מנחת חינוך/שסד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שנצטוינו להתודות כו'. עיין ר"מ ה' תשובה מפ"א עד סוף ההלכה. ולכאורה נלע"ד מד' הרהמ"ח דהמ"ע דכאן אינו התשובה רק הוידוי בפה דגזה"כ היא דאם מתנחם מהחטא צריך להתוודות בפיו ככל מ"ע שתלוי בדיבור כגון ק"ש ודומיהם וכ"נ מלשון המכילתא שמביא הרהמ"ח ועדיין כו' שהוידוי בא"י כו' מנלן אף בח"ל כו'. ובאמת תשובה מבואר להדיא בתורה בפ' תשובה בפ' נצבים והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך כו' ושבת כו' ושב ה' אלהיך את שבותך כו' ומיירי בח"ל כדכתיב בכל הגוים כו' ובפ' ואתחנן והפיץ וכו' ושבת עד כו' כי רחום כו' ג"כ מבואר בכתוב דאף בח"ל מהני תשובה א"ו תשובה לחוד דהיא אפילו בלב אם מתחרט בלב שלם הקב"ה מקבל תשובתו רק כאן היא מ"ע ככל מ"ע שבתורה לומר הוידוי בפה ואם לא אמר בע"פ ביטל מ"ע אבל מכל מקום לענין כפרה על העבירה שעבר נתכפר בתשובה בלב וגם חייבי כריתות ומב"ד וח' מלקות דאין מתכפרין בלא תשובה ובתשובה מתכפרין ככל חלוקי כפרה שיתבארו בס"ד היינו תשובה בלב אם אין מתחרט בלב אין לו כפרה מהשי"ת ואם מתחרט בלב יש לו כפרה מה שהתשובה מכפר אבל אין תלוי בכלל בוידוי דברים רק דהיא מ"ע בפ"ע ואם לא עשה כן ביטל מ"ע של וידוי אבל התשובה נתקבלה ומכפרת מה שהתשובה ראוי להתכפר בכל עבירה לפי מה שהי' כמשי"ת בס"ד וכ"נ בקדושין ד' מ"ט דאם קידש ע"מ שהוא צדיק אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו הרי דתשובה בלב אף שלא בפה הוי צדיק וכן ביומא דף פ"ה ע"ב במשנה חטאת ואשם ודאי מכפרין ופירש"י תשובה איכא שאם לא הי' מתחרט לא הי' מביא קרבן עכ"ל מבואר דזה שמביא קרבן גלי אדעתו שמתחרט ומכפרת לו אף שלא התודה בפיו וע' רש"י כריתות דף ז' ע"א פירש"י על השבין דלרצונו בעינן נראה ג"כ דעיקר היא התשובה בלב. אך רש"י בשבועות די"ג ע"א ד"ה חטאת ואשם כו' אלא על השבין פירש דכתיב והתודו כו' נראה דבוידוי פה תליא כדכתיב והתודו. אך באמת אין ראיה דרש"י פי' מנלן זה דאינה מכפרת בלא תשובה ומוכח מקרא זה דכתיב והתודו כו' והיינו תשובה דוידוי היא תשובה רק אינו מוכח דהכפרה תלוי בוידוי דברים דוקא והתורה דכתבה והתודו היינו למ"ע אך על כל פנים מוכח דתשוב' בעינן ע"כ פירש"י ביומא דמסתמא מתחרט וכו' ולא מצאתי ד"ז להדיא בגמרא דכפרה שתלוי בתשובה יהי' תלוי דוקא בוידוי פה דהיא רק מצוה נוספת כמו כל מ"ע אבל שיהא הכפרה תלוי בזה אינו מוכרח אך בר"מ כאן מבואר להדיא דהכפרה תלוי בוידוי דברים וז"ל כל מצוה כו' כשיעשה תשובה כו' חייב להתוודות כו' זה וידוי דברים וידוי זה מ"ע היא כו' וכן בעלי חטאות ואשמות כו' אינו מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים כו' כתב להדיא תשובה וגם וידוי דברים וכ"כ עוד כל מחויבי מב"ד ומחויבי מלקות כו' אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתוודו כו' וכן החובל כו' אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב הכפיל כ"פ שאינו מתכפר לו בתשובה בלב בלא וידוי דברים וכ"כ בפ"ב ה"ב ומה היא התשובה שיעזוב החוטא כו' וצריך להתוודות בשפתיו ולומר ענינים אלה שגמר בלבו נראה דוידוי גם כן בכלל התשובה היא ובל"ז אין התשובה מועלת כלל ומדברי הר"מ נראה דהכל נלמד מקרא זה והתודו כו'. ואיני מבין דודאי היא מ"ע ואם לא עשה כן והתודה בפיו בודאי עבר אעשה אבל לעכב הכפרה מנלן הן אמת דאדם העושה תשובה על עשה שעבר בודאי אם לא התוודה בפיו אם כן הוא עובר עתה על עשה ומאי נ"מ מכל מקום נשאר מחויב עשה זו דוידוי וכן אם עושה תשובה ע"ז בלא וידוי אם כן מבטל עתה עשה אם כן בע"כ א"י לבא לידי כפרה מהמ"ע שעבר עד שיקיים עשה זו ומאי נ"מ מ"ע אחרת או מ"ע זו ואין אתה יודע מתן שכרן ועונשן של מ"ע. אך בעושה תשובה על חיוב מיתה או כרת וכדומה אפשר אף שביטל מ"ע זו מכל מקום נתכפר על העבירה החמורה שעשה תשובה עליה וגם אם שגג ולא התודה בפיו דלא ידע ד"ז דמצוה להתוודות בפיו או היה אונס אם התשובה תליא בזה ל"מ האונס ושוגג דמ"מ לא עשה תשובה ואין נתכפר לו אבל אם אין התשובה תלויה בזה בודאי נתכפר לו על העבירה ואין עליו עונש על העשה זו אם הי' באונס או בשוגג וא"כ נ"מ אפילו בעושה תשובה על עשה אם כן ד"ז צ"ע אם התשובה יהי' תלוי דוקא בוידוי פה דאפשר דהיא רק מ"ע נוספת כמו כל מ"ע שבתורה ובנאנס אינו מזיק כלום לתשובתו מעבירות שעשה ונתכפר לו. והנה הפי' במכילתא היינו דאפשר דוקא בא"י הוא דין זה דוידוי דברים אבל לא בח"ל דהיינו בח"ל א"צ וידוי דברים ובלא וידוי דברים מתכפר בתשובה ומרבה מקרא דבכ"מ ובכ"ז ד"ז דצ"ל התשובה בוידוי דברים. ונראה דלא ק' אם נאמר דאינו מתכפר בלא וידוי דברים מהא דאמרי' בקידושין אפילו רשע גמור אמרינן שמא הרהר תשובה בלבו והוי צדיק כמו שהקשינו לעיל דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה כמבואר לקמן ומכל מקום כיון שמתחרט ושב הוי צדיק ה"נ נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו ית' ואינו תלוי בכפרה כלל כנ"פ. ובמ"ש לעיל דבלא וידוי עבר אעשה ומאי נ"מ אם נתכפר לו אעשה שעבר מכבר. ובאמת ז"א דאם עבר אעשה כגון שלא הניח תפילין עבר אעשה זו ובעושה תשובה מתכפר לו שפיר העונש דתפילין ול"ש לומר דיש עליו העונש מהעשה דוידוי דזו אינה מצוה מחויבת רק אינו מקיים העשה כמו ציצית אם אין לו ד' כנפות ה"נ ואם לא עשה תשוב' כלל על העשה של תפילין אינו שייך עונש על הוידוי רק קיים העונש על התפילין ולא על התשובה אם כן לא גרע אם עשה תשובה בלא וידוי מלא עשה כלל תשובה אם כן אם נאמר דנתכפר בלא וידוי ל"ש לומר דעבר אעשה דוידוי רק לא קיים אבל לא ביטל דאינה מצוה מחויבת וז"פ. אך באמת ז"א בודאי תשובה היא מצוה מחויבת דהתורה צותה אם עבר עבירה דמחויב לעשות תשובה וגם וידוי כמו תפילין ומצה ודומי' אם כן אם לא עשה תשובה כהוגן עובר בכל רגע על מ"ע ואם מת בלא תשובה כמו שנפרעין ממנו על העבירה שלא אכל מצה ה"נ נפרעין ממנו דהי' חייב בעשה דתשובה ולא עשה. אך מדברי הר"מ שכ' כאן בתחלת פ"א כל מצוה כו' אם עבר כו' כשיעשה תשובה וישוב מחטאתו חייב להתודות וידוי זה הוא מ"ע כו' מבואר בדבריו דאין התשובה מ"ע דלא כתב מ"ע שיעשה תשובה רק אם בא לעשות מ"ע שיתוודה בפיו וכ"נ מלשון הרהמ"ח אם כן אם לא עשה תשובה אין לו עונש כלל על מה שלא עשה תשובה רק על העבירה שעבר. וא"כ בעשה תשובה ולא התודה אין לו עונש על הוידוי מכ"ש דאם לא עשה תשובה כלל אין לו עונש ומאי איכפת בעשה ולא התודה בפה אם כן אינה מצוה מחויבת כלל ושפיר נוכל לומר דאפילו בלא וידוי נתכפר על העבירה שעשה רק לא קיים העשה דוידוי וגם נראה דל"ש כלל לומר דלא קיים העשה רק כיון דתשובה אינה מצוה כמ"ש אם כן מ"ע זו הוי כהרבה מצות מהתרי"ג שכ' הר"מ בסמ"ק שאינה מצוה לעשות או שלא לעשות רק העשיה על תואר כך וכך נחשב מצוה כמו גירושין וטוען ונטען ודיני ט"מ ושאר טומאות ע"ש דדיני המצוה אם יעשה כך יהי' כך הוי מצוה. ה"נ דהתורה אמרה אם יעשה תשובה יהי' על תואר כך להתוודות וכדומה לפרוט ובכך תשובתו מקובלת זה הוי מתרי"ג מצות אבל אינו מבטל כלל שום מצוה אם אינו עושה תשובה או בעשה ולא התוודה ל"ש כלל לומר דביטל מ"ע או לא קיים וא"ד כלל לציצית רק דזה הכל מצוה כמו גירושין ודיני טומאות ודיני נחלה כנ"ב. עיין בספר הסמ"ק לר"מ ותבין דל"ש כלל לומר דאם אינו מתחרט כלל אינו בגדר עונש כלל כמ"ש ובעשה ולא התוודה יהי' בעונש שביטל מצות וידוי יציבא כו' אלא דכ"ז אינה מצוה מחויבת רק דהתורה כתבה דתשובה אם ירצה לעשות יעשה על תואר כך וכך וזה הוי תשובה ותקובל ברצון כנ"ב אחר העיון. ואם עשה תשובה אין עליו עונש ביטול מ"ע ואם עשה תשובה כדינו מכל מקום אינו נחשב לקיום מ"ע שיהי' לו שכר ע"ז כמו על מ"ע של תפלין וכדומה כי זה אינה מצוה כלל רק כמו גירושין והדומה שהתורה כתבה דיני המצוה אם ירצה שעונו יכופר יעשה תשוב' על תואר כך וכך ואם לא ירצה אין מכופר ואשרי מי שעושה תשובה וסר עונו וחטאתו תכופר. ולפמ"ש נכון וברור פסק הר"מ דפוסק ווידוי מעכב הכפרה דסובר דהוא דין המצוה וזה מבואר בפירוש בתורה ולא מצא בפירוש דדין זה אינו מעכב ע"כ סובר דמעכב כמו גירושין דבעינן לשמה וכדומה דזה הוי דיני המצוה ה"נ ד"ז דכך הוא דין המצוה ובכך מקובלת תשובתו ובאם לאו אינו מתכפר. והנה מ"ש לעיל נהי דוידוי מעכב כפרה מכל מקום הוא בעצמו הוי צדיק אם עשה תשובה בלב כמו שמבואר דרשע גמור אמרינן שמא הרהר תשובה בלבו הוא אמת נכון וברור דצדיק ורשע לא תליא בכפרה כמ"ש לעיל. ולפי זה ק"ל לפמ"ש דדעת הר"מ דוידוי מעכב הכפרה ומכל מקום לא הוי רשע אלא צדיק גמור כמבואר להדיא בש"ס דע"י תשובה בלב הוי צדיק. אם כן מאי מקשה בש"ס דשבועות דף י"ב ע"ב אהא דמבואר במשנה דשעיר המשתלח מכפר על עשה כו' האי עשה ה"ד אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ופירש"י היאך מכפר עליו קרבן יוה"כ אי דעביד תשובה התניא עבר על מ"ע כו' לא זז משם עד שמוחלין לו ותשובה בעצמה מכפר. ולדעת הר"מ נוכל לומר דמכפר על מי שעשה תשובה בלב ומתחרט רק לא התודה בפה דעדיין לא נתכפר לו העון ושעיר המשתלח מכפר ול"ש זבח רשעים כו' דבאמת כיון דשב בלב אינו רשע רק צדיק ול"ש זבח רשעים תועבה דאינו רשע ובזה מתכפר לו בשעיר המשתלח וכן מזבחים דף ז' ע"ב דמבואר שם דעולה דורון היא דאי עביד תשובה התניא לא זז משם כו' אי דלא עביד תשובה כו' ובאמת משכחת לה בכה"ג ולא נתכפר לו בלא העולה רק העולה מכפר ואין זה זבח רשעים וצ"ע. ובגוף הדברים בפשיטות איני מבין מאי מקשה הש"ס גבי עשה ה"ד אי דלא עביד תשובה זבח רשעים כו' ובאמת עיין ר"מ ה' עדות וח"מ סי' ל"ד דפסלה התורה עדות רשע שנאמר אל תשת רשע כו' ואינו פוסל אלא אם כן עבר עבירה שיש בה מלקות או מב"ד שנקראו רשעים שנא' והיה אם בין הכות רשע כו' אשר הוא רשע למות ע"ש בר"מ ובש"ע אם כן עבר על עשה או אפילו ל"ת שאין בו מלקות לא הוי רשע. אם כן מאי מקשה הש"ס בפשיטות גבי עשה דהוי זבח רשעים הא בעבר על עשה אינו רשע כלל כמבואר וזה דזבח כו' מבואר בש"ס בכ"ד. וע' מ"ל פ"ז מה' שגגות ד"ה כבר כ' באמצע שם דרשע לתיאבון ל"ה זבח רשעים ע"ש. אם כן ג"כ קשיא דמכפר בכה"ג אפילו בלא עביד תשובה כגון שעבר על העשה לתיאבון ול"ה זבח רשעים ושעיר המשתלח או עולה מכפרין. גם ראיתי בס' יש סדר למשנה הקשה לפי המבואר במ"ל שם דוקא ברגיל בעבירה אבל משום פ"א ושנים לא נקרא רשע וגם ל"ש זבח רשעים אם כן מאי מקשה הש"ס כאן דלא עביד תשובה ה"ל זבח רשעים כו' שמא מיירי בלא עבר רק פ"א או שנים ול"ה ז"ר ומתכפר בשה"מ וכ"ז צ"ע.
