שער המלך/אישות/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


שער המלךTriangleArrow-Left.png אישות TriangleArrow-Left.png ט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

מגיד משנה
לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
בני אהובה
יצחק ירנן
מעשה רקח
מקורי הרמב"ם לרש"ש
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


ב[עריכה]

קדש

נשים רבות כו' ואם אמר להם הראויה מכם לביאה כו'. עיין מ"ש ה"ה וז"ל ועוד דכיון שהוא במלה אחת מקדשם ואומר כולכם מקודשות לי כיון שאין אחיות מקודשות אפי' האחרות אינן מקודשות ואפי' ר"ל מודה בהא דכל זה שלא נוציא סוגיא זו האמור בפשיטות מההלכה יע"ש וראיתי להרב בל"מ ז"ל שהקשה עליו דמשמע לפי טעם זה דאלו היה בב' מלות כגון שאמר הרי אתם ואחיות מקודשות לי דנכריות מקודשות דהוי כאת וחמור ואם כן כשכתב רבינו ז"ל דאם אמר הראוי' לי מכם לביאה כו' לשמועינן רבותא דאפי' שאמר לנכריות הרי אתם ואחיות מקודשות דנכריות מקודשות ובשלמא בגמרא הוצרכו לתרוצי באומר הראוי' לי מכם לביאה כו' משום דשקלו וטרו למ"ד קני את וחמור לא קנה אבל אנן דקי"ל דקנה לשמועינן רבותא ותירץ דהא הוי רבותא טפי דאפי' שאמר הראויה לי מכם לביאה הוה ס"ד דאחת מן האחיות ליהוי מקו' דראויה היא לביאה לחודה קמ"ל דלא מקרי ראויה לביאה כיון דלא ידעינן הי מנייהו היא עכ"ד יע"ש והנה מ"ש הרב ז"ל דבשלמא בגמ' הוצרכו לתרוצי באומר הראויה כו' משום דשקלו וטרו למ"ד לא קנה אין דבריו מובנים אצלי דהשתא לדעת רבינו קיימינן ואיהו ז"ל ס"ל ע"כ דמאי דפריך רבא אלימא דאמר כולכם קני את וחמור הוא אליבא דהלכתא פריך ומשום דכללן במלה אחת כמ"ש ה"ה ז"ל ואם כן לדידיה תיקשי דאמאי הוצרכו בגמרא לאוקמא באומר הראויה לי מכם לביאה לוקמא באומר אתם ואחיות מקודשות וכר"ן דהלכתא כותיה דקנה מחצה ואולי שכונתו לומר דהן אמת דס"ל לרבינו דממאי דפריך בפשיטות קני את וחמור כו' ולא קאמר הניחא לר"ן דאמר קנה מחצה אלא לרב המנונא מאי איכא למימר מוכרח הדבר לומר דאליבא דהלכתא נמי פריך ומשום דכללן בבת אחת אבל למאי דאוקי בגמרא לאביי מתניתין באומר הראויה לי מכם כו' איכא למימר דמוקי לה הכי כי היכי דלא תקשי ליה מתני' לרב המנונא ולפי זה צ"ל דלמאי דקאמר רבא אלא לאו באומר כולכם ואחת מכם ס"ל לרבי' כפרש"י דבהא אפי' למ"ד קני את וחמור לא קנה מודה מטעמא דמשום ספיקא הוא דאינן מקודשות הא אי ידע בת זכיה היא דאם נאמר דס"ל דלמאי דקאמר רבא באומר אחת מכם הוא משום דקי"ל כר"נ דקנה מחצה כיון דהוי בב' מלות אם כן ק' טובא דאכתי מנ"ל לרבא להוכיח דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קדושין לוקמא באומר כולכם וב' אחיות מקודשות לי דמשו"ה נכריות מקודשות כיון דהוו בב' מלות לדידן דקי"ל כר"ן אלא ודאי ע"כ לומר דאוקמתא דרבא אפילו למ"ד לא קנה היא וכפי' רש"י דהשתא הוכחת רבא אליבא דרב המנונא דלדידיה ע"כ צריך לאוקמי למתני' בהכי והיינו דקאמר ה"ד אי דאמר כולכם כפשטא קני את וחמור הוא ולא קנה אליבא דכ"ע אלא ע"כ לאוקמא בדאמר אחת מכם כי היכי דתיתי מתני' כרב המנונא ומ"מ לשון הרב שכתב דמשום דשקלו וטרו למ"ד לא קנה אין במשמע דבריו כן מה שתי' הרב ז"ל דהא הוי רבותא טפי דאפילו שאמר הראויה לי מכם הוה ס"ד דאחת מהן מקודשת כו' קש' מחלוקה אחרת שכתב רבינו ז"ל וכן אם אמר להן הרי כולכם מקודשות לי והיתה בהן שפחה או נכרית כו' ואם אמר הראויה לי מכם לביאה תהי מקודשת לי הרי כולן מקודשות חוץ מאותה אשה שאין קדושין תופסין בה דאדאשמועינן באומר הראויה לי מכם לביאה לישמו' רבותא באומר הרי אתם ושפחה מקודשות לי דהתם לא שייך תי' ז"ל ודוחק לומר דאיידי דב' אחיות נקט לה וכן ראיתי למוהרימ"ט ז"ל חח"מ סי' נ"ב שהכריח מחלוקה זו שכתב רבינו דבאו' הרי אתם מקודשות לי חשיב כללא כאומר כולכם מדלא אשמועי' רבותא טפי וכתב שאין לדחות ולומר דהא הוי רבותא טפי וכתי' הרב בל"מ דאכתי ק' מחלוקה היתה בהן שפחה שכתב רבי' הן אמת שדברי מוהרימ"ט ז"ל קשים אלי במה שהכריח מדברי רבי' דבאו' הרי אתם חשיב כללא כאומר כולכם מדלא אשמועינן רבותא טפי דאכתי תיקשי ליה אמאי לא אשמועינן רבותא באומר הרי כולכם וב' אחיות מקודשות דבהא ודאי מודה רבינו דחשיב פרטא דומיא דקני את וחמור אלא ודאי ע"כ לומר דרבינו ז"ל אוקמתא נקט ומיהא ליכא למישמע מינה אלא מיהא הדבר הקשה טובא הוא למה להריטב"א ז"ל שכתב ג"כ ליישב דברי בה"ג ושאר רבוותא שהביאו אוקמתא דאביי להלכה כדברי ה"ה לחלק בין כשמחלק בלשונו ואומר נכסי לך ולפ' ופ' לכשמערבם כולם בלשון אחד ואומר נכסי לכולכם דבהא לכ"ע כל שלא קנה חד מנייהו לא קנה כולהו אלא מסיים וז"ל ואוקימנה באומר אחת מכם דפלגינהו דבכה"ג קני את וחמור קנה מחצה כר"ן כו' והוא תימא דכיון דלהך אוקמתא דרבא ע"כ לא אתיא אליבא דר"ן אם כן מנ"ל לרבא לאוקמא באומר אחת מכם כי היכי דתידוק מינה דקדושין שאינן מסורין לביאה לא הוו קידושין לוקמא באומר כולכם וב' אחיות מקודשות דנכריות מקו' משום דפלגינהו ולכן נראה דס"ל להריטב"א ז"ל דבאו' כולכם וב' אחיות מקודשות לא חשיב כפלגינהו וכאומר נכסי לך ולפ' ופ' אלא חשיב כאומר כולכם ואינו אלא פרושי קא מפרש דכולכם דקאמר שתי אחיות בכלל ונמצא השתא דכולכם דקאמר כפשטיה אתיא דכולכם ממש קאמר אבל באומר כולכם וא' מכם הרי ביאר בהדיא דכולכם דקאמר לאו ממש קא' דהיינו חמשה נשים שהרי פירש שאין דעתו לקדש אלא ד' מהן וא"כ ע"כ כולכם אנכריות קאי והו"ל כאומר נכסי לך ולפלוני ופלוני דפלגינהו וקנה מחצה כן נראה לי ליישב דברי הריטב"א ז"ל ורבינו זכרונו לברכה עם מה שהקשינו לדברי מוהרימ"ט ז"ל נתיישב ודו"ק:
עוד ראיתי להריטב"א ז"ל שכתב משם הראב"ד לתרץ הא דפריך בגמ' בפשיטות קנה את וחמור כו' וכי אמרינן את וחמור קנה מחצה היינו היכא דאמדינן דעת הנותן שטועה וסבור דאין כאן חמור וכולהו קנה וגמר והקנה כו' אבל היכא שהמקנה יודע שהאחר חמור ואינו ראוי לקנות ודאי לא קנה שדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו הילכך כי אמר כולכם הא ידע דאין אחיות מקודשו' כו' ותמה עליו הריטב"א ז"ל וז"ל ואין זה נכון דהא למ"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר איני יודע שאין חמור קונה לא קנה תדע דהא עיקר פלוגתייהו גבי נכסי לך ולבנך דיהוו ליכי מינאי ועלה קאמר רב ששת את וחמור הוא ולא קנה והתם מהיכן אמרינן שכל אדם יודע שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם דהא פלוגת' דרבנן ור"מ היא עכ"ל ודבריו צריכין ביאור במאי דק"ל לדברי הראב"ד ז"ל דהא למ"ד את וחמור לא קנה אפילו אמר איני יודע כו' דאדרבא הן הן דברי הראב"ד ז"ל דכיון דמאן דס"ל קנה את וחמור לא קנה היינו אפי' אמר איני יודע שאין חמור קונה א"כ מאן דס"ל קנה את וחמור קנה איירי נמי באומר איני יודע כמ"ש הראב"ד ז"ל: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל סימן הנז' שרצה לתרץ דכונתו להקשות דבשלמ' ה"ט דר"ה דאמר את וחמור לא קנה הוא משום דס"ל דאדם יודע שאין חמור קונה בדעתו שיקנה כחמור ומשטה הוא בו ניחא דס"ל לתלמוד' דע"כ לא פליג ר"ן התם דס"ל דקנה מחצה אלא משום דס"ל דלא כ"ע דינ' גמירי ועביד איניש דטעי וסבר דחמור קונה אבל אי הוה ס"ל דלא טעי אינש בהכי הוה מודה ליה לר"ה מטעמ' דמשטה הוא בו ומש"ה פריך הכא תלמוד' בפשיטות קנה את וחמור כו' משום דבמקדש ב' אחיות לא עביד איניש דטעי אכן כיון דלר"ה מוכח התם דאפי' באומר איני יודע לא קנה משום דס"ל דאין קנין לחצאין ולעולם דלר"ן אפי' ביודע שאין חמור קונה ס"ל דקנה מחצה וטענת השטאה מנ"ל לתלמוד' כיון דלא מצינו הך סבר' כלל בדרב הונא א"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה רבה אין זה נכון דאדרבא אי הוה אמרינן דטעמא דר"ה משום דאדם יודע כו' ומשטה הוא בו טפי הוה ניחא לן למימר דר"ן דפליג ואמר קנה מחצה הוא משום דלא אמרינן משטה הוא בו ולא לומר דפליגי במציאות אמנם השתא דלר"ה אפילו באומר איני יודע ס"ל דלא קנה ס"ל לתלמודא דבהך סברא דמשטה הייתי בך כ"ע מודו ומש"ה פריך בפשיטות קנה את וחמור כו' וא"כ מאי ק"ל להריטב"א ז"ל ולכן נראה לע"ד שכונת הריטב"א ז"ל הכי אזיל דמעיקר' קשי' ליה תרתי דהיכי פריך בפשיטות קנה את וחמור לא קנה הא קי"ל דהל' כר"ן דקנה מחצה ותו קשיא דלמ"ד לא קנה אפילו אמר אחת מכם תיקשי ליה כיון דאין אחיות מקודשות הוה ליה נכריות את וחמור ואהא בא הראב"ד ז"ל לתרץ דתלמודא אליבא דהלכתא פריך משום דכיון דאמר כולכם אדם יודע שאין אחיות מקודשות ולכ"ע לא קנה אבל באומר אחת מכם סבור הוא שהאחיות מקו' מדאביי והלכך כי אין אחיות מקודשת נכריות מקודשות דבכה"ג קנה מחצה כלומר דבהא אפילו ר"ה מוד' דקנה מחצה דע"כ לא פליג ר"ה אלא משום דס"ל אדם יודע שאין חמור קנה ומשטה הוא ור"ן ס"ל דאין אדם יודע אבל באחת מכם אפילו ר"ה מודה והיינו דלא כתב הראב"ד קנה מחצה כר"ן אלא קנה מחצה לומר דבהא לכ"ע קנה מחצה ואהא ק"ל להריטב"א ז"ל שפיר דלמ"ד את וחמור לא קנה היינו אפילו באומר איני יודע כו' וכיון שכן הדרא קושי' ב' לדוכתא דהיכי קאמר רבא אלא לאו באומר א' מכם הא אכתי תיקשי ליה לרבא לר"ה דאמר לא קנה היכי מיתוקמ' מתניתין אפילו באומר אחת מכם וכיון דלר"ה ע"כ לאוקמי מתני' באנפא אחרינ' מאי האי דקא"ל רבא לאביי ולטעמיך אימא סיפ' כו' ובא להוכיח מינה דקדושין שא"מ לביאה לא הוו קדושין ולתלמוד' נמי דקאמר לאביי קשיא סיפא ל"ק הניח' לר"ן אלא לר"ה מאי איכא למימר כנ"ל ודו"ק:

ט[עריכה]

מי

שיש לו שתי כתי בנות כו'. מחלוקת ר"מ ור"י פ' האומר דף ס"ד וראיתי לרש"י ז"ל פ' הא"מ דנ"א ע"ב ד"ה כולן אסורות שכתב וז"ל ואפי' אמצעות שבקטנות דלגבי קטנות אותה הבת גדולה היא כו' יע"ש והרב ע"י ז"ל תמה עליו דהוה הפך מאי דאסיקנא בפרק האומר דאמצעית שבכת שנייה שרייא דאמצעית שמה אית לה ומוקי לסיפא דמתני' בשאין שם אלא גדולה וקטנה ומה לו לרש"י ז"ל לפרש כאן הס"ד דהתם וכן תמה עליו הרשב"א ז"ל יע"ש ולע"ד נראה לומר שהכריחו לרש"י ז"ל לומר כן משום דק"ל מאי דפריך בגמרא א"ה מאי למימרא ומשני לאפוקי מדר"י וק' טובא דהא בההיא מתני' מפורש בהדיא פלוגת' דר"י וא"כ מאי קאמר מאי למימרא אדרבא צריכא למימרא דלא קיימ' לן כוותיה אלא כר"י וכבר תמה בזה הרשב"א ז"ל והניחו בצ"ע ולכן ס"ל לרש"י ז"ל דמאי דפריך בגמרא מאי למימרא הוא משום דס"ל להך מקשן כתי' דר"ח בר אבדימי דקאמר התם בפ' האומר דההיא מתני' דעד פני פסח מוחלפת השיטה דר"י ס"ל דאסור עד שיגיע משום דלא מחית איניש נפשיה לס' ור"מ ס"ל דאסור עד שיצא משום דמחית איניש נפשיה לספיק' והשתא היינו דפריך א"ה מאי למימרא דאי לאשמועי' דר"י פליג עליה וס"ל דכולן מותרות משום דלא מחית איניש לספקא הא שמעינן ליה ממתני' דעד פני פסח ותריץ לאפוקי מדר"י כו' כלומר דודאי לגבי ר"י לא אשמועינן רבותא דהא אשמועינן ליה ממתני' דעד פני פסח אלא לר"מ רבותא אשמועינן דס"ל דכולן אסורות לאפוקי מדר"י ואע"ג דהא שמעינן ליה לר"מ בההיא דעד פני פסח דס"ל דמחית איניש נפשי' לספק' הו"א דוקא התם ס"ל דמחי' איניש לספיק' ודעתו לאסור עליו עד שיצ' פסח אבל הכא גבי קדושין הו"א דמסתמ' ודאי לא מחית איניש לס' וגדול' שבגדולו' קא' דאם לא כן משום דאי מחית לס' הרי נאסרו עליו כולן וכולן צריכות גט ובהא ודאי לא ניחא ליה לאב דמסתמ' רוצה שיהיו קידו' הראויין לביאה קמ"ל דאפי' בהא ס"ל לר"מ דמחית איניש נפשיה לס' ואם כן כיון דהך מקשה ע"כ סבירא ליה דההיא דעד פני פסח מוחלפת אם כן ס"ל ודאי דאמצעית שבכת שניה נמי אסורה וכדקא"ל רב הונא בריה דר"י לרבא הא פסח דכי כת אחת דמי ופליגי ורבא לא אשכח פתרי אלא לומר דהתם בלישנא בעלמא פליגי ולא במחית איניש נפשי' לספקא כדס"ל לרחב"א כנ"ל נכון ליישב דברי רש"י ז"ל ודו"ק.

