לבושי שרד/חושן משפט/עב

לבושי שרד ‏ חושן משפט עב

סימן ע"ב

מחבר סעיף ב'. הרי זה שומר שכר לפיכך כו'. עיין כנס"י סימן צ"ח:

ש"ך ס"ק ל"ה. ואפילו למאן דבעי למימר דאפילו במשכנו שלא בשעת הלואתו לא הוי ש"ש וכו'. אין זה מובן לטעם ראשון שנתן בס"ק הקודם דהוי ש"ש בההיא הנאה דתפס אחוביה ובס"ק י"ז כתב דהיכא דאיכא הנאה דתפיס הוי ש"ש אף בדמי היתרון ע"ש וצ"ע:

מחבר סעיף ט"ו. ואם היה דבר שכל מינו שוה. עיין ח"צ סימן כ"ט עיי"ש:

ש"ך ס"ק פ"ב. ואח"כ נשבע היסת כו'. עיין לקמן סימן ק"י:

ש"ך ס"ק ק"ג. אלא דה"ט. ט"ס וכצ"ל אלא אפילו להרא"ש בשם הגאונים דס"ל דה"ט וכו' עיין לעיל ס"ק ס"ט:

בש"ך ס"ק קי"ח. כצ"ל מהא דאמרינן פ"ק דקידושין התקדשי לי במנה זו והניח לה משכון עליה אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן דאם נותן לו משכון לא מקרי הילך:

בש"ך ס"ק קכ"א. והנה נראה שהסמ"ע והב"ח הבינו דבריש דבריו מיירי שהמשכון אחר שנפחת שזה כדי שיעור חובו כו'. ר"ל כפי מה שמגיע עכשיו להמלוה אחר הפחת ורוצה המלוה לגבות אלו העשרה זהובים מהמשכה ודו"ק:

בס"ק זה. ודבריו צריכים ביאור דא"כ וכו'. ואם נפחת פחת שעדיין שוה את חובו נשבע שבועת התורה ר"ל אפילו אי חובו דקאמר שמגיע לו עכשיו אבל אינו כשיעור הלואה מכל מקום הא פליגו בהא ואיך כתב סתמא שבועת התורה. אבל באמת הש"ך עצמו ס"ל דחובו דקאמר בעה"ת הייכו שיעור הלואה ומשום הכי כתב לעיל ועוד קשה לי על הסמ"ע כו' ודו"ק:

בס"ק זה. ועוד קשה דאם כן האיך כתב בריש דבריו כו' כיון שהמשכון אחר שכפחת שוה כדי החוב כו'. ר"ל כפי שמגיע לו עכשיו והרי קי"ל דנאמן עד כדי דמיו ואין שייך מחלוקת רק לענין נק"ח אבל הלוה ודאי אינו נאמן ודו"ק:

בסמ"ע ס"ק צ"ו. וגם הטור והמחבר לקמן בסימן רצ"א וכו'. אין לשונו מדוקדק כלל בזה דשם המחבר בהדיא פסק כהרמב"ם שם ואין שם חולק כלום אלא דהכונה בה"ג דמיירי הכא דאין לו לשלם בה"ג איכא מאן דפליג וס"ל דחייב והרשב"א לא מיירי מזה וגם המחבר לא מיירי שם מזה ע"ש אלא מור"ם הביא שם ב' דעות.

גם מ"ש דאפילו לדעת הרמב"ם וכו' אינו מדוקדק כלל דבה"ג דמיירי הכא בפשיטות י"ל דהרמב"ם מודה דהא אין לו לשלם אלא דהטור כתב בשם הרמב"ם דגם בה"ג פטור והביאו מור"ם והמחבר לא איירי שם מזה. ולכן מה שכתב הטור והמחבר שם וכו' תיבת והמחבר מיותר. ועיין בש"ך ס"'ק ל"ד שכתב ג"כ שהמחבר הכי ס"ל וי"ל כמו שהוכיח הטור מהרמב"ם והמחבר הביא כל לשונו נמי הכי ס"ל:

ובהא א"ש מה שהוצרך הסמ"ע בסעיף שאח"ז בס"ק צ"ח לתרץ על האידנא דשם ושלא יסתור דברי מור"ם שם ע"ש, וקשה דהרי דין זה הוא מתשובות הרא"ש והרא"ש ס"ל בסימן רצ"א באשת נפקד אם אין לה לשלם חייב הוא ע"ש וצ"ע כיון דמור"ם מדמה שם נתינה לאשת הנפקד לחזרה לאשת המפקיד אבל לא עדיף הוא מינ' ואם כן אתי שפיר דהא המחבר התחיל בקטן וסיים עלי' אפילו היה גדול כו' א"כ גם הלשון מוכח דמיירי דומיא דקטן שאין לו ואם כן אתי שפיר שחייב לשלם. ולהנ"ל ניחא דהרמב"ם והמחבר שם ס"ל דלא כהרא"ש ולכן קשה על המחבר שפיר והרא"ש שהקשה מהא דע"ד אשתו ובניו מפקיד כו' ותירץ שם תרוצי' צ"ל דלרוחא דמלתא הוא ונ"מ ביש לו לשלם אבל באין לו ל"צ להאי טעמא:

עי"ל דכונת הסמ"ע להקשות מה דלא כתב מור"ם לכתוב ויש חולקין דהא הוא הביא בסימן רצ"א שני דיעות באין לו לשלם. ובהכי ניחא קצת קושית הש"ך על הסמ"ע בס"ק קל"ו. שכתב לא ידעתי למה דברי המחבר לא משמע הכי עכ"ל, ובאמת תמיה שהמחבר לא איירי מדין זה בשום מקום. ונ"ל קצת מוכח דממור"ם נלמד הפירוש בדברי המחבר כתירוץ ושאר נמחק:

בש"ך ס"ק קמ"ו בתחלתו. אלא אם כן טוען הלוה אשתבעו לי כו'. עיין לעיל ס"ק ע"ב וצ"ע:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >