיש הזה לפה שאסר הוא הפה שהתיר דבעי דוקא תוך כדי דיבור כיון דמשום מגו נגעו ביה דתיפק ליה דבלאו הכי נאמן לעולם ותירצו דבעי קרא מטעם מגו היכא דאיש המקדש עומד לפניו ושתק ולא אמר ביחד לאיש הזה לא מהימן לאח"כ אחר כדי דיבור והקשה הרב בעל חלקת מחוקק דאמאי צריך להכירות של אב הלא המקדש גופיה נאמן לומר אני קדשתיה ותירץ הבית שמואל דאיירי דהחתן עומד לפניו ולא אמר אני קדשתיה אז אינו נאמן לומר אח"כ אני קדשתיה זולת הכרת האב עכ"ל ולא ידעתי מנא ליה דין זה וכי בשביל דשתק ואינו אומר דבר לא יהיה נאמן אח"כ לומר אני הוא המקדש דבר זה לא שמענו דבשלמא באב שפיר כתבו התוס' כיון דאומר את בתי והמקדש עומד שם ואינו אומר מיד לזה ש"מ שאינו מכירו אבל המקדש ששותק למה יפסיד נאמנתו בשתיקתו וכקושייתם ונראה לי פשוט דאטו מי לא מיירי קרא בעניין זה דנתן רשות לשליח לקדש לו אשה והלך השליח וקידש לו אשה פלונית ואמר האב קדשתי את בתי ואחר זמן אמר לזה והוא היה עומד בתחילה ולא אמר אינו נאמן אחר כך והמקדש אינו יודע אם קידש לו השליח אשה זו או אחרת רק האב אמר שהשליח קידשה לו ואמרינן מדלא אמר מתחילה אינו נאמן עוד ופשוט הוא.

יג

באו

שנים וכו'. וכתב המ"מ כתב הרשב"א אפשר לומר שהשני צריך קידושין אחרים וכו' עכ"ל וכן העתיקו הרמ"א בשו"ע סימן ל"ז סעיף כ"ב וכתב הבית שמואל ס"ק מ"ז דלשיטת רש"י ותוס' במסכת קידושין דף ס"ג ע"ב בתירוץ הגמרא ארתותי מרתת דאמרינן דהמגרש הוא המשקר ומפחדו גירש והשני הוא המקדש האמיתי א"כ אינו צריך קידושין אחרים וכו' ובאמת הרשב"א בחידושיו פירש כפירוש רש"י ותוס' ואעפ"כ כתב דאם גירש האחד והשני כנסה דצריך קידושין אחרים וצריך לומר טעמו דאף דהאמת הוא דהשני הוא המקדש אמיתי מ"מ אין לעשות תרי מילי דסתרי אהדדי דאם אין אתה מכריחו לקידושין חדשים א"כ אתה מחזיקו בודאי שהוא היה המקדש א"כ איך לקחנו גט מיד האחד בספק שהוא היה המקדש ואם גט של זה איך יתקיימו קידושין ראשונים של זה ואם אנו מחזיקין לזה שודאי הוא המקדש ואינו צריך לקידושין אחרים א"כ גט של הראשון לא היה בו ממש ואתה מכשיר אותה לכהונה ואין כאן לדבריך אפילו ריח גט על כרחך צריכה קידושין אחרים מהשני.

יד

האשה

שאמרה נתקדשתי וכו'. בשו"ע סימן ל"ז סעיף כ"ד הביא רמ"א בשם הר"ן דאם יש עד אחד שמסייע לו מותר לו לכונסה לכתחילה והנה הר"ן כתב דהאיך יהיה עד אחד או אחד האומר קדשתי נאמן לגרשה ולהתירה לכל העולם מטעם דאין אדם חוטא ולא לו הא אין דבר שבערוה פחות משנים ולולי שאמרו במת בעלה מתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה וכו' לא התירו עגונה בעד אחד מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים ותירץ הר"ן דהתם הוא להוציאה מחזקתה חזקת אשת איש אבל כאן הוא להעמידה בחזקתה חזקת פנויה אלא שאומרים לזה נתקדשה עכ"ל ומזה למד מהרי"ט וכן הבית שמואל סימן הנ"ל ס"ק (כ') [נ'] דאפילו באו שנים וכל אחד אומר אני קדשתיה לזה שעד אחד מסייע יכנוס עיי"ש ולכאורה קשה בהא דמסכת כתובות דף כ"ב ע"א באשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסור הוא הפה שהתיר ואמרינן עליה בגמרא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ומה ראיה יש משם דבשלמא התם דלא מוציא אותה בדיבורו השני מחזקתה הראשון כמ"ש הר"ן והתם עד אחד מהימן אף מגו מהני משא"כ באמרה אשת איש הייתי ואח"כ גרושה דמוציאה עצמה מחזקתה בדיבורה השני אולי לא מהני מגו.

ועוד מקום להוסיף בסברא כיון דהתם לא מהני עד אחד להחזיקה בגרושה הוא הדין דמגו לא מהני דעד אחד עדיף ממגו דאף אם יש לו מגו ועד אחד מכחישו צריך לישבע ש"מ דעד אחד עדיף ממגו ואפשר לומר דהר"ן מפרש כפירוש התוס' שם בד"ה מנין להפה שאסר וכו' לחד תירוצא דמקרא יתירא יליף ומוקי לה באם אין ענין עיי"ש בתוס' וא"כ יש לומר כך אם אין ענין לזה היכא דאינו מוציא אותה מחזקתה דפשיטא דנאמן אלא קרא יתירא אתי להורות דאפילו בדוכתי דמוציא אותה מחזקתה הראשון בדיבורו השני כגון שאמר קדשתי אותה וגרשתיה כשהיא קטנה דג"כ נאמן.

טו

האומר

לאשה קדשתיך וכו'. כתב הלח"מ תימה במאי קמיירי אי אחר שנתן גט א"כ אמאי הוא מותר בקרובותיה וכו' ואי בשלא נתן גט אם כן באומרת קדשתני היא אסורה לכל עולם קודם הגט ולמה אמר אסורה בקרובותיו דמשמע דלכל העולם זולת הקרובים שריא לה וצ"ע עכ"ל ושגגה יצאה מלפני השליט הזה דאטו מי לא מיירי שמת הוא א"כ לכל עולם היא מותרת דמיתת הבעל התירה אבל קרובי הבעל מ"מ אסורים לה וזה אמרו דהוא מותר בקרובים שלה לישא קודם הגט והיא אסורה בקרוביו ונפק"מ כגון שמת ופשוט הוא.