יא[עריכה]

האב

שאמר קדשתי את בתי כו'. כתב ה"ה פרק הא"מ כו' והק' א"ה מאי למימרא ותי' הב"ח דשויתיה שליח הנה מסוגיא זו תמה מוהריב"ל ז"ל ח"א ס"י על מ"ש הרא"ש בתשו' משם הרשב"א והביאו הטור סימן ל"ו דאין האב יכול ליעשות שליח לקדש את בתו בוגרת שהרי בהדיא אמרינן בשמעתין דשויתיה שליח כו' וראיתי למוהר"ם די בוטין סי' נ"ט שכתב דמסוגיי' זו לא מכרעא כלל דהרשב"א ז"ל מפרש כך ההלכה דכשאמרו במשנה אין בוגרת בכלל כל עצמו של תנא לא בא אלא לאשמועינן דקדושי קטנה הן קדושי ודאי ואין בכלל דבריו בתו בוגרת עד שנאמר שיהיו קדושי הקטנה ס' ועל זה פריך בגמר' בוגרת מאי עבידתיה ומשני הב"ע דשויתיה שליח מהו דתימ' כי מקבל קדושין אדעת' דידה מקבל וא"כ אין כאן קדושין כלל דהגדולה אין האב יכול להיות שליח והקטנה לא כוון לה או לפחות יהיו קדושי הקטנה ס' קמ"ל דלא שביק איניש כו' וא"כ קדושי קטנה הן קדו' ודאין א"ד יע"ש והמעיין בחיד' הרשב"א יר' מבואר שהרשב"א ז"ל אינו מפרש כן שכתב וז"ל מ"ד אדעתא דידה קא מקבל כלומר אף אדעתא דידה ולא תהוי חדא מינייהו מקודשת דקדושין שאינם מסורים לביאה הם עכ"ל ועיין בתי"ט פ' האומר אמתני' הלזו דהמקדש את בתו סתם שתמה על הטור ז"ל בסי' ל"ז שהביא אוקמת' זו דשויתיה שליח להלכה וז"ל ותימא לי שלא כתב שאביו הרא"ש לא ס"ל הכי ומשום כך לא השיג על הרשב"א שפסק שאין האב יכול ליעשות שליח לבתו בוגרת אבל הטור ז"ל הי"ל להשיג מהך אוקמתא יעיין שם והן דברים תמוהים ולא ידעתי מנ"ל דהרא"ש ז"ל לא סבירא לי' הך אוקמתא אי משום שלא הביא אוקמת' זו דשויתיה שליח שם בפ' האומר הרי בפרקין הביא אוקמתא זו וכתב דמכאן דקדק ר"ת דאם שידך בתו הגדולה כו' הנה מבואר דס"ל דאוקמתא זו הלכה היא דאמרינן לא שביק איניש מצוה דרמיא עליו ועביד מידי דלא רמיא עליה וממנה למד ר"ת לענין אם שידך בתו הגדולה דאי ס"ל דלא קי"ל כהך אוקמתא אם כן איך למד ממנה דין זה גם מ"ש דמש"ה לא השיג על הרשב"א כו' הן דברים תמוהים דהן לו יהי דנימא דהרא"ש ז"ל ס"ל דלדידן דקיי"ל דקדושין שאינן מסורים לביאה הוו קדושין לא קי"ל כהך אוקמתא היינו לומר דלא ס"ל הך סברא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה אלא אמרי' דאדעתא דידה נמי קא מקבל וכס"ד בגמ' דקאמר מ"ד כו' וכולן צריכות גט אבל למאי דס"ל לתלמודא דהאב נעשה שליח לקבל קדושין לבתו בהא לא אשכחן דפליגי וזה פשוט ולכן הנראה שאף הרשב"א לא כ"כ אלא לכתחלה ומשום גזירה כמ"ש הרא"ש אבל אם עברה ועשאתו שליח וקבל אביה קדושין פשיטא ודאי דמקודשת והיינו דאמרינן בשמעתין דשויתיה שליח כלומר שעברה ועשאתו ובהכי ניחא מה שהקשה עוד מוהר"ם די בוטון ז"ל מההיא דכתב לו על הנייר דפ"ק דקדושין ושוב ראיתי להב"ח ז"ל סי' ל"ו שכתב כן ודו"ק: כתב ה"ה ודע שיש מדקדקים ממ"ש לא שביק איניש כו' דה"ה למי שיש לו בנות קטנות כו' עיין בתוס' פרק הא"מ דנ"ב ע"א ד"ה והלכתא שכתבו משם ר"ת כן וכ' וז"ל ועוד אפי' לא פי' יש לנו לומר דקדש הגדולה משום דלא יעשה כן כו'. וראיתי למוהר"ם די בוטון סי' ס"א שהקשה לדברי ר"ת דאם כן כי פריך בגמרא לעי' הא קטנות בכלל אמאי לא פריך וליטעמיך קטנות כולן אמאי בכלל הא לגדולה שבקטנות אמר משום דלא יעשה כן במקומינו יע"ש ולק"מ ואשתמיט מיניה דברי הרא"ש שכתב בשמעתין וז"ל ועוד אמר ר"ת דאפשר להיות דלא חשיב קדושין שאינן מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כו' אבל בתך מקודשת משמע דוקא גדולה כו' יע"ש וא"כ מאי ק"ל ז"ל דאם כן אמאי לא פריך וליטעמיך הא ל"ק כלל משום דאיכא למימר דמתני' איירי באומר אחת מבנותיך מקודשת לי וכ"כ רש"י ד"ה המקדש את בתו ונראה ודאי שדעת רש"י כדעת ר"ת משום הכי כתב דמיירי באומר אחת מבנותיך לומר דבאומר בתך מקודשת לי לא הוו קדושין שאינן מסורים לביאה אלא לגדולה שבקטנות קאמר וכן כתב מוהר"י בי רב ז"ל בשיטה כ"י הן אמת שבפרק האומר אמתני' הלזו פרש"י המקדש את בתו בתי מקודשת לך ולא פי' איזה מהן וא"כ נמצאו דברי רש"י סותרים וכבר ראיתי למהר"י בי רב ז"ל שם שכתב וז"ל ולעיל פי' רש"י שאמר אחת מבנותיך והכא פי' ז"ל הכי ללמדינו דהיינו בתי מקודשת לך היינו אחת מבנותיך ל"ש אלא כשאומר בתך מקו' לי דאז גדולה שבקטנה קאמר עכ"ד ולע"ד לא ידעתי מה חילוק יש בין אומר בתך מקודשת לי לאומר בתי מקודשת לך דאדרבא משמע טפי לומר דבאומר בתי מקודשת לך דגדולה שבקטנות קאמר לדעת ר"ת כיון דטעמא הוא משום לא יעשה כן ועליה דידי' רמיא לקדש את הגדולה קודם לא כן באומר בתך מקודשת לי דאיכא למימר שדעת המקדש על הקטנה היתה דשמא עיניו נתן בה ואיהו לא איכפת ליה אטעמא דלא יעשה כן דאין הקפידה אלא באב ואם כן כיון דס"ל לר"ת דאפילו באומר בתך מקודשת לי אמרינן שדעתו על הגדולה כ"ש באב האומר בתי מקודשת לך שדעתו על הגדולה ולכן נ"ל דמ"ש רש"י בשמעתין דמיירי באומר אחת מבנותיך היינו למאי דס"ד הכא בשמעתין דפריך מינה לרבא דס"ל דקדושין שאינם מסורים לביאה אינם קדושין וא"כ משו"ה הוצרך לומר דס"ל השתא לתלמודא דמיירי באומר אח' מבנותיך דאי באומר בתך מקודשת לי אזי הגדולה שבקטנות קאמר כדעת ר"ת אמנם למאי דמסיק דמיירי מתני' בדליכא אלא גדולה וקטנה ובדשויתיה שליח ס"ל לרש"י דמיירי מתני' באומר בתי מקודשת לך דהתם איכא למימר דעל הקטנה קאמר מטעמא דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה אמנם באומר אחת מבנותיך ודאי ליכא למימר שדעתו על הקטנה דוקא דאם כן מאי אחת מבנותיך דקאמר א"כ נמצאו דברי רש"י ז"ל נכונים שמה שכתב בשמעתין היינו לפום מאי דס"ד השתא בדאיכא קטנות טובא מיירי ובעי למיפשט מינה דקדושין שאינן מסורים לביאה הוי קדושין ומ"ש בפ' האומר היינו שפי' כן במתני' לפום מאי דמסיק דמתני' בדליכא אלא קטנה וגדולה ובדשויתיה שליח דס"ל דהך אוקמתא קאי לפום קושטא דמילתא אליבא דכ"ע וכמ"ש הרב בעל תי"ט ז"ל שם יע"ש אלא מיהו מדברי הטור ז"ל סימן ל"ו משמע דס"ל דאפי' באומר אחת מבנותיך וליכא אלא גדולה וקטנה אמרינן שדעתו על הקטנה ודו"ק ועיין במוהרימ"ט בחידושיו על הרי"ף שטרח ליישב קו' מוהר"ר מנחם מיוני לר"ת דא"כ במקדש א' מב' אחיות נמי נימא דמסתמא הגדולה קדש מה"ט ולפי הנראה אשתמיטתיה דברי הרא"ש שכתבנו שכפי דברי הרא"ש לק"מ דהתם כיון דאמר אחת מכם הו"ל כאומר אחת מבנותיך ודו"ק:

יב[עריכה]

אמר

האב איני יודע למי קדשתיה כו'. כתב ה"ה שם קדשתי את בתי כו' ובגמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו כו' וראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל ואע"פ שהוא מתחלה לכונסה נתכוין וע"ד לכונסה אמר כן מ"מ כיון דמודעינן ליה בתר הכי שאינו כונסה ועומד בדבורו ונותן גט אלמלא דקושטא קאמר לה הוה מחזיק שקריה למיתן גיטא דשרי לה לעלמא שלא כדין עכ"ד ומכאן נ"ל ראיה למה שנסתפק מוהריב"ל ז"ל ח"ג סי' ק"ב על מאי דקי"ל אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד ולדעת רוב הפוסקים אפי' בדיעבד לא מהני אי מהני אי הדרי ומסהדי בפני בע"ד או דילמא לא מהני מידי משום דעבידי לאחזוקי שיקרא והביא עצות מרחוק לזה מדברי הר"ן והרשב"א ז"ל יעיין שם ומסוגייא דידן מבואר להדייא דלא חיישינן לאחזוקי שיקרא וכמ"ש הריטב"א ז"ל ומוהריב"ל ז"ל כתב עוד שם שנמצא כתוב בס' חוק' הדיינים שנראה מדברי הרמ"ה דעדות שנתקבל שלא בפני הבע"ד דתו לא מהני עדותייהו אפילו בפני הבע"ד משום דעבידי לאחזוקי שיקרא יע"ש ויש לדקדק עליו מסוגייא זו דא"כ איך נאמן ליתן גט הא כיון שמתחלה ע"ד לכונסה נתכוין אע"ג דכשמודעינן ליה בתר הכי שאינו כונסה הרי הוא עומד בדבורו מ"מ לאחזוקי שקרא הוא דעביד ומצאתי בשיטה להרב החדושין ז"ל שכתב וז"ל נאמן ליתן גט פי' אם בא אחד ואמר אני קדשתיה ואתן לה גט נאמן ונותן לה גט ושרינן לה לעלמא דאין אדם חוטא ולא לו ואינו נאמן לכנוס שאם אמר קדשתיה ואכנסנה אינו נאמן כו' אף ליתן גט מאחר שהיה בא לכנוס מתחילה דלא מהימנינן ליה דאימא יצרו תקפו והשתא כי יהיב גיטא לאחזוקי בטעותיה הוא דעביד ע"כ הנה מבואר שדעתו ז"ל דחיישינן לאחזוקי שקריה וכדעת הרמ"ה שכתב בס' חוקות האלהים וא"כ אף אנו נאמר שהרמ"ה ז"ל מפרש סוגייא כדרך שפירשה הרב החידושין ז"ל ומ"מ לדעת רבינו והטור סי' ל"ז וכל הפוסקים ז"ל שפסקו הא דנאמן ליתן גט בסתמא ולא כתבו דהיינו דוקא באומר קדשתיה נאמן ליתן לה גט מבואר שהם ז"ל מפרשים הסוגייא כפשטא ומשום דלא חיישינן לאחזוקי שיקרא כמ"ש הריטב"א ז"ל וכיון שכן ק"ל על מ"ש מוהרש"א ז"ל ה' עדות סימן כ"ח דמ"א שמדברי הטור שכתב בא"ה סי' קנ"ב נר' דס"ל דחיישינן לאחזוקי שקרא שכתב וז"ל אם היא אומרת גרשתני נאמנת שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל שלא בפניו מעיזה פניה ואינה נאמנת אפי' אם נשאת או נתקדשה וכשבא בעלה החזיקה בדבריה ואומרת לו שגרשה אינה נאמנת שלהחזיק לדבריה אומר' כן כו' ותמיה על מוהריב"ל ז"ל שדקדק מדברי הטור ז"ל להפך וכ"כ הרב פרישה ז"ל סי' הנז' וכתב עוד הרב הנז' שאף הטור ז"ל מודה לענין קבלת עדות שלא בפני בע"ד דלא חיישינן לאחזוקי שקר' משום דיש להם טעם שלא להחזיק בדבריהם דיכולים לומר כיון שהעדנו שלא בפני הבע"ד לא דקדקנו בעדותינו משא"כ גבי ההיא דגרשתני שאין לה טעם שלא להחזיק בדבריה יע"ש וקשה טובא שהרי הא דשמעתין גם כן אין לו טעם להחזיק בדבריו ואפי' הכי ס"ל להטור ז"ל דנאמן ליתן גט ולא חיישינן לאחזוקי שיקרא הוא דעבד ואם נאמר דהך חזקה דאין אדם חוטא ולא לו אלימא טובא ומשום הכי לא חיישינן דמשום לאחזוקי בשקריה חוטא ולא לו משא"כ בההיא דגרשתני דחוטא לו והילכך לא אלימא חזקה דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה וחיישינן דלאחזוקי בשיקריה מעיזה ומעיזה א"כ לא היה צריך הרב ז"ל למ"ש דגבי קבלת עדות שלא בפני בע"ד אף הטור מודה מטעמא שיש להם טעם שלא להחזיק בדבריהם ות"ל משום דהתם חוטא ולא לו הוא ומשום לאחזוקי בשיקריה אין אדם חוטא ולא לו ודוק:

טו[עריכה]

