משאת המלך/ויקרא/טז
ב[עריכה]
ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' בזאת יבא אהרן אל הקדש (טז ב)
איתא בויק"ר (פכ"א ו') ואל יבא וגו', אר"י בר"ס צער גדול היה למשה לדבר זה, אמר אוי לי שמא נדחף אהרן וכו', אמר הקב"ה למשה לא כשם שאתה סבור כו', אלא בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס, רק שיכנס כסדר הזה, ע"כ.
ויל"ע במאי דתלי היתר ביאתו בכל שעה אל הקודש באם יכנס כסדר הזה, האם תחילת הדין הוא הביאה אל הקדש, אלא שלא הותר ביאה ריקנית ולכן צריך ליכנס כסדר הזה, אבל עכ"פ עיקר מה שמתקיים כאן היינו ביאה אל הקודש, או דילמא תחילת הדין הוא לעשות עבודה זו שנאמרה כאן, ויכול אהרן בכל עת לעשות עבודה זו, וע"י כך הרי הוא כבר מוכרח גם להכנס אל הקדש לעשות עבודה זו.
ונראה דזה מבואר מהא דאיתא בתו"כ דאמרו אל יבא בכל עת זה יוה"כ, אל הקדש, לרבות שאר ימות השנה, אר"א ודין הוא ומה על יום שנצטוה לבא נצטוה שלא לבא, על יום שלא נצטוה לבא אינו דין שיצטוה שלא לבא, ישראל יוכיחו שנצטוו לבא ברגלים ונצטוו לבא שלא ריקנים, אבל בשאר ימות השנה שלא נצטוו לבא לא נצטוו לבא שלא ריקנים, אף כאן על יום שנצטוה נצטוה, ת"ל אל הקדש לרבות שאר ימות השנה, ע"כ. ומבואר מזה שעבודתו זו בביאתו אל הקודש הוא מענין שלא לבא ריקן, וכיוצ"ב שנצטוו ישראל בעולת ראיה ברגל לפי שנאסרו בביאה ריקנית, וזהו כהצד שנתבאר שתחילת הדין כאן הוא דין ביאה אל הקודש, ומשום כך נתחייב בעבודה זו כדי שלא תהא ביאה ריקנית.
ונפקא מינה בזה נראה דאם יכנס אל הקדש בדרך משופש או שלא כדרך ביאה, אז אין מקום לעבודה זו, דמאחר דכל דין עבודה זו הוא משום שנתקיים כאן ביאה אל הקודש, והרי שלא כדרך ביאה לית הכא ביאה אל הקדש. [וזה נראה פשוט דאף ביאה זו צריך שתהא דרך ביאה, וכמו דאיתא במנחות (כ"ז:) לענין איסורא דביאה ריקנית דדוקא בדרך ביאה ע"ש ובתוס', ה"נ לקיים ביאה זהו ג"כ בעינן דרך ביאה דוקא]. וביותר מזה ראיתי לגבו"א יומא (נ"ג.) שכתב דאם יכנס שלא כדרך ביאה ויקטיר, ה"ז הקטרה פסולה וחייב מיתה, דכמו שחייב במיתה בקטורת חסרה, ה"נ בכל הקטרה פסולה חייב מיתה, וזו הקטרה פסולה היא לפי דתלתה תורה הקטרתו באם יכנס כדרך ביאה, ע"ש, הא קמן דלא מתקיים ביאה אל הקדש בשלא כדרך ביאה וכש"נ.
ובזה מיושבת קושית המנ"ח (מצוה קפ"ד) שהעיר על הא דאמרו ביומא (שם) בהקטיר קטורת חסרה דחייב מיתה, והקשו דתיפוק ליה שחייב מיתה משום דעייל ביאה ריקנית, ומשני כגון דשגג בביאה, או דעייל שלימה וחסירה, והקשה המנ"ח מפני מה לא תירצו כגון דעייל דרך משופש דלא מתחייב אז משום ביאה ריקנית אלא משום קטורת חסירה, ע"ש.
