ירושלמי/סוטה/א/ב

<<הלכה א

הלכה ב מתני' כיצד הוא מקנא לה אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני ודיברה עמו עדיין מותרת לביתה ומותר' לוכל בתרומה נכנסה עמו לבית הסתר ושהת כדי טומא' אסורה לביתה ואסורה לוכל בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת:

גמ' סוף דבר עד שתדבר עמו. הא אם נסתרה עמו ולא דיברה אין סתירתה כלום. דיברה אתא מימור לך אפי' דיברה עמו ולא נסתרה. עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לוכל בתרומה. לשון נקי הוא מתניתא. אל תתייחדי עם איש פלוני. מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחת. רבי יודן אמר במחלוקת. מאן דמר מקנא לה מאביה ומבנה מקנא לה משני בנ"א כאחת. רבי יוסי בעי מקנא לה ממא' בני אדם. אמר רבי יוסי בי רבי בון אמר לה אל תיכנסי לבית הכנסת. נכנסת עמו. אמר רבי מנא לא אמר אלא עמו הא זה אחר זה לא. רבי אבין אמר אפילו זה אחר זה. מכל מקום יש רגלים לדבר. לפלטיא בלילה. לחורבה ביום. למבואות אפילות ביום. שאלו את בן זומא מפני מה ספק רשות היחיד טמא. אמר לון סוטה מהיא. אמרו ליה (רשות היחיד) ספק. אמר לון מצינו שהיא אסורה לביתה. [מכאן אתה דן לשרץ מה כאן רה"י אף להלן רה"י ומה כאן שיש בו דעת לשאול אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול]. מיליהון דרבנן פליגין דמר ר' זעירא ר' יסא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה. והא תנינן כל שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור. הא אם יש בו דעת לישאל ספיקו טמא. ברם הכא אף על פי שיש בו דעת לישאל ספיקו טהור. מפני מה ספק רשות הרבים טהור אמר לון מצינו שהציבור עושין פסחיהן בטומאה בשעה שרובן טמאין. מה טומאה ידוע הותרה לציבור. קל וחומר ספק טומאה. תמן תנינן כל העריות עשה בה את המערה כגומר וחייב על כל ביאה וביאה. החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג. ר' ירמיה ר' בא בר ממל בשם רב שכבת זרע עד שיפלוט. הכא כתיב שכבת זרע והכא כתיב שכבת זרע. הכא את אמר שכבת זרע עד שיפלוט. והכא את אמר כן. א"ר יוסי שנייה היא דכתיב ונסתרה והיא נטמאה כיון שנסתרה התורה קראה טמאה. ברם הכא שכבת זרע עד שיפלוט. ליידא מילה כתיב שכבת זרע לשעורין. כהדא דתני ונסתרה והיא נטמאה. כמה היא סתירה כדי טומאה. כמה היא כדי טומאה כדי ביאה. וכמה היא ביאה כדי הערייה. כמה היא הערייה ר' ליעזר אומר כדי חזירת דקל. ר' יהושע אומר כדי מזיגת הכוס. בן עזאי אומר כדי לשתותו. רבי עקיבה אומר כדי גילגל ביצה. רבי יודה בן בתירה אומר כדי לגימת שלש ביצים מגולגלות זו אחר זו. רבי אלעזר בן פנחס אומר כדי שיקשור גירדי את הנימה. מיניימין אומר כדי שתושיט ידה ותיטול ככר לחם מן הסל. אף ע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר יש כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וגו'. אמר רבי יוסי כל אילין שיעוריא לאחר התרת הסינר. אמר רבי יוחנן כל אחד ואחד בעצמו שיער. ובן עזאי נשא אשה מימיו. אית דבעי מימר נתחמם. ואית דבעי מימר בעל ופירש. אית דבעי מימר סוד י"י ליראיו ובריתו להודיעם. תני רבי אומר שלש טומאות אמורות בפרשה אחת לבעל ואחת לבועל ואחת לתרומה. לתרומה מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת בתרומה. למה לא אילו בת כהן שנישאת לישראל ונאנסה שמא אינה מותרת לביתה ואסורה לאכול בתרומה. לא מצינו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת לוכל בתרומה. אמר רבי אבין איתאמרת אחת לבעל ואחת לבועל ואחת ליבם. אמר ר' יוסי בי רבי בון מתניתא אמרה כן ואם מת חולצת ולא מתייבמת. תנא ר' יעקב בר אידי קומי רבי יונתן ואת כי שטית תחת אישך פרט לאונסין. מה את שמע מינה אמר ליה מה תחת אישך לרצון. אף כאן לרצון. סוטה כשם שהיא אסורה לבעל כך אסורה לבועל. כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל. יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל. נישמעינה מן הדא האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך. הויא לה יבם כאן ויבמה ומת ואח"כ בא בעלה אסור בה ומותר בצרתה. אסור בה ומותר באשת אחיו. ואשת אחיו לא כצרת סוטה היא. הדא אמרה שצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. א"ר יודן אתייא כרבנן דתמן דמר רבי הילא תניי תמן כל העריות אינן צריכות גט חוץ מאשת איש בלבד. ר"ע אומר אף אחות אשתו ואשת אחיו ברם רבנן דהכא. רבי חייה בשם רבי יוחנן הכל מודין באשת אחיו שהיא צריכה הימינו גט משום הילכות אשת איש קנה בה ערוה היא. וערוה פוטרת צרתה. אמר רבי חיננא אפי' כרבנן דהכא אתי' היא בה קנסו לא קנסו ביורשיה. אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל. אין כרבנן דתמן יהא מותר בה. רבי זעירא בשם רבי יוחנן צרת סוטה אסורה וצרת גרושה מותרת לביתה. רבי יעקב בשם רבי יוחנן כל הצרות מותרות חוץ מצרת סוטה. שמואל אמר גרושה עצמה מותרת לביתה. מהו פליג בגין דהוון עסיקין בצרות לא אדכרון גרושות. צרת סוטה למה היא אסורה רבי יוחנן אמר מריח ערוה נגעו בה. רב אמר מפני שכתוב בה טומאה כעריות:

הלכה ג>>

---

---

שולי הגליון

---

---

ציונים ומראי מקומות

לשון נקי כו'. עי' תוס' סוטה ה: (ד"ה הא) שביארו הירושלמי. ועי' קרן אורה (שם) שביאר דחולקין התלמודים דלבבלי צריך לקנא ולומר את תסתרי אבל אם יקנא אל תדברי יכולה לומר לא מיחה אלא על הדיבור ולירו' יכול לקנא בל' נקי אל תדברי

מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחד עי' משנה למלך (פ"א מהל' סוטה ה"ב) שביאר הירושלמי דהספק אם מקנא על סתירה באופן שמשום יחוד מותר נאסרת או דתליא הא בהא.

הרמב"ם (פ"א מהל' סוטה ה"ג) פסק שקינא לה משנים ונסתרה עם שתיהן אסורה עד שתשתה ומשמע מדבריו אפילו שהתה כדי טומאה עם אחד מהן, [ובפתחי תשובה (קעח יד) נסתפק בזה] וכהאי גוונא תהא אסורה לבעל בוודאי ולבועלים מספק, ואם יאמרו הבועלים ברי לן שלא נטמאת עמנו יהיו מותרין. מנחת חינוך (מ' שס"ה אות א'). ועי' להלן שחזר בו המנח"ח.

אם קינא לה משנים ונסתרה עם א' מהן פשיטא שהיא אסורה. שם.

ר' יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם עי' כסף משנה (פ"א מהל' סוטה ה"ג) שכתב דלשון בעי לאו לשון איבעיא ושאלה הוא, אלא לשון רצון וה"ק אם הבעל רוצה מקנא לה ממאה בני אדם. ובמראה הפנים כתב שזה דוחק, ומאי דדחיק ליה לכס"מ הוא הרמב"ם שם שפסק דקינא לה משני בני אדם אסורה והרי לר' יודן בירושלמי הוא מחלוקת אלא מדרבי יוסי דלדידיה פשיטא ליה, וכבר תמהו האחרונים דא"כ טעמא מאי השמיט הרמב"ם דין קינא לה ממאה בנ"א, ובמראה הפנים כתב דמקורו של הרמב"ם הוא דמדבעי לר' יוסי במאה אלמא בשנים פשיטא ליה, ולכס"מ צ"ל דכך לי שנים או מאה דאין לחלק. ובתשובות בית דוד (סי' כ"ה) פי' דג' לא הוי קינוי ע"ד שאמרו כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא כו' והיינו דמיבעיא ליה טפי מב' עד מאה וזה המשך ד' הירושלמי דמייתי דוכי יכול לקנא לה מבית הכנסת, ועי' להלן.