וסדר הוידוי כתב הר"מ ז"ל וידוי זה מ"ע כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך כו'. והנה סדר הזה דחטא קודם לעון ועון קודם לפשע מרשים הכסף משנה ליומא דף ל"ו דהוא פלוגתא ויבואר לקמן בס"ד. אך ד"ז דאומר אנא ה' אינו מרשים הכסף משנה וזה ג"כ ביומא שם ומנין שבאנא נאמר כאן כפרה ונאמר בחורב כפרה מה להלן באנא אף כאן באנא ומנין שבשם נאמר כאן כפרה ונאמר בעגלה ערופה [כפרה] מה להלן בשם אף כאן בשם. אך באמת שם מיירי שמתודה על עצמו וב"ב ואפשר גזה"כ הוא דוקא בוידוי של כה"ג ביה"כ שמתודה על עצמו או בעד כל קהל ישראל בזה גזה"כ היא שיתודה בל' הזה דכפרה כתיב גבי יוה"כ וכה"ג אבל וידוי יחיד שמתודה בשעת תשובה אינו מוכח דצ"ל באנא או בשם ואפשר דיליף מגילוי מלתא דיהיה שוה לוידוי שכתבה התורה גבי יה"כ ה"נ בכל וידוי. ובאמת ביומא דפ"ז ע"ב [אי'] מאי אומר ח"א אתה יודע כו' ומסקינן דוקא דלא אמר אבל אנחנו חטאנו אבל אם אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך כשמואל דכי מטא ש"ץ לאבל כו' קם מיקם ש"מ עיקר וידוי האי הוא ולא נזכר שם אנא ה' רק זה וידוי העיקרית ובאמת אי צריך אנא ה' מגז"ש וג"ש מעיקרי תורה היא הי' מזכיר אנא ה' חטאנו מכלל דס"ל דהגז"ש רק בוידוי כה"ג ביה"כ אבל כל הוידוים א"צ להזכיר לא אנא ולא ה' וכ"כ הר"מ כאן פ"ב ה"ח הוידוי שנוהגים כל ישראל אבל אנחנו חטאנו והיא עיקר הוידוי אם כן למה כתב כאן לומר אנא ה' דמהש"ס ומהר"מ פ"ב מבואר דאף לכתחלה א"צ. ומ"ש הנוסח חטאתי עויתי פשעתי אף דשם גם כן מיירי בכה"ג מכל מקום נ"פ דנוסח הזה שכתב הר"מ לא מיירי בעבר עבירה ושב עליה דממ"נ אם הי' שוגג סגי בחטאת לחוד ודובר שקרים כו' ואם מזיד למה יאמר חטאתי וגם אם הי' פשע יאמר פשע לחוד ואין סברא כלל אם הי' שוגג יתודה על מזיד וכן אם הי' מזיד יתודה על שוגג ולומר דמתודה על עבירות דאפשר דנשכחו מאתו מנלן הא כאן כתיב והתודו היינו אותו החטא וכ"ה בש"ס דיומא ובר"מ ה' מעה"ק על עולה מתודה עון עולה על חטאת אותו החטא אלא מיירי אם עשה באמת הרבה עבירות שגגות וזדונות אף על פי שאין משמע כן בלשונו שכ' אם עבר על א' מהם כו' מכל מקום עכצ"ל כן דאין סברא כלל להתודות על מה שלא חטא כמ"ש. וכה"ג מתודה על עונות ב"י או על עצמו וב"ב מכל השנה וסברא דיש שגגות וזדונות אם כן ה"נ בהרבה עבירות דמתודה וזהו סברא דמתודה על השגגות תחלה כמבואר בש"ס וכי מאחר דמתודה על הזדונות דצריך לבקש על הקל תחלה. אם כן שפיר מצד הסברא דומה וידוי זה לוידוי של כה"ג ע"כ פוסק הר"מ כן אבל באנא דאין זה סברא רק גזה"כ אין לנו בשאר וידוים רק בכה"ג ביוה"כ וד' הר"מ צ"ע. גם מ"ש הוא נכון וברור דאם עושה תשובה על עבירה א' אין סברא לומר חטאתי עויתי פשעתי רק כמו שיודע היאך הי' העבירה כך מתודה עליה. ובד"ז דמקדים חטא לעון הוא כחכמים ביומא ויש מי שפוסק כר"מ ע' טאו"ח הלכות יוה"כ. ובאמת נראים דברי ר"מ תמוהים כקושית חכמים וכי מאחר שהתודה על הזדונות כו' ובדרוש לשבת שובה ישבתי דברי ר"מ בטוב טעם בעזהשי"ת ואין כאן מקומו. וצריך לפרט את החטא בינו לבין קונו ית' שנא' אנא חטא כו' ויעשו להם אלהי זהב והיא פלוגתא ביומא ריב"ב ס"ל צ"ל ור"ע פליג וסובר דא"צ לפרט ודריש האי קרא לענין אחר ע"ש בדף פ"ו ע"ב והר"מ פוסק כריב"ב ולא כר"ע אף דהלכה כר"ע מחבירו. עיין בכסף משנה ובב"י בטואו"ח ה' יוה"כ. והנה דבריו צריך עיון גדול להמעיין בסוגיא וע' מג"א שם. גם נלע"ד דריה"ג סובר דצריך לפרט דמבואר ביומא דל"ו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה כו' ואי אינו מפרט אם כן מתודה על כל קרבן בשוה חטאת כו' וא"כ סובר דצריך לפרט וגם ריב"ב סובר כן. אם כן אפשר דאין הלכה כר"ע מחביריו. ועיין בס' תורת חסד מביא דהרבה סוברים הלכה כר"ע אף מחביריו. והנה בדרך כלל פסק הר"מ דעבירות שבין אדם למקום ב"ה אל יפרט ברבים ולא יגלה אותם רק בינו לבין קונו ית' יפרט החטא. ועבירות שבינו לחבירו יפרסם ברבים החטא ועשיית התשובה ע"ש. ומה שיש לפלפל בסוגיא זו אין כאן מקומו. ויש שיטות שפסקו כר"ע דא"צ לפרט החטא עיין כ"ז בר"מ ובנ"כ ובטאו"ח הלכות יוה"כ ואפילו בחטא מפורסם בינו ובין המקום ב"ה נראה מדעת הר"מ דאין לפרסמו ברבים רק בינו למקום ב"ה ע"ש. ועיין בס' יש סדר למשנה מביא מקשים על הר"מ כאן שסובר דצריך לפרט ממה שהביאו בתוס' גיטין ירושלמי המודר הנאה מחבירו בפניו אין נשאל אלא בפניו ר"י אומר מפני הבושה וריב"ל אומר מפני החשד ואתא הדא פלוגתא כהדין פלוגתא דתני' יום הכפורים צריך לפרט את מעשיו דריב"ב ר"ע אומר א"צ לפרט את מעשיו מ"ד כאן מפני הבושה סובר דצריך לפרט שחטא כדי שיתבייש יותר ומ"ד מפני החשד שלא יחשדוהו שעובר על נדרו ולכך לא יפרט מעשיו שלא יחשדוהו בשאר עבירות כו'. ובפ"ו מה' שבועות נראה דסובר כמ"ד מפני החשד אם כן א"צ לפרט מעשיו והיאך פסק כאן דצריך לפרוט ודבריו סותרים זא"ז ע"ש מה שפלפל בזה. וא"י מאי קשיא ליה הא הר"מ סובר באמת כאן דא"צ לפרסם ברבים ואסור הוא לפרסם רק בינו לבין קונו ית' יפרט ומאי חשד שייך אם אין שום אדם יודע ואצל השי"ת דמפרי' ל"ש חשד בשאר עבירות. וע"כ הירושלמי שתלה פלוגתתן זב"ז סובר דמ"ד צריך לפרט היינו ברבים ור"ע סובר דא"צ לפרט ברבים ושם שייך בושה וחשד אבל לפי פסק הר"מ דרק בינו לבין קונו יפרט אפשר דבושה שייך דכשמפרט יבוש יותר אבל חשד ליכא ולכן מפרט לפני קונו ית'. ואיני מבין הקושיא כלל ואין הירושלמי ת"י לפלפל בזה. ולומר כיון דמפרסם עבירות שבין אדם לחבירו שייך חשדא זה לא תלי בפלוגתא דודאי אף ר"ע סובר דצריך לפרסם ברבים דאלא"ה במאי מוקים קרא דמכסה פשעיו לא יצליח. ע"כ בודאי בין אל"ח כ"ע מודים. וכל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב דרך רשע אינו כלום ודומה לטובל ושרץ בידו כ"ה בר"מ ופשוט. והנה ד"ז דצריך לפרט נפ"ל מן וידוי של מרע"ה דהתודה ופרט שנא' ויעשו כו'. והנה חזינן דיכול להתודות ע"י שליח דמרע"ה הי' שליח של ישראל ובודאי תשובה בלב היינו החרטה ל"ש ע"י שליח רק אם שב יכול לעשות שליח על הוידוי וכ"ה כאן בלשון הר"מ שעיר המשתלח לפי שהיא כפרה על כל ישראל כה"ג מתודה כו' וכן על הפר הי' מתודה על ב"ב ועל הכהנים מבואר דהוידוי יכול להיות על כל ישראל ע"י שליח. ומזה קשה על המהרי"ט שסובר דא"י להקדיש ע"י שליח דהוי מילי ולא ממסרי כו' דחזינן דיכול לעשות שליח על מילי וכבר דברנו כ"פ והדברים עתיקין ואין כאן מקומו. ועיין בס' הנ"ל כתב הא דילפינן מוידוי של מרע"ה דהיה מפרט דהוא היה עומד בפני כלל ישראל והיינו כמ"ש דוידוי יכול להיות ע"י שליח. אך הקשה לפי דברי ר"י בירושלמי דמפני הבושה ע"כ סובר דצריך לפרט ובמרע"ה שהי' מתודה בעבור ישראל מאי בושה שייך ע"ש שכתב דאפשר מפני הערבות היה ג"כ קצת חטא במרע"ה ועיין בש"ס דסנהדרין דמ"ג דדעת ר"נ דלא הי' ערבות במדבר אף על הנגלות עד שעברו ישראל את הירדן אך ר"י שם אומר בשם ראב"ש דדוקא על הנסתרות לא נענשו על הערבות עד שעברו את הירדן אבל על הנגלות נענשו במדבר אם כן ר"י נראה דסובר כן אם כן שפיר שייך ערבות דחטא זה הי' נגלה ושייך בושה:
אך באמת לסברא זו בודאי במדבר הי' החילוק דנסתרות א"י למחות ונגלות הי' יכול למחות אם כן בחטא זה בודאי מרע"ה לא היה יכול למחות כי לא ידע מזה כלל שהי' בהר ותיכף שירד עשה באמת דין בהחוטאים כמבואר בתורה אם כן בודאי לא הי' במרע"ה נדנוד חטא אם כן מאי שייך בושה וע"ש שכ' עוד תי' אחרים. וע' פר"ח ה' יה"כ הקשה ק' היש סדר למשנה שהבאתי לעיל דכאן סובר צריך לפרט החטא ובהל' שבועות פוסק מפני החשד ותי' כמו שתירצתי לעיל. וראיתי עוד בס' יסל"מ הנ"ל הקשה להירושלמי דר"י סובר צריך לפרט החטא מפני הבושה וזה דצריך לפרט ילפינן בש"ס ממרע"ה דאמר אנא כו' ויעשו להם אלהי זהב. והיאך מוכח מזה לשאר עבירות דלמא לא הצריכה התורה שיתבייש רק בעכו"ם דמבואר להדיא בסוטה דל"ב ע"ב דר"י אמר משום רשב"י דתקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה שהרי לא חילקה התורה מקום בין חטאת לעולה כדי שלא לבייש כו' ומקשה והלא שעירי עכו"ם דמכסיף דהיא נקבה וניכר. ומתרץ התם ליכסף כו' ופירש"י דהתורה הטילה עליו שיתבייש כי עון עכו"ם חמור מאוד. אם כן היאך יליף ר"י ממרע"ה דצריך לפרט מפני הבושה שאני התם דהי' עכו"ם ובעכו"ם ליכסף וכו' אבל בשאר עבירות מנ"ל. והנה בזה אפ"ל דלא היה חטא עכו"ם כמו שהאריכו מפרשי התורה דהיו רוצים מנהיג במקום מרע"ה ע' בדבריהם. אך באמת ר"י אומר בסנהדרין אלמלא וא"ו שבהעלוך נתחייבו ח"ו כו' ששיתפו ש"ש וד"א. נראה דסובר דהי' שמץ עכו"ם ע"ש והיא קושיא גדולה. אמנם אחר הישוב ל"ק דשם מיירי לענין בושה לפני רבים כמבואר שם והתורה חסה על כבוד הבריות שא"צ להתבייש ובעכו"ם דעונשו גדול צריך להתבייש לפני הבריות ג"כ כדי שיתכפר לו אבל לפרוט בינו לבין קונו ית"ש אשר בטבע מתבייש אדם יותר כשפורט אף שהכל גלוי לפני השי"ת מכל מקום טבע האדם דמתבייש יותר ושיתבייש בפני השי"ת זה ודאי סברא גדולה בכל חטא כיון שהמרה פי יוצר הכל ית' וית' יבוש מפניו ואין חילוק בין עבירה קטנה או גדולה הכל ראוי שנתבייש מפניו ית' ע"כ ילפי' שפיר ממרע"ה דלענין שיבוש מפניו ית' אין לחלק בין קטנה או גדולה ומדה טובה שיבוש מפני השי"ת כנ"פ. וע"ש בס' הנ"ל פי' פי' אחר בהירושלמי. אך ק"ל על הר"מ דפוסק דאין לפרט חטא שבינו לבין המקום ית' ברבים שיתבייש כי הוא מיעוט כבוד שמים ובחטא שאינו מפורסם בודאי אסור לפרסם ברבים לכ"ע כמבואר כאן