נסתפק בעל משנה למלך היכא דעדים מכחישים אותו אי אמרינן מ"מ שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ורצה שם לפשוט דין זה מתשובת הרשב"א דפסק דהיכא דהשוחט מכחיש להעדים ואומר דהבהמה נשחטה שלא כהוגן דאסורה עליו דשויא אנפשיה וכו' וכתב המשנה למלך דכן הדין בקידושין אם עדים מכחישין אותו ואומרים שמתחילה לא נתן לה בתורת קידושין רק בתורת פקדון דאסור בקרובותיה דשויא אנפשיה וכו' וכתב עוד שם שכן כתב הריא"ז בשלטי גיבורים בפנויה שאמרה נשביתי וטמאה אני אע"פ שעדים מכחישים אותה אסורה לכהן דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא ועוד כתב שאע"פ שבתרומת הדשן בפסקיו סימן רכ"ו פסק להיפך התם הטעם דבעל דין גופיה חזר בו רק דלא נתן אמתלא לדבריו ובזו מהני עדים דאין צריך אמתלא זהו תורף דבריו ותמה שם על מהריב"ל שנסתפק בדין זה ולא שת לבו לדברי רשב"א הנ"ל. ובאמת מה שתירץ בעל משנה למלך דהיכא דחוזר ועדים מסייעין לו נאמן אפילו בלי אמתלא יש מקום לספק בזה דהא באומר לא לויתי ועדים מעידים שפרעו אין נאמן לומר אחר שבאו עדים נזכרתי שפרעתי כמובא בחו"מ סימן ע"ט סעיף ג' עיי"ש והטעם התם נמי דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והוא הטעם הכא נמי והאיך יכול לחזור מהודאתו במה דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ולדעת המשנה למלך צריכין אנו לומר הא דמוקי ליה בגמרא דקידושין דף ס"ה ע"א בהאומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני כגון דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ולא משני דאיכא כאן עדים ואומרים שלא נתקדשה מ"מ הוא אסור בקרובותיה דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא משום דא"כ פשיטא דהיא מותרת בקרוביו דהא העדים מסייעין לה ומה קמ"ל.

אכן נראה לענ"ד דהא דקידושין אינו דומה לנדון של הרשב"א דודאי אם השוחט אומר שהבהמה היא טרפה נאמן על זה בלי עדים וכן אינו דומה לנדון של השלטי גיבורים דבשבויה אם היא אומרת שנטמאת בינה לבין עצמה נאמנת בלי עדים וא"כ כיון דבהודאת פיו נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אמרינן דלגבי נפשיה הני סהדי שקרא נינהו והאמת אתו והשוחט אסור באכילת אותה הבהמה והשבויה אסורה לכהונה משא"כ בקידושין דאף דשניהם מודים שנתקדשה בלי עדים וכן האמת או דהיו עדים ולא ראו הנתינה אינה מקודשת דגזרת הכתוב הוא להיות שם עדים אצל הקידושין והמקדש בלי עדים אין קידושיו קידושין וא"כ האומר קדשתיך בפני פלוני ופלוני והם אומרים שלא קידשה א"כ אע"פ שהאמת אתו מ"מ הא בעינן סהדי לקידושין והם אומרים שלא קידש והוי כמקודשת בלי עדים דהא צריך על פי שני עדים יקום דבר והם מפירין הדבר ואומרים שלא קדשה פשיטא דאין כאן קידושין כלל ולא שייך כאן דהודאת בעל דין יותר ממאה עדים ומעתה דברי תרומת הדשן דמיירי גבי קידושין אינם סותרים לדברי הרשב"א ושלטי גיבורים.

אמנם מה שכתב ב"י בשמו באה"ע סימן מ"ו דאפילו יכחישנו עד הוא נאמן על עצמו יותר ממאה עדים גבי קידושין גוף התשובה לא ידעתי מקומו ובדברי העתקת הב"י אין הכרע דאולי היה הבעל טוען דזולת העד המכחיש היו שם עדים והלכו למדינת הים וא"כ הרי נאמן על עצמו שהיו שם עדים בעת קידושין ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ובפרט לפי מה שכתב הב"י נזכר שם רק עד אחד ועל כרחך דטען שהיו שם יותר עדים אצל הקידושין זולת העד ובזה ודאי שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא מה שאין כן בטוען בפני אלו העדים קדשתיך והעדים מכחישין אותו לא שייך לומר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דהא הוי מקדש בלי עדים דאין חוששין לקידושין ובהגהת מרדכי בקידושין משמע אי הוחזק שליח בעדים ושליח אמר לעצמי קדשתי אי לא הדר ביה אסור בקרובותיה דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ואי הדר ביה ואמר טעיתי נאמן הואיל והוחזק שליח בעדים וא"כ לכאורה הדברים נוטין קצת לדברי בעל משנה למלך אבל באמת אין ראיה משם דאם העדים שקידש בפניהם מכחישין אותו מה זה שכתב הואיל והוחזק השליח בעדים הא ודאי דעדים עדיפי מחזקה איברא דשם יש אמתלא דעבידי לטעות בין שליח למשלח ושליח מדבר כלשון משלחו והדבר צ"ע.

טז

וכל

אלו שטוענין וכו' כופין אותו ליתן כתובה. עיין במ"מ שכתב ולשון רבינו שכתב שאין לו בזה הפסד צ"ע שהרי אם נתן גט אסור בקרובותיה וכן מוכיח בגמרא דאמרינן התם בשלמא מבקשין לחיי אלא כופין אמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה עיי"ש וכבר כתב מהרש"ל בתשובה שלא ראה דברי הרא"ם דס"ל דהיכא דנותן גט בלי כפיה רק בדרך בקשה לא נאסר בקרובותיה רק דקושיית הגמרא היא אכופין דמשמע דבית דין כופין ואז נאסר בקרובותיה אבל בעושה דרך בקשה לא נאסר בקרובותיה עכ"ל והא דאמרינן מבקשין ולא אמר בלשון חיוב דמחויב מעצמו מטעם אל תמנע טוב מבעליו וכגון זו שזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום אפשר לומר דמצי לטעון לא ניחא לי דתיפק עלי קלא דגירושין או דלאחר זמן תוציא הגט ותגבה כתובה ואי דיכול ליקח ממנה שובר יהיה צריך לשמרו מן העכברים (א). ובזה יש אפשר לכוון דברי התוס' במסכת קידושין דף ס"ה ע"א בד"ה ואם נתן גט וכו' דכתבו דאי מיירי דכתב לה כתובה מאי מבקשין שייך למימר הכא והקשה מהרש"א דהתוס' על כרחך ס"ל דכתובה היא ראיה על שקידשה א"כ הוי להו להקשות אמתניתין אמאי מותר בקרובותיה ועיין במהרש"א דדחק לתרצו.