בבית הלוי (חלק ב' סימן מ"ב) כתב דהבבלי לא ס"ל הך דינא דהא רב ששת ס"ל (ו.) דאם יש שני עדים במדינת הים שזינתה, אין המים בודקין ובנסתרה עם מאה בודאי יש שני עדים. וכתב דמהאי טעמא השמיט הרמב"ם דין מאה. ואע"ג דבנסתרה עם שנים ושהתה כדי טומאה עם אחד איכא נמי ע"א שידע, ובתוס' שם נסתפקו מה הדין בע"א שיודע, הרי דעת הרמב"ם (פ"ג מסוטה הכ"ג) מוכחא דס"ל דאין ע"א סותר הבדיקה וכמו שהוכיח המשנה למלך (שם). ובס' עמודי אור (סי' צ"ו אות טו) עמד בזה וכתב דכיון שאין כל עד נאמן בדבר בפני עצמו שהרי הוא חשוד שמא עימו זינתה ואינו נאמן אלא בצירוף חבריו, כה"ג לאו עדות היא. ואמנם דעת הרשב"א בתשובה (סימן תקנב) והובא במשנה למלך (פ"א מסוטה הי"ד) שאף החשוד נאמן דפלגינן דיבוריה כמו שציין שם. אבל בקה"י (סוטה סימן ג') כתב דאף לרשב"א אין העד סותר הבדיקה עי"ש מילתא בטעמא דאל"ה לעולם איכא עד שידע שזינתה, ובמנחת חינוך (מ' שס"ה) כתב באמת להוכיח שאין ע"א סותר הבדיקה דא"כ לעולם איכא עד שהרי פסולי עדות כשרים ובקה"י שם דחה דבריו.

האחרונים הקשו דהא בגמ' ריש נדה ובכ"ד וכן בירושלמי להלן מבואר דספק טומאה ברה"י דספיקו טמא נלמד מסוטה ובנזיר נז. מבואר דתלתא הוי רה"ר משום דסוטה שנים הן הבועל והנבעלת ואם כן כאשר קינא לה משנים וכ"ש ממאה הא הוי ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור. ובערוך לנר נדה ב. ועוד אחרונים תירצו ע"פ דברי רמב"ן נדה ה. שהמטמא אינו נחשב למנין ואף כאן אין הנסתרים עימה נחשבים למנין תלתא. וכ"כ בחת"ס תשובה צו ועפ"ז כתב שאם אמר לה אל תסתרי עם פלוני ואפי' פלוני ופלוני עימו כל שאינו חושדן אין לה דין סוטה דהוו רה"ר. ועי' באחיעזר שתי' באופ"א.

ובמנחת חינוך שם תמה עוד על מה שכתבו התוס' ריש נדה ונזיר נז. שאם נזרקה טומאה בין שנים אינן טמאין ודאי דכיון שאין יכול להיות שנטמאו שניהם לא ילפינן מסוטה, והק' שהרי סוטה כולל גם היכא שקינא משנים ושהתה כדי טומאה מאחד מהן שאינו יכול להיות שנטמאה משניהן ואפ"ה אסורה לבועלים, ותי' דלא אמרו התוס' אלא לבעל שיש לו חזקת היתר אבל לבועל דלית להו חזקת היתר [עי"ש] בזה עשאן ספק כודאי אפי' שאחד מהם טהור וכ"כ בבית הלוי שם אות ג. ועי"ש באחיעזר שהאריך גם בזה.

