משאת המלך/שמות/כא
ז[עריכה]
וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים (כא ז)
בתרגום יונתן אלהן בשנין דשמיטתא ובסימניא כו'. וקשה הא אין זה דין שמיטה אלא דין שש שנים ואינו תלוי בשמיטה של עולם, אמנם בספר מגיד מישרים מקשה איפכא מפני מה יוצא העבד בשביעית והרי אי"ז שנת שמיטה, ומיישב שם דה"ז כיוצ"ב דהמהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, ואף כאן העבד מונה שש שנים ועושה לו שמיטה בשביעית ויוצא ע"ש.
וביאור הדברים נראה דהנה אמרו בשבת (ס"ט:) היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה שש ימים ומשמר יום אחד, ולכאורה אין יום זה שקבעו לשבת מובדל משאר הימים, שהרי אותו הספק הוא בכל הימים, אלא שענין יום הנקבע הוא זכר לשבת שלא תשתכח ממנו [ועפרש"י שם ד"ה בקדושתא], אמנם מהמגיד מישרים מבואר דאמנם יום הנקבע דין שבת עליו, והיינו שענין שבת כשלעצמו אין תלוי דוקא ביום השביעי שקבעה תורה, אלא עיקר הדבר הוא לעשות ששת ימי מעשה וביום השביעי לעשות שביתה ויש בזה קיום דין שבת, אלא דהתורה הוסיפה שיקיים דין זה של שבת ביום השביעי שקבעה תורה, אבל מ"מ באופן שנעלם ממנו אימתי שבת, וכבר לא יתכן שיקיים שבת כתיקונו ביום שקבעה תורה, אעפ"כ אינו נפטר מעיקר דין שבת שהוא ששת ימי המעשה ויום אחד למנוחה, ולכן חייב לקבוע לעצמו סדר הזה מעיקר הדין ודין תורה הוא.
וזהו שכתב המגיד מישרים דכיוצ"ב אף יציאת העבד בשביעית הרי הוא ג"כ דין שמיטה, שאף בשמיטה עיקר דין שמיטה הוא כמוש"ב, דהיינו שש שנים של עבודת קרקע ושנה אחת תנוח הקרקע, אלא שהוסיפה התורה עוד וקבעה נמי באלו שנים ינהג מלאכה והשביעית שתשבות הקרקע, אבל בעבד שם מתקיים עיקר הדין שמיטה ע"י מנין עצמו, נמצא דשש השנים שעובד בהם לרבו ובשביעית יוצא חפשי היינו דין שמיטה ממש, אלא שאין תלוי במנין של עולם אלא במנין שלו.
ובזה ניחא לי הא דאיתא בסנהדרין (נ"ח:) דעכו"ם ששבת חייב מיתה ואפי' שבת בשני בשבת, ובמהרש"א שם (בחא"ג) נתן טעם לדבר לפי שהשבת היא ככלה לישראל, ולכך עכו"ם ששבת ה"ה כבא על כלת ישראל, והביא לטעם זה סימוכין מהשמו"ר ע"ש, ולכאורה טעם זה אינו שייך באם שבת בשני בשבת דאין שני בשבת כלה לישראל, אולם למבואר ניחא דאף בישראל חשוב זה כשבת, מאחר דשבת בשני לאחר שעשה מלאכה ששה ימים, אלא שאין מתקיים בזה הדין הנוסף מה שאמרה תורה שינהגו שבת ביום שקבעה לו תורה בדוקא, אבל מ"מ דין שבת הוא, והרי ההולך במדבר אף זה חשיב ליה שבת וכש"נ.
יג[עריכה]
ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (כא יג)
כתב רש"י, אף במדבר שינוס שמה ואיזה מקום קולטו זה מחנה לויה. והנה במדבר היו למחנה לויה ב' ענינים א. מדין שמירת המקדש וזה אף מצוה לדורות, וע"ז אמר הכתוב וסביב למשכן יחנו, ב. כמו שהיו ישראל חונים על דגליהם כן חנית הלוים היה סביב למשכן, וע"ז אמר הכתוב והלוים יחנו סביב למשכן העדות כמוש"ב מרן הגרי"ז בחי' עה"ת (פ' במדבר) ע"ש.