ולמבואר מיושב היטב דבכה"ג אף לא יתחייב משום קטורת חסירה, דאימתי מתחייב משום קטורת חסירה כשיש לו דין הקטרת קטורת ושינה בה והביאה חסירה אז חייב מיתה, אבל באופן דליתא לדין קטורת כלל, מסתברא מילתא דליתא לחיוב מיתה בקטרת חסירה שהרי אין כאן דין עבודה והקטרה כלל, הלכך כל שבא שלא דרך ביאה שנתבאר שאין ביאה זו מחייבתו קטורת, א"כ אין לחייבו אף משום קטורת חסירה, הלכך לא מצי הגמ' לשנויי דעייל שלא כדרך ביאה שפטור ממיתה על ביאה ריקנית ומתחייב משום קטורת חסירה, דאז אף משום קטורת חסירה לא יתחייב באופן ביאה כזה כמוש"נ.
[א"ה, ויישובו זה זהו שלא כגבו"א, דהגבו"א הנ"ל אתא נמי ליישב קושיית המנ"ח, ויישב דשלא כדרך ביאה זהו יחייבו מיתה אפי' בקטרת שלמה, משום דזהו גופא פסולה במה שהקטירה בשלא כדרך ביאה, הא קמן דמתחייב על קטרת פסולה הגם דנכנס שלא כדרך ודלא כמש"כ הגהמ"ח זצ"ל, וע"כ דס"ל לגבו"א חדא מתרתי, או דגם שלא כדרך ביאה איכא לתורת עבודה זו ודלא כמו שיסד הגהמ"ח זצ"ל לעיל, או דס"ל דגם כשליכא לתורת העבודה הזו מ"מ חייב מיתה על קטורת פסולה, וצ"ת].
ה[עריכה]
ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת (טז ה)
תנן ביומא (ס"ב.) שני שעירי יוה"כ מצותן שיהיו שניהם שוין במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד. ויל"ע ל"ל למיתני שוים בקומה, דלכאורה לאחר שאמרו שצריכין שיהיו שוים במראה שהוא מראה כל הגוף כדפרש"י לבנים או שחורים וכו', א"כ מכלל מראה הגוף צריכים להיות שוין אף בקומה, וע"כ מבואר דאינו כן דאין הקומה מכלל המראה [ועתוי"ט ורש"ש], ולכן תנא נמי שוין בקומה.
ולכאורה יש להביא ראיה דאין הקומה מכלל המראה, מהנאמר (שמואל א' ט"ז ז') אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו, הרי דהכתוב חילקן לשנים למראה וקומה. אמנם נראה פשוט דשאני התם דאיירי לענין מלוכה, ובמלך מצאנו שיש מעלה בב' ענינים אלו במראה ובקומה, במראה כדפרש"י יומא (ע"ג:) דדרכו ושבחו להיות נאה שנאמר מלך ביופיו תחזינה עיניך, וכן בקומה שנאמר (שם י' כ"ג) ויגבה מכל העם משכמו ומעלה, דבודאי באם לא היה הגובה ממעלת המלך לא היה משבחו בכך, אבל בעלמא שלא בענין מלוכה ליכא ראיה דקומה אינה בכלל מראה. [א"ה, ובלא"ה ליכא ראיה מהתם לענין אם קומה מכלל מראה הגוף, דהתם לא מיירי אלא במראה הפנים בלבד (עפרש"י שם) ולכך אין הקומה מכלל המראה, משא"כ בב' השעירין המראה הוא מראה כל הגוף וכדפרש"י הובא לעיל].