ונראה לי אף דס"ל להתוס' דאין כותבין כתובה רק לאחר קידושין מ"מ אמתניתין אין להקשות דיש לומר דמיירי בשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת והכתובה נכתבה סתם יוסף בן שמעון בלי שילוש וא"כ אין ראיה שהוא קידש שיכול לטעון שחבירו יוסף בן שמעון האחר קידש וגם כתב לה כתובה וא"כ גם הכתובה אינה יכולה לגבות ממנו כמו שאמרו ולא אחרים מוציאין שטר חוב עליהם אמנם היא טוענת שהוא קידשה ואם יתן גט מעצמו מודה הוא שהכתובה ממנו וכופין לשלם לה ולפי זה אהא דאמר מבקשין קושיית התוס' ממה נפשך דאי מיירי בכתב לה אם אין שם עוד אחד ששמו כשמו יוסף בן שמעון למה מבקשין הא ודאי אשתו היא ואי מיירי בשני יוסף בן שמעון למה אמר מבקשין הא חיובא איכא עליו ולקלא דגירושין ליכא למיחש דהא הוחזקו שני יוסף בן שמעון וא"כ לא יוגרע כחו בזה דקלא יהיה על יוסף בן שמעון השני דלדעתו הוא המקדש האמיתי והוא יהיה בחזקת מגרש וכן אין צריך שובר דעידי גט יודעין דאינו חייב ובגט גופיה לא גביא דהא סתמא הוא נכתב ויאמר אין אני הוא אלא האחר ואף אם יודה נאמן במגו אבל אמתניתין לא קשה אמאי מותר בקרובותיה אם כתב לה כתובה די"ל דמיירי בשני יוסף בן שמעון.

(א) אמר המגיה הא דלא מתרץ הרב המחבר לעיל קושיית הלח"מ בהאי דכתב מהרש"ל בשם הרא"ם ולא יצטרך לומר דמיירי שמת הבעל רק מיירי שגירש דאז היא מותרת לכל העולם ואסורה בקרוביו דשויא אנפשה וכו' והוא מותר בקרובותיה אף אחר הגט כיון דמבקשין רק ממנו הנה הרב לא בא לתרץ כאן רק דעת הרמב"ם שכתב שאין לו בזה הפסד על כרחך דס"ל כדעת הרא"ם אבל רש"י פירש להדיא אהא דאמרינן בגמרא בשלמא מבקשין לחיי דעל כרחך צריכן דרך בקשה שהוא מפסיד ע"י גט אף בדרך בקשה שאסור בקרובותיה וכן כתבו עוד מפרשי ש"ס ולדעתם הוצרך הרב לתרץ קושיית הלח"מ לעיל במת הבעל.

יח

העושה

שליח וכו' ואם הוחזק השליח בעדים הרי זו מקודשת לראשון. עיין במ"מ וסיים שם ומדברי הראב"ד נראה אפילו כשהוחזק בעדים והיא אומרת לראשון נתקדשתי אף השליח אסור בקרובותיה וכן בדין שהרי הוא אומר קדשתיך ואפשר שאף דעת רבינו כן עכ"ל וכן הביא הכ"מ בשם הר"ן אמנם בהגהת מרדכי למסכת קידושין מפרש דמיירי דשליח חוזר ואמר טעיתי וחשבתי שקדשתיך לעצמי ונזכרתי שקדשתיך למשלחי וכיון דיש חזקה דשליח עושה שליחתו נאמן ומותר בקרובותיה והראשון אסור בקרובותיה וצריכין לומר לדבריו דדוקא היכא דעשהו שליח בעדים א"כ אף שהשליח אמר לעצמי קדשתי הרי הוא נגד החזקה דשליח עשה שליחתו ואמירה שלו גרועה דהחזקה מכחישתו ולכך יכול לחזור ולומר טעיתי וגם היכא דאינה יודעת למי נתקדשה מקודשת ג"כ לראשון כיון דאיכא חזקה משא"כ בלא מינהו בעדים מיגרע חזקה זו באמירה שלו באמרו ששינה השליחות במגו דאי בעי אמר לא עשתני שליח והשתא דאמר עשתני שליח ולעצמי קדשתי נאמן ונאבדה החזקה דשליח עשה שליחתו ובכמה חזקות מצינו דמגו דוחה חזקה רק במקום חזקה אלימתא לא אמרינן מגו משא"כ בחזקה דלא אלימתא אמרינן מגו במקום חזקה ולכך היכא דלא מינהו בעדים מגו דאמר לא מנית אותי שליח כי אמר ששינה השליחות נאמן וליכא כאן חזקה משא"כ בהוחזק בעדים דאינו יכול להכחיש השליחות א"כ כי אמר לעצמי קדשתי הוא נגד החזקה דשליח עושה שליחתו ומיגרע גרע אמירתו ולית ביה הימנותא ולכך יכול לחזור בו וגם אם היא אינה יודעת לא סמכינן אדברי השליח לומר דנתקדשה לו ואמרינן דהחזקה היא נגדו ולכך אסורה לשניהן משא"כ בלא הוחזק ואמר השליח שנתקדשה לו מהימן ואינו יכול לחזור בו ולכך אם היא אינה יודעת למי נתקדשה והשליח אומר דנתקדשה לו וחזקה אין כאן דהא יש לו מגו סמכינן אדברי השליח ופירוש זה הוא כפתור ופרח בדברי הרמב"ם וגם בלי עדים בשליחות הוי כבעל אומר לפקדון וכו' דהימניה לשליח בכל מילי.

כא

המקדש

אחת מחמש נשים וכו' ואם קידש בביאה קנסו אותו חכמים שיתן כתובה לכל אחת ואחת וכו'. הרב בבית שמואל סי' מ"ט ס"ק ב' תמה דבש"ע חו"מ סימן שס"ה סעיף א' מבואר דאם גזל לאחד מחמשה דצריך ליתן לכל אחד דכל אחד צריך לישבע קודם שיטול ואינו יודע למה לא תשבע גם כאן כל אחת ואחת ובגמ' דיבמות דף קי"ח ע"ב מדמה אלו שני דינים להדדי עכ"ל ואפשר לומר לפי מה שכתב בשיטה מקובצת דהא דאמרינן דבגזל אחד מחמשה דקנסו אותו אין הכונה לקנוס לגזלן לשלם יותר ממה שגזל דאדרבה גזלן הבא לשוב אין מחמירין עליו ומקילין לו בכל צד כדי שלא ימנע מלהשיב אלא הקנס הוא הואיל וקעביד איסורא שאינו יוצא ידי גזילו עד שישיב גזילתו לנגזל הראוי ולכך צריך שישיב לכל אחד ולפי זה שפיר יש לומר דכל אחד הבא ליטול ישבע ומי שיודע שלא גזלו יפרוש מחמת השבועה ותגיע ההשבה לנגזל הראוי ואין להקשות דא"כ מה קנס יש כאן דהא לא נחשדו ישראל לשבע לשקר וא"כ ודאי לא ישבע רק הנגזל האמיתי והשתא לא ישלם רק לאחד זה אינו קושיא דהא זה הוא המבוקש שיצא ידי גזילו להשיב גזילתו ליד הנגזל האמיתי ועיקר הקנס הוא דלא אמרינן כרבי טרפון דיניח הגזילה ביניהם ומסתלק משא"כ כאן דקידש בביאה דהקנס הוא הואיל ועבר איסורא דרבנן וקידש בביאה אם אתה אומר שישבעו לא נחשדו ישראל לישבע לשקר א"כ ודאי דלא תשבע רק אשה אחת ואין כאן קנס על איסורו בשום צד ולכך קנסו אותו חכמים שיטלו בלי שבועה.

כב

האשה

שיצא עליה קול וכו' וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין וכו'. עיין בלח"מ שם שהאריך ותמצית קושייתו היא מנא ליה לרמב"ם בהך עובדא שנים ששמעו עד מפי עד שיהיה ג"כ שמחת אירוסין כי בגמרא לא נזכר מזה כלום ועוד קול בגירושין מה איכא למימר עיי"ש שהאריך ועיין בגיטין דף פ"ט ע"א ונראה דרבינו הרמב"ם יליף לה מדברי הירושלמי דאמרינן בירושלמי סוף פרק המגרש אמר ר' יסא נרות דולקין ושיחת בני אדם משיחין התיב ר' זעירא וכו' יצא שמה בעיר מקודשת מקודשת מגורשת מגורשת אית לך למימר נרות דולקות לא שיחת בני אדם משיחין והכא שיחת בני אדם משיחין ע"כ. וס"ל לרמב"ם פירושו דלא הדר ביה מהך דאמר נרות דולקין ודלא כמו שחשב הרשב"א בחידושיו למסכת גיטין דהדר ביה דפירוש זה דחוק וגם יהיה צריך לומר לפירוש הרשב"א דתלמודא דבני מערבא חולק אתלמודא דידן כמ"ש הרשב"א להדיא ולכך ס"ל לרמב"ם דשיחת בני אדם פירושו שמשיחים בו בני אדם טובא כמ"ש הר"ן בפירוש הרמב"ם עיין בכ"מ וא"כ משני הירושלמי דהא דאמרינן נרות דולקין ושיחת בני אדם משיחין הוי"ו היא וי"ו המחלקת דהיינו נרות דולקין או שיחת בני אדם דבשיחת בני אדם טובא שאמרו ששמעו מפלוני ופלוני וכו' אין צריך לנרות דולקין משא"כ במקום דליכא שיחת בני אדם טובא רק שנים אמרו ששמעו מפלוני בעינן נמי נרות דולקין דלעולם תרתי בעינן שנים שיאמרו ששמעו מפלוני ועוד מילתא לחזק העניין או שיחת בני אדם טובא או נרות דולקין ולכך הרמב"ם ברישא דלא אמרו פלוני מפלוני וכו' צריך נרות דולקות ושיחת בני אדם הרבה ובסיפא דאמרו פלוני מפלוני וכו' אין צריך שיחת בני אדם הרבה כי אם נרות דולקות ובגיטין צריך פלוני מפלוני וכו' ושיחת בני אדם ג"כ ודברי הרמב"ם נכונים לפי הירושלמי במקום שאין בגמרא דידן סתירה נגדו כלל.

והא דלא הזכיר הרמב"ם הך דינא להדיא היכא דיש שיחת בני אדם הרבה ופלוני מפלוני וכו' דמהני משום דלא נזכר בגמרא דידן הך דינא ודרכו להשמיט דינים שלא נזכרו בהדיא אף דנלמדו מכללא ולכך פסק הרמב"ם דבעד אחד מהני אף דבירושלמי משמע דבעי שני עדים דשם לא נאמר אלא במקום שיחת בני אדם וא"כ אם יהיה רק עד אחד היינו שיחת בני אדם ואין כאן שני דברים המחזיקים את הקול דהיא היא והכל אחד דישיחו בו בני אדם ולכך בעי שני עדים וא"כ יש כאן שני דברים משא"כ ביש נרות דולקות יש כאן שני דברים אף בעד אחד דהיינו שיחת בני אדם ונרות דולקות.

ומעתה הא דחילק הרשב"א בין הנך תרי מימרא דבמימרא ראשונה דעולא צריך שיהיו העדים מעידים לאלתר ובמימרא שנית דרבי אבא אינם צריכין להעיד לאלתר לא משמע כן מדברי הר"ן בפי' הרמב"ם כמ"ש לעיל דמחלק בין שיחת אנשים טובא לשיחת אנשים מעט ולפי מש"כ יש להדבר סמך מהירושלמי וא"כ דברי הב"ח שכתב שאין צריך שיעידו בו ביום במחלוקת שנויה בין הרשב"א והר"ן והב"ח חשש להחמיר וכן מסתבר ועיין בית שמואל סימן מ"ו ס"ק ב'.