ולכאורה היה נראה שלאחר שנכנסו לארץ ובטל דין חניה דהלוים סביב למקדש, ומעתה מקום חנית הלוים הוא ערי הלוים, ואין מחנה לויה שבמקדש אלא רק מדין שמירת המקדש, א"כ לענין גלות שתלוי לכאורה בדין חניה של הלוים, וכדחזינן דנעתק מקום הקליטה אל ערי הלוים מקום חניתם, ומעתה הדין היה נותן שמחנה לויה שבמקדש שאינו אלא מדין שמירת מקדש אינו קולט.
אולם מהגמ' זבחים (קט"ז:) יראה לא כן, דאיתא התם דבשילה לא היו אלא שני מחנות וכו', ופרש"י דנסתלקה תורת מחנה לויה מלקלוט, ומשמע דרק בשילה לא קלט אבל במקדש מחנה לויה קלט, וצ"ת. [מיהו בודאי אין הדברים אמורים אלא במחנה לויה ולא בעזרה, דאי לא תימא הכי ל"ל לרבות מזבח לקליטה, תיפו"ל שהוא בלא"ה בעזרה ופשוט] .
טז[עריכה]
וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת (כא טז)
במכילתא איתא למה נאמר, לפי שהוא אומר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו (דברים כ"ד), אין לי אלא עדים על הגניבה עדים על המכירה מנין, ת"ל וגונב איש ומכרו ונמצא בידו וגו'. והכוונה בזה דהאי ונמצא הוא בעדים, וכדאיתא במכילתא להלן אין מציאה אלא בעדים, והיינו דאמרו דהכתוב הכא נכפל לאורויי דבעינן עדים גם על המכירה מלבד עדים על הגניבה.
והנה בזית רענן (רמז שכ"ט) כתב דבלא ילפותא זו הו"א שתועיל הודאתו על המכירה, וזה תמוה דהיכן מצינו לחייב מיתה ע"פ הודאתו בלא עדים. גם יש להבין הא דאיתא בספרי עה"כ (דברים י"ז ב') כי ימצא בקרבך וגו' בעדים וכו', זה בנין אב שכל מקום שנאמר ימצא בשנים עדים ובשלושה עדים הכתוב מדבר, ול"ל בנין אב לכך, והרי כבר נאמר ע"פ שנים עדים יקום דבר דעדות היא בשנים.
ונראה דהמכוון בספרי לפי שהרי יש עדים הכשרים לממון ופסולים לנפשות, כגון עדות מיוחדת ועדות שאי אתה יכול להזימה (עמש"כ בחי' להל' רוצח ושמ"נ), וא"כ סלקא דעתא דהיכן דאמרה תורה כי ימצא היינו לאו דוקא בעדים הנצרכים לנפשות, דאדרבה לישנא דכי ימצא משמע שהריגתו לא ע"פ עדים אלא ע"פ שנודע הדבר לבי"ד, והרי ברור דעדים הכשרים לממונות די בזה שיחשב שבי"ד יודעים הדבר והיטב קרינן ביה כי ימצא, לכן הוצרכנו לבנין אב דגם היכא דכתיב כי ימצא היינו העדים האמורים בנפשות.
וזהו גם הביאור במכילתא, דבודאי צריך עדים על המכירה והודאה לא מהני. אלא הו"א דסגי בעצם הידיעה לב"ד גם ע"י עדים הכשרים לממונות בלבד, לכך נאמר הכא ונמצא על המכירה, דגם על המכירה בעינן עדים הכשרים לנפשות, והאי ונמצא הוא בעדי נפשות וכדילפינן בבנין אב הנ"ל.