אל תכנסי לבית הכנסת נכנסת עמו. הפני משה מפסק את הירושלמי כדלהלן: לבית הכנסת נכנסת, כלומר שבא לאשמועינן שכה"ג לאו קינוי הוא ומותרת ליכנס, ועימו הוא ציטוט פיסקא מהמשנה ושייך להמשך דברי הגמ'. שריב"ב בא לומר הלכה שאין זה קינוי, כך מבואר במאירי יח. ומבאר שכל שלא קינא בשם פלוני אלא מקנא באופן כללי שלא תכנס לבית הכנסת לאו קינוי הוא, ובגליון הגר"ח פי' שעימו יכולה ליכנס, ומיהו אפ' שיתפ' בלשון תמיה. ובעיקר הדין שמבואר במאירי שאם אינו ממקנא לה מפלוני אלא אומר לה סתם אל תסתרי לא הוי קינוי, כ"כ בפרישה קע"ח ל"ה, ובתשו' בית דוד סימן כ"ה [והובא בפתחי תשובה שם ס"ק טו] שלל פי' זה בירושלמי דאמאי נקט בית הכנסת דאיכא שם רבים אפי' במקנא לה מא' כן הדין עי"ש

הא זה אחר זה לא האחרונים (חוט המשולש ח"ג ס"ו, מרומי שדה קידושין פ: ובמשיב דבר ח"ד י"ז, צמח צדק אבהע"ז כ"ד, ובתשו' בית דוד שם שהובא בפתחי תשובה שם) פירשו כפני משה דקאי אמתני' דקתני נכנסה עימו לבית הסתר ופלוגתייהו בירו' אם נאסרת רק בנכנסו יחדיו שמוכחא שנתועדו לזנות או אפילו בזה אחר זה.

מ"מ יש רגלים לדבר לפי' הפ"מ [שהסכימו עליו האחרונים כדלעיל] הוא מדברי ר' אבין דס"ל דאפי' בזאח"ז כי גם כך יש רגלים לדבר, אכן במלוא הרועים סוטה כח: כ' דמדברי התוס' שם שהביא את הירושלמי חזי' שפי' דקאי אלהלן לפלטיא כו'. ובמשיב דבר שם פי' דכולה חדא מילתא ובא לומר דגם בזאח"ז יש רגלים לדבר והיינו בבית הסתר ממש ומתני' דקתני נכנסה עימו דמשמע דוקא עימו היינו בפלטיא כו', ובחוט המשולש שם פי' דמקומות כעין אלה יש רגלים לדבר גם בזאח"ז דאל"כ למה נכנסה לשם

לפלטיא בלילה עי' תוס' סוטה כח: ד"ה ברשות שהביא מירושלמי דלילה הוי רה"י ואפי' נסתרה עם אנשים הרבה, ובנדה ב. ד"ה והלל כ' דאפילה ולילה הוי רה"ר ובנסתרה שם מותרת ושם בגליון הביא הירושלמי דהוי רשות היחיד, ובאחיעזר ח"א סי' ז' אות ג הק' על תוס' סוטה מגמ' נזיר נז. דמק' על מתני' דשני נזירים דהא תלתא הוי והוי רה"י ואמאי לא משני בלילה, ושם ד"ה ובשי' תי' זה, ועי"ש שהוכיח בדעת הרמב"ם דלילה לא הוי רה"י ורק לענין סוטה אסורה דאיסור סוטה לא תליא ברשויות ומיהו דוקא שהיה קצת סתירה דאל"ה ליכא רגלים לדבר [וכמו שמבואר מתוס' נדה שם] עי"ש שהאריך.

לפלטיא אבל בסרטיא לא אפי' בלילה, משיב דבר שם

שאלו את בן זומא תוספתא פ"ז טהרות הי"ז, והירושלמי הובא בתוספות להלן כח:.

אין לה רצון להיאסר על בעלה וכן אמרו בבבלי יבמות לג: ו-סא: דפתוי קטנה אונס הוא, אבל ברמב"ם סוטה ב ד ובאיסורי ביאה ג ב כתב דקטנה נאסרת על בעלה והשיג עליו הראב"ד דהא פתוי קטנה אונס הוא, ובמגיד משנה באיסו"ב שם הוסיף לתמוה ממה דאי' בירושלמי להלן פ"ב ה"א בשם ר' יוחנן דאונס הוא וא"כ על מה סמך הרמב"ם, ובקרן אורה כ"ח: כ' דהא מילתא דר' יוחנן איתאמרא גם בפ"א ה"ב כאן והכא מבואר שחולק על ר' זומא דתוספתא וסמך הרמב"ם על התוספתא.