בסוגיא ולמה לא חילק דבחטא עכו"ם יפרסם כמבואר בסוגיא דסוטה והקב"ה מחל על כבודו כדי שיתבייש ויהי' לו כפרה וקבעה התורה שעיר' בעכו"ם כדי שיתבייש והשי"ת מחל על כבודו וכבוד שמים במקומו עומד אף בחטא של עכו"ם שאינו מפורסם הוא בשעירה. וא"א לומר דהסוגיא ביומא חולקת דגם בעכו"ם אין לפרסם מחמת מיעוט כ"ש הא זה מפורש בתור' דעכו"ם בשעיר' דנתפרסם והתורה הקפידה לפרסם דוקא. אם כן למה לא חילק הר"מ בין כל העבירות ובין חטא עכו"ם דבעכו"ם מצוה לפרט ברבים. וכן על הרי"ף ק' דכולהו ס"ל דעכ"פ חטא שאינו מפורסם בינו לבין המקום ית' אין לפרט. וכן הראב"ד פוסק דבאינו מפורסם אין לפרט ובאמת בסוגיא דסוטה מבואר דיש חילוק וצריך עיון גדול. גם ק"ל לפי המבואר בכאן ביומא ובר"מ הטעם דאין לפרסם ברבים מפני כבוד שמים כמפורש ברש"י ובר"מ דהוא מיעוט כ"ש ח"ו. אם כן למה מבואר בסוטה דלא חילקה התורה בין חטאת לעולה כדי שלא לבייש עוברי עבירה וגם התקינו תפלה בלחש מט"ז ומנלן דהוא שלא לבייש עוברי עבירה. וכן רשב"י סובר דמה"ט הוא דתפלה בלחש אמאי לא תלה הדבר בכבוד שמים כי הוא ח"ו מיעוט כ"ש כמפורש הכא ע"כ לא חילקה התורה ג"כ וראוי לנו יותר לחשוש לכבוד שמים ב"ה מכבוד בו"ד ע"כ תקנו תפלה בלחש ג"כ. ונלע"ד ברור דהנה המבואר כאן בסוגיא דאין לפרסם מפני כ"ש היינו במפרסם החטא בפרטות באיזה חטא שחטא אבל אם אינו מפרסם בפרט רק אומר חטאתי איזה חטא ומתודה אין זה מיעוט כ"ש כלל כיון דלא נתגלה החטא בפרטות. וז"ל הר"מ כאן פ"ב ה"ה במד"א כו' אבל עבירות שבין אדם למקום א"צ לפרסם ועזות פנים הוא לו אם גילה אלא שב כו' ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם כו'. מבואר להדיא דיכול להתודות לפני רבים סתם אלא לפרוט אינו רשאי חזינן דמיעוט כ"ש אינו אלא אם פורט החטא אבל סתם כיון דא"י לרבים איזה חטא אינו נוגע בכבוד שמים כלל וכ"נ מהש"ס ביומא ע"ש:
והנה במתודה סתם ברבים נהי דאינו מיעוט כ"ש מכל מקום הוא בעצמו מתבייש שנתוודע שחטא דאין אדם מתוודה אלא אם כן חטא כמבואר מפני עוברי עבירה שמתוודין כו' אם כן הוא בעצמו נתבייש ותדע דרשב"י אומר דהתקינו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עביר' ומסתמא סובר רשב"י כר"ע רבו וסובר דא"צ לפרט החטא אם כן הי' יכול להיות בקול רם ומתוודה סתם עכצ"ל דאף במתוודה סתם מכל מקום מתבייש ע"כ התקינו בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה עי' בפרש"י אם כן הכל נכון בס"ד דרשב"י אמר דתקינו תפלה בלחש כדי שלא לבייש ע"ע והיינו אף שאינו פורט החטא דמיעוט כ"ש ליכא מכל מקום לא רצו חכמינו זכרונם לברכה שיתבייש בעצמו כי גדול כבוד הבריות ולמדו מן התורה דלא חילקה התור' בין מקום החטאת לעולה כדי שלא יתוודע ברבים שחטא אף דאינו מיעוט בכ"ש כי על כמה עבירות בא החטאת כמבואר פ"א מה' שגגות על כל פנים הוא בעצמו נתבייש ולא חילקה התורה דלא הקפידה התורה שיתבייש דחסה על כבוד הבריות אף דאינו מיעוט בכ"ש וג"כ רוצה מקריב כשבה שלא לבייש א"ע ואם רוצה להקריב שעירה לבייש א"ע אין בכך כלום כיון דליכא מיעוט בכ"ש אם רוצ' לבייש א"ע אין בכך כלום אך התור' לא הקפידה שיתבייש דוקא וע"ז מקשה ע"ז מא"ל דחזינן דהתור' הקפידה בשעירה דוקא שיתבייש ומתרץ דע"ז נכסף כו' וראוי לו שיתבייש ומכל מקום מיעוט כ"ש ליכא כיון דלא נתפרט החטא ומי יודע אם עבד ע"ז הא שעיר' יכול להביא על כל חייבי חטאות ולאו דוקא על ע"ז אם כן א"י החטא וליכא משום מיעוט כ"ש ומכל מקום מתבייש בעצמו וע"ז רצתה התור' שיתבייש כי גדול עונו מנשוא אבל לא מפני להקל העונש יבייש שיהי' ח"ו מיעוט כ"ש אך באמת ליכא מיעוט כ"ש דא"י על איזה חטא ומכל מקום הוא בעצמו מתבייש ע"כ ניחא פסק הר"מ דאינו רשאי לפרט שום חטא ברבים מחמת מיעוט כ"ש וגם בע"ז אינו רשאי דהוא ודאי מיעוט כ"ש ח"ו וכי להקל ענשו ח"ו יוסיף על חטאתו פשע שיתחלל ח"ו ש"ש ע"י רק מתודה סתם כמו שאר עבירות אבל אסור לפרט ושם בסוטה אינו פורט כיון דשעיר' מביאין על כל המ"ג חטאים שנחשב שם בר"מ פ"א מה' שגגות ולא הוי מיעוט כ"ש בכך אבל לפרוט החטא בפרטות אסור אף בע"ז מפני כ"ש ושלא לפרט החטא רק להתודות ברבים נהי דהתורה לא הכריחה אותו לכך דלא חילקה ומכל מקום אם רוצה להתוודות סתם ברבים בודאי יותר נכון כי על כל פנים מתבייש וכל העבירה אם מתבייש עליה מוחלין לו כיון דליכא מיעוט כ"ש ע"כ הר"מ בדרך עצה טובה כ' דמתוודה ברבים כיון דרשאי להתוודות יתודה ולא כ' דבע"ז יתוודה דוקא כדי שיתבייש דהוא נותן עצה על כל החטאים שיתוודה ברבים כיון דרשאי וע"ז בכלל ויתבייש ויכופר לו וזה נ"ב. הכלל דאין מיעוט כ"ש באינו פורט החטא ומכל מקום בעצמו מתבייש ואינו מתבייש על חטא הפרטי רק נתבייש סתם שנודע שחטא איזה חטא כנ"ב והכל נכון בס"ד. ולפמ"ש מיושב קושית המ"א או"ח סי' תר"ז שהקשה עמ"ש רש"י בחולין ספ"ב גבי השוחט לשם חטאת ואם איתא דחטא בשוגג קלא אית לי' דמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש ויתכפר לו עכ"ל רש"י. והא בקרא כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וחטא היינו שוגג עכ"ל. ולפמ"ש ל"ק דהאי קרא דאשרי היינו שלא לפרסם החטא היינו בפרטות כמבואר כאן וכן בר"מ דיתודה סתם ברבים וטובה שלא נתפרסם דכתיב אשרי נשוי פשע אם כן שפיר פירש"י דאם איתא שחטא חטא שחייב חטאת ה"ז מתפרסם והי' לו קול על כל פנים שחטא כי אינו מחפה כדי שיתבייש דעכ"פ הי' מפרסם שחטא איזה חטא רק דלא הי' מפרסם איזה חטא חטא וע"ז קאי אשרי נשוי פשע כו' דלא לפרסם איזה חטא חטא שלא יהי' מיעוט בכ"ש אבל להתפרסם שחטא סתם בודאי כיון שאינו מיעוט כ"ש רוצה כל בעל תשובה לפרסם כדי שיתפרסם ויתכפר לו כיון שנפקחו עיניו ורוצה בתשוב' ומתיירא מפני העונש מוטב דליכסוף בעה"ז מליעול בכיסופא כו' ומדלית קלא בודאי לא חטא כלל ול"ק מה שהקשה המ"א דבסוטה אמרי' שלא חילק הכ' בין מקום חטאת לעולה שלא לבייש כו' ובאמת ל"ק דהתורה לא הכריחה אותו להתבייש אבל בוודאי אם רוצה להתבייש הרשות בידו דהתורה נתנה לו רשות להביא שעיר' ובודאי טובה יותר לפניו שיתבייש ע"כ מי שחטא קלא אית לי' דמפרסם כדי שיתבייש אף על פי שאין חיוב בדבר מכל מקום טבע האדם הבע"ת שרוצה בכך ע"כ ה"ל קלא כנ"ל נכון וברור בס"ד. וקצ"ע על רש"י שפי' שמי שבא לידו דבר עבירה בשוגג אינו מחפה עליה כדי שיתבייש כו' נראה דבמזיד מחפה עליה ומנ"ל אפשר דבמזיד ג"כ אינו מחפה עליה אדרבא מתבייש יותר וצ"ל דמיירי התם בחטאת וחטאת בא על שוגג דוקא ע"כ נקט רש"י שוגג תדע דהא גם לשם אשם כשר ואשם ישנו במזיד כגון אשם ש"ח ע"כ דההוא ג"כ קלא אית ליה דגם עבירה במזיד רוצה שיתבייש יותר משוגג כדי שיהי' לו כפרה ומה שיש לפלפל שם בחולין אין כאן מקומו. אך ק"ל לפמ"ש דגם בע"ז אסור לפרסם החטא בפרטות אף דעונשו גדול מכל מקום איכא משום כ"ש ובאמת מצינו גבי ע"ז דהתור' גזרה לפרסם החטא בפרט כדי דנכסף ומחלה על כבודו וכ"ש במקומו עומד שהרי בע"ז כולם מביאים שעירה לחטאת אף מלך וכה"ג ובכל עבירות של חטאת מלך מביא שעיר וכה"ג פר וא"כ גבי מלך וכה"ג אם הם חטאו בעכו"ם ומביאים שעירה נתפרסם ברבים בפרטות החטא שחטאו בעכו"ם והוי מיעוט כ"ש ומכל מקום ציותה התור' כן דנכסף אלמא בעכו"ם מצוה לפרסם כי היכי דנכסף וכ"ש במקומו עומד אם כן הדרא קושיתינו על הר"מ והראשונים שלא כתבו חילוק זה דבעכו"ם צריך לפרסם בכ"ע החטא בפרטות וצריך עיון גדול. וצריך לחלק דאפשר מלך וכה"ג דכל ישראל תלוים בם מחיל קוב"ה ליקרא דילי' בשביל כפרתן שיתכפרו דהיא כפרת כל ישראל אבל באדם אחר אין לפרט דהוי מיעוט כ"ש אם כן שפיר לא הביא הר"מ ד"ז ובמלך וכה"ג אין נ"מ האידנא וכשיחזיר לנו הקב"ה מלך וכה"ג ב"ב אז יעברו גילולים מן הארץ ויתוקן עולם במ"ש ולא יהי' עכו"ם בעולם ואף כי דיני התורה נצחית ודרוש וקבל שכר אף בדברים שלא יהי' כעה"נ ובן סו"מ וכדומה מכל מקום כיון דכבר הביא הר"ם בפי"א מה' שגגות דמקריבין המלך וכה"ג שעירה בעכו"ם ממילא נשמע ד"ז דהם צריכים לפרסם חטאם בפרוטרוט והנה ד"ז כתבתי רק לעורר והפוך בה כו'. ועבירות שהתוודה עליהם פ"א ולא עשה שנית העבירה היא פלוגתא ביומא ת"ק סובר עבירות שהתוודה עליהם ביה"כ זה אסור להתוודות עוד עליהם ועליו נא' אם התוודה עוד הפעם ככלב שב על קיאו וראב"י סובר דה"ז משובח שנאמר וחטאתי נגדי תמיד ופוסק הר"מ כאן כראב"י. והכסף משנה נ"ט דמשנת ראב"י קב ונקי וסותר לדבריו פ"ב מהבהב"ח דהר"מ שם גבי פגימת המזבח אינו פוסק כראב"י והכסף משנה כ' דבבריית' אינו כלל הזה רק במשנה וע' מ"ל ובח"צ סי' יו"ד ובס' יסל"מ ובתורת חסד כלל ד'. ועלה בדעתי דאפ"ל אף דראב"י סובר דצריך להתוודות עוד מחמת וחטאתי נגדי תמיד היינו באותן עבירות שאין תשובה ויה"כ מכפר כפרה גמורה כגון חמורות דתולה ויסורין או מיתה ממרקין אם כן עדיין החטא לא נתכפר לגמרי צריך שיהי' לנגד עיניו אבל אם מתכפר לגמרי כגון בעשה ועשה תשובה דמוחלין לו לגמרי או בלאוים דיה"כ גומרת הכפרה ועבר עליו יה"כ כיון דנמחל לו לגמרי אפשר אף ראב"י סובר אך כיון דלא נזכר החילוק וגם הפוסקים דא"צ עוד לזכור החטא כיון דנמחק לגמרי לא חילקו נראה דבכ"ע אף שנתכפר לו לגמרי צריך לקיים וחטאתי כו' וכ"נ קצת מפירש"י שם ע"ש. וגם יש סבר' להיפך דאף רבנן דסוברים דא"צ לקיים וחטאתי כו' היינו באותם עבירות שנתכפרו לו לגמרי אבל בלא נתכפרו לגמרי גם רבנן מודים דצריך לקיים וחטאתי כו' אך כיון דאינו מבואר החילוק נר' דאין חילוק ולא נמנעתי לכתוב זה לעורר.
