רש"י/שמות/כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

רש"י ‏ שמות כא

א

ואלה המשפטים. כל מקום שנאֱמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך, שתשים סנהדרין אצל המקדש (מכילתא):

אשר תשים לפניהם. אמר לו הקב"ה למשה: לא תעלה על דעתך לומר, אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים, עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופרושו, לכך נאֱמר אשר תשים לפניהם, כשלחן הערוך ומוכן לאֱכל לפני האדם (שם):

לפניהם. ולא לפני גוים, ואפלו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גוים, מחלל את השם ומיקר שם ע"ז להשביחה, שנאֱמר כי לא כצורנו צורם ואיבינו פלילים (דברים ל"ב), כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם (תנחומא):

ב

כי תקנה עבד עברי. עבד שהוא עברי. או אינו אלא עבדו של עברי, עבד כנעני שלקחתו מישראל, ועליו הוא אומר שש שנים יעבד, ומה אני מקים והתנחלתם אתם (ויקרא כ"ה), בלקוח מן הגוי, אבל בלקוח מישראל יצא בשש, ת"ל כי ימכר לך אחיך העברי (דברים ט"ו), לא אמרתי אלא באחיך:

כי תקנה. מיד בית דין שמכרוהו בגנבתו, כמו שנאֱמר אם אין לו ונמכר בגנבתו, או אינו אלא במוכר עצמו מפני דחקו, אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש, כשהוא אומר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך (ויקרא כ"ה), הרי מוכר עצמו מפני דחקו אמור, ומה אני מקים כי תקנה, בנמכר בבית דין:

לחפשי. לחרות:

ג

אם בגפו יבא. שלא היה נשוי אשה, כתרגומו אם בלחודוהי, ולשון בגפו, בכנפו, שלא בא אלא כמות שהוא, יחידי, בתוך לבושו, בכנף בגדו:

בגפו יצא. מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה, אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים (קידושין כ'):

אם בעל אשה הוא. ישראלית:

ויצאה אשתו עמו. וכי מי הכניסה שתצא, אלא מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חיב במזונות אשתו ובניו (שם כ"ב):

ד

אם אדניו יתן לו אשה. מכאן שהרשות ביד רבו למסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. או אינו אלא בישראלית, ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדניה, הא אינו מדבר אלא בכנענית, שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש, ואפלו לפני שש אם הביאה סימנין יוצאה, שנאֱמר אחיך העברי או העבריה (דברים ט"ו), מלמד שאף העבריה יוצאה בשש (מכילתא):

ה

את אשתי. השפחה:

ו

אל האלהים. לבית דין. צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו (שם):

אל הדלת או אל המזוזה. יכול שתהא המזוזה כשרה לרצע עליה, ת"ל ונתתה באזנו ובדלת, בדלת ולא במזוזה, הא מה ת"ל או אל המזוזה, הקיש דלת למזוזה, מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד (שם):

ורצע אדניו את אזנו במרצע. הימנית, או אינו, אלא של שמאל, ת"ל אזן אזן לגזרה שוה, נאֱמר כאן ורצע אדניו את אזנו, ונאֱמר במצרע תנוך אזן המטהר הימנית (ויקרא י"ד), מה להלן הימנית, אף כאן הימנית. ומה ראה אזן לרצע מכל שאר אברים שבגוף, אמר רבן יוחנן בן זכאי: אזן זאת ששמעה על הר סיני לא תגנב, והלך וגנב, תרצע. ואם מוכר עצמו, אזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. רבי שמעון היה דורש מקרא זה כמין חמר: מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית, אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו, ירצע בפניהם (קידושין כ"ב):

ועבדו לעלם. עד היובל. או אינו אלא לעולם כמשמעו, ת"ל ואיש אל משפחתו תשובו (ויקרא כ"ה), מגיד שחמשים שנה קרויים עולם. ולא שיהא עובדו כל חמשים שנה, אלא עובדו עד היובל, בין סמוך בין מפלג (קידושין ט"ו):

ז

וכי ימכר איש את בתו לאמה. בקטנה הכתוב מדבר. יכול אפלו הביאה סימנים, אמרת קל וחמר, ומה מכורה קדם לכן יוצאה בסימנין, כמו שכתוב ויצאה חנם אין כסף, שאנו דורשין אותו לסימני נערות, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר (ערכין כ"ט):

לא תצא כצאת העבדים. כיציאת עבדים כנענים שיוצאים בשן ועין, אבל זו לא תצא בשן ועין אלא עובדת שש, או עד היובל, או עד שתביא סימנין, וכל הקודם קודם לחרותה, ונותן לה דמי עינה או דמי שנה. או אינו אלא לא תצא כצאת העבדים בשש וביובל, ת"ל כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו, מה עברי יוצא בשש וביובל, אף עבריה יוצאה בשש וביובל, ומהו לא תצא כצאת העבדים, לא תצא בראשי אברים כעבדים כנעניים. יכול העברי יוצא בראשי אברים, ת"ל העברי או העבריה, מקיש עברי לעבריה, מה העבריה אינה יוצאה בראשי אברים, אף הוא אינו יוצא בראשי אברים (מכילתא):

ח

אם רעה בעיני אדניה. שלא נשאה חן בעיניו לכנסה:

אשר לא יעדה. שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קניתה הוא כסף קדושיה. וכאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד, ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים (קידושין י"ח):

והפדה. יתן לה מקום להפדות ולצאת, שאף הוא מסיע בפדיונה. ומה הוא מקום שנותן לה, שמגרע מפדיונה במספר השנים שעשתה אצלו כאלו היא שכורה אצלו. כיצד, הרי שקנאה במנה ועשתה אצלו שתי שנים, אומרים לו, יודע היית שעתידה לצאת לסוף שש, נמצא שקנית עבודת כל שנה ושנה בששית המנה, ועשתה אצלך שתי שנים, הרי שלישית המנה, טל שני שלישיות המנה ותצא מאצלך:

לעם נכרי לא ימשל למכרה. שאינו רשאי למכרה לאחר לא האדון ולא האב (שם):

בבגדו בה. אם בא לבגד בה, שלא לקים בה מצות יעוד, וכן אביה מאחר שבגד בה ומכרה לזה:

ט

ואם לבנו ייעדנה. האדון. מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעדה אם ירצה אביו, ואינו צריך לקדשה קדושין אחרים, אלא אומר לה הרי את מיעדת לי בכסף שקבל אביך בדמיך:

כמשפט הבנות. שאר כסות ועונה (מכילתא):

י

אם אחרת יקח לו. עליה:

שארה כסותה וענתה לא יגרע. מן האמה שיעד לו כבר:

שארה. מזונות:

כסותה. כמשמעו.

ענתה. תשמיש (כתובות מ"ז):

יא

ואם שלש אלה לא יעשה לה. אם אחת משלש אלה לא יעשה לה. ומה הן השלש, ייעדנה לו, או לבנו, או יגרע מפדיונה ותצא, וזה לא יעדה, לא לו ולא לבנו, והיא לא היה בידה לפדות את עצמה:

ויצאה חנם. רבה לה יציאה לזו יותר ממה שרבה לעבדים, ומה היא היציאה, למדך שתצא בסימנין ותשהה עמו עוד עד שתביא סימנין, ואם הגיעו שש שנים קדם סימנין, כבר למדנו שתצא, שנאֱמר העברי או העבריה ועבדך שש שנים (דברים ט"ו), ומהו האמור כאן ויצאה חנם, שאם קדמו סימנים לשש שנים תצא בהן. או אינו אומר שתצא אלא בבגרות, ת"ל אין כסף לרבות יציאת בגרות. ואם לא נאמרו שניהם הייתי אומר ויצאה חנם זו בגרות, לכך נאמרו שניהם שלא לתן פתחון פה לבעל הדין לחלק (מכילתא):

יב

מכה איש ומת. כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין, ומה שבידי לפרש למה באו כלם, אפרש:

מכה איש ומת. למה נאֱמר, לפי שנאֱמר ואיש כי יכה כל נפש אדם (ויקרא כ"ד), שומע אני הכאה בלא מיתה, תלמוד לומר מכה איש ומת, אינו חיב אלא בהכאה של מיתה. ואם נאֱמר מכה איש ולא נאֱמר ואיש כי יכה, הייתי אומר אינו חיב עד שיכה איש, הכה את האשה ואת הקטן מנין, ת"ל כי יכה כל נפש אדם, אפלו קטן ואפלו אשה. ועוד, אלו נאֱמר מכה איש, שומע אני אפלו קטן שהכה והרג יהא חיב, ת"ל ואיש כי יכה, ולא קטן שהכה. ועוד כי יכה כל נפש אדם אפלו נפלים במשמע, ת"ל מכה איש, אינו חיב עד שיכה בן קימא הראוי להיות איש (מכילתא):

יג

ואשר לא צדה. לא ארב לו ולא נתכון:

צדה. לשון ארב, וכן הוא אומר ואתה צדה את נפשי (שמואל א כ"ד). ולא יתכן לומר צדה לשון הצד ציד (בראשית כ"ז), שצידת חיות אין נופל ה"א בפעל שלה, ושם דבר בה ציד, וזה שם דבר בו צדיה, ופעל שלו צודה, וזה הפעל שלו צד. ואומר אני פתרונו כתרגומו, ודלא כמן לה. ומנחם חברו בחלק צד ציד, ואין אני מודה לו. ואם יש לחברו באחת ממחלקות של צד, נחברנו בחלק על צד תנשאו (ישעיהו ס"ו), צדה אורה (שמואל א כ'), ומלין לצד עלאה ימלל (דניאל ז'), אף כאן אשר לא צדה, לא צדד למצא לו שום צד מיתה. ואף זה יש להרהר עליו, מכל מקום לשון אורב הוא:

והאלהים אנה לידו. זמן לידו, לשון לא תאנה אליך רעה (תהילים צ"א), לא יאנה לצדיק כל און (משלי י"ב), מתאנה הוא לי (מלכים ב ה'), מזדמן למצא לי עלה:

והאלהים אנה לידו. ולמה תצא זאת מלפניו, הוא שאמר דוד כאשר יאמר משל הקדמני מרשעים יצא רשע (שמואל א כ"ד). ומשל הקדמוני היא התורה, שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם. והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע, והאֱלהים אנה לידו. במה הכתוב מדבר, בשני בני אדם, אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד, ולא היו עדים בדבר שיעידו, זה לא נהֱרג, וזה לא גלה, והקב"ה מזמנן לפנדק אחד, זה שהרג במזיד יושב תחת הסלם וזה שהרג שוגג עולה בסלם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו, ועדים מעידים עליו ומחיבים אותו לגלות, נמצא זה שהרג בשוגג גולה, וזה שהרג במזיד נהֱרג (מכות י'):

ושמתי לך מקום. אף במדבר, שינוס שמה, ואי זה מקום קולטו, זה מחנה לויה (מכילתא):

יד

וכי יזד. למה נאֱמר, לפי שנאֱמר מכה איש וגו' שומע אני אפלו גוי, ורופא שהמית ושליח בית דין שהמית במלקות ארבעים, והאב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו, והשוגג, ת"ל וכי יזד, ולא שוגג, על רעהו, ולא על גוי, להרגו בערמה, ולא שליח בית דין והרופא ורודה בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין אין מערימין (מכילתא):

מעם מזבחי. אם היה כהן ורוצה לעבד עבודה תקחנו למות (יומא פ"ה):

טו

ומכה אביו ואמו. לפי שלמדנו על החובל בחברו שהוא בתשלומין ולא במיתה, הצרך לומר על החובל באביו שהוא במיתה, ואינו חיב אלא בהכאה שיש בה חבורה (סנהדרין פ"ה):

אביו ואמו. או זה או זה:

מות יומת. בחנק (מכילתא):

טז

וגנב איש ומכרו. למה נאֱמר, לפי שנאֱמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו (דברים כ"ד), אין לי אלא איש שגנב נפש, אשה או טמטום או אנדרוגינוס שגנבו מנין, ת"ל וגנב איש ומכרו. ולפי שנאֱ' כאן וגנב איש, אין לי אלא גונב איש, גונב אשה מנין, ת"ל גנב נפש, לכך הצרכו שניהם, מה שחסר זה גלה זה (סנהדרין שם):

ונמצא בידו. שראוהו עדים שגנבו ומכרו, ונמצא כבר בידו קדם מכירה (שם):

מות יומת. בחנק. כל מיתה האמורה בתורה סתם חנק היא (והפסיק הענין וכתב וגנב איש בין מכה אביו ואמו למקלל אביו, ונראה לי הינו פלוגתא, דמר סבר מקשינן הכאה לקללה ומר סבר לא מקשינן (שם)):

יז

ומקלל אביו ואמו. למה נאֱמר, לפי שהוא אומר איש איש אשר יקלל את אביו (ויקרא כ'), אין לי אלא איש שקלל את אביו, אשה שקללה את אביה מנין, ת"ל ומקלל אביו ואמו סתם, בין איש ובין אשה, אם כן למה נאֱמר איש אשר יקלל, להוציא את הקטן (מכילתא):

מות יומת. בסקילה. וכל מקום שנאֱמר דמיו בו בסקילה, ובנין אב לכלם באבן ירגמו אתם דמיהם בם (ויקרא כ'), ובמקלל אביו ואמו נאֱמר דמיו בו:

יח

וכי יריבן אנשים. למה נאֱמר, לפי שנאֱמר עין תחת עין, לא למדנו אלא דמי אבריו אבל שבת ורפוי לא למדנו, לכך נאמרה פרשה זו:

ונפל למשכב. כתרגומו ויפל לבוטלן, לחלי שמבטלו ממלאכתו:

יט

על משענתו. על בריו וכחו (מכילתא):

ונקה המכה. וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג, אלא למדך כאן שחובשים אותו עד שנראה אם יתרפא זה. וכן משמעו: כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה, אבל עד שלא יקום זה לא נקה המכה (כתובות ל"ג):

רק שבתו. בטול מלאכתו מחמת החלי. אם קטע ידו או רגלו, רואין בטול מלאכתו מחמת החלי כאלו שומר קשואין, שהרי אף לאחר החלי אינו ראוי למלאכת יד ורגל, והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו, שנ' יד תחת יד רגל תחת רגל:

ורפא ירפא. כתרגומו, ישלם שכר הרופא:

כ

וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בעבד כנעני הכתוב מדבר, או אינו אלא בעברי, ת"ל כי כספו הוא, מה כספו קנוי לו עולמית, אף עבד הקנוי לו עולמית. והרי היה בכלל מכה איש ומת, אלא בא הכתוב והוציאו מן הכלל, להיות נדון בדין יום או יומים, שאם לא מת תחת ידו ושהה מעת לעת פטור (מכילתא):

בשבט. כשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר. או אפלו אין בו כדי להמית, ת"ל בישראל ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו (במדבר ל"ה), והלא דברים קל וחמר: מה ישראל חמור אין חיב עליו אלא אם כן הכהו בדבר שיש בו כדי להמית ועל אבר שהוא כדי למות בהכאה זו, עבד הקל לא כל שכן (מכילתא):

נקם ינקם. מיתת סיף, וכן הוא אומר חרב נקמת נקם ברית (ויקרא כ"ו):

כא

אך אם יום או יומים יעמד לא יקם. אם על יום אחד הוא פטור על יומים לא כל שכן, אלא יום שהוא כיומים, ואיזה, זה מעת לעת (מכילתא):

לא יקם כי כספו הוא. הא אחר שהכהו, אע"פ ששהה מעת לעת קדם שמת, חיב:

כב

וכי ינצו אנשים. זה עם זה, ונתכון להכות את חברו והכה את האשה:

ונגפו. אין נגיפה אלא לשון דחיפה והכאה, כמו פן תגף באבן רגלך (תהילים צ"א), בטרם יתנגפו רגליכם (ירמיהו י"ג) ולאבן נגף (ישעיהו ח'):

ולא יהיה אסון. באשה:

ענוש יענש. לשלם דמי ולדות לבעל. שמין אותה כמה היתה ראויה למכר בשוק להעלות בדמיה בשביל הריונה:

ענש יענש. יגבו ממון ממנו, כמו וענשו אתו מאה כסף (דברים כ"ב):

כאשר ישית עליו וגו'. כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו ענש על כך:

ונתן. המכה דמי ולדות:

בפללים , על פי הדינים (מכילתא):

כג

ואם אסון יהיה. באשה:

ונתתה נפש תחת נפש. רבותינו חולקים בדבר, יש אומרים נפש ממש, ויש אומרים ממון אבל לא נפש ממש, שהמתכון להרג את זה והרג את זה פטור ממיתה, ומשלם ליורשיו דמיו כמו שהיה נמכר בשוק (שם):

כד

עין תחת עין. סמא עין חברו נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו למכר בשוק, וכן כלם. ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ג):

כה

כויה תחת כויה. מכות אש. ועד עכשו דבר בחבלה שיש בה פחת דמים, ועכשיו בשאין בה פחת דמים אלא צער, כגון כואו בשפוד על צפרניו, אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה לטל להיות מצטער כך (בבא קמא פ"ג):

פצע. היא מכה המוציאה דם, שפצע את בשרו, נבר"ורא בלעז. הכל לפי מה שהוא, אם יש בו פחת דמים, נותן נזק, ואם נפל למשכב, נותן שבת ורפוי ובשת וצער. ומקרא זה יתר הוא, ובהחובל דרשוהו רבותינו לחיב על הצער אפלו במקום נזק, שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרים אותו מן הצער, לומר, הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים, יש לו לחתכה בסם, שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו:

חבורה. היא מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא, אלא שמאדים הבשר כנגדו, ולשון חבורה טק"א בלעז, כמו ונמר חברברתיו (ירמיהו י"ג), ותרגומו משקופי, לשון חבטה, בטדו"רא בלעז, וכן שדופות קדים (בראשית מ"א), שקיפן קדום, חבוטות ברוח, וכן על המשקוף, על שם שהדלת נוקש עליו:

כו

את עין עבדו. כנעני, אבל עברי אינו יוצא בשן ועין, כמו שאמרנו לא תצא כצאת העבדים:

תחת עינו. וכן בכ"ד ראשי אברים: אצבעות הידים והרגלים, ושתי אזנים, והחטם, וראש הגויה שהוא גיד האמה. ולמה נאֱמר שן ועין, שאם נאֱמר עין ולא נאֱמר שן, הייתי אומר מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, והרי שן לא נברא עמו. ואם נאֱמר שן ולא נאֱמר עין, הייתי אומר אפלו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאֱמר עין (מכילתא):

כח

וכי יגח שור. אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף, אלא שדבר הכתוב בהוה (בבא קמא נ"ד):

ולא יאכל את בשרו. ממשמע שנאֱמר סקול יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה, אלא מה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו, שאפלו שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה, בהנאה מנין, ת"ל ובעל השור נקי, כאדם האומר לחברו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום, זהו מדרשו (בבא קמא מלכים א). ופשוטו כמשמעו, לפי שנאֱמר במועד וגם בעליו יומת, הצרך לומר בתם ובעל השור נקי:

כט

מתמל שלשם. הרי שלש נגיחות (מכילתא):

והועד בבעליו. לשון התראה בעדים, כמו העד העד בנו האיש (בראשית מ"ג):

והמית איש וגו'. לפי שנאֱמר כי יגח אין לי אלא שהֱמיתו בנגיחה, הֱמיתו בנשיכה, דחיפה, בעיטה, מנין, תלמוד לומר והמית:

וגם בעליו יומת. בידי שמים. יכול בידי אדם, תלמוד לומר מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו (סנהדרין ט"ו):

ל

אם כפר יושת עליו. אם זה אינו תלוי, והרי הוא כמו אם כסף תלוה", לשון אשר, זה משפטו שישיתו עליו בית דין כפר:

ונתן פדין נפשו. דמי נזק דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר דמי מזיק (מכילתא):

לא

או בן יגח. בן שהוא קטן:

או בת. שהיא קטנה. לפי שנאֱמר והמית איש או אשה, יכול אינו חיב אלא על הגדולים, תלמוד לומר או בן יגח וגו', לחיב על הקטנים כגדולים (שם):

לב

אם עבד, או אמה. כנעניים:

שלשים שקלים יתן. גזרת הכתוב הוא, בין שהוא שוה אלף זוז בין שאינו שוה אלא דינר. והשקל משקלו ארבעה זהובים שהם חצי אנקיא למשקל הישר של קולוני"א:

לג

וכי יפתח איש בור. שהיה מכסה וגלהו:

או כי יכרה. למה נאֱמר, אם על הפתיחה חיב על הכריה לא כל שכן, אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חיב (בבא קמא נ"א):

ולא יכסנו. הא אם כסהו פטור. ובחופר ברשות הרבים דבר הכתוב:

שור או חמור. הוא הדין לכל בהמה וחיה, שבכל מקום שנאֱמר שור או חמור אנו למדין אותו שור שור משבת, שנאֱמר למען ינוח שורך וחמרך (שמות כ"ג), מה להלן כל בהמה וחיה כשור, שהרי נאֱמר במקום אחר וכל בהמתך (דברים ה'), אף כאן כל בהמה וחיה כשור, ולא נאֱמר שור וחמור אלא שור ולא אדם, חמור ולא כלים (בבא קמא נ"ג):

לד

בעל הבור. בעל התקלה. אע"פ שאין הבור שלו, שעשאו ברשות הרבים, עשאו הכתוב בעליו להתחיב עליו בנזקיו:

כסף ישיב לבעליו. ישיב לרבות שוה כסף ואפלו סבין (שם ז'):

והמת יהיה לו. לנזק. שמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו (בבא קמא י'):

לה

וכי יגף. ידחף. בין בקרניו, בין בגופו, בין ברגלו, בין שנשכו בשניו, כלן בכלל נגיפה הם, שאין נגיפה אלא לשון מכה:

שור איש. שור של איש:

ומכרו את השור וגו'. בשוים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים, בין שהנבלה שוה הרבה, בין שהיא שוה מעט, כשנוטל זה חצי החי וחצי המת וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה המיתה. למדנו שהתם משלם חצי נזק, שמן השוין אתה למד לשאינן שוין, כי דין התם לשלם חצי נזק, לא פחות ולא יותר. או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים אמר הכתוב יחֱצו את שניהם, אם אמרת כן, פעמים שהמזיק משתכר הרבה, כשהנבלה שוה למכר לנכרים הרבה יותר מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב שיהא המזיק נשכר. או פעמים שהנזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הנזק, ואם אמרת כן, הרי תם חמור ממועד. על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין, ולמדך שהתם משלם חצי נזק, ומן השוין תלמד לשאינן שוין, שהמשתלם חצי נזקו שמין לו את הנבלה, ומה שפחתו דמיו בשביל המיתה, נוטל חצי הפחת והולך. ולמה אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם חציו, ללמד, שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת, אין נזק נוטל אלא הנבלה, ואם אינה מגעת לחצי נזקו יפסיד. או שור שוה מנה, שנגח שור שוה חמש מאות זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחיב התם לחיב את בעליו לשלם מן העליה (בבא קמא ל"ג):

לו

או נודע. או לא היה תם, אלא נודע כי שור נגח הוא, היום ומתמול שלשם הרי שלש נגיחות:

שלם ישלם שור. נזק שלם:

והמת יהיה לו. לנזק. ועליו ישלים המזיק עד שישתלם נזק כל נזקו:

לז

חמשה בקר וגו'. אמר ר' יוחנן בן זכאי חס המקום על כבודן של בריות, שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנשאו על כתפו, משלם חמשה, שה שנושאו על כתפו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו. אמר רבי מאיר בא וראה כמה גדול כחה של מלאכה, שור שבטלו ממלאכתו חמשה, שה שלא בטלו ממלאכתו ארבעה (מכילתא, בבא קמא ע"ט):

תחת השור, תחת השה. שנאן הכתוב, לומר שאין מדת תשלומי ארבעה וחמשה נוהגת אלא בשור ושה בלבד (בבא קמא ס"ז):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.