האומר לאשה קדשתיך כו' קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו'. משנה פרק האומר דף ס' ודע שראיתי להתוס' רי"ד פ"ק דקידושין דף י"ב ע"ב שכתבו דההיא דאמרי' דביתהו דר"ח דהו"ל צער ליד' א"ל אמרה לי אם קבל ביך אביך קדושין כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאמך דאסרה ליך עילואי שהק' וז"ל אע"ג דהיא מהימנא לשוויי נפשה חתיכה דאיסור' כדתנן לקמן פ' האומר קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו התם ודאי משום דלא אגידא גבייהו הילכך מהימנ' כיון דלא מיפסדא לאחריני אבל הכא דאגידה ביה ומשעבדה ליה ומטי אסורא לגביה לא מהימנא עכ"ד ואשר מבואר מדבריו דס"ל דהנך עובדי מיירי בשהאשה מודה לדברי האם דאז שייך שפיר למימר דשויה אנפשה ח"ד דאלו בשאינה מודה לדברי האם מאי שויה אנפשה חתיכה דאיסורא איכא וכ"כ הריטב"א ז"ל שם וז"ל והא דאמרינן היינו דיהודית ולא אייתי לה מדתנן הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא את בתי בתה מותר' בקרוביו דאלמא אין האם נאמנת לאסור בתה על אחרים משום דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם ומשו"ה מייתי להא דיהודית יע"ש וראיתי למוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן צ"ב שתמה על תירוץ תוס' רי"ד הלזו וז"ל ואכתי קשה דאטו משום דאגידא ביה לא שווייה אנפשה חתיכה דאיסורא הא אמרינן הנאת תשמישיך עלי אסורה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו ועוד אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני דאמרי' פ"ב דכתובות אם לא נתנה אמתלה לדבריה לה מהימנא דשויתה לנפשה חתיכה דאסורא אע"ג דנשואה אגידה ביה היא א"ד ז"ל ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דמה שהקשה מההיא דהנאת תשמישך עלי נראה דלא דמי כלל דהתם שאני דלאו משום הימנותא הוא דאסירא עילויה אלא משום נדרה וכל שהבעל יודע בעצמו שנדרה הנאת תשמיש עליה ולא היפר לה הרי אסורה עליו משא"כ הכא דמאי דאמרי' שויה אנפשה חתיכה דאיסורא הוא משום הימנותא הוא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים והילכך איכא למימר דכל דמשעבד' ליה לא מהימן לגביה ולפי הנראה שדעתו ז"ל דהא דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא מדין נדר הוא וכמי שאסר על עצמו אותו חפץ דמי והיינו דקשיא ליה למוהרימ"ט ז"ל מההיא דהנאת תשמישך וכבר ראיתי למוהר"י באסאן ז"ל בתשו' סי' פ' שנסתפק בזה בכ"מ שאמרו שויה אנפשה חתיכה דאיסורא אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואף ע"פ שאינו ממש כנדר דליתיה בשאלה אולי החמירו חכמים כמו בנ"ש או אינו אלא מדין הודאת בע"ד יע"ש גם הרב מ"צ ז"ל ח"א סי' ס"ה פשיטא ליה מילתא דמדין נדרי איסור נגעו בה וע"פ זה תמה על מוהרשד"ם ז"ל שכתב בתשו' שאבי הבת שאמר שהנער היה בן י"ג שנה כשקדש את בתו נאמן לאסור את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהיה קטן באותו פרק והביא ראי' מתשובת הרשב"א שכתב על טבח שאמר שלא שחט את הבהמה ויש עדים מעידים ששחטה דלדידיה אסורה מטעמא דשויה אנפשיה חתיכה דאסורא אפילו נגד עדים וכתב עליו דלא דמי וזה דק' על הרשב"א איך אמרו שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אחר דיש עדים ששחטה ולא התפיס בדבר הנדור אלא דה"ט כלפי מ"ש הרשב"א בתשו' והביאה מרן הב"י בי"ד סי' רכ"ה דיכול אדם לקנוס את עצמו לומר אם אעשה כך יהא פתי פת כותי וייני י"נ משום דלא בעינן מתפיס בדבר הנדור אלא כשבא להתפיס אבל לאסור על עצמו רשאי וא"כ ה"נ כל שאמר שלא שחטה הגם שיש עדים ששחטה הרי אסרה על עצמו כאלו לא שחטה משא"כ בנדון מוהרשד"ם דאחר שיש עדים שהוא קטן ואינם קדושין איך יוכל הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך כלל דין איסור שמקבל עליו כלל א"ד יע"ש הנה מבואר שדעתו ז"ל דמדין נדר איסור נגעי בה ואפשר שזה היתה דעת מוהרימ"ט ז"ל ומשו"ה ק"ל שפיר מההיא דהנאת תשמישך עלי ואולם דברי הרב מ"צ ז"ל תמוהים ואשתמיט מיניה תשו' הרשב"א ז"ל הביאה מרן בא"ה סי' מ"ה במי שטוען שקדש את האשה ובשעת נתינה א"ל התקדשי לי בזה אף על פי שעדים מכחישין אותו ואומרים שנתנו לה בתורת פקדון שנאמן על עצמו יותר מק' עדים ושויה קרובותיה אנפשה חתיכה דאיסורא יע"ש הרי דאע"ג דה"נ לא שייך טעמא דנדרי איסר אפי"ה כתב דאמרי' שויה אנפשיה ח"ד אפי' כנגד עדים וצ"ע גם מה שהקשה עוד מההיא דהאומר טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני אף ע"פ שהיא נטמאה נר' דלא קשיא כלל דהתם גבי נדה שאני דהתורה האמינתה כדנפ"ל מקרא דוספרה לה לעצמה וכמ"ש התוס' ר"פ האשה רבה יע"ש וא"כ לא שייך טעמא דמשעבד' ליה כלל ופשוט: עוד כתב הרב הנזכר ליישב קו' תוס' רי"ד וז"ל ונראה דאע"ג דמדינ' נאמנת היא לשויה נפשה חתיכה דאסורה הא תנן בשלהי נדרים בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני תביא ראיה לדבריה יע"ש מה שהאריך ליישב קו' התוס' והר"ן ובעניותי לא זכיתי להבין תירוצו ז"ל דאיך הפה יכולה לדבר דטעמא דשמעתין שאמרו לאו כ"כ לאוסרה לך עילואי הוא משום ההיא דשלהי נדרים דחיישי' שמא עיניה נתנה באחר שהרי בהא דיהודית ליכא למיחש כלל להך חששא שהרי היא אומרת שקבל אביה קדושין בעודה קטנה ואינה יודעת למי נתקדשה וא"כ לפי דבריה הרי היא יושבת עד שתלבין ראשה בכבל עגונה והרי היא אסור' לכל אדם ומאי שמא עיניה נתנ' באחר איכא למיחש גם בההוא דקדיש באבנא דכוחלא נר' ודאי דלא שייך טעמא דשמא עיניה נתנה באחר כיון שאמה אמרה כן לא שייך לומר דאמה נתנה עיניה באחר דאין אדם חוטא ולא לו ומלבד שהדבר מוכח מעצמו איכא למשמע הכי בהדיא דאם איתא דה"נ איכא חששא דעיניה נתנה באחר אדמייתי ראיה ר"ח מהא דיהודית אמאי לא מייתי ממתני' מפורשת דשלהי נדרים אלא ודאי הדבר מוכרח כמ"ש הן אמת שזו היא שקשה בעיני דעת התוס' רי"ד דכל דמשעבדה ליה לא אמרינן שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שהרי מתני' דנדרים דהאומרת טמאה אני לך בנשיאה נמי מיירי ואפ"ה בראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני לך נאמנת ואף למשנה אחרונה לא התירו אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר הא כל היכא דליכא למיחש להך חששא הרי היא נאמנת ולא אמרינן לאו כל כמינה לאסור את עצמה על בעלה וכבר התוס' ז"ל שם הוק' להו דלמשנה אחרונה אמאי לא מהימנא כיון דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא ותי' דכיון דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה יע"ש הרי מבואר דאפילו בנשואה אי לאו טעמא דעיניה נתנה באחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והנראה אצלי שדעת תוס' רי"ד כתי' האחרון שכתב הר"ן שם ובפ' האומר וז"ל דמשנה ראשונה לאו דינא קאמר דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא משום דהא מילת' דטמאה אני לך דסיפ' לא תקנו במשנה ראשונה להימנה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלא נפשה ומאי דחזו רבן בתראי דאיכא למיחש לעיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא א"ד יע"ש וא"כ איכא למימר שפיר דלמשנה אחרונה כיון דהוצרכו לעקור תקנה ראשונה ברוב נשים משום טעמא דעיני' נתנה באחר נעקרה התקנה לגמרי ואפי' במקום דליכא למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר אקמוה אדין תורה דאינה נאמנת להפקיע את עצמה מיד בעלה והיינו דהוצרך ר"ח להוכיח הדבר מהא דיהודית דאלו ממתני' דנדרים איכא למימר דדוקא היכא דאיכ' למיחש לחששא דעיניה נתנה באחר הוא דאינה נאמנת הא כל היכא דליכא למיחש להכי אע"ג דמדינא אינה נאמנת להפקיע את עצמה משעבוד בעלה אפי' הכי תקנה ראשונה לא זזה ממקומה ומטעמא דאי לאו דקושטא קאמרה לא היתה מנוולה נפשה להכי מייתי מהא דיהודית דמוכח בהדיא דאפי' היכא דליכא משום חששא דשמא עיניה נתנה באחר נעקרה התקנה ראשונה לגמרי ואוקמוה אדין תורה זה הנרא' אצלי נכון ליישב דברי תוס' רי"ד:
ואולם מדברי התוספות דשלהי נדרים שכתבנו מבואר דס"ל שלא כדעת התוס' רי"ד ז"ל וס"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ומדינא אסורה אלא משום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וכן מבואר ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל שם בחי' וכ"כ התוספות פ"ב דיבמות דכ"ד ד"ה אמר ר' יע"ש ולפי דבריהם צריך להבין מה יענו להא דשמעתין דקאמר לאו כ"כ דאסרת עילואי ואמאי לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' והנרא' לע"ד דס"ל דע"כ לא אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסור' אלא דוקא בטוענת כההיא דפרק האומר דהיא אומרת קדשתני דאיהי קים לה בגוה דודאי קדשה ומש"ה אמרינן שפיר דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואסורה בקרוביו משא"כ בהא דשמעתין דאיהי לא קים לה בודאי שקדשה אביה אלא שאמה אמרה כן ואע"ג דאינה מכחישתה לדברי האם מ"מ איהי לא ברירא לה מילתא אלא ע"פ דבור אמה כל כי האי ליכא למימר שויה אנפשה ח"ד ואף דברי הריטב"א ז"ל שכתבנו לעיל יש לפרשם בהכי ומ"ש דשאני התם שאין הבת מודה לדברי האם לאו למימר דבשמעתין מיירי במודה לדבריה ואומרת דקים לה בגו' דקדשה אביה אלא כונתו לומר דמתני' דהתם בשאינה מודה לדברי האם אלא שהיא מכחשת את אמה ואומרת שלא נתקדשה והא דיהודית מיירי בשאינה מכחשת את האם אבל מ"מ אינה אומרת דקים לה בגוה דודאי קדשה אביה אלא שאמה אמרה לה כן וסבורה היא שאמת יהגה חכה ולעולם דכל שהיא טוענת דקבלה קדושין מאחר אזיל ומודה הריטב"א ז"ל דשויה אנפשה חתיכה דאסור' וכ"כ הרב החידוש' ז"ל דמתני' דהאומר מיירי בשהיא מכחשת לדברי האם יע"ש:
ואם כנים אנחנו במ"ש מקום אתנו ליישב מ"ש מרן הב"י ז"ל ס"ס מ"ז על מ"ש הרא"ש בתשו' דאם האשה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כ"כ לאסור עצמה אלא דהוה אמרינן שויה נפשה חתיכה דאיסור' וז"ל יש לתמוה דבפ"ק דקידושין אמרינן לאו כ"כ דאמך דאסרת לך עילואי ואפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים יע"ש ותמה עליו הרב ע"י ז"ל ומוהרימ"ט ז"ל שהרי הא דיהודית ע"כ כשהיא עצמה מודה מיירי מדלא מייתי ראיה ממתני' דהאומר כמו שהכריח הריטב"א יע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דאע"ג דהא דיהודית מיירי ע"כ בשאינה מכחשת לדברי האם מ"מ איהי לא קים לה בגוה ודאי אלא ע"פ אמה וכל כי האי לא אמרי' שויה אנפשה ח"ד אבל בנדון הרא"ש ז"ל דהיא טוענת בודאי דקבלה קדושין מאחר אמרינן שפיר שויה אנפשה חתיכה דאיסור' ואפי' בנשואה דמשועבדת ליה לבעל וכדעת התוס' והרשב"א ז"ל שכתבנו ומדברי הרא"ש פ"ב דיבמות מבואר שם שדעתו כדעת התוספות ממה שהקשו שם אהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמרי' דאתת' שרי' ואם איתא דעבד' איסור אירכוסי הוה מירכס כו' דמיירי באומרת טמאה אני לך וז"ל ואל תתמה איך מתירין אותה הא שויתיה אנפשה ח"ד כיון דאמרה טמאה אני כו' יע"ש הרי מבואר דאפי' בנשואה ס"ל ז"ל דאמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא דאל"כ מאי ק"ל הא הנהו עובדי בנשואה מיירי כדמוכח התם ומהתימה על הרב ע"י שרצה ליחס ס' התו' רי"ד לדעת הרא"ש ואישתמיט' מיני' דברי הרא"ש הללו ודוק:
וראיתי להרב בעל דרכי משה ז"ל סי' הנזכר שתמה על דברי מרן ז"ל הללו וז"ל ואין נראה לי חילוק זה דא"כ כל אשה תאסר על בעלה בכה"ג ואפי' באשה שאמרה טאמה אני אינה נאמנת דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כ"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר דאינה נאמנת אלא שאני הכא דהיה קצת קול מעיקר' לכך כתב הרא"ש דאלו הודית אף לאחר נשואין משוית נפשה חתיכה דאיסורא א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו שהרי בההוא דקדיש באבנא דכוחלא בדאיכא קלא דההוא יומא דקדיש הוה ביה ש"פ מיירי כדפריך עלה והא איכא סהדי באידית דידעי דההוא יומא הוה ביה ש"פ ואפי"ה קאמר ר"ח דלאו כל כמינה לאוסרה אברת' ומייתי עלה ההיא דיהודית דע"כ ההוא דקדיש באבנא דכוחלא בשאין הבת מכחשת לדברי האם מיירי דאי במכחשת אמאי לא מייתי ממתניתין דהאומר ואפי"ה קאמר דאינה נאמנת ולא אמרינן שויתיה נפשה חתיכה דאיסורא וע"כ צריך לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כן בשם אחרים וכחילוק מרן הב"י ז"ל וא"כ איך דחה חילוק מרן ז"ל בשתי ידים ועיין במוהר"ם די בוטון ז"ל סי' מ"ג שכתב משם מהר"ש ולייסיד ז"ל דהא דאמרינן טמאה אני לך אינה נאמנת משום חשש שמא עיניה נתנה באחר היינו דוקא היכא דליכא רינון וקול אבל היכא דאיכא קלא אע"ג דלא איחזק בד' נאמנת ומוהר"ם די בוטון ז"ל חולק עליו יע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי הרב ד"מ הללו שיחס סברא זו לדעת הרא"ש ופסקו מור"ם בש"ע ס"ס מ"ו יע"ש: ולעיקר קו' הרב ד"מ ז"ל דאמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר דומיא דהאומרת טמאה אני נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פרק אע"פ דס"ג ע"ב ד"ה אבל שהקשו משם ר"ת לפירש"י ז"ל דבאמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא ואמאי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כההיא דהאומרת טמאה אני לך ותי' דיש לדחות דהתם שנוטלת כתובה דוקא איכא למיחש שמא עיניה נתנה באחר וכ"כ הרא"ש ז"ל בשם יש דוחין יע"ש וא"כ דכוותה נמי איכא למימר דמהאי טעמא כתב הרא"ש ז"ל בתשו' דבאומרת נתקדשתי לאחר כיון שהיא מפסד' כתובתה אמרינן שויה אנפשה חתיכא דאיסורא ולא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ואף שהרא"ש בפ' אע"פ דחה דברי הי"מ וכתב דלאו דיחויא היא דאם נתנה עיניה באחר אינה חוששת על ממון שלה מ"מ אפשר דבתשו' חשש לס' הי"מ הללו ומה גם לענין איסורא וכן נוטין דבריו בתשו' הביאה הטור סי' קנ"ד שכתב דאע"ג דהרמב"ם ס"ל דמאיס עלי כופין עליו להוציא ר"ת ור"י כתבו דאין כופין להוציא וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא למה נכנס ראשינו בין הרים הגדולים ולעשות גט מעושה שלא כדין ועל להבא אני או' אבל אם לשעבר סמכו על הרמב"ם מה שעשו עשוי עכ"ל הרי מבואר שמעולם לא דחה הי"מ הללו אלא לענין שאין כופין אותו להוציא ולעשות גט מעושה שלא כדין אמנם לענין אם היא נאמנת לאסור את עצמה מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא כיון דמידי דאיסור' הוא חשש לס' י"מ לרבינו דס"ל דבמאיס עלי כופין להוציא ומטעמא דכל שמפסדת הכתובה לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר גם בכלל מ"ג סי' ב' כתב על אשה שטוענת שאין לבעלה גבורת אנשים דלא מהימנא משום טעמא דעיניה נתנה באחר למשנה אחרונה אבל אם אינה תובעת כתובה היא נאמנת אף למשנה אחרונה וכתב שזה דעת הריצב"א והרי"ף הרי דס"ל להני רבוותא דכל דמפסד' כתובה לא חיישי' לשמא עיניה נתנה באחר וע"פ האמור תמה אני על מרן הב"י ז"ל סי' קט"ו שכתב על מ"ש הטור ז"ל שם אין עדים שזינתה אלא שהיא עצמה אמרה כו' אין חוששין דשמא עיניה נתנה באחר אבל אבדה כתובה כו' כתב וז"ל ומ"ש אין עדים שזינתה כו' משנה בסוף נדרים יע"ש והוא תימה איך כתב שדין זה הוא משנה בנדרים בדבר שהוא תלוי במחלוקת שהרי לדעת י"מ שכתבו התוס' דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר וכן לדעת הרי"ף וריצב"א שכתב הרא"ש מבואר הוא דס"ל דמשנה דנדרים לא נאמרה אלא באשת כהן שאומרת שזינתה באונס ולא מפסדא כתובה אבל באשת ישראל באומרת שזינתה ברצון דמפסדת כתובה היא נאמנת: הן אמת דקשיא לי בדעת י"מ הללו דבסוף נדרים פרכי' אמתני' דהאומרת טמאה אני לך יוצאת ונוטלת כתובה במאי עסקי' אלימא באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה כו' והשתא אמאי לא פריך אי ברצון אמאי חזרו לומר אינה נאמנת שלא תהא אשה נותנ' עיניה באחר הא כיון דמפסדא כתובה ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר וצ"ל דתלמודא עדיפא מינה קא פריך מרישא דמתני' וזה פשוט האמנם הא ק"ל טובא בדברי רבינו ז"ל דבפרק כ"ד מהל' אלו דין י"ח פסק בהדייא דאם אמרה שזינתה ברצון אין משגיחין לדבריה שמא עיניה נתנה באחר הרי דס"ל דאף במפסדת כתובה חיישינן לעיניה נתנה באחר ואלו בפ' י"ד מה' הנז' דין ח' פסק דהאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא דא"כ ע"כ לומר דס"ל דכל שמפסדת כתובה לא חיישינן לשמא עיניה נתנה באחר ונמצאו דבריו סותרים ואשר היה נראה ליישב דבריו במה שיש לדקדק על דברי התוס' דפרק אע"פ שהקשו שם לתי' י"מ הללו דכל דמפסדת כתובה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר מההיא דסוף נדרים ההוא נואף דהוה מהרזיק בביתא כו' ולכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך מיירי כו' וכיון דאומרת טמאה אני לך א"כ רוצה להפסיד כתובה דמסתמ' ברצון הוה כו' ואמאי תנא נאמנת במיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי כו' יע"ש ויש לדקדק דאמאי הוצרכו להקשות מטעם מיגו דאי בעי אמרה מאיס עלי ובפשיטות הי"ל להקשות לדעת י"מ דס"ל דכל דמפסדת כתובתה לא חיישינן לעיניה נתנה באחר דא"כ באומרת טמאה אני ברצון כיון דליכא למיחש לשמא עיניה נתנה באחר אמאי אינה נאמנת שהרי למשנה ראשונה היו אומרים דהאומרת טמאה אני נאמנת בלי שום מיגו אי לאו טעמ' דעיניה נתנה באחר והנראה אצלי דבפשיטות ליכא לאקשויי באומרת טמאה אני ברצון אמאי נאמנת כיון דליכא למיחש לעיניה נתנה באחר משום דכיון דמשים עצמו רשע משום הכי אינו נאמן אבל משום מיגו ק"ל שפיר דס"ל דכל דאיכא מיגו נאמן אפי' היכא דמע"ר וכמו שכן הוא דעת הרשב"א ז"ל הובאו דבריו בח"ג סי' כ"א ומוריב"ל ז"ל תמה עליו דליתא דאפי' היכא דאיכא מיגו אמרינן אין אדם מע"ר ולדעתי דברי התוספות הללו נוטים לדעת הרשב"א ולדעת רבינו יש לנו לומר דס"ל דבאומרת טמאה אני ברצון אע"ג דמפסדת כתובתה חיישינן לעיניה נתנה באחר כיון דאין אמע"ר ואפי' במקום מיגו לא מהימן וכמו שכן הוא דעת הסמ"ג הובאו דבריו בב"י י"ד סי' קע"ו ומ"ש טעמא דעיניה נתנה באחר עיקר טעמא קאמר דאע"ג דבעלמא אמרי' דהאומר הרגתי את פלוני או פ' רבעני לרצוני אינו נאמן היינו משום דאמרינן דשמא מן המחכים למות הוא ומשו"ה משים ע"ר וכן כל כיוצא בזה טעמא איכא במילת' למה שהוא משקר ומשים ע"ר ולהכי הוצרך נמי למיהב טעמא הכא למה שהיא משקרת ואומרת טמאה אני ברצון זה היה נר' ליישב: ואולם אנכי הרואה שדרך זה לא יתכן לפי מ"ש התוס' פ"ק דמציע' ד"ג ד"ה ומה אם ירצה שהקשו דאיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם מע"ר ותי' דאינו נאמן לפסול את עצמו אבל הכא עושה תשובה ומתכוין לטובה שאינו רוצה להביא חולין לעזרה והלכך אין לנו לכופו להביא חולין בעזרה לפי דבריו יע"ש וכ"כ בפ"ק דיבמות ובכריתות וא"כ דכוותא נמי באומרת טמאה אני לא שייך למימר אין אדם מע"ר דאיכא למימר דלטובה קא מכוונה לעשות תשובה ואינה רוצה לעשות באיסור כל ימיה כיון דאסורה על בעלה ולבועל ומש"ה ודאי אין לנו לומר שלא יהא נאמנת ושיבעול בעיל' איסור לפי דברי' ועל פי האמור מקום אתנו ליישב מה שהקשה הרב מ"צ ח"א סי' ס"ז גבי ההיא דעוברת על דת יהודית שכתב הר"ן שם וז"ל והא דלא אוקמ' במוד' כתב הראב"ד משום דאינה נאמנת דאין אדם מע"ר ולא נהירא דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כו' ותמה עליו ז"ל שהרי באומרת טמאה אני ברצון דמשויה נפשיה רשיע' ואפי"ה אמרי' בנדרים במאי עסקי' אילימא באשת ישראל וברצון כלום יש לה כתובה ולדעת הראב"ד איפכא הו"ל להקשות דכיון דאין אדם מע"ר אינה נאמנת ואמאי קתני דיוצאת ונוטלת כתובה ומהיותר תימה שהרמב"ם ז"ל פסק דבאומרת טמאה אני ברצון אינה נאמנת ואבדה כתובה ולא השיג עליו ולדעת הראב"ד הי"ל להשיג עליו ולומר דלא אבדה כתובתה מטעמא דאין אדם מע"ר דומיא דעוברת על דת יהודית יע"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש דבריו נכונים דבאומרת טמאה אני ליכא למימר אין אדם מע"ר משום דאיכא למימר דלטובה קא מכוונא לעשות תשובה ושלא לבעול בעילת איסור משא"כ בעוברת על דת יהודית דליכא למימר לטובה קא מכוין דאיסורא דעבד עבד ומש"ה ס"ל להראב"ד דאין אדם מע"ר ולא אפסידה כתובה כנ"ל נכון: ומעתה הדרן לדמעיקרא דקש' על רבי' מדידיה אדידיה וראיתי להרב נת"מ דף רי"ג ע"ג שכתב ליישב קו' ר"ת דאמאי לא חיישינן באומרת מאיס עלי דשמא עיניה נתנה באחר כאומרת טמאה אני לך וז"ל ולי נר' דל"ק שהרי התוספות כתבו באמצע דבריהם דלא מצית למימר מאיס עלי אלא היכא שיש רגלים לדבר שהבעל אינו מתקבל לה וכ"כ הגה"מיי בשם מוהר"ם וא"כ איכא למימר דמשום הכי לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהרי נותנת אמתלא לדבריה ויודעים ב"ד שטענתה אמת כמ"ש מוהר"ם יע"ש ואפשר שזה היתה דעת רבינו ומשום הכי כתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא ולא משום טעמא דמפסדת כתובתה כדעת י"מ ומ"מ זה דוחק בעיני דמסתמיות דברי רבינו משמע דבכל ענין כופין אותו להוציא ועדיין צ"ע עוד נ"ל ליישב תשוב' הרא"ש דלא תיקשי ליה מההיא דאומרת טמאה אני לך נאמנת כלפי מ"ש הרא"ש שם בשלהי נדרים וז"ל ועוד נ"ל טעם נכון דהלכה כר"ה ואפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיניה נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר ולהיותה באיסור א"א כל ימיה א"ד יע"ש וא"כ דוכוותה נמי באומרת נתקדשתי לאחר כיון דלפי דבריה סבורה היא להפקיע את עצמה מבעלה בלא גט כלל ליכא למיחש לעיניה נתנה באחר ולהיות באיסור א"א כל ימיה ואע"ג דמדינא אינה נאמנת מ"מ היא לפי טענתה כסבורה היא בכך לפטור את עצמה בלא גט ואע"ג דבאומרת גרשתני נאמנת מה"ט דלא משקרה להיות באיסור א"א כל ימיה התם שאני דאיכא חזקה נמי דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה דתרווייהו בעינן וכמ"ש הרב נת"מ דרל"ב יעש"ב כנ"ל נכון: עוד ראיתי למוהרימ"ט שכ' בסוף דבריו וז"ל מה שהוקשה למוהריב"ל שתהא נאמנת במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני הי"ל להקשות ממתני' דחזרו לומר טמאה אני אינה נאמנת והרי יכולה היא לקלקלו שתאמר גרשתני אלא דאין אשה מעיזה בפני בעלה ואזדא ליה למיגו א"ד יע"ש ולא ידעתי איך אישתמיט מיניה דברי התוס' דפרק האשה שלום דקי"ז ע"ב שהקשו דלהימנ' באומרת מת בעלי במיגו דאי בעיא אמרה גרשתני למ"ד דאפי' שלא בפניו אינה מעיזה כו' יע"ש הרי דס"ל דאמרינן מיגו דהעז' שהרי למ"ד דשלא בפניו נאמנת ה"ט משום דשלא בפניו נמי אינה מעיזה ועיין בהרב ח"ה וכבר הארכתי בזה בפ"ז מה' אלו ולעיקר קו' שהק' אמתני' דטמאה אני אמאי אינה נאמנת במיגו דגרשתני נראה דלק"מ שאין זה מיגו כלל שהרי היא רוצה שיגרשנה בעלה ותנשא לאחר בהיתר לא כן באומר' גרשתני שמפקיע עצמה מבעלה ותהיה באיסור א"א כל ימיה ולהכי לא חשיב מיגו כנ"ל פשוט ודוק:
מעשה חושב