ובס"ד נתחיל לכתוב חלוקי כפרה אם עבר על מ"ע ועשה תשוב' ע' ביומא ובשבועות ובזבחים דאינו זז משם עד שמוחלין לו. ואין חילוק בין שוגג למזיד בתשובה מוחלין לו ודוק' במצות עשה שאין כרת כגון פסח ומילה. אבל ביש בו כרת נרא' דנחשב מן החמורות כמו ח"ל שיב"כ ומב"ד ואין תשובה לבד מועלת וכ"ה להדיא כאן בר"מ פ"א ה"ד עבר אדם על מ"ע שאין בה כרת ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו כו' מבואר להדיא בדבריו דוק' בכל מ"ע שאין בה כרת מהני תשוב' לחוד. וראיתי בס' תויה"כ כ' דאף בעש' שיב"כ תשובה מועלת ומיישב דעת הר"מ ובאמת מבואר להדיא בר"מ כמ"ש ויש לחלק קצת ע"ש בדבריו. והר"ם סתם כמו ר"י דעבר על עשה משמע דוקא עשה אבל לא לאו אף להנל"ע אינו בכלל עשה ואח"ז כ' עבר על ל"ת שאין בה כרת כו' תשובה תולה ויה"כ מכפר כו' כולל כל הל"ת נרא' ג"כ דאף לאו הנל"ע בכלל ל"ת הוא וגם אינו מחלק בין שאר לאוין שאין לוקים עליהם כגון לשאב"מ וכדומה. נרא' דסובר דוק' עשה אבל כל הל"ת אינו מועיל תשוב' לחוד ובאמת במשנה דיומא מבוא' דתשוב' מכפרת על קלות על עשה ועל ל"ת ועל החמורו' תולה עד יה"כ ור"י מוקי לה בלהנל"ע דהוי קלות חזינן דלהנל"ע על כל פנים הוי ג"כ בכלל דתשוב' לחוד מכפרת ובסוגי' דשבועות י"ב מבואר שם דר"י סובר דכל הל"ת נקראי' קלות והר"מ לפני זה פוסק כסוגיא דשבועות דכל הלאוים הם קלות חוץ מלא תשא ועבכ"מ דפוסק כר"י בשבועות דאמר כן אליבא דנפשי' גם נראה דסתם גמרא בשבועות דל"ט מבואר שם דכל הלאוין נקראים קלים חוץ מל"ת ע"ש ע"כ פוסק הר"מ כן אם כן צ"ל דהר"מ ס"ל דד' חלוקי כפרה שר' ישמעאל דורש פליג על משנתינו דמבואר דתשוב' מכפרת על ל"ת ג"כ או על כל פנים בלהנל"ע ור"י חולק וסובר דרק על עשה תשוב' מכפרת ולא על ל"ת והר"מ סבר כוותי'. והנה הטעם דעשה קיל מל"ת ע"כ אין הטעם דעל עשה עבר בשוא"ת ועל ל"ת עבר בקום ועשה דהא יש עשין כגון לאוין הבאים מ"ע דעובר בקו"ע וכן יש ל"ת שעובר בשוא"ת כגון לאוין שאב"מ וכאן מבואר סתם דיש חילוק בין עשה לל"ת משמע דבכל העשין מהני תשוב' אף שעבר בקו"ע ובכל הלאוין אף שעבר בלא מעשה ל"מ תשוב' לחוד ע"כ צ"ל דל"ת בכ"ע חמור מעשה ועבמשנ"ח בפתיחה האריך לפלפל בזה. הכלל דכאן מסתימת דברי ר"י נרא' דחילוק יש בין עשה שבתורה ובין ל"ת בלי טעם רק ל"ת חמור בכ"ע מעש' וכן משמע סתמא דש"ס שבועות י"ב דמבואר שם דקלות היינו עשה ולא תעשה ושעיר המשתלח מכפר ופריך האי עשה ה"ד אי דעביד תשוב' התניא עבר על עשה ועשה תשוב' לא זז משם כו' ולא פריך על ל"ת ג"כ דמבוא' במשנה דיומא דתשוב' מכפרת ע"כ סתמא דש"ס כר"י דרק על עשה תשוב' מועיל ולא על ל"ת ע"כ פוסק הר"מ כן וגם ראב"ע ור' מתיא בן חרש נרא' דסוברים כן ע"כ פוסק הר"מ כוותי'. אך מכל מקום ק"ק דהש"ס בעצמ' מקש' על המשנה והיה יכול להקשות על מל"ת ג"כ כיון דבמשנה דיומא מבואר דגם על הל"ת מהני תשוב'. אך מכל מקום נר' דרוצ' להקשות דאליבא דכ"ע על עשה מהני אם כן המשנה כמאן אבל מל"ת אין קושיא כ"כ דהיו יכולים לאוקמי כר"י דעל ל"ת ל"מ תשוב' וז"פ. והתוס' שם הקשו קושי' זו הא על ל"ת ג"כ מכפר כמבואר במשנ' דיומא ותי' דבשאר עבירות אין מוחלין לגמרי רק מקילין לו הדין. וזה צ"ע כיון דבמשנה דיומא כולל עשה ולא תעשה דתשוב' מכפר נר' דשווין הם. ולפמ"ש הוא פשוט דרוצה להקשות אליב' דר"י ג"כ דמשנה דלא כמאן אבל הקושיא מל"ת אין קושי' כ"כ דר"י סובר דל"מ תשובה כ"נ. עוד הקשו שם בתוס' מחגיגה ועי' חגיגה ד"ה ע"א מבואר שם ארחב"פ כל העושה דבר ומתחרט בו מוחלין לו מיד שנא' ולא יראוני הא יראוני מוחלין לו וכ' שם התוס' ד"ה האי בעושק ש"ש כתיב דהו"ל ל"ת ופליגי דר"י פ"ב דיומא דאמר תשוב' תולה ויה"כ מכפר והיינו דכאן נר' דמוחלין בתשוב' בל"ת מבואר ג"כ בתוס' כמש"ל דר"י סובר בכל הלאוין אף דנל"ע וה"ה כל הלאוין שאין לוקין מכל מקום אינו נתכפר בתשוב' לחוד רק עם יוה"כ דעושק ש"ש ה"ל לאו הנל"ע ולאו הניתן לתשלומין ואין לוקין והדברים ארוכים והבאתי בח"ז ומכל מקום כתבו דפליגי אדר"י מבואר דר"י סובר בכל ל"ת אף קלות כנל"ע וכדומה אין תשובה מועיל כמ"ש לעיל. עוד כ' התוס' ואיכא בריית' אחרת דאמ' על עשה ולא תעשה תשוב' מכפרת כו' וכוונתם דר"ח בר פפא פליג על ר"י וסובר כברייתא דאף על ל"ת מכפרת. ואין מובן לי למה צריכים התוס' לכתוב דאיכא ברייתא והיינו בריית' ביומא שם דתשובה מכפרת על עשה ועל ל"ת הנל"ע ועושק ש"ש הו"ל נל"ע למה לא הביאו דהוא משנה שם דתשובה מכפרת על עשה ולא תעשה דיש במשמע דאף על ל"ת גמור תשובה מכפרת ואף לר"י דמוקי לה להמשנה בנל"ע על כל פנים בלאו הנל"ע דתשובה לחוד מכפרת מבואר במשנה ולמה מביאי' תוס' הבריית'. והתוס' בשבועות הקשו על דמקשה מעשה דלא זז משם ולא מקשה מל"ת ג"כ ומשנה דיומא דמכפרת על עשה ולא תעשה. ולכאור' כיון דמשנה דיומא אוקמי' ר"י בלאו הנל"ע ובלאו גמור אינו מכפר אם כן כאן בשבועות אפשר מיירי בל"ת גמור. אך באמת למאי דמוקי שם בלאו הנל"ע דהשתא ל"ת עשה מבעיא ה"נ כאן בשבועו' דמבואר דקלות היינו עשה ולא תעשה ג"כ קשה השתא ל"ת כו' וצריך ג"כ לאוקמי בנל"ע אם כן מקשים שפיר למה הקשו מעשה הא גם בל"ת כה"ג כגון דנל"ע ג"כ תשובה לחוד מכפרת. אך באמת משנה דשבועות מיירי בל"ת גמור דבשלמא ביומא מבואר קלות היינו עשה ולא תעשה וחמורות תולה ונוכל לאוקמי' הל"ת בנל"ע והחמורות היינו לאו גמור כמבואר שם אבל כאן דמבואר במשנה ומוקמי' קלות עשה ולא תעשה וחמורות מבואר דהיינו כריתות ומב"ד אם כן בפי' איתמר דל"ת היינו אפילו ל"ת גמור והם בכלל קלות וכ"ה בר"מ וכ"כ הכסף משנה דכאן בשבועות חולקת המשנה על משנה דיומא דשם מבואר דנל"ע היינו קלות לדברי ר"י וכאן אף ל"ת גמור ה"ל בכלל קלות ע"ש אם כן ק"ק מאי מקשים התוס' משם אך אפשר התוס' מקשים ממ"ד ביומא דגם ל"ת גמור' היא בכלל המשנה שמכפרת דאמרי' שם תנאי הוא ע"ש אם כן מקשים למ"ד דס"ל כן ע"ש. על כל פנים התוס' בחגיגה דמיירי שם בנל"ע צ"ע דלא מייתי מהמשנ'. על כל פנים זה מבואר בתוס' דר"י פליג וסובר דדוק' בעשה תשובה מכפר ולא על ל"ת אפילו נל"ע וה"ה אב"מ וכדומה כל הלאוין שאין לוקין מכל מקום אין תשוב' מכפרת וכ"ד הר"מ כמ"ש. עוד תי' התוס' בחגיגה כמו שתי' בשבועות דיש חילוק בין מוחלין לו וכאן תולה וע"ש מה שסיימו ודבריהם צע"ק. וראיתי בס' ט"א שם כ' ע"ד התוס' שכתבו דפליג על ר"י דלר"י אין מכפר בתשוב' על ל"ת כו' כ' הוא דל"פ דר"י דאמר עבר על עשה לא זז משם כו' ועבר על ל"ת דתולין והיינו כמשנה דשם דבכלל עשה ה"ל לאו הנל"ע ועושקי ש"ש ה"ל לאו הנל"ע או אב"מ כו'. ואיני מבין כיון דבמשנה פורט עשה ולא תעשה אף על פי שמוקמינן דמיירי בנל"ע מכל מקום פורט דמכפר על ל"ת ור"י אמר סתם עבר על עשה כו' ועבר אל"ת ג"כ סתם נראה דדוקא עשה ולא ל"ת אף שאין לוקין וכן בכלל ל"ת כל הל"ת אף דנל"ע וכדומה דלא הוי מסתם סתים כיון דבמשנה מפורש רק דה"ל קלות וחמורות אבל ל"ש דליהוי ל"ת דאין לוקין בלשון עשה. ע"כ נראה ברור דר"י פליג על המשנה וצדקו דהתו"ס דרחב"פ פליג על ר"י וסובר כמשנה וברייתא דשם דמכפר על לאו הנל"ע אבל ר"י ודאי לא ס"ל כן וכן מבואר דעת הר"מ דהו"ל לפרש ע"כ בודאי פוסק דאין חילוק רק בין עשה לל"ת אבל כל הל"ת שוים כנ"ב ונכון. וגם התוס' שבועות דמקשי' על ל"ת גמור ממשנה דיומא נר' דס"ל דכל הל"ת שוים כמ"ש. ונרא' דאף להבריית' ביומא דתשובה מכפרת על לאו הנל"ע ודעת הט"א דגם ר"י סובר כן דל"ד נל"ע ה"ה כל הלאוין שאין לוקים עליהם לאו שאב"מ ולאו שבכללו' כמ"ש בט"א כאן. מכל מקום נר' דלאו שניתן לאזהרת מב"ד דג"כ אין לוקין ה"ל בכלל לאוין שלוקין דהא דאין לוקין הוא מפני חומרתו כידוע וכ"כ האו"ת בסי' ל"ד לענין הפסולים לעדות דאע"פ שכל לאו שאין בו מלקות אינו נפסל מן התורה מכל מקום לאו שניתן לאמב"ד פסול דחמור ה"נ כאן וז"פ. ולפמ"ש דלר"י בכל לאו אינו מועיל תשובה הא דאמר רבא ד"ז האי עולה דורון היא אי דלא עשה תשוב' כו' ואי דעשה תשוב' התניא עבר על עשה לא זז כו' הא ביומא מבואר דעולה מכפרת על עשה ועל לאו הנל"ע ע"ש בדל"ז וכ"פ הר"מ פ"ג ממעה"ק אם כן בלאו הנל"ע ל"מ תשוב' לחוד רק עולה מכפרת עם התשוב' אם כן מאי א"ר דהיא דורון כיון דבאה לכפרה. ולו' דרבא אומר דעולה על עשה הו"ל דורון זה דוחק דהאמר סתם עולה והו"ל לפרש. וצ"ל דרבא ס"ל כהמשנה ביומא דגם על לאו הנל"ע מהני תשובה לחוד דלא כר"י והא דנקט עבר על עשה כו' ל' הברייתא נקט ולאו הנל"ע בכלל. אך להתוס' בשבועות וחגיגה שמחלקין בין עשה אם עשה תשוב' מוחלין לו מיד ובמשנה דיומא דתנן דתשובה מכפרת על ל"ת ג"כ אינו רק להקל לו מן הדין ע"ש אם כן כיון דתשוב' אינו מכפר כפרה גמורה ובעולה כתיב ונרצה כו' לכפר עליו והו"ל לענין זה כחטאת וכל הקרבנות מכפרים כפרה גמורה ומבואר להדיא דעולה בא על לאו הנל"ע ג"כ אם כן בכה"ג עולה לאו דורון היא דתשובה ל"מ לגמרי ונתכפר בעולה (ועכצ"ל דרבא ס"ל דהמשנה דיומא מיירי אפילו בלאו גמור תשוב' מכפרת לגמרי) וצ"ע. ויש להסתפק בעבר עבירה שיש בה לאו ועשה כגון חילול י"ט ואכילת טמאים דיש בהם לאו ועשה ויש הרבה וא"צ לפרט אם עבר על עביר' כזו אם העברת העשה נמחל לו בתשוב' לבד כמו כל עשה אך הלאו לא נמחל לו עד יה"כ או כיון דיש לאו ג"כ העשה חמור ואין מתכפר לו בתשוב' לחוד אף על העשה דה"ל כמו לאו וכה"ג מפלפלין התוס' חולין קמ"א דדעת ריב"א לענין לדחות ל"ת ועשה הל"ת נדחה והקשו לדבריו ובקדושין ל"ד כתבו דאף הלאו אלים כיון שיש בו עשה ועי' בסוגיא דהואיל בפסחים וגם מפלפלים לענין נשים אם חייבין במצות עשה שהזמן גמרא היכי שיש לאו ג"כ והובא בח"ז כ"פ אם כן ה"נ אפשר כיון שיש בו לאו העשה ג"כ חמור דלא נתכפר בתשוב'. ויש להביא ראי' מגמ' דשבועו' שהבאנו דמבואר במשנה דקלות היינו עשה ולא תעשה וחמורות היינו כריתות ומב"ד ומקשה בש"ס האי עשה ה"ד אי דעביד תשובה לא זז משם כו' ובאמת נוכל לו' דמיירי בעשה ולא תעשה כא' דרצה לאשמועינן דהם קלות ותשובה ל"מ אף על העשה ע"כ צריך השעיר לכפר אע"כ בכ"ע מועיל תשובה על העשה דלא אלים מחמת הלאו ויש לפלפל בזה לענין שהבאתי בשם התוס' ואין כאן מקומו רק לענין תשוב' מוכח מכאן דהעש' אינו אלים יותר והוי כמו כל עשה שמתכפר בתשובה לחוד.
