אלשיך/ויקרא/טז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

אלשיך TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

וידבר ה' אל משה וכו' ראוי לשים לב. (א) כי אמר וידבר ה' ולא אמר מה דבר ה'. כ"א שהודיע באיזה מן היה הדבור. ואחרי הודיע הזמן טרם אומרו אשר דבר ה' אומר ויאמר ה'. כאלו עתה מתחיל להודיע שדבר ה' עמו. ומהראוי היה יסמוך על מלת וידבר. ואחר אומרו וימותו יאמר דבר אל אהרן אחיך וכו'. (ב) היות הא' דבור והב' אמירה. (ג) מלת וימותו שהוא מיותרת. (ד) אומרו בקרבתם ולא אמר בהקריבם אש זרה. (ה) אומרו לפני ה' ולא אמר אל הקודש כמאמרו אחרי כן וחל יבא בכל עת אל הקדש. (ו) אומרו אהרן אחיך כי מי לא ידע כי אחיו בשרו הוא. (ז) אומרו ואל יבא וכו' כי הוי"ו שבמלת ואל מיותרת. (ח) אומרו לשון שלילה אל יבא ולא ימות. ולא אמר אם יבא בכל עת ימות. (ט) אומרו כי בענן וכו'. שאם הטעם הוא על כי שם מראת שכינה א"כ מכל שכן ביום הכפורים כי אז תכפל השראת שכינה שם. ואם הוא על מה שאמר אח"כ בזאת יבא כו' בפר וכו'. וא"כ גם בכל עת יביא פר ואיל ויותר לו לבא. וא"כ הכונה אינה רק שנותן סימן כלומר ביום שמביא פר ואיל שהוא ביום הכפורים. א"כ טוב היה לאומרו בפירוש ביום הכפורים יבא אהרן בפר וכו'. (י) למה מפסיק בבגדים בין קרבנותיו לקרבנות צבור והנה יתכן לומר בשום לב אל אומרו בקרבתם שאם הוא כמ"ש ז"ל במדרש רבה (ויקר' פ' כ') שהוא על הקריבה מן הראוי היה יאמר בהתקרבם. אך הוא כי בא הוא ית' להתרות באהרן אל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימית כאשר מתו בניו. וז"ש הוא ית'. כי הנה ממוצא דבר יראה כי מאשר שב להזכיר מיתת בניו מאהרן להתרות באביהם. ולא אמר להזהיר את אהרן מבלי הזכיר לו מיתת בניו הלא לא יבצר מעלות על לב איש אחת משתים. או לומר כי לרעים וחטאים חשב ה' את בני אהרן שע"כ מזכיר מיתתם כל שעה. או ידונו לאידך גיסא לומר כי על בלתי בוטחו ית' באהרן שיקיים גזרתו מבלי יזכר לו מיתת בניו. ע"כ להחזיק הדבר למען יירא אמר לו שישמר פן ימות גם הוא כבניו. אבל לא ניחא להו למרייהו שיהיו בחזקת הבלתי רצויים לפניו ית'. ע"כ בבואו יתב' להתרות באהרן בל יקרנו כבניו הקדים תחלה וידבר אל משה אחרי מות וכו' ומה דבר אליו הלא הוא אל יעלה על רוחך כי רעים וחטאים היו בעיני וע"כ מתו. כי אדרבא בקרבתם לפני ה' שהוא בשביל קרבתם שהם קרובים אל ה' ע"כ וימותו. והוא מאמר משה באומרו (ויקרא י׳:ג׳) אשר דבר ה' בקרובי אקדש וז"א בקרבתם ולא אמר בהקריבם. וגם לא אמר בקרבתם אל הקודש כי אם לפני ה' לומר בשביל ההתקרבות שיש להם עם ה' ע"כ וימותו. כי מדקדק הקב"ה עם חסידיו ויקדש בם ואחר שייחד דבור אל הקדמה זו בא אל ענין האזהרה אל אהרן. ויעש אמירה בפני עצמה. והיא ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן וכו'. וזה בלשון אמירה שהוא בלשון חבה כי אותו אהב ית' יותר מאת בניו כי לא נכשל בזה הוא כבניו. ולהסיר מלב אשר יבא להרהר אולי לא טוב רצון מלכו של עולם עם אהרן שע"כ שם לפניו מיתת בניו. ע"כ אמר לו דבר אל אהרן אחיך כלומר כי לאת לך מתייחס לפני אשר לא יצאת מכשל' אפי' שלא במתכוין מתחת ידו ורצוי הוא אלי. ועם כל זה אני מזהירו ואומר לו ואל יבא כלומר ואל יקרנו כבניו. וזהו ענין הוי"ו כלומר ואל ישנה בדבור אשר עשו הם ולא ימות כו'. לומר א"כ איפה מה צורך להזכיר מיתת הבנים לז"א ולא ימות. כלומר כי הלא היה אפשר יעלה על רוחו כי אין הביאה אל הקדש תספיק להמית. כי הלא בניו הקריבו ג"כ אש זרה זולת כמה דברים הוסיפו רז"ל (שם פ' כו') ועל התחברות כלם מתו לז"א ואל ובתוספת הוי"ו. כלומר ואל יוסיף לבא כהם ולא ימות לומר כי גם הם זו בלבד היה בם כדי להמית. ואני מצוה ג"כ ומזהירו ולא ימות שאם יבא הוא מת:

או יאמר וידבר וכו'. והוא כי כל ענין הכתובים אשר כתבנו בסוף הקודם. והענין כי טרם יזהיר את אהרן בל יקרנו כבניו. ראה יתברך כי הי' מקום להשיב ולומר מה זו התראה שאל אבוא בכל עת ולא אמות כבני. הלא לא על בואם אל הקדש בלבד פנימה מתו כי אם על הקריבם אש זרה אשר לא צוה אותם. ע"כ ייחד דבור להקדים הקדמה תחלה והוא אומרו וידבר אל ה' אל משה וכו'. ומה הי' הדבור אחרי מותם הלא הוא בקרבתם וכו'. לומר אל יעלה על רוחך שאין בקריבה לבדה כדי למות עליה בלעדי הביא האש זרה. כי הלא דע איפה כי בקרבתם לפני ה' שהיא על הקריבה לבד נתחייבו מיתה. וזה אמר בקרבתם וכו' וימותו. ועל כן חזר ואמר וימותו לומר שזולת סיבה אחרת שהיה להם גם בקרבתם לפני ה' שבו להתחייב מיתה. וזהו וימותו כמוסיף על דבר זולת זה. ואחר דבור ההקדמה לסלק מה שהיה אפשר להשיב. עשה אמירה מיוחדת אל עיקר המכוון והוא ויאמר ה' אל משה דבר וכו'. ועל הדרך הזה יהיה אומרו אחיך לתת טעם אל לשון הצווי בלשון שלילה. והוא כי אמר אלהים דבר אל אהרן כי חשוב בעיני כמוך כי אחיך הוא ואני חס על כבודו. ע"כ אל תאמר לו המיתה בלשון חיוב לומר שאם יבא בכל עת ימות כי אם אל יבא וכו' ולא ימות באופן כי המיתה איננה רק הן מכלל לאו בלבד ולא בפירוש אתמר:

עוד יתכן בשעור הכתובים כי אמר אלהים אם אקצר ואומר אל אהרן שאל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות כבניו. הלא יחשוב שיתחייב שרפה כהם. על כן הקדים וידבר אל משה אחרי מות וכו'. ומה דבר הלא הוא כי בקרבתם לפני ה'. כלומר בבחינת הקריבה בלבד לא נתחייבו שרפה רק וימותו שהוא מציאות מיתה. ואחר הקדמה זו אמר בעיקר דבר אל אהרן וכו' ואל יבא וכו' ולא ימות כלומר מיתה בלבד אך לא שרפה כי אין בביאה לבדה סבת שרפה. ונתן טעם ואמר כי בענן וכו' לומר אם תאמר נא כי לא ימנע אז כבוד ה' מלא את המשכן אם אין. אם כבוד ה' מלא את המשכן. גם אל כל המשכן ג"כ לא יכנס כדבר שנאמר (שמות מ׳:ל״ד-ל״ה) וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. ואם אין שם כבוד ה' א"כ גם פנימה יכנס לז"א כי בענן אראה וכו'. כלו' אך לא אל שאר אהל מועד. ועל כן בכל המשכן מותר ומבית לפרוכת אסור. ואמר בענן לומר כי גם שם לא היה גלוי שכינה רק כמסך ענן. ושמא תאמר אם כן איפה מכל שכן שביום הכפורי' אין ליכנס כי אז על קדושת היום תגדל השראת שכינה ואיככה יוכל לבא שמה. על כן אמר בזאת יבא אהרן וכו':

ולבא אל הענין נעתיק לשון ויקרא רבה (פ' כ"א). וז"ל בשנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו הוא מת. אמרו לו מנין אתה יודע א"ל בכל שנה ושנה היה זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי שנה זו נכנס עמי ולא יצא עמי. א"ר אבהו ומי יאמר שאדם היה והלא הקב"ה בכבודו ובעצמו הי' נכנס עמו ויוצא. א"ר אבהו וכ"ג לא אדם היה אלא כההוא דאמר ר' פנחס שבשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערת כלפידים. הה"ד כי שפתי כהן וכו' כי מלאך ה' צבאות הוא ע"כ. הנה יראה כי שמעון הצדיק הי' הקב"ה בכבודו נכנס ויוצא עמו. ואין ספק כי לא גרע אהרן הכהן משמעון הצדיק:

ובזה יאמר בזאת יבא אהרן וכו'. לומר אל יקשה בעיניך איך ביום הכפורים ששכינה שורה בקדש יותר משאר ימים יוכל אהרן לבא אל הקדש פנימה. כי הלא דע איפה כי אינו דומה איכותו ביום הכפורים לשאר ימים. כי הלא בזאת המראה שאמרתי כי בענן אראה בה יבא אהרן אל הקדש שהיא ביום הכפורים שהשכינה נכנסת עמו. שהוא כענין שמעון הצדיק שהיה ה' נכנס עמו. אז מוכן הוא אהרן למקום ההוא כי הלא גם הוא בה נכנס. ולהיות כי הכתוב גם על כהן גדול ידבר. אמר בזאת והוא כי שמעון הצדיק היו עיניו רואות אך שאר כהנים שבדורות לא זכו לכך. אך הנה מה שלא זכו הוא לראות את הדמות אך בדרך נסתר והתלבשות. היה שורה רוח הקדש בכל כהן בהכנסו כי בענן התלבשות היה שכינה עמו. והוא ענין סוף דברי רבי אבהו על כל כהן גדול. ובזה יצדק הכתוב בעצם באומרו בזאת. כלומר במראה זו הנזכר שהיא מראה בענן שהיא מלובשת יבא אהרן אל הקדש. כי לא תבצר ממנו מדרגה שהיא בקדש ולכן לא תעצרנו קדושת המקום מלבא כי כמוהו כמבית לפרוכת ומתי יבא בזאת ביום שיבא בפר בן בקר וכו' שהוא ביום הכפורים כמפורש בפרשה:

והנה עדיין ראוי לשית לב מה היה שייחס הכתוב הדבר אל אהרן באומרו בזאת יבא אהרן אחר שבכל כ"ג שבכל דור ודור ידבר. והראוי יאמר בזאת יבא הכהן הגדול אל הקדש.

אך הנה בזה ידוקדק אשר הערנו בכתובים הבאים והיא כי הנה אמרו רז"ל בויקרא רבה (שם) וז"ל ואל יבא בכל עת. אמר ר' יהודה בר סימון צער גדול היה לו למשה בדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן אחי ממחיצתו וכו'. והנה במדרש שם נאמר שהשיב לו יתברך בדרך אחרת. נינקיט מיהא כי צער היה למשה בדבר. ואפשר לנו לומר כי בא הכתוב השני לתקן הדבר על כבוד אהרן בהזכיר שמו בצווי הכולל לכל כהן גדול באומרו בזאת יבא אהרן וכו'. לומר אל יעלה על רוחך כי נדחף אחיך על צאת תקלת העגל מתחת ידו. כי הלא גדול הוא לפני כי הלא בזאת יבא אהרן וכו' שהוא במראה הנזכר כדלעיל. ואשר חששת כי עון העגל דוחפו אל תחשוב כדבר הזה. כי אררבא יבא בפר שהוא עצמו העגל ואדרבה על ידו יכהן פאר כהונה גדולה ביום הכפורים. ואם כדברך היה ראוי יברח מפר כי אין קטיגור נעשה סניגור אך יורה כי לא נדחה חלילה מפני כך כי לא עלתה על לבו מחשבות הערב רב כמפורש במקומו. ואדרבה בישראל אני מקפיד כי הם הביאו את נזמי הזהב ועל כן בבא אהרן לכפר בעדם כתונת בד קדש ילבש וכו' ולא בגדי זהב כי אין קטיגור נעשה סניגור. הנה כי בזהב שיצא מתחת ידי ישראל אני מקפיד שלא יראה ולא ימצא בכפרתם כי אם בגדי לבן. אך בעגל שהוא פר שיצא מתחת ידי אהרן איני מקפיד שיהיה סניגור הנה כי שלם הוא לפני:

ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל הכניסו ענין הבגדים בין קרבנות אהרן לקרבנות ישראל. ועוד שנית כי הנה בפר הבא להתודות עליו וידוי עצמו ווידוי אחיו לא היה צריך לשלח פר אחד לעזאזל לסתום פי שטן. אך בשעיר הבא להתודות עליו חטאת הקהל היה צריך לשלח שעיר אחד לעזאזל. וזהו ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים וכו'. אך בפר אהרן והקריב וכו' וכפר בעדו וכו' בלי שלח לעזאזל אך ונתן על שני השעירים גורלות וכו' כי זכאי הוא אפי' על ידי פר שהוא מן העגל מישראל על ידי שעיר:

והנה רז"ל למה שנראה שהפר ואיל הם דברים נותנין כח לכהן גדול לבא אל הקדש אמרו כי פר הוא זכות אברהם כד"א ואל הבקר רץ אברהם. ואיל לעולה הוא זכר זכות אילו של יצחק וכו'. ועל פי הדרך הלז יתכן דרך אחרת ברמז הפר והאיל ויתר הדברים הסמוכים להם. והוא בהזכיר מאמרם ז"ל מסכת ע"ג (דף ח') תנו רבנן יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי אור חשך בעדי ויחזור העולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנס' עלי מן השמים. הי' יושב ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהג של עולם הוא. עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו שנאמר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. ואמר רב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדם הראשון קרן א' היה לו במצחו שנא' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב ע"כ. ומבלי נשית לב אל כל פרטי המאמר כי אם לקצר פרטיו הלא הוא. למה כשהאיר היום נתן אל לבו להקריב פר שיהיו קרניו קודמין לפרסותיו איך מתייחס אל הארת היום. וגם מה ומה יוסיף קדימת הקרנים לפרסות:

ועוד אומרו ואמר רב יהודה וכו קרן א' היה לו במצחו. מה מעלה או מוריד היות לו קרן א' או שתים ושיהיה במצחו. וגם אם בא רב יהודה לחלוק עם הקודם אם אין:

והנה לבא אל ענין נזכירה מאמרנו על פסוק ויהי ערב ויהי בקר. לתת טעם למה עשה האלהים יקדים חשך לאור בסדר הזמנים. שהוצרך לשית חשך שלפני ההויה ללילה למען יהיה הערב קודם אל הבקר כד"א ויקרא אלהים לאור יום וכו' ויהי ערב כו'. שכתבנו שם שלחשך שקודם ההוי' קרא לילה כדי שע"י כן נאמר ויהי ערב ויהי בקר. שאל"כ היא הבקר תחלה ואחריו הערב. ואמרנו כי למה שהכל צפוי לפניו יתב' וראה שאין תכלית הבריאה נעשה מיד. כי אם שאדרבה ילקה העולם ויבא התכלית באחרונה בימות המשיח והתחייה. ולמה שעל בלתי היות השלמות והתכלית מיד. לא יבצר מאיש שוגה ומפתי להרהר אחר היוצר יתברך. איך יצר הכל לתכלית שלמות ונהפך לאבל מחולת העולם לזה מאז ברא העולם רמז כי הערב קודם אל הבקר כי מאז צפה שיתקלקל העולם כלילה אך באחרונה כאור בקר יזרח שלמות התכלית. והוא מאמר דוד באומרו (תהילים ק״ל:ו׳) נפשי לה' משומרים לבקר:

עוד הקדמה שנית. והוא כי כל נחמת אדם הראשון אחרי נופלו. היתה מעלת דוד ושירותיו וזמירותיו. ככתוב אצלנו במזמור שיר ליום השבת. שאמרו אדם ומתנחם על דוד כי אדם היא דוד. ועלי עשור ועלי נבל וכו' יתקן את אשר עוות אדם:

עוד הקדמה שלישית. והוא מאמרנו על מאמר רז"ל על אילו של יצחק באומרם שלא יצא ממנו דבר לבטלה. שתי קרניו של שמאל הוא שופר של מתן תורה קרן של ימין הוא שופר שלעתיד לבא. וביארנו שם במקומו כי אפי' השתי קרני איל נרמז בהן שתי זכיות לישראל. והוא כי הקרן שהוא השופר רמז אל החירות כענין היובל שעל ידי השופר היה נקרא דרור בארץ. וגם קרן הוא רמז אל המלכות והשררה כ"א (שם קי"ב) קרנו תרום בכבוד. ואמרנו כי שתי פעמים יהיה לישראל חירות ושררה א' במתן תורה שאף על פי שאברהם מכרם לגליות. סיני שפסקו זוהמתן אם היה יוצא אל הפועל קבלת הלוחות היה להם חירות מגליות. אך תהיה של שמאל כי עדיין היה להם יצר הרע ונתעתדו לחטא כמאמרם ז"ל במדרש חזית. שעל מה ששאלו ישראל ממשה במתן תורה השיב להם זה אינו עתה שעדיין יש לכם יצר הרע אלא לעתיד לבא. הנה כי אין פיסוק הזוהמא רק לעתיד ולא כאשר במתן תורה. ועל כן ואז שיוסר היצר הרע לגמרי יהיה שופר החירות שלם לגמרי מתייחס אל הימין שלא ישתעבדו עוד לעולם. כי להיות הבחירה חפשית ביד האדם הוצרך קרן השני לתקן את אשר יעותו בנתים:

ונבא אל הענין. והוא כי הנה למה שאדם מעת הבראו ביום הששי חשך לא ראה עד ליל מוצאי שבת כמז"ל (ב"ר פ' י"ב). כי על כן לא נאמר ויהי ערב ביום השביעי כי מתחלת יום הששי עד סוף יום שביעי שימשה האורה שנברא בה העולם. על כן בראותם במוצאי שבת כי הוא יתברך שלח חשך ויחשך. אז חשבו כי אור חשך בעדם ועוד לא יאיר למו ומבליט הוא יתברך. בעולם את כח טומאת עונם כי פוקד ה' עליהם את רעתם. כי מה שעד כה לא בא עליהם הרעה הוא כי קדושת שבת הגינה עליהם. על כן בכו בכיה על רעתם. אך בראותם בקר אור יום ראשון. אז אמרו אין זה כי אם שכך מסדר הוא יתברך ערב ובקר בכל יום תמיד ושהיום הולך אחר הלילה. שעל כן הלילה שעבר לא החשיך בו כי מהשבת הוא. ואם כן לילה שאחר השבת הוא תחלת יום א'. ומה שהאיר עתה אור בקר הוא שהיום הולך אחר הלילה. ודן בדעתו ואמר החנם יעשה הוא ית' להקדים הלילה ליום ולא להיפך להתחיל באור ולסיים בלילה. ולבלתי החשיך בין מוצאי שבת לשבת כי הלילה ילך אחר היום ויהי' אור ויתחיל יום ראשון באור. אך אין זה כי אם שרומז הוא יתברך שחשך השעבוד והלקות יהיה בעולם קודם תיקון העולם ואור השלמות כמפורש בהקדמה הראשונה. על כן מה עשה למען תקן את הדבר הקריב שור שקרניו קודמים לפרסותיו. והוא כי הקרן והפרס'. הצד השוה שבהן שהן קשים להתהוות כי מן עצם הם. אך יתר על הפרסה הוא הקרן. כי הפרסה יתהוו בבטן המלאה והקרנים אחר הולד העגל ימים או עשור. אך זה אינו רק במתהוים מזכר ונקבה. אך בבריות בראשית הפריס אשר ברא ה' באומרו. תוצא הארץ. נבראו כבני כמה שנים ככל אשר להם בגודלם. כמ"ש ז"ל (חולין פ"ג) בקומתם נבראו וכו'. ובכן בצאתם לאויר העולם הראש שיצא ראשונה יצא בקרניו קודם צאת הפרסו'. וכונת אדם היתה כי ידע כי יעמיד דוד ממנו לתקן את אשר עות כמפורש בהקדמה השנית. על כן הקריב פר שקרניו קדמו לפרסותיו. לרמוז לפניו יתברך שככה יקדים שררה הנמשלת לקרן קודם לארבע גליות הנמשלות לטלפים. הם ארבע פרסות הנדרכות תחת ארבעה רגלי השור:

וש"ת הלא כל מלכיות שבעולם גם הם מאדם יצאו. ואם כן ברמוז שקרנותיו יקדמו לפרסות מאז פלג לן שעל מלכות ישראל יכוין. לז"א ואמר רבי יהודה פר שהקריב אדם הראשון קרן א' היה לו במצחו לרמוז כי קרן מלכות של הנבראים אחד הוא אשר כיון. כי על כן גם פרו היה לו קרן יחידי. וגם אם נאמר שקרן זה היא זולת שתי קרנות שבצדדי הר"ש. יהיה הרמז כי מזה היחידי עושה עיקר. ושע"כ הוא במצח קודם וראשון לאשר בצדים שנרמזים בהם שאר מלכיות. והנה אם היה הדבר נשאר כך. הן אמת שטרם הארבע גליות הנרמזים לארבע פרסות ימליך דוד וזרעו. אך במה יתוקן העולם אחרי נפילת מלכות בית דוד. ונמסרנו למצרים כאשר אברהם מכרנו להם. על כן הוא יתכרך חשב מחשבות לבלתי ידחו ישראל. ויכין לנו אילו של יצחק אשר שתי קרניו רמוז לנו כי זכות יצחק יעמוד לנו שתי פעמים. אחד במתן תורה להיות לנו חירות מגליות. וגם שעשינו העגל ונתקלקל הדבר. ובהתחברות קרן אחד של פרו של אדם הועיל להיות קרן מלכות בית דוד קודם למלכיות שבעולם אך אחרי כן לעתיד אין לנו רק קרן ימין של איל יצחק כמדובר בהקדמה השלישית:

והנה זה יתכן הוא רמז הכתוב שאנו בו. והוא כי אחרי אומרו ואל יבא בכל עת אל הקדש. אמר גם ששללתי העתים שאל יבא בכל עת. הנה יש עת שיבא והוא כי בזאת. כלומר כי בעת זאת והוא בעת בואו בפר בן בקר. רמז לפר שהקריב אדם הראשון ואיל לעולה זכר לאילו של יצחק כי שניהם כא' טובים. (א) לקיום בית ראשון במלכות בית דוד. (ב) למצא רצון ביום הגדול והקדוש ההוא מלפניו ית' על כבוד הבית האחרון. כאשר יתקע בשופר גדול הנרמז בקרן ימין אילו של יצחק. שהוא על ידי זכות הפר של אדם והאיל אשר בו נרמז זכות אברהם העוקד וזכות יצחק הנעקד. כי אז בעת ההוא על ידי זכות אלו וגם על זכות יעקב שנצטער על ידי הכתונת כד"א (בראשית ל״ז:ל״ב) הכר נא הכתונת בנך וכו' גם כן הרמוז בכתונת בד קדש ילבש. וגם מכנסי בד יהיו על בשרו זכר לזכות יוסף ששמר ברית קדש. ובאבנט בד זכר לזכות משה. שהוא כולל ומקיף את כל ישראל תוך איכותו כנודע מחכמי האמת. כי נפשו היתה כוללת כל נפשות ישראל וגם כל ישראל חסים תחת צלו. כאבנט הזה החובק ומקיף את האדם בתוכו. ומצנפת בד הוא זכר לזכות אהרן כי הוא הראשון שנא' בו (ויקרא כ״א:י״ב) כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. ע"כ על כל זכיות אלה הנכנסים עמו בעת הזאת שהוא ביום הכפורים יבא אהרן אל הקדש:

עוד יתכן בשיעור המקראות. וידבר ה' כו' ויאמר ה' וכו' בזאת וכו'. והוא בשום שכל והבין מאמרם ז"ל במדרש רבה (ויקרא פ' כ'). וזה לשונו אמר רבי אבא בר אבינא מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה אלא מלמד שכשם שאפר הפרה מכפרת כך מיתת הצדיקים מכפרת. אמר רבי יודן מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבירת לוחות אלא מלמד שהיה קשה לפני הקדוש ב"ה מיתתו של אהרן כשיבור לוחות אמר רב חייא בר אבא באחד בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר מיתתן ביום הכפורים. אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתם של צדיקים מכפרת ומנין שיום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת דכתיב ויקברו את עצמות שאול וכתיב ויעתר אלהים לארץ אחרי כן עכ"ל:

והנה ראוי לשים לב. (א) מה זו שאלה מפני מה נסמכה פרשת וכו' כי הלא אין מוקדם ומאוחר בתורה. (ב) אומרו כשם שאפר פרה וכו' מאי כשם. והראוי היה יקצר ויאמר מה אפר פרה מכפר כך מיתת הצדיקים מכפר. (ג) אומרו שאפר פרה מכפר כי הלא אינו אלא מטהר. (ד) כי הנה רבי אבא ורבי חייא ידברו על דבר אם מיתת הצדיקים מכפרת. אך רבי יודן לא ידבר רק היות קשה לפני הקדוש ברוך הוא מיתתן. ואם כן למה מכניס עצמו בין הדבקים כי הוא מדבר על ענין אחר. ולכן אחרי דברי רבי אבא היה לו להביא דברי רב חייא. (ה) אומרו שהיה קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות מה ענין זה לזה. (ו) כי אדרבא יראה מרז"ל ששמח יתברך בסילוק הצדיקים כמ"ש ז"ל על פסוק (שיר השירים ו׳:ב׳) דודי ירד לגנו וכו' וגם בספר הזוהר קורא לסלוק הצדיק הילולא. (ז) אומרו אמר רבי חייא וכו' מה ראה בראיות רבי אבא שמביא ראיה אחרת. (ח) שהיה לו לקצר ולומר למה נסמכה מיתת בני אהרן ליום הכפורים. (ט) כי הלא ארז"ל (בת"כ) כי בא הכתוב לזרז את אהרן בל ימות כבניו משל לשני רופאים וכו'. ואיך יאמר שבא ללמד שמיתתן כיפר' ואולי לא נאמר רק לאותה דרשה. (י) לדקדק לשונם. כי רבי אבא אמר מיתת הצדיקים ורבי חייא אמר מיתתן שלצדיקים. וגם לשון אומרו אלא מלמד שכשם וכו' מאי כשם. והראוי יקצר ויאמר אלא מה יום הכפורים מכפר כך וכו'. (יא) אומרו ומנין שיום הכפורים מכפר וכו'. כי מה זו שאלה כי למה נקרא בתורה יום הכפורים אם אינו מכפר. (יב) אומרו ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת וכו' האם שכח הראיות הנאמרות. ולא עוד אלא שהביאו ראיות מן התורה וחזר ושאלו כאלו אינן והביא תחתיהן מנביאים. (יג) מה זו ראיה מפסוק ויקברו וכו'. כי שם לא ידבר אלא מגמילות חסדים שעשו ועל כן העתיר ה' לארץ:

והנה טרם נבא אל ביאור המאמר נבאר הבנת תיבה אחת. והיא ההערה השלישית שהערנו. והן אמת כי הוא מעין שאלה זו נשאל בגמרא ותרצו חטאת קרייה רחמנא:

עוד יתכן כי הוא ענין כתוב אצלנו על מאמרם ז"ל (במדבר רבה פ' י"ט) על הפרה אדומה. משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבא אמו ותקנח וכו'. והענין בשום לב איך תסיר הפרה טומאת הנטמא במת. אך היא. כי זוהמת נחש אשר נדבקה באדם וזרעו שהיתה כרוכה בהם מביאה את המיתה כנודע. שעל כן כאשר פסקה זוהמתנו במתן תורה יאמר חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. ובשוב הזוהמא על ידי העגל שבה המיתה למקומה ועל כן כאשר יגע איש במת תדבק בו חלאת הזוהמת ההיא הכרוכה במת והיא תטמאנו. ומי מקנח הזוהמא שנדבקה בנוגע הלא הוא אפר הפרה וישאר האיש טהור כשהיה. והן זאת ענין כפרת כל עון אשר חטא. כי הטומאה שנדבקה בחוטא בהעוותו מקנחה הוא יתב' ממנו ע"י התשובה. וע"כ נקראת כפרה כד"א (בראשית ל״ב:כ״א) אכפרה פניו במנחה. ובלשון הגמ' (גיטין כ"ו) בעי לכפורי ידיה בההוא גברא. והוא ממש ענין הפרה שמקנחת הטומא' שדבקה בנוגע במת והיינו כפרה כמדובר:

ונבא אל ביאור ענין כוונת המאמר. ואומרת כי הנה מחלוקת השלמים האלה. תסוב לדעת אם מיתת הצדיקים מכפרת. דוקא אם מיתתו בלא חטא מצד עצמו. אך אשר בחטאו ימות די לו יכפר על עצמו אך לא יכפר גם על אחרים. או נא' כי רב כח הצדיק כי גם במותו בחטאו עצמית מיתתו מכפרת גם על הדור. והנה דעת רבי אבא בר אבינא כי דוקא הוא בהיות מיתתו בלתי צריכה לכפר על עצמו. וז"א מפני מה נסמכה פרשת מיתת מרים לאפר פרה. והוא כי גם שאין מוקד' ומאוחר בתורה. עם כל זה גם מה שנכתב שלא במקומו לא על חנם הושם במקום שנכתב אם לא להסכימו לדבר נלמוד ממנו לימוד נאה כי נדרש סמוכים. וכלל בשאלתו שני דברים. (א) למה נסמכה מיתת צדיקים לאפר פרה. (ב) למה היה הלימוד במרים מבזולת צדיקים. וזה אמר למה נסמכה מיתת מרים לאפר פרה אלא מלמד שכשם וכו'. לומר שבאופן ובחינת מה שאפר פרה מכפר בבחינ' ההיא מיתת הצדיקי' מכפרת. והוא כי כשם שאפר פרה אינה מכפרת אם לא כאשר נשמרהמכלטומאה כנודע מדרכי שמירותי'. כך מיתת הצדיקים מכפרת כשאין במות' ההיא חלאת טומאת עון אשר ימות בו הצדיק ההוא. ולכן היה הסמיכות במרים כי טהורה ולא מתה בחטאה. ומזה יצא לו לימוד אל כל מיתת הצדיקים כי מכפרת היא. אך כשם שאפר פרה מכפר שהוא בלי טומאת עון מצד עצמו. כך מיתת הצדיקים מכפר' שהוא כשאין מתים על עונם:

אך ר' חייא בר אבא חולק על רבא. שדעתו שאף גם במות צדיק בחטאו מיתתו מכפר' כאשר יבא ביאורו בס"ד. אך הנה טרם הזכיר דעת רבי חייא החולק על רבי אבא בר אבינא. הקדים בעל המאמר ענין רבי יודן להשיב על קושיא הנפל על דברי רבי אבא. והביא מאמר רבי יודן לתרצו. והוא כי הלא יקשה עליו. כי לפי דבריו שאין מיתת הצדיקים מכפרת אלא כשאין מתים על חטא מעין כפרת אפר פרה. וא"כ איפה הלא כמו זר נחשב למה מצינו שקשה לפני הקב"ה מיתת הצדיקים. ככל הנהו עובדי דמסכת מועד קטן (כ"ה) כשמת רבי פלוני שפכן מרזבי דמא וכשמ' רבי פלוני איעקור אילני וכו'. וגם במרים ולא היה מים לעדה והלא למה ייחר בעיני ה' וכמה מעלות טובות במות הצדיקי' בלי עון. כמרים שעליה ידבר. וגם מתה בזמנה ולא גרעו משנותי'. ומה גם כי אין קץ לשמחתו יתברך בסילוק הצדיק והלולא קראוה בספר הזוהר. ואם היינו אומרים שאפילו במות צדיק בחטאו מיתתו מכפרת. הלא נשית על לב. כי לא יסלק הוא יתברך שום צדיק עד ימצא בו חטא. ומצטער במיתה לכפרת אשמתו. אך לרבי אבא שבלי חטא ועון נאסף הצדיק לכפר על הדור. ולא אמרו אין מיתה בלא חטא אלא על הבלתי מת לכפר. הלא יקשה עלינו למה יקשה לפניו יתברך במות צדיק. על כן הביא דברי רבי יודן מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשיבור לוחות. אלא מלמד שהיה קשה לפני הקדוש ברוך הוא כשיבור לוחות. כלומר כי כאשר מה שהיה קשה לפני הקב"ה על שיבור לוחות. שע"כ אמר כמתלונן (שמות ל״ב:ט״ז) והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב וכו' כלומר חבל על שבורן. והן אמת כי כל הקושי לא על הלוחות בעצמן כי הלא האותיות פרחו למעלה כמ"ש ז"ל (פסחים פ"ז) ומאי איכפת ליה לקב"ה מה שנעדר הרוחנית מאבני הלוחות. אך היה הקושי על הטובה שהפסידו ישראל בשיבורן. כאשר גלה בסוף הפסוק באומרו חרות על הלוחות שהוא אל תקרי חרות אלא חירות. כך מה שקשה עליו יתברך מיתת הצדיקים הוא על ישראל הנותרים שחסרו מגן וצנה אשר בצלו יחיו. וז"א א"ר יודן מפני מה נסמכה וכו' אלא שהיה קשה לפני הקב"ה כשבירת לוחות. והנה כהתימו לתקן בהביאו מאמר רבי יודן הקושי שהיה על דברי ר' אבא בר רבינא. הביא סברת ר' חייא בר אבא החולק עליו. שדעתו שאפילו במות צדיק בחטאו. עצומה של מיתה מכפרת על העם:

וזה מאמר רבי חייא באחד בניסן מתו בניו של אהרן ולמה מזכיר ביום הכפורים אלא מלמד שכשם וכו' לומר שכשם שיום הכפורים מכפר שהוא עצומו של יום עם שיחסר ממנו כל מכשיריו. כך מיתתן של צדיקים כבני אהרן שמהם ילמוד לכל שאר צדיקים. וידוע כי בחטאם מתו. וזהו שר' אבא אמר מיתת הצדיקים ורבי חייא אמר מיתתן של צדיקים. שכיון רבי חייא לו' שאפי' מיתתן. כלומר המתייחסת אליהם שהוא במות' מחמת עצמם מכפרת. ומפני שהיה מקום לומר מה ראה ר' חייא שעשה עיקר מלימוד זה ולא מראיות רבי אבא. ויצא הלימוד בהפך. ועוד כי הלא הסמיכות הוא לזרז את אהרן. בל יבא בכל עת ולא ימות כאשר מתו בניו. ע"כ הקדים ואמר הכרח אותך. והוא אומרו באחד בניסן מתו וכו' למה מזכיר מיתתן ביום הכפורים. לומר שעיקר האזהרה לאהרן בל יקרנו כבניו הלא הוא בל יכנס קודם יום הכפורים. וא"כ למה האריך האזהרה עד יום הכפורים ולא אמרה מיד. כאשר למ"ד שתויי יין נכנסו שמזכיר מיד יין ושכר אל תשת וכו'. ואם הוא כי באחד בניסן נאמרה כל האזהרה. א"כ למה יביא הכל בענין יום הכפורים. אך אין זה כ"א שבא ללמוד שעצומ' של מיתתן של צדיקים מכפרת כעיצומו של יום הכפורים. וש"ת ועדיין ערביך ערבא צריך מי יאמר שעצומו של יום הכפורים מכפר והלא הוא מחלוקת תנאי'. לז"א ומנין שיום הכפורים מכפר. כלומר היום עצמו שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'. שמשמעות הלשון הוא כי היום עצמו הוא המכפר. ולא הביא מהקרא יום הכפורים. שאפשר שהוא על ידי העבודה. ועוד נכריח הדבר בפשטי המקראות לפנים בהגיענו אל מקום כבוד הכתוב הלזה בס"ד:

וש"ת והלא דעת רבי אבא היא סברא מתקבלת בעצם. כי אין קרבן הבא על חטא ראובן מכפר על חטא שמעון על פי דרכו. לזה אמר ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת. כלומר הנה לפנינו שני מקומות ללמוד. אחת ממרים ויצא הלמוד כי מיתת הצדיק מכפרת בהיות מיתתו בלתי צריכה לעצמו כי איננו מת בעונו. והיא סברא. וגם יש לנו ללמוד מבני אהרן ויתהפך הלימוד לומר כי גם הוא צדיק בעונו ימות. עם כל זה על כל הקהל יכפר. וגם כי יש הכרח יותר מוכיח מהקודם כמדובר הלא הוא הסברא. לזה אמר ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת וכו'. לומר הנה לנו מן הנביאים למוד זה והוא יהיה מכריח לאיזו דרשה נטה אשורינו. אם ללמוד ממרים או מבני אהרן וזה אומרו ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת. כלומר ומנין יש לנו גם כן שמיתתן כלומר מיתתן של עצמן שבחטאם ימותו. הלא הוא מן הנביאים. שהוא כי משם יש צד ראיה ומשם יתגלה לנו מהיכן נלמוד. כי גם שם היה שמת בעונו כמאמר הכתוב בדברי הימים (א' י') וימת שאול במעלו אשר מעל בה' על דבר ה' אשר לא שמר. וגם לשאול באוב לדרוש ולא דרש בה' וימיתהו וכו'. ועם כל זה מיתתו כפרה ומשם יוכיח כי טוב לדרוש מבני אהרן כמדובר. והראי' היא מאומרו (שמואל ב' כ"ח) ויקברו את עצמות שאול וכתיב ויעתר אלהים לארץ אחרי כן. והוא כי אומר אחרי כן הוא מיותר. אך הוא לומר על שלא קברו את שאול מאז כ"א עתה. ע"כ מה שויעתר אלהים לארץ היה אחרי כן ולא מתחלה. לומר שאם לא כן גם מקודם היה ה' מעתיר לארן מאז. אלא שמה שאיחרו קבורת' גרם שמה שויעתר אלהים לארץ היה אחרי כן. הנה כי מיתת' של צדיקים אפילו בהיותם בעונם כשאול מכפרת אך אם כל זה אין ראיה זו לבדה מספקת כי הלא אפשר לדחותה מקמי ההיא דמרים. לומר שאם שאול חטא יהונתן לא חטא ומיתתו היתה המכפרת. וגם אין זה מספיק לבטל הראיה. שא"כ היה לו לבלתי הזכיר רק את יהונתן לבדו:

ובזה נבא אל אשר רצינו בו בכתוב. והוא כי הנה מאמר רבי חייא בר אבא ע"ה יתכן. הן הוא מאמר הכתוב שאומרת התורה וידבר ה' אל משה וכו' שהוא ענין מיתת בני אהרן. ואומרת התורה ראו נא כי דבר ה' אל משה דבר זה אחרי מות. כלומר אחרי מופלג. שלא היה באחד בניסן שמתו בו או קרוב לו כי אם מופלג. והיה בקרבתם לפני ה'. וע"כ התרה הוא יתברך באהרן ויאמר למשה שישמר אל יבא בכל עת וכו' ולא ימות כהם באופן שהיה ראוי לאמר זה לו מיד. ולא עשה כן אלא בזמן אומרו בזאת יבא אהרן וכו' שהוא סמוך ליום הכיפורים. כלומר כי מזה תבין ותשכיל כי אין זה רק להודיע כי מיתתן של צדיקים מכפרת כמדובר:

והנה מאמרו יתברך כי בענן אראה על הכפורת. ילמדנו דעת כמה וכמה מורא כפולה ומכופלת מן המקום עלינו. כי אהרן קדוש ה' בכל קדושתו הוזהר בל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות יען כי שם כבוד אלהי ישראל בעב הענן. ומי לא יירא לעמוד לפניו יתברך באמת באמור אם אהרן בחיר ה' לא נתנו יתברך לעמוד לפני שכינתו. ואיך נעמוד אנחנו כי מה אנו הבל נדף לפני גדולתו יתברך כי הלא מוראו תמוגגנו כדונג מפני האש. ואנה נלך מרוחו ואנה מפניו נברח וכל הארץ מלא כבודו. ומה גם עתה כי נחנו פשענו ומרינו ואיך לא תאחזנו רעד ומפניו נבהל כי אלהים שופט ואל זועם בכל יום. והנה זה הדבר אשר שם לפנינו התנא באומרו ודע מאין באת וכו' ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'. ולבא אל ענין מאמרו נזכיר משנתו וזה לשונה (אבות פ"ג)

עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ולהבין כונת המשנה נעיר. (א) כוונת אומרו בשלשה וכי מניינא אתא לאשמועינן. (ב) אומרו דע שלא הל"ל. שאינו דבר נעלם יפול בו ל' הודעה. (ג) למה חזר לפרש מאין באת מטפה סרוחה וכו'. אחרי שהזכיר מציאות' פירוש' ידוע. (ד) שהיה יכול לקצר ולומר דע מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום כו'. (ה) אומרו מאין באת כי הראוי יאמר ממה באת. כי על מהות ידבר ולא על מקום. (ו) אומרו למקום עפר. שאם כיוון שהקבר הוא מעפר לא יצדק אומרו רמה ותולעה כי אין הקבר מהם ואם הוא כי האדם יעשה שם עפר רמה ותילעה יזכיר החומר שהוא רמה ותולעה שמורה הפסד ועיפוש להשפיל גאותו ולא עפר. ועוד שהל"ל להפך כי תחלה נעשה רמה ואח"כ עפר. (ז) למה לא מנה ארבעה כבן עזאי במס' כלה שמוסיף על שלש אלה ולאן אתה הולך למקום חשך ואפילה. (ת) שאדרבה המקטין ערכו יוסיף לחטא. באומרו שלא יביא ה' במשפט עמו דבר מאוס פחות כמוהו. (ט) שהרי השלמות הוא בסור מרע ועשה טוב. ואיך עשה עיקר הוא מסור מרע לבד כאלו כל השלמות כלו תלוי בו: (י) אומרו דין וחשבון שהל"ל חשבון לבד:

והנה דרך כלל אחשבה. כיון בדבריו לתת מסלול ודרך לפני האדם בל יכשל באחד מכל חטאת האדם אשר לא תעשינה. והנה מיני העבירות יתחלקו לשלשה. (א) אשר הם מסוג המשך אחר תאות החומר. (ב) גאה וגאון אשר יתגאה על זולתו ובגובה אפו בל ידרוש בדרכי ה' ואין אלהים כל מזמותיו. (ג) המשכו אחרי שרירות לבו באמונות זרות שיפנה אחר מחשבות לבו. כנגד הא' אמר שיסתכל בואו מטפה סרוחה ומאוסה וע"י כן לא ימשך אחר החומר. כי לא יהיה טוב הפרי אשר יצא מהמשך אחר חומרו מהעיקר אשר ממנו נעשה. ועל הב' אשר הסתכלות זה לא יועיל אליו. כי יאמר גם כי מטפה סרוחה באתי למה לא אתגאה על חבירי אם יש לי יתרון מה עליו. אמר שיסתכל בהולך להיות עפר רמה ותולעה ואיך יתגאה ביודעו זה וידוע כי אין רמה ותולעה שולטים בצדיקים אך נעשים עפר כמעשה דר' אחאי בר יאשיה. ואמר אתה הולך במקום. שמה שבתוכו הוא הגוף הממלא את הקבר הוא עפר אם יהיה צדיק. כנודע כי אין הצדיק נעשה רק עפר. או הוא מקום רמה ותולעה אם אינך צדיק. באופן שלא יבצר מהיותם כשר מלהיות עפר. ואם כן אין לך להתגאות אפילו שיראה בעיניך היות בך יתרון על חבירך אפילו בצדקות. וכנגד הג' צוה להסתכל לפני מי אתה עתיד וכו'. כי אף שהחטא הוא במחשבה ולא בפועל מה שלא היה קשה אם היה בין איש לרעהו. הוא קשה מאד בערך מלכי המלכים וגם אם היה בין אדם לחבירו היה אפשר להעלים ממנו מזמות לבו משא"כ ממנו ית' בוחן לב חוקר כליות. וזה רמז באומרו הקב"ה. כי מהיותו קדוש לא יעלם דבר ממנו זה דרך כלל בענין המשנה. ונשוב לבאר בכל מלותי' קו לקו מראש ועד סוף להשיב על הנשאר מלהשיב בהערות שהקדמנו:

אמר בשלשה דברים. כיוון בהזכרת המנין לחלוק על בן עזאי שחלק ומנה ארבעה לז"א הסתכל בשלשה ובהן לבד תהיה מובטח שלא תבא לידי עבירה. ואילו לא מיעטו באומרו שלשה הי' אפשר לחשוב שבכלל דבריו הוא גם הרביעית שהוסיף בן עזאי כאשר חשב בעל נחלת אבות ז"ל. ודחה אותה התנא להיות שאותה הרביעית לא תורה פחיתות וגרעון האדם. רק גרעון המקום שימצא בו שהוא חושך ואפילה ולא תורה על פחיתות האדם. כאשר לא יגרע גדר המרגליות בהיותה במקום גרוע או אפל. ע"כ לא הזכיר כ"א מה שהיא בעצמות האדם:

ואמר לידי עבירה ולא אמר ולא תחטא או ולא תעבור עבירה. אך הוא כי הנה ידוע מאמר התנא באומרו עבירה גוררת עבירה. הוא כמפורש אצלנו במקומו כי מהעבירה נעשה מלאך רע קטיגור. וכי כח וכי שיג לו לגרור עבורה כיוצא בראשונה כי חיוני הוא ומתחבר אל היצר הרע ויגיעת שניהם גוררת עון:

ונבא אל הענין אמר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא וכו'. לומר אין צריך לומר טרם השתרר העבירה עליך שהוא טרם עשות אותה. כי אם גם בהיות בה כח לענותך תחת ידיה. אתה לא תבא לידיה כי תרחק ממנה. וזהו באופן שלא תבא לידיה ולא תוכל להחזיק בך להחטיאך וזהו מה שהיטיב אשר דבר באומרו אי אתה בא לידי עבירה. שהעבירה שעשית לא תבא לידה לגרור לך אחרת. ואמר ולאן אתה הולך ולא אמר ואנה תלך או אתה עתיד לילך. להורות שאין המיתה בא ברגע אחד או יום או יומים רק מתהוית מיום הלידה. וזה אומרו אתה הולך. כלומר כבר אתה הולך למות מעתה יום יום. ואפשר שאומרו ולאן ולא אמר ומה אתה נעשה רמז בלשון זה מה שאמרנו. אך הביאה לעולם היא לבד ברגע הלידה ולא אחרי כן. ע"כ אמר בה מאין באת כבר מאז נולדת ואומרו דע שהוא כמודיע דבר בלתי נודע. ומה שהוצרך לפרש אחר שהזכיר הג' לומר מאין באת מטפה סרוחה וכו'. הוא שאם היה אומר הסתכל מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ולא הי' מפרש אחרי כן. לא היה נמשך מזה שום הכנעה להסתכל בהם. כי יאמר באתי מטפה שהיא ממבחר דם האדם הבאה מהמוח וכוללת כל איבריו ואף בצאתה מהאדם אינה מסרחת. ולאן אני הולך. לאור באור החיים כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ואף החומר ימשך לו עריבות ותועלת ע"י אושר הנפש. ולפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון. לפני ה' כי חנון ורחום הוא ויחמול על האיש החומרי שטבעו מחטיאו. לז"א דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו'. כלומר צריך שאודיע לך איכות שלשת הדברים האלה למען תשכיל לבלתי תחטא על ידן וע"כ אחר שהזכירן. בא לפרש מה היא הידיעה שמוסיף על הנראה בהן לאדם לכאורה וז"א מאין באת מטפה סרוחה. כלומר אל תשית לב אל היות הטפה מהיפה שבדם האדם ולא על צאתה מגופו. רק על עת שאתה בא ממנה שהוא כאשר תסרח במעי האשה בשלשה ימי קליטת הזרע אשר גבלו רז"ל. כי אז תסרח הטפה ויקלוט ויהוה הולד כאפרוח הנוצר בביצה. כמו שכתוב בגמרא אימת קא גביל לכי מסרח וכו'. ובזה היטיב אשר דבר באומרו מאין באת ולא אמר ממה באת. שהוא לרמוז בל יאמר כי הן אמת כי מטפת הזרע הוא אך היא מהמוח וממבחר דם האדם באדם. כי אם אל עת היותה עצורה ברחם אמו אשר אז היא סרוחה ביום השלישי כמדובר:

ויש סעד לזה מדברי בן עזאי במסכת כלה. שאמר מאין באת מטיפה סרוחה מקום שאין העין יכולה לראות. שיאמר על עת היותו במעי האשה כמדובר. וגם השנית אל תתן לבך אל האושר המושג לעתיד. רק אל מהות חומרך המחטיאך ולא אל אושר שמצד הנפש שהיא לא תחטיא את האדם. ועל השלישית אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן וכו'. לומר אל תשיב אל לבך כי חנון ורחום הוא ולא ידקדק עמך. כי אין לך להסתכל ענין דינו רק בערך היותו מלך שהוא מורה דין. שע"כ נזכירהו בשם מלך בעשרת ימי תשובה. וכאשר נסתכל בערך זה נתיירא מלחטוא כי לא יותר לנו דבר כמ"ש ז"ל כל האו' קב"ה ותרן וכו'. וגם היותו מלכי המלכים והוא קדוש כאשר ביארנו יחס שתי התוארים למעלה בזה וע"כ אמר דע מאין באת וכו'. כי הידיעה תפול בזה בהסתכל אל שלשת הדברים האלו בערך שפירשה ולא כנראה לכאורה. ואומרו דין וחשבון הוא משז"ל (נדה ל') שמלמדין אותו כל התורה ושואלין לו דין העבירות ועונשם. ואח"כ מזכירין לו איך עבר עליהם ומענישין אותו. הרי שתחלה אומר הדין ואח"כ נותן חשבון. והנה כל אשר הקטין ערכו הוא על החומר המחטיאו אך מצד הנפש אין לו ערך. וזהו הזכירו כמה פעמים מלת אתה לרמוז אל מהות חומרו. ובזה נסתלקה קושיא שמינית שהזכרנו:

ועוד אפשר כיון בדבריו להשיב עליה באומרו אתה עתיד ליתן דין וכו'. כלומר אתה בגופך ונפשך כמשל החיגר והסומא שומרי התאנה. עתיד ליתן חשבון לפני מלך וכו' ואם כן לא תקטן ערכך בעיניך להתבזות כ"כ שלא יהיה ממש במעשיך הרעים. וגם כיון באומרו לפני מלך וכו' שאינו כמלך המשלח מעבדיו. חוקר ודורש במעשה בני עירו אם טוב ואם רע. אך הוא בעצמו הדיין ולא ע"י מלאך או שליח ישפוט. ולא היה דעת עקביא בן מהללאל לומר כי הברחה מהחטא הוא השלמות. רק שהוא התחלה לשלמות האדם שהוא סור מרע. ובא רבי חנניא סגן הכהנים לחלוק ולומר כי הנה עדיין אין כל זה מספיק כי אם לעבירות שבין אדם למקום. אך כל זה איננו שוה להכניע את האדם כנגד חבירו. כי לא יבצרו קנאותו חמדה ושנאה ותחרות. שלא ינקה אף המקטין עצמו מלחטא בזה ע"כ סמך משנת רבי חנניא סגן הכהנים שאמר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. שחולק ואומר הלא דעתך שבשלשת הדברים הנזכר שיסתכל האדם בהם ינצל מכל עבירה גם ממה שבין איש לרעהו. לא כן הוא כי אלמלא מוראה של מלכות לא יספיק הקודם:

ג[עריכה]

בזאת יבא אהרן אל הקדש וכו' . הנה ארז"ל (ויקרא פ' כ"א) בזכות התורה שנקראת זאת. והנה אין ספק כי כח זכות התורה להועיל לכל דבר אמיץ. הנה אך ראוי לדעת. למה ייחס' תורה. זכות התורה אל דבר פרטי הזה אך במה שפירש"י ז"ל בזאת בגימטריא ת"י. הוא מבשרנו כי ת"י שנה יעמוד בית ראשון שיבא כהן אל הקדש. והנה ידענו כי לולא עסק התורה שהיו עוסקי' לא היו מאריכין להם כ"כ. על שעבדו שבעה בתי דינין ע"ג. אך כשביטלו התור' נחשב וגלוי. כי ויתר הקב"ה על ע"ג וכו' ולא ויתר על ביטול תורה. ובזה יתכן כיוונו כי בזכות התורה שיתעסקו בה יבא אהרן אל הקדש. כי בהתבטלם לא יבא עוד כי לא יותר ה' עליה. ויהיה הטע' כי הלא אין לו להקב"ה בעה"ז אלא ארבע אמות של הלכה. ולכן במקום שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם. אך בהתבטלם מסתלק' אל העליון כי אין לו חפץ בזה ולא בבית המקדש כי היכל ה' המה. והוא מאמר התנא ז"ל (אבות פ"ג) ר' חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. אין לי אלא שנים מנין שאפי' א' שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו עד כאן.

וראוי לשית לב. (א) אל אומרו ואין ביניהם ד"ת ולא אמר ואין עוסקי' בתורה. (ב) אומרו הרי זה מושב לצים. איך יקרא העדר הד"ת ליצנו' מבלי יתלולצו בפועל (ג) למה ייחס הדבר אל המושב ולא אמר הרי אלו לצים. (ד) כי אין משמעו' הכתוב שלא ישב בלי תורה רק שלא ישב עם לוצצים. (ה) כי לא בשנים שיושבים מדבר הכתוב כ"א בא'. ולפי דרכו ילמוד משם כי א' שיושב ואינו עוסק בתורה הוא לץ. (ו) אומרו אבל שנים שיושבין ויש ביניהם ד"ת. כי היה לו לקצר ולו' אבל אם יש ביניהם ד"ת וכו'. (ז) אומרו שכינה שרויה. כי מה לשון שרויה הלזה. ולא אמר שכינה עמהם או שכינה ביניהם. (ח) כי אין מהפסוק ראיה ששכינה שרויה. כי גם שנאמר ויקשב ה' אפשר שהוא מן השמים כד"א ואתה תשמע השמים. (ט) למה מביא סוף הפסוק. (י) שיותר היה יכול לומר אבל שנים שיושבים כו' שכינה שרויה ביניהם. ומקשב' ושומע' ונכתב ספר זכרון לפניו כי כל זה הוא בכתוב. ואם מה שהכתוב מדבר הוא יראי ה'. ומה שאמר התנא שנים שיושבין וכו' הוא אפילו בבלתי יראי ה'. א"כ אין לו ראיה מן הכתוב כלל כי שם על יראי ה' ידבר. (יא) אומרו אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד וכו'. כי הלא הא' שיושב ועוסק בתורה הוא הפך השנים שיושבין. כי בשנים שכינה שרויה ובא' אין בו רק שקובעין לו שכר. ואם כן יותר היה צודק יאמר אבל א' שיושב וכו' הקב"ה קובע לו שכר. ולא יאמר אין לי וכו' כאלו בא להביא שגם הוא כיוצא בשנים. ואפילו בבואו לדבר דרך חיוב ולא רצה לומר אבל אחד שיושב וכו' כי אם דרך חיוב. היה יכול לקצר ולומר ומנין שאפילו אחד וכו' ולשתוק מאומרו אין לי אלא שנים שהוא מיותר. (יב) קובע לו שכר מה צריך ראיה לזה. היתכן שלא ינתן שכר לא' שעוסק וגם מה ענין אומרו קובע ולא אמר נותן לו או קוצב לו שכרו. (יג) כי אין מן הפסוק ראיה לזה כלל. ומה גם אם אומרו וידום הוא כפשוטו שיושב ודומם:

אמנם הנה הוקשה לו בכתוב אומרו ובמושב לצים לא ישב. שאם הוא שלא ישב עם היושבים ומתלוצצים היה לו לומר ועם לצים לא ישב. ואם הוא שלא ישב במושבם אפי' כשאינם יושבים שם מה בכך. הוי אומר שהוא שיושבים שם שנים או יותר ואין מתלוצצים כי אם יושבים יחד. באופן שהמושב וההכנה יש ולא הליצנות עדיין. ואין זה אלא על העדר מביניהם דברי תורה מדסמיך ליה כי אם בתורת ה' חפצו כי מכלל הן נשמע לאו המקביל אליו. ושבח הכתוב את אשר עם שנים שיושבין במושב אחד ואין ביניהם ד"ת לא ישב. הנה כי שנים שיושבין ואין ביניהם ד"ת מושב לצים יקרת. ומשבח את הבלתי יושב אתם כי יתעתדו להתלוצן. כי קביעות ישיבה אשר איננו לדבר תורה לא יצא ממנו רק העגל הזה. והנה ממוצא דבר היה אדם דן מעצמו כי אם השנים שיושבים בני תורה הם מושב לצים. כשיש ביניהם דברי תורה די להם שנאמר שהקב"ה קובע להם שכר. אך לא שתהיה שכינה ביניהם עד יהיו עשרה שאלהים נצב בעדת אל. לז"א אבל שנים שיושבין ויש ביניהם ולא בלבד אם יבואו לגדר יקראו עוסקי'. כי אם אפילו בהיותם שבצד מה יש ביניהם דברי תורה ה' אתם:

או יאמר. אין צריך לומר אם שניהם יודעי דעת ומביני מדע ומווכחים זה עם זה שהוא משמעות עוסקים. כי אם אפילו שאחד בלבד הוא היודע ומשמיע את הבלתי יודע שכינה שרויה ביניהם. וזה אומרו ויש ביניהם דברי תורה. שגם שאין שניהם עוסקי' לא יבצר מהיות ביניהם ד"ת זה מדבר וזה שומע. ואומר שרויה ביניהם. לומר שבשעה שיש ביניהם הדברי תורה לא באה שכינה ביניהם כי אם שכבר היתה שרויה מאז ישבו ללמוד. כי יודע אלהים את כוונתם ומביא ראיה מן הכתוב אשר על דברי תורה ידבר. כאשר הוכיח סופו באומרו ויכתב ספר וכו'. וע"כ הביא ג"כ סוף הכתוב וגם הוכיח היות שכינה שרויה ביניהם. והוא שהוקשה לו בו. אחד אומרו איש אל רעהו שהוא מיותר. ועוד אומרו ויקשב וישמע שהוא ענין כפול כי וישמע בלבד היה מספיק. ועוד שנכנס ביראי ה' ויצא ביראי ה' ובחושבי שמו. אך פירוש הכתוב הוא אז נדברו וכו'. והוא כי למעלה נא' הוגעתם ה' בדבריכם וכו' באמרכם וכו'. באופן שקצף ה' עליכם קצף. ואמר כי אז בעת הקצף על הנז' נדברו יראי ה' וכו'. והיה על אלה שבע רצון טוב. כי ויקשב ה' וישמע וכו' להורות שני דברים. (א) כי ברגע באפו מרחם ומטיב לטובים. (ב) כי הגינו אלו על הראשונים. ולא בלבד בדברם ד"ת איש אל רעהו שמע ה'. כי מטרם ידברו הקשיב כדי לשמוע. ובדברם וישמע:

והוא כי הנה ידענו כי הקשבה או האזנה מקרוב ושמיעה מרחוק כמ"ש ז"ל (דברים רבה פ' י') על פסוק האזינו השמים וכו'. ובפסוק שמעו שמים והאזיני ארץ. כי משה היה קרוב לשמים מלארץ וההפך בישעיה. ובזה הוקשה לו פה בכתוב. כי איך אחר אומר ויקשב. ומה גם שהוא בקרוב. אומר וישמע. כי ודאי היא ששמע. אך אין זה רק שבאומרו ויקשב כיון שני דברים. () שהוא יתברך קרוב שרוי ביניהם כי הקשבה מקרוב. (ב) שטרם ידברו הקשיב כדי לשמוע בדברם. וע"כ אמר לשון שמיעה שהוא להורות על עת שצודק בו לשון שמיעה. מה שאין כן טרם ידברו. לא שכיון על ריחוק. והוא ע"ד עוד הם מדברים ואני אשמע. כי גם שטרם הקריאה הוא עונם וחוזר לעשות חפצם. עם כל זה אין שמיעה צודקת רק עודם מדברים. באופן שענין הכתוב ששכינה שרויה ביניהם. וזהו ויקשב. שבא להקשיב כדי לשמוע כשידברו. שאם לא כן לשתוק מויקשב ויאמר וישמע ה'. והוא ממש אומרו שכינה שרויה ביניהם. ואומר כי גדר זה בלבד הוא ליראי ה'. שהוא לאשר הם יראי ה' בלבד כי שכינה שרויה ביניהם כמדובר. אמנם מדרגה אחרת יש גדולה מזו. והוא כי ויכתב ספר זכרון לפניו. כאשר נוסף על היותם יראי ה' הם חושבי שמו. ושעור הכתוב אז נדברו יראי ה'. ועל אלה שידברו דברי תורה איש אל רעהו. אושרם הוא. כי ויקשב ה' וישמע. שהוא כי שכינה שרויה ביניהם כמדובר. אך גם ויכתב וכו' לאשר הם יראי ה' וגם חושבי שמו. ומאומרו איש אל רעהו מורה שלא בלבד בהיות שניהם עוסקים ומווכחים יש להם זה. כ"א גם בהיות איש אל רעהו. כלומר גם שלא ידבר גם רעהו אליו. כ"א זה ידבר וזה שומע בלבד כמדובר על אומרו יש ביניהם ולא אמר עוסקים בד"ת. ואמר נדברו ולא אמר דברו הוא כי הנה על פסוק (תהילים קי״ט:צ״ט) כי עדותיך שיחה לי אמרו. כי כאשר היה שומע מכל מלמדיו. היה עולה על לבו כי לא המלמד היה דובר בו כ"א גם העדות עצמה. כי התורה עצמה היא המדברת ע"י רוח פי המלמד. וא"כ מכ"ש שהמלמד עצמו בדברי התורה עצמה היתה כמשפעת בו מרוח קדשה. נמצאו שניהם נדברים. הלומד והמלמד. וזהו אז נדברו וכו' איש אל רעהו כאמור:

ועל הקושיא העשירית כי שם לא ידבר רק על יראי ה'. אך התנא או' סתם ב' שיושבים כו'. אומר כי ידוע כי אין התנא מדבר רק על הסדר האמתי כי תחלת חכמה יראת ה'. וגם התנא הזהיר על כך באומרו (אבות פ"ג) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' ע"כ באומרו פה שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה. על מי שקדמה יראת חטאו ידבר גם הוא. כי לא במחוסרי יראת ה' ידבר. והנה היה מקום לומר כי גם מפסוק זה נלמד כי אפי' א' שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו. כי שתי הדרגות הן. כשיראי ה' הם שנים. כמשמעות אומר נדברו ל' רבים. אז מלבד היות ה' ביניהם. גם מקשיב ושומע. ומינה שאם אחד הוא לא יחשיבנו להקשיב ולשמוע. אך לא יבצר מלהיות שכינה עמו. לז"א אין לי אלא שנים. כלומר אל תעש אותו הדיוק ללמוד שאפילו א' שכינה עמו. כי דעלך. כי אין לי אלא שנים. כלומר כי אותו הדיוק איננו. כי לא יעדר הוא יתברך בהיותו שרוי עם האדם מלהקשיב ולשמוע כדי שנעשה שתי חלוקות. אחד ששכינה שרויה ומקשבת. ואחד ששרויה ואינה מקשבת. אך מנין שאפילו אחד שיושב וכו'. שיש לו צד שוה עם השנים שיושבין ויש ביניהם ד"ת. והוא כי כאשר בשנים אין שכרו שהוא יתברך שולח מלאך להיות עמהם. כי אם ששכינה עצמה עמהם כך ומנין שאפי' אחד וכו' שהקב"ה בעצמו קובע לו שכר ולא ע"י מלאך או שליח. שנאמר וכו'. וכנגד היותו יושב שהוא הוראת קבע. גם ה' קובע לו שכר קבוע. ומתמיד לעולם הבא. גם רמז באומרו קבע. בל יאמר איש אם כ"כ חביבה היא התורה. למה בהיות אחד יושב ועוסק בה יחסר לחמו בעולם הזה לז"א קובע לו שכר. לומר כי אדרבה זה חסדו יתב' לבלתי תת שכרו בעולם שהוא עראי. כ"א שכר של קבע שהוא בעולם העליון שהוא שכר עולם הקבע. וזהו שמביא ראיה מן הפסוק ישב בדד כו'. והוא כי למעלה אמר טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו שהוא עול תורה. וש"ת ומה יעשה במקום שאין לו חברים. אם לא ימצא במקום שיקיימוה בידו. לז"א אל יחוש כ"א ישב בעול תורה הנזכר גם שיהיה בדד. וגם שיראה כי אזלת ידו בעולם הזה אל יחוש כ"א ידום לה'. כד"א (תהילים ל״ז:ז׳) דום לה'. כי הלא אם אין לו טובה פה. הלא נטל עליו. בעולם העליון אשר הוא עליו ולא בעולם שהוא בו:

גם תהיה כוונת הכתוב ע"ד זה. כי הנה אמרו רז"ל (ברכות ס"ג) שני תלמידי חכמים בעיר אחת ואין מתחברים יחד עליהם נאמר חרב אל הבדים וכו'. ע"כ יאמר פה ישב בעיר ואין אחר עמו. אז נטל עליו כי לא יאשם כי אין לו חבר:

והנה אחר או' ר' חנינא בן תרדיון מעלת התורה ששכינה שורה על העוסקים בה. בא אחריו ר' שמעון ואמר שאין צריך לומר בעסק התורה שאין בה פעולה. אלא אפי' בהיותם אוכלים ויש שם ד"ת שכינה שרויה עמהם. ולא בלבד תתן שלמות באוכלים כ"א גם במאכלים עצמם כאלו משלחן גבוה הם ומקדשים גם גויות אוכליהם ככהני ה' האוכלים משלחנו של מקום. וז"ל המשנה ר' שמעון או' ג' שאכלו על שלחן א' ולא אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו מזבחי מתים שנאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צוא' בלי מקום. אבל ג' שאכלו על שלחן א' ואמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משולחנו של מקום שנאמר ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה':

ולבא אל ענין המשנה נשית לב. (א) למה אמר מנין שלשה כו'. למה לא יהי' כך במנין זולתו. ועל פי דרכנו נשית לב אומרו לשון עבר באומרו שאכלו. ולא אמר שאוכלים על שולחן אחד ואין אומרים עליו ד"ת וכו'. (ב) אומרו כאלו אכלו מזבחי מתים. היתכן שעל העדר ד"ת הכתוב תחשב האכילה תקרובת ע"ג. (ג) כי אין מהפסוק ראיה שנקרא זבחי מתים כלל כ"א שנמאס השלחן מקיא וצואה. (ד) כי אין נזכר מהפסוק העדר דברי תורה כלל. (ה) אומרו אבל שלשה שאכלו וכו'. כי מכלל האמור הוא כי ידיעת ההפכים אחד. (ו) כי מהפסוק זה השלחן אין נראה ראיה לזה כלל:

אמנם הנה טרם בא אל תכונת דברי המאמר. נשית לב אל זמן הד"ת הנאמרים על השלחן. מתי יהיו קודם האכילה או אחריה. והנה הנראה הוא כי טוב להיות אחר האוכל. והטעם אשר יפול לב אדם עליו בראשונה הלא הוא כי שמעתא בעיא צילותא. וע"כ טוב טוב הוא להניחה עד כלותו לאכול ולשתות שייטב לבו. וזה כיון רשב"י באמרו שלשה שאכלו ולא אמרו עליו ד"ת ולא אמר שלשה שאוכלין ואין אומרים עליו ד"ת. לרמוז כי אחר שאכלו הוא זמן האמר הדברי תורה. נוסף על זה יש טעם שני. והוא כי טוב להיות אחר האוכל שמא יקדים קנה לושט:

ויתכן לבא אל ענין המשנה. והוא כי מאז נברא העולם בעשרה מאמרות נתקדש בי' קדושות הן עשר כחות עליונות הידועות. והיה הכל זך האיכות עד עת חטא אדם ונתעכר הכל כנודע לאשר חננו ה' דעה. ולולא עון העגל היה חוזר ונתקן על ידי עשרת הדברות אחר פיסוק זוהמתם אשר קנו ע"י חטא אדם הראשון וראה יתברך לתקן את העולם כלו להחזירו לאיתנו. ע"כ לאדם אמר. לטהר ולתקן את עצמו יקיים תרי"ג מצות הכוללים את כללות האדם. שהם רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה לעומת רמ"ח איברים ושס"ה גידים. כי בהן יקנו כל חלקיו איכות טהרה וקדושה. כמאמרנו בכל נוסחאות ברכות המצות אשר קדשנו במצותיו. שהוא כי ע"י מצותיו יתברך מתקן חלאת זוהמת חומרנו ומקדשו חלף עכירות איכותו. כמבואר אצלינו על פסוק (קהלת י״ב:י״ג) סוף דבר הכל נשמע וכו' כי זה כל האדם. לומר כי אחר היות כל ענין הדרושים נשמע. סוף הכל הוא. כי להשלים האדם את עצמו. את האלהים ירא מעבור מצות לא תעשה. ואת מצותיו שמור שהם מצות עשה. כי שתיהן כללות כל האדם. כי איבריו וגידיו הם תרי"ג כמספרם שהוא ליקדש בם והוא האמור:

ועוד חשב יתברך מחשבות להקנות ג"כ איכות עילוי ותיקון לכל חלקי עולמו הלז. הלא המה דומם וצומח בעל חי בלתי מדבר ובעל חי מדבר. והוא כי ע"י חטאו של אדם שלט עכירות וחצוניות בעולם והוא יתברך מעלה איכות כל חלק מהם ע"י נחת שולחן אישי ישראל. והוא ע"י אכול האדם ושתו לחמו ומימיו וכל יתר מאכל שלחנו. יפשיט חלאת כל טומאתם ויעלה אל העשות חלק הגדול מארבעתם הוא האדם. הדומם הוא המים. והצומח בר ולחם וירק וכל פרי העץ אשר תוציא האדמה מכל מאכל אשר יאכל. וב"ח בלתי מדבר הוא בשר כל בהמה חיה ועוף. שעל ידי אכול אותם האדם והתקיימו בם. יעלו ליחשב כחלק ממנו. וע"כ להיות שע"י נחת שולחן האדם תיקון האדם והעולם שנברא בעשרה מאמרות. ע"כ צוה יתברך בעיקר המזון הוא הלחם אשר הוא אוכל יעשו בו עשר מצות. כאשר מנאום רז"ל (ברכות נ"ח) מעת החרישה והזריעה עד האכל. וגם לפרוש האדם עשר אצבעותיו על הפת אחר טהרת הנטילה. לבל ישרה כח עשר כחות חיצונים רק הקדושים. וגם סדרו לומר ולברך ברכת המוציא בעשר תיבות. ועל ענין זה הושוה השלחן אל המזבח. כי כאשר במזבח מתמרקת חלאת כל בחינה מבחינות העולם וקונים קדושה כלי שרת וניסוך המים מהדומם. מנחות וניסוך היין מן הצומח. והזבחים מבעלי חיים. וע"י עבודת המזבח עולים במעלה כנודע. כך השלחן על ידי האכל לאדם כי יעלו אל איכותו כמדובר. והנה כאשר במזבח הוצרך אש מן השמים והיות שם שכינה לבל יאחוז כח חצוני. ומה גם בזבחים הבאים על חטאים כי שם כח החטאות רובץ. כך השולחן למה שכל חלק מארבע בחינות לא יבצר ממנו חלאה מאז נתעבה מעולם. וגם האדם האוכל לא יבצר ממנו עכירות זוהמת נחש זולת טומאת אשמותיו החקוקים בעצמותיו ע"כ היה מקום לומר שבאכל על השלחן תחת התמרק חלאתם והדבקתם אל הקדושה. אדרבה תאחז הטומאה אשר במציאות מאז חטא אדם בה ותהי' האכילה זבחי מתים. ע"כ כאשר במזבח צריך אש מן השמים ושכינה. כי ע"כ נאמר על המזבח לפני ה' למען ע"י כך ידבקו כל הנעשה בו אל הקדושה. כן בשולח' צריך תורה מן השמים להשרות שם שכינה. למען המשיך כל הנאכל בו אל הקדושה כי יחשב כאלו אכלו משולחנו של מקום. ובזה יערב לנפש טעם התייחסם אוכלת בהעדר תורה אל זבחי מתים. האכילה בדברי תורה אל אוכלם משולחנו של מקום. כאשר נמשוך הביאור בס"ד:

ולמה שענין האכילה הוא להעלות את ד' חלקי העולם אל השלמות ואי דרך העליה רק מלמטה למעלה. ע"כ נצטוינו מרז"ל (שם ל"ה) כי טרם יאכל איש יאכיל בהמתו. כד"א ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ אכלת ושבעת. שהוא להעלות תחלה הצומח אל הב"ח בלתי מדבר. ואחר כך יעלה את הצומח והב"ח בלתי מדבר אל המדבר. ואחר הזנת גוף האדם מכל אשר למטה הימנו יבואו הדברי תורה שהם הזנת הנפש. וימשיכו הכל אל איכותה כמדובר:

ונבא אל ענין המשנה. והוא כי אחרי הודיע אלהים אותנו. כי ענין השולחן דוגמת המזבח והנאכל בו מעין הנאכל לאישים. ע"כ לא יוכן ליחשב כקרבן אם לא בהיות מספר האוכל בו כמספר הצריכין לעבודת המזבח. הלא המה שלשה. והוא כי אין הקרבן בלי שלשה. כהן בעבודה ולוי בשיר ישראל להתכפר. שאפילו קרבנות צבור היה המעמד במקומם. ובכן בהיות שלשה על השלחן מוכנים לכך. אלא שאם אמרו על השולחן דברי תורה. משרים שכינה ומקדשים השולחן ונעשה מזבח ומה שעליו קדש. וכמו שכהנים משולחן גבוה קא זכו כן הג' כאלו אכלו משלחנו של מקום:

וידענו מ"ש ז"ל בב"ר (פ' ס"ח) מפני מה מכנין את הב"ה מקום מפני שהוא מקומו של עולם. ועל כן בכל מקום שיזכור השראת שכינה באיזה מקום מכנה שמו ית' מקים. להורות שאין המקום סובלו אלא אדרבה הוא יתברך מקומו של המקום ההוא ולכן קרא את הקב"ה מקום פה למה שדעתו לומר שמשרה שכינתו על השולחן ההוא. וההפך בהעדר דברי תורה. כי שנים שאין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים הבלתי רואים פני שכינה. ומה גם בג' שהוא מספר מיוחד אל הזבחים כמדובר. שמורידין כח הטומאה על השלחן ונעשה מאכל שולחנן זבחי מתים כד"א (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו כו' ויאכלו זבחי מתים הוא זבח הע"ג. והביא ראיה מכל שלחנות וכו'. הרגיש אומרו כפל ענין קיא צואה וגם אומרו בלי מקום. שאם הוא שלא ישאר המקום פנוי הל"ל עד אפס מקום. ועוד מי נתן שם צואה. שאם מקיאים מהשכרות הנזכר למעלה צואה מאן דכר שמה. אך הוא כי כל שלחנות מלאו קיא מאשר תעו מן היין. וגם שם צואה היא הע"ג כד"א. (ישעיהו ל׳:כ״ב) צא תאמר לו. כי צואה שהיא ע"ג שם היא. וע"כ זבחי מאכל שולחנם לתקרובת ע"ג יתייחס והוא זבחי מתים. ומי גורם זה היות' בלי מקום. שהוא מפני שאין שם שכינה הנקראת מקום. אשר היא שרויה כשיש דברי תורה אפילו בשנים כל שכן בשלשה וזהו אומרו בלי מקום שהוא מהעדר שכינה. וזהו בלי מקום ע"ד ויפגע במקום שארז"ל בב"ר (פ' ס"ח) שהוא הבורא יתברך. והעדר השכינה יהא בהעדר הדברי תורה כבמשנה הקודמת. ומה מתקו דברי התנא באומרו בסמוך כאלו אכלו משולחנו של מקום. לא אמר של הקב"ה לרמוז כי נמשך אחר לשון הפסוק שהזכיר. באומרו בלי מקום שאת מה שקרא הנביא מקום. קרא התנא מקום היא שכינה. ובזה נלמד בכתוב הזבחי מתים והעדר הדברי תורה. ואמר אבל שלשה שאכלו על שלחן וכו' ולא אמר ואם אמרו עליו וכו' לומר אל נא תאמר. כי אם בהעדר. שהדברי תורה הוא מקביל הזבחי מתים במציאותה. ישולל הרע הזה אך לא יהיה בו שלמות. לז"א אבל. כלומר אין המקביל העדר שהזבחי מתים. כי אם חיוב שלמות גדול כאלו אכלו משלחנו של מקום והביא ראיה מזה השולחן וכו'. הוא מ"ש פרק הרואה (ברכות צ"ה) פתח במזבח וסיים בשולחן. אלא בזמן שיש מזבח מזבח מכפר ובזמן שאין מזבח שולחנו של אדם מכפר. והוא כי זולת זה הוקשה לו בכתוב. אומרו (יחזקאל מ״א:כ״ב) המזבח עץ כו' וקירותיו עץ וכו'. כי הלא אין המזבח כי אם מאבנים במקום אדמה. ומזבח הקטור' ממתכת ומעץ פסול כנודע לפי הדין ואיך יאמר שהוא של עץ. וגם אומרו ארכו שני אמות כי אין אורך המזבח פחות מעשר אמות. אך ירמוז על הזמן הזה שהמזבח הוא של עץ חיים הוא התורה. וגבוהו ורוממותו תלוי בשלשה מסובין האומרים דברי תורה עליו. ואורך המשך הדבור שתי אמות. הוא מעט מתורה שבכתב ומקצת מתורה שבע"פ. ולהיות שתמה יחזקאל בראות מזבח עץ ובדרך הנזכר הפך הדין. ע"כ וידבר אליו המלאך ויאמר זה השולחן אשר לפני ה' המכפר בימי החרבן כמ"ש בגמרא (שם):

ה[עריכה]

ומאת עדת בני ישראל וכו'. הנה מבלי הכניס עצמנו בצפוני סודות. ראוי לשים לב בצד מה. מה ענין השתי שעירי' הללו. ושישי' הוא יתברך כבודו לעומת עזאזל להטיל גורל איזה מהם לה' ואיזה מהם לזר ההוא. ולמה יחשיבנו יתברך לכך כי מה קש נדף הוא לפני אלהי עולם ה'. וגם כי מי חייב לתת לו שעיר ולא עוד אלא שישלחוהו לו המדברה:

והנה ארז"ל (ויקרא רבה פ' כ"א) שהוא להשחידו בל ישטין עלינו. והלא כמו זר נחשב הטע' הלז כי מי ישמע לדבר הזה ולא יבעת. באמת באמור מריה דאברהם. לא ימנע או ישראל זכאי בדינ' או בלתי זכאים. אם זכאים הם מה צורך להשחיד את המשטין. ואם בלתי זכאים מה בצע בהשחיד אותו. האם שופט כל הארץ לא יעשה משפט על העדר המקטרג. והלא הכל גלוי לפניו יתברך ולא יותר כחוט השערה לאיש כמעשהו. כמז"ל כל האומר הקדוש ב"ה ותרן יוותרו מעוי וכו'. ולא עוד אלא שתהיה מצות המקום עלינו להשחיד את המשטין עלינו לסכור פיו. כי משוא פנים יש בדבר חלילה. ועוד כי אדרבא הוא תת לו פתחון פה. לאמץ כח להשטין. באומר ראה בניך משחידי' אותי לבל אגלה את נבלותם וכדי בזיון וקצף. וגם בלשון המקרא לזר יחשבו. כל הרואה מקרא שכתוב גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל. שיורה חלילה השואה מה כמטילי' גורל בין שני שותפין חלילה. ועוד למה ישחטו מיד אשר עלה עליו הגורל לה' והשני יעמד חי עד סוף העבודה. וגם מלת חי מיותרת. וגם באומרו יעמד חי ראוי לשית לב אל ל' העמדה הלזה. ולא אמר ישאר חי לשלח אותו וכו'. ועוד אומרו יעמד חי כו' לכפר עליו. כי הלא לא עליו הוא מכפר כי אם על ישראל. ומהראוי יאמר לכפר בו או לכפר על העם. ועוד כי אחר שבשעיר החטאת אשר לה'. מכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם מה צורך אל שעיר המשתלח. ואם החטאת הוא על דבר פרטי. למה הדבר הפרטי ההוא לא נכלל בכלל מה שמכפר שעיר המשתלח שהיא כפרה כוללת. ועוד אומרו וסמך אהרן את שתי ידיו כו' ונתן אותם על ראש השעיר. כי הלא אין נתינה צודקת בעונות שאין בם ממש וגם חלפו למו. וכן אומרו ונשא השעיר עליו את כל עונותם איך ישאם על עצמו ואינם. ועוד אומרו כפל ענין במלות שוטת ארץ גזרה ומדברה. ולא עוד אלא שאחר אומרו ונשא השעיר עליו אל ארץ גזרה אומר ושלח. והלא ע"י השולח הוא מה שישא השעיר אותם אל ארץ גזרה. ועוד כי אין דרך כפרה בכך להוליך השעיר המדברה. בלי הקטרה על גבי המזבח. רק להוליכו חי. והשליך אותו מההר להתחתך לאיברים:

אמנם לבא אל הענין נקדים שני הקדמות (א) בשום לב אל אחד מבחינות הקרבן הנאכל על גבי המזבח. מה צורך אל היות אש מן השמים. וגם למה הוא מצווה ג"כ להביא מן ההדיוט. (ב) למה היו תורמין בכל יום מחתת דשן מן המאוכלות הפנימיות. ושמים אצל המזבח והיה נבלע במקומו. ויתר הדשן היה נשאר עד ירבה בתפוח ומוציאין אותו חוץ למחנה אל שפך הדשן. ושתהיה הוצאת תרומת הדשן אל המזבח בבגדי שרד וההוצאה בתפוח בבגדי חול. (ג) מה ענין אומרו אשה ריח ניחח לה' האם ריח יתואר כלפי מעלה וגם למ"ש ז"ל (ת"כ פ' ויקרא) נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. אין שייכות לריח בזה. ועוד כי א"כ בכל מצוה יאמרו נחת רוח לפני שאמר ונעשה רצונו. וגם לפי זה אומרו אשה ריח ניחוח וכו'. אין שייכות להזכיר האש לומר זה. וא"כ אומרו אשה בלתי מתיישב. וגם מעין זה לשית לב על פסוק (בראשית ח׳:כ״א) וירח ה' את ריח הנחח. למה יוחס הדבר אל הריח ולא אמר כמ"ש בהבל וישע ה' אל הבל ואל וכו':

אך הנה ידוע מספר הזוהר כי כאשר יחטא איש יברא בחטאו מלאך קטיגור חרש משחית. וכאשר יעשה א' מכל מצות עשה יברא מאיכות קדושתה מלאך קדוש. והנה אדם כי יקריב קרבן לה' על הרהור הלב אם עולה קרבנו או למ"ד על מצות עשה. או קרבן חטאת על שגגתו או אשם על אשר אשום אשם על נפשו. הלא זאת יעשה כי יסמוך ידו על ראש קרבנו והתודה את אשר חטא עליה כי ישוב בתשובה מחטאתו. ואז ע"י סמיכה זו בתשובה ווידוי. המלאך משחית אשר פעל ועשה שורה על ראש קרבנו. וע"כ צריך תכף לסמיכה שחיטה למען הכניע מיד הכח הטמא ההוא. והוא אשר שרוף ישרף באש על מוקדה על המזבח. והיה כאשר שורה על הב"ח ההוא הכח הטמא. גם כח קדושה הוא המלאך קדוש הנעשה ע"י תשובה ווידו. שהם שתי מצות עשה. (א) ושבת עד ה'. (ב) הסמיכה והוידוי שנאמר (ויקרא ה׳:ה׳) והתודה אשר חטא. גם אלה נמצאים יחד כאשר יקטירן את החלב ואת האברים על גבי המזבח. וע"כ הוא יתב' על האש יעשה ארבעה דברים. אחד כי את הקטיגור הוא המלאך משחית יכלנו עד בלתי השאיר בו שריד. ואת כחות הקדושה שבמצות עשה ישאב ויעלה אותן למעלה אליו יתב'. מזוקק מכל פקפוק אשר ימצא במצוה. כי אש המזבח תטהרנו ע"י טוב כוונתו בקרבנו. ועל זה נאמר אשה ריח ניחוח לה' והוא כי דרך המריח ורד או תפוח. כי יקריב הפרח שושן אל חוטמו. ויעשה כשואב ברוח אפו למעלה ריח השושנה או התפוח. ומעלה הריח הטוב וממשיכו למעלה. כן המתיק הוא יתב' משל נאה ומתקבל לומר ששואב קדושת המלאך קדוש הנעשה בקרבן אשר נח בו על ידי תשובה וסמיכה והוידוי. שואבו למעלה ע"י אש מן השמים. וזהו אישה ריח נחוח לה'. לומר כי ע"י אש הקדושה ריח ושאיבה של הנחת רוח עולה לה':

ובזה מצאנו ראינו טוב טעם מ"ש ז"ל על סילוק הצדיקים. באומרם על פסוק (שיר השירים ו׳:ב׳) דודי ירד לגנו כו' דודי זה הקב"ה. ירד לגנו זה העולם. לערוגות הבשם אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. לרעות בגנים וללקוט שושנים רואה איזה צדיק גמור שם ומריח בו וכו'. והלא יראה כי אין שייכות לריח בצדיק. אך תהיה המתקת המשל כי לא ימיתנו ע"י מלאך רוגז. רק הוא יתב' דרך נשיקה ישאב את נפשו למעלה ימשיכנה אליו כמריח הזה. ואמרו ריח נחוח לומר כי שתי סוגים יש שם. (א) כח הטומאה אשר עליו הביא קרבנו שהוא שורה בקרבן. (ב) כח קדושת התשובה. אמר כי מה שמריח וממשיך ומעלה. הוא בחינות מה שהוא נחוח. אך מה שהוא הפך זה שם יכלה ועל שתי הבחינות צריך אש מן השמים. למען בה לבדה העלות את הקדושה. ולמען ע"י הצטרף עם אש מן ההדיוט יותן בו כח לשרוף ולכלות כח המשחית הטמא ההוא. אך אינו כבודו יתברך שעל ידי אש הקדושה בלבד ישרוף הטומא'. ועל ידי כן מצוה להביא מן ההדיוט. וע"כ האש שבמאוכלות הפנימיות אשר שם עיקר אש. שמן השמים היה בו קדושה עצמית על כן צוה לנו ית' לתרום משם בכל יום מלא המחתה. ולשומו אצל המזבח והיה נבלע במקומו. כי קדוש הוא בעצם. אך השאר היה נשאר. ומתרבה בתפוח עד הוציאה אותו אל שפך הדשן: הקדמה ב'. והוא כי הנה מהות כל עון ופשע וחטאה אשר יחטא איש הישראלי. הלא הוא כי למה שכל אישי ישראל קדושים המה כי נפשות אלוה ממעל הנה. מה שאין כן כל יתר מכחישי ה'. וע"כ כל נפשות ישראל אחת הן כד"א (בראשית מ״ו:כ״ו) כל נפש ששים ושש. אך בעשו הוא אומר נפשות ביתו. כי ישראל מעולם האחדות כנודע. וע"כ ישראל תמיד רדופים הם מהם כי שורשם נגדיו. וידוע כי שרו של עמלק שהוא עיקר החצוני' הוא שטן הוא יצה"ר. וכל ישעו וכל חפצו להחטיא את ישראל והוא לידבק בקדושה ולטמאה. והוא מז"ל שהזכרנו בסמוך כי בכל עון אשר חטא יברא כח טמא. שהוא כי נותן כח בטומאה אשר השטן משם וממשיכתה עד נפש החוטאת. ופוגמת בה ובשורשה כנודע. והנה אין דבקות הטומאה בנפשות ישראל עצמי כי מי יתן טמא בטהור. וכמאמרם ז"ל כשישראל חוטאים אין דבקים בעון הרבה. (במדבר כ״ה:ג׳) וזהו ויצמד ישראל לבעל פעור כצמידי' שהם רפויי' קצת. אך כשהם כשרים דבקים בה' לגמרי וזהו ואתם הדבקים בה' וכו'. והוא מה שכתבנו כי אין הטומאה מתדבקת בעצם בקדושה. ועל כן אמרו ז"ל שאפילו בהרהור תשובה נקרא הרשע צדיק. כי למה שהטומאה רפויה מיד ע"י הרהור תשובה נשמטת מהנפש בצד מה:

וזהו ענין מאמרם ז"ל בבראשית רבה (פ' ס"ה) וזה לשונו הן עשו אחי איש שעיר גבר שיידן כד"א ושעירי' ירקדו שם. ואנכי איש חלק כד"א כי חלק ה' עמו. רבי לוי אמר משל לקווץ וקרח שהיו עומדי' על שפת הגורן. ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המון בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו. כך עשו הרשע היה מתלכלך כל ימות השנה בעונות ובא יום הכפורים ולא היה לו במה יכפר. אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכפורים ויש לו במה יכפר. אמר רבי יצחק לא שאיל הוא לה ולא שאילה היא ליה. ונשא השעיר עליו את עונותם עונות תם ע"כ:

והנה לנו במקומו דרך אחרת למאמר זה. אך גם זה הוא דרך אמת. והוא כי הוקשה לרז"ל אומרו איש שעיר כי מהראוי היה יאמר איש בעל שער. אך שעיר הוא שם אל גדי עזים. ע"כ אמרו שאמר לה יעקב. הן עשו אחי שעיר גבר שיידן מלשון שד כד"א ושעורים ירקדו שם. והוא כי הנה עשות זבח למטעמי יצחק לקרבן יחשב. כמאמרם ז"ל (זבחים קי"ו) כל האוכל מסעודה שת"ח מיסב בה כאלו אכל משלחן גבוה שנאמר ויאכל שם לפני האלהים. והנה רבקה אמרה ליעקב לזבוח גדיי עזים. אז השיב לה הלא לא יאות לי לזבוח שעיר כי השעיר הוא מצד הטומאה שע"כ השדים נקראו שעירים והלא זה יאות לעשו. וזה אמר הן עשו אחי איש שעיר גבר שיידן ואליו יאות השעיר כי נפשו משם. אך אנכי איש חלק כי חלק ה' עמו שהוא חלק אלוה ממעל. והוא ענין תחלה הקדמתנו זאת השנית. אך ר' לוי לא חש אל לשון שעיר כי קרוב הוא אל משמעות בעל שער. אך חש על אומרו חלק בהקמ"ץ התי"ת והלמ"ד. שאינו מענין חלק וחבל שהוא בצר"י וסגו"ל. ע"כ פירש ואמר משל לקווץ וכו'. (ו) והוא במה שנמצא כתוב ברעיא מהימנא (פ' תולדות דף קמ"ב) כי שני גדיי עזים ההם הם רמז לשני שעירי יום הכפורים ויהיה כי מאז רמזה ליעקב. לומר כי אם הוא לעצמו אינו צריך כי צדיק וישר הוא. יכין זכות זה לבניו. ע"כ השיב לה ואמר הן עשו אחי איש קווץ כו'. שהוא כשעיר בעל שער שהמוץ נדבק בו ואינו יוצא. כלומר אין זרעו צריך שעירי כפרה. כי הלא העונות הם כחות הטומאה. וזרע טמאים בהעוות' תדבק טומאה בטומאה כמוץ בקווץ וקשה להתפרד. והוא צריך שעירים לכפרה שאין לו במה יתכפר. אך אנכי איש חלק. כי הקדושה אין מבוא לטומאה מהעונות לידבק בה. והיא כדבר חלק כזכוכית לבנה שאין המוץ נדבק בה. רק יפול עליו כדבר משולל חיבור כי בקלות ינקה ממנו. וע"כ מבלי שעיר כפרה יש לנו במה להתכפר. כי יום הכפורים מצד עצמו בלי קרבנות מספיק כי עצומו של יום מכפר. וזהו אל הנוגע אל זרעי וגם על הנוגע אל עצמי יש עיכוב. כי אולי ימושני אבי וכו':

ובזה נבא אל הענין. והוא כי ראה הוא ית' כי הנה בכל קרבן יש שתי בחינות. (א) טומאת החטא השורה על ראש הבהמה ע"י הסמיכה והוידוי. (ב) כח קדושה של הפשובה וטוב הכונה. והם כמעט כשקולים זה לעומת זה. ויש לאל יד אש מן השמים לכלות הכח הטמא. ולשאוב כח הקדושה כמדובר בהקדמה הראשונה. אך אם בסמיכת היד יחולו על ראש השעיר אלף אלפים רבבות כחות הטומאה. וכח אחת של קדושה בלבד. איזה הדרך יהיה מקום לכלות כל הטומאות ההם כי רבות הן. מלעלות על מזבח ה'. כי תמלאה טומאה לעומת קדושה אחת בלבד לשאוב אותה. והן זאת ראה אלהים ביום הסליחה. והוא כי היה חטאת הכהנים מתכפרים בפר. ואומרו והקריב אהרן את פר וכו' וכפר בעדו ובעד ביתו. ובשעיר של שם מכפר על טומאת מקדש וקדשיו כאומרו ושחט את שעיר החטאת כו' וכפר על הקדש וכו'. נשארו מליכפר כל יתר עונות כל אלפי רבבות ישראל בכל מקום שהם וכל עונות של כל אחד מהם הם במספרם כחות הטומאה. נמצאו של כל ישראל אלפים ורבבות אין מספר לגדודם. כי אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם הם ימנו. ואיך יושמו על אש המזבח תוקד בם עד כלותם. ואין לעומתם שורה כח קדושה בסמיכה. כי אין כל ישראל מסמיכים ומתודים רק הכהן הגדול בעד כלם באומרו וסמך את שתי ידיו עליו וכו'. ומה גם כי אפילו יצוייר יסמכו כל איש ישראל את ידיהם ויתודו האם היה זכות א' של תשובת כל א' לעומת אלפי עונות אשר לו. על כן היתה עצת קדוש ישראל לבלתי הקריב השעיר ההוא על המזבח. כי אם לשלח אותו לעקור כל כחות הטומאה אשר נחו עליו על ידי הסמיכה:

וזה מאמר הכתוב וסמך אהרן את שתי ידיו וכו' והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אותם על ראש השעיר. שהוא כי ע"י הסמיכה הוא נותן ממש אותם על ראש השעיר. כי כל המשחיתים שנעשו בהם ניתנים על ראשו. וע"כ לא יאות ינתנו על מזבח ה' רק ושלח ביד איש עתי המדברה אל שורשה. והוא כי כל עון ופשע וחטאה אשר יחטא איש. היא תת כת בטומאת השטן המחטיאו. ועל ידי החטא ההוא יפרד האיש מהקדושה. וימשך טומאה מבחינת העון ההוא מטומאת מחטיאו אל נפשו. ועל כן בבא יום הכפורים עם התשובה. הלא מה שתשובה תולה ויום הכפורים מכפר. מספיק להשמיד הכחות טומאת אשמותיו מנפשו. כמשיב יד החלק להעביר המוץ כנזכר במאמר שבהקדמה השנית. ואחר הפרדס ממנו על יד סמיכת הכהן את ידיו על ראש השעיר בעד כל ישראל. ניתנים כלם על ראש השעיר ואז ונשא השעיר את כל עונותם אל ארץ גזרה. והוא כי ידענו כי זה לעומת זה עשה האלהים. וכאשר בקדושה יש ארץ חיים למעלה למשכיל. כך בטומאה יש ארץ לעומתה למעלה נגד המדבר ההיא וההיא תקרא ארץ גזרה. והוא מקור הטומאת הנעשות מהעבירות. כי משם ניתקו ובחוטא ניטעו ועתה ישובו אל מקורן והוא כאומר אליו טול לך מה שהבאת. והוא על ידי השעיר שהוא מסיטרא דיליה. אך מה שישתלח אל המדבר אינו כי אם השעיר. וזהו ושלח את השעיר המדברה. כלומר אך העונות שעל השעיר עצמו נושאם אל המקום שלמעלה לעומת המדבר ההוא היא ארץ גזירה כי חלקו הוא כמדובר:

ועדיין צריך לדעת. כי אחר שתשובה תולה ויום הכפורים מכפר. מה צורך החזרת כבשונות שאמרנו להחזיר כחות הטומאה אל מקורן. אמנם לזה נשית לב אל אומרו לכל חטאתם האמור בכתוב שהוא משולל הבנה. והראוי הוא יאמר וכל חטאתם. ועוד מה זה הסדר עונות ופשעים וחטאות. שאינו לא מהקל אל החמור ולא מהחמור אל הקל. וכן לבא אל הענין נעור באשר הנביא דבר. באומרו (מיכה ז׳:י״ט) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. הלא ראוי לשית לב. כי הראוי יאמר כל חטאתינו ע"ד אומרו עונותינו. מאי כל חטאתם שהוא כמדברים על זולתם ואינם. ועוד מה ענין כבישת עונות לומר יכבוש עונותינו והראוי יאמר יסלח או ימחול וכיוצא. וגם אומרו ותשליך לנוכח ולא אמר וישליך מעין אומרו יכבוש:

אך הנה הורה לנו רשב"ל בגמרא (יומא פ"ו) כי גדולה תשובה שזדונו' נעשים כשגגות שנאמר וכו'. ופריך איני והאמר רבי פלוני בשם רשב"ל גדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות. ומשני כאן מאהבה כאן מיראה עד כאן תורף הענין. והוא מבואר אצלנו בחבצלת השרון. אך נינקוט מיהא כי בהיות התשובה מאהבה נעשים זכיות וכשהיא מיראה נעשים כשגגות שהם חטאות. והלא לפי זה השב מאהבה אין צריך שעיר המשתלח לכפר ולא להוליך לעונות ישראל אל ארץ גזרה כי הלא נהפכו לזכיות. אך אין זה צריך רק לשבים מיראה שנעשים חטאות. ואז את החטאת שהם העונות שניתש כחם הוא שנושא השעיר אותם לשקעם שם בל יזכרו עוד:

וזה ענין מאמר מיכה הנביא. שאומרים ישראל כאשמים על עונותם. ומדברים אליו יתברך שלא לנוכח על אשמותם. כי יבושו לדבר לנוכח הנה הוא יתברך לעתיד ישוב ירחמנו. כאומרו בפסוק הקודם נושא עון וכו' לשארית נחלתו שהוא לעתיד והנה מעתה מי יתן ייטיב לנו. שגם שלא יעשה מהעונות זכיות. לפחות יכבוש עונותינו שיתיש רוב כחם כדחוקים תוך מכבש. שהוא שיעשה אותם שגגות הנקראות חטאות. וש"ת מה יועיל אחר שנשאר רושם. הלא הוא כי אחרי כן ותשליך במצולות ים כל חטאתם של העונות הנזכר. שאחר שתכבשם ויעשו חטאת. את חטאתם שעשו מהם תשליך במצולות ים. שהוא נבלעים תוך עומק החצוניות הנקרא מצולות ים כנודע ליודעים חן. שלא יזכרו ולא יפקדו עוד. וטרם כבוש העונות דבר שלא לנוכח אך אחר אומרו יכבוש עונותינו שנעשים שגגות. אז ערבו אל לבם לדבר לנוכח ולומר ותשליך:

וזה יהיה ענין מקרא שכתוב פה בתורה. והתודה עליו את כל עונות בנ"י ואת כל פשעיהם. וש"ת מה צורך כי אין יום הכפורים מכפר אלא עבירות שבין אדם למקום שאין בהם מיתת ב"ד. ולשאר כבר קדמו תשובה ויה"כ ומה צורך. הלא ידוע כי תשובה תולה ויה"כ מכפר ועצומו של יום קיימא לן דמכפר לגמרי. ומה גם אם היתה תשובה מאהבה שנעשים זכיות. מבלי שעיר זה. לזה אמר לכל חטאתם. לומר מה שצריך כל זה הוא לכל חטאתם. כלומר בשביל חטאתם של עונותם ופשעים הנזכרים. שהוא לאשר שבו מיראה ונעשה העונות והפשעים חטאת. על אלה צריך סמיכה ווידוי על ראש השעיר. כדי שונשא השעיר אותם אל ארץ גזרה. היא ארץ של החצונים שלעומת ארץ החיים והיא גזרה. להשתקע שם שלא יזכרו ולא יפקדו. והוא מאמר הנביא באומרו ותשליך במצולות ים כל חטאתם. כי הלא הוא מקום א' כי היא ארץ גזרה. גם תקרא מצולות ים כנודע. ואם יאמר נא ישראל א"כ איפה ישליך אותם ית' אל מצולות ים. ומה בצע בשעיר ולחלוק כבוד לשטן. הלא הוא כי למה שהשני גדיי עזים שעשה יעקב שהם דוגמת שעירי יה"כ כמפורש ברעיא מהימנא (זוהר שם). וכתבנו שם ששעירים היו מחלק ובחינת עשו ואדרבא הרגו בחניתו. כי על ידם נתברך הוא ברכות שהי' בא לקבל עשו בעצת אביו. ע"כ רצה ית' יותן לשרו שעיר א' לפייסו על השעירים ההם. וישתלחו לו עונות ישראל עליו שהוא דרך כבוד כדורון בכלי. ובזה ימחול כדין בעל שהוריד אריסין על שדות אשתו. שאם שלחו לו מפרי השדה מעט דרך כבוד. מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. כי מן הסתם מחל:

והנה זה כתבנו לפי פשט הכתוב שאומרו ונשא השעיר כו' הוא כפשוטו על שעיר המשתלח. אבל לדעת רבי יצחק בסוף מאמר שהזכרנו דאמר לא שאיל הוא לה ולא שאילה היא ליה וכו'. שמפרש ונשא השעיר עליו על עשו עצמו. כי נפשו שהיא מעיקר טומאת שרו היא הנושאת עונות ישראל אל שורש טומאתו הנקראת ארץ גזרה. אך מה שושלח אותו הוא את השעיר הנזכר למעלה הוא המדברה בלבד. ובזה ג"כ אינו כפול ומשונה הלשון. פעם ארץ גזרה ופעם מדבר. ופירוש דבר באומרו לא שאיל הוא לה ולא שאילה כו'. הוא כי לדעת הראשון אומרו שעיר בפסוק הן עשו אחי איש שעיר. הוא' כמשמעו כאומרו שד כד"א ושעירים ירקדו שם. אלא שאין הכונה שעשו עצמו היה שד כי אם שהוא שיידן מאיכות שדים. נמצא שעשו הוא שאול אל התיבה כי התיבה כמשמעה. והוא מעין מה שהוא השעיר וכו'. ודעת רבי לוי הוא כי אומרו שעיר אינו כמשמעו אלא כאומרו בעל שער. נמצאת התיבה מושאלת אל השער הוא עשו. כי הוא הבעל שער. והתיבה שמשמעה שעיר ממש היא כמושאלת אל עשו שהוא בעל שער והיא שלא כמשמעה. ואמר רבי יצחק לא כדברי הא' שהוא שאיל לה. ולא כדברי השני דאיהי שאילה ליה. אלא שעשו עצמו שד הוא ושעיר. כי נפשות הרשעים כמוהו שדים יקראו. והביא ראיה מפ' ונשא השעיר עליו וכו'. שהוא שהוקשה לו בכתוב כי יש כפל ענין ובמלות שונות שהם שתי קושיות. ועוד שהיה לו להפך ולומר ושלח את השעיר במדבר ונשא השעיר עליו את כל עונותם. ועוד כי למעלה אמר פשעים ועונות וחטאים ובפסוק זה לא אמר רק עונותם. אך הוא. כי נפש עשו הוא שד כי שעיר ושד הכל דבר אחד. היא הנושאת מעל השעיר את עונות של הנקרא תם. הוא זרעו של הנקרא תם. ואחר כך ישלח את השעיר הנ"ל במדבר. הנה זה הוא על ענין מציאות השעיר וצורך הסמיכה עליו והשתלחו:

ועדיין צריך לתת טוב טעם אל צורך הגורלות והעמדתו חי לפני ה' עד השלם עבודת הפר ושעיר של שם. אך הנה לבא אל הענין נזכירה מאמר חכמי האמת. האומרים כי כאשר צוה אליהו (מלכים א' י"ח) קחת שני פרים אחד להעלות לה' ואחד להעלותו נביאי הבעל לעבודת גלולים. כי הפר של העבודת גלולים היו מושכי' אותו. ולא היה נמשך עד בא אליהו ז"ל ולחש לו באזנו. ואמר לו אל ירע בעיניך שנפלת בגורל הע"ג ולא בגורל ה'. כי דע לך כי גם בך מתקדש שם שמים. בראותם כי אין אש מן השמים יורדת עליך כמו בשל ה' ואז נמשך. וע"ד זה אחשוב היה גם פה. כי הלא לא תבצר מהשעיר המשתלח לעזאזל הקפד' פר של נביאי הבעל שע"י אליהו. ע"כ מה עשה הוא יתב'. צוה לקחת' כאחת לשום אות' כאחת ולהגריל עליהם. כי קצת הקפדה ישבית הגורל. ואחרי כן יעמד חי לפני ה'. כלומר שגם הוא חשוב לפניו יתברך אחר שעל ידו מתכפרים בניו וזה אמר יעמד חי. הוא כלו' העמדה ועליי' יש לו בהיותו חי לפני ה'. ומה היא מעלתו אחר שהוא חלק עזאזל. לזה אמר לכפר עליו. כלומר שרב טוב לו אחר שמוכן לכפר עליו לישראל. שהוא במה שניתן עליו. שהוא מאמרו יתברך ונתן עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם וכל זה למה נצטרך להפיס דעתו. לז"א לשלח אותו לעזאזל המדברה כלומר שע"כ צריך להפיס דעתו. בל ייצר לו על הניתן לכחו' הטומאה. ע"ד מאמר רז"ל על פר נביאי הבעל שע"י אליהו. ואשר כמו זר יחשב לו היות השכלה לבעל חי להקפיד ושיצטרך ית' להפיס דעתו. ואמר שאם אינו ענין לגופו יהיה ללמוד ממנו על איש ועל אדם. שיחוייב כל איש להסיר קנאת איש מרעהו. לבלתי תת יתרון לזה על זה. בהיותם שוים באיכות כשני השעירים הללו וישיתו לבו לפייסו. ק"ו מבעלי חיים שהקפידה תורה לבל הטיל קנא'. ומה גם עתה באישי ישראל:

כט[עריכה]

והיתה לכם לחוקת עולם וכו' . ראוי לשית לב. כי איך יתכן תהיה כל העבודה הנזכר לחוקת עולם ואינה רק בפני הבית. ואם חוזר אל אומרו תענו את נפשותיכם. למה קראה חוקה ואינה דבר משולל טעם וסברא. כי לכפר צריך תשובה גמורה והיא ע"י צום. ועוד אומרו כי ביום הזה יכפר עליכם כו' ולמה כפל לכפר ולטהר. ועוד כי באומרו לטהר אתכם יורה כי ה' הוא המטהר אותנו. ומאומרו לפני ה' תטהרו יורה כי הן הם המטהרים את עצמם. ועוד למה חזר ואמר ועניתם את נפשותיכם הרי נא' בעשור לחודש תענו את נפשיתיכם. וגם למה חזר ואמר חקת עולם. ועוד אומרו וכפר הכהן וכו' וכפר את הקדש וכו'. כי הנה אחר אומרו למעלה ענין הכפרה ע"י אהרן היה לו לסמוך ולומר שגם אשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו גם יכפר כאהרן. ולא אחר שסיים ענין העבודה ונעתק לדבר בענין העינוי והשביתה ממלאכה. ועוד מה שחזר ואמר והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בנ"י. כי כל זה נאמר למעלה זה פעמים ועוד אומרו מכל חטאתם אחת בשנה למה השמיט עונות ופשעים שהזכיר למעלה. ועוד אומרו אחת בשנה מי לא ידע כי אחת בשנה היא ולא שתים. מלבד דרשת הגמרא:

אמנם בא ית' ללמד דעת את העם בל יעלה על לבם. שחפץ ה' הוא לענות אדם נפשו וחפץ צומות הוא. ולא כן הוא. כמאמר הנביא (ישעיה נ"ו) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע. כי מי יתן והיה האדם פותח חרצובות רשע. כי יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' בתשובה שלמה ולא יצום. כי אין חפץ לה' רק בתשובה שלמה ולא יצטרך לענות נפשו. כי הלא אין העינוי טוב מצד עצמו במקום תשובה ראויה כ"א למען הכניע לב הקשה לשוב. טוב להתענות להכין דרך התשובה. והוא במה שידענו מרז"ל (יומא פ"ז) כי שלשה חלוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד מהם. עבר אדם על מ"ע ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו. עבר על מצות ל"ת שאין בהם כרת או מיתת ב"ד תשובה תולה ויום הכפורים מכפר כו'. הנה כי תשובה ויום הכפורים הם המכפרים:

ונבא אל הענין. אמר הלא צויתי על סדר העבודה שדברתי עד כה שהיא קרבנות מבעלי חיים. והנה יש גם קרבן האדם עצמו לענות נפשו ולמעט חלבו ודמו. אל יעלה על רוחך שבעינוי נפשך אני חפץ. כי מי יתן והיתה זאת לכם לחקת עולם מה שתענו את נפשותיכם. שלא תצטרכו אל העינוי ולא תעשו אותו רק דרך חוק בעלמא בלי כעס. כי בלעדו תבטחו בכפרה. שע"כ וכל מלאכה לא תעשו וכו' כי יום טוב הוא לכם. כי תבטחו כי ביום הזה מבלי הצום יכפר עליכם לטהר אתכם. ובמה תכפרו בלעדי העינוי הלא הוא במה שלפני ה' תטהרו. שהוא שתטהרו אתם מעצמכם מחרצובות ואגודות מוטה כי יעזוב רשע דרכו וכו'. ולא בלבד בנגלה כ"א לטהר הלבב בפנים. אשר הוא בלתי נגלה רק לה' לבדו הרואה ללבב. וזהו לפני ה' תטהרו. לומר כי מה שהוא לפני ה'. שהוא הלבב הבלתי נגלה רק לפני ה' כד"א וה' יראה ללבב אותו תטהרו כי מה בצע בעינוי אחר התשובה הזאת. רק לחוקת עולם בלי טעם. באופן כי שבת שבתון היא לכם. כלו' שבתון מצד עצמו על שמחת הכפרה. אך מה שועניתם את נפשותיכם יהיה חקת עולם בלבד:

ועוד טענה שנית. והיא כי הנה וכפר הכהן וכו' וכפר את מקדש הקדש מטומאת מקדש וקדשיו. ואת המזבח אולי הוקרב בו דבר שלא כמצותו. ועל הכהנים ואגב ועל כל עם הקהל יכפר. כי בזה יש שני דברים. כי הכהן הוא עושה את הכל. וגם יראה לכם שאגב בלבד הוא מה שעל כל עם הקהל יכפר. וא"כ תקל בעיניכם הכפרה. כי בלי שתעשו אתם דבר מתכפר לכם. וע"כ והיתה זאת לכם לחקת עולם שתענו את נפשותיכם שלא תהיה כפרתם בלבד ע"י הכהן כי אם גם לכם. ואינו מכביד עליכם כי אינה כי אם אחת בשנה:

או יאמר והיתה זאת וכו' לומר טעם אחר אל הענוי. והוא כי אין יום הכפורים מכפר רק על מה שאין בו כרת ומיתת ב"ד אך לא על החמורות. ע"כ מלבד כפרת יום הכפורים צריך תהיה זאת לכם לחוקת עולם להכין לכפר מכל חטאתם. שהוא לרבות גם הבלתי מכפרים ביום הכפורים. כי תשובה תולה ויום הכפורים תולה וייסורין ממרקין. ויהיה הענוי להגין מהיסורין שגם העינוי יסורין הוא. וגם הוא אחת בשנה כבקודם. והוא כי מה שאמרו שאין י"כ מכפר על כריתות ומיתות ב"ד. היינו עצומו של יום וקרבנותיו. אך העינוי נפש לא יבצר מלהועיל בהם בכל או במקצת:

או יאמר והיתה זאת וכו'. לומר הלא אמרתי שמכפר על עונות ועל פשעים. מי יתן והיתה זאת לכם לחוקת עולם. במה שלא תהיה רק לכל חטאתם. כי לא תחטאו כי אם שוגג וזהו לכל חטאתם. כי אז אין ספק שלא יהיה הצום רק דרך חוק בעלמא:

או יהיה ענין הכתובים והיתה זאת לכם וכו' כי ביום הזה יכפר וכו'. לומר הלא באשר אני מצוה אתכם. הלא תראו כן תתמהו בראות שני הפכים בנושא אחד כי תראו כי הוא יום עינוי נפש שמורה על יום צרה כענין הד' צומות. ומה גם שהם חמשה עינויים. ולעומת זה תראו שהוא יום שבתון כי נאסר במלאכה. יראה שהוא יום שמחה וששון כיתר חגים. ואם הוא כי הוא על בטחון הכפרה למה נענה נפשנו. ומה גם כי עצומו של יום מכפר בלבד העבודה הגדולה הנעשית בבהמ"ק. לז"א הנה אין ספק כי והיתה לכם בעיניכם. כלומר כחק בלי טעם והוא כי תראו כי תענו את נפשותיכם ולעומת זה תראו כי וכל מלאכה לא תעשו וכו'. שיורה היות יום שמחה כרגלים והוא יום שתענו בה' ענויים. אך אל תשיתו לב. כי דעו איפה כי עם השמחה של הכפרה צריך עינוי. והטעם הוא כי מה שביום הזה יכפר וכו' הוא על מנת שלפני ה' תטהרו אתם עצמכם בתשובה שלמה. כלו' וע"כ צריך עינוי להכין אותה ולסעדה:

או שעור הכתוב. לפי זה כי הנה יש מציאות כפרה. ויש טהרה שהוא זכות ולבניית עצמיי כענין הגיע עד גדר יחשבו הזדונות כזכיות. שהוא מהיות מן אהבת הלב. כמפורש בגמרא (שם פ"ו) על מאמר רשב"ל גדולה תשובה וכו' ומסיק כאן מאהבה וכו'. וזה יאמר כי ביום הזה יכפר אתכם מציאות כפרה אך כדי לטהר אתכם שתהיה גדר הטהרה. צריך שלפני ה' תטהרו. שהוא כי במה שהוא לפני ה' שהוא הלבב. תטהרו. כי הש"י יראה ללבב שהוא דבר שמתייחס מציאותו לפני ה' ולא לפני הבריות. בו תטהרו שהוא בלבב:

ולהמשיך דרכנו בכתובים. יאמר שעל כן להשיג גדר זה צריך העינוי. ועוד טענה שנית. והיא כי הן אמת כי שבת שבתון הוא לכם. והיות היום יום שמחה ושביתה הוא העיקר עם כל זה מה שועניתם את נפשותיכם הוא חקת עולם. למה שישאר חק לעולם. והוא כי יבא זמן שתבטל עבודת ב"ה ובמקומה צריך עינוי. כי הלא הן אמת שגדולה עבודה אך לא לעולם תהיה. כי הנה וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו לכהן שהוא בבית ראשון. וגם מרובה בבגדים שהם של בית שני. וזהו ולבש את בגדי הבד כו' וכפר כו'. הנה כל הזמן הזה שבת שבתון בלבד הוא. ולפי האמת אין צריך עינוי. אך מה שאמרתי ועניתם את נפשותיכם חקת עולם. הוא כי אחר השני בתים של שני שינויי כהנים. לא ישאר לכם תיקון רק הצום. ואז והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם. כי אז היו צריכים עינויים הרבה ועכ"ז אטריח רק אחת בשנה:

או יאמר והיתה זאת וכו' שאומר הוא יתברך. הנה תהיה זאת היא מצות העינוי לחוקת עולם. כלומר לבלי צורך רק חקת עולם מבחי' חקה. אם יהיה לכפר על בני ישראל על כל חטאתם. כלומר אם לא יהיה לכם רק חטאת שוגגים בלבד ולא עונות ופשעים. גם שתהיה אחת בשנה. שבמה שחטאו שנה אחת תשיבו לחטא וכן בכל שנה. לא אקפיד כל עוד שהם שגגות בלבד:

או יהיה שעור הכתובים בדרך אחרת. והיתה זאת לכם וכו' כי ביום הזה וכו'. לומר הנה ספרתי לכם סדר עבודת יום הכפורים. דעו כי זה אינו לעולם. אך מה שהיתה לכם לחוקת עולם. הוא שני דברים הצום ושביתת המלאכה. כי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וגם שכל מלאכה לא תעשו. והוא כי יבא זמן שלא תהיה עבודה עצומו של יום. וזהו כי ביום הזה כלומר ביום בלבד יכפר עליכם. וע"כ לטהר אתכם צריך עינוי. כי לטהר אתכם צריך שלפני ה' תטהרו בתשובה שלמה. באופן כי שבת שבתון לענין המלאכה. והעינוי שהוא ועניתם וכו' ישאר לחקת עולם. והיא כי העבודה לא תתמיד. רק מה שוכפר הכהן וכו'. ואשר יקום אחריו שימלא את ידו בבית שני ללבוש את הבגדים שהוא מרובה בבגדים. אך אחרי כן לא תהיה עבודה. ע"כ והיתה זאת לכם שהיא עינוי ושביתה. על הזמן ההוא שאין עבודה צריך העינוי כמדובר. ומה גם שהיה אחת בשנה כמדובר למעלה. שאדם חוטא ומביא קרבן ומתכפר ביום הכפורים. וחוזר אל רשעו הקודם והוא יתברך חוזר ומכפר. מה שאין כך דרך בשר ודם. כאשר קרה לשמואל עם הזקן (ביצה י"ו) על ששני פעמים שכח מלערב לא מחל לו בפעם השנית. אך הוא יתברך אומר אפילו תהיה ענין מחילה אחת בכל שנה ושנה מוחל פעם אחת בשנה:

והנה הפירוש הזה בכתובים. אחשבה כוונו אותו רז"ל בפסיקתא כאשר הובא בילקוט בתהלים סימן ל"ב. וז"ל אשרי נשוי פשע אמר רבי ברכיה הכהן דהוא מנשי חובינן וסולח לעונינו בכל שנה ושנה. שנאמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם לכפר על בנ"י. את מוצא ביום הכפורים בא שטן לקטרג את ישראל והוא פורט עונותיהם ואומר רבון העולמים גנבים הם ישראל. והקב"ה פורט זכיותיהן של ישראל. מה עושה נוטל קנה מאזנים. והוא מעיין את העונות כנגד הזכיות. והן שוקלין אלו כנגד אלו ושתי כפות של מאזנים שוות. והשטן הולך להביא עונות וליתן בכף עונות ולהכריע. מה הקב"ה עושה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינה תחת פורפירא שלו. והשטן בא ואינו מוצא שם עון שנא' יבוקש את עון ישראל ואיננו. כיון שהשטן רואה כן אמר לפניו רבון העולמים נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. לכך דוד משבחם לישראל שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ע"כ:

וראוי לשית לב מה ענין השכחה הזאת כי אין שכחה לפניו ית'. ועוד שמורה שתחלה הוא שוכח ואחר כך סולח ואיך תפול סליחה על הדבר השכוח. ועוד כי אין ספק שהסליחה הוא העיקר יאמר שהוא סולח ולא יזכיר השכחה. ועוד שמביא ראיה מפסוק והיתה זאת וכו'. ויש זולתו רבו מספור שמזכירים כפרתו ית' את ישראל ביו"ה. ועוד איך יתקשר לזה אומרו את מוצא וכו'. ועוד אומרו בא שטן וכו' ואומרו גובים הם ישראל. האם ספו תמו כל עונות ישראל בכל שנה ולא נשאר בלתי אם היותם גנבים. ומה גם שאומר פורט עונותיהם שמורה כי רבים פשעיהם ואיך יוצא בגנבים בלבד. ועוד אומרו מה עושה נוטל קנה של מאזנים וכו'. מה ענין אומרו נוטל קנה של מאזנים והל"ל נוטל המאזנים. ועוד מה צורך להשמיענו נטילת המאזנים ולא אמר מעין שיהיו המאזנים שוות. ועוד היתכן שבכל שנה ישתוו הזכיות והעונות של ישראל ולא יעדיפו אלו על אלו. ועוד מה שעושה אח"כ להטמין תחת פורפיר' שלו. לא ימנע או נמחלו או לא נמחלו. אם נמחלה אין צורך להטמינה ואם לא נמחלו מה תועיל ההטמנה וכי משוא פנים יש בדבר. והא קב"ה לאו וותרן הוא. ועוד אומר נוטל וכו'. כי הנה העונות למעלה הן הנה כחות הטומאה המתהוים מחטאת בני האדם ומפשעיהם. ואיך ידיו יתברך תכלית הקדושה יטלו כחות הטומאה ולא עוד אלא שיטמינה מתחת למדיו. עוד אומרו שנאמר יבוקש וכו' שאותו הפסוק ידבר לעתיד לבא ולא על יום הכפורים של כל שנה ושנה. ועוד אומרו כיון שהשטן רואה כן אמר לפניו נשאת וכו' מה כונתו באומרו פסוק זה. ועוד באומרו לכך דוד וכו' מהו לשון לכך הל"ל וכן דוד משבחם:

אמנם הנה הוקשה לבעל המאמר בכתוב. שאם אומרו נשוי הוא לשון סליחה היה ראוי יהיה אל"ף בסופו ולא ביו"ד כמו נושא עון. ועוד שאיך יתכן יהיה העון החמור מכופר והחטא שהוא השוגג מכוסה לבד. על כן על העון אמר דהוא מנשי וכו'. והוא כי דרך המלך עם משרתיו עושי רצונו. שבהעוותם יעבור על פשע. אך אם ישנו וישלשו בחטא אחד לא יאבה לסלוח. כי יאמר הלא מכעיסים אתם אותי פעם ושתים. ולא דעת ולא תבונה לאמר. אתמול חטאנו על הדבר הלז ויסלח לנו כרוב רחמיו ואיך נשוב ככלב שב על קיאו לחטוא לו בדבר ההוא בעצמו על דרך מה שכתבנו שקרה לההוא סמיא עם שמואל כדאיתא במסכת יום טוב (שם) על ששכח שני פעמים מלערב ערובי תבשילין כעס עליו על ששנה בחטא. ואמר לו לכולי עלמא שרי ולך אסור. כן הדבר אצלו יתברך. היה הדעת נוטה כי לא יסלח רק על העונות שלא חטאו בה בשנים שקדמו. אך אשר חטאו בהם שנה אחר שנה. פעמים שלש או יותר. היה מקום לומר כי לא יאבה ה' סלוח לו. כי הרבה לסלוח כבר בשנים הראשונים שעברו בעונות ההם עצמם. ולמה שבו לחטא בהנה. אכן ברוב רחמיו עושה עצמו כשוכח. את אשר חטאו לו בעונות האלו בעצם בשנים קדמוניות. וכאילו עתה בזו השנה חטאו בדברים אלו בלבד. וכן יעשה שנה בשנה מדי בא יום הסליחה ובכולן כן סולח לכל אשר חטאו שנה בשנה. אף אם המה חטאים הראשונים בעצם שחטאו בהם מאז. וזהו אומר דהוא מנשי חובינן. שמשכח החובות הידועים לנו. כאלו הם חדשים שלא חטאנו בהם בשנים ראשונים. ובזה סולח לעונותינו. כלומר העונות המיוחדים לנו בכל שנה ושנה. שבכל שנה סולק העונות עצמם. ולראיה שאף לאשר שנו וישלשו שנה ושתים חוזר וסולח הביא פסוק והיתה זאת כו'. שאומר בפי' אחת בשנה. שאין הלשון ההוא צודק רק בדבר אחד שמתחבר פעם אחת בכל שנה ולא בחוטא שנה א' במין א' עונות. ובשני במין זולתם. וגם יורה זה אומר לחוקת עולם שיצדק חוקת בכיוצא בזה. שהוא שאין השכל מחייבו לכפר. שהוא על שנותם בחטא. וזהו אשרי נשוי פשע. שהוא שכוח הפשע. וגם הוא סליחה. אלא שרמז היות גודל הסליחה גם אשר שנו וישלשו בהם. ובזה נסתלקה הקושיא הראשונה. ועל השנית אמר את מוצא כו'. והוא כי אין לך עון ועון שנעשה למטה שאין נעשה כח טומאה ממנו קטיגור למעלה. ואין ספק כי התשובה הנעשים למטה. ממעטת בהם. ומה גם למ"ש ז"ל (ויקרא רבה פ' ל') שעל ידי המתענים ערב ר"ה מוחל הקדוש ברוך הוא שליש. ועל ידי המתענים בעשרה ימים נמחל השליש השני וע"כ בבא השטן ביום הכפורים. פורט א' לאחת למצוא חשבון כל עונות ישראל. ואינו מוצא כ"כ שמה מן הכחות הנזכר. ככל אשר הוא פורט. כי הוא יודע כלם. וכבר קצתם נמחלו. ע"כ צועק ואומר גנבים הם ישראל. כלו' כי יראה כאלו גנבו החסרים שמה. מאשר הוא פורט. ואזי כנגד זה פורט הקדוש ב"ה זכיותיהם לשיראו רבים. ועכ"ז היו העונות הרבים עליהם. אך מה עושה נוטל קנה של מאזנים וכו'. והוא כי דרך המאזנים להיות שתי הכפות תלויות. בשני קצות קנה א'. ובאמצע הקנה יש כמו בית יד. סובב בחור שבקנה ההוא באמצעו. והמחזיק המאזנים אוחז בו והכף המכרעת יורדת למטה. אמנם אם היה אשר בידו המאזנים תופס בקנה עצמו של המאזנים. לעולם יחדיו יהיו תמים שתי הכפות. ולא היתה המכרעת יורדת מהשנית אמר שע"ד המשל הזה עושה הוא יתברך. שאינו תופס מאזני ישראל. באופן תרד כף המכרעת כאוחז בבית יד של קנה המאזנים. רק כתופס בקנה עצמה שתמיד יראו שקולים. וזהו נוטל קנה המאזנים. והם שקולים אלו כנגד אלו. ושתי כפות המאזנים שוות. שידו יתברך המעכבת כף העונות מלירד. וע"כ ממהר השטן לבא למטה לארץ להסתכל במעשה בני האדם למצא עון אשר חטא לשים בכף העונות. כי רואה אותן שקולות. ושבקל יכריענה. ובזה מסתלק השטן מלפניו יתברך. ומתבטל מלקטרג. בלכתו מלפניו יתברך. ואז יש מקום אליו ית'. ליטול העונות מתוך הכף ולהטמינם. וענין ההטמנה. היא כי אין ספק עושים ישראל תשובה ביום הכפורים. וידוע מ"ש ז"ל (יומא פ"ז) גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. נמצא כי הכחות הטמאים הקטיגורים. אשר נעשו ע"י העונות. מתהפכים לכחות קדושה. כאשר ביארנו במקומו. ומה גם בתשובת יום הכפורים. והוא מאמרנו בחבצלת השרון. כי בכל עון מקיים האדם מצות עשה של ושבת עד ה' אלהיך. נמצא עושה זכות כמספר העונות ומהפכן לזכיות. ואם עודנו עומד השטן למעלה עוד יש רבים שלא רבו עדיין. ובעוד שמשלחו למטה לבקש עונות. ימצאו כמה וכמה שבים בתשובה על אשמותם. כי בכל עת מן היום. מתחדשים ושבים בתשובה על עונותיהם. כי תמיד מתעוררים והולכים. ומתקבלים מיד. כי עת רצון היא מאד. וזהו נוטלן הקדוש ב"ה מתוך הכף. שעודן בכף יתהפכו לקדושה. להיות ראויים לינטל בידו יתברך. כי מלאכים קדושים המה. מה שאין כן אם לא היו רק נעשים שגגות. שעדיין חלאת טומאת מה בהן. ולא ינטלו בידו ית'. ומטמינם ומעמידם תחת כנפי מלבוש רחמיו קרובים אליו. והוא להיות שלולא גודל רחמיו. לא היו כדאים לכך. כי ליעשות זכיות צריך שתהיה התשובה מאהבה. ולפעמים אינה מאהבה שלמה כראוי והם קרובים ליחשב כשגגות. על כן ייחס הדבר אל לשון הטמנה. ותחת פורפירא הוא מלבוש רחמים. אשר יתלבש בו ביום ההוא. ובעלותו אין מוצא כלום בכף העבירות ומפני כי הלא כמו זר נחשב. להיות הכף נקיה מכל וכל. עד בלתי השאיר עד אחד. לזה הביא פסוק יבוקש וכו'. אף שעל העתיד ידבר. כי ממנו נקח ראיה אל מציאות הענין. כי אפשרי הוא. ואז אומר לפניו נשאת וכו'. הוא כלומר האם נשאת העון. לפחות יחשבו כשגגות. אך לא כן עשית רק כסות גס החטא. שאף חטא לא הנחת. וגם אין הכסוי להגלות. רק סלה. להיותם בתמידות בקדושת פורפירא שלך מכוסים שמה עד עולם. ואמר לכך דוד משבחן. כלו' על דרך שפירשנו. לכך גם דוד משבחן באותו לשון עצמו. ואמר לכך כי בזה אין תימה שאומר כסוי על החטאות. אחרי אומרו סליחה. גם על העונות המזידים אשר שנו וישלשו. כי במה שאמרנו יתיישב. כמפורש שהוא כי צריך כסוי הפורפירא. לבל יחשבו הזדונות חטאות. כמ"ש בגמ' (שם) על השב מיראה ויחשיבם לזכיות:

או יאמר על ידי פירוש זה. יתכן מה שדוד משבחן. במה שתכסה חטאת ישראל. שאם הוא כסוי בעלמא. ועדיין עתיד להגלותו. אינו נמחל רק לפי העת ההיא. עד ראות אם ישיב. אינו שבח שישבחנו דוד כי גדולה מזו נעשה לו כי נמחל לגמרי. ומה גם למ"ש ז"ל שנדר לו ית' להודיעו שמחל לו העון. כי מבת שבע יעמוד מלך תחתיו וזהו לכך דוד משבחן. שאם לא כן. לא יאות להיות דוד משבחן בדבר הזה:


· הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.