(רסח) ואכתי קשה. דאטו משום דאגידא בי' לא שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואני תמה על תמיהתו דלכאורה דין זה הוא מוכרח שהרי בשלהי פ' ט"ו דיבמות פשיט לי' ר"נ לרבא דיבמה זמנין דמרחמא וזמנין דסניא לי' ליבם מדתנן וחוששין לדבריה וחולצין כו' וע"ש ולפ"ז מאי ראיה היא דדילמא משום הכי חוששין לדבריה משום דשויתא אנפשה חתיכה דאיסורא ברישא להנשא לשוק ובסיפא להתיבם אע"כ דכיון דאגידא בי' ביבם בסיפא דלא היתה מוחזקת בבנים וחזקתה ליבם ואגידא בי' ביבם ולא מצינן למימר דמטעם חתיכה דאיסורא הוא דחוששין לדבריה. א"כ ממילא גם ברישא הא דחוששין לדבריה נמי לאו מטעמא דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא לשוק. אלא מן הדין וא"כ כש"כ באשה דאגידא בבעלה טפי דלאו כל כמינה לשוי' אנפשה חד"א ושתאסר על בעלה: אבל באמת אין משם הכרח משום דהתם גם בלא זה לא שייך לומר דמשום ש"א חד"א הוא דחוששין לדבריה משום דא"כ הא לא עדיפא מיבמה שנדרה הנאה מן היבם לאחר מיתת בעלה דאין כופין אותו לחלוץ. וא"כ אמאי תנן הכא דחוששין לדבריה וחולצת כו' ולא קתני אין כופין ומבקשים אותו לחלוץ ומדנקט חוששין לדבריה משמע דמדינא קאמר דחיישינן שמא קושטא קאמרה ואסורה מדינא למי שהיתה עד עכשיו בחזקת היתר דלפ"ז שייך לומר לשון חוששין דהיינו מספק דלמא קושטא קא אמרה והבא עליה באיסור קאי אבל אם הוא מטעמא דש"א חד"א הא לא שייך הלשון חוששין שהרי מטעם חתיכה דאיסורא אפי' במשקרת אסורה כמ"ש הב"י ביו"ד סי' א' בשם הרשב"א דאפי' בעדים מכחישין אותו שייך נמי ש"א חד"א ומביאו הרב המחבר כאן. שוב עיינתי בסוגיא זו וראיתי דרש"י שם פי' בהדיא דחוששין לדבריה מטעם דש"א חד"א אולם התוס' הקשו שם על פשיטת הש"ס דילמא טעמא הוא משום דש"א חד"א ונדחקו בתירוצם שם וע"ש והנראה לענ"ד כתבתי ודוק:
(רסט) שנסתפק בזה בכ"מ שאמרו שאחד"א אי מדין נדרי איסור נגעו בה כו'. כמו בנ"ש כו'. הוא תמוה דאי מדין נדרי איסור נגעו בה א"כ איך שייך לומר באשה שיש לה בעל שויא אנפשה חד"א הא הבעל יכול להפר ואפי' אם נדרה אשתו נזירות שמשון כדמוכח בגיטין בשמעתתא דנודרת דאי נימא דאין הבעל מפר נ"ש א"כ הא משכחת לה דאפי' בנשאת דמדירים אותה בנ"ש דלא עדיף נ"ש מנודרת עדה"ר והרי מכל גדולי הראשונים שהקשו בהאי דשלהי נדרים למשנה אחרונה הא שויא אנפשה חד"א מבואר דלא סגי בהפרת הבעל בכה"ג אע"ג דבנזירות שמשון מהני הפרה ודוק:
(ער) וס"ל דאפי' בנשואה דמשועבדת לבעל כו'. אלא דמשום טעמא דעיניה נתנה באחר אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כו'. בילדותי תמהתי על זה דהא בהנהו עובדי דשלהי נדרים דאמר ר"נ דאנתתי' שריא משום דעיניה נתנה באחר הא התם ליכא למיתי עלה מטעם דאפקעינהו רבנן כו' שהרי התם אמרה דלנכרים נבעלה וא"כ מה בכך דאפקעינהו ופנוי' היתה והא קיי"ל דנכרי ועבד הבא על בת ישראל אפי' היא פנויה פסלה מן הכהונה. (וכן תמהתי על הד"מ באה"ע סי' ז' שכתב שם דבמלחמת עסטרייך התירו אפי' נשים כהנות לבעליהן משום דסמכו על האי דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה והרי גבי נכרים לא שייך היתר זה): ובאמת מלשון התוס' לא משמע דאתיין עלה מטעם אפקעינהו כו' אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בקום ועשה בענין כזה אבל הר"ן ז"ל אתא עלה בתירוצו הראשון מטעם אפקעינהו כו'. ותמהני במה שהשיב על תירוצו זה וכתב דא"כ באומרת שנבעלה לנתין וממזר מאי איכא למימר ואמאי לא הוכיח ביטול תירוץ זה מהנהו עובדי הנ"ל ואין בידי חידושי הרשב"א לעיין בו אי גם הוא אתי עלה מטעם דאפקעינהו כו' אבל דברי הד"מ הנ"ל תמוהים ביותר אפי' אי נימא דטעמא דתוס' הוא משום עקירה ולא משום אפקעינהו דזה לא שייך בעובדא דהד"מ והבן ובחידושי הארכתי בזה: [מנ"ה עיין שו"ת ח"ס אהע"ז ח"ב סי' צ"ח]:

קדשתני

והוא אומר לא קדשתיך כו'. הנה הרב ל"מ ז"ל הקש' דהך חלוקא במאי קא מיירי אי מיירי בשנתן לה גט א"כ איך הוא מותר בקרובותיה הרי כל שנתן לה גט נאסר בקרובותיה כדאמרינן בגמרא אמר לא ניחא לי דתאסר בקרובותיה ואי מיירי קודם נתינת הגט א"כ היכי קתני והיא אסורה בקרוביו דמשמע דהא לכ"ע שרי ובלא גט אפי' לכולי עלמא אסור דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא יע"ש שהניחו בצ"ע והנה לדעת המרדכי ז"ל שכתב בפרק האומר והביאו הרב כנה"ג ז"ל סי' מ"ח בהגהת ב"י אות י' שכתב דהא דאסורה בקרובו היינו דוקא היכא דכופין ליתן לה גט דאהא הוא דקאמר אלא כופין אמאי אמר לא ניחא לי כו' אבל היכא דמבקשין ממנו ליתן לה גט מותרת בקרוביו ניחא שפיר דמתניתין מיירי בשבקשו ממנו ליתן לה גט דאינו נאסר בקרובותיה אכן מדברי רש"י ז"ל דפ' האומר דס"ה עמוד ראשון והרב המגיד ז"ל מבואר דס"ל דאפי' במבקשין אסורה בקרובותיה וא"כ לדידהו ק' ולע"ד לק"מ דאיכ' למימר דמתני' בשלא נתן גט מיירי וסיפא דקתני והיא אסורה בקרוביו משמע דהא לכ"ע שרי בשמת הוא מיירי ומילתא פסיקתא קתני דלקרוביו אסור' ולעולם בין קודם מיתה בין לאחר מיתה הא לכ"ע לאחר מיתה שרי ואין להקשות דא"כ איך כ' רש"י ז"ל בד"ה לא כופין איכ' וז"ל דא"צ ממנו גט דהא קתני מותרת בקרוביו ואי בעיא גט הוה מיתסרא באחיו דהו"ל גרושת אחיו והשתא מאי קו' אימא דכי קתני מתני' מותרת בקרוביו בשמת הוא קמיירי דומיא דסיפא דקתני אסורה בקרוביו דמוקמינן לה בשמת הוא הא לא קשיא מידי דמותרת בקרוביו סתמא לעולם משמע משא"כ בסיפא דהתם איכא למימר שפיר דקתני אסורה בקרוביו לעולם בין קודם מיתה בין לאחר מיתה ותו דאפי' נימא דלאחר מיתה קאמר אכתי אם איתא דבעינן גט ולא שרינן לה לעלמא על פי דבורה איך שרינן לה לקרוביו ומאי שנא איסור ערו' דקרוב' מאיסור אשת איש לעלמא וזה פשוט ודוק:

טז[עריכה]

וכל

אלו שטוענין כו' והלכו למדינה אחרת כו'. אוקמתא דגמרא שם הב"ע כגון דאמר לה קדשתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה והיה נר' מדלא קאמר בגמרא עדיפא מינה באומר קדשתיך בפני פ' ופ' והעדים מכחישים אותו משמע לכאורה דס"ל לתלמודא דכל שהעדים מכחישים אותו לא אמרי' שויה אנפשיה ח"ד והוא נמי מותר בקרובותיה הפך ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשוב' והביאה מרן הב"י ז"ל י"ד סי' א' על טבח שאמר על בהמה אחת שלא שחטה ובאו עדים ואמרו שהוא שחטה כתב רשב"א דלכ"ע מותר ולדידיה אסורה משום דשויה אנפשיה חתיכ' דאיסורא ועיין בהרב מש"ל ז"ל בפרקין דין ט"ו וא"כ ק' להרשב"א ז"ל דאמאי ל"ק בגמ' עדיפה מינה אמנם הא ודאי לק"מ דע"כ צריך לאוקמי תלמודא באומר קדשתיך כו' והלכו למדינת הים משום דלעיל אמרינן וצריכא דאי אשמועי' גבי דידיה משום דגברא לא איכפת ליה ומקרי ואמר אבל איהי אי לאו דקים לה בדיבורא לא הוה אמרה וליתסר איהו בקרובותיה קמ"ל והשתא בשלמא אם נאמר דמתניתין מיירי באומר שהלכו עדים למ"ה ניחא שפיר דאשמועי' דלא נימא אי לאו דקים לה בדיבורא לא הוה אמרה והנה אמת שקדשה בפני עדים והלכו למ"ה וליתסר איהו בקרובותיה אמנם אי מתני' מיירי בשהעדים מכחישים אותה א"כ פשיטא ודאי דהוא מותר ותרתי למה לי וכן נמי הא דקאמר שמואל אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה ע"כ באומרת קדשתני בפני פ' ופלוני והלכו למ"ה מיירי דאי בשעדי' מכחישים אותה משמע ודאי דאפי' נתן לה גט מעצמו אין כופין אותו ליתן כתובה וא"כ מש"ה הוכרח תלמודא לאוקמא באומר שהלכו למ"ה ודוק. שוב אחר זמן רב באו לידי ת' הרשב"ץ וראיתי לו שם בח"ב סי' רע"ט שהשיב על האשה שאמרה נתקדשתי בפני פ' ופל' והעדים מכחישים אותה דהיא אינה אסורה בקרוביו דלא שוי' אנפשייהו חתיכה דאיסורא אלא באותן עדים והרי הכחישוה והכי מוכח בפ' האו' את"ד יע"ש ונר' שכונתו למה שהקשינו מדלא מייתי עדיפא מינה וכבר כתבנו דאין ראיה כלל ומ"מ מבואר מדבריו דדוקא באומרת נתקדשתי בפני פל' ופ' והעדים מכחישים הוא דלא אמרינן שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא משום דתולה איסורא באותן עדים שהרי אין דבר שבערוה פחות מב' ואפי' ב' מודים אמנם בהדיא דטבח דליכא האי טעמא מודה הוא דאמרי' שויה אנפשי' חתיכה דאיסורא אפי' כנגד עדים ומכלל האמור אין מקום למה שהק' הרב מש"ל ז"ל ומוהר"ם די בוטון על מוהריב"ל ז"ל וכמובן: ודע שאני מסתפק בהא דאמרינן שויה אנפשי' ח"ד וכההיא דטבח שכתב הרשב"א ז"ל אי מותר הטבח להאכילו לאחר או נימא דקעבר אלפני עור לא תתן מכשול כיון דלגבי דידי' איסורא קא יהיב ליה והיה נר' להוכיח ממ"ש התו' ז"ל בסוף נדרים אמתני' דהאומרת טמאה אני לך וז"ל וא"ת טמאה אני לך אמאי לא מהימנ' הא שויתי' נפשה ח"ד כדאמרי' בקדושין היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך כו' ותי' הר' אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו הילכך גם לדבריה אינה אסורה לו כו' וקשה דאכתי תיקשי להו דנהי דאיהי לא עביד איסורא מחמת עצמה אבל הא קא עברה אלפני עור כיון דלפי דבור' נמצא דספי ליה איסורא בידים אלא מוכח דס"ל דאיהי לא קא עברה אלפני עור כיון דלדיד' ליכא איסורא ומצאתי בשיטה מקובצת כ"י למס' נדרים שכתב משם שיטה לא נודעת למי וז"ל ואי קשיא איך תבעל היא לו שהרי היא עשתה את בעלה ח"ד על עצמה ועוברת גם בלפני עור וי"ל דלפני עור ליכא שהרי בע"כ נבעלת לו כו' ע"ש ומתוך האמור נרא' שיש להוכיח מה שיש מן הספק על המונעים עצמם מלהדליק הטוטון בנר של חלב אי שרי להו ליתנן למי שנוהג בו היתר שידליקנו ולא קעבר אלפני עור כיון דלדידיה שרי ועיין בספר משאת משה חי"ד סי' ומתוך דברי השיטה הנז' שכתבנו נראה דאע"ג דלאחר שרי אפי"ה כיון דלגביה דידיה איסורא קא עביד עבר אלפני עור ועיין בהרב מ"צ ח"א סי' ס"ה שנתן טעם לדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' עדים מכחישים אותו אמרינן שויה אנפשה חתיכה דאיסורא והיינו משום דחשיב כאלו אסרו על עצמו בנדר ואע"ג דבעינן מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור ה"ד בשאוסרו עליו בדרך התפסה אבל אדם יכול לאסור על עצמו דרך קנס ולומר פתי פת כותי כו' יע"ש ומתוך דבריו נר' ודאי דמותר לטבח להאכילו לאחר ועיין בה"ה ז"ל הלכה ל"א שכתב וז"ל דאפי' אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני שהרי אין עדים מעידים כדבריה וע"ש כנראה שחולק על דברי הרשב"א הללו ודוק:
מעשה חושב

(רעא) שיש להוכיח כו'. על המונעים עצמם מלהדליק הטוטין בנר של חלב כו'. ולא קעבר אלפני עור כו'. תמהני דהא האי דנדרים אין לו ענין לספק הזה כלל דהתם באשת כהן שאומרת לבעלה טמאה אני לך עכ"ר דאומרת כן כדי להציל את בעלה מאיסור שהרי היא עצמה אינה מוזהרת לשיטת הר"א הנ"ל. וא"כ הרי באמירה זו שויא אנפשה חד"א שלא להכשיל את בעלה ולא למיספי לי' איסורא ולזה צריך השיטה מקובצת לומר דלפ"ע ליכא בזה כיון שבעכ"ר נבעלת לו ומה תוכל לעשות (והיינו עכ"ר משום דלפני עור אינו כשאר לאוין שעובר בעצמו אלא דתלוי שלא יביא איש אחר לידי מכשול וכיון דבעכ"ר עביד הכי תו אין בו משום לפני עור כיון דהוא באמת אינו רוצה במכשול אלא ע"י ההכרח ונמצא שהוא לא נתן המכשול). משא"כ בספק הזה מה בכך דהוא שוי אנפשיה חד"א מלהדליק בנר של חלב היינו דוקא שלא יהנה הוא מן העשן שנתהוה ע"י נר של חלב אבל לא שוי אנפשיה חד"א משום לפני עור היינו שלא יתן למי שלא שוי אנפשיה חד"א ונוהג בו היתר ולא דמי זה להאי דנדרים הנ"ל דהא התם כיון שהיא אינה מוזהרת וכנ"ל א"כ עכ"ר דהאי דשויא אנפשה חד"א היינו משום לפני עור שלא להכשיל את בעלה בביאה האסורה לו ומשום הכי אי הוה ברצונה היתה עוברת אלפני עור כיון דשויא אנפשה איסור זה דלפני עור אלא דמשום שהוא בעכ"ר לא שייך התם לפ"ע ג"כ וכנ"ל משא"כ הכא: וגם בספיקא דידי' בטבח לפי מאי דס"ד מעיקרא דאינו מטעם נדר. (וכן משמע בפשוטו דאל"כ תהני לי' התרה והפרת הבעל בטמאה אני לך בשלהי נדרים הנ"ל). לא ידעתי איך אפשר לחלק בין לאכול לבין להאכיל כיון דאם באמת אסור אנפשי' א"כ אסור נמי לאחרים וממילא מוזהר בלפני עור משא"כ במי שמחמיר על עצמו מלהדליק הטוטין בנר של חלב דבאמת מותר אלא דהוי אצלו כעין נדר (רצוני דבשלמא בטבח הרי לפי דיבורו שלא שחטה היא נבילה שאיסורה ידוע דנבילה אסורה משא"כ הכא לענין להדליק הטוטין בנר של חלב ניהו דהוא החמיר על עצמו לאסור עליו דבר המותר לו מן הדין ואצלו הוי כעין נדר אבל לאחרים מותר לו להושיט דהם לא נדרו ולא החמירו על עצמן). דפשיטא דאחרים שלא נדרו מותרים בו וא"כ הא ממילא מותר לו להושיט להן: ומיהו מצינו נמי באיסור גמור דלדידי' אסור ומ"מ מותר לו ליתנו לחבירו ואין בו משום לפני עור והוא ערלה בח"ל דמותר לספוקי אהדדי ונמצא דמי שערלת ח"ל בידו שאסור בה מה"ת מ"מ מותר לו לספקה על חבירו ולתתה לו ועיין בר"ן בפ"ק דקדושין דף קכ"א: ודע דהגאון מוהרש"ק בספרו אמונת שמואל כתב דלא שייך לפני עור אלא בלאו שהוא עצמו ג"כ מוזהר עליו אבל לא בלאו שהוא אינו מוזהר עליו ובזה הוא מיישב קושיית העולם אהא דפריך הש"ס על ר' אבהו בפסחים מהא דתניא דלא יושיט כו' ואבר מן החי לבן נח משום לפני עור ומדייק הש"ס הא לכלבים שרי וא"כ קשה לר' אבהו דס"ל דכל לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע וע"ש וע"ז מקשין דמאי קושיא היא לר' אבהו דדילמא מיירי הברייתא בטמאה (או במפרכסת) דלישראל שרי ועל זה תירץ הגאון הנ"ל דאי בטמאה איירי א"כ אמאי עובר על לפני עור דכיון דאינו מוזהר על אבר מן החי בטמאה ממילא ליכא כאן תו לפני עור וע"ש וא"כ לפ"ז הא גם קושייתו של הרב המחבר על תירוצו של הר"א הנ"ל ממילא נמי לק"מ משום די"ל דכיון דהיא עצמה אינה מוזהרת בזה וכנ"ל א"כ תו ליכא בזה ג"כ משום לפני עור:
(אמר עקיבא סופר נ"ה המלה"ד גם אם לא נחזיק בשטת הרב בעל אמונת שמואל אשר כבר השיגו עליה יש לישב קושית הרב בעל שעה"מ על הר"א ז"ל ולדחות ראיתי לפמ"ש הרמב"ן יבמות פ"ד ע"ב דבלאו שאינו שוה בכל ונשים אינן מוזהרות אינן עוברות משום לפ"ע עיי"ש היטב. (ועיין עוד מזה בתשובות זקני הח"ס זצ"ל ח"מ סי' ר"ב) א"כ הכא האשה אינה עוברת משום לפ"ע משא"כ בלאו השוה בכל וז"ב ובחדושי הארכתי בדברי הרמב"ן אלו לישב כמה קושיות ואזכיר בזה שני גרגרים א) מה שתמהו המפרשים על הטור יו"ד סי' ס"ב שכתב דאמ"ה אינו נוהג בטמאה למה הזכיר זאת למאי נ"מ הא בלא"ה אסור משום טמאה ולפ"ד הרמב"ן הנ"ל נ"מ לאשה דיכולה להושיט אמ"ה טמא לב"נ דאיהי לא מפקדא אלפ"ע בכי האי גונא דאמ"ה טמא אינו שוה בכל דלישראל שרי. ב) לישב קושית זקני מאור הגולה רעק"א זצ"ל בחדושיו ליו"ד סי' קפ"א סעיף ו' שהקשה על המתירים לאשה להקיף ראש איש דאמאי לא תהיה אסורה משום לפ"ע עיי"ש היטב ולפ"ד הרמב"ן הנ"ל שהבאתי הדבר פשוט דל"ש בזה גבי נשים לאו דלפ"ע כיון שאינו לאו השוה בכל ועוד הארכתי בכמה ענינים בזה ואכ"מ להאריך ע"כ הגה"ה):
אלא דבההיא מוכח שהתוס' לא ס"ל הכי מהאי דכתבו במס' ב"מ דף יו"ד ע"ב דמשום לאו דלפני עור לא מקרי ישראל בר חיובא כשאמר לו הכהן צא וקדש לי אשה גרושה וע"ש אלמא דאע"ג דהישראל אינו מוזהר אגרושה מ"מ ס"ל דעובר על לפני עור בזה: וכן משמע נמי בהאי דאמרינן בחולין דאין מזמנין את הנכרי על בני מעיים וע"ש אלמא דאיכא לפני עור אפי' בכה"ג דהא לישראל הרי הבני מעיים מותרים אלא דס"ל שם דלנכרי אסורים ובתשובה להגאבד"ק בערזאן הארכתי בזה ולכאורה מוכח נמי כן ממ"ש התוס' בחגיגה דף י"ג בד"ה אין מוסרין כו' שכתבו שם להקשות תיפוק לי' דהמלמד תורה לנכרי עובר משום לפני עור וע"ש אלא דבתשובה הנ"ל כתבתי שם דאין כאן הוכחה לזה ואכ"מ להאריך בזה ודוק:
(ערב) מדברי רש"י הללו נראה דס"ל דעד אחד בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני כו'. ולא משום טעמא דהכחשת האשה עצמה כו'. תמהני דאיך אפשר לומר כן בדעת רש"י הא לקמן בסוגיין דף ס"ו ע"ב גבי עובדא דסמיא בד"ה מאי לאו כו' אפקה כו' כתב שם רש"י ז"ל וז"ל אפקה הואיל ולא הכחישתו ע"כ הרי דמוכח מזה להדיא דס"ל דאלו הכחישתו היה הסמיא מותר בה דיכול הבעל לסמוך על הכחשתה אלמא דלא ס"ל לרש"י ז"ל כדעת המ"כ שכתב מרן הב"י ז"ל שמביאו רבינו המחבר ז"ל אח"ז בד"ה האמנם תמיה לי כו' דמאי בין בעלה לאינש אחרינא ועיין להלן ודוק:
(רעג) דע"א שאמר נתנסך יינך ומכחישו כו' דא"נ. נראה דהיינו דוקא לבעה"ב ובני ביתו שמפסידו ממון אבל אחרים לאו כל כמינייהו לסמוך על הכחשה דבעה"ב כו'. לא ידעתי מה בין ב"ב לאחרים אם ב"ב אינם מכחישים להעד דבפשיטות דכי היכי דאין אחרים יכולין לסמוך אהכחשתו דבעה"ב כן בני ביתו נמי אינם יכולים לסמוך עלי' ואפשר לומר דהא דלאחרים אסור היינו משום דלגבי אחרים חשיב הבעה"ב נוגע משא"כ לגבי בני ביתו דאינו נוגע משום דאי לאו דידע דמשקר העד לא היה מכשיל את ב"ב חנם אמנם זה דוחק משום דלפ"ז הא גם לאחרים מותר היכא דיהיב להו היין בחנם ועכ"ר צ"ל דהא דבני ביתו מותרים היינו בשגם הם מכחישים להעד או שנאמן להם הבעה"ב כבי תרי ואולם גם זה דוחק: אבל בעיקר דברי המ"כ הנ"ל אני תמה שהרי אמרינן בסוגיין שם שורך נרבע והלה שותק נאמן ומבואר דדוקא בשותק אבל במכחיש אינו נאמן והרי אפי' אם נרבע באמת כל שלא נרבע בפני ב' עדים הוא מותר להדיוט ואינו אסור אלא לגבוה וא"כ הרי בהכחשת הבעלים מבואר בסוגיא דכשר נמי לגבוה אלמא דההכחשה בעד אחד מהני אפי' לאחריני שהרי הכהנים מותרין להקריב שור זה שהעיד עליו עד אחד שנרבע כל שהבעלים מכחישים אותו וא"כ איך אפשר לומר דס"ל לרש"י ז"ל דהכחשת בע"ד להעד לא מהני לאחריני שזה הוא נגד סוגיא מפורשת ודוק:

כ[עריכה]

האשה

שעשתה שליח כו'. כתב ה"ה ז"ל פ' האומר אמרו בגמרא לא קדשה עצמה וחזרה בה מהו כו' וקי"ל כר"י ויש לדקדק דתיפשוט ממתני' מדקתני והלכה וקדשה משמע דחזרה בה לא מהני ובשלמא ללישנא דלעיל לא ק' דתיפשוט ממתני' מדקתני בא אחר דאיכא למימר דמשום דבעי למיתני סיפא מעכשיו ולאחר ל' יום כו' דאפי' בא אחר וקדשה אפי"ה הוי ס' מקודשת תני רישא נמי בא אחר ועיין בהרב ע"י די"ל דמתני' חדושא אתא לאשמועינן דלא נימא כיון דאתתא לא קים לה ביוחסים אע"ג דקדשה עצמה לא חזרה בשליחותה ולא סמכה על קדושיה דסברה דילמא משכח מיוחס מזה והא דקדמה וקדשה סברה דלמא לא משכח אבל אי משכח לה בטליה וכדאיתא בפרק עשרה יוחסין קמ"ל ומכ"ש חזרה בה דמהני ושוב ראיתי בירושלמי פרק עשרה יוחסין דפריך לה וז"ל ולית הדא פליגא אדר' יוחנן דאמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום דעריות ועיין בהרב שדה יהושע ז"ל והתוספות שם בד"ה לא קדשה כתבו וז"ל נראה לפרש דחזרה בה בלא אמירת' לשליח דאי אמרה לשליח כו' פשיטא דאינה מקודשת ועיין במוהרימ"ט ז"ל ובהרב ח"ה ז"ל שם בירוש' פרק השולח נר' בהדייא כדברי התוס' ז"ל דאמרינן בירו' השולח גט לאשתו כו' הדא פליגא על ר"י דר"י אמר אדם מבטל שליחותו בדברים פתר לה משום חומר עריות ופירש הרב שדה יהושע וז"ל בתמיהא וכי ק"ל לר"י מתני' שהרי הוא אמר מבטל אדם שליחותו בדברים ואין צריך בפני השליח וכאן ממתני' נראה דצריך בפני השליח כו' יע"ש הרי בהדייא דס"ל להירושלמי דכל שהוא בפני השליח מודה ר"ל דחזרתו חזרה דאם לא כן איפכא מבעי ליה לומר דמתני' פליגא אר"ל ועיין עוד שם בפסקא דבראשונה היה עושה ב"ד במקום אחר אלא מיהו ק"ל טובא דא"כ אמאי הוצרכו הירוש' לאוקמי מתניתין דתרומות דביטל עד שלא תרם בששינה בשליחותו דאמאי לא אוקמ' בפשיטות בשביטל בפני שליח וא"נ בפני ב"ד שכחו מרובה וצ"ע:

כז[עריכה]

יצא

עליה קול כו'. כתב ה"ה ז"ל וז"ל ולי נראה דדינו של רבינו יעקב ז"ל אמת שע"כ לא אמרו בדין הנזכר אלא מפני שיהיה חשש שיאמרו שעובר על לאו של תורה שמחזיר גרושתו כו' אבל בדין הגט אפי' אם יאמרו ליכא לאו דאורייתא ולא חיישינן ע"כ ועיין בפ"ד מה' אלו דין ט' גבי חרש שנשא פקחת שכתב רבינו שנותן גט והיה מותרת לבעלה החרש והשיג עליו הראב"ד שאינה מותרת לחרש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצא מחזיר גרושתו וה"ה הליץ שם בעד רבינו דע"כ לא חיישינן שמא יאמרו אלא כשהראשון יש לו קדושין מן התורה שאז יש לחוש שיאמרו שעובר על לאו של תורה אבל חרש שאין לו קידושין מן התורה אין לחוש שאפי' יאמרו אינו עובר באיסור תורה ואין לנו להוסיף בגזירות של דבריהם יע"ש וא"כ נראה דמה שהליץ ה"ה בעד רבינו יעקב היינו לפי דעת רבינו דס"ל דבאשת חרש כיון דליכא איסור תורה לא חיישינן וא"כ ה"נ גבי הבחנה דג' חדשים דעיקרו מדרבנן דלא חיישינן אמנם לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דבאשת חרש אפי' דאיסור מדרבנן חיישינן ה"נ גבי הבחנה ואפשר לצדד דבהא אפי' הראב"ד ז"ל יודה דאשת חרש שאני דעיקרו מן התורה דבאשת פקח מחזיר גרושתו קאי בלאו משא"כ גבי הבחנה דעיקר' מדרבנן והיינו שה"ה לא הזכיר מדין זה כלום לומר שזה אינו אלא לדעת רבינו משום דבהא איכא למימר דאפי' הראב"ד ז"ל מודה כמ"ש האמנם תמה אני על הטור ז"ל דבסי' מ"ד גבי אשת חרש הביא דברי רבינו בסתם הנה מבואר דס"ל דכיון דאין איסורו אלא מדרבנן לא חיישינן שמא יאמרו ואלו בסימן י"ג הביא דברי ר"ת וכתב שמסקנת הרא"ש ז"ל כדעת ר"י וצריך להמתין ג"ח אחר גט הב' והוא תימה דכיון דבאשת חרש אפי' דעיקר איסורו מן התורה לא חיישינן כ"ש גבי הבחנה ויש ליישב דס"ל להטור ז"ל דדוקא באשת חרש שאנו באים לאוסרה על החרש איסור עולם לא חיישי' מכיון שאין איסורו אלא מדרבנן מה שאין כן גבי הבחנה דאיתיה בתקנתא כן נראה לי ודוק:

כח[עריכה]

מקום

שנהגו לשלוח סבלונות כו'. עיין בתוספות פרק הא"מ ד"נ ע"ב ד"ה חוששין שכתבו וז"ל פירש בקונטריס ששדך אשה ונתרצית וקדם קודם הקידושין ושלח סבלונות בעדים משמע מתוך פירושו דחיישינן שמא מחמת קידושין הם וק' להר"ם ז"ל וכי שידך מאי הוי הא בעינן שידבר מענין לענין ובאותו ענין כו' יע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שכתב וז"ל וליכא למימר דקושטא הוא דאיירי בכה"ג שמדבר מענין לענין ונתן לה סבלונות דא"כ מאי פריך כו' יע"ש ולא ידעתי אמאי הוצרך לזה דבלא"ה ע"כ נמי דלא מיירי בשהי' מדבר מענין לענין דאם לא כן אמאי קאמר ר"ה דחוששין לסבלונות ולא הוו אלא קדושי ספק הא ר"ה גופיה קאמר בפ"ק דקדושין משמיה דשמואל דהל' כר' יוסי דכל שהיה מדבר מענין לענין ה"ז מקודשת ודאית ודוחק לומר דאליבא דשמואל קאמר וליה לא ס"ל דמשמע התם בהדיא דהלכה פסוקה היא מדפריך התם אבעיא דחרופתי מהו במאי עסקינן כו' ואם איתא דר"ה וכל הנהו דשמעתין ס"ל דבמדבר מענין לענין אינו אלא קדושי ס' מאי פריך התם בפשיטות מדר"ה וזה פשוט והרא"ש ז"ל תי' לקו' הר"ם וז"ל ואע"ג דנתן לה סתם ולא פירשו לא הוו קדושין אלא ע"כ דבר עמה תחיל' לשם קדו' וכל זמן שעסוקים באותו ענין דמ"מ חשש קדושין איכא יע"ש וכונתי מבוארת דס"ל דהא דאמרי' בפ"ק והוא שעסוקין באותו ענין היינו לענין קדושי ודאי אבל קדושי ס' מיהא הוי וראיתי בספר פני יהושע שהק' עליו דא"כ מאי פריך בגמ' באתרא דמקדשי והדר מסבלי פשיטא ומאי קושי' אימא דהא אתא לאשמועי' דאע"ג דאין עסוקין באותו ענין אפי"ה חיישי' לספק קדושין ועסוקין באותו ענין דקתני ברייתא בפ"ק לענין קדושי ודאי קאמר ע"ש ולע"ד לק"מ דמאי דפריך בגמ' פשיטא לר"פ הוא דפריך דמאי אתא לן לאשמועינן דבאתרא דמקדשי והדר מסבלי חוששין ואי לאשמועינן דאע"ג דאין עסוקין באותו ענין אפי"ה חיישינן הא כבר שמעינן לה מדרבה ור"ה דקאמרי חוששין לקדושין ואפילו אביי לא"ד דקאמר ל"מ קאמר כו' לא אתא לאפלוגי אלא לומר דליכא סיעתא ממתני' אבל מדינא ודאי מודה דחוששין לקדושין וכמ"ש בחידושי הרשב"א ז"ל ואם כן לא הו"ל לרבה לאשמועינן אלא דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי אין חוששין לקדושין כנ"ל פשוט: ובהכי ניחא לי מה שהקשה עוד הרב"י ז"ל לפי' הר"ם דחיישינן לסבלונות משום קידושין שקדמו כבר דא"כ ע"כ הא דרבה דקאמר חוששין לסבלונו' ע"כ איירי אפי' במיעוטא מסבלי והדר מקדשי דאי בכולהו מקדשי והדר מסבלי מאי קמ"ל ומאי אצטריך לאתויי ראיה ממתני' דהא מקשינן בסמוך פשיטא וא"כ מאי ראיה מייתי ממתני' הא איצטריך שפיר לטעמא דמחמת קדושין הראשונים שלח דאפי' באתרא דכולהו מקדשי אינה מקודשת יע"ש אכן לפי מ"ש הנה נכון דלעולם איכא למימר דרבה אפי' באתרא דכולהו מקדשי והדר מסבלי אצטריך לאשמועינן דחוששין לקדושין ולא תימא אם איתא דקדשה קלא הו"ל למילתא ומש"ה שפיר מייתי ראיה ממתני' אלא דלר"פ הוא דפרכינן פשיטא דלס"ד דמיירי באתר' דכולהו מקדשי מאי אשמועינן ר"פ הא שמעינן לי' מדרבה כנ"ל ודוק:

לא[עריכה]