הב' מח"ל שלר"י עבר על ל"ת ועשה תשובה תשובה תולה ויה"כ מכפר וכ"כ הר"מ וכבר כתבנו דנר' דר"י סובר בכל הלאוין אף דאין לוקין כגון נל"ע וכדומה וכ"ד הר"מ דלא חילק וכבר כתבנו דדעת הט"א דר"י לא פליג על המשנה ובמשנה מבואר דהל"ת דאין לוקין א"צ יה"כ והלוקין עליהם צריך יה"כ ור"י ג"כ סובר דעל הל"ת שלוקין תשובה ויה"כ מכפר ואין מבואר בדברי ר"י חילוק בין שוגג למזיד נראה דשוים דאף בשוגג צריך תשובה ויה"כ ובמזיד ג"כ מכפר תשוב' ויה"כ. ונרא' דאם עבר עבירה שיש בה מלקות ולקה נתכפר בתשובה עם המלקות וכ"נ מלשון הר"מ פ"א דחייבי מלקות אין מתכפרין בלקייתן עד שיעשו תשוב' נראה דאם עשו תשובה נתכפרו בלקייתן לבד ואין צריך יה"כ וגם לא גרע מיסורים דמלקות הו"ל יסורים ויסורים בודאי א"צ יה"כ כנרא' מהש"ס דיומא דשלשה חלוקי כפרה הם ותשובה אינה מהחילוקים דצריך תשובה עם כל הכפרות אבל חוץ תשובה אין כפרה א' צריכה לחברתה אם כן בנלקה בודאי נתכפר עם התשובה בלא יה"כ וז"ב ופשוט רק ר"י מיירי היכי דלא נלקה כגון בשוגג או בלא התראה או בזה"ז תשובה בעצמה אינו מועיל ועם יה"כ מכפר כנ"פ ועיין בשבועות ד"ח. והנה שבועת שוא היינו לאו דלא תשא אינו מבואר בדברי ר"י חילוק נרא' דדינו ככל הל"ת שאין מועיל תשובה לחוד רק עם יה"כ מכפר אף על לאו דל"ת וכ"נ מדברי הר"מ שלא חילק וע"ש בסוגיא דיומא דר"י מוקי המשנה דתשובה מכפרת על עשה ולא תעשה היינו נל"ע ועל ל"ת גמורה אין תשובה מכפרת ופריך ע"ז מברייתא דאלו הן קלות חוץ מלא תשא ומתרץ לא תשא וכל דדמי לי' היינו שאר ח"ל דלוקין וכן מתרצין עוד ברייתות אם כן לפ"ז כל ח"ל שוים עם ל"ת דאין תשובה לחוד מכפרת אבל עם יה"כ מכפרת וזה בכלל חמורות שבמשנה שם דמבואר דעל החמורות תשובה תולה ויה"כ מכפר ובבריית' א' מבואר לפי שנא' (בחורב) [בעוש'] תשוב' ונקה יכול לא תשא עמהם ת"ל לא ינקה יכול אף שאר ח"ל כו' ת"ל אשר ישא את שמו כו' שמו הוא דאינו מנקה אבל מנקה שאר ח"ל חזינן דל"ת חמור משאר ח"ל ובאמת שם ר"ל דכל ח"ל סגי בתשובה לחוד ול"ת חמור ע"ש ברש"י ג"כ דאין מועיל תשוב' לחוד אבל לפי מה דפסקינן דכל ח"ל ל"מ תשוב' לחוד רק עם יה"כ נראה דשבועת שוא ג"כ דינו הכי דתשוב' עם יה"כ מכפר ע"ש בסוגי' דלכ"ע הוי בכלל חמורות דמשנה דתשובה ויה"כ מכפר. והר"מ בפ"א כ' לענין כפרת שעיר המשתלח דאלו הם קלות עש' ול"ת וחמורו' היינו כריתו' ומב"ד ושבועות שוא עי' בלשונו נרא' דש"ש הם בכלל כריתות ומב"ד אם כן אין מועיל תשובה ויה"כ כמשי"ת לקמן בס"ד דכומב"ד ל"מ תשובה ויה"כ. אך אין ראי' דלענין כפרת שעיר המשתלח דסובר כר"י בשבועו' דכל הל"ת אם הם קלות לא כסתם משנה ביומא דמוקי בנל"ע עבכ"מ אם כן כיון דמבואר דל"ת חמור היא בכלל החמורות ככומב"ד דנקראים שם חמורות אבל כאן אם נאמר דר"י אינו חולק על המשנה כדעת הרב בעל ט"א אם כן עשה שר"י אמר היינו עשה ולאו הנל"ע היא בכלל עשה והם הקלות שבמשנה ול"ת שר"י אומר היינו החמורות שבמשנה אם כן ה"ל לא תשא וכל דדמי לי' אם כן אין ל"ת חמור מלאו שיש בו מלקות ותשובה ויה"כ מכפר ואם נאמר דר"י חולק על המשנה אם כן אינו פורט כלל חומרא בש"ש יותר מכל הלאוין אם כן נראה דתשוב' ויה"כ מכפרין אף ש"ש וגם הר"מ מסתם סתים ליה כאן אך בשבועות דל"ט מבואר איזה קלות עשה ולא תעשה חוץ מל"ת. חמורות כרת ומב"ד ולא תשא עמהם משוי לאו דלא תשא עם כומב"ד אם כן אין תשובה ויה"כ מכפר והר"מ סמך אמ"ש בפ"א דש"ש הם חמורים ככומב"ד מש"ס הנ"ל אם כן כל הלאוין תשובה ויה"כ מכפרין וש"ש אין מכפר ויש לה דין כומב"ד ומבואר בסמוך בס"ד. וכבר כתבתי דכ"ז אם אינן בני מלקות וקרבן אבל אותן שהם בני מלקות וקרבן נתכפר להם במלקות או בקרבן וא"צ יה"כ וגם יה"כ אין מכפר כפרתן דח"ק או חייבי עונשים אחרים אף דעבר עליהם יה"כ לא נפטרו מעונש ב"ד או קרבן רק כ"ז מיירי באינן בני קרבן ועונש בכה"ג הם חילוקי כפרה שכתבנו ושנכתוב בסמוך בס"ד. וכ"ז מבואר בכריתות ושבועות ד"ח דחטאים שהם בני קרבן או איזה עונש אחר בידי אדם אין יה"כ ושעיר המשתלח מכפרין רק כפרתן שכתבה התורה ובודאי א"צ יה"כ ג"כ כי התורה מה שקבעה כפרה זה היא הכפרה רק אותם שאין להם כפר' או בזה"ז ע"ז נשנו הד' חלוקי כפרה וע' תוס' שבועו' בסוגיא שם דמביאין ברייתא דיה"כ אינו מכפר אלא סוף היום ע"ש. ובס' תויה"כ הקשה מאי נ"מ דתולין עד יה"כ ולא נתכפר מיד הא יה"כ יכפר לו ואי דמת קודם יה"כ הא מיתה מכפרת ומאי נ"מ ע"ש. ואפ"ל לפי מה שמבואר בש"ס דמעביר ראשון ראשון ויש הרבה שיטות בזה ולהשיט' דשני עונות הראשונים מוחלין בלא תשובה והחשבון מן השלישי ואילך וי"ל הא דמחשבין מג' ואילך היינו בלא נתכפרו הראשונות כגון דלא עשה תשובה או איזה עבירה שלא נתכפר לו כדינא דל"מ תשובה לחוד אז מכל מקום מוחלין על ב' עבירות הראשונות ומתחילין לחשוב מהג' והא ראי' דמבואר בש"ס ועון עצמו אינו נמחק כו' אי איכא רובא עונות אף הראשונות נחשבים מוכח דמיירי דלא נתכפרו לו (והרא"ש יש לו שיטה אחרת בזה אך צריך אריכות לברר השיטות ואין כאן מקומו) דאי נתכפרו היאך עונשין אותו ומאי ועון אינו נמחק אבל אם דרך משל עבר על מ"ע ועשה תשובה כהוגן ונתכפר לו ואח"כ עבר עוד ועשה תשובה ואח"ז עשה פ"ג עבירה בודאי הג' נחשב ראשון ונוהג במדה זו להעביר ראשון כי היאך נחשב הראשונות מ"ל [לא] חטא בפ"א מעולם או עשה תשובה ונתכפר ה"ל כאילו לא חטא עתה רק פ"ר ונחשב מן העון עתה וז"ב. אם כן נ"מ במאי דלא נתכפר לו עד יה"כ דאותו עון נחשב כגון אם היא עבירה ראשונה ועשה עד יה"כ עוד ב' עבירות האחרון נחשב דה"ל חטא ג' ונענש אם לא עשה תשובה כהוגן כיון דהראשון לא נתכפר לו נחשב שפיר ומונין ראשון ממנו אבל בעבירה שנתכפר לו לגמרי בודאי אינו נחשב כלל והו"ל שני ראשון ואם גם השני נתכפר בתשוב' כהוגן הג' נחשבת לראשון וכן הרבה פעמים הכלל אם נתכפרו הראשונות לגמרי אין מונין הראשונות כלשון הש"ס ועון כו' והיאך אם נתכפר יהי' לו עונש אבל בלא נתכפר מונין ראשון ושני ואף אם נאמר דאין עונשין על העשה ותולין מכל מקום על כל פנים החטא הג' נחשב לו כנ"ב.
הג' מח"כ ומב"ד וכבר כתבנו דשבועת שוא ג"כ בכלל וה"ה עבירות שיש בהם מב"ש ויבואר לקמן הכל הם חמורות ומבואר בגמרא דתשובה ויה"כ תולין ויסורים ממרקין וכ"כ הר"מ וכבר כ' לעיל דנראה דא"צ יה"כ כמו שפירש"י דתשובה היא עם כולם אבל הג' כפרות אין א' צריך לחבירו אם כן בתשובה ויסורין נתכפר לו אף בלא יה"כ אך אשמועינן דאף עם יה"כ לא נתכפר לו אבל בתשובה עם יסורין א"צ יה"כ. אך מלשון הגמ' ויסורים ממרקין והיינו גמר וכ"ה לשון הר"מ תשובה ויה"כ תולין ויסורין גומרין הכפרה כו' מתכפר לו כפרה גמורה עד שיבאו כו' נראה דתשובה ויה"כ ג"כ מכפרין קצת רק לא נגמר הכפרה רק ע"י יסורים אם כן אפשר דצריך יה"כ ג"כ לכפר קצת ואז ע"י יסורים נגמר הכפרה וכן מביא ביסל"מ בשם הירושלמי דתשובה ויה"כ מכפרין קצת ע"ש. אח"ז ראיתי באגדת ירושלמי עם פי' היפה מראה מבואר שם דעבר על כומב"ד תשובה ויה"כ מכפרין מחצה ויסורים מכפרים מחצה ובח"ה תשובה ויה"כ מכפרין שליש ויסורין שליש ומיתה שליש וע"ש ביפ"מ שכתב דלש"ס דידן אין היסורים צריכין ליה"כ ואין מיתה צריך ליה"כ וליסורים ולהירושלמי כ"א מהג' שוים בכפרתם ואותם החמורות מיסורים ואילך צריכין ליה"כ אך בש"ס דידן ג"כ צ"ע הלשון ממרקין נראה דגומרין בצירוף אחר ולא קאמר כמו קודם יה"כ מכפר הו"ל ג"כ לומר תשובה ויה"כ תולין ויסורים מכפרין אח"ז כולם תולין ומיתה מכפרת וגם לשון הר"מ גומר נראה כן אם כן אי הוי הר"מ ס"ל כהירושלמי היה כותב כן בפירוש וצ"ע כעת. עוד ראיתי ביפ"מ שם שכתב דבכומב"ד דתשובה ויה"כ תולה דוקא עם יה"כ אבל תשובה לבדה אינה תולה כלל בחמורות לש"ס דידן דאי לא למאי נ"מ נקט תשובה ויה"כ תולין וכן בח"ה נקט תשובה ויה"כ ויסורי' תולין מוכח דתשובה לבד אינו תולה בחמורות ובח"ה אף עם יה"כ אינו תולה ע"ש. ולענ"ד אינו דקדוק דנקט רבותא בחמורות תשובה ויה"כ תולין כו' היינו דג"כ היא כפרה מכל מקום אין כח לתלות ובח"ה אפילו יסורים תולין ומכל מקום מסתברא דבתשובה לבד תולין ג"כ רק אפילו עם עוד כפרות אין מועילין לכפר רק כמו שמבואר כ"נ. עוד ראיתי שם שמביא הקושיא שהבאנו לעיל מאי נ"מ תשובה תולה ויה"כ מכפר ותי' דמיירי דביני לביני חזר מתשובתו ע"כ יה"כ מכפר ואין זה סברא אצלי כלל אם חזר מתשובתו בודאי ה"ל כאילו לא שב ואין יה"כ מכפר כנ"פ ואין זה סברא כלל דחזרה מהתשובה מכל מקום יהיה מועיל. ועיין לעיל מה שתירצתי.