ובעיקר הדין שמצות ב' השעירים להיות שוים, נראה דעיקר יסוד הדין שצריכין הם להיות שוים במעלתן, וכלומר דהידור הנמצא באחד מן השעירים יהיה זה ההידור גם בשעיר השני, ושלא יהדר באחד מהם יותר ממשנהו, והיינו דנמנו כאן מעלות שהן הידור בקרבן מראה וקומה ודמים, אבל אין דינם להיות שוים כדי שיהיו דומין זה לזה, ואין זה על דרך שאמרו (סנהדרין ע"א.) בבן סורר ומורה שצריכין להיות אביו ואמו שוין, וכמבואר למעיין דהתם באמת הוא ענין של דמיון זה לזו, אבל כאן א"צ שיהיו דומין אלא שלא יהיה לאחד מהן מעלה במראה על פני השני, ולא מעלה בקומה ודמים על פני השני, וזהו ענין שוין בדמים. [ומה שיש דין שוים בציפורי מצורע אין סתירה לדברינו, ודו"ק].
ובירושלמי (פ"ו ה"א) בעי משובח בגופו משובח במראיו מי קודם וכו', ולכאורה זו בעיא בעלמא בקרבנות בהידור איזה מהן קודם ומפני מה בעי לה הכא אמתני' דב' שעירין דל"ש להכא כלל, אמנם למבואר מובן היטב כיון דעיקר הדין שוים היינו שיהיו שוים במעלתן, לכן בעי איזו מעלה עדיפא, וכגון אם לפנינו ב' שעירים ששוים בגופן וב' שעירים ששוים במראה איזה זוג קודם, והוא לפי שעיקר הדין שויותם הוא שיהיו שוים במעלתן וכש"נ. [ועיין ביותר אריכות מש"כ בזה בחי' על סדר הרמב"ם סי' שמ"ה].
י[עריכה]
והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי (טז י)
הרמב"ם (בפ"ה מהל' עבודת יוה"כ הלי"ח) פסל טריפה לשעיר המשתלח שנאמר יעמד חי, ויל"ע אי הוי פסול טריפה זה כבשאר קרבנות, או כל שם פסולו משום דבעי יעמד חי וטריפה כיון שאינו חי אין זה יעמד חי.
ונפק"מ בדבר ע"פ מש"כ הרמב"ם (בפ"י מהל' שחיטה הלי"ג) ז"ל, וכל אלו שמנו ואמרו שהן טרפה, אע"פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך. ויל"ע אם כונתו באין לך אלא מה שמנו חכמים לומר שאע"פ דנקטינן שתחיה מ"מ נאסרה כבר משום טריפה, או שמא כונתו דנקטינן להוראתן שתמות, ואם נימא כהצד דהגם שתחיה מ"מ נאסרה כבר משום טריפה, לפי"ז בשעיר המשתלח אם נימא שכל פסולו רק משום יעמד חי, א"כ בטריפות שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שיחיו אזי יוכשרו אלו בשעיר המשתלח.
שו"ר ברע"א (דו"ח תניינא, הובא בס' הליקוטים מהד' פרנקל שם) שכתב ביותרת לשי' הרשב"א דטריפה כזו חיה, דאע"פ שלענין טרפות ה"ז באיסור טריפה, מ"מ בשעיר המשתלח אין בזה חסרון משום יעמד חי, וזה עולה כמוש"כ דאין פסול טריפה בשעיר המשתלח כבשאר קרבנות, אלא משום יעמד חי בלבד.
יא[עריכה]
וכפר בעדו ובעד ביתו (טז יא)
כתב המנ"ח (מצוה שס"ד) דמהני שליח להתודות על חטאו כשעושה תשובה, וראיה לכך מוידוי כה"ג ביוה"כ שמתודה על אחיו הכהנים, ע"ש. [והנה ממה שמתודה עבור ביתו אין מוכח כ"כ, די"ל בזה אשתו כגופו וכמוש"כ המאירי יומא (מ"ג:) וצ"ע.] והדבר נראה תמוה דמה שייך ענין וידוי שהוא ענין תשובה לשליחות, וה"ז דבר שבגוף ובדעתו תלי הדבר ואיך שייך ע"ז שליחות. [וע"ע לענין שליחות לביטול חמץ ואכ"מ].