מפני מה ספק רה"ר טהור בחולין ט: ובעבודה זרה לז: אמרו בגמ' דהלכתא לטהר ברה"ר מסוטה גמרינן לה דמה סוטה ברה"י אף טומאה ברה"י, וכתבו התוס' ע"ז שם דאין דהכונה דגמירי לטהר אלא דמסוטה לא גמרי' לטמא אלא ברה"י וממילא ברה"ר מטהרינן משום דאוקמיה אחזקה, ובתוס' סוטה כח: פי' הגמ' כפשוטו דגמרי' מסוטה לאהר וקשיא ליה דתיפו"ל משום דמוקמי' אחזקתיה ותירצו דהוצרכו ללמוד מסוטה לטהר דבלא"ה נלמד מרה"י לטמא ונימא דסתירה בסוטה ל"ד אלא דיבר הכתוב בהוה, וריש נדה כתבו התוס' דלמדין לטהר אפי' במקום דליכא חזקת היתר עי"ש. ומיהו לדבריהם ילפי' מסוטה דמדאסרי' ברה"י דוקא אלמא ברה"ר טהור אפי' היכא דלית לה חזקת היתר, כגון בפלטיא בלילה[התוס' שם הוא דלא כהירו' עי' לעיל ד"ה לפלטיא ובאחיעזר חלק א' סימן ז' מבאר דדעת הירושלמי דכל היכא דליכא חזקת היתר בסוטה טמא] אבל בתוספתא דמייתי לה בירושלמי ילפי לה מטומאה שהותרה בציבור, ומשמע דמסוטה ליכא למיגמר ובתוי"ט פ"ד דטהרות מי"א פי' התוספתא ע"ד התוס' סוטה דמסוטה ליכא למילף לטהר, ובחולין ט: הוכיח מהתוספתא דאפי' במקום דלא ילפי' מסוטה לטמא ילפי' מיהת דלא ניזל אחר חזקה לטהר והוצרך למילף מציבור. ובמוהרי"ט חלק ב' יו"ד סימן א' ד"ה וצריך להתבונן כתב דלא מצי למילף מסוטה לטהר משום דברה"ר דליכא סתירה לא הוי ספק כלל, [וכ"כ סברא זו באחיעזר שם] ומטומאה בציבור ילפי' לגלויי מילתא דסוטה לא עשאה ודאי אלא ברה"י, דאל"ה היכי מצי למילף מטומאה בציבור דשם אינו אלא ברוב הציבור והרי שם גם בטומאה ודאית אלא משם ילפי' שחילוק יש בין יחיד לרבים ומכאן לגלויי אסוטה שאינו אלא ברה"י. ולמבואר בתוס' נדה דבעי' למילף לספק ברה"ר אפי' היכא דליכא חזקת היתר וע"פ הירו' הנ"ל דפלטיא בלילה הוי רה"י לא שמעי' מסוטה לטהר ברה"ר היכא דאיתרע חזקתה, וניחא הא דתוספתא הוצרך למילף מטומאה בציבור.

ק"ו ספק טומאה הרמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק טז העתיק הירושלמי וביארו: קל וחומר לספק טומאה שאיסור כל הספקות מדבריהן כמו שביארנו בהלכות ביאות אסורות, ותמהו עליו דאם הספיקות מדבריהם מה צריך קרא למילף דטהור, ועי' מוהרי"ט שם שמיישבו.

ר' ירמיה כו' שכבת כו' ירושלמי יבמות פ"ו ה"א.

עד שיפלוט עי' תוס' יבמות נ"ה: ד"ה אינו דמיחייב על שפחה חרופה אפי' בלא הוצאת זרע, [והגמ' כריתות י"א. מסייעא ליה קצת דאי' שם דשפ"ח לא מיחייב שלא כדרכה וטפי הו"ל למימר דלא מיחייב אלא במזריע] וביותר מבואר ברשב"א יבמות נ"ה. דלרבנן דר"י שם ל"ד: מיחייב בשפ"ח אפי' שלא כדרכה ולא ממעטי' אלא העראה, וזה דלא כהירושלמי וכמו שציין הערל"נ וביפ"ע שם. וברש"י שפי' שם מירוק שמזריע חולק וכ"ה שם במאירי ובתורי"ד, ולתוס' מתפרש מירוק לשון 'גמר' כמו ומירק אחר על ידו (יומא ל"א:), ולא כמריק מכלי אל כלי כמ"ש הרש"ש שם, ובפי' הר"א מן ההר תמה על רש"י דע"כ לשון 'גמר' הוא דומיא דמירוק עטרה, ולכאו' רש"י גם שם יפרש שמזריע.וכמו שדייק שעה"מ פ"ג מאיסו"ב הט"ו ד"ה ודע מרש"י יבמות ל"ד:

והכא אמר כן עי' פי' קה"ע ובפ"מ, ובגמ' בבלית כ"ו: מבואר דמסברא ידעי' דאפי' שלא כדרכה נאסרת, ובירו' בעי קרא ובספרי שנינו: ואת כי שטית, אין לי אלא כדרכה שלא כדרכה מנין ת"ל וכי נטמאת. ומיהו הירו' הרי למד כן מקרא אחרינא

כיון שנסתרה התורה כו' מד"ר נשא.ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא יג

לשיעורין עי' ביאור הירושלמי בכתר כהונה על ספרי נשא. וע"ע טל תורה כאן, ומנחה חרבה בשירי מנחה לפ' חמישי תוס' כו:.

כהדא דתני ונסתרה כו' שם, וכן בספרי נשא, סוטה ד..והנה ז"ל מדרש שם:ונסתרה והיא נטמאה כיון שנסתרה התורה קראה אותה טמאה, ד"א ונסתרה והיא נטמאה כמה שיעור סתירה כדי טומאה כמה היא טומאה כו'. כלומר דהוה קשיא ליה למדרש הרי לא נטמאת ע"י סתירה אלא ע"י הזנות, ותי' בתרתי או דמספק אסורה כודאי עד שתיית המים, או ששיעור הסתירה הוא כדי טומאה, ובירו' דריש כדרשא ראשונה ולשיעורין למד משכבת זרע, והוא תימה דמייתי ראיה ממאן דדריש לה לשיעור מונטמאה.

נתחמם במתנות כהונה על מד"ר נשא הביא שהגירסא בירושלמי הוא 'ונתחתם' ועי"ש מה דמפ' לה.

שם מפרשי המדרש פי' שראה קרי בחלומו ולפי"ז שיעור הביאה הוא שיעור הקישוי וצ"ע דהא בבבלי איכא למ"ד דאפי' משמש מת הוי ביאת ערוה, ובאמת בבבלי לא תי' שנתחמם אלא באופנים אחרים. ובירושלמי הוריות פ"ב ה"ה לא ברירא מה ס"ל במשמש מת ועי' באהבת איתן על המשניות שם דמשמע דס"ל דמשמש מת חייב, ועי' עוד בב"ש סי' כ סק"ה שכתב דאף אי משמש מת פטור נאסרת על בעלה עי"כ וכדאמרי' סוטה כ"ו דמקנין ע"י שחוף ונפסק כן בסי' קע"ח אמנם ברמ"א שם משמע שאינה נאסרת וכמו שדייק בבית הלוי ח"ב סי' מ' סק"ד-ה ואיהו כתב שם דאף דבעלמא אינה נאסרת ע"י קינוי נאסרת, וע"ע מנ"ח שס"ה ל"ב שכתב בדעת הלבוש שאף אם אינה נאסרת על השחוף אפ"ה משקין לבודקה מכך ושכ"כ גם במל"מ פ"א מסוטה ה"ג והי"ד, ובמתנות כהונה פי' ראה קרי בחלומו כאילו בא על אשה, ואולי כיון לומר שבא על אשה בחלום ולפ"ז א"ש. א"נ שצריך שיעור שיזריע ע"פ רש"י שהובא לעיל שגם בהעראה ראוי להזריע.

בעל ופירש בבבלי אמרו נסיב ופירש ומבואר בכתובות ס"ג. שנשא בת ר"ע, ובתוס' שם דא"ש כהך תירוצא ולאידך תירוצי צ"ל שלא נשאה אלא מן האירוסין.

תני רבי אומר שלש כו' במתני' להלן ריש פרק ה' רבי אומר 'שני' פעמים כו', ועי' רש"י כ"ז: ד"ה שתי.