יט[עריכה]
אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה (כא יט)
ופרש"י וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג, אלא למדך כאן שחובשים אותו עד שנראה אם יתרפא זה כו'. הנה הב"י (שלהי סי' רס"ג) הביא דברי ר' שרירא גאון וכן הוא ברמ"א (סי' של"ט ס"ד), דמשום שאין דנין בשבת לכך גם אין תופסין בשבת במקום שיש חשש שיברח ע"ש. ונראה מבואר מכאן דחבישה זו אינה רק אמצעי שלא יברח, אלא דינא הוא וחובתו שיהיה חבוש, ומאחר שאין דנין בשבת לכך אף זה אין דנין חיוב חבישה, דאת"ל לא כן אלא דחבישה זו היא רק אמצעי שלא יברח, א"כ אין זה דין שפוסקין עליו כך שנאמר ע"ז אין דנין בשבת.
ועיין בת' ריב"ש (סי' רל"ו) שאין לשחרר החבוש ע"י ערבים לפי שיברח, והוסיף עוד טעם דאין ראוי לו שיטייל כשבי"ד מעיינים בדינו. והביא מש"כ המכילתא כאן על הכתוב ונקה המכה, שומע אני יתן ערבים ויטייל בשוק, ת"ל אם יקום והתהלך בחוץ, מגיד שחובשין אותו עד שמתרפא, והנה בודאי הכוונה היא לערבים שעי"ז בטוחים אנו שלא יברח, דאל"כ קרא ל"ל והרי אין זה ערבים אם לא ישמר עי"ז, ומ"מ נתמעט שלא יתן ערבים, והוא כסברת הריב"ש דאין ראוי לו שיטייל כשבי"ד מעיינים בדינו. ומבואר מכך נמי דאין החבישה כאמצעי שלא יברח, אלא דינא הוא שיהא חבוש.
אמנם יעויין בפרש"י סנהדרין (ע"ח:) דפי' דענין החבישה כדי שלא יברח וכ"כ ביד רמה שם, וזה לא כמו שנתבאר, וצ"ע.
כב[עריכה]
וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש (כא כב)
התוס' בכתובות (ל"א.) הקשו אי נימא דמיתה לזה ותשלומין לזה לא פטרה מיתה לממון, שאין דין קלב"מ אלא כשחיוב המיתה והתשלומין הן לאחד, והרי פטורא דקלב"מ נפקא לן מהכא מלא יהיה אסון, והכא הרי המיתה היא לאשה ואילו התשלומין הם לבעל, וא"כ מוכח דלא בעינן בפטורא דקלב"מ מיתה ותשלומין לאחד בדוקא ע"ש.
ויש לעיין בקושיתם דהנה בכל רוצח דחשיב מיתה לחבירו, ולכאורה יש כאן גם חיוב מיתה לשמים, דלא גרע ממאבד עצמו לדעת דחשיב נמי שופך דמים וע"כ היינו לשמים, וא"כ קשה למה חשוב רוצח מיתה לזה והרי רציחתו היא גם לשמים, ומ"ש ממחלל שבת דחייב מיתה לשמים ופוטר לממון שבהדי מיתה וכמו"כ אף ההורג חבירו, והגם שרוצח אף חייב מיתה לחבירו [והוא ענין שגואל הדם הורגו, וכפי' התרגום יונתן (במדבר ל"ה י"ב) תבע דמא כלומר שהוא חייב לו את נפשו], אבל מ"מ אכתי לא פקע מיניה החיוב לשמים, וצ"ל דמ"מ כל שיש בחיוב זה חיוב לחבירו, אזי שדינן לכל החיוב מיתה על מה שהרג לחבירו וכל חיובו הוא לזה, ולכן חשיב מיתה לזה וכו'.
אולם לפי"ז כבר היה מקום לדון בנתכוין להרוג את זה והרג את זה, הנה לכאורה בזה לא יחשב חיוב לחבירו שהרי לא נתכוין לו כלל, וכל מה שאתה יכול לחייבו הוא משום שכיון להרוג נפש מישראל ועלה בידו להרוג אדם מישראל, נמצא דאין כאן אלא חיוב לשמים שאיבד נפש מישראל.
