אורים/חושן משפט/עג

אורים ‏ חושן משפט עג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) במקום שאין מנהג וכו'. אבל במקום שיש מנהג הולכין אחריו בין להוסיף ובין לגרוע ועיין מש"ל בדין מנהג גוי גבי משכון:

(ב) שאין יכול לתובעו וכו'. דייק דלזה הוי זמן אבל לענין אין אדם פורע ת"ז לא מיקרי סתם הלואה ל' יום תוך זמנו עיין לקמן סימן ע"ח:

(ג) בין במלוה בשטר וכו'. כ' הסמ"ע דה"א במלוה בשטר דטרח לכתוב שטר ה"ל זמן יותר מל' יום ואינו כן בגמ' רק הוא הואיל וטרח אית לי' זמן למ"ד יום אבל מלוה ע"פ אפילו ל' יום ל"ל קמ"ל וכ"כ הט"ז ופשוט:

(ד) אבל שאלה סתם. הואיל והדר החפץ בעיניה ומ"מ נראה אם השאילו לאיזה דבר כגון קורדום לבקע בו צריך להניחו פ"א לבקע בו דה"ל לאותו דבר כמשאילו לזמן ועיין מש"ל סימן שמ"א:

(ה) מוחה שלא יתן שטר וכו'. אם מתחלה התנה שיתן לו שטר אף ע"פ שלא היה קנין ואח"כ חוזר הלוה בשטר פשיטא דיכול הלה לתבוע מעותיו ואף הסמ"ע מודה בזה אף שתחלת לשונו היה קנין מ"מ המעיין בדבריו יראה לאו דוקא ה"ה בלי קנין רק בשטר ובחנם השיג עליו הש"ך. אבל אם הלוהו סתם ואחר כך מבקש שטר בזו השיג הסמ"ע עליו ע"ש וסבירא ליה דא"י לכופו שיתן לו שטר וזהו נכון אבל אם המלוה רוצה ממנו כת"י גם כן דעת הסמ"ע נוטה שא"י לכופו כיון דלא התנה ולי נראה דיכול לכופו כיון דגורם קללה לעצמו כדלעיל סי' ע' והוא ל"ל פסידא למה א"י לכופו:

(ו) וקבע לו זמן. בסמ"ע נסתפק בהרחיב לו זמן לאחר הלואה אי יכול לחזור בו כיון שלא קנו ממנו והש"ך סבירא ליה לדבר פשוט דא"י ליזזור דה"ל כמו מחל לו ומ"ש מחל לגמרי או הרחיב הזמן והנכון אתו. אלא תינח במלוה ע"פ מלוה בשטר לפמש"ל בסימן י"ב ולקמן סימן רמ"א דבשטר לא מהני מחילה א"כ י"ל הרחבת הזמן גם כן לא מהני אבל לפי מש"ל בסימן י"ב טעמו של דבר דלכך לא מהני דה"ל להחזיר השטר וכל כמה דלא מחזיר שטר אין דעתו למחול בלב שלם וזהו במוחל לגמרי אבל במרחיב הזמן א"א להחזיר שטר א"כ י"ל לכ"ע מהני וצ"ע:

(ז) אם יורשיו אמודים. וכ' הטעם דהרי יכול לעקל נכסי לוה אם רואה שמבזבז נכסיו ואף זהו בכלל דלא הלוה ליורשין ענים והש"ך פקפק ע"ז ואין לזוז מדברי רבינו מחבר לפי דקימ"ל דיכול לעקל. אבל אם היורשים אמודים א"י להוציא מידם דה"ל כמו פרה שאולה דמשתמשים היורשים כל זמן שאלה וכ"ש בהלואה:

(ח) הלוה נשבע היסת. דהוא דררא דממון דהחוב שזמנו לפרוע תיכף יותר שוה מהחוב שזמנו לפרוע לאחר זמן וכמבואר מכות דף ג' ועיין תומים שהנחתי בצ"ע למה אינו ש"ד כמודה במקצת:

(ט) נשבע היסת. ואם תבעו ק' לפרוע תיכף והוא מודה בחמשים לפרוע תוך יו"ד ימים דעת הש"ך דנשבע תיכף היסת שזמנו יו"ד ימים ובכלות יו"ד ימים ישבע שבועת התורה בנו"ן שכופר. ואני השגתי עליו בתומים דנשבע תיכף ש"ד וכ"נ דעת הט"ז אבל אם תבעו בק' לפרוע תוך יו"ד ימים והוא כופר בנו"ן לא ישבע ש"ד רק בהגיע זמן כי קודם לכן אף לדברי התובע לא מטי זימנא ואולי בין כך יתיישב:

(י) המתין עד זמן וכו'. דהואיל דעדיין לא מטי זימנא אולי בין כך יתיישב ולא ישבע:

(יא) אבל אם היתה מלוה בשטר וכו'. אם הוא תוך למ"ד יום והמלוה אומר שהתנה עמו שלא יהיה לו זמן הואיל ולא נזכר בשטר וסתם הלואה ל' יום נשבע הלוה ונפטר עד סוף ל' יום ש"ך:

(יב) היסת. ובש"ך דעתו דבמשכון הואיל ולא לגופו של המשכון קטען צריך לישבע בנק"ח ועיין תומים שכתבתי שיש לדחות דאין דררא דממון ברור כ"כ וצ"ע:

(יג) לא חלה שבועה. וכתב הסמ"ע ול"ק יתן לו כפי חובו ולא ימכור דגם זה בכלל מכירה כיון דנותן לו בפרעון ע"כ ול"ק יתן לאחר במתנה ויבא ב"ח ויגבה ממנו וצ"ל לא מבעיא בחוב בע"פ דלא גבה ממתנה אלא אפילו במלוה בשטר מ"מ יכול לומר מקבל מתנה הנחתי לך מקום אצל הנותן ואי דנשבע מה איכפת ליה אין זה דומה לנשתדוף בני חורין דהא בנכסים לא איתרע כלל:

(יד) חלה השבועה. והיינו דנשבע שלא למכור הן לב"ח שכבר חייב להם והן לב"ח שילווהו לו מאז והלאה ועיין תומים מ"ש ליישב קו' הש"ך דלמה לא חל בכולל ע"ש ואם נשבע שלא למכור לב"ח הן יהודים והן אינו יהודים העליתי בתומים דבמחלוקת שנויה והוא ספק איסור ע"ש:

(טו) ומכין אותו וכו'. כדין פריעת ב"ח מצוה דמכין אותו סמ"ע וש"ך וגם חייב מלקות מחמת שעבר על שבועת שוא כי הנשבע לבטל את המצוה לוקה משום ש"ש כמבואר בגמ' ופוסקים וא"כ לדידן יש מכות מרדות. וצריך טעם למה לא זכרו הרא"ש וטור:

(טז) ואם השבועה קדמה וכו'. לא הוי נשבע לבטל מצוה כיון שעדיין לא חייב ויכול להיות ולשמר בעצמו שלא ילוה לא הוי לבטל מצוה ואע"פ שהנשבע אם אהיה יודע לך עדות לא אעיד לך הוי נשבע לבטל המצוה אף שאז עדיין לא ידע מעדות דעדות אין ברשותו אם יבא בהזדמן ויראה ראובן נתן מעות לשמעון משא"כ כאן הרי ברשותו מבלי להלות מישראל. בה"ג:

(יז) נמצאת השניה ש"ש. דהא מחויב לקיים שבועתו ראשונה מבלי למכור והרי שבועה שניה ש"ש דאע"פ דנשבע סתם מבלי לפרוע מ"מ אף זו בכלל דאם לא יהיה לו מעות דיצטרך למוכרו והרי זה נגד שבועה ראשונה דנשבע שלא למכור ש"ך ונכון הוא:

(יח) שבועת שוא. ודעת הסמ"ע דתיכף ה"ל ש"ש אף דמקיים שבועתו ומכר שלו מכל מקום תיכף כשיצא שבועה מפיו לשוא יצא דנשבע לבטל המצוה שבועתו הראשון מחייב מלקות ועיין בתומים דכתבתי בדעת הרא"ש הואיל ולא נשבע בהחלט שימכור רק לפרוע ואם ה"ל מעות תו ליכא ש"ש לא הוי יצאה לשקר מפיו ואינו חייב משום ש"ש רק לבסוף בהגיע פרעון ואין בידו מעות ומוכרח למכור אם יקיים שבועתו שנייה ע"ש. וכן מורה לשון הטור וש"ע ע"ש:

(יט) ומכין עליו מכות מרדות. דלית לנו סמוכים וגם אין כאן התראה אבל משום שב ואל תעשה מ"מ חייב מלקות דבנשבע ומימר ומקלל אפילו לאו שאין בו מעשה לוקין:

(כ) ואם מחמת אימת המלקות יתחרט וכו'. עיין מ"ש בתומים דדעת מהרש"א נראה דאין מהני חרטה לפוטרו מן מלקות רק העליתי חדא די"ל כאן דיש גם כן פריעת ב"ח מצוה לכ"ע אמרי' דיש התרה לפוטרו גם ממכות והעיקר העליתי דלא כמהרש"א ע"ש:

(כא) וימצא פתח. עיין תומים שכתבתי לדידן א"צ פתח ודי בחרטה רק קמ"ל אפי' אינו מתחרט בעיקר הנדר שנדר מתחלה וא"ל פתח מכל מקום הוי זה שנלקה פתח ולא הוי נולד ועיין תומים מ"ש ס"ק ה' וז' ע"ש באריכות וכתב הב"ח זהו הכלל שיפרע הוא מדעתו אבל ודאי ב"ד יורדים לנכסיו ונפרעים שלא מדעתו וכ"כ אחרונים ועיין תומים דכתבתי דאיירי במטלטלין ואין ב"ד יורדים ע"ש וכתב הסמ"ע דוקא שבועה ראשונה יש להתיר אבל לא שבועה שניה דהוי ש"ש ובלא"ה אין להתירו דהוי נשבע לטובת חבירו ועיין תומים ס"ק ט':

(כב) עדיין השבועה במקומה. מזה משמע דעיקר שבועה הוא כשתובע אותו ולזרזו שיפרע בלי עיכוב אבל כ"ז שלא תבעו אין כאן חיוב שבועה כלל כן הסכימו האחרונים:

(כג) השבועה במקומו. וכ' הסמ"ע דאם כתב בכת"י שנשבע יכול לומר לא נשבעתי ע"כ והיינו כשנותן אמתלא לדבריו אבל בלי אמתלא אינו נאמן אף דמודה שכנגדו שלא נשבע בפניו. דאולי נשבע שלא בפניו ושוי' נפשי' חתד"א עיין ש"ך י"ד סי' רל"ב ואם בע"ד מכחישו ואמר שנשבע באמת עיין ש"ך י"ד דמסתפק אי נאמן ומדברי הרמ"א שם י"ד משמע שם דמ"מ נאמן כשנותן אמתלא לדבריו וכ' הסמ"ע הא אם כתוב בפועל ממש תו לא מצי למימר לא נשבעתי והט"ז כתב באמתל' מ"מ נאמן וכ"נ בפרט העידנ' דכל נוסח שטרות בפ"מ פשיטא די"ל דלא נשבע וכן אם כתבו עדים כן דהודה דנשבע בפ"מ ג"כ אפשר דמהני אמתלא למה הוד' לפי דעת הט"ז ועיין מ"ש בי"ד סימן קפ"ז דבהודה לפני אחרים אפשר לא מהני אמתלא עיין מ"ש שם אבל אם העדים העידו שנשבע בפניהם לכ"ע אינו נאמן לומר לא נשבעתי בפ"מ ואם היה אונס ע"י שררה עיין י"ד סי' רל"ב דמפטר אע"ג דבעלמא אין אונס ממון לגבי שבועה מכל מקום כאן אנן סהדי דע"ד כן לא נשבע וע"ש ט"ז וש"ך:

(כד) וישומו אותו. ואם צריך מדיד' ימדו' דהתירו בשבת חפצי שמים כמו משדכין תינוקות ולא הוי חטא בשביל שיזכה חבירו דהתירו ג"כ לאחרים לשדך בשביל תינוקת דהוי חפצי שמים והא דלא התירו לו מעות דמוקצה חמור. ועיין תומים דהעליתי כמ"א בא"ח דאין לשומו כלל רק ליתן לו משכון ולהקנות בגוף המשכון לו כפי דמיו ועכ"פ לשומו ע"י גוי' ואם התובע מרוצה יכול להשאיל על שבועתו עיין תומים.

(כה) ויתנו לו. ודוקא שתבעו קודם שבת אבל אם לא תבעו כלל פשיטא לדעת הרא"ש אין לו שום חיוב שבועה כלל כמ"ש הסמ"ע ועיין לעיל ס"ק כ"ב במ"ש ועיין תומים:

(כו) בתורת פרעון. ואם נשבע לתת מעות דוקא עיין תומים דאם לא פרעו בע"ש דיש לשלמו ע"י גוי או דמקנה לו החדר שהמעות בתוכו ונקנה לו המעות בתורת חצר:

(כז) אינו חייב לשלם. דבשלמא כשפטור בתשלומין והוא התחייב בשבועה חייב לשלם מכח שבועה אבל כאן בשעה שנשבע היה חייב רק עכשיו פקע התשלומין אף שבועה פקע דלא נשבע לשלם רק כל זמן שמחוי' דאי מצי לטעון קים לי אם נזכר בתוך השטר שבועה נחלקו בו המחברים בתשובותיהם ועיין מש"ל בקונטרס התפיסות:

(כח) אינו בעיר. ה"ה כשישנו בעיר ואינו תובעו לא חל חיוב שבועה רק כשהוא בעיר מסתמא תובעו סמ"ע וש"ך או אפי' תובעו קודם שיצא דכבר כתבתי לעיל דא"צ התביעה להיות דוקא בו ביום ואפילו מקודם נמי או שתובעו ע"י אגרת דודאי הוי תביעה דמ"ש מפיו או מפי כתבו ומ"מ הואיל ואינו בעיר שיוכל לתת לו פטור וא"ש וא"צ לדוחק הנ"ל:

(כט) או שלוחו. אבל א"צ ליתנם לאשתו כיון שלא נפטר ע"י כך מפרעון הא אם אשתו של המלוה נו"נ בתוך הבית דע"י נתינה לידה מיפטר מפרעון כדלקמן סימן ק"כ ע"ש חייב לתת לה ש"ך:

(ל) ואינו רשאי להוציאם. תמיד עד שיפרעו דבכל יום שיבוא זמנו הוא לקיים שבועתו דהזמן לא היה רק לזרז אבל שבועתו חל לעולם עד שיפרע:

(לא) או יצא משם. פי' לא עקר דירתו רק יצא לאיזה צורך:

(לב) וי"א דאפילו עקר דירתו וכו'. ואפי' הזכיר בפי' בשבועה להוליך התשלומין למקום פלוני ועכשיו עקר דירתו למקום אחר ואין הבדל במרחק וכדומה חייב לקיים שבועתו דמה שהזכיר מקום פלוני אין קפידא כ"כ מהרי"ק. והרב הש"ך חולק על דין זה ובתומים העליתי דאם מתחילה בעת השבועה לא היה דר שם במקום שהלוהו כ"א במקום אחר ונשבע ועכשיו עקר דירתו למקום אחר ואין קפידא בין עיר לעיר הן בדרך והן בשארי דברים צדקו דברי הש"ע ומהרי"ק דמחויב לילך לשלם דלו יהיה דלא הזכיר שם מקום כלל בשבועה מ"מ צריך להוליכו אחריו והמקום שהזכיר בשבועה היה רק לברר שלא יצטרך להוליך אחריו למדי אבל אם מתחלה היה דר במקומו רק הוא נשבע להוליך אחריו למקום פלוני א"כ לולי הזכרת המקום לא היה מחויב כלל להוליך אחריו רק אנו באים לחייבו מכח שבועה ואין לנו אלא כפי מאמרו וכאשר ביטא בשפתים אותו מקום ולא מקום אחר כלל. ומכ"ש כשיש קצת קפידא בין מקום למקום דאינו מחויב:

(לג) א"צ ליתן. פי' דלולי השבועה היה שורת הדין הואיל ויש לחוש להרגל קטטה דאין מחויב ליתן רק אנו באים לחייבו מכח שבועה בזו פטרו מהרי"ק דהוי כמו עבר עליו שמטה ע"ש:

(לד) מ"מ חייב לשלם מכח שבועתו. דמה בכך דפטור הא מחויב לקיים שבועתו והסמ"ע ביקש לחלק אם מתחלה בעת שעבוד נשבע או לאחר שעבוד רק נשבע לפורעו וכבר השיגו הש"ך דלדינא אין חילוק אם לא אם יוכל לטעון שהיה בטעות שהיה חושב דנתחייב בשטר ולכך נשבע לשלם אבל אלו ידע דאין חייב כלל לא היה נשבע לפרוע כלל בזו טענתו טענה וצריך חקירת ב"ד בכך:

(לה) מכח שבועתו. כתב הט"ז בח"מ וכן ביו"ד סימן רל"ח ס"ק י"א דאם נשבע לפרוע ביום פלוני מנה ואם יעבור על השבועה יתן קנס יו"ד זהובים ולא פרע רק החצי חייב לשלם כל הקנס דהא עבר על השבועה דנשבע לפרוע מנה ולא פרע רק חמשים אבל אם אמר כך שבועה שאשלם לך מנה ביום פלוני ואם לא אשלם לך המנה אתן לך קנס יו"ד זהו' ופרע מקצת אין משלם קנס רק לפי ערך מה שנ"ח ע"ש:

(לו) חייב לפרוע וכו'. וכן תמיד כששני ימים ר"ח אף דבאמת עיקר ר"ח הוא יום שני מ"מ בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם קרוי ג"כ ר"ח ואע"ג דגם יום השני קרוי גם כן ר"ח אם כן מי יאמר דנתכוין לר"ח זה דילמא יום שלאחריו בשלמא האומר קונם לשתית יין בחודש זה דמותר ביום ראשון של ר"ח של אחריו משום דאנן אמרינן דלא נכלל כלל בלשונו ר"ח שלאחריו אבל בזה דנתכוון ליום ר"ח מי יימר לראשון דילמא ליום השני נתכוון ע"ז כתב הרשב"א דאמת הוי ספיקא וספיקא לחומרא. ובזה מיושב קו' הש"ך בי"ד סימן רכ"ח ואפשר לומר שלזה נתכוין מ"ש כאן ועיין תומים מ"ש בט"ז דביק' לדמותו לחודש עיבור אי ידע דנתעבר השנה או לא ידע דלענ"ד לא דמי כלל ועיין מ"ש בישו' דברי הרמב"ם ע"ש:

(לז) ביום החדש הראשון. אבל בו ביום יכול לפרוע אפי' בשעה אחרונה דבשלמא שני ימים הם נפרדים זה להבא וזה לעבר וכתב הט"ז לפ"ז בנשבע לפרוע בחנוכה ה"ל כמו שעות ביום ויכול לפרוע ביום אחרון של חנוכה ע"ש:

(לח) מי שיש בידו שטר וכו'. דקדק שטר דאז לא יוכל הלוה לטעון להד"ם או פרעתי אבל במלוה בע"פ דיכול לומר פרעתי לא סמ"ע ואם כן ה"ה כת"י בנאמנות גם כן יכולים לעקל וכ' הש"ך אפילו לא נתקיים עדיין רק דמבקש זמן לקיימו ובין כך יעקלו כ"כ הראש בפ"ק דב"ק ע"ש:

(לט) מבזבז נכסיו. פי' מפזרן שלא כדת ואם כן זה חלק אדם רע שמפסיד ממון אחרים ולכך ניתן להציל ממון חבירו אבל אם אין מבזבז רק נכסיו הולכין לטמיון יום ביומו בצוק עתים וכדומה מ"מ אין רשות ביד ב"ד לעקלו קודם זמנו ש"ש והסכים עמו הש"ך:

(מ) יכולים התובעים וכו'. עיין מ"ש תומים דאם מניחים באותו עיר קרקעות בלא"ה אם לא יעמדו מורשה יודיעו הב"ד להם שיבואו ואם לאו יפרע מנכסיהם שלא בפניהם ואם אין מניחים בעיר דבר אם מרחקים מקום שבתם או שבעיר שיהיו יושבים אין יד ב"ד של ישראל תקיפה ה"ל כמבזבז נכסיו וכופין אותם שידונו בעיריהם ואם לאו אין לכופם וילך התובע אחר הנתבע:

(מא) ויצא עליה עסיקין וכו'. כאן אין צריך אמתלא כלל וגם אפילו אין המוכר מבזבז נכסיו מ"מ הריעותה לפניך דיצאו עסיקין על השדה לכך שומעין ללוקח ולכך כתבו המחבר בשני דינים סמ"ע ונכון היא:

(מב) אם הלוהו על משכון סתם. כתב הסמ"ע ה"ה קרקע אין לו זמן יותר משלשים יום ואח"כ יכול להכריחו לפדותו והש"ך השיג דא"י להכריחו פחות משנה ועיין תומים דכתבתי דהנכון אתו לפי דעת רוב מחברים זולת רשב"א ז"ל מיהו אם אין אוכל פירות בנכייתא כלל אפשר דכ"ע מודים דיכול להכריחו לאחר ל' יום לפדותו כמו מטלטלין דכיון דאינו נהנה מהקרקע מ"ש מקרקע ומ"ש מטלטלין ואם הוא משכנתא דסורא דעת רוב פוסקים דאין המלוה יכול להכריחו לפדותו קודם שכלו ימי משכנתא:

(מג) אין נזקקין לו וכו'. דהא בלא"ה יש לו מגו דלקוח היא בידו ומ"מ עצה טובה למוכרו בעדים אע"פ דנשום תחלה ע"פ ב"ד מכל מקום יטעון עליו אולי נמכר ביותר מכדי שומא ולכך טוב למוכרו בעדים טור וש"ך:

(מד) יכול למוכרו בב"ד. אע"פ שהמשכון אינו שוה יותר מכדי חובו והלוה אין לו נכסים ממקום אחר למלאות החסרון ואם כן מה שמשכון פוחת והולך אינו פסידא דלוה מכל מקום הוא בכלל השבת אבידה ללוה דעכ"פ חיוב עליו לפריע הפסדו כשיהיה לו ולכך מוכרו אפילו שלא בידיעת הלוה בעה"ת וש"ך:

(מה) אף על פי שעבר זמן הלואה וכו'. זהו בסתם הלואה אבל אם קבע זמן ועבר הזמן אי גם כן נותנים לו זמן ל' יום תלי במ"ש המחבר לקמן סימן ק' ס"ב שני דיעות ע"ש דחד דינא אית להו סמ"ע:

(מו) ואפילו תבעו בינו לבינו וכו'. דלא איברי סהדי רק לשקרא ואם הוא מודה שתבעו מה צריך לעדים הודאת בע"ד כק' עדים ובהכי מיושב דבתשובת הרא"ש משמע לפעמים דצריך לתובעו בעדים ופעמים משמע דסגי בינו לבינו דלפמ"ש א"ש דאם אין מכחישו סגי בינו לבינו ובמכחישו בעינן עדים סמ"ע:

(מז) דנין גם כן בישראל. ואם המנהג בגוי' דוקא במשכנות שיש עליו רבית אבל במשכון שאין עליו רבית אין צריך להמתין אף במשכון של ישראל צריך להיות בעסקא וכדומה אבל במלוה בלי רבית אין צריך להמתין ע"ש ש"ך ונכון הוא ודלא כסמ"ע:

(מח) בישראל. ומה דמשמע מכאן זולת מנהג גוי' היה יכול למכור תיכף לאחר ל' יום ולקמן סימן שס"ט ס"ח משמע לול מנהג גוי' למוכרו אחר שנה לא היה יכול למוכרו אפילו אחר שנה תי' הסמ"ע בדוחק והעיקר כמ"ש הש"ך דשם מיירי בלי תביעה כלל וא"כ לולי מנהג גוים שמוכרין בלי תביעה לא היה רשאי למוכרו לעלם. וכאן איירי בתביעה ולכך לולי מנהג היה רשאי למוכרו לאחר שלשים יום. והט"ז כתב דאם המתין שנה ותבעו א"צ להמתין אחר התביעה שלשים יום ושניהם אמת לדינא ועיין תומים מ"ש ליישב דברי המרדכי והרמ"א ע"ש:

(מט) ב"ד של שלשה הדיוטות. עיין תומים דוקא גבי משכון משום דב"ח קונה משכון והוי כשלו ולכך סגי בג' הדיוטות לברר השוי אבל בפקדון הנמכר בעי ב"ד דכשר לד"מ דהיינו חד דגמיר וסביר דאלימי לאפקועי ממון:

(נ) והמכר בטל וכו'. אע"ג דבאלמנה שמכרה שלא בב"ד הדיוטות דעת הרמב"ם דבדיעבד מכרה קיים לאלמנה הקילו משום חינא ש"ך:

(נא) ואם אין יודע וכו'. אם אומר שיודע שהיה שוה יותר רק שא"י כמה ה"ל מחויב שבועה ומשאיל"מ ונוטל הלוה בלי שבועה רק מיירי שא"י אם היה שוה כלל יותר מכפי שמכרו ומ"מ חייב לשלם עפ"י שבועת הלוה משום דעשו תקנת נגזל גביה כ"כ הב"ח ועיין תומים מ"ש למה לא עשו גם כן הך תקנה בטוען המלוה ברי שלא היה שוה יותר ע"ש מילתא בטעמא:

(נב) או אינו רוצה לישבע. עיין תומים די"ל מטעם היפוך שבועה ויותר נראה דאנן אמרי' מסתמא א"י דאילו ידע היה משתבע ואערומי קמערים לומר דידע ולכך תקנת נגזל במקומו שישבע ויטול וכל זה כשיודע שמכרו אבל אם הוא אמר שמכרו צריך לישבע המלוה שאינו ברשותו דילמא עין נתן בו או מיירי בדבר שמינו מצוי דתו ל"ל לנתינת עין כדלעיל סימן ע"ב:

(נג) שצוה למוכרו. פי' באותו סך שמכרו וא"כ לא נ"מ ליה אם נמכר בזול או ביוקר כי עשה כציווי הלוה:

(נד) אינו רשאי ללוקחו לעצמו. משום חשדא דאמרו דלקחו בפחות ולכך בב"ד של מומחים דדייקי טובי והפקר ב"ד הפקר ס"ל לריב"ש דאפילו לעצמו יכול ליקח והקשה סמ"ע לעי' ריש סימן ע"ב במשתמש במשכון דגם אסור משום חשד' למה לא ביאר דבג' מומחים שרי ותי' דאינו שכיח. ולפמ"ש הסמ"ע גופיה לעיל הפי' דחשדא לא שיאמרו שמשתמש בנכייתא בזול רק יאמרו שמשתמש בלי נכייתא כלל אם כן בממ"נ אי אית ליה קלא מה שנעשה באפי תלתא אפילו ב"ד של הדיוטות סגי דיעידו דהיה בנכייתא אי ל"ל קלא אף מומחין אינו מועיל ועיין מש"ל בזה באריכות וכן הט"ז דעתו דלעיל סגי' בג' הדיוטות אלא דכתב טעם אחר והשיגו הגאון מהר"ץ ולפמ"ש ניחא דחשד דהתם אינו חשד דהכא:

(נה) יש מי שאומר וכו'. והש"ך השיג בזה על הריב"ש והנכון אתו דחולק הריב"ש בזה על דעת רוב מחברים ואין דין זה תלוי בדין הנ"ל דסגי בג' הדיוטות דמ"מ י"ל חשדא איכא בכל ב"ד:

(נו) והמותר יהיה מתנה מעכשיו וכו'. הקשה הסמ"ע הא כ' בא"ל מעכשיו לא ה"ל אסמכתא ותי' הואיל ולא אמר שיקנה כל המשכון מעכשיו רק המותר א"כ כשם שהוי אסמכתא נגד חובו הוי על כולו אסמכתא והש"ך תי' דהוי מחזי כקנס ובקנס לא מהני מעכשיו ועיין תומים ס"ק י"ט כי צ"ע למחבר:

(נז) הוי נמי אסמכתא. עיין תומים כי דין זה צ"ע למחבר ולדינא הוא ספיקא דדינא ומחלוקת קדמונים ואין להוציא מיד מוחזק וצ"ל דלא אמר ליה הל' ע"מ כדמתחיל בריש הסעיף דע"מ איכא מרבוותא דס"ל כאומר מעכשיו דמי לענין אסמכתא ועיין סי' ר"ז סי"ד בהגה:

(נח) יש מי שאומר וכו'. רוב מחברים הסכימו דלית בזה חשש אסמכתא ויש מי שאומר דכתב המחבר צ"ע כמ"ש בתומים ואין לומר קים ליה כדעת רש"י כי הוא ממש דעת היחיד:

(נט) נאמן המלוה בשבועה. היינו במקום דאית ליה מגי דלקוח כדלעיל סימן ע"ב באריכות:

(ס) אין בדבריו כלום. דעשהו שליח ושליח אין צריך קנין ולכך קודם שמכרו יכול לחזור בו דהרי יכול לבטל השליחות:

(סא) הכל ללוה. היינו כששם במדי שוה ל' אבל אם גם במדי אינו שוה וקצבתו בפחות רק לו הוסיפו חולקין כמבואר לקמן סימן קפ"ג ס"ו ע"ש ש"ך וט"ז:

(סב) שחייב לחבירו מעות. דוקא חייב אבל היה בידו מעות בפקדון דינו גם כן כחפץ ולא שייך ביה מחילה והש"ך כתב דוקא צרורין אבל מותרין דקי"ל ישתמש בהן דינו כהלואה והשיגו הגאון מהר"ף ועיין בתומים כי לדינא הנכון אתו

(סג) אלא לשון מתנה. שיאמר אני נותן לך ואז קנהו דהמשכון ברשותו וקניה ליה חצירו סמ"ע:

(סד) אין במשמעות ל' זה וכו'. דדברים שבלב אינן דברים הא אילו אמר בפי' כן חייב הלוה לשלם הרבית דישראל שני נעשה שלוחו ועיקר סמיכת הגוי על המשכון והמשכון של ישראל ראשון ועיין מעיקרי דינים הללו בי"ד סימן קס"ט ומ"ש שם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.