אמר

ע"א מקו' היא זו והיא אומרת לא נתקדשתי כו'. כתב ה"ה ז"ל זה מבואר בסוגיא פרק האומר דאמרינן ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן הנה רש"י ז"ל שם כתב וז"ל עד אחד בהכחשה דאיכא חד סהדא דמכחיש לה מי מהימן אפי' לא מכחשא ליה איהי כו' הנה מדברי רש"י הללו נראה דס"ל דע"א בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני ממה שהוצרך לפרש דמאי דפריך ותסברא ע"א בהכחשה היינו משום דאיכא חד סהדא דמכחיש לי' ולא משום טעמא דהכחשת האשה עצמה דאמרה אלו ב' עבדי כו' וכ"כ מוהר"ם מפאדוה ז"ל סי' ל"ב שזה דעת רש"י ז"ל לפי גיר' זו ומ"ש רש"י אפי' לא מכחשא לי' איהי לאו למימרא דס"ל דהכחשת בעל דבר עצמו עדיפ' מהכחשת ע"א ומ"ש דאיכא חד סהד' דמכחיש ליה רבותא אשמועינן דהא ודאי אין סברא לומר כן דודאי הכחשת בעל דבר גריעה מהכחשת עד אחר דעלמא כיון דנוגע בדבר אלא כונתו ז"ל לומר דבדאיכא הכחשת עד אחר ל"מ אי בעל דבר עצמו מכחיש אותו ג"כ דפשיטא דאינו נאמן אלא אפי' לא מכחשא ליה איהי אלא שותקת אינו נאמן האמנם תמיה לי מילתא טובא דאיך אפשר לומר דהכחשת בע"ד עצמו לא מהני הא מתני' היא בהדיא ע"א אומר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור ובמס' טהרות פ' השרץ תנן ע"א אומר נטמא והוא אומר לא נטמאתי טהור וכיון דגבי איסורין אמרי' הכי כ"ש גבי אשה דאין דבר שבערוה פחות מב' ולקמן נמי גבי ההיא דחגורה של ריסקייא ביבנה פריך בפשיטות האי ב"ע ה"ד אי דקא מכחיש ליה מי מהימן כו' וכיון שכן קשה למה לא פי' רש"י דעד אחד בהכחשה היינו הכחשת בעל דבר וכן הקשה מוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ט"ז והניחו בצ"ע ולע"ד נראה שדעת רש"י ז"ל כדעת המ"כ שכתב מרן הב"י י"ד סי' קכ"ז וז"ל דעד אחד שאמר נתנסך יינך ומכחישו או שאומר איני יודע דאינו נראה דה"ד לב"ה ובני ביתו שמפסידו ממון אבל אחרים לאו כל כמיניה לסמוך על הכחשה דב"ה דעד אחד נאמן באיסורין ע"כ וא"כ מעתה לק"מ מכל הני דוכתי דכתיבנא דמהני הכחשת בעל דבר עצמו דהתם שאני דאינו נאמן לבעל דבר עצמו אבל לאחרים אסור מש"ה הכא פריך ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כלומר ואינה צריכה גט ומותרת לעלמא הוכרח רש"י ז"ל לומר דהיינו משום דאיכא הכחשת ע"א אבל הכחשת דידה לא מהני למישרה לעלמא ועיין בהרב מח"א הל' עדות סי' י"ד שהקשה לדברי המ"כ מהא דפריך ותסברא עד אחד בהכחשה כו' ולא ק"מ שדעת המ"ך כדעת רש"י שכתבנו ודוק: אך אכתי קשה מהא דפריך רבא לעיל ממתני' דהאומר לאשה קדשתיך והי' אומרת לא קדשתני כו' דבעי לאוקמא בעד אחד ומיפשט מינה דמקדש בעד א' חוששין לקדושין הרי דאע"ג דהוה ס"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושין אפי"ה ס"ל דהכחשת האשה מהני למישרה לעלמא וכדקתני מתני' היא מותר' בקרוביו ודוחק לומר דכי אוקמא למתני' בע"א אתרוייהו קאי דהוא אומר קדשתיך ויש לו ע"א והיא אומר' לא קדשתני ויש לה ע"א שלא נתקדשה לו והו"ל הכחש' ע"א ומש"ה היא מותר' בקרוביו והוא אסור בקרובותי' משום דשויה אנפשי' חתיכא דאיסורא דפשטא דשמעתתא ומדברי רש"י ז"ל לא משמע הכי ולכן נראה שאף המ"ך לא כתב כן אלא בשאר איסורים אבל בדבר שבערוה כיון דאין דבר שבערוה פחות מב' אפי' לאחריני שרי ועיין בהרא"ם ז"ל ח"ב סי' ל' מה שכתב ליישב דברי רש"י ז"ל ודוק אך את זה חזיתי להרב הנזכר ז"ל דברים תמוהים בעיני שכתב שם שיש להביא ראיה מדברי התוס' דפ' ב' דכתובות דס"ל דהכחשת בעל דבר מהני וכמ"ש גבי ההיא דתניא ב' אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה הרי זה לא תנשא כו' ואוקמא אביי בעד אחד אומר נתקדשה כו' וכתב התוס' שם ד"ה תרוייהו בפנויה וז"ל לא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה לא תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' משמע דס"ל דאפי' למ"ד חוששין אינו אלא בששניהם מודים דאי ס"ד דאפי' בהכחשת האשה ס"ל דלא מהני א"כ מאי אפי' ליכא דקאמרי דילמא אביי ס"ל כמ"ד חוששין אלא ע"כ לו' דהתוס' ס"ל דאפי' למ"ד חוששין אינו אלא כשב' מודים אבל כל שהאשה מכחשת לכ"ע אין חוששין ולפיכך גבי עד אחד אומר נתקדשה כו' דע"כ באשה מכחשת קמיירי דאל"כ אמאי לא תצא הא שויה אנפשה ח"ד כתבו דלא הוה צריך להא דאפי' ליכא אלא ההוא דאמר נתקדשה אם נשאת לא תצא את"ד יעיין שם ואתמהה דאדרבה ממקום שבא יש להוכיח בהפך דאי ס"ל להתוס' דכל שהאשה מכחשת לכ"ע אין חוששין א"כ איך כתבו לא הוה צריך להא דאפי' כו' אם נשאת לא תצא ומאי אם נשאת לא תצא דקאמרי והי"ל לומר דאפי' לכתחילה תנשא ותו דבסמוך ונראה הק' וז"ל אבל תימא אמאי לא תנשא לכתחילה דהוה לן לאוקומי אחזקה הרי מבואר דל"ק להו דתנש' לכתחילה אלא משום דאיכא עד אחד המכחישו דאמרי' אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא אחזקתה ואם איתא תיקשי להו בפשיטות אפי' אין כאן אלא עד אחד המכחישו דתנשא לכתחילה מטעמא דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ותו דאי כפי דבריו ז"ל אמאי הוצרכו התוספות למיהב טעמא משום דאין דבר שבערוה ותיקשי להו בפשיטות מטעמא דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפי' בשאר איסורים דעלמ' אלא אי איכא למשמע מדברי התוס' איפכ' איכא למשמע דס"ל דהכחשת בעל דבר לא מהני ומשו"ה ל"ק להו דתנשא לכתחילה אלא דאפי"ה ס"ל דאע"ג דהכחשת בעל דבר לא מהני ה"ד לכתחילה מיהא דחיישינן שמא שקורי קא משקר אבל אם נשאת ודאי לא תצא ושוב ראיתי להרב תה"ד סימן רי"ב שרצה להוכיח מסוגיא זו דכתובות דהכחשת בעל דבר לא מהני וכתב שכן יש להוכיח מדברי התוס' שם ומשמע שכוון למ"ש ומהתימא על הרא"ם שהוא הביא תשובה הלזו שם סמוך ונראה איך לא שת לבו שבמקום שהביא הוא ראי' לדבריו הביא הרב תה"ד ראי' להיפך סוף דבר שדבריו צל"ע גם מ"ש עוד וליכא למימר דילמא מתני' בשהאשה מודה קמיירי ואפילו הכי לא תצא משום דההוא עד דקאמר נתקדשה בפניו בלבד הוא דקאמר וקסבר האי תנא המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו כו' הן דברים תמוהים דא"כ אמאי לא תנשא לכתחילה הא מאן דס"ל דאין חוששין משמע דאין חוששין כלל להצריכה גט וכמו שכתב המרדכי והביאו הרב שם:
וראיתי למוהרימ"ט בח"א סי' הנז' שדחה דברי הרב תה"ד הללו וז"ל ולי נראה דלא קשיא כלל ולא מוכחא מידי דלעולם דמיירי בשהאשה מודה לדברי האם ואפי"ה ליכא למימר דאם נשאת תצא מטעמא דשויה אנפשה חתיכה דאיסור' דכיון שכתבו התוס' דהתם מיירי בעד אומר קרוב לו וע"א קרוב לה אפי' היא מודה לדברי העד שקרוב לה היה אין לחוש כלל לקדושין שהרי לא ראו ב' מעשה הקדושין שזה אומר קרוב לו היו והו"ל מקדש בעד אחד דאין חוששין לקדושין יעויין שם והן דברים תמוהים ולא זכיתי להבינם דא"כ אמאי לא תנשא לכתחילה הא מקדש בעד אחד אין חוששין לקדושיו כלל ואפילו לכתחילה מותרת לינשא בלא גט כדמוכח בהדיא מסוגיא דידן וכמו שכ' המרדכי ומההיא דכתובות משמע דאי ליכא עד אחד המכחישו ל"מ דלא תנשא אלא אפילו אם נשאת תצא ואף לדברי התוס' שכתבו לא הי' צריך להא כו' מ"מ מבואר מדבריהם דסבירא להו דלכתחיל' לא תנשא וכמ"ש וא"כ עכ"ל באחד מב' פנים בההיא אוקמתא דהתם אתיא אליבא דמ"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין או דההיא דהתם מיירי שהעד האומר שנתקדשה קרוב לה ומעיד שהיו שם עדים אחרים שראו שהי' קרוב לה והלכו למ"ה דנמצא דלפי אותו העד נתקדשה קדושין גמורים וכמ"ש הרב הה"ד שם סמוך ונראה ומעתה הכרח הרב תה"ד במקומו עומד דאי מיירי בשהאשה מודה לדברי העד הא כיון דס"ל דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושין וא"נ בשמודה לדברי העד שנתקדשה קדושין גמורים הא שויתיה אנפשה ח"ד ואפי' אם נשאת תצא ומ"מ אכתי נרא' שיש לדחות ראיית הרב תה"ד שהביא מדברי התוס' הללו על אופן זה דבריית' דהתם לפי אוקמת' זו ס"ל להתוס' ז"ל דע"כ מיירי כשהעד האומר שנתקדשה הוא היה אומר שנתקדשה בפניו בלבד דהו"ל מקדש בעד אחד ואתי' כמ"ד דהמקדש בעד אחד חוששין לקדושיו ומיירי נמי בשהאשה מודה לו דאי במכחישתו אפי' לכתחילה תנשא אלא דאפ"ה אם נשאת לא תצא משום דס"ל דהמקדש בעד אחד אפי' למ"ד דחוששין אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא דהכי משמע לישנא דחוששין דקאמר ולא קאמר מקודשת ומש"ה כתבו התוס' דלא הי' צריך לה דאפי' כו' אם נשאת לא תצא דאין דבר שבערוה פחות מב' וליכא לאקשויי מנ"ל להתוס' דברייתא מיירי בשאומר שנתקדשה לפניו בלבד ואמאי לא מוקמי בשאומר שנתקדשה קדושין גמורים בב' עדים וכמו שהק' הרא"ם ז"ל (לו ליכא למימר שכתב) דהא לא קשיא דהוכרחו לאוקמא בהכי משום דאי בשאו' שנתקדשה קדושין גמורים ק' דבמאי עסקינן אי במכחשתו אפי' לכתחילה תנשא ואי בשמודה לעד אפי' אם נשאת תצא כנ"ל ודוק:
כתב הרב תה"ד ז"ל סי' הנז' דאפילו למ"ד דהמקדש בע"א אין חוששין לקדושין ה"ד כשהעד אומר שלא נתקדשה אלא בפניו בלבד אבל כל שהעד מעיד שנתקדש' בפניו ובפני חבירו כיון שלפי דבריו מקודשת גמורה היא חוששין לדבריו מההיא דא' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה יע"ש ומבואר מדבריו שלא כתב כן אלא בשאין האשה מכחישתו אבל כל שהאשה מכחישתו כבר כתב הוא בראש דבריו דאין חוששין כנ"ל ומיירי נמי בשאין האשה מודה לדברי העד דנתקדשה קדושין גמורים דהא ודאי פשיטא דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא ודל מהכא עדים כל שהיא אומרת שנתקדשה בפני עדים והלכו למ"ה היא אסורה כדאמרי' בשמעתין ולזה לא הי' צריך הרב ז"ל להביא עצות מרחוק אלא לא הוצרך לזה אלא בשהאשה שותקת ומסתפקת בדבר. ואנכי הרואה שדבר זה במחלוקת הוא שנוי בין גדולי עולם כי הנה מדברי הריטב"א ז"ל שכתב בשמעתין גבי הא דפריך רבא לעיל אלא לאו בע"א כו' וז"ל ומדלא מפרקינן דהכא במאי עסקינן בשעד אחד מעיד שנתקדשה בפני ב' שמעינן דבהא נמי אין חוששין לו דגזרת הכתוב היא כו' יע"ש ובודאי שכונתו ז"ל לומר דלוקמא במעיד שנתקדשה בפני ב' והבעל אינו זוכר אם היו שם ב' או לא וכמו שיעיין המעיין בדבריו שם ואפ"ה כתב דלא חיישינן גם מדברי הר"ן ז"ל שכתב בפ"ב דכתובות על ההיא דעד אחד אומר נתקדשה מבואר שדעתו ז"ל גם כן כדעת הריטב"א האמנם מדברי רבינו ז"ל שכתב בדין שלפנינו עד אחד אומר מקודשת והיא אומרת לא נתקדשתי ה"ז מותרת משמע שדעתו ז"ל כדעת הרב תה"ד שהרי ע"כ מיירי בע"א אומר שנתקדשה בפני שנים דאל"ה אפי' ב' מודים אינה מקודשת וקיימ"ל כמ"ד אין חוששין לקדושין אפילו ב' מודים כמ"ש רבינו ז"ל פ"ד מה' אלו ואפי' הכי כתב דדוקא כשהיא מכחשת אותו הא כל שהיא שותקת חוששין לדבריו גם מדברי הראב"ד ז"ל שם מבואר שדעתו ז"ל כדעת הרב תה"ד שכתב שם בהשגות וז"ל אבל בא וקבל דבר אמת שאם היתה כו' אלא בשאינה מכחשתו כגון דאמר עד אביה קיבל בה קדושין כו' בזה אמרו דלכתחילה לא תנשא הרי דאפי' בע"א מכחישו ס"ל להראב"ד ז"ל דכל שהיא שותקת לא תנשא לכתחילה גם ה"ה ז"ל כתב שם שכן ג"כ דעת הרמב"ן והרשב"א ולדבריהם אע"פ שהי' מסופקת בדבר כו' אם נשאת לא תצא עכ"ל הרי להקת הנביאים כולם כאחד דס"ל דע"א או' שנתקדש' בפני ב' כל שהיא שותקת חוששין לדבריו ואין להקשות ממ"ש מרן הב"י ז"ל סי' מ"ב אחר שהביא דברי הרב תה"ד כ' ואין נראה לע"ד כלל וכ"כ הרשב"א בתשוב' שאכתוב בסמוך וכפי מ"ש נמצאו דברי הרשב"א ז"ל סותרים ממ"ש ה"ה ז"ל משמו למ"ש בתשוב' דהא ודאי לא קשה מידי כי המעיין בתשובת הרב בעל תה"ד ז"ל יראה כי מעולם לא נסתפק הרב ז"ל אלא בשלא היו אצל המעשה אלא ב' והא' מעיד שנעשה קדושין בפניו ובפני חבירו וחבירו מכחישו בהא ודאי דאיכ' לצדד ולומר דכיון דראובן אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיית שמעון א"כ הואיל ושמעון מכחישו נמצא שאין כאן אלא א' והו"ל מקדש בע"א ואפ"ה כתב הרב ז"ל דמ"מ לפי דבריו של זה הרי הן קדושין גמורים אם האמת כדבריו שחבירו משקר וכה"ג כ"ע מודו דחוששין אבל בעד המעיד שנתקדש' בפניו ובפני אחר והלך למ"ה או מת ואין מי שיכחישנו פשיט' ליה ודאי דחוששין לדבריו וכן נמי אם היו שם עדים רבים וא' מעיד שנתקדש' קדושין גמורים בפני עדים והלכו למ"ה אע"פ שחבירו מכחישו חוששין לדבריו וזה מבואר בדבריו למעיין שם וא"כ מה שדחה הרב ז"ל דברי הרב תה"ד אינו אלא בכה"ג דוקא וכמו שדקדק בלשונו הטהור שכתב וז"ל והיכ' דהוו תרי סהדי אצל המעשה כו' ובהא הוא שדחה דברי הרב תה"ד וכתב שאין נרא' כן מדברי הרשב"א והיינו ממ"ש בתשו' וז"ל אותו העד שמעיד שנתקדש' בפניו כיון שאחרים אומרים שלא נתקדשה אין חוששין לו דהו"ל מקדש בע"א הרי דאע"ג דלפי דבריו של אותו העד נתקדשה קדושין גמורים אפי"ה אין חוששין מטעם דכיון דאותו העד אינו יכול לקיים עדותו אלא בראיית אחרי' כל שהאחרים מכחישין אותו נמצא שאין כאן אלא אחד אמנם בעד המעיד שנתקדשה קדושין גמורים בפניו ובפני אחר והלך למ"ה או מת בהא אפי' הרשב"א יודה דחוששין לדבריו אע"ג שחבירו מכחישו כיון דאינו צריך לקיים עדותו בראי' חבירו ואם כן מ"ש ה"ה ז"ל משם הרשב"א ז"ל מיירי בכה"ג ושוב ראיתי להרב כנה"ג ז"ל בהגהת ב"י אות כ"ד שכתב וז"ל לא סתר בעל תה"ד סברא זו אלא במכחישו אבל בשאין חבירו מכחישו לא גם מדברי הרב המחבר ז"ל נראה שלא דחה דברי הרב תה"ד אלא במכחישו אבל מדברי מוהר"י אדרב"י ז"ל בסימן רצ"א מוכח דאפי' בשאינו מכחישו דחה רבינו המחבר דבריו עכ"ל וא"כ לפי מוהר"י אדרבי ז"ל נראה דקשיין דברי הרשב"א ז"ל אהדדי כמ"ש ואולם המעיין בדברי מוהר"י אדרב"י יראה דאפשר לומר שאף הוא ז"ל אזיל ומודה בע"א האומר שנתקדשה בפניו ובפני אחרים והלכו למ"ה דחוששין לדבריו ואפי' בשחבירו מכחישו כיון שאינו צריך לקיים עדותו בראיית חבירו ומה שנסתייע הרב ז"ל מדברי מרן היינו כלפי נדון שלו שלא היו אצל המעשה אלא ב' בלבד וא' העיד שאמר לו קחו דבר זה מידי בעד קדושין והאחר העיד שאמר לו קחו זה בעד קדושין ולא אמר מידי דנמצא דלפי עדות הב' אין כאן קדושין כלל דהו"ל ידים שאינן מוכיחות והלכך אע"ג דאין חבירו מכחישו במעשה הקדושין מ"מ כיון דלפי עדותו אין כאן קדושין כלל ועדות הא' אינו מתקיים אלא בראיית הב' הו"ל מקדש בע"א וכההיא דהרב תה"ד ממש האמנם הדבר הקשה למ"ש מוהרימ"ט בתשו' סי' הנז' וז"ל א"א הרב כתב בתשו' עד אחד המעיד שנתקדשה בפניו ובפני אחר שמת הרי הוא כע"א שאין חוששין לקדושיו וכמ"ש הרשב"א בתשו' כו' יע"ש הנה דבריו ברור מללו דאפילו בשאין חבירו מכחישו לבטל הקדושין אפ"ה כל שאין ב' באים לפנינו ס"ל להרשב"א דאין חוששין לקדושיו דאם כן לפי דבריו ז"ל קשה שדברי הרשב"א סתרי אהדדי ואולי נאמר שאף הרב לא כתב כן אלא באומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר שמת כמו שדקדק בדבריו אבל כל שאומר שעודנו חי אלא שהלך למ"ה אף הרשב"א מודה דחוששין לדבריו ויש לחוש שמא למחר הוא בא ויאמר שנתקדשה בפניו ונמצאו בניה ממזרים וכמ"ש הרשב"א באותה תשובה ואף שיש לומר שאף הרשב"א לא כ"כ אלא בנדון שלו שאותו העד אמר במעמד אחרים שנתקדשה בפניו ובפני חבירו אלא דכל שאומר חוץ לב"ד אינו כלום כמ"ש הרשב"א ואהא הוא דכתב הרשב"א ז"ל דחיישינן שמא למחר הוא בא לב"ד כיון שכבר אמר חוץ לב"ד אבל בלא"ה לא חיישינן מ"מ מוהרח"ש בתשו' סי' ט"ו וי"ט הכריח מדבריו דבלא"ה נמי חיישינן וא"כ י"ל שמ"ש ה"ה משם הרשב"א מיירי בע"א אומר שנתקדשה בפניו ובפני חבירו ועודנו חי ועיין בהרב מטה יוסף חא"ה סימן ה' ובס' בתי כהונה סי' א' ובמוהר"ץ אשכנזי סי' קל"ה ודו"ק ומוהרימ"ט בתשו' סי' הנז' הביא ראיה לדברי הרב תה"ד ממ"ש התוס' פ"ב דכתובות ד"ה