והנה בעל משנה למלך הביא שנחלקו בעל פני משה ומהראנ"ח ז"ל אם יצא קול בקידושי דרבנן אי חיישינן לקלא והרב בעל משנה למלך ביקש לדמות אותו אם חוששין לקול דחלוצה דכתב הרמב"ם פרק י"ז מהלכות איסורי ביאה דין כ' אבל אם יצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה וכתב הרב המגיד שהטעם הוא מפני דחלוצה אינה אסורה לכהן רק מדרבנן והראב"ד חולק שם עליו וס"ל דגם בחלוצה חוששין לקלא עכ"ל ויש לדחות דאף המקיל בחלוצה אפשר דמחמיר בספק קידושין משום דשם אפילו בגרושה גופיה איכא רק לאו לכהן משא"כ כאן בגוף קידושי תורה איכא איסור אשת איש דחמור וכן יש לומר להיפך דמצינו דאיסור כהונה החמירו בו ביותר בכמה דברים וכמו שאמרו מעלה עשו ביוחסין.

אמנם נראה לפשוט הך דינא מהך דאמרינן במסכת גיטין דף פ"ט ע"א בהאי דנפק עליה קלא דקידש באציפא דתוחלא וכו' דלא הוי ביה שוה פרוטה דמבטלינן קלא משום דמימר אמרי אינשי עיינו בהו רבנן בקידושין ולא הוה בהו שוה פרוטה. וקשה לכאורה דהא אנו חוששין שמא שוה פרוטה במדי ואפשר דמשום הכי השמיט הרמב"ם הך דינא דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה משום דס"ל דאביי הוא דאמר הכי במסכת גיטין דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה ואביי לשיטתו אזיל בהא דמסכת קידושין בהאי דקידש באבנא דכוחלא דאמרינן שם דרב חסדא לא ס"ל הא דאמר שמואל דחוששין שמא שוה פרוטה במדי ואמרינן עליה והא איכא סהדי דידעי ביה דאיכא שוה פרוטה ואמר רב חסדא עדים בצד אסתן ותאסר ועל זה אמרו אביי ורבא לא ס"ל להא דר"ח דאם אמרו בשבויה וכו' ש"מ דזולת זאת דאיכא עדים באודיתא דידעי דהוה ביה שוה פרוטה הוי מודים לר"ח וש"מ דלא ס"ל הך דשמואל דחוששין שמא שוה פרוטה במדי ולכך פסק אביי במסכת גיטין דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה אבל לדידן דקי"ל כשמואל דחוששין שמא שוה פרוטה במדי לא מבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה ולכך השמיט הרמב"ם הך דינא דאמר אביי בגיטין. אמנם ליתר הפוסקים שפסקו להך דאביי דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה וגם קי"ל להא דשמואל י"ל בזה דס"ל כדעת הרמב"ם דלדעתו הא דחוששין לשמא שוה פרוטה במדי ספק גמור של תורה הוא וס"ל גם בדבר זה כדעת הרמב"ם דדבר המתקלקל בהגיעו לארץ רחוקה ליכא למימר שמא שוה פרוטה במדי והך דאביי היה בענין בישול תמרים כמ"ש רש"י ומתקלקל בהגיעו לארץ רחוקה ולכך אמר אביי דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה.

או יש לומר כיון דהיא רק מקודשת מספק א"כ בקול יש כאן ספק ספיקא שמא אין בקול ממש ואם תמצי לומר יש בו ממש שמא אינו שוה פרוטה במדי כל זה לדעת הרמב"ם אבל לדעת התוס' אין כאן קידושי ספק רק קידושי ודאי מדבריהם דיש לחוש בו מפני מראית עין כמ"ש הרשב"א בשם הרמב"ן דלשיטת התוס' הוא קידושי ודאי מדבריהם דרבנן חששו אולי הוא שוה פרוטה במקום אחר ועשהו לקידושין מפני חשש הרואים וא"כ צריך לומר דמשום הכי אמר אביי דמבטלינן קלא בפחות משוה פרוטה אף דיש לחוש שמא שוה פרוטה במדי משום דבקידושי דרבנן לא חיישינן לקלא ואפשר דמ"מ יש לדחות דנהי דגזרה דרבנן היא מפני מראית עין מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דאם היה ברור לן דאתא אליהו ואמר דאינו שוה פרוטה בכל קצוי ארץ לא היה מקום למראית עין ולא היה כאן חשש קידושין אפילו דרבנן וא"כ הוה ספק דרבנן ובהא לא חיישינן לקול אבל ודאי קידושי דרבנן עדיין יש בו ספק אולי חוששין לקול.

כח

מקום

שנהגו וכו'. עיין במ"מ שכתב בשם הרשב"א דצריך המיעוט לעשות כן ברגילות עכ"ל ובזה ניחא לשון הרמב"ם דכתב מקום שנהגו המיעוט וכו' דמה מנהג יש כיון שרוב בני העיר אינם עושים כך אלא דכוונתו דאותן המיעוט נהגו כך בקביעות ולא בדרך עראי ואין אנו צריכין לדוחק הרב בעל משנה למלך.

עוד שם במ"מ בשם הרמב"ן ז"ל דבמקום חדש דאין מנהג ידוע חוששין לסבלונות עכ"ל נראה לי דלדעת רש"י במסכת קידושין דף נ' ע"ב דפירש דחוששין דסבלונות גופיה הן לקידושין יש לדקדק הא לא אמר בעת נתינה כלום ויהיה נמי לקידושין ונתנם בשתיקה לא עשה כלום אלא כיון דמנהג העיר לקדש והדר לסבל א"כ אין סבלונות בלי קידושין וא"כ המשלח סתם אדעתא דמנהג העיר שולח ומנהג העיר דאין סבלונות בלי קידושין וכאן שלא קידש מקודם הרי הן בלי ספק לקידושין והוי כאלו אמר בפירוש ויש כאן ידים מוכיחות דמסתמא אדעת מנהג העיר שלח וזהו שייך אם יש מנהג אם רב אם מעט אבל בעיר דליכא מנהג א"כ ליכא למימר אדעתא דמנהגא שלח דהא ליכא מנהג וא"כ אף דכוונתו היה לקידושין מ"מ הא נתן בשתיקה ולא עשה כלום וזה ברור.

ובזה צדקו דברי הריב"ש בתשובה שהביא הב"י סימן מ"ה דכתב דלדעת רש"י בעיר מירוקא דנתבטל בעוה"ר המנהג מחמת שמד דאין לחוש לסבלונות ולפי מה שכתבתי דבריו נכונים דכל זה לדעת רש"י משא"כ לדעת החולקין וס"ל דסבלונות הם סימן שקידש כבר א"כ אף בעיר חדשה יש להחמיר אולי גם בזה סימנא מילתא היא לקידושין שהיו כבר ופשוט הוא ובעל משנה למלך תמה בזה על הריב"ש דהוא לכאורה נגד דברי הרמב"ן והר"ן שכתבו דבעיר חדשה יש להחמיר דלפי מ"ש ניחא דלפירוש רש"י בעיר שאין בו מנהג ודאי אין חוששין והוא הנכון בלי ספק.