הד'. ח"ה, תשובה ויה"כ ויסורים תולין ומיתה ממרקת והנה לפי הש"ס דילן נוכל לומר דמיתה לחוד עם תשובה ג"כ ממרקת כמ"ש לעיל בסמוך אך הלשון ממרקת נראה דגומרת ובירושלמי מפרש דתשובה ויה"כ מכפרת שליש ויסורים שליש ומית' שליש כמ"ש לעיל וגם לענין התשובה לחוד אם תולה הכל כמ"ש בסמוך. והנה בשני חלוקות הראשונות היינו קלו' בתשובה לבד והיינו עשה ולא תעשה שנל"ע ול"ת גמור עם יה"כ כתבנו לעיל דאפשר ר"י לא פליג על משנתינו דעשה דקאמר נל"ע בכלל עי' לעיל. אבל בלאוין החמורות שר"י מצריך יסורים ולח"ה מיתה נראה דפליג דבמשנה מבואר סתם על החמורו' ונרא' דבכל החמורות אף כומב"ד וח"ה בכלל ומכל מקום מבואר דתשובה ויה"כ מכפר וגם מדכולל המשנה מיתה עם יה"כ כמבואר במשנה מיתה ויה"כ מכפרת עם התשובה נראה דכפרתן שוה כשם שמיתה מכפרת על כל החמורות כך יה"כ ע"כ נראה דר"י חולק על המשנה והר"מ פוסק כר"י דראב"ע ור"מ בן חרש סוברים כותיה וגם בירושלמי מחשב ר"ע עמהם ופוסק הר"מ כותי'. וגם לפי גמרתינו דמוקי המשנה אפילו כרבי ויה"כ לא בעי תשובה בודאי חולק ר"י דסובר תשובה עם כ"א והר"מ פוסק כותי' ומדברי הר"מ מבואר דעבר על עשה שאין בה כרת ועשה תשובה כו' נראה דעשה שיב"כ ה"ל בכלל ח"כ וסתמא מבואר עבר על כומב"ד כו' ולא נזכר חילוק בין עשה לל"ת מבואר דהוא בכלל כומב"ד ואין לנו מ"ע שיש בה כרת רק שנים פסח ומילה. והר"מ פ"א מה' מילה ה"ב כתב וז"ל וכל יום שיעבור עליו משיגדיל ולא ימול א"ע ה"ה מבטל מ"ע אבל אינו ח"כ עד שימות והוא ערל במזיד עכ"ל וכונתו מ"ש במזיד היינו אם נאנס אח"כ כגון שנחלה וא"י למול ומת אין עליו ח"כ כי אינו ח"כ רק במת והי' מזיד עד המיתה חל עליו ח"כ היינו כרת הנפש רח"ל אבל כ"ז שהוא חי א"ע בכל יום רק בעשה כמפורש בדבריו אם כן מל עצמו על העבר מהני תשובה לחוד ואפילו לא מל עצמו כגון שנחלה מכל מקום אם עושה תשובה מתכפר דלא עבר רק על העשה וא"כ במילה לא משכחת שלא יתכפר לו בתשובה לחוד דכ"ז שהוא חי מהני תשובה רק לאח"מ נתחייב בכרת ואז ל"ש תשובה כי אין חשבון כו' וח"ו מקבל עונשו. אבל בחייו מהני תשובה לחוד וכגון דמל עצמו או שא"י למול דאל"ה לא הוי תשובה דטובל וכו' וז"פ:
אך בפסח אם לא עשה פ"ר ופ"ש במזיד ח"כ והו"ל עשה שיב"כ וכן אם הזיד בראשון ושגג בשני מכל מקום ח"כ כמבואר בר"מ פ"ה מה' ק"פ וכן אם שגג בראשון והזיד בשני ג"כ ח"כ כמבואר שם ואם הזיד בראשון ומת קודם השני עבר ג"כ על עשה שיב"כ כי ח"כ על הראשון כו' ע"ש בר"מ ותבין. הכלל לדעת הר"מ ל"מ עשה שיב"כ רק פסח ולא מילה אך דעת הראב"ד בה' מילה דכל יום איכא כרת רק נפטר במל עצמו אם כן גבי מילה שייך ג"כ זה ע"ש. ויש מ"ע שיש בהם מב"ש כמבואר בר"מ פי"ט מה' סנהדרין שלא רחוץ ידים ורגלים. וכובש נבואתו. ונביא העובר ע"ד עצמו. וכבר כתבתי דמב"ש הוי ככומב"ד אם כן זה ג"כ בכלל. וראיתי בס' עשרה מאמרות מאמר חיקור דין פח"י כ' ג"כ דמב"ש הם חמורים כמו כומב"ד ע"ש שמפלפל הרבה בדין חלוקי כפרה ולא עיינתי בדבריו ואני אתנהלה לאטי ובאתי רק לעורר. ועיין בס' יפה מראה ביומא חקר הא דמיתה ממרקת אי דוקא מיתה בלא עת אבל מיתה כדרך כל האדם אינה ממרקת או בכ"ע ממרק וע"ש דמסיק בכ"ע ממרק וכן הדעת נותן. והנה בשבועות דף י"ג מבואר שם פלוגתא דרבי ורבנן רבי סובר על כל עבירות שבתורה אפילו ח"כ ומב"ד יה"כ מכפר בלא תשובה חוץ מג' עבירות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין יה"כ מכפר בלא תשובה רק עם תשובה אז יה"כ מכפר אף על ג' אלו ואם מיתה מכפר בלא תשובה על שאר עבירות ועל אלו ג' בתשובה כמו יה"כ אז אין דינו כיה"כ לא נתבאר שם בדברי רבי בפי' וביומא דמבואר במיתה מיתה ויה"כ מכפרין עם התשובה. ובגמ' מקשים ע"ז עם התשוב' אין בפני עצמן לא נימא דלא כרבי דתניא ר' אומר על כל עבירות שבתורה כו' בין לא עשה תשובה יה"כ מכפר כו' ותירץ אפילו תימא רבי תשובה כו' יה"כ לא בעי תשובה. והנה מקושי' המקשן דמקשה עם התשובה אין בפ"ע לא ונקט לשון עצמן בלשון רבים נראה דסובר דלרבי מיתה לא גרע מיה"כ ומקשה מברייתא דשם אף דאין נזכר מיתה רק יה"כ מכל מקום זה סברא אצלו דמיתה לא גרע מכפרת יה"כ אך מתירוץ התרצן שמתרץ רק מיה"כ ואמר דיה"כ לא בעי תשובה ולא נקט מיתה ע"כ נראה דוקא יה"כ ולא מיתה. אך יש לדחות זה וגם מצד הסברא נראה דמיתה ג"כ מכפר כיון דרבנן שם פליגי על רבי וסוברים דאין יה"כ מכפר בשאר עבירות בלא תשובה ומוקי לה קרא דהכרת כו' היינו דמיתה מכפרת בלא תשובה ולא יה"כ אם כן למה נשוה פלוגתא רחוקה בין רבי לרבנן דידוע כ"ה דיכולין להשוות פלוגתא של תנאים ואמוראים משווינן וכאן נאמר דרבי סובר דרק יה"כ מכפר בלא תשובה ולא מיתה ורבנן סוברים דרק מיתה מכפרת ולא יה"כ טוב לומר דכ"ע סבירי דמיתה הוא כפרה יותר רק רבי סובר דיה"כ מכפר וכש"כ מיתה ורבנן סוברים דדוקא מיתה ולא יה"כ ואין כאן פלוגתא רחוקה כ"כ. וכן מבואר בשבועות בתוס' שם ד"ה בעומד כו' בסוף דבריהם כתבו אבל לרבי מיתה ויה"כ בלא תשובה ממרקת לגמרי בשאר עבירות כו' מבואר להדיא בדבריהם דלרבי מיתה מכפרת ג"כ כמו יה"כ וכן נראה מהתוס' ביומא בסוגיא זו ד"ה עם דכללו מיתה דח"כ כאחד ע"ש ומהיכן למדו רבותינו כן אך כמ"ש דלמה נשוה פלוגתא רחוקה ע"כ צ"ל כן וגם בלשון הש"ס דיומא נראה כן כמ"ש. אך קשה מאד אם נימא דרבי סובר דגם מיתה מכפרת בלא תשובה בשאר עבירות כמו יה"כ האיך אמרינן לקמן מודה רבי בכרת דיומא דאי לא לא משכחת לה כרת על עינוי ומלאכה דיה"כ מכפר ואמרי' אלמה לא משכחת לה דעביד בלילה ומת דלא אתי יממא לכפורי' לי' א"נ דאכיל אומצא וחנקתו והיינו דלא עבר רגע מיה"כ לכפר ליה ואי נימא דמיתה מכפר כמו יה"כ אם כן אכתי לא משכחת כרת דיומא או דיה"כ מכפר ליה או אם מת דלא היה שהות ביה"כ לכפר המית' מכפרת לו אם כן ע"כ צ"ל דמודה רבי בכרת דיומא אך אי אמרינן דמיתה לא מכפר לרבי ניחא ולפמ"ש וגם התוס' כתבו כן דלרבי מיתה מכפר כמו יה"כ צ"ע גדול מסוגי' זו. שוב האיר השי"ת עיני וראיתי במהרש"א שם שהקשה על רש"י שכתב שם דלרבנן מיתה מכפרת אחר יה"כ ומנ"ל לרש"י זה וכתב דמוכח דרבי סבירא לי' דמיתה לחוד אינה מכפרת מהאי דאכיל בלילה וחנקתו אומצא כמ"ש אם כן הוי סברות רבי ורבנן הפוכות דרבי סובר דיה"כ מכפר ולא מיתה ורבנן סוברים דמיתה מכפר ולא יה"כ ע"כ דעת רש"י דרבנן סוברים ג"כ דאין מיתה מכפר בלא יה"כ אם כן לא הוי פלוגתא רחוקה כ"כ עי"ש והנאני מאד שכוונתי לדעתו הקדושה מוכח דלרבי אין מיתה מכפר. אך התוס' כתבו שם בפירוש דמיתה מכפרת לרבי כמו יה"כ צ"ע מסוף הסוגיא דמוכח דלרבי מיתה לא מכפרא כמ"ש וגם קשה מנ"ל לרש"י כיון דחכמים ילפי מפסוק הכרת כו' דמוכח בשאר עבירות דמיתה מכפר ושם לא נזכר יה"כ כלל וצ"ע. והנה על רבי בודאי חולק ר"י בד' חלוקי שהוא סובר דבלא תשובה אין מיתה ויה"כ מכפרים כלל דתשובה עם כ"א בעינן וגם על החמורות ל"מ אפילו תשובה ויה"כ אם כן בודאי חולק על רבי.