והנה ביומא (מ"א:) תנן בא לו אצל פרו שניה וסומך שתי ידיו עליו ומתודה, וכך היה אומר וכו' אני וביתי ובני אהרן וכו', היינו דבוידוי קמא היה אומר רק אני וביתי ובוידוי בתרא מוסיף אף בני אהרן, ובתו"י שם (נדפס מ"ג:) הקשה מפני מה צריך לכלול בוידוי שני גם את אני וביתי, והלא כבר נתודה עליו ועל ביתו בודוי קמא.
אמנם נראה דהנה בדין וידוי על הקרבן כתב הרמב"ם (בשלהי פ"ג ממעה"ק) כיצד מתודה וכו' ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי, ולכאורה אין בדבריו אלו משום וידוי וחזרה בתשובה, אלא סיפור דברים הוא שמספר ואומר שחזר כבר בתשובה, ונראה דאכן דין וידוי זה הוא מגדר אחר, שכך הוא ענינו לפרט ענין הקרבן ולספר על מה בא הקרבן, וזהו שאומר עשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה וזו כפרתי, וכן יראה ממש"כ הרמב"ם (שם) ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח, ותמוה מאי שייטא של דברי שבח לוידוי שאר הקרבנות שענינו תשובה, אולם למבואר דגם ענין הוידוי על הקרבן הוא לפרט ענין הקרבן ולא משום וידוי ותשובה, א"כ כמו שבחטאת מפרט ענינו שהוא בא לשם חטא פלוני, כך כיוצ"ב בשלמים ע"י שאומר עליו דברי שבח הרי הוא כמפרט על מה הוא בא זה השלמים.
וכמו"כ יראה ממה שבעולה מתודה על עון עשה, אע"פ שנתבאר בגמ' בזבחים (ז':) שעולה דורון הוא לאחר ריצוי החטאת, וא"כ מאי שייך להתודות על העולה עון העשה והרי אין היא כפרה עליו אלא דורון, אולם למבואר מובן דהגם דכבר נתכפר לו עון העשה, מ"מ מפרט הוא את הענין שבא הקרבן, והוא אמנם בא כדורון לאחר ריצוי עון העשה. ושמעתי שאף מרן הרי"ז אמר כדברינו.
ומהשתא ניחא כבר נמי מה שמתודה עבור אחיו הכהנים, ותמהנו דודוי ענין תשובה הוא ומה שייך בזה שליחות, דלמבואר האי ודוי על הקרבן אין ענינו מגדרי תשובה, אלא פירוט תועלת ותכלית הקרבן, וכיון שמכפר הקרבן אף על אחיו הכהנים, הרי יש לו לפרט אף זאת בוידויו, אבל בעלמא בוידוי כשעושה תשובה בודאי ל"ש שליחות בדבר ודלא כמנ"ח.
והנה דין ודוי של כל הקרבנות זהו בשעת סמיכה כמוש"נ ברמב"ם (שם), לפי"ז בודוי ראשון בפרו של כה"ג אע"פ דתנן נמי (ל"ו:) שסומך, מ"מ הרי אין זה דין סמיכה, שהרי בעינן תיכף לסמיכה שחיטה וכאן מפסיק הוא הרבה לאחר סמיכה ראשונה זו, ונראה דודוי ראשון זה הוא בגדרי תשובה, ומה שצריך שיסמוך עליו הוא ריבוי מיוחד שנתרבה בזבחים (מ.) מקרא פר יוה"כ לסמיכה, ואדרבה מהא דבעינן רבויא א"כ מבואר שאין זה מדין סמיכה האמור בקרבנות, אלא דין סמיכה מסוים הוא לוידוי זה.