ומה שתמה בעל משנה למלך על הרשב"ץ הובא בב"י סימן מ"ה דכתב אם הוא אתרא דמסבלי והדר מקדשי ולא קידשה בעדים אין כאן בית מיחש לא לפירוש רש"י ולא לפירוש התוס' והקשה מל"מ דדברי הרשב"ץ תמוהים דבין לרש"י ובין להתוס' אפילו אם היו עדים באתרא דמסבלי והדר מקדשי לא חיישינן לקידושין עכ"ל גם בדרכי משה תמה כן ונראה לי דס"ל להרשב"ץ דבשלמא לפירוש רש"י דבסבלונות גופיה יש חשש קידושין וא"כ אף דרובא מסבלי בלי קידושין מ"מ כיון דמיעוטי מקדשי והדר מסבלי משום חומרא דאשת איש יש לחוש למיעוטי ולומר דלמא זה האיש מהמיעוט ואותן סבלונות נתן לשם קידושין משא"כ לשיטת התוס' דאין בסבלונות חשש קידושין רק המה לראיה על קידושין שנתן מקודם א"כ כיון דרוב בני העיר מסבלי מקודם אזלא הראיה דהאיך נקח ראיה ומופת על דבר מה שרוב העיר עושין להיפך ולכך ס"ל לרשב"ץ דהא דגרסינן בגמ' דחיישינן למיעוט היינו לפירוש רש"י וא"כ בדליכא עדים דאין כאן חשש לפירש"י ורוב בני העיר מסבלי והדר מקדשי אין כאן חשש לדעת התוס' ואין כאן חשש לשני הפירושים (ב).

והנה הבית שמואל סימן מ"ה ס"ק ג' כתב לומר במקום שהמיעוט מקדשי והדר מסבלי ואין עדים בנתינת הסבלונות נאמן במגו וכן כתב הט"ז ודעתו לכוון זה בדעת הרשב"ץ עיי"ש בב"ש. ויש לפקפק בזה דמשמע דלא היו עדים בנתינה אבל מ"מ הודה דשלח סבלונות וגם יש קול והוי מגו למפרע ומגו לבטולי קלא ועוד הלא דעתו לבטל השידוכין וא"כ אם יכפור בסבלונות אז לא תחזירנה אותן לו משא"כ אם יאמר שנתנם שלא לשם קידושין הרי הם חוזרין לו בביטול השידוכין אם לא דנאמר דיכול להודות בסבלונות רק יוכל לטעון שנתנם באופן שאין בו חשש קידושין כלל כגון בשבת וכדומה אך מגו כזה אי מהני צ"ע כי מגו דלא שכיח וכהנה רבים תנאי מגו המעכבים בזה.

(ב) אמר המגיה צ"ל לדעת הרב המחבר דרשב"ץ מיירי במקום שהמיעוט מקדשי והדר מסבלי והרשב"ץ מכוון נמי לגרסת ר"י שהביאו התוס' בד"ה הכי גרסינן דגרס בגמרא מסבלי והדר מקדשי פשיטא דלא חיישינן ומשני לא צריכא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא ניחוש למיעוטא ותהא מקודשת קמ"ל.

כט

הוחזק

שטר כתובה וכו'. בטור סימן מ"ה כתב וחוששין לכתובה שאם כתב לה כתובה ולא הגיעה עדיין לידה רואין אם מקצת אנשי המקום וכו' ופירשו הב"ח והפרישה דאם הגיעה הכתובה לידה ודאי קידש דלא יתן כתובה בידה קודם קידושין אמנם בחידושי רשב"א למסכת קידושין על קושיית התוס' דף ס"ה בד"ה ואם נתן גט וכו' בהא דאמרינן אם נתן גט מעצמו יש לה כתובה דהא ארוסה לית לה כתובה ותירץ רשב"א דמיירי בדכתב לה ושטר כתובה יוצא מתחת ידה ומ"מ אין ראיה על קידושין דהוא באתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי הרי דס"ל להדיא דלא כהטור. אמנם בדברי רבינו הרמב"ם אין הכרע אף דכתב לעיל בהלכה כ"א המקדש אחת מחמש נשים דמיירי דאבדה הכתובה ולא כתב דמיירי באתרא דכתבי והדר מקדשי דיש לומר דס"ל דאף דאין שטר כתובה שבידה ראיה על קידושין כמ"ש הרשב"א מ"מ כיון דשטר כתובה בידה והיא טוענת קדשתני הרי היא מוחזקת בשטר שבידה ונשבעת ונוטלת דלענין ממון היא נאמנת כיון דשטר בידה והרשב"א ס"ל כיון דכתבי והדר מקדשי אף לעניין ממון אין לה נאמנות בשטר כלל עד שתביא ראיה שנתקדשה.

ובזו אפשר לכוון דברי התוס' דהקשו בהא דאמרו דאם נתן גט מעצמו כופין ליתן כתובה הלא ארוסה לית לה כתובה וכי תימא דכתב לה א"כ אמאי מבקשין הימנו והקשה מהרש"א אמאי לא הקשו התוס' אהא דלא נאסר בקרובותיה דלפי מ"ש יש לומר דס"ל להתוס' דודאי איכא לאוקמי באתרא דכתבי והדר מקדשי וא"כ אין ראיה מכתובה על קידושין רק על ממון ראיה היא דהיא טוענת קדשתני ומ"מ בכופין אותו לגרש אין לה כתובה דהוא טוען לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ אף לדבריך אין לך כתובה ממש דאין רצוני לגרש ואם אגרשך מחר תתבעי בגט ליתן כתובתך כאותו שאמרו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה וא"כ כשבי"ד כופין אותו אף היא כדי שלא תתעגן צריכה לפוטרו בשובר מכתובה ולכך אין לה כתובה אמנם בנתן הגט ברצון יש לה כתובה ולכך הקשו התוס' מה מבקשין ממנו הלא הוא יעשה זאת בלי עיכוב ושהיה דאם לא יתן גט כשימות תגבה היא כתובתה בשבועה מיורשיו בלי עיכוב משא"כ כשיגרשנה על כרחה צריכה היא לפטור אותו שלא תבוא לכלל גביית כתובה בגט שבידה וא"כ הרי הוא מרויח במה שנותן לה גט דעל ידי כך הוא נפטר מכתובה ובקשה זו מה טיבה.