ואם כנים דברינו הרי היה ניחא קושית התוס', שהרי פרשה זו איירי בנתכוין להרוג את זה והרג את זה כמבואר בגמ' ובפרש"י כאן, לכן לפי"מ שביארנו בכאן חיוב המיתה הוא לשמים ולכן פוטר, ולא חשוב מיתה לזה ותשלומין לזה למתבאר שבכאן חיוב המיתה הוא לשמים בלבד, אמנם התוס' שלא כתבו כן ע"כ דס"ל דאף הכא חשוב מיתה לזה, ומשום דלאחר שהרגו לזה החיוב הוא עבור הריגתו וה"ז חיוב לחבירו, וכמו"כ בודאי יהיה כאן דין גואל הדם אע"פ שהוא היה אנוס לענין להרוג את זה. [וע"ע מש"כ בפ' אמור (כ"ד י"ז)].
ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה (כא כב)
כתב רעק"א בחי' לחולין (י"א:) דה"ט דאזלינן בתר רוב בממון ולא חיישינן דילמא לאו אביו הוא, לפי שכבר נפסק הדין מקודם והוחזק שהוא אביו ע"ש. וקשה לדבריו דאכתי מה מהני טעם זה לדמי ולדות שחייבין לבעל האשה, ומפני מה לא נפטר בטענת דילמא הבעל אינם אביהם של הולדות, וביותר דאף יתכן שלגמרי הוא פטור, דאי לא אזלינן בתר רוב דילמא נתעברה מעכו"ם ועבד, וכאן הרי עדיין לא הוחזקו בולדותיו לשום דבר, דהא אכתי לא נולדו ולא נהגו בהם הנהגת אב, וצ"ע.
כה[עריכה]
כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה (כא כה)
וברש"י מקרא זה יתר הוא, ובהחובל דרשוהו רבותינו לחייב על הצער אפילו במקום נזק, שאע"פ שנותן לו דמי ידו אין פוטרין אותו מן הצער, לומר הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו, ע"כ. וכן פרש"י בב"ק (ד':) אומדין כמה אדם העומד ידו ליקצץ ע"י חרב, רוצה ליתן כדי שיתקצץ לו ע"י סם דלית ליה צער כולי האי, עכ"ל, ומבואר דלעולם אין משלם את כל הצער, שהרי אף בסם יש לו קצת צער וכמוש"כ רש"י שאינו מצטער כל כך, וכן בב"ק כתב דלית ליה צער כולי האי, ומ"מ אין משלם לו אלא ההפרש בין סם לסייף ותו לא, וכ"כ הרמב"ם (בהל' חו"מ פ"ב ה"י), ואומדין כמה יש בין זה לזה ומשלם המזיק, היינו נמי בין הצער של סם לצער של סייף, וזה כפי המבואר ברש"י שאין משלם כל מה שצערו אלא ההפרש בין סם לסייף, וקשה דא"כ אכתי לקתה מידת הדין שהרי לא שילם לו כל צערו ומה מקום לשומא זו.
והנה בב"ק (פ"ה.) אמרו צער במקום נזק היכי שיימינן כו', ופרש"י היכי שיימינן את הצער, הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל, עכ"ל. וצע"ג פירושו דה"ז כבר למדנו מפצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק, ולא שאלו בגמ' עתה אלא איך נשום צער זה, ושקלו וטרו בגמ' איך למצוא זו השומא, ומהו זה שפרש"י בשאלה דהיכא שיימינן הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל, דזהו טענה וסברא לפוטרו מליתן צער במקום נזק, כל דלא ילפינן לחייבו מקרא דפצע תחת פצע, אבל לאחר דילפינן דחייב ליתן מה מקום לטענה זו, ולא שאלו בגמ' אלא האיך שיימינן זה הצער שבמקום נזק, וצע"ג.
עוד קשה מה שאמרו בגמ' דאומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו הקטועה, ופרש"י ומחוברת בגידין צמותין, ואינה ראויה לו למלאכה, וקשה דלקתה מידת הדין בשומא זו, דבודאי צער גדול יותר איכא בקציצת ידו הבריאה, מאילו קוצץ רק הגידין שצמותה ידו בהן, וא"כ נמצא דבמה שמשלם לו צער זה של לקטוע ידו הצמותה, עדיין לא שילם לו כל הצער המגיע לו.