ועתה נבאר סברת רבנן דחולקין על רבי בשבועות שם וסוברים דאין יה"כ מכפר בשאר עבירו' לשאינן שבים מבואר שם אף על הקלות כגון עשה מכל מקום סוברים דאין יה"כ מכפר בלא תשובה ודרשו לקרא דהכרת וכו' דעל שאר עבירות אפילו חמורות היינו כרומב"ד נתכפר במיתה בלא תשובה חוץ מג' אלו היינו פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה אין מיתה מכפרת בלא תשובה רק מיתה עם תשובה מכפרת. והנה ר"א ב"ע שאומר ח"כ ג' הם ותשובה עם כולם מבואר דחולק על רבנן ג"כ וסובר דבלא תשובה אין מיתה מכפרת כלל אפילו בשום עבירה וגם בג' עבירות דרבנן סוברים דמיתה עם תשובה מכפר ור"י לא מפליג ונראה דעל כל עבירות תשובה עם יסורים מכפרות חוץ מח"כ צריך תשובה עם מיתה ולרבנן נראה דעל ג' עבירות הללו ל"מ תשובה עם יסורים רק תשובה ומיתה והר"מ לא הביא רק דברי ר"י ופוסק כותיה הן בשאר עבירות דלא מכפר מיתה בלא תשובה וכן אפילו באלו הג' חוץ ח"ה מהני יסורים עם תשובה ועיין בלחם משנה וכבר כתבתי דדעת רש"י דרבנן סוברים בשאר עבירות צריך יה"כ עם מיתה ולדעת התוס' א"צ יה"כ וצריך טעם למה פסק הר"מ כר"י נגד רבנן. ונראה דהר"מ סמך על משנה מפורשת דהוא דלא כרבנן דמבואר דמיתה בלא תשובה אינה מכפרת והוא בסנהדרין דף מ"ג ע"ב היה רחוק מבית הסקילה וכו' אומרים לו התוודה שכן כל וכו' שכל המתודה יש לו חלק לעוה"ב כו' שכן מצינו בעכן וכו' ומניין שכיפר לו וידויו שנאמר כו' ביום הזה כו' ואין אתה עכור לעוה"ב אם כן שם מיירי מחיוב מיתות וה"ל שאר עבירות לא מהני ג' וגם סתמא קתני נראה דאם אין מתודה אין לו חלק כו' ולרבנן הא המיתה מכפרת אפילו בלא תשובה ע"כ האי משנה דלא כרבנן וגם מאי ראי' מייתי המשנה מעכן דהתוודה והיה לו חלק לעוה"ב הא עכן מפר ברית הי' כמבואר בש"ס שם ובמפר ברית לא מהני מיתה לחוד אף לרבנן כמבואר כאן אבל בשאר עבירות יש לו תמיד חלק לעוה"ב אפילו לדעת התוס' שדעתם שמיתה אינה ממרקת לגמרי רק ביסורין קצת אחר המיתה אם כן מהמשנה מבואר דאין מיתה מכפרת בלא תשובה כלל דלא כרבנן. אך דמ"ש דעכן היה מפר ברית אין קושיא כ"כ דמשוך בערלתו אינו מפיר ברית מן התורה כמבואר ביבמות דמשוך צריך למול רק מדרבנן על כל פנים מהמשנה מבואר דוקא המתוודה יש לו חלק ולרבנן מכפרת בל"ת ע"כ המשנה לא אתיא כרבנן וגם בדף מ"ז שם גבי קדשי עה"נ דימותו אמאי כיון דאיקטל הו"ל כפרה ע"כ מבואר דלכ"ע מת מתוך רשעו אין לו כפרה ומסתייע' מברייתא דתני ר"ש יכול אפילו פרשו אבותיו מדרכי ציבור ת"ל בעמו בעושה מעשה עמך אלמא דמיתה בלא תשובה אינו מכפר ע"ש ורש"י פירש אינו עושה מעשה עמך פורש מדרכי ציבור כו' כגון רשע וא"כ אפשר הו"ל בכלל פורק עול. אך באמת הר"מ בהלכות כתב הפורשים מדרכי ציבור בדרך אחר ע"ש גם איני מבין כמו בהכאה וקללה של אביו ואמו אם הוא רשע אף בשאר עבירות עי' ביבמות גבי ממזר דאינו חייב על הכאה וקללה בלא עשה אביו תשובה הכלל עיין בסנהדרין שם מבואר להדיא דמת מתוך רשעו אפילו בשאר עבירות של מב"ד אין לו כפרה במיתה אם כן האמוראי' אחרונים פליגי על רבנן דשבועות וגם המשנה דשם והברייתא דר"ש ס"ל כן ע"כ פוסק הר"מ דלא כרבנן. והנה שם בגמרא יש פלוגתא בנהרג בב"ד מתוך רשעו דרבא סובר דמתכפר לו ואביי סובר כיון דבדין נהרג לא ה"ל כפרה והנה הלכה כרבא לגבי אביי וגם האמוראים שם רב אשי דהוא בתרא ג"כ סובר שם דמיתה וקבורה מכפרת ע"ש. ולכאורה קשה ע"ז מהמשנה דסנהדרין דיליף מעכן דדוקא ע"י תשוב' מכפר והר"מ פ"א פוסק דחייבי מב"ד אין נתכפר להם בלא וידוי והכסף משנה הרשים ממשנה שהבאנו וצ"ע דפסק דלא כרבא ור"א דסוברים דנהרג אף כדין מכל מקום נתכפר וגם ר' יוסף סובר כן ע"ש בסוגיא על כל פנים מהמשנה ומהברייתא [מוכח] דר"ש וכולהו סוברים דאין מיתה בלא תשובה מכפרת ע"כ פוסק הר"מ כן. אך מה שהקשינו צ"ע דפוסק דחמב"ד אין מתכפר בלא תשובה הא ר"י ורבא ור"א סוברים דמכפר עיין בסוגיא וצ"ע. גם צ"ע בסוגיא שם דאביי סובר דמב"ד אין מכפרת כיון דבדין הוא ומביא ראיה מהמשנה דלא היו קוברין אותו בקברי אבותיו ואי אמרת ה"ל כפרה לקברי' ע"כ דאין לו כפרה. וקשה הא במשנה מבואר דאומרים לו התודה אם כן חמב"ד מתודים וסתמא מבואר במשנה דלא היו קוברין כו' אף שהתודה אם כן בעשה תשובה ומת כ"ע ס"ל דמכפר אף ר"י אם כן אמאי אין קוברין אותו בקברות אבותיו ולשאר אמוראים דסוברים דעם צערא דקיברא פורתא ניחא כיון דתשובה אינה מועלת בעבירות חמורות כאלו רק עם מיתה וצערא דקיברא אבל לאביי דמוכיח דאין מיתה אף בב"ד מכפרת בלא תשובה הא סתמא קתני אף בעשה תשובה ואז ודאי נתכפר אליבא דכ"ע בעשה תשובה ג"כ וג"כ מאי דחי אביי ראי' ר"י דר"י מייתי שפיר ראיה בקדשי מזבח של עהנ"ד דימותו ואי מחמת זבח רשעים כיון דאיקטל אית להו כפרה והיינו דסתמא קתני אפילו התודו דאומרים להו התודו שדרך כל כו' כמבואר במשנה אם כן עם תשובה בודאי מכפר הריגה אפילו מת מעצמו ע"כ צ"ל כיון דאידחי וכו' ומאי מקשה אביי מת מתוך רשעו דבאמת מיירי אף אם מת מתוך תשובה ע"ש בסוגיא ותראה דצ"ע. וזה נראה ליישב דבאמת דינא הכי דתשובה עם מיתה מכפרת אבל תשובה גמורה וזה קמי שמי' גלי' והש"ס מודיע לנו דתשובה מועלת אבל אנחנו לא ידענו אם זה עשה תשובה גמורה אם כן כיון דהוא רשע אף שאמרינן לו שיתודה ויעשה תשובה אין אנחנו יודעים מה שבלבו אולי אפשר פקר דאינו מתחרט באמת בלב ע"כ שפיר מקשה אביי על ר"י דאפשר דאין מקריבין משום זבח רשעים ע"כ קדשי מזבח ימותו דמת מתוך רשעו וכו' אינו מתכפר לו ומניין אנו יודעים שעשה תשובה באמת וכן ס"ל אף שנהרג עפ"י ב"ד כדין כמו עיהנ"ד מכל מקום אין אנו יודעים אם עשה תשובה אין קוברים אותו בקברות אבותיו כיון דהוא מוחזק לרשע ועל התשובה אין אנו יודעים ומיתה בעצמה אינה מכפרת ובמשנה עצה טובה יהבינן לי' שיתודה וישוב באמת ויתכפר לו כי תשובה עם מיתה מכפרת אבל אנחנו לא ידענו ע"כ ניחא שם הסוגיא וז"ב ופשוט. אך מה שהקשיתי לעיל קשה דכאן סוברים ר"י ורבא ור"א דמיתה על כל פנים ע"פ ב"ד מכפרת בלא תשובה ואמאי לא מקשינן עליה ממשנה דמבואר ומניין שכיפר לו וידויו נראה דבלא תשובה אינו מתכפר. ונראה דהם סוברים כרבנן דשבועות דמיתה לחוד מכפרת על כל פנים היה להש"ס לפלפל בזה ולימא מתני' דלא כרבנן וגם יש להם להקשות על האמוראים ממשנה ולפלפל בזה והר"מ פוסק בפירוש דאין מב"ד מכפר בלא תשובה דלא כהאמוראים ודלא כרבנן בשבועות ולדברי התוס' בשבועות שמחלקים בין כפרה לכפרה הכל ניחא. אך דברי התוס' צ"ע ואין כאן מקומו. ולדברי הר"מ כיון דר"י וראב"ע ור"מ בן חרש סוברים כן דמיתה לחוד אין מכפר וגם המשנה דסנהדרין וגם הברייתא דר"ש וגם המשנה דיומא דמבואר דמיתה מכפרת עם התשובה ע"כ פוסק כותי'. ובעמדי בזה אני רואה לפלפל ולברר כל הדברים צריך אריכות גדול ואין הזמן גורם כעת לטייל באריכות ע"כ מוכרח אני לקצר ולכתוב עוד קצת דינים בקצרה והשי"ת ברוב חסדיו יגמור עלי ואשנה פ"ז באריכות וע' מה שכתבו האחרוני' בזה ולא עיינתי בדבריהם היטב וכתבתי הנלענ"ד בס"ד.
וכ"ז בעבירות שאין בהם קרבנות כמ"ש או בזה"ז אבל בזמן המקדש היה עוד חוץ מהקרבנות כפרות ובאותן שאינן בני קרבן היה שעיר המשתלח ביה"כ ומבואר במשנה דשבועות דשעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה בין קלות היינו עשה ולא תעשה ובין חמורות היינו כרומב"ד בין בשוגג בין במזיד על כל עבירות שבתורה שעיר המשתלח מכפר ואינו מבואר במשנ' אם צריך ג"כ תשוב' או לא ובש"ס דף י"ב מקשה אי דעשה תשובה למה נקט [יה"כ] והא תני' עבר על עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו אם כן א"צ כפרת שעיר ואי בלא תשובה זבח רשעים תועבה ואמאי מכפר ומסקי שהמשנה בלא עביד תשובה ורבי היא דסובר דעל כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יה"כ מכפר חוץ מג' פורק עול ומגלה פנים וכו' ומיפר ברית אין יה"כ מכפר בלא תשובה וצריך תשובה וכן מסקנת הסוגי' ורבנן פליגי על רבי דאין יה"כ מכפר בלא תשובה ע"ש וקשה דגם לרבי אותם הג' אין יה"כ מכפר אם כן כיון דהמשנה מיירי בלא תשובה אמאי לא פרט במשנה דמכפר על כולם חוץ מאותם הג' ומלשון המשנה נראה דעל כל עבירות מכפר והיה צריך לפרט חוץ מאלו ג"כ. ועוד קשה לי הנה זה אמת דרבי סובר דיה"כ מכפר דאמר בפירוש יה"כ מכפר על שאינן שבים דדורש מקרא מכל מקום ע"כ לא שמעינן לרבי אלא עיצומו של יום דעיצומו של יום ג"כ מכפר אף בלא שעיר המשתלח כמבואר בסוגי' וביומא ע"ש אם כן סובר דגזה"כ היא דכפרה של יה"כ א"צ תשובה ונפקא ליה מהאי קרא הכרת וכו' אף אחר יה"כ בלא תשובה אם כן בכל העבירות אין כרת אחר יה"כ אבל שעיר המשתלח מנלן דרבי סובר דמכפר בלא תשובה הא מקרא הוא זבח רשעים תועבה וכ"פ בש"ס הקשה זה בפשיטות והאיך יחלוק רבי על זה ושעיר המשתלח הוא קרבן ואינו מכפר לרשע מחמת זבח רשעים אבל כפרה בלא קרבן יש שהוא מכפר אף על רשע דזה לא מקרי זבח כמו דרבנן סוברים דמיתה מכפר על שאינן שבים ומכל מקום בקרבנות שייך זבח רשעים דאינו מבואר במקרא רק זבח היינו קרבן של רשעים תועבה אם כן מוקי המשנה דמבואר דשעיר מכפר דהוי זבח רשעים ומכפר כרבי דלמא רבי סובר דוקא יה"כ היינו עיצומו של יום כמו רבנן דס"ל דמיתה היא כפר' ומכל מקום קרבן אינו מכפר על רשע דמקרא מלא הוא דזבח היא תועבה וכן כתב רש"י בד"ה זבח כו' והיאך מכפר עליו קרבן יה"כ מביא רש"י תיבת קרבן כי בקרבן שייך זבח רשעים תועבה אבל יה"כ או שאר דברים יוכל לכפר אף בלא תשובה אם כן רבי ג"כ לא יחלוק על מה דפירש בקרא והאיך מדמה הש"ס זבח היינו השעיר ליה"כ. וכ"ת מאי נ"מ הא שעיר הוא ביה"כ אם כן ממילא יה"כ מכפר ז"א דהוא נ"מ כפי מה שכתבו התוס' לקמן בסוגיא זו דיה"כ אינו מכפר רק בסוף היום משתחשך ושעיר המשתלח מיד אם כן אם מת לאחר שלוח קודם סוף יה"כ אם כן אין השעיר מכפר בלא תשובה רק יה"כ ס"ל לרבי דמכפר ובמשנה מבואר דשעיר מכפר והאיך יחלוק רבי על קרא דזבח וכו' ומאי ראיה מייתי מיה"כ לשעיר. ולולי דברי התוס' שם בסוף הסוגיא ניחא היינו כיון דא"א לאוקמי המשנה כרבנן בשום אופן דהם ס"ל דיה"כ אין מכפר בלא תשובה אם כן גם בשעיר לא נתכפר מכש"כ דזבח רשעים כו' ע"כ אוקמי כרבי דס"ל יה"כ מכפר אף לשאינן שבים היינו עיצומו של יום מכפר על כל עבירות בלא תשובה והכפרה של יום הוא כ"ה מעלות השחר כל רגע מכפר ואיכא מ"ד בירושלמי דס"ל כן אך כיון דיום מכפר למאי איצטריך השעיר כקושי' התוס' [י"ל] השעיר איצטריך דגזה"כ באם א"א בשעיר, היום מכפר כגון בזמה"ז ובזמן שאפשר בשעיר אין היום מכפר אלא אם כן הקריבו השעיר ובלא הקריבו אין היום מכפר כלל וכן כת' שם בס' יפ"מ למאן דאית ליה כל היום מכפר דאיצטרך שעיר היינו אם אפשר בשעיר אין היום מכפר כלל אם לא הקריבו רק אם הקריבו שעיר כל היום מכפר היינו עיצומו של יום וכפרת היום עם השעיר מתלי תלוי וקאי אם הקריבו מכפר למפרע ואם לא הקריבו והיה באפשר להקריב אינו מכפר כלל וגם קמי שמי' גלי' אם כן אם מקריבין השעיר כל היום מכפר והיינו עיצומו של יום. והנה גם בש"ס דידן נראה דרבנן סוברי' דכל היום מכפר דאמר במסקנ' דלרבי כרת דיומא מ"ל כגון דחנקתי' וכו' והתוס' כתבו דל"ד כיון דסוף היום מכפר א"ש. והכריחם לזה דרבי סובר דסוף היום מכפר דשעיר למאי איצטריך ולפמ"ש וגם ביפ"מ מבואר כן גמ' דידן בדוק' כי ידעו חכמי הש"ס דרבי ס"ל דכ"ה מכפר ושעיר איצטריך אם אין מקריבין שעיר אין היום מכפר אם כן הכל ניחא דמוקמי כרבי דרבי סובר דכ"ה מכפר היינו עיצומו של יום אם כן מכפר על שאינן שבים ג"כ דל"ש זבח וכו' דעיצומו של יום מכפר ע"כ המשנה דמבואר דשעיר המשתלח מכפר ממילא כיון דיה"כ הוא מכפר ונקיט שעיר המשתלח כיון דהכפרה תלוי בשעיר והמשנה מיירי שם מקרבנות ע"כ אמר שעיר המשתלח מכפר ע"כ שפיר כרבי וכיון דעיצומו של יום מכפר ל"ש זבח וכו' אבל כרבנן לא נוכל לאוקמי' כיון דאין יה"כ מכפר באינן שבים דילפי מקרא אם כן ע"כ שעיר אינו מכפר יותר דזבח וכו' וכרבי ניחא. ולדעתי דברי התוס' צ"ע ממה שמבואר דרבי דסובר יה"כ מכפר היינו השעיר ואח"כ מביאין דיה"כ עצמו מכפר ובאמת בדברי רבי אינו מבוא' כלל רק יוה"כ וגם ביומא מבואר שם במשנה דיה"כ מכפר עם התשובה ואמרינן דלא כרבי ומסקינן דיה"כ לא בעי תשובה כו' ואינו מוזכר שם שעיר המשתלח והוה יכול לומר דאם אין שם שעיר צריך תשוב' ג"כ אלא ע"כ דיה"כ עצומו של יום מכפר וכן בברייתא דרבי יליף יום הכפורים הוא דמכפר אפילו לא התענה ככתוב בפ' אמור ושם לא נזכר שעיר כלל והאיך תסיק אדעתין דיה"כ אין עצומו של יום מכפר כיש מפרשים ובודאי דברי היפ"מ עיקר אך על קושיתם ל"ל שעיר צריכים לתרץ דיה"כ אינו מכפר עד שתחשך והש"ס דילן דנקיט חנקתי' וכו' ל"ד. ובאמת אין צריך לזה דהתורה גזרה בעת שיכולים להקריב השעיר אין היום מכפר רק אם מקריבים השעיר כדברי היפ"מ ועלת' הסוגי' כהוגן כי לדעתם דשעיר המשתלח מכפר בפ"ע האיך יחלוק רבי על הפסוק זבח וכו' כאשר כתבנו למעלה ולפמ"ש הוא נכון ונלע"ד לולי דברי התוס'.