שם הירו' הובא בתוס' כ"ט. ד"ה שכן, [ושם הגירסא רבי מאיר] וביאור הירו' עי' מהרש"ל שם. ועי' קר"א שם שביאר הירו' בע"א.

לא מצינו אשה כו' הנה רבי לא חש לקושיא זו וכן בבבלי כ"ט. לא חשו לקושיא זו, ואדרבה הוכיחו מהא דבעי קרא לתרומה דבעי קרא נמי לכהונה, ועי' עמק הנציב פ' נשא מה שביאר בזה, ועי' תשו' אור שמח סי' ה' מה שביאר אליבא דרבי.

אילו בת כהן כו' ואסורה לאכול בתרומה כן הוא משמיה דרב ששת יבמות נ"ו: לכהונה ושם ל"ה. פי' רבא למתני' שם דנפסלו גם לתרומה, אמנם עי' תוהרא"ש שם נ"ו: דרבא פליג עליה דרב ששת. וכ"ה בבעה"מ שם וגריס רבה משום כך דהא לרבא בהדיא שמעי' יבמות ל"ה א' דמיפסלא לתרומה. ועוד ברש"י יבמות ס"ח. הביא י"א דכל חייבי כריתות אפי' ברצון לא נפסלו לתרומה ואותיב עלייהו מכ"ד.

אחת ליבם בקר"א כ"ט: הק' דלמה שפי' התוס' [שהובא לעיל] קו' הירושלמי דא"צ קרא לתרומה אחר שעשאה הכתוב ספק כודאי, א"כ ליבם נמי לא איצטריך קרא דתיפו"ל נמי משום ספק כודאי וכעין קו' התוס' יבמות יא. ועי' בקר"א מה שביאר שם.

פרט לאונסין בפשיטות מתפ' דאנוסה שריא לבעלה, ובגמ' בבלית יבמות נו: יליף לה מוהיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת, ולהלן פ"ד ה"ד מייתי ב' הדרשות בזה אחר זה תחת אישך פרט לאונסין והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת, ובס' ניר שם כ' דאי גרסי' פרט לשוגגת ניחא, [ועי' רמב"ם ספ"ג דסוטה דמייתי ב' דרשות מוהיא לא נתפסה למעט אונס ומקרא דותמעל מעל פרט לשוגגת והוא מספרי זוטא נשא [כמו שציין בקרית מלך] מיהו בספרי ליכא קרא למעט אונס, וצ"ע דהא הרמב"ם פכ"ד מאישות ה"כ כ' דהשוגגת מותרת משום דהשגגה צד אונס לה, ובחידושי ר' נחום יבמות פ"א אות קסט תי' בזה עי"ש] אמנם בירו' פ"ה סוף ה"א איכא קרא אחרינא למיעוטי שוגגת ובמל"ל פ"ב הי"ב הק' דהא מוהיא לא נתפסה ממעטינן לה ובקר"א כז: ד"מ מנין תי' [ע"פ הרמב"ם הנ"ל] דאיצטריך לשוגגת [ובאמת צ"ע דמהך קרא לא שמעי' למיעוטי שוגגת אלא שהדבר תלוי בה וקו' מל"מ דג"ז שמעי' מוהיא לא נתפסה] ועי' בספרי דבי רב להר"ד פרדו על הספרי נשא פיסקא ז מה שפי' מאי איצטריכו לכל הני קראי.

והנה בפ"מ פי' דממעט מהאי קרא דאין המים בודקין אותה ויש לפ' הכונה אפי' באשת כהן שהיא נאסרת עליו באונס, וכן פי' בנוע"י להלן פ"ד וכ"ה באור שמח פ"ג מאיסו"ב ה"ב ד"ה אולם, ובמל"מ פ"ג מסוטה הכ"ד נסתפק בזה אם נאנסה באשת כהן אם המים בודקין אותה, ושורש ספיקו בביאור הגמ' כו. ובשי"ק פ"ד ה"ד ד"ה שלא תאמר פשיט ליה שאין בודקין אותה ובשו"ת אור גדול סי' מ"ג סוף אות י' דייק מהרמב"ם לאידך גיסא שבודקין אותה. ולהצד שאין בודקין אותה מותרת לבעלה מספיקא כמ"ש שם במל"מ, ובאו"ש פי' הירו' דאתי למימר דמותרת.