ונראה דהנה לולי קרא דפצע תחת פצע דדרשינן ליתן צער במקום נזק, אז היה משלם לו הנזק בלבד ובזה היה נכלל גם הצער, דהיינו שהיה נפטר בזה מתשלומי צער, והנה יש מקום לומר דלעולם אף לאחר הכתוב הדין נותן דאה"נ שאין משלם צער במקום נזק, ולא בא הכתוב לומר אלא דהצער שהוסיף לו על הצער שמוכרח להיות מכח הנזק אותו הצער ישלם, אבל הצער שמוכרח מהנזק עדיין ישאר הסברא דאין לשלמו ושהוא כלול בתשלומי הנזק, וגם הדין נותן כן לחלק כמוש"כ, דבשלמא הצער הנוסף ושאין מוכרח מהנזק, הרי אין ענינו נזק, והרי זה כאילו הוסיף לצערו נוסף להכאתו דבודאי ישלם צער זה, ואף שעשה זאת בחדא מחתא מ"מ הרי אינו מכלל הנזק, אבל הצער המוכרח מהנזק הוא בלבד חשוב צער במקום נזק, ושפיר י"ל דעל אותו הצער לא שמענו מקרא דישלם לו.
ונראה דאכן כן הוא כמוש"כ, ומה דבעינן קרא הוא רק לצער הנוסף על המוכרח מהנזק, דאלמלא קרא היה פטור אף מהצער הנוסף על הנזק היינו הצער שאין הנזק מכריחו, והטעם דהוי ס"ד דלא ישלם אף צער זה אע"פ שאין ענינו לכאורה לנזק, מ"מ הו"א כמוש"כ רש"י הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, ור"ל דאע"פ שחתכה בדבר שהגביר הצער, מ"מ יפטר לפי דיש לו לחתכה בכל מה שירצה, ולהא אהני קרא דפצע תחת פצע להפקיע מטענת פטור זו דיכול לחתכה בכל מה שירצה, אלא יתחייב לשלם לו צער זה שהוסיף לו במה שחתכה בדבר שהגדיל הצער, אבל עצם הצער שמוכרח להיות מחמת נזקו, זהו אף לאחר קרא הוא פטור וכנ"ל, ולכן א"צ לשלם לו אלא בין צער זה שמוכרח מהנזק לצער זה שהוסיף לו על זה, אבל הצער המוכרח מהנזק אין משלם שהלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל.
וזו היא בעית הגמ' צער במקום נזק היכי שיימינן, היינו איך נמצא לשער הפרש זה בין צער המוכרח מהנזק להצער שהוסיף לו על הנזק, ולפי שצער המוכרח מהנזק אין לו לשלם, וזהו דפרש"י הא גופא היכי שיימינן את הצער הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל, כלומר דפירש ונתן טעם לכך שאין חייב לשלם לו הצער המוכרח מהנזק דלכך הקשו היכי שיימינן וכו', ואין זה אותו הטעם שכתב רש"י בפ' עה"ת הואיל וקנה ידו יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, דשם פי' דאלמלא הכתוב פצע תחת פצע היה נפטר אף מהצער שהוסיף לו במה שחתכה במה שירצה ולא דקדק לקוצצה בדבר הקל, אבל כאן פרש"י הטעם שאין משלם לו על הצער המוכרח מהנזק, וזה לפי שהלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל ומדוקדק היטב ל' רש"י.
והשיבו בגמ' תחילה דאומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע ידו הקטועה, וזהו אכן שומא מדוקדקת, שהרי הצער המוכרח מהנזק הוא לקטוע ידו עד שתהא צמותה בגידין ששוב אינה ראויה למלאכה ויש כאן כבר כל הנזק, אבל מה שממשיך לקטוע גם הגידין הרי צער זה אינו כרוך בנזק כלל, שאין כנגד צער זה נזק נוסף כלל, ולפיכך רק צער זה הוא חייב לשלם לו, ולכן שיימינן כמה אדם רוצה ליתן לקטוע ידו הקטועה, ואין כאן ליקוי מידת הדין, דאדרבה שומא זו היא המדוקדקת ביותר.