ועי' בר"מ פ"ג מהלכות שגגות כתב מי שבא לידו ספק עבירה ביה"כ אפילו עם חשיכה פטור שכל היום מכפר נראה מדבריו דס"ל כהתנא דכל היום מכפר ע"ש ועי' בירושלמי ביומא והר"מ כ' בפ"א כאן וז"ל שעיר המשתלח וכו' מכפר על כל עבירות הקלות והחמורות וכו' והוא שעשה תשובה אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר אלא על הקלות ומה הם הקלות עשה ולא תעשה ומה הם חמורות כרומב"ד וש"ש וכו' וכבר תמה הכסף משנה דבגמרא כאן מבואר להדיא דלרבי מכפר אפילו על החמורות בלא תשובה ולרבנן אפילו על עשה אינו מכפר בלא תשוב' דע"כ מוקמי המשנ' כרבי וגם מנ"ל חילוק זה ועיין בלחם משנה מ"ש בזה ועיין בס' יסל"מ ובתויה"כ. ואפשר לו' דהר"מ מסברא דנפשי' ראה כן כי הוא סובר כר"י דד' ח"כ יש וסובר דר"י פליג על רבי ועל רבנן דהכא כמ"ש לעיל דגם על רבנן פליג ורבנן סברי דמיתה בל"ת מכפר ולר"מ צריך תשוב' והר"מ פוסק כן כמ"ש דס"ל אפילו הנהרגין עפ"י ב"ד אין להם כפר' בל"ת ועי"ל למה הר"מ פ' כר"י ע"ש וגם סובר הר"מ דכפרת יוה"כ מכפר כל היום כמ"ש אם כן הי' קשה לי' לר"י שעיר למה ולא הי' ניחא בתי' היפ"מ דאי אין מקריבין שעיר אין יוה"כ מכפר ע"פ סברת הר"מ דשעיר מוסיף כפרה א"נ בקלות בעשה ולא תעשה דלאחר תשובה סובר ר"י דיוה"כ מכפר אם כן ע"כ מוסיף השעיר דאין צריך תשוב' דאי לא מאי מוסיף השעיר על כפרת היום ובחמורות דאף בתשובה אין יוה"כ מכפר מוסיף השעיר דמכפר בתשובה ומאי דקש' על הקלות האיך מכפר בל"ת הא זבח וכו' כבר כתבנו דבעשה לא שייך ז"ר וכו' וגם בלא תשוב' כמ"ש הלחם משנה דהקושי' מז"ר הם רק על החמורות. אך צ"ע דידוע דרכו של רבינו דאין דרכו לכתוב מסברות עצמו בסתם וכותב יראה לי גם זה דחוק דבודאי בל"ת שלוקין ג"כ הוי רשע ואיקרי ג"כ ז"ר וכו' והר"מ כלל כאן בקלות אף ח"ל שלוקין כמ"ש הכסף משנה וגם הי' לו להוסיף כפרה בח"כ ג"כ אך זה אין קושי' וק"ל. אך מה שהקשיתי לעיל קשה וגם האחרונים לא הרוו צמאונינו ועוד חזון למועד בעזהש"י. ועיין בסוטה דף ז' ע"ב אמרי' בשלמא יהודא דאודי כי היכי דלא תשרף תמר אלא ראובן דאודי למה לי' דאודי והא אמר רב ששת חציף עלי דמפריט חטאי' ופרש"י ברבים דנרא' וכו' ומתרץ כי היכי דלא לחשדו אחוהו ופרש"י שלא יהיו שאר אחיו נחשדין מאביהם ע"כ נראה מזה דיעקב לא ידע כלל מי הי' החוטא רק לאחר שהוד' ראובן וקשה כיון דמיעוט כ"ש הוא במפרסם החטא אם כן מי התיר לראובן משום חשד האחים לפרסם ולמעט כ"ש ח"ו וגם הי' יכול לומר לאביו בצינע' בשלמא יהודא משום פ"נ וגם הי' צריך להודיע לכל כדי שידעו שהמשפט כן הוא אבל לראובן איני מבין מה היתר זה בשביל חשד אחיו אצל אביו ועי' בתוס' ברכות דף ל"ד ע"ב ד"ה כסוי וכו' דכתבו אם אינו מפרט החטא מתבייש וכל העובר עביר' ונתבייש מוחלין לו וכשפורט נראה דאינו מתבייש ע"ש ולכאורה מבואר בסוטה בגמרא שהבאתי לעיל מפני מה תיקנו וכו' ובע"ז מפרסם כי היכי דנכסוף עיין לעיל מבואר דאם הוא מפרסם נתבייש יותר ונתכפר לו כמו שמבואר שם ויש ליישב. גם קצ"ע דמקשה הש"ס והא אמר ר' ששת חציף עלי דמפריט חטאי' כו' כיון דק"ל דעבירות שבין אדם לחבירו מצוה לפרסם שנא' מכסה פשעיו וק"ל דכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שבלבל רק יצועי אביו אם כן היה רק עבירה שבין אדם לחבירו אם כן מצוה לפרסם וצ"ע.
וכל חלוקי כפרות הללו הם דוקא בעבירות שבין אדם למקום ב"ה אבל עבירות שבין אדם לחבירו אינו מתכפר לו עד שיחזיר לו הממון שגזל ממנו וג"כ יפייס אותו על הצער שציערו ואפילו לא חטא כנגדו רק בצער שציערו אינו נתכפר לו רק אם פייסו וזה מבואר במשנה ביומא להדיא עבירות שבין אדם לחבירו אין יה"כ מכפר עד שירצה וכו' וכן מבואר בר"מ כאן פ"ב הלכה ט' אין התשובה ולא יה"כ מכפרין וכו' אבל עבירות שבין אדם לחבירו וכו' וכן כתב הרהמ"ח ואם החזיר הגזילה ופייס חבירו מכל מקום צריך להתודות ולעשות תשובה לפני השי"ת כמבואר בר"מ כאן בפי"א כי שתים רעות עושה אם חוטא לחבירו דעושה לחבירו וגם המרה פי אלקיו ית' ע"כ צריך לתשובה כאן אך התשובה אינה מועלת כ"ז שהחטא שחטא לחבירו לא נתקן. ונראה דכ"ז שלא ריצה את חבירו אף חלק שמים לא נמחל לו דל"מ כלל תשוב' כ"ז שיש בידו החטא שחטא לחבירו רק לאחר שנתפייס מחבירו צריך תשובה לחלק שמים. ונראה אף דהמשנה נקיט דאין יה"כ מכפר וכן הר"מ נקיט תשובה ויה"כ והרהמ"ח נקיט תשובה מכל מקום נראה דאף מיתה אף לרבנן דס"ל מיתה מכפרת בלי תשובה מכל מקום בעבירות שבין אדם לחבירו אפילו מיתה אינו מכפר כמו לרבי דס"ל יה"כ מכפר אפילו בלא תשובה ומיתה אין מכפר כמ"ש לעיל ומכל מקום ס"ל דיה"כ אינו מכפר בין אדם לחבירו כמו שמבואר במשנה דיומא והמשנה אתיא אף כרבי כמבואר שם ה"ה לרבנן מיתה אינה מכפרת בין אדם לחבירו ומכש"כ לתנא ר"י בדח"כ ואם אחר מיתה מחל לו חבירו מכל מקום כיון דהמית' לא היתה מכפרת לו בע"כ יקבל עונשו כי אין כפרה למתים אך אפשר מקילין עונשו וברוך היודע. ואם אחד גזל מהרבה ב"א והשיב לאחד מהם וריצה אותו ושב בתשוב' נרא' דאין מתכפר לו אף על זה ששב דשם גזל חד הוא וה"ז טובל ושרץ בידו מ"ל זה ומ"ל זה וכן ראיה ממה שמבואר בר"מ כאן החוטא לחבירו ומת כו' ואם היה חייב לו ממון יחזיר ליורשים ואם לא הי' יודע לו יורשים יניחנו בב"ד ויתודה ע"ש. מבואר דהחזרה ליורשים או להב"ד מעכב הוידוי אף שהממון שייך עתה להיורשים ולא להנגזל המת רק ממון יורשים הוא מכל מקום מעכב הכפרה דעון גזל בידו מהיורשים כ"ז שלא החזיר אם כן ה"ה אחר אף על פי שיש לחלק קצת בין יורשים לאחר מכל מקום הסברא נותנת כן. גם נ"ל לפמ"ש הר"ן בפ' יה"כ דהרבה לאוים חמור מאיסור סקילה גבי חילול שבת עי"ש ה"נ אפשר אם עבר עבירה של לאו הרבה פעמים חמור כמו כרומב"ד ואין מועיל תשובה ויה"כ. גם אם עבר עבירה שיש בה כמה לאוין עי' בשער המלך גבי כהן ונזיר דכתב כן ע"פ סברת הר"נ הנ"ל אם כן לענין תשובה ג"כ חמור ועכ"פ אינו קיל ובאתי רק לעורר. והנה מצוה זו נוהג בכל אישי ישראל חוץ מחרש שוטה וקטן ככל המצות. ואם תשובה נוהג בב"נ ראיתי בספרי דרושים שהאריכו בזה ויש שכתבו שאין מועיל תשובה ועל תשובת ננוה תירצו ואין כאן מקומו. ובדרוש לשבת שובה פלפלתי בזה. גם נראה לי הא דתשובה לחוד אין מועיל בחמורה היינו תשובה מיראה דאין זה תשובה גמורה אבל תשובה מאהבה דזדונות נעשו לו כזכיות אם כן אפילו על החמורה מועיל כיון דנעשין כזכיות אם כן למפרע ה"ל מצות ובדרוש בארתי ועוד חזון למועד בעזה"י. ודיני ריצוי עד כמה צריך לרצות את חבירו ואם הוא רבו עיין בר"מ כאן ובש"ע א"ח בה' יה"כ ונראה מלשון הר"מ ברבו הוא שצריך לילך כמה פעמים עד שימחול וכ"ז שלא מחל מעכב הכפרה אע"ג דהוא אונס דבחבירו תלי' וגם אם גזלו ממון אף על פי דהוא אנוס כגון דאין לו להחזיר מכל מקום לא נתכפר לו ומכל מקום אפשר לענין זה דלא נתכפר לו אבל מכל מקום הוא צדיק כגון בקידש אשה ע"מ שהוא צדיק ואין הכפרה תלוי אם הוא צדיק וכו' כמ"ש לעיל דחמורה אף על פי שאין התשובה מועיל כלל לכפרה מכל מקום ה"ז צדיק גמור ועיין בב"ש סי' ס"ב ויש עוד להאריך והש"י ישימני מהשבים אליו מאהבה אמן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |