אורים/חושן משפט/עא

אורים ‏ חושן משפט עא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) הרי זה נוטל בלא שבועה. לא מבעיא מלוה בשטר פשיטא דלכך נתכוון דליטול בשבועה א"צ לנאמנות דיליה אלא אפי' במלוה על פה דיש לומר דהימנו שיהיה נשבע ונוטל מכל מקום אמרינן סתם נאמנות דפסל לכל טענותיו מה שאין כן מלוה שהאמין ללוה אין סתם לשונו רק לבטל שטרו כ"כ הרמב"ן ונתן הסמ"ע הטעם לחלק למה אמרינן במלוה סתם נאמנות על הכל ולא איפכא נמי וכתב מלוה מהכ"ת כיון שנחית לנאמנות מסתמא דעתו שלא יצטרך שבועה כלל כי מה לו ללות מעותיו שיצטרך אח"כ שבועה מה שאין כן אם לוה מבקש נאמנות מהכ"ת יאמינו מלוה יותר מדאי אפילו לפוטרו משביעה זהו נגד השכל ונכון הוא ויתר אחרונים פקפקו ונתנו טעמים אחרים ודברי סמ"ע נכונים לי:

(ב) אבל אי ליכא עדים וכו'. ואפי' מודה דהימנוה כבי תרי מ"מ מהני מגו הואיל ויכול לכפור בכל נאמנות כ"כ הש"ך וכן עיקר כמ"ש בתומים סק"ג ע"ש ודלא כסמ"ע וב"ח דס"ל במודה דהימנוה כבי תרי לא מהני מגו:

(ג) נאמן במגו. עיין תומים סק"ג דנראה דוקא דמתחלה היו עדים כשנתן לו נאמנות רק עכשיו ליתנוהו אם כן יש לו מגו דלא נתן לו נאמנות אבל אי מתחלה בעת נתינת נאמנות לא היו עדים כלל א"כ מעולם היה לו מגו ולשוא התנה כן ואין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ נאמנות היה שלא יועיל מגו ובזה כתבתי הדין במי שקיבל עסק' והתנה שלא יהיה נאמן לומר דהיה הפסד עד שיברר והוא טוען דהיה הפסד במגו דלא התנה כלל ודעת הט"ז דנאמן במגו והחכם צבי חולק ואני חלקתי דאם היה תנאי בעדים רק עכשיו ליתניהו הדין כמ"ש הט"ז ואי לא היו עדים הנכון עם חכם צבי דצריך לקיים תנאו ולברר:

(ד) אבל אם הביא עדים וכו'. דעת הסמ"ע דנגד ע"א מהני נאמנות ולכך בעינן דוקא שני עדים והש"ך חולק דאפילו נגד ע"א לא מהני נאמנות ובאמת דבר זה מחלוקת קדמאי והרא"ש דס"ל דמהני נאמנות וראב"ד ורמב"ן וסייעת' סבירא להו דלא מהני ועיין תומים דבררתי דדעת הש"ע להכריע כהרא"ש הן בכתב לו שבועה אין לי עליך או כתב לו תהיה נאמן ואני כתבתי לדינא במלוה בשטר הנכון כדברי הרא"ש ור"ח אבל מלוה ע"פ העיקר כדברי הראב"ד ורמב"ן ואפשר אף הר"ח ורא"ש מודים בו ולא פליגי ביה כלל:

(ה) אף על פי שהביא עדים וכו'. דעת הש"ך דוקא דלא מכחיש לעדים לגמרי רק אומר סטראי נינפו ואז נאמן אפילו מעידים העדים בבירור שעל זה חוב פרע אבל אי מכחיש לגמרי ואמר להד"ם אין מועיל נאמנות נגד עדים ואני כתבתי בתומים דליתא דפסלינהו לסהדי ואפי' בטוען להד"ם נאמן ע"ש:

(ו) ואפי' היה ללוה מגו כו'. העיקר כדעת הש"ך דאם אין לו מגו בגוף נאמנות כדלעיל בריש סימן לא מהני מגו במקום נאמנות רק אי בכל נאמנות לא מהני מגו או דוקא בנאמנות כבי תרי כתבתי בתומים דתליא במחלוקת הנ"ל דאם אמרינן סתם נאמנות מועיל נגד ע"א אם כן ה"ה נגד מגו אבל אם אין מועיל מכ"ש דנגד מגו דאלים מע"א דאינו מועיל ועיין תומים:

(ז) אבל אם אמר וכו'. היינו אם הן ד' כל ד' כשרים והרי כאן עדות גמור ודלא כדעת ר"ה גאון דסבירא ליה דשלשה הם פסולים ונשאר כאן רק עד אחד ובשטר הרי ע"א מחייב שבועה דזהו ל"מ מסתימת הפוסקים ש"ך ונכון:

(ח) כשלשה. אבל אם אמר כב"ד לא הוי נחית למנין ופוסל כל עדים דלאלומי מילתא דנאמנות אמר כב"ד ונכון הוא ש"ך:

(ט) ולא קנו מני' וכו'. עיין תומים דהעליתי עיקר לפי דעת המחבר לעיל סימן כ"ב בקיבל קרוב או פסול לעד ואפילו העיד בב"ד מכל מקום הוי קודם גמר דין פשיטא דכאן בעי קנין הן לנאמנות סתם והן לנאמנות כב' הן לנאמנות בע"פ הן בשטר אך למ"ד לעיל סימן כ"ב דכשהעיד הפסול בב"ד הוי לאחר ג"ד נראה קודם שאמר בב"ד שלא נפרע לכ"ע אם לא נעשה קנין יכול הלוה לחזור מנאמנות הן נאמנות סתם והן מלוה בשטר אבל לאחר שהעיד בב"ד אז יש גבי נאמנות סתם חילוק בין מע"פ דבעי קנין למלוה בשטר דלא בעי קנין אבל בנאמנות כבי תרי לעולם אפי' בשטר בעי קנין ודו"ק:

(י) לא משתעבד. עמ"ש בתומים דלא תקשה מ"ש מהאומר אל תפרע לי אלא בעדים דא"צ קנין:

(יא) משתעבד. הא דבעי קנין ול"מ דמתחייב עצמו בעדים אם יאמר דלא פרעתיו מתחייב אני לשלם לו ובחיוב בעדים אפי' בלי קנין משתעבד כדלעיל סימן מ' דכבר כתבתי שם במקום דאין החיוב בדרך החלט רק בדרך שלילא אם יהיה כך בעי קנין ע"ש:

(יב) בפנינו הודה וכו'. הש"ך הביא כי רבו החולקים וס"ל דאפילו לגבי הודאה לא מהימני ועמ"ש בתומים כי הוא באמת ספיקא דדינא והממע"ה:

(יג) נאמנים. אפי' הודה שלא בפני לוה לא יוכל לומר שלא להשביע הודיתי וע"ל סימן פ"א וע"ת:

(יד) שלא פסלם אלא לפרעון. ואם אמר בפירוש שלא יהיו נאמנים בשום עדות הן הודאה והן מחילה גם לזו מהני נאמנות דכל תנאי שבממון קיים ואם הוא לשון מסופק אי נתכוון לו יד בעל השטר על התתתונה והממע"ה סמ"ע וש"ך:

(טו) וכן אם העידו שמחל לו החוב. בזו ליכא מחלוקת ולכ"ע נאמנים דאין מחילה בכלל פרעון ומילתא אחריתא היא וע"ל סימן פ"ב:

(טז) דאין נאמנות כו'. ואם כתב בשטר שהאמינו בעיקר המעות וכו' הואיל ונקט בעיקר המעות אמרינן לענין שלא יוכל לומר אמנה הוא וכדומה רבית אבל בפרעון לא האמין אותו וכן אם כ' שיהיה נאמן בכל עניני שטר גם כן מפרשים אותו על עניני שטר לענין אמנה וכדומה אבל לא לפרעון רשב"א סמ"ע וש"ך ועיין סימן פ"ב:

(יז) מכתב ידו כו'. דבזה ל"מ נאמנות דמ"ש דאומר בע"פ דנפרע או בכתב וע"ל סימן ע' דצריך לקיימו בב"ד דאם לא כן הא לדעת ר"ש גאון אין מקיימין אותו מב' שטרות ועוד צריך תיכף שיהיה לו עדים דראו השובר בידו דאל"כ אולי בין כך יתחייב לאחרים ואם כן אינו יכול ליתן שובר ולמחול במקום דחייב מדר"נ ואי דזמנו קודם דילמא קנוניא עושה להקדים זמנו ולכך יניחו להחזיק בעדים ואם כן ליכא למיחש דקנוניא עושה להקדים זמן:

(יח) אין עליו אלא שבועת היסת. דהא דאין גובה בעדים אין הטעם הואיל והימנ' הוי כאילו מחל לו דאם כן אף שבועה לא יצטרך רק הוי כאילו פסלינהו לעדים בעסק זה לעולם ולכך אין לו עליו אלא שבועה ועי' תומים דהעליתי דאין משתבע בלשון דמכחיש לעדים כגון שיאמר שלא נפרע רק משתבע דל"ל זוזי גבי' ואם כן אמרינן מלוה ישנה יש לו עליו ומכל מקום הנחתי בצ"ע דהא תיכף בתר שבועה נפסל לעדות ושבועה על פי שני עדים הללו עיין שם שהארכתי בזה וצ"ע:

(יט) וגלגול. שיגרא דלישנא נקט דבאמת בלאו הכי אינו יכול לגלגל אף דלא פטרו רק בסתם משבועה כדעת הרא"ש בשם חכמי נרבונא וכמש"ל בסימן צ"ג סעיף ז' וכן בא"ע סימן צ"ח ס"ד וא"ל בין שכל שבוע' שמגלגל הוא בטענת ספק כמו שבועת שותפים דלקמן ושותפות אפוטרופסים בא"ע מה שאין כן בזה שטוען ברי רק אי"ל מחמת נאמנות דמנלן חילוק זה כיון דאין לו ראיה מגמרא:

(כ) לעולם כו'. דעת הסמ"ע דלעולם לאו דוקא רק מיתור לשון דפטרו משבועה למה הא הימניה כבי תרי אלא לפוטרו אף לאחר פרעון והש"ך העלה דוקא לעולם דאין לדייק מיתור לשון דאולי שיגרא דלישנא נקט וכן כתב הט"ז גם כן ונכון הוא:

(כא) אלא אם כן פי' בהדיא. דהיינו דכתוב אם לא נכתב הפרעון ע"ג שטר לא תהיה בלשון זה דכיון דאינו מנוסח סופרים לכתוב כך בכל שטרות סתמא דלישנא משמע שיהיה צריך לכתוב ע"ג השטר והוא הדין אם התנה בלשון אחר דנראה מתוכו דנתכוון ע"ג שטר ממש ועיין תומים:

(כב) ואם הביא עדים וכו'. זהו מוסב על הך דהתנה בפי' דיהיה הפרעון ע"ג שטר מכל מקום דמי להאומר אל תפרעני וכו' ונ"מ דבלא התנה בפירוש אינו יכול לומר סטראי נינהו מה שאין כן בהתנה בפירוש דהוי כאומר וכו' יכול המלוה לטעון סטראי וכן כשאין שטר ב"ד המלוה נאמן הלוה לומר שובר היה לי ואבד מה שאין כן כשהאמינו והתנה שיהיה צריך שובר ע"ג שטר צריך לברר בעדים. עיין תומים:

(כג) ופרעו לפני עדים אחרים. היינו כשלא התנה כן שיהיה נאמן כבי תרי אבל בהתנה ל"מ עדים אחרים סמ"ע ועיין תומים:

(כד) שלא להחרים סתם. ודאי אי לא התנה שיהיה נאמן בלי הט"ח יכול להכריחו שיקבל בחרם לנוכח אבל הואיל פטרו מחרם א"צ לקבל לנוכח אבל יכול להחרים סתם וע"ז לא מהני תנאי דאף דהתנה אנו אומרים בממ"נ אם לא גזלת מה איכפת לך ואי דגזלת השיב תשיב לו. ש"ך:

(כה) נדר בכלל. וה"ה פטרו מנדר שבועה בכלל דהואיל דלא מצינו בשארי אדם דתקנו חכמים שיהיה נודר דבר אם אני עושה לך עול יאסרו פירות עלי כמו שתקנו גבי כתובה לכך נדר ושבועה חדא מילתא היא נ"י בשם ריטב"א פרק הכותב ע"ש:

(כו) כל מאן דגזלה. דאין כוונתינו להחרים בדבר שא"א לתקן דהא כבר גזלה ומי יתקן המעוות רק כוונתינו להשיב הגזלה וכו':

(כז) ואפי' שיצא וכו'. וא"צ לענות אמן כיון שהוא שלא לנוכח אבל לקמן סימן פ"ז שהוא לנוכח אמרי' דיענה אמן ועיין לקמן:

(כח) דנותנים לכל אדם וכו'. הסמ"ע מחלק שם טוען הוא ברי דיש לו עדים משא"כ כאן אף הוא תובע רק בשמא אולי יש למורישם דבר ולכך אין עושין רק בשל יתומים. והש"ך מחלק בין עדות דמסור לב"ד ובין למי שיש לו בידו משל חבירו דאין מוטל על בית דין וחילוקו נכון בתוספת טעם דבשלמא עדות אין כאן זילותא דכי יודעים עדות שצריך הב"ד לעדות שלהם ומה"ת יבואו ויעידו שלא בהכרזה אבל כאן הוא זילותא דנחשדו ישראל לעכב ממון של חבירו בגזל עד שצריכים בית דין להחרים על כך לכך לא עושים רק בשל יתומים ועוד יש לחלק בכמה אנפי ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ט"ו וסימן כ"ח:

(כט) הדין עם הלוה. ואינו יכול לטעון סטראי אפי' הימני' כב' עדים דלגבי כת"י לא מועיל שום נאמנות כ"כ הש"ך ונכון ומיהו נסתפק אם קרעינן לשטרא או לא קרעינן ולא מגבינן ביה כמו שארי סטראי ועיין מש"ל בסוף סימן נ"ח בתומים:

(ל) אין מועיל נאמנות. וצריך לשבועה ועיין תומים דכתבתי אף למ"ד בשטר שביד שליש ואינו יודע מה טיבו אפי' חייב מודה לא יחזיר כמו בנפל כדלעיל סימן ס"ה ע"ש מכל מקום יש לומר דכאן איירי בשטר שאין בו אחריות או דהלוה רוצה לפרוע תיכף במזומנים כשישבע והשליש יקרע שטר דתו ליכא קנוניא לכ"ע והמלוה אינו רוצה מחמת נאמנות שלו קמ"ל דנאמנות אינו מועיל הואיל ואיתרע דהוא ביד אחר וא"י מה טיבו עי' תומים שכתבתי זה ליישב קושי' הש"ך ע"ש.

(לא) חייבים יורשים. אפי' תוך זמנו ואם העדים לפנינו צריכים ב"ד לדרוש ולחקור היטב דה"ל דין מרומה ובעי דו"ח ש"ך:

(לב) אינו גובה מיתומים. אפי' הימני' כבי תרי ועי' לקמן סימן ק"י ושטר שכתב בו נאמנות והמלוה מסרו ביד שלוחו לגבותו והלוה טוען שפרע לשלוחו צריך השליח לישבע אבל אין זה מפסיד לנאמנותו של מלוה ואפי' השליח אומר שקיבל ומסרו ליד המלוה והמלוה אמר לא היה דברים מעולם המלוה נאמן בלי שבועה דהא הימני' ומכ"ש דיכול לומר סטראי אבל השליח צריך שבועה על טענתו במה שיטעון או דכפר דלא קיבל או דמסרו למלוה באופן דלא פשע במה דפרע ליה בלי שובר דטוען דכך צוה לו הלוה על זה צריך לשבועה כך הביא הש"ך והוא מתשובת הרא"ש כלל ע"א סימן ה':

(לג) כפרן וכו'. דכי הימנ' בחזקת כשר הימני' אבל כשנעשה כפרן בדבר אחר אפי' מה שאין נוגע ללוה הזה מכל מקום איתרע הימנו' ובטל נאמנות ואם ידע שהיה מוחזק כפרן ומכל מקום הימנ' פשיטא דמועיל נאמנות ואם נעשה כפרן בבית דין דעת הגי"ת דאין נאמן לומר לא ידעתי דהוחזק כפרן דקלא אית להו ועיין לקמן סי' צ"ב גבי חשוד משמע דלא אמרי' כן דקלא אית ליה ועיין מ"ש שם:

(לד) העדים עצמן וכו'. משמע אפי' כת"י יוצא ממקום אחר ובעה"ת וטור נתנו טעם דיכולים לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו והקשה הש"ך להך דיעה דס"ל לעיל סי' מ"ג דלא אמרי' זה רק באין כת"י יוצא ממ"א אבל ביוצא ממ"א לא אמרי' כן א"כ למה יהיו נאמנים במה שכתבו להדיא הנאמנות ויפה הקשה ודוחק לומר הואיל ונהיגי לכתוב נאמנות בלי צווי מלוה והוא מטופסי דשטרא אצלם עדיף יותר מטעות שעדים מצוים לטעות ונאמנים וצ"ע:

(לה) כיון שאין מנהג. וכל זה כתב ליישב דלא תקשה הא במקום שנהגו לכתוב והוא מצוה לכתוב סתם דעתו על כל מה שנהגו לכתוב יהיה מה שיהיה ולכך מחלק בין שכל בני העיר כותבין או קצתן לא כותבין ונכון הוא לדינא אבל הש"ך כ' אף שנהגו הכל לכתוב מ"מ אם אין הלוה יודע דמנהג לכתוב לא מהני נאמנות כלל ועמש"ל בסי' ס"א באריכות וא"מ בנאמנות לפי הטעם דכתבו הואיל ומקפיד דאנן סהדי דלא פרעו זולת השובר א"כ כשלא נודע לו מנאמנות לא שייך סברא זו ומסתברים דברי הש"ך:

(לו) ובענין נאמנות מפורש. ר"ל מה שכתבנו מקדם נאמנו' לא לפי טופסי דשטר' כתבנו מעצמנו רק תנאי מפורש היה בין הלוה ובין המלוה ובאמת אי לא כתבו שהקנין היה בגין נאמנות מפורש רק שכתבו שהיה נאמנות מפורש ג"כ מהני כי בשעת הלואה א"צ קנין לנאמנות סמ"ע:

(לז) כשמצוה הלוה כו'. ודאי בכל מקומות כשמצוה הלוה מועיל רק במקום שנהגו לכתוב צריכין ב"ד לידע שכך צוה הלוה אבל במקום שלא נהגו לכתוב ונכתב בשטר אמרי' מסתמא צוה לו הלוה לכתוב עד שנדע בבירור שלא צוה. סמ"ע וש"ך:

(לח) ודוקא שאמר כן בשעת הלואה. זהו שכתב ליישב דהא לעיל בעי קנין בנאמנות. ועיין תומים שהוכחתי מדברי תוס' דאם נכתב בשטר הוי כמו קנין ע"ש:

(לט) אעפ"י שעבר הזמן וכו'. לא מבעי' בנאמנות סתם דפשיטא דנתכוון על אחר זמן דבתוך הזמן מה צורך לנאמנות אלא אפילו בנאמנות כבי תרי דנ"מ אף בתוך זמן לענין אם עדים מעידים על הפרעון מ"מ אמרי' הואיל וכתב בו סתם נאמנות חל בכל עת וזמן הן תוך זמנו והן עבר זמן ארוך ש"ך:

(מ) ובא לגבות מיורשיו. לא מהני דטענינן ליורשים דילמא לגבי לוה לא היה יכול להעיז אבל נגד היורשים משקר ולכך הימניה רק לגבי נפשי' לא נגד בניו סמ"ע ופשוט:

(מא) אא"כ וכו'. ובא"ע סי' צ"ח מביא רמ"א דעת ר"ח וסייעתו דמ"מ אין להוציא מיתומים אלא בשבועה ובקנין לכ"ע מהני נגד יתומים ועיין תומים דבררתי באריכות דגבי מלוה ולוה לכ"ע מהני ומכ"ש אם נכתב בשטר דהוי כקנו מיני' דמ"ש

(מב) שאז גובה וכו'. היינו כשטוענים היורשים דילמא פרע לך אבינו אבל אם טוענים אנו פרענו לך צריך לישבע ולא מהני נאמנות של אביהם כך כתב הסמ"ע ולשיטתו אפי' אמרו ברי לנו שאבינו פרע לך ג"כ מחוייב להם שבועה במגו דהיו אומרים אנו פרענו לך עיין מ"ש בתומים. כי דין זה ליתא ואפילו טוענים יתומים אנו פרענו מהני נאמנות ע"ש:

(מג) ועל באי כחו. ואם כתב הבאים ברשותו היא מחלוקת הרמ"ה וטור והסכי' הב"ח וכן משמע בריב"ש סי' תצ"ד דאין יורשים בכלל רק י"ל דנתכוון על הבאי' בהרשאה וכ"נ דעת הש"ך:

(מד) ומקבלי מתנה וכו'. וקשה מה נ"מ בו הא נגד לקוחו' או מקבלי מתנה לא מועיל נאמנו' וע' דכת' בתומי' דיש נ"מ למקבלי מתנו' ש"מ או דאם נתן שט"ח שיש ללוה על מלוה שלו (לפי דקימ"ל זה גובה וזה גובה) לאחר במתנה דבזו ודאי מהני נאמנו' וקמ"ל דהוא בכלל ב"כ ע"ש:

(מה) נאמנו' סתם. פי' דכתב בי' נאמנות לו למלוה נגד הלוה ונגד יורשים דפטור משבועת יתומים ולכך אף במת לוה בחיי מלוה אין כאן שבועה ולא שייך אין אדם מוריש שבועה לבניו רק קרוי סתם דלא פי' בו דגם יורשי המלוה יהיו פטורים משבועה סמ"ע וש"ך ועיין מש"ל סי' ק"ח:

(מו) לגבי לקוח'. דלאו כל כמיני' להפסיד ללקוחות וחיישינן לקנוני' ועיין תומים דנראה דאין מחויב לישבע רק שלא פרעו הלוה אחר שמכר הנכסים אבל אם בזה אין ספק שיודע שלא פרעו רק כל טיב שבועה אולי פרעו הלוה קודם שמכר השדה בזו נראה לכ"ע מהני נאמנות ע"ש ובזה מיושב ג"כ מה שדקדקתי בס"ק מ"ד ע"ש ועיין תומים כי הך דינא מחלוקת בין פוסקים ואי תפיס מלוה יכול לומר קים ליה וא"י להשביע ע"ש ועיין לעיל בכלל קים ליה ואם הימניה כבי תרי ועדים מעידים שפרעו בזו נראה לכ"ע דלא מהני נאמנות לגבי לקוח' דמי יפסול לעדים נגד לקוחו' ולקוחו' טוענים אנן על עדים סמכינן:

(מז) וה"ה למלוה. מוקדם דלגבי ב"ח מאוחר הוי ג"כ כנכסים משועבדים וחיישי' לקנוני' ואפי' פירש בנאמנות שנגד ב"ח מאוחר יהיה נאמן עיין ש"ך ומש"ל בסי' פ"ב:

(מח) אבל שלא בפניו לא. כי בפניו א"י להעיז ולשקר ולכך המנות משא"כ שלא בפניו ולכך צריך שבועה וע' תומים כי רבים חולקים והנחתי בצ"ע ע"ש:

(מט) ואם פירש. ואם כתב שהמלוה וב"כ הם נאמנים והוא טוען לא למלו' פרעתי רק לכם דעת הסמ"ע בס"ק ל"ג דלא מהני נאמנות וצריכין לשבוע' והש"ך וט"ז חולקים דאף בזו מהני ג"כ נאמניה והנכון אתם:

(נ) ובאים היורשי' וכו'. והא דלא אמרי' דוקא כי הימנות היינו בפניו דבטח בלוה דלא יעיז אבל נגד היורש דאין מכיר בשקרו יעיז וצ"ל דמחמת חשש זה אין להוציא ממון בספק והממע"ה ולעיל הוא המלוה המוציא ובחששא כל דהו מגרעי' כח נאמנות דילי' משא"כ להיפוך בלוה והט"ז דחק עצמו וא"צ:

(נא) אבל צריך לשבוע' וכו'. מה שהקשה ע"ז מסי' מ"ב דאמרי' גבי לשון מסופק בשובר יד בעל השטר על עליונה עיין מש"ל בסי' מ"ב באריכות דאמרי' דהימניה רק שיהיה מלוה ע"פ ולא יותר ולכך נשבע:

(נב) אפי' בחיי מלוה. משמע מכ"ש לאחר מותו והש"ך נסתפק אי טוענים היורשים אולי לא פרעת לאבינו אם יכולים להשביעו דה"ל טענת ספק ולפמ"ש הרמ"א לקמן סי' ע"ה דבמקום שיש רגלים לדבר יכול להשביעו אף בטענת ספק א"כ אף זהו רגלים לדבר דאלו פרע למה הניח השטר:

(נג) ונשבע היסת. ולא הוי מודה במקצת וישבע ש"ד דכיון דהימנות א"כ יכול להעיז ושוה הדין מ"מ לכופר בכל ש"ך וגי"ת וכ' הסמ"ע אין נשבעין על השטרות ליתא ר"ל דשטר הוי שעבוד קרקעו' ואין נשבעין ש"ד על שעבוד קרקע דהא אין גובה מלקוחו' ופשוט וזהו כוונתו והש"ך כתב דהוא ט"ס וברור הדבר כמ"ש:

(נד) ואם מת הלוה תוך זמן וכו'. עיין תומים מ"ש מזה על הא דלקמן סי' ק"ח דלא טענינן ליתמי מילתא דל"ש:

(נה) בחרם סתם. אבל לא שבועה דאין יתומים נשבעין בטענת שמא לפטור. אם לא שטוען ברי שאביהם צוה דלא פרעו ישבעו שלא פקד:

(נו) שחייבי' לפרוע. אפי' טועני' אבינו צוה לנו דפרע ואפילו דלאחר זמן דיאמר לאביכם האמנתי ולכם איני מאמין והדר השטר לתוקפו וגובה ונראה לשיטה זו אפי' מלקוחות גובה דכמו דלא טענינן ליתמי כן לא טענינן ללקוחו' ומכ"ש כשחייב מודה דלא שייך קנוני' דהא אלו שתק השטר בתקפו דלא טענין פרוע ומפיו אנו חיין והוא אומר דלא פרעו וחד דין אית לטועני' ללוקח או ליורש:

(נז) לאו כל כמיני'. עיין תומים דודאי פרעון לחבירו לא הוי פרעון כלל על חלקו אפי' בלי נאמנות ודלא כהראנ"ח רק איירי דטוען דחבירו אמר לו שנתנו לו ולכך בנאמנות נאמן בלי שבועה שלא נתן לו חבירו משא"כ בלי נאמנות צריך לישבע זהו נכון ופשוט. ומה שיש יותר לדקדק בזה עיין לקמן בסי' ע"ז מ"ש שם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.