ונראה לי דיש נפק"מ רבתא בין דעת הרשב"א ובין אם אומרים דלעניין ממון תגבה בשטר כתובה שבידה אף באתרא דכתבי והדר מקדשי דאי אמרינן דתגבה כתובתה צ"ל דמנהג אותו מקום עכ"פ לקדש באותו יום שנכתב הכתובה דאל"כ הרי הוא כשטר מוקדם דכתובה דינה כשאר שטר וגט מוקדם דפסול משא"כ לדעת הרשב"א דצריכה להביא ראיה אימת נתקדשה א"כ ליכא חששא במוקדם דהא לא גביא עד דאתיא ראיה אימת נתקדשה ומבו ביום גביא ואין כאן חשש טריפות לקוחות שלא כדין וכן צריך לומר במסכת בבא מציעא דף ז' ע"ב בתוס' בד"ה בזמן וכו' שכתבו שם דקודם אירוסין ליכא למיחש דכתב לה כתובה וקשה הא אמרינן בגמרא דאיכא דוכתי דכתבי והדר מקדשי ולפי מ"ש ניחא דבהנך מקומות אינה גובה בלא"ה בכתובה עד שתביא ראיה אימת נתקדשה וליכא חששא דמוקדם כלל ואתי שפיר.

אם

דרך מקצת אנשי המקום שמקדשין ואח"כ כותבין וכו'. לכאורה קשה א"כ מה פריך בגמרא פשיטא כיון דאיכא אתרא דמקדשי והדר כתבי הו"ל לשינויי הא קמ"ל אפילו רובא כתבי והדר מקדשי ומיעוטי מקדשי והדר כתבי מ"מ חוששין למיעוטא משום חומרא דאשת איש כמו דמשני לעיל בסבלונות ודוחק לומר דא"כ מה קמ"ל בכתובה דהא כבר אשמעינן זאת בסבלונות דהך דסבלונות והך דכתובות לא חד אמורא אמר להו דהך דסבלונות רב פפא אמרה והך דכתובה רב אשי אמרה ולכן נראה דודאי קשיא דמה בכך דרובא מבני העיר מסבלי והדר מקדשי ומיעוטי מקדשי והדר מסבלי דהא הני והני קביעי במתא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי מהתורה בין להקל ובין להחמיר וא"כ על הנך סבלונות דאנו דנין אי אתא מהנך דמסבלי והדר מקדשי או מהנך דמקדשי והדר מסבלי הוי כתשע חניות המוכרות בשר שחוטה ואחת בשר נבילה ולקח באחת מהן דספיקו אסור מטעם דכל הקבוע וכו' וכן כתב רמ"א ביו"ד סימן קי"ד סעיף י' בעכו"ם שמוכרים כבשים שיש בהן יין אף שהרוב אין נותנים לתוכו יין והמיעוט נותנין הוי ליה קבוע וכמחצה על מחצה דמי ומה קולא וחומרא יש כאן.

הן אמת דבמהרי"ק נראה קצת דעמד בזה ודימה אותו למה שאמרו בסנהדרין אף דהוה קבוע מ"מ על דיבור היוצא מפיהם אנו דנין דניידי אך זה יש לומר לדעת רש"י דאנו דנין על הקידושין עצמן אם הסבלונות הם הקידושין א"כ יש לומר הסבלונות ניידי מן המשלח אותם ועליהם הוא הספק אף דגם זה לא הבנתי דא"כ בשר הפורש מן המקולין בפנינו וכן ט' צבורין של מצה ואחת של חמץ ואתא עכבר ושקל בפנינו היינו נמי הספק על המופרש ומ"מ הואיל ופירש בפנינו ממקום קביעות אמרינן דהוי קבוע ובסנהדרין הטעם דאין אנו דנין עוד על האנשים אשר הוציאו מפיהם ההוראה והדין כי אמרו מי שאמרו אנו דנין רק על שמועה וסברא שיש כאן והרי כאן רוב סברות לאסור או להתיר משא"כ כאן דמחמת סבלונות אנו באים לדון על המשלח אם הוא המקדש לאשה או לא א"כ לא ידעתי מה הפרש יש בן זה לשארי דיני פרוש בפנינו מהקבוע ועם כל הדוחק הזה יש לומר כן לשיטת רש"י אבל לשיטת התוס' דסבלונות המה רק ראיה על קידושין שהיו מקודם וא"כ בסבלונות ההמה אנו דנין על המשלח לראיה ופשיטא שיש כאן קבוע.

ולכן נראה לי לומר כיון דבשעת שליחות הסבלונות לא היה ספק כי באותו רגע היה ידוע אם משלחן לשם קידושין ואם קידש כבר או לא רק אח"כ כשהסבלונות ביד האשה נופל הספק אי היו לקידושין לרש"י או לאמת על קידושין לשיטת התוס' וא"כ הוי כמו שנולד טריפות במקולין לאחר שכבר לקחו דהוי פירש קודם שנולד הספק ודנין הכל כמו נמצא דאמרינן מרובא פריש כמבואר ביו"ד סימן ק"י סעיף ה' וא"כ אף כאן הספק נולד לאחר שכבר פירשו הסבלונות וא"כ הוי כנמצא ואזלינן בתר רובא ואמרינן דהסבלונות מרובא קפרשו ולכך הא דחוששין למיעוט הוא רק משום חומרא דאשת איש ולפי זה תינח בסבלונות אמנם בכתובה דמיירי דהכתובה אינה בידה כמ"ש הטור וכמו שכתבתי לעיל וא"כ ודאי אנו דנין עליה קודם שיש כאן צד פירש ופשיטא דאין לחוש אי יש כאן מיעוט דמקדשי והדר כתבי או רובא דהא כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי ולכך לא משני הגמרא על הך דכתובה דקמ"ל דחיישינן למיעוטא דלעניין כתובה אין זה רבותא דהוי ליה קבוע כהנ"ל.

ובזה יש ליישב דברי מהרי"ק ז"ל שהאריך לומר בדעת הרמב"ם שלא לילך בסבלונות אחר מיעוטא רק רוב מקום שהוא הארץ ומדינה מקדשי והדר מסבלי אפס שרוב העיר מעיירות מסבלי והדר מקדשי וכולם כמיעוט יחשבו נגד רוב המדינה עיי"ש שהאריך והקשה הרב בעל משנה למלך דהא בכתובה כתב אפילו הרוב אנשי המקום שהוא לפירוש מהרי"ק מדינה כותבין והדר מקדשי אעפ"כ חוששין הרי שחשש הרב למיעוטא ומאי שנא כתובה מסבלונות עכ"ל אמנם לפי מה שכתבתי שאני ושאני דכתובה דינא הוא שלא לחוש לרובא דהוי קבוע משא"כ בסבלונות דהוי פירש ואין לחוש למיעוט במקום רוב ואחרי רבים להטות כתיב.

לא

אמר

עד אחד מקודשת היא זו וכו'. עיין במ"מ מה שתירץ על רבינו ודבריו לומר דאף דהיא מכחישה לעד מ"מ הואיל ועד אחד מסייע לה מגרע גרע ותירוצו דחוק ונראה לי דרמב"ם מיירי בגוונא דמיירי בגמ' דכתובות דף כ"ג ע"א דאמר שם תרווייהו בפנויה קמסהדי וכו' ש"מ דזולת הגדת העדים היתה האשה זאת עומדת בחזקת אשת איש רק דשני עדים אמרו דפנויה היא אבל האחד אומר דנתקדשה מחדש ואחד אומר לא נתקדשה ולכך אמרינן בגמרא תרווייהו בפנויה קמסהדי עיי"ש ולפי זה על כרחך אתה צריך להעד השני דאומר לא נתקדשה להוציאה מחזקת אשת איש הקדום דבעד אחד אומר נתקדשה אף דאשה מכחישתו ובטלו דבריו מ"מ מי מוציאה מחזקת אשת איש הקדום משא"כ באיכא עד אחד נמי דאמר לא נתקדשה א"כ לבין שניהם בטלה חזקת אשת איש ואפ"ה לכתחילה לא תינשא כיון שהיתה מקודם בחזקת אשת איש ולכך נמי אי לאו דמכחישתו רק דהיתה מסופקת אפילו נשאת תצא כיון דעתה נחלקו העדים אם נתקדשה לדברי האומר נתקדשה חוששין דנראה דדברי האשה מסכימים עמו ולכך בעי הרמב"ם שתהא היא מכחישתו דלא נימא דאף היא בעצמה בספק והעמד אשה בחזקתה דכאן זולת עדות העדים ליכא חזקת פנויה דהיא עומדת בחזקת אשת איש ואנן מפי העדים אנו חיים והרי הן נחלקו ולדברי האחד עדיין אשת איש היא ולכך בעינן שתהא האשה מכחישתו.

ואם נפרש ברמב"ם כמו שכתבו התוס' שם תרווייהו בפנויה וכו' דאיירי באיכא נרות דולקות וכו' ובזה העניין מיירי בגמרא בעד אחד אומר נתקדשה א"כ רבינו הרמב"ם דפסק לעיל הלכה כ"ב דהיכא דאיכא כמו שמחת נשואין אפילו עד אחד אומר ששמע משנים פלונית נתקדשה חוששין לקידושין ואם כן גם כאן דעד אחד אומר דנתקדשה בפני שנים הוי כאומר ששמע ולא תהא שמיעה גדולה מן הראיה והוי שמחת אירוסין בהדיא חוששין לקידושין ובהא דלעיל דחוששין לקידושין הוא אפילו שנים מכחישין ולכך מפרש ומוקי ליה דאידך אמר לא נתקדשה ואם כן אוקי חד לגבי חד ולא הוי כדלעיל בקלא דאירוסין דהתם אין עד אחד המכחישו. ונראה לומר דמהכא יליף הרמב"ם לעיל דסגי בעד אחד אומר ששמע משנים דלא כדעת הפוסקים דבעי על כל פנים שני עדים בעד מפי עד דלפי מ"ש מהכא יליף משום דקשיא ליה קושיית התוס' למה לא תנשא לכתחילה וצ"ל דאיירי דאיכא כמו שמחת אירוסין וקשה דמה בכך הא אינו אלא עד אחד ועל כרחך מוכח דבכי הני גוונא דאיכא כמו שמחת אירוסין אפילו עד אחד המעיד ששמע או ראה שנתקדשה בפני שנים מהני ולכך בעי עד אחד המכחישו ואעפ"כ לא תנשא לכתחילה ודברי הרמב"ם מוכרחים בגמרא ואף דהרמב"ם סתם הדברים מ"מ דרכו הוא לסתום ולהעתיק לשון הגמרא ובכל זאת חד פירוש הוא לדבריו ולדברי הגמרא וחייב אדם לומר בלשון רבו.

לפיכך

נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה. וכתב המ"מ ופשוט הוא שאפילו יבוא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מהשני שהרי אין כאן עדים מעידים כדבריה עכ"ל משמע אם יש עדים כדבריה אינה צריכה גט מהשני אף דשויא נפשה חתיכה דאיסורא במה שאמרה פנויה אני וא"כ קידושי שני חלין וצריך לומר כמ"ש לעיל הרב בעל משנה למלך דנגד עדים לא אמרינן דשויא נפשה חתיכה דאיסורא היכא דאינה עומדת בדבריה אף דליכא אמתלא ועיין מ"ש לעיל ולא קשה האיך מותרת לראשון אחר גט משני הא יאמרו דהוא מחזיר גרושתו משנשאת וצ"ל דלא חשו רק ביצא קול שמקודשת לראשון וא"כ איכא חשש בעיני ההמון אבל במקום דליכא קול רק מפיה אנו חיים דהיא אומרת דנתקדשה ליכא חשש בעיני ההמון דלא יאמינו לה כלל שהיתה מעולם מקודשת לראשון. והבית שמואל סימן מ"ז ס"ק ח' כתב דלולי דברי המ"מ היה מפרש בדברי הרמב"ם עד שיבוא הארוס ויברר בעדים שזהו הארוס ולא ידעתי א"כ גט משני למה דקודם שיברר הראשון הרי היא אסורה לכל עולם ואי יברר לא חלו קידושי שני וגט למה אלא ודאי דאינו מבורר רק מפיה ולכך להחמיר צריכה גט משני ואפשר דס"ל להב"ש כמ"ש לעיל הלכה ט"ו דאף במקום עדים וחזרה בלי אמתלא שויא לנפשא חתיכה דאיסורא כמאה עדים דמי וא"כ היא שאמרה פנויה היא שויא קידושי שני לממש ולכך צריכה גט מהשני.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.