הנז' שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה דהוה לן לאוקמה אחזקתה ותי' דמיירי כגון שאנו יודעים שזרק לה קדושין ומספ"ל אי קרוב לה אי קרוב לו והנהו סהדי חד אמר קרוב לו וחד אמר קרוב לה וכיון דודאי זרק ליכא חזקה כו' ואכתי קשה דהו"ל מקדש בע"א דאין חוששין לקדושיו כלל אם לא שנאמר דודאי אם לא היו שם כי אם אותם עדים בלבד אז מקרי מקדש בע"א אבל הכא כיון דזרק לה קדושין בפני כמה בני אדם כשמעיד האחד שהוא קרוב לה גם הוא אומר שאחרים ראו כן שהיה קרוב לה ולדברי זה מקודשת גמורה היא א"ד ז"ל ובאמת כי לעין הקורא דבריו אינן אלא מן המתמיהים דמה ענין דברי התוס' לדברי הרב תה"ד ז"ל דהתם שאני דאפילו אי לא אתו הנהו סהדי קמן הרי היא ס' מקודשת כיון שאנו יודעים ע"פ עדים גמורים דזרק לה קדושין אלא דמספ"ל לעדים אם היה קרוב לו או קרוב לה והלכך הו"ל כשאר ספק מקודשת דעלמא ואפילו אם נשאת תצא אלא משום דאיכ' עד אחד דאמר קרוב לו היו הוא דאמרי' תרוייהו בפנויה קא מסהדי אמנם היכ' דאין אנו יודעים שנתקדשה אלא ע"פ אותו העד אע"ג שאומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר כל דלא אתו קמן תרי סהדי הו"ל מקדש בע"א ולא חיישינן לה אמנם אחר העיון נראה שיש להליץ בעד הרב ז"ל והיא שהרי כתב מוהר"ם ז"ל בתשו' הובא בהג"מיי סוף סדר נשים דהא דאמרינן בפ' ד' אחין כיצד ס' קדושין ספק קרוב לו כו' לא איירי שראו ב' עדים שזרק לה קדושין ולא ידעו אי קרוב לו או קרוב לה דבכה"ג אין כאן קדושין כלל כיון שלא ראו שהגיע הקדושין לידה או לרשותה ואנן בעינן עדי ראיה וידיעה אלא מיירי באחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה דלפי דברי הא' יש כאן קדושין ודאין כו' יע"ש וכ"כ המרדכי בסוף גיטין וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' סי' תש"פ על עדים ששמעו שאמר לאשה התקדשי לי באתרוג זה אבל לא ראו הנתינה ממש אין כאן חשש קדושין כלל ואפילו האתרוג יוצא מתחת ידה דעדות דראיה וידיעה בעינן ממש גם הרב בית שמואל ז"ל סי' ל' ס"ק ט' הביא דברי מהר"ם הללו להלכה בלי חולק גם מוהרימ"ט בסוף התשובה שם רמז לתשו' מהר"ם הלזו יע"ש ומעתה היינו דק"ל למוהרימ"ט ז"ל דהן לו יהי דאיכא עדים קמן שידעו שזרק לה קדושין כל שלא ראו אם היה קרוב לה או לא אין כאן חשש קדושין כלל ונמצא שאין הקידושין מתקיימין אלא על פי ע"א שאומר קרוב לה וא"כ הו"ל מקדש בע"א וניחא ליה דהכא מיירי שמעיד הא' שהיה קרוב לה ושאחרי' ראו כן אלא שהלכו למ"ה ואי קשיא לך א"כ אמאי הוצרכו התוס' לומר דמיירי שאנו יודעים שזרק לה קדושין והי"ל לומר בפשיטות דמיירי כשהעד האחד אומר שזרק הקדוש' בפני כמה בני אדם וראו שהיה קרוב לה אלא שהלכו למ"ה דהא ודאי בורכא היא דאע"ג דלפי עד זה מקודשת גמורה היא מ"מ כיון שאין אנו יודעים שזרק לה קדושין אלא ע"פ עד זה ואיכ' עד אחד המכחישו הו"ל למימר אוקי חד לבהדי חד ואוקי אתתא בחזקת פנויה דמעיקר' ומשו"ה הוצרכו לומר דמיירי בשאנו יודעים בודאי שזרק לה קדושין דהשת' איתרע לה חזקת פנויה זה הנראה ודאי בכונת דבריו ז"ל האמנם אנכי הרואה שדברי מהר"ם לא מילת' פסיקת' היא כמ"ש הרב בית שמואל והן רבי' עתה חולקי' עליו שהרי הרשב"א בחידושי יבמות פרק ד' אחין אההיא דאמרינן התם מתני' בכת אחת כתב וז"ל פי' כת אחת מספ"ל אי קרוב לה אי קרוב לו וכן פי' ר"ת ודחה פרש"י שפירש דהיינו אחד אומר קרוב לו יע"ש גם הריטב"א שם בשיטה כ"י פירש כן וכתב שכן פירש בתוספות הנה מבואר דס"ל להקת הנביאים הללו דלא כמור"ם ומעתה אזדא לה ראית מהרימ"ט שדברי התוס' יש לפרש כפשטן וכמ"ש וכן מבואר כונת דבריהם בחי' הריטב"א שם בכתובות גם מהרימ"ט בח"ב חא"ה סי' מ"ג פירש כן בכונת דבריהם ז"ל ואין נסתר מחמתו יע"ש ודו"ק ומן האמור בזה צ"ל דמ"ש הרשב"א בתשו' דעדות דידיעה וראיה בעינן לא כתב כן אלא כלפי נדון שלו שלא ראו נתינת הקדושין כלל ודוק ואולם אכתי נראה שיש להביא ראיה מדברי התוס' הללו מתחל' דבריהם שהק' דאמאי לא תנשא לכתחלה מטעם דאוקי חד בהדי חד ולא קשי' להו בפשיטות מטעם דהוה ליה מקדש בע"א דאין חוששין לקדושין כלל ואפילו לכתחלה אלא משמע דס"ל דהכא מיירי באומר שנתקדשה בפניו ובפני אחר וכיון דלפי עד זה מקודשת גמורה היא חוששין לדבריו ולא תנשא לכתחילה וכ"כ הרב ח"ה יע"ש ואין להקשות דא"כ מהאי טעמא נמי נימא דאפילו אם נשאת תצא כיון דלפי דברי העד הזה הרי מקודשת גמורה חוששין לדבריו ואמאי כתבו לא הוה צריך להא כו' וי"ל דס"ל דודאי לאפוקי מבעלה ולעשותה ערוה עליו בעינן עדות גמורה דאין דבר שבערוה פחות מב' וראיה מההיא דאשתו שזינתה בעד אחד דאמרינן בשמעתין דלרבא אינו נאמן מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חוששין לדברי העד אף ע"ג דאם האמת הוא כדבריו הרי היא אסורה לבעלה דהביאה אוסר' בין בעדים בין שלא בעדים כמ"ש התוספות שם אלא ודאי דלאפוקי מבעלה לעשותה ערוה עליו בעי' ב' ודו"ק ומ"מ אכתי יש לדחות דה"ט דל"ק להו להתוספ' דתנשא לכתחילה מטעם מקדש בע"א משום דאיכא למימר דר"פ סבירא ליה כמ"ד בסוגיא דידן דהמקדש בע"א חוששין לקדושין ומש"ה ל"ק להו אלא מטעם דאוקמא אחזקתה אלא דאפי"ה כתבו לא הוה צריך להא כו' משום דס"ל דאפילו למ"ד חוששין אינו אלא חומרא דרבנן בעלמא לכתחילה להצריכה גט כדמשמע לישנא דחוששין וכמו שדחינו לעיל ראית הרב תה"ד ז"ל ודו"ק ולענין עד אחד המכחיש את חבירו ובעל דבר שותק דבר זה במחלוקת הוא שנוי דלפי דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א שכתב ה"ה כל שהבעל דבר שותק אף על גב דאיכא עד אחד המכחישו לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא האמנם לדעת הר"ן שם ורש"י בשמעתין והתוס' שכתבנו מבואר דס"ל דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ומותרת לינשא לכתחילה אם לא באחד אומר קרוב לה כו' ומהטעמים שכתבו ז"ל ומוהר"ם ז"ל בהג"ה סי' קכ"ז הביא מחלוקת בזה וכתב וז"ל ואם אין הבעלים מכחישים אותו אע"פ דמכחישו אחר לא מהני מאחר שהבעלים שותקי' ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ונרשם שם שדעת יש מי שכתב הוא חשיב' הרשב"א ז"ל סימן תקמ"ה וכ"כ הרב ש"ך דכן מוכח קצת מדברי הרשב"א ז"ל יע"ש ולכאורה ק' מדברי הרשב"א ז"ל שכתב ה"ה דלכתחילה מיהא לא תנשא ואם כן איך התיר הרשב"א ז"ל שם אפילו לכתחילה וזה ודאי ל"ק דדוקא באיסור א"א החמירו מטעם הסר ממך עקשות פה כדאמרינן בכתובות וראיתי להרב מח"א ז"ל הל' עדות סי' ח' שכתב שיש להביא ראיה לדעת האוסרים ממתני' דסוף פ' ה' דטהרות דקתני ע"א אומר נטמא ועד אחד אומר לא נטמא ברה"י טמא ובריש פ"ג דכריתות תנן א"ל עד אחד אכלת חלב והוא אומר לא אכל ה"ז מביא אשם תלוי משמע דע"א בהכחשה ספקא מיהא הוא א"ד יעיין שם והנה מה שהביא ראיה מההיא דכריתות כבר הרב ש"ך שם ס"ק י"ג נרגש מזה ויישבה ע"פ הירוש' יע"ש וכנראה דאשתמיטתיה מיניה אך מה שהק' מההי' דטהרות הא ודאי קשה טובא ואפשר ליישב ולומר דע"כ לא כתבו ז"ל דעד אחד בהכחשת ע"א לאו כלום הוא אלא דוקא בדאיכא חזקה כגון ע"א אומר נתקדשה וכמבואר מדברי התוס' שכתבנו לעיל וכן גבי יין נסך שכתב מוהר"ם ואיכ' למימר אוקי איתתא ויין אחזקתיה וליכא ריעות' קמן משא"כ גבי ספק טומאה ברשות היחיד דאיכא ריעותא קמן דהיינו השרץ אלא שאנו מסופקים אם נגע בו או לא וכ"כ התוספות ז"ל פרק כשם דכ"ה ד"ה אינו דין דס' טומאה ברה"י הוי כסתירה ע"י קנוי בסוטה דאיכא רגלים לדבר ע"ש וא"נ דס' טומאה ברה"י שאני דגזרת הכתוב דלא אזלינן בתר חזקה ולא ילפינן מיניה לעלמא כמ"ש הפר"ח בכללי ס"ס דק"ז ע"ב ודו"ק:
עוד הקשה הרב הנז' בסי' ט' לדברי התוספות דבפ"ד אחין דל"א אוקמוה למתני' דכולן שהיו להן ס' קדושין כשזרק לה קדושין ספק קרוב לה כו' דע"א אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה ואפי"ה קתני חולצת ולא מתיבמת ואע"ג דבחזקת היתר ליבם עומדת כדקאמר התם אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ע"ש שהניחו בצ"ע ולפי מ"ש לעיל לק"מ דהתוספות מפרשים לההי' דפ' ד' אחין דאמרינן מתני' בכת אחת כפירו' ר"ח שכתב הרשב"א דכת אחת מספ"ל אי קרוב לה הוא או לו ולא בע"א או' קרוב לה דבהא ודאי מתיבמת וכ"כ הרשב"א בכ"י שכן פירשו התוספות ועי"ל דאפילו מפרשים כפירש"י ע"כ לא כתבו התוספות דאמרינן אוקי חד בהדי חד אלא גבי חזקת פנויה דהו"ל חזקה מבוררת דעד עכשיו היתה מותרת לעלמא מה שא"כ חזקת היתר ליבם דחזקה זו אינה מבוררת שהרי כל עוד שהיה אחיו חי אפילו לעלמא אסורה וכשמת כבר נולד הס' מקודם והילכך חזקה כי האי לא אלימא כולי האי למשרי אפי' לכתחילה ועיין במהרימ"ט ח"א סי' פ"ב שכתב כעין חילוק זה שכתבנו ודו"ק אך הדבר הקשה אלי לשיטת רש"י והתוספות ז"ל דס"ל דהכחשת ע"א מהני אפילו בעל דבר שותק מההיא דלקמן גבי ינאי המלך דקאמר אביי ה"ד אלימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית כו' אלא לאו בע"א דטעמ' דמכחשו ליה בי תרי הא לא"ה נאמן והשתא קשה דל"ל לאביי לומר דקא מכחשו ליה תרי אפי' בחד נמי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אלא מוכרח דכל שהבעל דבר שותק עד אחד בהכחשה חיישינן והנה לדעת רש"י ז"ל שכתב שם דה"ט דלא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ינאי אחזקתיה משום דינאי גופיה לא היה ליה חזקת כשרות מעולם דהנהו תרי דאמרי נשבית אמו הרי הם מעידים שנולד בפיסול נראה דלק"מ דאיכא למימר דע"כ לא כתבו רש"י והר"ן ז"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא דוקא בדאיכא חזקה דפנויה שהרי אפילו לאותו עד שאומר נתקדשה הרי הוא מודה דמקודם פנויה היתה ומשו"ה אמרינן אוקי חד להדי חד ואוקי אשה אחזק' פנויה דמעיקרא אבל גבי ההיא דינאי דלא הי"ל חזקת כשרות דמעיקרא לכ"ע עד אחד בהכחשה חיישינן אך אכתי קשה לדעת התו' ז"ל שהרי בשמעתין דחו פירוש רש"י ז"ל וס"ל דחזקת אבהתיה מהני:
גם בפ"ב דכתובות דכ"ו ע"ב ד"ה דחו פירש רש"י ז"ל ור"א יע"ש ואפי"ה ס"ל ז"ל דעד אחד בהכחשת עד אחר לאו כלום הוא כמ"ש בדף כ"ב ויש ליישב דע"כ לא ס"ל ז"ל דע"א בהכחשה לאו כלום הוא אלא כשבאו ב' בבת אחת אבל כשבאו ב' בזה אחר זה אף התוס' ז"ל ס"ל דלא חיישינן להכחשת עד אחר כמ"ש בריש פרק אמרו לו משום דאמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן ב' ואין דבריו של אחד במקום ב' וא"כ מש"ה גבי ההיא דינאי כיון שבאו בזה אחר זה שהרי אותו העד שהעיד שנשבית אמו העיד תחלה כדקתני בבריית' ויבוקש הדבר ולא נמצא משום הכי הוכרח אביי לאוקמ' בשבאו ב' והכחישו הא הכחשת עד אחד לא מהני וכן הרב ש"ך ז"ל שם סי' הנז' שכן כ' דעת התוספות ואף למ"ש שם משם הריטב"א ז"ל שכתב הנמוקי יוסף בר"פ האשה רבה דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן ב' והאמינוהו לעד כב' הוא דאמרינן הכי אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כי אתי אחריני ומכחשי הוי הכחשה דידי' כחד לגבי חד יע"ש וא"כ לדעת אביי דס"ל דע"א נאמן אפילו בדבר שבערוה כשאר איסורים כל שבעל דבר שותק א"כ הו"ל כשאר איסורים דעלמא וא"כ הדרא קו' לדוכתא שהרי דעת הריטב"א ז"ל בחי' לכתובות כדעת הר"ן והתוספות ז"ל שכתבנו וי"ל דהריטב"א ס"ל דהאי דינאי לא הי"ל חזקת כשרות וכתירוץ ר"ת ז"ל כמ"ש בשמעתין דלקמן יע"ש שוב ראיתי להרב כנה"ג חא"ה סי' קט"ו בהגהת ב"י אות כ"ט שהוק' לו כן בפשטא דשמעתתא בההיא דינאי ותי' משם מוהרי"ט בן יעיש ז"ל דהכחשת ע"א ובעל דבר שותק לאו הכחשה היא ולא חילק בין כשבאו בזה אחר זה לב' או בבת אחת וכנראה דס"ל דאפילו בבת אחת נמי ומשו"ה הוכרח הרב ז"ל לומר דהא דאמרינן ותסברא עד א' בהכחשה כו' היינו הכחשת בעל דבר ולפי מ"ש אין צורך לזה דההיא בשבאו ב' בב"א ומהתימה על הרבנים הללו איך אישתמיט מיניהו שדבר זה במחלוקת הוא שנוי כמ"ש מיהו מה שהקש' הרב כנה"ג לתירוץ הר"ר יו"ט ן' יעיש דאם איתא דע"א בהכחשת עד אחר לא מהני משום דכ"מ שהאמינה תורה אחד הרי כאן ב' א"כ אפי' דמכחשו ליה בי תרי נמי תיקשי ליה לאביי דכיון דהתורה האמינתו כב' הוה לי' כתרי ותרי ומאי חזית דסמכ' אהני יע"ש נראה דקשה ג"כ לתי' ושוב ראיתי דלק"מ ואישתמיט מיניה דברי הנ"י ז"ל שכתב בריש פרק האשה רבה דהא דאמרי' כל מקום שהאמינה תור' עד אחד כו' ה"ד לגבי ע"א אבל אם באו ב' והכחישוהו לא חשיב איהו כתרי לגבי תרי אלא כחד לגבי תרי ודוק: ובמ"ש ה"ה זה מבואר בפרק האומר דאמרינן ותסברא עד אחד בהכחשה כו' ראיתי להרב לח"מ ז"ל שהקש' עליו דמאי ראי' מייתי הא כל הסוגיא לא מיירי אלא במקדש בע"א בלבד שאומר שנתקדשה בפניו בלבד אבל עד האומר שנתקדשה בפני שנים דבהא איירי ע"כ רבינו ז"ל כמ"ש לעיל ה"נ דאפילו אם האשה מכחישתו לא מהני יע"ש מה שתי' ולדעתי לק"מ וראיית ה"ה ז"ל היא ראי' עצומה דאם איתא דבעד האומר שנתקדשה בפני ב' לא מהני הכחשת האשה א"כ אמאי הוצרכו בגמ' לדחוקי ולומר דצריכה ב' גיטין דקאמר בברייתא כדי לגבות כתובתה קאמר ואמאי לא משני דמיירי ברייתא בעד אחד שאומר שנתקדש' בפני שנים דהשתא צריכה ב' גיטין דקתני ברייתא אתי' כפשטה אלא מוכח ודאי דאפי' בכה"ג נמי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא אך ק' למ"ש ה"ה ז"ל ליישב דעת רבינו דס"ל דכל דאיכא עד דמסייע לה גרע טפי ולא תנשא לכתחלה דא"כ קשה דאמאי לא משני בגמ' דברייתא בעד אחד קמיירי ובדאיכ' לדידה נמי עד המסייע לה ומש"ה קתני בברייתא דצריכה שני גיטין ואם נאמר דהתם שאני דאע"ג דאיכ' עד דמסייע לה אפי"ה יש להאמין לדידה טפי כיון שהב' עדים מכחישים זה לזה והוחזק שקרן וכעין זה כתב הרב ח"ה ז"ל שם לענין תרי ותרי יע"ש אם כן קשה דמאי ראי' מייתי ה"ה לדברי רבינו מהא דפריך ותסברא התם שאני דכיון דעדים מכחישים זה לזה גרע טפי ומש"ה הכחשת דידה מהני וכעת צ"ע ודוגמא לדבר ק"ל למ"ש רבינו פי"ב מה' גירושין דין ז"ל זה אומר זו אשתי וזה אומר זו אשתי הרי זו מותרת לכל ואע"פ ששניהם החזיקוה בא"א הואיל וכל אחד מעיד לעצמו אינם נאמנים ע"כ ומשמע מדבריו אלו דס"ל דטעמ' דאינם נאמנים משום דכל אחד מעיד לעצמו אבל אם לא היו עדים מעידים לעצמם אלא שאחד מעיד שהיא אשת ראובן ואחד מעיד שהיא אשת שמעון היתה מוחזקת באשת איש על פיהם ואף על פי שמכחישים זה את זה והאשה גם כן מכחישתו וכן כתב הרב מח"א ז"ל הלכ' הנזכר סימן ו' יע"ש והדבר תמוה דא"כ מאי פריך בגמ' ותסברא עד אחד בהכחש' כו' ומאי קושיא התם שאני דתרווייהו מחזיקים אותה לא"א ומש"ה הכחשתה דידה לא מהני ואף ע"פ שמחזיקים אותה לא"א ע"פ ע"א מ"מ רב אחדבוי ס"ל דחוששין וכבר ראיתי למורינו הרב בספר בתי כהונה סימן א' ד"ג ע"א שדקדק כן מדברי רבינו ונרגש מזה ותי' שכיון דאפילו למ"ד מקדש בע"א חוששין קאמר מתורת חששא ולא להחזיקה בא"א גמורה אמטו להכי הואיל ואיכא ריעותא דמכחישין זה את זה הו"ל תרתי לריעותא וכל כי האי לא חיישינן דהבו דלא להוסיף עליו ורבינו ז"ל מיירי באומר שהיא אשתו כדין וכהלכה שאז אם הם שנים שאחד אומר נתקדשה לזה בפני שנים ואחד אומר לזה דהשתא ליכא רעותא אלא הכחשה חיישינן לה כיון דתרווייהו מחזיקין אותה בא"א א"ד יע"ש ותמהני עליו איך נחה דעתו בזה דאכתי קשה דאמאי דחיק תלמודא לאוקמא בשנויא דחוקה לומר דצריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובת' קאמר ואמאי לא אוקמא בפשיטות בע"א ובאומר כל אחד ואחד שנתקדשה בפני ב' אלא ודאי דאפי' בכה"ג לא חיישינן ולכן צ"ל דמ"ש רבינו הואיל וכל אחד מעיד לעצמו לאו דוקא וה"ה בע"א כל דליכא שנים כנ"ל ודו"ק:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.