ולפי"ז מובן היטב דוידוי ראשון שהוא מענין תשובה לכך אין כולל אחיו הכהנים וכמוש"כ דלענין תשובה אין שייך שליחות ורק אשתו שהיא כגופו כמוש"נ, משא"כ וידוי שני שהוא כבר מדין אחר דצריך לפרט ענין הקרבן, הלכך שם מפרט הכל שהקרבן בא לעצמו ולביתו ולאחיו הכהנים, וניחא קושי' התו"י למה חוזר ומתודה על עצמו, דלמבואר ענין ודוי שני זה ענין אחר הוא ודין הוא שיתודה בשעת סמיכה, והרי זאת לא נתקיים עדיין, דסמיכה ראשונה אין לה דין סמיכה לפי שאינה תיכף לסמיכה, ולכן צריך לחזור ולכלול בודוי זה את עצמו וביתו.
וניחא בזה מה ששמעתי מקשים בשם ה"אמרי אמת" כיון דוידוי צריך להיות בעמידה ואף לא בסמיכה, וא"כ כיון דסמיכה בכל כחו בעינן, איך יוכשר הוידוי בעת הסמיכה, אולם למבואר דענין ודוי שני זה אין ענינו וידוי של תשובה, א"כ הרי א"צ נמי שיהיה בעמידה, ורק וידוי ראשון שענינו תשובה הוא אכן צריך להיות בעמידה, ואפשר דוידוי ראשון אכן אינה לסמיכה בכל כחו, שהרי התבאר דסמיכה שבעת וידוי ראשון אינו מהדין סמיכה בקרבנות, אלא סמיכה אחריתי שנתרבה בפר יוה"כ, ויתכן דלא דנתחדש בהאי סמיכה שצריך סמיכה בכל כחו. [וע"ע מש"כ בחי' על סדר הרמב"ם הל' מעה"ק].
וכפר בעדו ובעד ביתו (טז יא)
ילפינן מהכא דאין כה"ג הנשוי לב' נשים יכול לעבוד ביום הצום וכמש"כ הכס"מ בהל' כלהמ"ק (פ"ה ה"י), אמנם שהכה"ג אסור בב' נשים ילפינן לה מאשה אחת ולא שתים וכמש"כ הרמב"ם בהל' אסו"ב (פי"ז הי"ג), ולכאורה ב' ענינים הם חדא האיסור בעלמא לשאת ב' נשים, ועוד דין מסויים דאינו יכול לעבוד הנשוי לב' נשים, דהא מב' קראי ילפינן לה כמוש"נ.
אמנם מלשון הרמב"ם בכלהמ"ק (שם) יראה דהכל ענין אחד הוא, שהרי כתב וכבר ביארנו בספר חמישי שהוא אסור באלמנה ומצווה על הבתולה, ואינו נושא שתי נשים, ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש אחת, ומשמע דדינא דיום הצום הוא מדינא דהל' אסו"ב.
ולפי"ז יש להסתפק בנשא ב' נשים לפני שנתמנה לכה"ג האם ג"כ אינו יכול לעבוד, דיתכן דאם משום איסורא דב' נשים זהו רק לישא, אבל אינו מחוייב לגרש באם הוא כבר נשוי, וכיון שנתבאר דמניעת העבודה תלוי באיסור א"כ כל דליכא איסורא א"כ ליכא נמי מניעה לעבוד ביום הצום. [ועיין במ"מ בהל' אסו"ב שם במש"כ לענין יהוידע וצ"ע, וע"ע באו"ש שם].
