אורים/חושן משפט/עב

אורים ‏ חושן משפט עב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) מפני שהוא כמו ריבי'. עיין תומים דלכך לא הוי רבי' קצוצה משום דלא קצץ עמו בשעת הלואה ואם קצץ עמו בשעת הלואה תלי' במחלוקת רבוותא אם הוי ר"ק או רק אבק ריבית הואיל ומשכונו בידו ה"ל כמו מכר ע"ש:

(ב) ריבית. ואם השתמש בו כתב הסמ"ע אם הוא דבר דלא קיימא לאגרא אע"ג דהוא גברא דעביד למיגר מ"מ תלוי במחלוקת פוסקים י"ד סי' קס"ו אי חייב לצאת י"ש ואני כתבתי בתומים דאם לא התנה כן בשעת הלואה רק בעצמו משתמש בו מוציאין ממנו שכר שימוש בדיינים. ואם התנה כן בשעת הלואה כבר כתבתי בס"ק הקודם דתלי' במחלוקת אי מוציאין מתורת ר"ק או לא ה"ל רק א"ר:

(ג) שלא ברשות בעלים. משום דמסתמא ניחא לי' וזכין לאדם שלא בפניו:

(ד) אבל לא לעצמו משום חשדא. הקשה הב"ח הא כל טעמו דיש לו להשכיר הוא מפני השבת אבידה לבעלים וגבי משיב אבידה קי"ל דאפילו לעצמו יכול למכור דליכ' חשדא במשיב אבידה. ותי' הש"ך דודאי התם ליכא חשדא דהא יכול לכפור בכל אבידה אילו רצה משא"כ כאן במשמש א"א להעלים תשמישו וחשדינן דמשתמש בשכר בפחות ולפי דבריו אם משתמש במשכון בתוך ביתו בהצנע לבל יודע דמשתמש במשכון של חבירו תו ליכא חשש דאילו רצה אמר שלא היה משתמש בו כלל והרי זה דומה למשיב אבידה. אך לפי מ"ש הסמ"ע בס"ק ג' דאין החשד כאן דשכרו לעצמו בפחות כהחשד גבי אבידה רק החשד דהרואה משתמש יחשוב דמשתמש במשכון בלי ניכוי שכירות כלל א"כ בלא"ה אין מקום לקושית הב"ח דבשלמא באבידה א"א למחשדי' דהא חזינן דמש"א ואיך נחשוד אותו משא"כ כאן דנחשוד אותו דאין מש"א כלל והיא גופי' בכלל החשד וא"כ לק"מ דכל החשד יהיה דאינו מש"א:

(ה) ודוקא שלא התנה וכו'. והיינו בנכייתה דאל"כ ה"ל א"ר לכ"ע והש"ך פקפק גם ע"ז וע' תומים מ"ש בזה בדברי רמ"א:

(ו) מקרי שולח יד בפקדון. ואם יש עדים נפסל כגזלן דאין אדם נעשה חשוד עפ"י עצמו ובכמה דברים יש הבדל אם מקרי שולח יד או לא כמבואר לקמן בה"ל פקדון:

(ז) משום דקסבור מצוה קעביד. וטעה ולכך לא מקרי שולח יד אבל מ"מ איסור קעביד ועיין תומים דהעליתי דאיירי דלא התנה כלל ולכך ליכא כאן לתא דריבי' אבל גזל יש דמשתמש בשל חבירו שלא ברשות משא"כ כשהתנה אין כאן גזל רק ריבי' ודעת מהרי"ל כמ"ש רמ"א בי"ד דמותר לכתחילה הואיל והוא לצורך מצוה משא"כ כאן דהוא גזל אסור לכ"ע לכתחילה והא דמבואר לקמן סי' רצ"ב דאף משום גזל ליכא במפקיד ספרים אצל ת"ח עיין תומים דחלקתי בין ספרים שיש לו כבר דוגמתן וכה"ג איירי כאן או דיש לחלק בין מפקיד למשכון ע"ש:

(ח) בין שהלוהו פירות. דר' יהודה במשנה מחלק דוקא הלוהו פירות דיש לו הנאה בהלואה שלא ירקיבו משא"כ בהלוהו מעות לית לי' הנאה בהלואה קמ"ל דלא קימ"ל כר"י ולעולם הוי ש"ש:

(ט) בין שמשכנו אחר שהלוהו. ואפי' משכנו אחר שהלוהו ברשות ב"ד ע"י שליח ב"ד כדלקמן סי' צ"ז מ"מ אינו מתחייב באונסין רק הוי ש"ש להתחייב בגניבה ואבידה מטעם דר"י דב"ח קונה משכון והש"ך דעתו דמצי המוחזק לומר קים ליה כרש"י וסייעתו דאפילו באונסי' נמי חייב ועיין תומים דכתבתי דסוגין דעלמא בפוסקים דלא כוותי' ואם משכנו שלא בשעת הלואה בזרוע שלא כדין האמור לקמן סי' צ"ז דעת הש"ך דהוי גזלן ולכ"ע חייב כאונסין ועיין מ"ש לקמן סי' צ"ז בזה:

(י) ה"ז ש"ש. משום פרוטה דר"י דעוסק במצוה פטור מהמצוה ובהאי רגע דהוי עוסק בהלואתו וליטול משכון אילו אתי עני לא הוי צריך למיהב ליה ה"ל שכר פרוטה וע"י אותו שכר ה"ל לעולם כ"ז שהמשכון אצלו ש"ש כ"כ הרשב"א וכתב הש"ך אפי' כבר פרעו ובתומים הארכתי דדעת הרא"ש אינו כן דאם פרעו ויכול ליטול משכונו כל עת שירצה וכן אפי' לא פרעו רק שיכול ליטול משכונו על זמן קטן לביתו ולהניח תמורתו עליו כת"י וכדומה ג"כ לא הוי ש"ש ולעומת זה אם הלוה לישראל מומר דאז לא שייך פרוטה דר"י דלאו מצוה עביד בהלואה רק שב בתשובה ועדיין המשכון בידו לדעת הרשב"א לא הוי ש"ש ולדעת הרא"ש הוי ש"ש. ע"ש מ"ש בזה באריכות וכתבתי דנוטי' דברי מחבר וטור ותוס' כדעת הרא"ש ע"ש וצ"ע:

(יא) ש"ש. אפי' מלוה צריך למשכון פי' דמשתמש בו ומנכה משכירתו מ"מ הוי ש"ש דמ"מ מצוה קעביד ש"ך ונכון הוא ודלא כבני שמואל דס"ל דהרי"ף וכרמב"ם ס"ל בצריך למשכון לא הוי ש"ש ועיין מ"ש בתומים ס"ק ג' ע"ש:

(יב) וי"א דאם פי' וכו'. פי' הסמ"ע היינו לשיטת הגאונים דפסקי כר' יוסף דמלוה על המשכון הוי ש"ש וליתא דשמואל דס"ל אבד קתא וכו' רק ס"ל מילתא דשמואל איירי בסתם כגי' רש"י אבל במפרש דמקבלו בעד כל החוב אף לדידן דלא קימ"ל כשמואל מ"מ אבד כל החוב וכבר השיגו הב"ח והש"ך וכן הסכמתי בתומים דלא מצינו מי דיסבור כן באומר קבלתיו נגד כל החוב דיאבד אלפי זוזי באבידת קתא כיון דלא קי"ל כשמואל ולכן הנכון כמ"ש הש"ך דהוא דעת הפוסקים הלכתא כשמואל רק ס"ל דאף שמואל לא אמרו רק במפרש קבלתיו כנגד כל חוב אבל בסתם לא אבד כל החוב ופסקו הלכה כשמואל. ועיין תומים מ"ש דצ"ע אם אפשר לומר תרווייהו להלכה הלכה כר' יוסף וכשמואל ע"ש:

(יג) דמקבל משכון בכל החוב. ואם אמר להדיא שאם יאבד המשכון שיפסיד כל החוב עיין תומים דדעת הב"י ורמ"א דס"ל לכ"ע מהני וליכא חולק ודעת הב"ח וש"ך דגם זה הוי ספיקא דדינא דלמאן דלא פסק כשמואל אף זהו לא מהני דה"ל אסמכתא ולא קנה כלל והארכתי בתומים לברר דלא קשה לשיטה זו מגמ' ע"ש:

(יד) אבד המשכון אבד הכל. ואם הם שני קתות אבד חד אבד פלגא אבד שני אבד כולו ואם קתא עם משכון פי' דמשכון שוה יותר מקתא פסק המור ג"כ אבד משכון אבד פלגא אבד קתא אבד פלגא הנשאר ובאמת קשה עלי להבין באמרו שמקבל המשכון וקתא בעד החוב והמשכון שוה יותר מקתא דנימא דמחבל קתא בשוה כמו ד"מ נסכא שוה שלשה דינרי' וקתא א' ולוה עשרה ונאבד הקתא לא יהיה צריך לפרוע רק ה' דינרי' ואם נאבד נסכא ג"כ צריך לפרוע ה' דינרי' וזהו רחוק משכל דודאי סמיך יותר אמשכון דשוה יותר ממה דשוה בפחות ולכן נראה לומר ד' דינרי' דשוים אינו בכלל רק ששה הנותרים הם פלגא על נסכא ופלגא על קתא ולכך באבד קתא דהיה שוה דינר הפסיד המלוה ארבעה ומשלם ששה ואם אבד נסכא דהיה שוה שלשה הפסיד ששה ומשלם רק ארבעה וזה נכון דבהנשאר מ"ש דשוה הרבה או מיעוט. אך גוף הדין צ"ע דהטור פוסק כנהרדעי והרא"ש השמיטן וכן ברמזים פסק להדיא דלא כנהרדעי ואלו בטור לא הביא חולק ואפשר לדחוק דודאי לדעות דפוסקים כשמואל אף כנהרדעי הלכה רק הרא"ש לפסק הלכה כיון דבלא"ה רבו המחברי' דלא ס"ל כשמואל א"כ הבו דלא לוסיף לפסוק אף כנהרדעי וצע"ג:

(טו) ישבע המלוה שנאנס כו'. כי אפילו שפי' שמקבל אחריותו אין הכוונה רק על גניבה ואבידה ולא על אונסים ודווקא שאין הלוה טוען ברי שלא נאנס אבל אם הלוה טוען ברי שלא נאנס הלוה נשבע היסת ונפטר ודעת הסמ"ע וכ"נ דעת הב"ח אפילו ל"ל ללוה מגו דפרעו כגון שהלוהו בעדים והוא תוך זמנו או א"ל אל תפרעני אלא בעדים מכל מקום נאמן ודעת הש"ך דוקא בדאי' ליה מגו הא בלא"ה המלוה נאמן בשבועה שקרהו אסון ונוטל דמיו ובתומים בררתי הדברים שהנכון כסמ"ע וכן הוא דעת רבינו מחבר וכן נכון:

(טז) וישלם. אפילו היה למלוה שט"ח מלוה וכשנתן לו הלוה משכון החזיר לו השט"ח ונאנס לא נימא דלקחו המלוה לגוביינא וחייב הלוה לפרוע מהרי"ק שרש פ' והביאו הש"ך:

(יז) לא הוי אלא ש"ח. דלא קימ"ל פרוטה דר"י דזהו לא שכיח שיבא עני באותו פעם דעוסק במשכון ולכך הוי ש"ח רק לעומת זה קי"ל כשמואל אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי אם אמר הריני מקבלו בכל החוב וכנגד שוין דמי המשכון אפילו לא אמר ה"ל כאומר ולכך אין נ"מ בין אי אמרי' דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י או מטעם שמואל דסוף כל סוף מפסיד המלוה דמי שווי המשכון רק אם המשכון שוה יותר מחובו אז לדעת מחבר דפוסק כר"י מחויב המלוה לשלם ולא לדעת הי"ח דסבירא להו כרבה וכן אם החוב יותר מכדי משכון תליה גם כן בהנך דעות אי מהני אמירתו להפסיד כל החוב או לא אך כבר כתבו הרמ"א בהגה לעיל ועיין מ"ש שם ובין היה הלואה בשטר או לא בשטר אין הבדל ש"ך ופשוט:

(יח) נותן ללוה. בין הלוהו מעות בין הלוהו פירות דמכל מקום לא מקרי ש"ש אלא בכדי חוב ולא ביותר מכדי חובו ש"ך ודעת הט"ז בסוף סי' זה בעי שמכר דבר בהקפה במקח מיצעי ונטל משכון דהוי ש"ש אפי' במה שיתר מכדי חובו ונעלם ממנו דברי הרא"ש וטור דכתבו להדיא הלוהו פירות אין ש"ש יותר מכדי הלואתו וכמ"ש ועיקר:

(יט) היתרון. ואם משכנו שלא בשעת הלואתו דעת מהר"ם דגם בזה אין נותן היתרון והש"ך חולק וכן הסכמתי בתומים דשלא בעת הלואה דקנה מדרי"צ בכל המשכון הוי ש"ש אפי' אם שוה יותר מכדי חובו ע"ש:

(כ) אלא אבד וכו'. ואי אין כדי חובו המשכון רק בפחות והתנה שמקבלו בכל החוב דלדעה זו אבד כל החוב דעת הב"י דוקא במשכן בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה לא מהני והב"ח חולק ועיין תומים שבררתי דברי רבינו ב"י והדבר בכלל ספיקא דדינא וצ"ע ע"ש:

(כא) מעותיו. בש"ך הביא תשובת רש"י ראובן משכן חפץ לשמעון ושמעון ללוי ואמר שהתנה עם ראובן שאם לא יפדנו לזמן דיהיה מוחלט לו ועבר הזמן ונתן לוי ליהודא במתנה אם בא ראובן לפדות המשכון חייב יהודה לתת לו דמה שהתנה הוי אסמכתא ויקבל יהודא המעות שחייב ראובן עליו ואם טוען יהודא שאינו ברשותו ישבע כן וישבע כמה היה שוה כי מחויב לשלם מה ששוה יותר מהחוב לראובן ועיין בתומים כי אם טוען יהודה א"י מחויב לשלם כל מה שטוען ראובן אם מודה בפ"א דהיה המשכון שוה יותר מכדי חובו ולא אמרי' דלא הוי ליה למידע והעלה הש"ך דאין לוי או שמעון חייבים לשלם לזה אפי' פרוטה אחת רק יהודא דהיה משכון בידו חייב לשלם המותר מכיסו לבדו אף דפשעו במה דהיו שומר שמסר לשומר מכל מקום עכשיו דיהודא כאן חייב לשלם הוא הכל והן פטורין ונכון ופשוט. אמנם אי תובע ללוי שהיה המשכון שוה הרבה ביותר ולוי מודה בפרוטה דהוי שוה יותר והנשאר א"י אף דיהודא יודע ורוצה לישבע העליתי בתומים דאינו נאמן ויכול לומר לו לא מהימן לי בשבועה וחייב לוי לשלם ע"ש שבררתי הדבר:

(כב) ולא יותר. ואם היה לו משכון שוה הרבה ונגנב מקצתו ומה שנשאר הוא כדי חוב גם כן פטור דעל הנשאר מכדי חובו לדעת זו ה"ל ש"ח מהריב"ל ופשוט וכ"כ הש"ך:

(כג) יותר. וכתב הסמ"ע דאם ישראל הלוה ברבית לישראל על משכון של גוי כיון דישראל נעשה שלוחו של גוי דזולת זה אסור ליקח רבית ה"ל ש"ש וכן כתב הש"ך ואני כתבתי בתומים דלמאן דלא פוסק כשמואל רק כר' יוסף פשיטא דפטור אלא אפילו למאן דפוסק כשמואל אפילן כנגד חובו נראה להלכה דפטור וחייב לשלם ע"ש שהארכתי. ואם הלוה לישראל בעסקא וישראל נתן לו משכון העליתי גם כן בתומים דלא הוי שומר כלל דהוי שמירה בבעלים עיין שם באריכות אבל אם ראובן נתן לשמעון משכון שילוה ללוי בעסקא בזה הוי לכולי עלמא על משכון ש"ש או ראובן שלוה לשמעון על משכון ולוי נתן לו זוז כדי שילוה לשמעון הוי גם כן ש"ש על משכון של שמעון עיין תומים:

(כד) ומספיקא לא מפקינן ממון. כי אין כאן הלכה ברורה אי הלכה כרבה וכשמואל או הלכה כר"י ועיין בתומים שהעליתי דאף דהמלוה מוחזק לא מצי למימר קים ליה כרבה ולא כהנך דסברי דסתם הוי כמפרש שמקבל בחובו אלא עד חובו ודאי מפסיד לכ"ע ע"ש. ולכך בכדי מה ששוה משכון עד החוב א"י להוציא מן הלוה וכן מה שהחוב יותר שוה מן המשכון והוא אמר בפי' קבלתיו בעד כל החוב גם כן אין להוציא מן הלוה אבל אם המשכון שוה יותר מן החוב אין להוציא מן המלוה כלל ועיין מ"ש לעיל:

(כה) כיון דבתורת פקדון וכו'. והב"ח כתב דיש חולקים הוא רבינו ברוך בהגהת מרדכי לב"מ והש"ך כתב כל מחלוקת שלהם הוא למאן דלא קי"ל כר"י רק כרבה רק מטעם דשמואל הוי ש"ש ובזו נחלקו הר"י ור"ב אבל להמחבר דפסק דהוי ש"ש מטעם פרוטה דר"י לכולי עלמא ש"ש שהפקידו ביד בעלים ונגנב או נאבד הש"ש חייב ולכך סתם המחבר וכן הרמ"א לא הגיה דמה שהמשכון שוה יותר מהחוב הא הוי המלוה ש"ח דמספיקא לא מפקינן ועד דמי החוב הא הוי ש"ש דמספיקא יטעון הלוה קים ליה כר"י ועיין בתומים דכתבתי דצ"ל דמיירי דאין המשכון שוה יותר מהחוב ונפחת בתשמישו אבל אם שוה יותר או דאין נפחת בתשמישו אם כן הוי ליה מלוה ש"ש לכולי עלמא עיין שם:

(כו) דמלוה קאי. ולא קשה אם כן אפי' באונסין יתחייב דס"ל ש"ש דמסר לש"ח דגרע לשמירתו וה"ל פשיעה וקי"ל אפילו באונסין חייב שומר דאשון דהא מבואר לקמן סי' רצ"ו דביש עדים שנגנב לא הוי פשיעה וכיון דנגנב מיד הלוה הא אין לך עדים יותר מזה ועיין מ"ש לקמן סימן רצ"ו:

(כז) ואחר כך החזיר לה וכו'. כתב הסמ"ע דאם היו נשארים בידה והיא היה טוענת בלי רשותי משכן בעלי היתה נאמנת בשבועה שלא הסכימה לכך וכתב הש"ך הני מילי בבגדים שהכניסה לבעלה אבל בגדים שעשה לה בעלה אפי' לא הסכימה יכול למוכרן ועיין תומים דכתבתי דאם בידה הבגדים יכולה לומר קים לי כמ"ד דא"י למוכרן ואפי' בבגדי שבת וי"ט מצית למימר קים לי ואין להוציא מידה. והא דלית ביה תקנת השוק צריך לומר דהכל מכירים בגדים הללו שהן של אשה ולא הוי ליה ללוקחן בלתי שאלתה:

(כח) נעשה עליו שומר וכו'. עיין תומים דאי' נעשה שומר אפי' לדעות דפסקו כר"י רק שומר מכח שמואל ולכך אין נעשה שומר יותר מכדי שוה של משכון שלו וגם אם תפס שמעון משל ראובן יכול לומר קים לי כמאן דסבירא ליה דלית הלכתא כשמואל רק הלכה כר"י וזה לא שייך כאן דהוי רק ש"ח והעליתי בתומים דוקא שהגוי היה מלוה על משכון של ראובן נמי אבל אם לא היה רוצה להלוות כ"א על משכון של שמעון שייך ביה פרוטה דר"י כמו במלוה מעות ועיין תומים שהעליתי בספק אם הגוי מלוה בלי רבית דיש לומר שמעון לוה לעצמו מגוי והוא המלוה לראובן דהא אין ראובן מכיר הגוי כלל משא"כ בלוקח רבית ע"כ שמעון שלוחו דראובן. וע"ד העליתי אם הגוי מחויב לנער המשכון פשיטא דאין שומר מצוה משום שטוח ניע' דאי הוי ביד גוי גם כן היה משוטח אבל אי אין הגוי מחויב הנחתי בספק ע"ש אי קרוי שומר מצוה ע"ש:

(כט) כאלו הלוהו כו'. ראובן ששאל ספר שמעון ושמעון נתן לו ספר אחר למשכון אפי' אין ראובן נצרך לספרו של שמעון כלל מכל מקום דעת הר"ן דלא הוי שמעון שואל להתחייב באונסין הואיל ואין כל הנאה שלו דהא גם לראובן יש הנאה ע"י שאלה בפרוטה דר"י ע"ש בתומים מה שהערתי בזה ועכ"פ אם תפס ראובן יכול לומר קים ליה דאין הלכה כר"י והוי שואל גמור. וכל זה שלא השאיל ונתן משכון כאחד דאי כאחד בלא"ה ה"ל שאלה בבעלים ע"ש:

(ל) ונתן לו רשות להשתמש. לא בעת הלואה ונתינת משכון דאם כן הא לאו כל הנאה שלו דהוא נהנה גם כן מכח דמי הלואה שהלוה לו רק מיירי לאחר שכבר הלוהו נתן לו רשות לשמש במשכון ואין זה ענין למה שהלוהו ולכך שפיר יש לומר דהוי שואל. ש"ך ונכון הוא:

(לא) אפשר וכו'. דעת הש"ך הא דמסתפק היינו הואיל ותחילתו הלואה אף דנתן רשות אחר כך מכל מקום יש לומר אולי אין כל הנאה שלו אבל במפקיד לחבירו חפץ ואחר כך נתן לו רשות לשמש בו לכולי עלמא בלי ספק הוי שואל. ואני כתבתי בתומים לדעת המחבר להיפוך דכאן איירי דזה המלוה או הנפקד לא ביקש ממנו שיתן לו רשות לשמש בו דאם ביקש ממנו היינו שואל גמור רק הוא עצמו נתן רשות ולכך בפקדון דמי למפקיד מעות מותרין דגם כן מותר השימוש בו ומכל מקום כל זמן שלא נשתמש בו הוי ליה רק ש"ש וה"ה זה רק במלוה על המשכון דזולת זה בלא"ה הוי לדעת רשב"א ומחבר ש"ש משום פרוטה דר"י בזו יש לומר בנתן לו רשות הוי ליה שואל ועיין בתומים שהארכתי בביאור מה שיש לחלק בין זה לדמי אבידה דקימ"ל ישתמש בהן והוי שואל ולכך הוי ליה ספיקא לרשב"א וכן לש"ע ולכך כתב בלשון אפשר:

(לב) הוי שואל וכו'. הש"ך תמה לדעת הרמ"א דסבירא ליה דיש לומר כרבה דמלוה על משכון הוי ש"ח ואם כן דמי למעות פקדון מותרין דמותר לשמש בהן ומכל מקום לא הוי רק ש"ש ועיין בתומים מ"ש לחלק בין מעות לחפץ ובחפץ סבירא ליה לרמ"א לכולי עלמא הוי שואל ולכך סבירא ליה דאין לספק ולפ"ז אף במפקיד חפץ ונתן לו רשות לשמש גם כן הוי ליה שואל וכן מסתבר ועיין תומים דמידי ספיקא לא נפק והממע"ה:

(לג) אין לקהל כו'. דאין חייב לקהל כלום רק הקהל גובי' כדי לפרוע לשלטון או למי שחייבים הקהל ונותן כל אחד חלקו נאמן הגובה מיחידים מה שמחויבים ליתן ואם כן אין קהל מלוים כלל ולכך לית להו דין פרוטה דר"י וגם דינא דשמואל אבד קתא וכו' לא שייך בהו וצריכין היחידים ההמה שאבד משכונם לפרוע כל המס מחדש סמ"ע:

(לד) ולא לנאמן וכו'. דברי הסמ"ע מגומגמים בלשון רשב"א ויותר מתוקנים בלשון הש"ך דלמה יהיה ש"ש מה שכר יש לו ואי דנפק עליו קלא דמהימנ' דמזו הטעם חשבינן ליה לאפטרופס שמינהו ב"ד לש"ש בנאמנים הנ"ל שהם נתמנים לרוב בע"כ של קהל והם התובעים אותו לא שייך זה ולכך לא הוי ש"ש והקשה הש"ך הא הוי ש"ש מכח פרוטה דר"י ועיין תומים מ"ש לישבו ע"ש:

(לה) אא"כ יש מנהג. פי' הש"ך דמנהג שהמנהיגים מלוים המס מכיסם וחוזרים וגובים מיחידים ומי שאין נותן ממשכנים דא"כ ה"ל הם המלוים אבל הנאמן אינו נעשה ש"ש אפי' יש מנהג דאין מנהג כזה עוקר הלכה ועיין תומים דכתבתי להיפוך בקהל יש ספק עצו' אי מקרי ש"ש אף דפרעו תחילה מכיסם ולעומת זה בנאמן שפיר הוי ש"ש אם יש מנהג ע"ש:

(לו) אף בנו נעשה עליו ש"ש. כתב הש"ך לדעת מחבר בכל דמי משכון דגם בזה שייך פרוטה דר"י דהא חייב לשטחו ולנערו ולדעת הרמ"א אינו אלא כנגד חובו דשייך בדשמואל גם כן אמנם הטעם שנתן הנ"י דמשום כך ה"ל ש"ש דתפיס ליה אחובו עיין בתומים מ"ש בזה בדברי מהרש"ל והנ"י נראה דנתכוון לדברי שמואל אבד קתא וכו' ע"ש אבל יותר מחובו לכולי עלמא אין צריך לשלם וכן נראה לדינא ואם צוה האב שיחזיר בנו המשכון בחנם ואחר כך נאבד היתומים לא הוו רק ש"ח מהרשד"ם והש"ך ונכון ופשוט ואם היה בן קטן בכל גוונא פטור דאין שמירה לקטן עיין תומים:

(לז) לא ישלם וכו'. הש"ך העלה כך דאם אין הגוי מעליל רק באמת שהסייף הוא יקר הערך והוא לא ידע שהיה שוה כ"כ בזו פטור לשלם יותר מסתם סייף דעלמא דהוא טוען נטירתא דסייף סתם קבלתי עלי ולא סייף יקר בדמים יקרים ומהרש"ל חולק וס"ל כשמסר לו סתם סייף לשמרו הוי ליה לאסוקי דעתי' אולי הוא בדמים יקרים ונר' דתליה לפי מנהג עולם שהיו חרבות שלהם אם דרך להיות קצת גרועים או חשובים פשיטא דהדין עם מהרש"ל דה"ל לאסוקי דעתי' אולי מחרבות החשובים החרב הלזה ולא דמי' כלל לאמר לו שמפקיד בידו כסא דכספא דמה ה"ל לחשוב יותר ממה שאמר לו ואף שהוא זהב לא קיבל שמירה יותר מכסף וכן כאן אם אמר לו שהוא חרב גרוע' אף שהוא חשוב לא קיבל רק שמירת גרוע אבל אם מנהג להיות חרבות גרועים רק זה יצא מהכלל ע"ז לא היה מקבל שמירה בדעתו ואינו משלם רק סתם חרב הנהוג וזה פשוט מבלי ספק ואי מזיקו בידים חייב לשלם כל דמי שויו של הסייף אבל אם הגוי העליל עליו וצריך לשלם יותר מכדי שויה בזו אף דהזיק בידים מכל מקום פטור וכ' חדושי גרשוני ה"מ שלא הודיע לו שהוא משכון של גוי אבל הודיעו והוא הזיקו בידים אף כל העלילה שבא ליהודי עי"כ חייב לשלם דהרביץ הארי בביתו במה שהזיק בידים וזה ברור ונכון:

(לח) שהרי המלוה חייב כו'. זו לכ"ע כנגד שוי המשכון לכ"ע אבד מעותיו של המלוה כדלעיל:

(לט) שבועת השומרים שאינו ברשותו. היינו אעפ"י ששילם והוא מפסיד חובו מכל מקום חייב לישבע שמא עיניו נתן בו ועיין מש"ל בתומים ס"ק מ"ו מ"ש שבועת שומרים דהך שבועה משמע דאינו רק מדרבנן:

(מ) וכולל בשבועתו כו'. אע"ג דבעלמא א"י אם פרעתיך א"צ התובע לשבועה כלל בזו דבלא"ה צריך לישבע שאין ברשותו משתבע הך ע"י גלגול ולכך כשיש עדים או שמאמין לו שא"צ לישבע שאין ברשותו אף הך שבועה לא משתבע בספק:

(מא) ומיירי שאבדו בפשיעה. וה"ה אם משכנו שלא בעת הלואתו לפי שהעלה הש"ך לעיל דלכ"ע אף מה שיתר על חובו חייב המלוה והתוס' דפי' כן לרבה במשנה בשעת הלואתו ובפשיעה דלשון המלוה על משכון משמע בשעת הלואתו:

(מב) וישבע שלא היה שוה יותר. שהוא ש"ד מודה מקצת ואידך שבועה שאין ברשותו הוי ליה מדרבנן ולכך משוי' ליה הטור הך שבועה לעיקר וברמב"ם נאמר איפכא וכתבו הסמ"ע והש"ך דלדינא לא נ"מ ועיין מש"ל בזה בתומים:

(מג) ויכלול וכו'. מה שקשה ע"ז מהך דע"ה וצ"ד הארכתי לקמן בסי' צ"ד ושם מקומו ע"ש:

(מד) אני יודע וכו'. דזהו הוי הודאה פרוטה דפחות מפרוטה אין בגדר שוה שיאמר שהיה שוה יותר וכיון דאין מודה בנשאר ה"ל ככופר בנשאר וה"ל הודאה פרוטה וכפירה ב' כסף ומה שקשה ע"ז הא לא ה"ל דבר שבמדה ומשקל ומנין עיין תומים ס"ק כ"ה באריכות והא דלא אמרי' אף דא"י כלל אם שוה יותר יהיה לוה נשבע ונוטל להנך רבוותא דסבירא להו עשו תקנת נגזל בפקדון תי' הש"ך במשכון לא עשו לכ"ע דהא בלא"ה ישגיח עליו לשמרו כי מאבד עד כדי חובו. ועיין מ"ש לקמן סי' צ' בזה:

(מה) ומשלם כו'. ואפילו לדעת הרבה מחברים במקום דלא ה"ל למידע לא אמרי' משאיל"מ במשכון ה"ל למידע דמידק דייק כמה שוה להלות עליו ואם בטוח בחובו ש"ך ועיין תומים ס"ק כ"ז ועיין לקמן סי' צ"ד בתומים ס"ק ב' כתבתי ישוב אחר ע"ש:

(מו) ואם היה הלוה מאמינו וכו'. כאן שגם המלוה נשבע היסת כמה היה שוה יכול הלוה להאמינו וליכא חשש שמא ישבע הלה וכו' ועיין תומים שכתבתי טעמו של דבר:

(מז) גם הוא לא ישבע וכו'. היינו נשבע תחילה המלוה ואח"כ הלוה דאם לא כן דלמא אחר שבועת הלוה יוציא המלוה את הפקדון:

(מח) ושהיה שוה. דעת הסמ"ע אפי' אין עדים מעידים בשוי' רק הוא מודה דהיה שוה ביותר מכל מקום חייב לישבע בנק"ח שלא פשע וליכא כאן מגו דהיה אומר שלא היה שוה יותר דה"ל מגו דהעזה והש"ך חולק ובתומים הסכמתי לדברי הסמ"ע ודברי הש"ך צ"ע:

(מט) שלא פשע. ולדעת המחבר דהוי ש"ש ישבע שנאבד באונס וכתב הש"ך דה"ה דצריך לישבע שבועה שאינו ברשותו והוא שבועת שומרים גמורה ודבריו תמוהים דהא יש עדים שנגנב ומה שבועה שאינו ברשותו איכא כאן והרמ"א לשיטתו דס"ל סי' רצ"ד ס"ב דאף דיש עדים שנגנב מכל מקום חייב שבועה שלא פשע דס"ל דשבועה שלא פשע היא שבועה עיקרית אבל לדעת מחבר דס"ל דלא הוי רק ג"ש ביש עדים דנגנב אין משתבע כלל שלא פשע וע"ש סימן רצ"ד מ"ש:

(נ) שהרי אין הלוה יודע וכו'. הא אילו הלוה טוען ברי שנאבד שלא באונס פטור הלוה אפילו לית ליה מגו ועיין מש"ל בס"ק ט"ו:

(נא) הלוה נאמן וכו'. וא"צ שבועה כלל רק קבלת חרם סתם ש"ך:

(נב) ואם עד אחד וכו'. והמלוה אין טוען ברי אבל אם היה המלוה טוען ברי וע"א מסייע נפטר בלי שבועה דזולת העד היה המלוה מחויב שבועה וכשיש ע"א מסייע נפטר משבועה ש"ך ופשוט:

(נג) נשבע הלוה נגד העד. דעת הש"ך דהוא רק שבועת המשנה ולכך אם רצה יכול להחזיר המשכון ולתבעו אח"כ שנית ויתחייב שבועה דאורייתא אבל דעתי בתומים דשבועה זו תיכף הוי ש"ד וע"ש:

(נד) שכל מינו שוה וכו'. דתו ליכא למיחש לנתינת עין ואע"פ שי"ל דמ"מ המלוה נתן עין בו מ"מ תו ליכא לגבי לוה קפידא דכיון דמינו מצוי והוא המלוה משלם שויו ולכך לא תקנו חכמים שבועה ועיין מ"ש בזה בתומים באריכות ליישב בזה מה שקשה בגמ':

(נה) אבל בזמן שהלוה נשבע וכו'. אע"פ שמינו מצוי מ"מ יתכן שהם מחולקים בשויו כגון שמצוי לקנות חפץ שמשקלו ה' סלעים וחפץ שמשקלו ד' סלעים והם מחולקים בכמות החפץ אם כך או כך היה משקלו ומ"מ שניהם מצוי' ש"ך. ועיין תומים ס"ק כ"ט מה שהארכתי בזה:

(נו) כדי ליטול. פי' הסמ"ע כגון דאמר המלוה א"י כמה שוה המשכון דה"ל מחויב שבועה ומשאיל"מ רק דעד א' מסייעו ואם כן מחויב הלוה לישבע להכחיש העד ועיין מש ל בסי' פ"ז בדין זה. והב"ח פי' כגון דהיפך השבועה על הלוה שישבע ויטול. וגם כן נכון:

(נז) ואפילו מאמין וכו'. דאנן לא מהימנין ליה דאולי יוציא לאחר השבועה פקדון ויהי' ח"ה ומה לנו בהימנותא דידיה הא אילו אמר הלוה שהיה במעמד כשנאבד ממנו המשכון נאמן דבזה לא חיישי' דישקר ותו ליכא חשש וכן משמע שם בגמ' מדלא מוקמינן בכהאי גוונא:

(נח) ונמצא ש"ש מתחלל. פי' רש"י ויפסלנו לעדות ולשבועה וא"כ אפי' להטיל בחרם על הלוה ג"כ א"י דכשיוציא המשכון ויתברר ששקר קיבל בחרם גם כן נפסל ור"ח ויתר מחברים פירשו דיהיה שבועה לבטלה וא"כ יכול לומר שיקבל בחרם והש"ך הסכים לדעת ר"ח ושכן דעת רוב מחברים:

(נט) שלא היה שוה אלא כזה. אבל עכ"פ מודה דגם אם שוה כזה הוא יותר מכדי חובו וא"כ ה"ל מודה במקצת וישבע. וכן בהך בבא דא"י כמה היה שוה הכוונה דיודע בבירור שעכ"פ הוא שוה יותר מהחוב רק א"י כמה ולכך ה"ל משאיל"מ משא"כ אם אין יודע כלל אם שוה יותר מכדי החוב דנשבע המלוה שא"י ונפטר דה"ל א"י אם אני חייב לך:

(ס) אם הוא בענין. היינו כמו שנתבאר בסעיף י"ח באריכות:

(סא) בשבועה. ודעת הש"ך אפי' הלוה טוען שמא מ"מ מחויב המלוה לישבע שבועה בנק"ח ועיין בתומים כי דין זה צל"ע כיון דה"ל ללוה לידע כמה חייב על המשכון הא ביורש דא"י כמה אביו חייב לכ"ע צריך המלוה לישבע בנק"ח:

(סב) בנק"ח. אף דאילו היה טוען לקחתי ממך או החזרתי היה נאמן בהיסת וביורש דטוען שמת לא היה נשבע כלל מ"מ לא אמרי' מגו לפטור משבועה זהו דעת המחבר וסייעתו אבל לדעת דסבירא לי' דאמרינן מגו צ"ל טעם אחר שכתב הרא"ש הואיל ולאו על גופי' של חפץ קטען רק בדמיו ה"ל נוטל וצריך לישבע ומה שקשה עדיין י"ל מגו דקטען בגופי' של חפץ עיין מש"ל בכללי מגו באריכות:

(סג) ודווקא שתופס חפץ. וכתב הסמ"ע בשם הר"ן היינו כשהמלוה תובע ללוה שיפדה משכונו אז צריך לישבע בנק"ח אבל אם המלוה שותק ואין רוצה מהלוה שיפדה משכונו וגם אין רוצה למוכרו כלל לגבות דמיו רק רוצה להחזיקו עד שיבא מעצמו ויפרענו והלוה תובע ממנו המשכון א"צ רק היסת ועיין ש"ך ס"ק ע"א דלא קי"ל לדינא דהר"נ כתב כן לתרץ הקו' שיש על הגאונים מהא דתנן אומן שהטלית בידו הממע"ה משמע בלי שבועה ולקמן בסימן פ"ט פסקינן דלא כתי' זה רק דמ"מ צריך שבועה בנק"ח ובגוף הקו' אף הר"נ תי' תירוץ אחר נכון ומרווח למאד כמש"ל בסימן פ"ט וכמ"ש באריכות ולא קאי הך תירוץ ולכך השמיטו הרב והמחבר:

(סד) אבל תפס מעות. עיין תומים דהיינו מנה מלוה אצלו או אפי' פקדון רק הפקיד' מותרין דיכול לשמש בהן וא"כ אין כאן נוטל אבל בהפקיד מעות צרורים דמי לחפץ ומשתבע בנק"ח:

(סה) ואפי' מת הלוה תחלה וכו'. לא אמרינן בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו הואיל והם מוחזקין במשכון ומ"מ צריכין לישבע לכ"ע שבועה שלא פקד אביהם דהא גם אביהם אילו היה חי היה צריך לישבע שבועה בנק"ח סמ"ע וש"ך:

(סו) ונשבע על השנים. היינו שבועת מודה מקצת והוא פשוט והסמ"ע דחק מקמ"ל ע"ש:

(סז) נוטל ממנו מה ששוה. היינו בנק"ח כיון דאין הלה מודה לו וסמיך אדלעיל דמבואר דלעולם כשנוטל צריך לישבע בנק"ח

(סח) או מלמד בספרים. ותופסן לחוב אחר דלשכר לימוד מוחר לתופסן:

(סט) לא אבד מגו וכו'. וה"ה בתפס בעדים וראה ויש מחלוקת בפוסקים ה"ל הוא מוחזק ויכול לומר קים ליה אע"ג דמחויב להחזירו דאי תימא הואיל ולהחזיר קאי לא קרוי מוחזק א"כ אף מגו ליכא דה"ל מגו להוציא ת"ה וש"ך:

(ע) יכול לישבע סתם. היינו שאין הבדל אבל במקום שיש הבדל שהוא חייב לשלם לחבירו עידית וחבירו אין חייב לו רק בינונית או זיבור' וכדומה אין לישבע סתם וכמו כן אם יש בידו פקדון משל חבירו דצריך שומא א"י לישבע סתם דאין בידו משל חבירו דמאן שם ליה רק יאמר דברים כהווייתן לכ"ד יש לי פקדון אבל חייב לי סך רב כזו ש"ך בשם מחברים ואפשר אם חובו עולה סך רב יותר מכפי משכון או פקדון אפשר דיכול לישבע בסתם וצ"ע:

(עא) וברור שלא נאנס. אם הנפקד טוען נאנס צריך הוא לידע בבירור שמשקר ולא נאנס אבל אם טוען להד"ם או החזרתי הרי מודה שלא נאנס א"כ הוא יודע שלא החזירו יכול לישבע ש"ך בשם בעה"ת:

(עב) רק משעת העמדה בדין. לאו דווקא רק משעת שומא ואילך דקאי ברשותו לענין יוקרא וזולא עיין בריב"ש ש"ך:

(עג) ונוטל משכונו. והש"ך כתב דהסדר היפוך נוטל משכנו ואח"כ נשבע דמשכון ברשותו:

(עד) דברים שאין עשוין וכו'. כתב הש"ך בשם רמב"ם דאפילו עדים מעידים שהשאיל כלי זה לאחר אך אינם יודעים אם השאילו לזה אין הכלי הלז' בחזקת עשוי להשאיל והסכים הש"ך עמו ועיין תומים שהנחתי דברי הש"ך בצ"ע כי לדעת הפוסקים לקמן בסעיף י"ט החולקים ארמב"ם גם דין זה ליתא ע"ש:

(עה) האיך באו לידו. אפילו ראו עדים שנמסר החפץ מיד ראובן לשמעון רק לא יודעים לשום אופן מה יכול לומר בתורת לקוח נמסר לידי סמ"ע וש"ך:

(עו) יכול לומר החזרתי. לאפוקי ממ"ש רבים לדעת הרי"ף דלא בעינן עדי ראה אם יש עדי שאלה. וכן הלכה רווחת בישראל דבעינן עדי ראה ש"ך ונכון:

(עז) א"י כו' לקוח. וה"ה בדברים שאין עשוין רק יש עדים שהואיל ועדי ראה אינו נאמן אבל מ"מ חייב לישבע היסת שלא מכרן לו דאף דעדים מעידים שהשאיל מ"מ אולי אח"כ מכרו לו ש"ך ונכון אבל אם טוען אז בעת מסירה מכרה לו ועדים מעידים שבתורת שאלה נמסרה לו פשיטא דאין כאן היסת דמוכחש מעדים כמ"ש הגי"ת:

(עח) לקוח בידו. וכן יורשים שטוענין שמא שמוצאים ביד אחר חפץ שהיה שייך לאביהם והוא עשוי' להשאיל ועדי ראה מוציאין מיד המחזיק אע"ג דאינם יודעים אם השאילו אביהם או מכרו. ומכ"ש בדאיכא עדי שאלה ש"ך בשם הרבה מחברים ופשוט ועיין לקמן בסי' קל"ג כי שם מקומו:

(עט) דמעתה אין לו מגו וכו'. וה"מ בדברים העשוין להשאיל דה"ל עדי ראה אבל בדברים שאין עשיין להשאיל דאף דיש עדי ראה כשהיה טוען אז מכורים הם היה נאמן א"כ אף טוען ממושכן בידי נאמן כ"כ הש"ך ונכון הוא:

(פ) דאנן סהדי וכו'. וכתב הש"ך דאם תיכף בעת ראיה אמר לקוחין בידו ועומד בדבורו הרי זה נאמן אף דלא היה בב"ד רק בעדים ועיין בתומים ס"ק ל"ה שהארכתי בראיה ברורה דליתא ואפילו אומר בפירוש בפני עדים בשעה שראוהו שהוא לקוח מ"מ הך אמירה שלא בפני ב"ד לא ה"ל אמירה וראוהו הוי ומוציאין מידו ע"ש:

(פא) וכן אם הוא מפורסם וכו'. דהקול שהוא בידו ומגו נגד הקול לא אמרינן כדלקמן סימן ק"נ סק"ה ולכך סתם רמ"א אף דר"י חולק בהגהת הרא"ש וכתב דאיך אפשר דיהיה מפורסם דאין קושי' על הקול. ועיין ש"ך:

(פב) ואם יש עד אחד. פי' דראהו שנמסר לידו בתורת משכון אבל א"י בכמה משכנו א"כ ס"ל דלא מבעי' דיש ב' עדים דפשיטא ביש עדי ראה דה"ל עדים וראה וא"י לטעון להד"ם או החזרתיו נאמן הלוה בכמה משכנו. אלא אפי' רק ע"א אף דיש לו מגו להד"ם ולהכחיש לע"א מ"מ כל זמן שאין מכחישו ה"ל כשנים דמשיל"מ:

(פג) וי"א דהמלוה נאמן בשבועה. אף דיעה זו ס"ל דע"א כשאין מכחישו דינו כשנים רק סבירא ליה בשנים גופי' אם מעידים שבא לידו בתורת משכון אף דאיכא עדי ראה מ"מ המלוה נאמן כדלקמן סעיף כ"ג. ועיין מ"ש שם בתומים ומכ"ש בע"א:

(פד) ולוי הביא עדים שהוא שלו. דהיינו עדים שמכירים שהוא של לוי ושהפקידו ביד ראובן דה"ל עדים וראה:

(פה) או ששמעון מודה לו. שיודע שהיה מופקד ביד ראובן מיד לוי וא"כ ה"ל הוא במקום עדים וראה. ועיין בתומים דהעליתי דדין זה צ"ע. ולדינא נראה דמה בכך ששמעון מודה ע"מ הא ידו כיד המוכר והמוכר היה נאמן אף ללוקח טוענין כן ע"ש:

(פו) או שלא ראו בידו. פי' אפי' יש עדי פקדון כיון דליכא עדי ראיה ביד שמעון מגו די"ל החזרתי נאמן בפני לקחו ממנו:

(פז) ואם אינו טוען לקוח הוא בידו וכו'. הסמ"ע פיר' דאינו טוען בפני זבני ממך ולכך הגיה בידו ר"ל ביד ראובן שהשכינו לי. והש"ך הקשה עליו ולא הבנתי קושיתו אבל הוא הניח הגי' בידי ור"ל אם אין מחולק בגוף החפץ ומודה שגוף חפץ רוצה להחזיר רק אומר שממושכן בידו א"כ אין נ"מ בכל זה דאף דאמת עם לוי מ"מ חייב ליתן לו מעותיו מפני תקנת שוק וכ"כ הרשב"א הביאו הסמ"ע ס"ק ס"ב בראובן שהפקיד ספרים ביד שמעון ושמעון מסרן ללוי וטען שערב ללוי בעד ראובן אף על גב דספרים הוי דברים שעשוים להשאיל וישנו עדי ראה מ"מ אם הם ביד לוי חייב ראובן לשלם מפני ת"ה אמנם בהך בבא דשמעון מודה דהם של לוי והפקידם ביד ראובן נר' דלא שייך תקנום שוק דאיהו אפסיד אנפשיה כיון דידע דהם פקדון. ונר' אף דחייב לוי לשלם לשמעון הדמים מ"מ צ"ע להוציא מיד ראובן המעות דלהוציא אפשר לא מהני עידי פקדון וראי' דמ"מ יכול לטעון חזרתי ולקחתי ולא מהני רק שיהיה החפץ ברשותו אבל מכל מקום א"י להוציא המעות מיד ראובן וצ"ע וכ"מ בתשובת רשב"א הנ"ל גבי ספרים בב"י מחודשים י"ח דסבירא ליה דאין לו טענה על שמעון שמסר הספרים ללוי ואולי יש לחלק בין דברים העשוים להשאיל לעידי פקדון וצ"ע:

(פח) משום ת"ה. וצריך לישבע כמבואר במשנה ועיין תומים ס"ק ל"ז אם היה הלואה בעסקא אי שייך ביה ת"ה:

(פט) שתחלת עשייתן כו'. כגון יורות גדולות שמבשלין בבית משתה וכדומה כלים שאין הבעה"ב מחזיקם לעצמם רק להשאילן לעת צורך או להשכירן רמב"ם:

(צ) הדין עם בעל הכלי. דאין לך להאמינו יותר ממה ששוה דהא גוף הכלי שייך ללוה ואם מודה דחייב לו יותר משמע מן בעה"ת והמרדכי פ' המקבל דלכ"ע יכול לומר אני אקבלו בכל חובי וכ"כ הש"ך ועיין מש"ל בסימן ק"ט וסימן קט"ו:

(צא) הדין עם המחזיק. דכמו דהיה טוען לקוח היה יכול הוא להחזיק בגוף הכלי ה"ה באומר חייב אתה לי כ"כ ואני מקבל המשכון בכל החוב אבל צריך שבועה בנק"ח הן מטעם דמגו לפטור משבועה ל"א והן מטעם דלא טען בגופו של חפץ דהא אם ירצה הלוה לשלמו כפי תביעתו אין לו בגוף החפץ. ש"ך:

(צב) הממע"ה. משום דהוה ספקא דדינא ויכול לומר קים ליה ולכן אם חזר הלוה ותפסו אפילו בעדים נותן דמיו ומחזיק בחפץ. ש"ך:

(צג) אינו נאמן לומר. עיין תומים שהבאתי ראיה דלא כש"ך דאפילו בדליכא עדי ראה דיש לו מגו מ"מ אין לו חזקה דהם ברשות מרא קמא קיימי וה"ל מגו להוציא:

(צד) ואם החזיק. הסמ"ע פי' דקאי על עבדים ולא על בהמה ועיין לקמן סימן קל"ה מ"ש שם:

(צה) וישבע היסת וכו'. עיין תומים דלכך ישבע היסת על שמסרן בחובו ולא בנק"ח כדעת הגאונים דקאי על עבדים כמ"ש הסמ"ע ובהו ל"ל ש"ד כלל ואף במשכון לא תקנו חז"ל נק"ח:

(צו) הדין עם ראובן דכיון כו'. כך גרס הסמ"ע ונכון דהואיל דאין מכחיש לע"א ה"ל כשנים וכיון דשנים מעידין שנמסר לידו בתורת משכון וגם איכא עדי ראה דהא הוציא מתחלה משכון לפני עדים א"כ תו לית ליה מגו ואינו נאמן והרשב"א בתשובה חולק דהואיל דמעידין דבא לידו בתורת משכון וב"ח קונה משכון ה"ל כטוען בשלו ואין צריך מגו ונאמן והש"ך הסכים עמו וסייע ליה מדברי הרמב"ם וכן הרב רמ"א בתשובה סימן פ"ו כתב דאין להוציא מיד המוחזק נגד רשב"א ועיין בתומים שהארכתי בזה כי העיקר לדינא כפסק המחבר וכן דעת רוב מחברים ואין מן הרמב"ם סיוע כלל ע"ש. וכ"כ מהרי"ק ז"ל ע"ש:

(צז) וישבע ראובן היסת. הא דנשבע היסת אף דמודה בעשרה וה"ל מ"מ או דמיירי דמשלם לו תיכף העשרה או דמיירי דמניח המשכון לו בעד עשרה וה"ל הילך. סמ"ע וש"ך:

(צח) איני זוכר וכו'. ר"ל והנשאר אינו יודע א"כ ה"ל כא"י אם אתה חייב לי:

(צט) וע"ל סעיף וכו'. דשם מבואר דאם ע"א מעיד שלא כדברי הלוה נשבע הלוה נגד העד וה"ה כאן דהוא חד דינא:

(ק) צריך לברר. עמש"ל סימן ע"ה:

(קא) דדחוי' קמדחי ליה. ואם מכרו לאחר בפניו ושתק ודאי לא מצי מערער ולומר דלדחותו היה מתכוון מתחלה וה"ל כמו אבנים ופונהו בפניו ועיין תומים מ"ש לחלק בין הך דהכא למ"ש לקמן מחבר בסימן של"ו בפועל שאמר לו בעה"ב טול מה שעשית בשכרך אם הוא בחצירו של פועל א"י בעה"ב לחזור ע"ש:

(קב) ונשבע היסת. הא דלא מחויב לישבע שבועת התורה כדין שומר שלא פשע תי' הסמ"ע והב"ח הואיל וגוף המשכון בפנינו רק מחולקין בפחתו אין זה בגדר שומרי' והש"ך השיב דמ"ש דנשבע אם נאבד כל המשכון ומ"ש דנשבע אם נאבד מקצתו וכן הסכמתי בתומים אף שהבאתי קצת ראיה לדבריהם מגמרא דשבועות ע"ש והש"ך דעתו לומר כלל גדול בדיני שומרים דאם המפקיד טוען ברי פשעת בו אין השומר נשבע ש"ד רק היסת אבל אם טוען שמא פשעת הוא דנשבע ש"ד וכבר הארכתי בתומים בראיה מתוס' ופוסקים דליתא ולעולם יש ש"ש רק לדעת המחבר בלא"ה לק"מ דהא פסק לקמן סימן רצ"ד סעיף ב' דאינו נשבע שלא פשע רק ע"י ג"ש הא דמשכון לפניך ואין כאן שבועה רק שלא פשע כמבואר בש"ע זהו אינו נשבע ולשיטת הטור והרב רמ"א הא ס"ל מגו לפטור משבועה אמרינן רק מגו דהעזה לא אמרינן וכאן איירי דתובע ברי לי שפשעת בו א"כ אף בזו מעיז להכחישו וה"ל מגו ונאמן וא"ש ועיין תומים:

(קג) היסת כו'. ונפטר לפמ"ש דאיירי דטוען ברי שפשעת א"כ א"ש דנפטר וא"י ליטול מעותיו מן הלוה הואיל ומשכון נאנס דהוא טוען ברי לי שאיני חייב לך כלום כי באמת פשעת בו ופטור ומה דלא כתב דגם הלוה נשבע שפשע בו ופטור מן תשלומין הוא לרב פשיטתו דהמלוה תובע והלוה כופר דנשבע היסת ואין זה מעין הכוונה בסי' זה ועיין מש"ל בס"ק ט"ו בזה:

(קד) או לא ניערו כראוי כו'. עיין תומים מ"ש דהא דחייב ננער משכון של חבירו הוא רק מכח השבת אבידה לבעלים ע"ש:

(קה) ושואל ממנו חמשה. דברים אלו מראים דמיירי דנתרצו שניהם שיהיה המשכון מוחלט למלוה כי אין לו לשלם ממקום אחר ולא נחלקו רק במותרות השוה ולכך תבעו חמשה כי אם אינם מרוצים צריך הלוה ליקח המשכון אף שנפחת בפשיעה ולשלם להמלוה והמלוה מפסיד הפחת וכ"כ הש"ך דאין שמין לשואל ולמזיק רק כאן איירי דנתרצו שיהיה המשכון מוחלט:

(קו) שהרי המשכון הילך. אע"ג דלקמן סי' ע"ה יש דעות אי משכון מיקרי הילך כאן דאיירי דנתרצו להיות המשכון מוחלט לו כמ"ש לכ"ע ה"ל הילך דה"ל פרעון ולק"מ בכל מ"ש הש"ך:

(קז) ומגבה לו ה' בחובו. כן הביא הש"ך נוסחא מדויקת והיא נכונה כמ"ש דכאן כל הסעיף איירי דמשכון מוחלט למלוה ולכך בשוה שלשים מבקש עשרה ולא מבקש לפרוע בפחות וגם כן לפי דברי המלוה צריך לשלם לו חמשה כי המשכון נשאר לו וא"ש דמגבה לו ה' בחובו כי חייב לו המלוה:

(קח) שהוא נאמן בשבועה. לפמ"ש דהמשכון מוחלט לו אפשר דהוא רק שבועת היסת דלא שייך גביה דינו דגאונים דלא שייך ליטול דהא מוחלט לו המשכון בלא"ה. או דכך פי' והשאר גובה ממשכון שהוא נאמן פי' לעלמא קאי דהא שורת הדין דנאמן בשבועה עד כדי דמיו א"כ מכ"ש במוחלט לו דאין הלוה יכול להוציא ממנו והמעיין יבחר:

(קט) והם חולקים בפחת. הש"ך והסמ"ע תמהו למה ישבע היסת ולא נק"ח כדינו של הגאונים דס"ל בכל נשבע על המשכון שבועה בנק"ח. ולפמ"ש דאיירי דמרוצה שהמשכון מוחלט אם כן לא שייך ליטול דלא נחלקו כלל על משכון רק כמה ישלם המלוה ללוה הפחת ופשיטא דאין כאן רק היסת ולכך בבעה"ת דלא כתב זה הלשון הנ"ל דמשמע מיניה דנתרצו שמשכון יהיה מוחלט כתב באמת שבועה בנק"ח. אבל בכה"ג לכ"ע אינו רק היסת ומכ"ש ביש בידו מעות כנ"ל דהא אין התביעה על המשכון:

(קי) או שאמר המלוה א"י. הך או אדלעיל קאי שמשכון אינו שוה לאחר שנפחת בכדי חוב א"כ אף שנפחת מעט אולי לא היה הפחת מרובה עד שהיה מתחלה שוה יותר מחוב א"כ עד החוב א"צ המלוה לשלם וה"ל כאיני יודע אם אני חייב לך ול"ק דהא באומר שנפחת מודה דחייב בפרוטה וא"י כמה ה"ל משאיל"מ דפרוטה זו שמודה אינו חייב דמנוכה לו בחובו וא"ש כ"כ הש"ך בשם אביו הגאון ז"ל ונכון:

(קיא) שניהם נשבעים היסת. עיין תומים מ"ש למה לא ישבע המלוה שבועה בנק"ח דהא לא טען על גופו של משכון:

(קיב) זה נשבע שמכרו וזה נשבע שמשכנו. ואע"ג דבאי' אחד מהן לידי שבועת שוא והיה יכולין לישבע כל אחד שאין חייב לחבירו כלום ולא היה ודאי ש"ש דאולי נתמשכן בעד שלשה דינר' וכך הוא שוה ואולי נמכר ופרע לו דמיו דלא חיישינן לשבועת שוא אפס שיברר דבריו במה שטען דלא קי"ל כבן ננס ועיין ב"מ דף ה' ע"ב ובתו' ד"ה ונימא כו':

(קיג) ואם רצו להפך. עיין תומים דהפי' הנכון כמ"ש הט"ז דאין נשבע רק דמכרה לו וזה דמשכנה לו אבל אין שום אחד נשבע שחבירו חייב לו הואיל ואין משלם לו אין לו לישבע על כך ולכך אם רצו להפך שישבע בפי' שחבירו חייב לו ויתן לו אזי יכולין להפך ואם שניהם רוצים להפך ישבעו שניהם והיינו סתם כנ"ל זה ישבע שמכר וזה ישבע דמשכן אבל לא שאחד נשאר חייב לחבירו ועיין תומים דאם א' אמר לחבירו השבע יטול וכן השני אם נשבע אחד אין השני יכול לחזור וחייב לשלם אבל אם לא רצו עד שהטילו גורל ועלה אחד בגורל שישבע תחלה אין יכול לטעון על השני הלא פיך ענה כך אם אשבע תשלם דיכול לומר זהו אילו הייתה נשבע בלי גורל אבל עכשיו הדרני בי ואף אני תשבע והדין עמו:

(קיד) ברי לי. כי אילו טוען שמא היה המלוה נשבע דנאנס והיה הלוה חייב לשלם אבל עכשיו דטוען ברי פטור ועיין מש"ל ס"ק ט"ו ובתומים דהעיקר כסמ"ע אפילו לית ליה ללוה מגו מ"מ נפטר בטוען ברי והממע"ה:

(קטו) ונאנס מיד לוי. זהו לפי טענתו דרוצה לפטור לגמרי מתשלומין אפילו מה שהיה שוה יותר לפי טענתו ולכך קאמר ונאנס לדעת מחבר דס"ל דהוי ש"ש ולדעת רמ"א ה"ה דנאבד היה ג"כ פטור במותרות:

(קטז) וא"י לישבע ומשלם. הרב הש"ך פי' משלם דינר שמודה בו אף שטוען נאנסה אבל הדינר שכופר נשבע ונפטר ולא כן דעת כל שארי מפרשים רק פירשו דחייב לשלם כל שני דינר' כפי תביעת הלוה. ועיין תומים דהוכחתי מדברי הש"ע ובעה"ת כדבריהם ודלא כש"ך ובטעמו של דבר הארכתי בתומים דהך שבועה שאר"ה משביעין אותו שאינו ברשותו הוא של תורה ומשאיל"מ דהא א"י אולי הוא ביד לוי ונתן בו עין ולכך צריך לשלם כפי תביעתו דלוי לא מהימן לי' בשבועה:

(קיז) וכן הדין אם נפחת המשכון וכו'. בזו לא שייך הך טעמא שכתבתי דהא א"צ לישבע שאינו ברשותו דהמשכון לפניך וצ"ל כמו שבאמת משמע בבעה"ת דהפחת קרוהו לא ביד שמעון כי אם ביד לוי ואין שמעון יודע ענין פחתו איך וכמה רק מפי לוי ואם כן יכול ראובן לטעון לא מהימן לי בשבועה וצריך שמעון לשלם בטענת ראובן ונכון הוא ויותר טוב לדחוק קצת בלשון מלומר כמ"ש סמ"ע הואיל וא"י לישבע שלא פשע חייב לשלם כל הפחת אף דיכול לישבע ע"ז. דאין לו שרש בדין כלל ועיין תומים:

(קיח) ונאנס. ה"ה להרב רמ"א נגנב או נאבד למ"ד דיותר מכדי החוב הוי ש"ח דלא היה שומר שמסר לשומר כיון דלא שייך את מהימן לי בשבועה דהא יש עדים וה"ה כשמאמינו ש"ך ופשוט:

(קיט) ונפטר שמעון. פי' מאחריות שלו שיש לו על המשכון כדין שומר דהא יש עדים או שמסרו למי שרגיל להפקי' וא"כ דהוא פטור משמורת המשכון ממילא חייב הלוה לשלם למלוה כל מה שהלוהו על המשכון דהא אינו על המשכון רק ש"ש ואם קרהו אסון פשיטא דחייב לשלם ולרב פשיטתו לא כתבו הש"ע רק דהוא פטור משמירת המשכון וממילא חייב הלוה בפרעון ההלואה ולא ידעתי מה קצת מקום ספק היה לש"ך בזה דכתב צ"ע:

(קכ) חייב שמעון. דעת הסמ"ע דאע"פ במפקיד לאשתו ובניו והם אין להם לשלם דעת הרמב"ם לקמן בסימן רצ"א דאף הוא פטור הטעם דאנן סהדי בשהפקיד אצלו דהרשהו להפקי' לאשתו ובניו אבל במפקיד ביד אחר אע"ג דרגיל להפקיד אצלו מ"מ אם אין לו חייב הוא המלוה באחריותו לכ"ע והש"ך השיג דנהפך הוא דיותר מסתבר לחייב באשתו ובניו מן אחר דאל"כ כל אדם יערים למסור פקדון לבניו לאבדו. ולכן פי' דבאמת מ"ש רמ"א ועיין לקמן סימן רצ"א כוונתו על הך דיעה דס"ל דפטור שומר הראשון ועיין בתומים מ"ש דנראה לחלק בין ש"ח ובין ש"ש דבש"ש י"ל דוודאי חייב שומר הראשון ע"ש:

(קכא) לשלם לראובן. היינו רק דינר אחד כשישבע שלא היה שוה יותר מן ג' דינרים ואותו דינר שמשלם שמעון חוזר ותובע מלוי כי פרע בשבילו טור וש"ך:

(קכב) אפילו היה גדול. רק דנקיט מתחלה קטן כי כך היה עובדא בתשובת הרא"ש:

(קכג) צריך להחזיר לידו. דווקא בשואל ובמלוה על משכון אבל בשארי שומרים החזירו ליד בנו הוי מוחזר כמו דכתב רמ"א לקמן בסימן רצ"א דאם החזיר פקדון לאשת המפקיד דפטור והש"ך כתב לדינא אפי' בפקדון חייב אם לא דנו"נ בתוך הבית ועיין תומים כי בררתי לחלק בין ש"ח לש"ש ומכ"ש שואל:

(קכד) ואם נאבדו המשכנות קודם לכן וכו'. דפרוטה דר"י לא שייך דהא לא קעביד מצוה עדיין וגם אין חייב לשטוח ולנער דהלוה בעצמו יכול לעשותו דמאמין לו כ"ז שלא הלוהו וגם אבד קתא וכו' לא שייך דהא לא הלוהו עדיין:

(קכה) אף אם הרשהו שמעון וכו'. דווקא דלא אמר לי אמר שמעון שהוא מורשה מראובן להשתמש בו אבל אם טען כך אמר לי והאמנתיו נאמן ש"ך וצ"ל דאי' ליה מגו אתה נתת לי רשות או שכך היה מתחלה וכדומה אבל במקום דל"ל מגו לאו כל כמיניה:

(קכו) לא היה לו לשמוע לו. אבל אם היה לשמעון רשות והוא הרשה ללוי אף דמתחלה לאו שפיר קעביד דאין השואל רשאי להשאיל מ"מ בדיעבד לאו פושע הוא ואין כאן קפידה דנימא דיתחייב ש"ך וגם לא מצי למימר לשני לא מהימנת לי בשבועה דילמא פשעת בו דזהו לגבי שומר ראשון אבל לאו כל כמיניה להוציא מעות מיד השני ולומר לאו נאמן אתה על השבועה:

(קכז) ויש משכון וכו'. פי' הש"ך אף אם אין המשכון נזכר בשטר רק שיודע שהיה משכון. ועיין בתומים מ"ש:

(קכח) וטוען היורש שמשכון נאנס. ר"ל שמא נאנס כי אלו טען ודאי נאנס א"כ איך יתכן דישבע דלא החזיר הא טוען נאנס ועיין תומים דלפמ"ש הש"ך וכמ"ש בס"ק שאחר זה דהך נשבע הלוה שלא החזיר לא קאי אלמעלה בהא דטוען נאנסה שפיר י"ל דטוען ברי שנאנסה ולא שטוען ברי דהוא יודע שנאנסה דא"כ ישבע ויטול רק ברי שכך פקד אביו שנאנסה וא"כ אף אביו לא היה נאמן ליטול אלא בש"ש וכיון דמת ולא נשבע אין היורש יכול להוציא ולק"מ:

(קכט) שלא החזיר. הקשה הש"ך הא ה"ל טענת ספק ואין נשבעין עליו ותי' דלצדדין קתני ואם טען ודאי החזיר נשבע ועיין תומים שהקשיתי למ"ד דבמקום שטר אמרי' מגו להוציא משום דשטר הוי קצת כגבוי א"כ יהיה נאמן במגו דנאנסה ויגבה שטרו בשבועה ולכן צ"ל דפי' דטוען ברי שכך צוה אבא שהחזיר אך לפ"ז י"ל דהכל בחדא שייכי דטוען דאביו פקד סתם דחייב לו ומשכונו אין בידו ולכך טוען היורש לדברך שלא החזיר ודאי נאנסה ואם אתה אומר לא כן ודאי החזיר לך ולכך נשבע שלא החזיר ועל נאנסה אינו נאמן אביו גופיה רק בשבועה והא לא נשבע וא"ש:

(קל) וטוענים יתומים. לא שטוענים ודאי רק אפילו טוענים ספק נמי אין להוציא מהם דטענינן להו מה שהיה אביהם מצי לטעון סמ"ע והש"ך חולק דהואיל דגוף המשכון שייך ללוה לא טענינן להו אם לא שטוענין ברי שכך צוה ועיין תומים ס"ק נ"א שהסכמתי לדברי סמ"ע:

(קלא) עד שיגדלו היתומים. אבל הקרובים א"צ לישבע ולקמן בסימן ק"ח דפסק הש"ע דחייב אפטרופס לישבע שלא פקד התם איירי במינהו אבי יתומים ושפיר י"ל דילמא פקד אבל כאן הם רק קרובים שמפקדים בטובת קרוביהם היתומים ולא מינהו אבי יתומים ולכך אין עליהם שבועה כלל כן הוא נכון וא"צ לדוחק של האחרונים:

(קלב) שיגדלו יתומים. מיירי שהם קטנים פקחים דבני דעת נינהו דקטנים גמורים אפילו הגדילו א"צ לישבע ב"ח וש"ך:

(קלג) ישבעו שבועת יורשים. אע"ג דלהחזיק א"צ יורשים שבועה הך לא קרוי להחזיק דגופו של משכון הוי של לוה ואם בידם מעות כגון שנאבד המשכון בפשיעה והסכסוך בדמיו של משכון אפילו שבועה א"צ. ש"ך ונכון הוא:

(קלד) שלא פקדנו. ואפילו לא טען השבע לי צריכין לישבע כן העליתי בתומים דלא כש"ך דמצריך דוקא לטעון כך:

(קלה) ועל השאר ישבע היסת. צ"ל דמיירי דטענו כך צוה לנו אבא דאל"כ איך ישבע בטענת ספק. ומוכח מכאן דסבירא ליה למחבר דטענו אמר לי אבא חייב אתה לו נשבע היסת ועיין מש"ל ס"ס ע"ה:

(קלו) אבל אם הוא מדברים העשוים להשאיל וכו'. עיין תומים דהעליתי אם לא טוענים יורשים כך צוה אבא רק אולי אתה חייב ויש ללוה עדים המכירים החפץ שטב"ע אם יראו אותו והוא נותן סימנים בחפץ והב"ד רואי' שסימנים מכוונים מכריחים הב"ד ליתומים להראותי לעדים ואם הם מעידים שמכירים אותו בטב"ע שהיה של לוה הלוה נאמן ואם אין נותן סימנים אין מכריחין ליתומים להראות כלל ומכ"ש באין לו עדים המכירים בטב"ע רק מכוונים סימנא ע"ז לא סמכינן להוציא החפץ מחזקת יתומים ונאמנים כדי דמיו ואם היתומים טוענים ברי שכך צוה אביהם אפילו מכוונים הסימנים אין מכריחים ליתומים להראותו כלל ולעולם נאמנים ועיין מש"ל סימן רצ"ז ע"ש:

(קלז) משכונו של ישראל. אפילו משכנו שלא בשעת הלואתו דקי"ל ב"ח קונה משכון מ"מ אין לו עליו אלא שעבוד והש"ך נסתפק לשיטת רש"י דסבירא ליה ב"ח קונה משכון אפילו לאונסין אי גם כן נימא דאין לו עליו אלא שעבוד ובחדושי רשב"א לב"ק מבואר אפילו לשיטת רש"י מכל מקום פקע שעבודו במות הגר ע"ש:

(קלח) אם יש לו שטר משכונה. מסתימת הפוסקים משמע כב"ח ודלא כש"ג דאפילו משכנתה באתרא דלא מסלקי מכל מקום פקע שעבודו דהא עכ"פ יכול לפדותו כשיגיע זמנו. ואפילו בכור של לוה נוטל בה אם חוזרת פי שנים ש"מ דבחזקת לוה קאי ועיין לקמן סימן רע"ח ולכן כתב וכן הדין אם יש לו כו' ולא נלמד מכ"ש דמשכן מטלטלין דקמ"ל אפילו באתרא דלא מסלקי:

(קלט) חייב להשיבו לישראל. לפי שגוף המשכון הוא שלו ולא היה לגוי אלא שעבודו עליו. וכיון שנפל ממנו פקע שעבודו והרי הוא של ישראל וחייב להשיבו ואם אמר אחזירנו לשם קדוש השם יקדש השם בשלו ולא בשל חבירו. טור ומשמע דאם החזירו לגוי חייב לשלם לישראל כמזיק בידים ומסור:

(קמ) וי"א דה"ה למעות שהלוה וכו'. עיין תומים דהארכתי בישוב דברי הב"י ומיירי שעדיין הגוי לא התחיל להוציא המעות אבל אם הגוי התחיל להוציא מעות אפילו קצתן תוקמה ליה כולו בחזקת גוי ותו לא ה"ל מעות ישראל ע"ש:

(קמא) ול"נ דמעות הם של המוצא וכו'. וכן הסכים הש"ך וכ' דנוסחא מוטעת נזדמן לב"י ברי"ו ועיין תומים אף שעשיתי סמוכים לדינו של הב"י לדינא נר' כמ"ש רמ"א ובפרט שהמוצא מוחזק והממע"ה:

(קמב) וכבר יצאו לגמרי. וכתב מהר"ם במשכון גופי' אם עלו הרבית והקרן יותר מכדי שויה של משכון וא"כ המשכון הוחלט לגוי זכה בו המוצא. ועיין תומים דלכך השמיטו המחבר דס"ל זהו למ"ד דא"י לומר אתן שויו והנשאר תפסיד דיטעון המלוה לדידי שוה לי ככל החוב. אבל לפי דס"ל למחבר דא"י לעכב המשכון א"כ עדיין אין המשכון חלוט לו ולכך השמיטו מיהו י"ל דהואיל בדיני גוים א"י לכופו להחזיר לו משכונו משום יאוש בעלים נגעו בו ולכך זכה בו מוצאו אף דלשון מהר"ם לא משמע כן. ולכן כתב מהרי"ט דאם המשכון לא ביד גוי רק ביד ישראל לא שייך דינו של מהר"ם ולעולם לא זכה בו המוצאו ע"ש. ועיין בתומים גר שהלוה לישראל על המשכון והמשכון אינו שוה כ"כ וישראל מת ויורשו אינו מחויב לשלם המותרות אם גם כן שייך דינו של מהר"ם דהרי המשכון מוחלט לו וא"כ במותו המוחזק זכה בו ואם הטעם משום יאוש זהו לא שייך בגר. ודוק:

(קמג) ולא היה המלוה בחצרו. דאם הוא עומד הרי החצר משומר על ידו וה"ל כחצר משתמרת ועיין מה ש"ל סימן רס"ח:

(קמד) אין בדברי לוי כלום. שהוא אין יודע אם האמת מה שאומר לו שותפו או לא ואם כן איך יש לו מגו דלהד"ם או החזרתי הא אין רוצה לשקר ושותפו ל"ל מגו דלהד"ם או החזרתי דאין בידו ועיין לקמן מ"ש בזה בדיני מגו סימן פ"ב:

(קמה) זכה שמעון בכל משכון. עיין תומים דהסכמתי לדברי סמ"ע והוא אם הגוי צוהו למשכן אצל ישראל אחר ומת הגוי אף דהניח יורשים ויורשים רוצים לפדותו אין ישראל ראשון יכול לתבוע החזיר לי משכוני כי נסתלק לגמרי אבל אם מעצמו משכנו אצל השני והניח הגוי יורשים ורוצים לפדותו דינו כמ"ש רמ"א בי"ד סי' קס"ט דמכח מנהג מחויב להחזירו לישראל ראשון אם ירצה כשגוי חי ה"ה במותו והניח יורשים דמ"ש וה"מ בזרעו אבל בשאר יורשים לא דאין שאר יורשים לגוי ירושתו תורה ע"ש:

(קמו) ליתן לישראל אחר. או שכבר פרע לו וצוה ליתן אותו במתנה או שמשכון שוה יותר וצוה לו לפדותו:

(קמז) ומת וכו'. לאו דוקא ה"ה חי דכשאמר הגוי לתת כב' נסתלק הגוי ממנו וה"ל הפקר וישראל שני לא קנה עד דמשך ובין כך זה זוכה בו. ועיין לקמן מ"ש סימן קצ"ד:

(קמח) ואם היה הכותי חייב. עיין מש"ל ריש סימן פ"ו:

(קמט) יש להסתפק וכו'. עיין תומים דבררתי באריכות מה מקום ספק יש בזה כי היש"ש והש"ך הכריעו כי אין כאן מקום ספק דדמיא למשכונו של גר לעיל סעיף ל"ט ואני בררתי כי צ"ע לדינא:

(קנ) אם זכה שמעון. ולעיל בסעיף מ' דמחליט הש"ע דאם ראובן משכנו לשמעון דזכה שמעון דמ"ש משכנו אצלו או הפקיד אצלו תי' הסמ"ע לעיל כיון דשמעון נטל רווחים אילו הוא בא בכח ראובן איך אפשר ליטול רבית וע"כ דנסתלק ראובן ושמעון הוא המלוה לגוי וא"כ אף מהדין שיטול ויזכה במשכונו של גוי שהוא עיקר המלוה לגוי:

(קנא) במה שהמשכון וכו'. וכ' מהר"ם אלשיך בתשובה סימן א' דראובן שלוה מעות מגוי וביקש להחזירו לו ומצאו שמעון וא"ל תנם לי ואני אעלה לגוי רבית כמו שאתה מעלה לו וכן עשה ותמיד היה שמעון מעלה רבית לגוי והגוי חשב שהוא שלוחו דראובן ומת הגוי ופסק הואיל וקי"ל דהוא רבית קצוצה דראובן הוא המלוה לשמעון אם כן חייב שמעון לפרוע לראובן שהלוה לו וראובן ירוויח המעות במיתת הגוי כי אין לשמעון עסק עם הגוי מיהו מנכה לו מה שפרע לגוי רבית דהוי ריב' קצוצה והעתיקו הש"ך ועיין מ"ש בי"ד:

(קנב) וישבע ש"ד. דאף על גב דאין נשבעין על הקרקעות הא לא תבעו קרקע דמודה דקרקע אינה שלו והיא רק משכנתה רק תובע מעותיו והוי מ"מ גמור סמ"ע וש"ך:

(קנג) נאמן המלוה בשבועת היסת. אע"ג דקי"ל כגאונים דהבא ליטול בכדי דמי משכונו צריך לישבע בנק"ח ה"מ במטלטלין דאית גביה ש"ד אבל בקרקעות דלית גביה ש"ד כלל אף הבא ליטול במגו אף דהוי נוטל מ"מ אין נשבע רק היסת ושמור כלל זה כי הוא כלל גדול בדין בדוכתי טובי והסכים עליו הסמ"ע והש"ך:

(קנד) ושקיל מאה וכו'. עיין תומים דפירשתי דנאמן לומר דהיה משכנתה אצלו כמשכנתה דסורא או בנכייתה לדידן במגו דהיה אומר לקוח וא"כ אוכל כל משך זמן משכנתא מפירי דארעא בנכייתא עד שיכלו דמיו שהלוה וזהו הכוונה מפירי דארעא בנכייתא ולא בשויו ע"ש:

(קנה) אם נגנב קודם וכו'. כתב הסמ"ע דאז היה צריך עדיין לנערו וא"כ אם בא עני אז מפטר מריפתא והוי ש"ש אבל אחר זמן שקבע דאין תו חיוב עליו לנערו דהרי יכול לבא בעצמו ולהשגיח בחפץ תו כלתה ליה שמירה. ועיין תומים דכתבתי דא"צ לזה שמחויב לנער אז דאף דלא שייך אז לנערו שהיה רק לזמן מועט מ"מ כיון דלא כלתה ליה שמירה א"כ עדיין הוא ש"ש מתחלת זמן המשכון דאז הוי פטור מפרוטה דר"י ובפרוטה אחד נעשה ש"ש לעולם רק בענין הרא"ש היה בעת שהיה משכון שמירה בבעלים ועיין בתומים מ"ש דריטב"א נר' חולק אדין זה וצ"ע:

(קנו) לא מחייב אלא בפשיעה. וזהו שכבר פרע בכל המשכון הוי ש"ח מה שאין כן כשלא פרע הוי ש"ש נגד דמי הלואה כדלעיל:

(קנז) פטור שמעון. דמאי נ"מ ליה אם לוה או לא בלא"ה נפטר הגוי כיון שנשרף ואין חייב באונסין ומה איכפת ליה לראובן אם שמעון מרוויח או לא. ועיין תומים דכתבתי הא אם נאבד באופן שהגוי חייב לשלם לישראל בד"י רק מחמת ערכאות פטור א"כ י"ל דחייב שמעון דחייב לגוי לשלם לראובן מדר' נתן ומה איכפת לן בערכאות ועיין לקמן סימן פ"ו:

(קנח) ואינו שוה. ה"ה שוה נמי רק כוונתו אם נמכר המשכון ולא הגיע בכדי דמיו יכול לכופו שישלם לו המותר ולא מ"ל סברית וקבלית. אבל במשכון בעין פשיטא דיכול לכופו אפילו שוה דמיו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.