ולבסוף מסיק הגמ' אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות בין סייף לסם, שאמנם בסם הוא ג"כ מצטער, אבל אין מצטער כ"כ כמו בסייף, ולכן הצער שמוכרח מצד הקטיעה בסם אין חייב לשלם לו, אבל מה שהוסיף לו צער במה שחתכה בסייף זאת ישלם לו, וזו היא השומא המדוקדקת לצער במקום נזק. [ומש"כ רש"י בסוגיא זו שבסם אין לו צער כלל, כבר עמדו בזה שזהו סותר לפי' בב"ק ד: הנ"ל וכן לפי' עה"ת כאן].
ובכתובות (ל"ט.) גבי צער באונס אמרו צער דמאי, אמר אבוה דשמואל צער שחבטה ע"ג קרקע כו', אר"נ ארב"א צער של פיסוק רגלים, ובתוס' שם הקשו דמאי קא מיבעיא ליה וכי לא ידע הש"ס שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה כו', ויש לישב שהרי האונס משלם פגם שהוא נזק, ולמבואר הלא הצער המוכרח מהנזק אין לו לשלם אלא הצער הנוסף על המוכרח, ולכן הצער שיש לבתולה בביאה ראשונה ה"ז צער המוכרח מהנזק ואותו הצער אין לו לשלם, ולכן שאל הש"ס צער דמאי, ולזה טרחו למצוא צער שאין מוכרח מהנזק והוא צער חבטה ע"ג קרקע וכן צער פיסוק רגלים, ושוב ראיתי שבס' ב"י שם כתב כדברינו, ע"ש.
כט[עריכה]
ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש וגו' (כא כט)
הנה להלן בשור שהזיק שור נאמר (כ"א ל"ו) או נודע כי שור נגח הוא, ויש לדקדק קצת למה בשור שהזיק אמר או נודע, ואילו בשור שהמית לא אמר הכתוב כן או נודע.
והנה כתב הרמב"ם (בפ"י מנז"מ הל"ב) והמועד חייב בכופר ובלבד שיהיה מועד להרוג, וכן בהל"ג כתב ה"ז מועד להריגה ובעליו משלמין את הכופר, ומבואר דשניא דין מועד של כופר ממועד של ניזקין, דאילו בניזקין בהזיק ג' בהמות וברביעית המית שור, ג"כ הוי מועד ואע"פ שלא איתחזק בהריגה, ואילו לגבי מועד לענין כופר צריך שיהא מועד להריגה בדוקא, ולא סגי במה שהזיק ג' בני אדם, וזה הרי מבואר משאלת הגמ' בב"ק (מ"א.) וכי מאחר דתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה, והרי דלא סגי להיותו מועד במה שהזיק ג' בנ"א, דא"כ היה משכחת לה כשהזיק ג' בני אדם ופשוט הוא, ועיין כ"מ (שם בה"ג) שכפיה"נ לזה כיון בישובו, ע"ש.
ונראה דגם ביסודם חלוקין הן האי מועד לכופר ממועד של ניזקין, דהתם בנזיקין המועד ענינו שעי"ז נודע הרגלו ששור נגח הוא, ולכן כל שנגח ג' פעמים לא חילקנו אם הנגיחות גרמו להיזק או להריגה, דמאחר דמ"מ נגח ג"פ הרי נודע הרגלו שהוא מועד לנגיחות, משא"כ לענין כופר דרק ע"י הריגה נעשה מועד וכנ"ל, א"כ ע"כ הוא גזה"כ שלא חייבה תורה כופר אלא לאחר שהמית ג"פ, שהרי לענין רגילות השור ליגח, הרי נתבאר דאין בזה חילוק בין נגיחה המביאה לידי נזק לנגיחה המביאה לידי מיתה. ולכן מדויק ומיושב דלענין מועד של ניזקין אמר הכתוב או נודע לפי דאכן עתה הוא דנודע שהוא שור נגח, משא"כ במועד להריגה אין די ואין תלוי בנודע שהוא נגח, אלא הכל תליא באם המית ג"פ אדם, וזהו שאמר הכתוב אם שור נגח הוא וגו', כלומר שכבר נגח והמית כיוצ"ב ג"פ אז ה"ה מועד לכופר.