כא[עריכה]
ושלח ביד איש עתי המדברה (טז כא)
ביומא (ס"ו:) אמרו עתי ואפי' בטומאה למאי הלכתא, אמר רב ששת לומר שאם נטמא משלחו, נכנס טמא לעזרה ומשלחו, ובשמ"ק בהשמטות לכריתות (יד.) הקשה וכ"ת למה יכנס יביאו לו בחוץ, ושמא כיון דכתיב יעמד חי לפני ה' לשלחו, צריך שיהיה ביד איש עתי מלפני ה', א"נ י"ל איצטריך לומר אפי' בטומאה, שלא תאמר דשילוח השעיר עבודה היא ואין לעשות בטומאה, להכי איצטריך להתיר כמו דאיצטריך קרא להתיר זרות, ע"כ. ודבריו בא"נ י"ל וכו' תמוהים דבגמ' נתבאר לא כן, שהרי אמרו שנכנס לעזרה ומשלחו והיינו דשרי לטמא להכנס לעזרה, ואילו לדברי השמ"ק ענין אחר הוא דכשר השילוח ביד איש טמא, וא"כ לא היו צ"ל בגמ' אלא שאם נטמא משלחו ותו לא, ומהו שאמרו שנכנס לעזרה לשלחו, וצע"ג.
ונראה דהנה שעיר המשתלח תחילתו תורת קרבן עליו, ולבסוף אינו בתורת קרבן אלא משום מצוה וכמוש"ב הגר"ח, ויל"ע מאימתי משתנה דין השעיר מקרבן למצוה, ולכאורה היה נראה דכל מעשיו הצריכין להיות בעזרה ה"ז בתורת קרבן, וכל מעשיו שבחוץ הם משום מצוה, ולפי"ז שילוחו אם חשיב כעבודה או אינו אלא כמעשה מצוה, הנה זה תלוי דבאם יוכשר השילוח מבחוץ נראה דאינו אלא מצוה, אבל באם צריך לשלחו מלפני ה' נמצא דהשילוח דינו בעזרה, א"כ הוי תחילת השילוח עבודה, נמצא דתחילת השילוח מלפני ה' עד לחוץ עזרה ה"ז כעבודת קרבן, אבל מעת שיצא מהעזרה הרי כל דין שילוחו אינו אלא מעשה מצוה.
וזה נראה לדברי השמ"ק ביאור דברי הגמ' לומר שאם היה טמא שנכנס לעזרה לשלחו, וביאר השמ"ק דהכונה לומר דהוכשר שילוחו בטומאה, ור"ל דהוכשר אף לשלחו מהעזרה, והיינו דלא מבעיא אם שילוחו מהעזרה היה בטהרה ואח"כ נטמא דכשר, שהרי אינו אלא מצוה ולמה יפסול בו הטמא, אלא אף מהעזרה דהוי עבודה מ"מ כשר שילוחו בטומאה, ונמצא לפ"ז דעיקר חידוש הגמ' לא באיסור כניסת טמא למקדש אלא בהכשר שילחו ע"י טמא.
מיהו עדיין צ"ב שהרי השמ"ק בא ליישב הקושיא דיוציאוהו לחוץ ומשם ישלח, וא"כ הקושיא במקומה מפני מה יכנס בטומאה, ואדרבה יוציאוהו לחוץ ומשם א"צ ריבוי לטומאה, דמשם ואילך אי"ז אלא גדר מצוה וכש"נ, וצ"ל דקאים אף בתי' זה כמו יישוב קמא דצריך להיות שילוח מלפני ה', אלא דהוסיף בא"נ לומר דהחידוש הוא לא לענין כניסתו אלא לענין הכשר שילוחו בטמא.
ויתכן גם דאין ישוב הראשון מספיק, למבואר בתו"כ (פרשתא ב' ריש פ"ב) דשעיר המשתלח היה עומד בשער ניקנור, ושער ניקנור הא לא נתקדש ושרי לטמא להכנס, ואפי' לגי' הגר"א (שם) דהיה עומד בעזרה, מ"מ אכתי קשה יוציאוהו לשער ניקנור ומשם ישלחו, דמשער ניקנור נמי מתקיים שילוח מלפני ה', ולזה צריך להוסיף התי' מש"כ דאיצטריך לאשמעינן דהוכשר בטמא וכמוש"נ.
ספרי משאת המלך מונגשים לציבור לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של המחבר הגאון רבי שמעון משה ב"ר יהושע זליג דיסקין זצ"ל.
הזכויות שמורות לבני הגהמ"ח יבלחט"א