ולהדיא הוא כן בחי' הראב"ד ב"ק והובא ברשב"א (מ"ד.) דבשן ורגל נמי לא מתחייב כופר אלא לאחר שהרג ג"פ ע"ש, והרי לכאורה לענין הרגל הריגתו בשן ורגל אין חילוק בין פעם האחת לפעם השלישית, דשן ורגל ה"ה מועד מתחילתו, ובניזקין הרי חייבין נזק שלם מיד בפעם ראשונה, וא"כ מפני מה לענין כופר צריך שישלשו בהריגה ג"פ, אלא מבואר להדיא כמש"כ דגזה"כ הוא לענין כופר שצריך שיהא מועד להריגה ג"פ, ואף שא"צ להעדאה זו להרגלו ולהיותו ידוע כשור נגח.
וכן היא שי' הראב"ד (בפ"ו מנז"מ הל"ה) בשור האיצטדין שפטור ממיתה, מ"מ ס"ל להראב"ד דלאחר ג"פ משלם את הכופר ע"ש, ואף כאן יש להעיר כנ"ל בשן ורגל, דהרי לענין הריגתו באופן כזה שיגיחוהו וילמדוהו ליגח הוא כבר מועד מתחילתו, ואין בזה הפרש בין פעם ראשונה לרביעית. אע"כ כמש"כ דלענין מועד לכופר אי"ז תלוי בהרגלו, אלא כל שהמית ג"פ ה"ה משלם כופר [וע"ע מה שהרחבנו בענין זה במשאת המלך ריש ב"ק].
לז[עריכה]
כי יגנב איש שור או שה וגו' (כא לז)
כתב הרמב"ם בספהמ"צ (עשה רל"ט) היא שציונו להורות בדין הגנב, שנקנוס אותו בדין תשלומי כפל או תשלומי דו"ה או נהרגהו אם בא במחתרת או נמכרהו, והנה אע"פ שהאזהרה לגניבה מנה במנין הלאוין ל"ת רמ"ד, מ"מ גם מנה למצוה בפנ"ע על בי"ד לדון דין הגנב במה שיענש.
אמנם יש להבין דאכן מפני מה ימנה לדון עונשי אזהרת לא תגנבו, דבשלמא אם היה דין הכפל ודו"ה דין בפנ"ע שאין תלוי באזהרת לא תגנובו, שפיר יש למנות זה למצוה בפ"ע, וכיוצ"ב דנמנה למצוה קנס של אונס והדומה ומשום שאין שם אזהרה כלל, אבל הרי להדיא כתב הרמב"ם בספהמ"צ (שם) שהעובר על לאו זה ענשו לשלם כפל, והביא הספרא שדרשו חיים שנים ישלם, עונש שמענו אזהרה מניין ת"ל לא תגנבו, הרי להדיא שעונש הכפל הוא עונש על אזהרת הגניבה, והרי בעלמא אין מונין לכל איסור ואיסור העונש כמצוה בפנ"ע.
הן אמת דמנה הרמב"ם מצוה להלקות המחוייב מלקות, וכמו"כ מנה לדון בד' מיתות בי"ד למצות בפנ"ע, ואע"פ שהמלקות והמיתות כולם עונשים לאזהרות שנאמרו, התם שאני שלא מנה דין המלקות כעונש לאזהרה מסויימת, אלא בכללות לדון דין המלקות כשנצרך וכן דין המיתות, וא"כ הא תינח באם היה מונה מצות כפל למצוה בפנ"ע, ומכירתו לע"ע למצוה בפנ"ע, ולדונו בבא במחתרת כמצוה בפנ"ע ניחא, אבל כיון שמנה לכל שלשת העונשים האלו למצוה אחת, א"כ נמצא שעיקר המצוה היא לדון הגנב, וזו הרי לכאורה שייך כבר לאזהרת לא תגנובו שכבר מנאה, והדבר צריך לי תלמוד.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א