שו"ת מהרי"ט/ב/יורה דעה/א

שו"ת מהרי"ט ‏ ב יורה דעה

· הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

באתי להתלמד בדיני הספקות דכל יומא ויומא שמעתתיהו בפומן בבי מדרשא ואיכא בהו כמה הלכתא גברוותא דתלו באשלי רברבי. ראשונה צריך לברר בעיקר אסורן של ספקות אם אסורן מדברי תורה או מדברי סופרים ומצינו להרמב"ם ז"ל בכמה מקומות בחבורו ביאר שאי בהם אסור מן התורה ואחד מהם בפ"ט מה' טומאת מת כת' בלשון הזה דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהם משום ספק הרי הם מדבריהם ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספקות בין בטומאות בין במלאכות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מד"ס עכ"ל. והראב"ד ז"ל הגיה עליו שם וכתב וזה שבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספקא דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא וזו ספקא דאורייתא היא אבל הי"לל משום דהוי ס"ס ולקולא עכ"ל. ולכאורה משמע שהראב"ד חלוק על דינו של הרמב"ם בעיקרי הספקות אם איסורן מד"ת אלא שמצינו לו ז"ל שמסכים עם הרמב"ם בזה בסוף הל' כלאים שכתב הרב שם וכבר ביארנו בהל' ביאות אסורות שכל איסור ספקות מד"ס ולפיכך הקלו בספק. וכתב הראב"ד אמת הוא זה שכל הספקות אינן של תורה מיהו קי"ל איסור של תורה לחומרא דרבנן לקולא ע"כ וכבר תמה על זה הרב מהררי"ק ז"ל בכ"מ שם בה' טומאת מת.

ולי הדבר ברור שלא פקפק הראב"ד ז"ל בכלל זה שעיקר איסורו אינו אלא מד"ס ודעת שפתיו ברור מללו שם בה' כלאים אבל השיגו להרמב"ם ז"ל שבא ליתן טעם למה טהרו חז"ל באותה שהטילה נפל לבור דאכתי כיון דס' דאורייתא היא מחמרי בה רבנן בכל דוכתא ומה ראו כאן לטהר אם לא מטעם ס"ס ולמה שכתב מהררי"ק ז"ל דלא חשיב ס"ס דרוב מפילות דבר טמא הם מפילות קשה דהא רובא דאורייתא הוא אפי' ברובא דליתיה קמן כדאמרי' בפ"ק דחולין ואכתי תקשי דהו"ל ספק ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי כדאמרינן בגמרא. אלא משמע לי שהרב ז"ל הוצרך לטעם זה משום דס"ל דודאי הכא לא מיירי ברה"ר דא"כ ל"ל טעמא משום שחולדה וברדליס מצוין שם תיפוק לי' דכיון דספק נפל הפילה ספק רוח הפילה הו"ל ספק טומאה ברה"ר טהור אלא ודאי ברה"י מיירי ובהא אפי' ס"ס יש לטמא כדתנן במ' טהרות כל שאתה יכול להרבות ספקות וספקי ספקות ברה"ר טהור ברה"י טמא לכך נתן טעם לומר שהואיל והספקות איסורן מד"ס יכולים לטהר לפי מקומן וכאן ראו להקל לפי שלא הוחזקה טומאה ובדברי התוספות איכא למידק טובא אין כאן מקומן מ"מ למדנו שאעפ"י שהרא"בד והרמ"בם חלוקים בטעמן אינן חלוקין בעיקר הדין שאיסור הספקו' לדברי שניה' מד"ס הם.

ואי קשיא דבפ' בתרא דיומא מייתי בריתא דדריש כל חלב לרבות חלב כוי דספיקא הוא אעפ"י שאינו בעונש ישנו באזהרה ופרכי' אי ס"ד דאוריתא אצטריך קרא לאייתויי ספיקא אלא קרא אסמכתא ומאי פריך הא אי לאו קרא לא היה איסור בחלבו מן התורה כדין הספיקות להכי רבייה קרא דאסור הא לא קשיא שהרי הק' התוס' שם מהא דאמרי' בבכורות עשירי ודאי לא עשירי ספק ובשלהי נזיר דיליף מקרא דספק שער לבן קודם לבהרת טהור ולא פרכי' אצטריך קרא למעוטי ספיקא. ותרצו דהכא הכי פרכי' אצטריך קרא לרבויי ספיקא דקמי שמיא גליא שהוא שוה בכל שעה וה"מ למימר לן אי חיה היא או בהמה וכן בפ"ק דחולין גבי תחלת הציהוב שבזה ושבז' דקמי שמיא גליא אם הם קטני' או גדולים.

ויש לי לדקדק מדברי התוספות ז"ל דס"ל כדברי הרמב"ם ז"ל שאל"כ היה להם לתרץ דלא דמי הכא לההיא דספק עשירי ולא לספק שער לבן קודם דהכא אי לאו קרא כיון דספקא דאוריתא ממילא אזלינן לחומרא שלא לאכול חלבו וכן בההיא דחולין דתחילת הציהוב דכי אמר הרי עלי מן התורים לא הוה מפטר נפשיה במלתא דספיקא אבל ההיא דבכורות אי לאו קרא הוי בכור מספק וכן בספק בהרת קודמת לשער לבן היה טמא מספק דספיקא דאוריתא לחומרא ואתא קרא להקל אלא נראה דלא משמע להו לתוספות לאוקומי בהכי דאע"ג דספיקא דאוריתא לחומרא מ"מ מן התורה ליכא איסור ואפשר דאתא קרא לרבויי לאסור חלב כו' ומאי פריך אצטריך קרא לרבויי ספקא לכך הוצרכו לתת טעם משום דכיון שהוא שוה בכל שעה קמי שמיא גליא. וא"ת דאמר' בפ"ק דחגיגה זכורך ולא טומטום ופריך אצטריך קרא למעוטי ספיקא וכתב התוספות דהתם פריך משום דבלאו האי קרא הוה ידעינן דמספיקא לא ליתי דהיכי לעביד לסמוך שמא אשה הוא וקעביד עבודה בקדשים לא לסמוך מבטלת מצות סמיכה. ואי סבירא ליה שאין איסור הספקות דבר תורה יסמוך ומה בכך. ואי נמי לא סמוך מבטלת מצות סמיכה מספק מה בכך. ויש לומר דלא דמי דהכא כל עצמו אינו בא אלא לצאת ידי מצות קרבן ראיה מספק שמא הוא חייב בה והיכי מייתי באיסור דה"לל מצוה הבאה בעבירה אדרבה נוח לו שלא להביא מספק וכן ביטול מצות סמיכה עדיף ממצות הבאה כמו שהוכיחו התוס' מז' שנתערבו עורות פסחיה' דמפטרי מלעשות פסח שני משום ביטול סמיכה אבל בעלמא באיסורי הספקות נפש היפה תאכל' ואין בהם איסור של תור' לזה נראה שנוטין רבותינו בעלי התו' ז"ל.

קשיא לי מהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין אמר רבה דבר תורה שתוקי כשר. וכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ה' יבא ואי סלקא דעתך אין בספקות איסור תורה אצטריך קרא להתיר ספק ממזר.

והר"ן ז"ל בסוף פרק קמא דקדושין הביא משמו של הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרי' ס' דאוריית' לחומר' הוא מדבריה' ואדרב' נסתייע מהלכ' זו מדשרי רחמנא ס' ממזר אלמא ספיקא דרבנן היא בכל האיסורין וכתב עליו הר"ן דאין זה מחוור דאדרבא דוק מינה דבעלמא ספקא דאורייתא אסור דאל"כ למה ליה לרבה לאורוכי בלישניה כולי האי נימא משום דהוי ספיקה וספיקה שרייא ומ"ש ממזר דנקט אלא ודאי ס' ממזר דוקא קאמר.

ואני בעניי נפלאתי הפלא ופלא היאך עלה על דעת הרמב"ן ז"ל ללמוד מכאן לבעלמא דס' שריא הא מדאצטריך קרא למעט את הספק אלמא בעלמא ספיקא אסורה דהא לעיל מינה דרשי' דה' קהלי כתיבי וחד מנייהו להתיר ממזר בשתוקי וחד מינייהו להתיר שתוקי בישראל לר' יוסף ולר"י תרוייהו מחד קרא נפקי אלמא קראי אצטריכו למישרי ספיקא. ועוד קשה אפילו תימא דגמרינן מינה לכל ספיקי בעלמא שאין בהם איסור תורה מ"מ איסורא דרבנן אית בה וא"כ מאי האי דקאמר דבר תורה שתוקי כשר ומפני מה אמרו שתוקי פסול ומסיק דמעלה עשו ביוחסין. והא בכל איסורי תורה אע"ג דלאו יוחסין נינהו החמירו חכמים לאסור בספיקין מפני שהם ספק איסור תורה ומדקאמר משום מעלה ביוחסין משמע דוקא ביוחסין עשו כן ולא בשאר איסורין והא ליתא כלל. ועתה בדעתי לומר דמשמע לי' להרמב"ן ז"ל מדקאמר רבה דבר תורה שתוקי כשר וטרח טובא למצא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול והא מדקאמר דבר תורה שתוקי מותר משמע דאיסורו מד"ס דבכל התורה מצינו שחכמים עשו גדר וסייג לתורה מ"ט תלה הדבר במעלה ביוחסין דוקא אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ספק ממזר לגמרי שרייה מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונ"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזר' דאי מחמת ספיקא הוו תרתי דסתרן אהדדי ואי נסיב ישראלית תו לא מצי נסיב ממזרת אפילו מתה ישראלית או נתגרשה כמו שכתבו הראשוני' נוחי נפש גבי פלג המנחה דאמרינן בפרק תפלת השחר מאן דעבד כר"י עבד מ"מ אין לו להתפלל מנחה בההיא שעתא כיון שהתחיל להתפלל בו ערבית. ודמי לשתי חתיכות אחת של חלב וא' של שומן שאסור לאכול את שתיהן ואעפ"כ התורה התירתו וגזרת הכתוב היא דקהל ה' לא משמע אלא קהל ודאי כדאמרינן בעלמא שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל דכתיב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך בזמן שזרעו מיוחס אחריו אבל כשהאחד ספק מותרים לבא זו בזו ואפילו תרתי דסתרן בהדי הדדי רחמנא שריינהו דאלו לספק גרידא לא אתא קרא לשריא דבלאו קרא אין בו איסור תורה ולהכי קשיא ליה ומפני מה אמרו שתוקי פסול כלו' כיון דמותרת ודאי רחמנא שריה ולא מתורת ספק מה ראו חכמים להחמיר בספיקן הרי אין כאן איסור תורה דאפילו מגליה מילתא דממזר הוא רחמנא שריא כך נ"ל לפרש לשיטתו של הרמב"ן ז"ל ולקמן בסמוך הוספתי עוד טעמא אחרינ' בהך מילתא.

והטעם שכתב הר"ן ז"ל דספיקא דאורייתא הוא דאל"כ אשם תלוי למה וכי תימא שאני התם דאתחזק איסורא הניחא למאן דבעי חתיכה משתי חתי' אלא למאן דלא בעי מאי איכא למימר. איכא למימר דאכתי בהא פליגי לר"א דלא בעי חתיכה משתי חתיכות איסורא דאורייתא הוא אבל לרבנן דאמרי' היכא דלא אתחזק איסורא ליכא אשם תלוי היינו משום דספק איסורא רחמנא שריא דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וכיון דקי"ל לגבי אשם דאתחזק איסורא ממילא ידעינן דכל דלא אתחזק איסורא לא חיישינן ליה מדאורייתא. ואין דוחק לומר מי לימא דבהא פליגי דודאי במשמעות קראי תליה הלמד דדריש מקרא דקרינן מצות ובעי' חתיכה מב' חתיכות דוקא אין אסור מן התורה בספקות אלא כשהוקבע האיסור אבל למאן דדריש מסורת במצות כתיב ומחייב אשם תלוי אף בחתיכה א' ס' של חלב ס' של שומן משמע דאפילו בכה"ג קפיד רחמנא אספיקא. וראיתי לרב מהרי"ק ז"ל שכתב בס"פ ט' מה' טומאת מת שמצא כתוב בס' ישן בס"פ זה כלשון הזה ואעפ"כ דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי ע"כ ונראה לי שזו הגהת תלמיד שהוקשה לו על דברי הרב הא באשם תלוי קאי וחלק בין איסור כרת לאיסור לאו ולגרמיה הוא דעבד ובודאי דלא מתוקמא מילתיה כלל דמלבד דבאיסורי תורה היכא דלא אתחזק איסורא אין לחלק בין איסור חמור לאיסור קל כדאמרינן ביבמות פרק בתרא מאחר שהתרת מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת בר מן דין הרב עצמו הזכיר בדבריו דין בעריות ושבתות והנך איסורי כרת נינהו ובאשם תלוי קאי כדתנן בכריתות אשתו ואחותו בבית שוגג באח' מהם וכו' שבת ויום חול ועשה מלאכה בא' מהם מביא אשם תלוי.

וההיא דמייתי תו הר"ן ז"ל מדאמרי' בפ"ק דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ובעי' לאייתויי משבירת עצם בפסח דרחמנ' אמר ועצם לא תשברו בו וליחוש דלמא נקב קרום של מוח וטובא מייתי התם ואי ס"ד דאין בספיקו' איסו' תור' מנ"ל דאזלי' בתר רובא דלמ' הא דלא חיישי' שמא ניקב קרו' של מוח משו' דספיק' רחמנ' שריא. וי"ל דכי אמרי' שאין הספק אסור מ"ה היינו היכא דא"א להתברר אבל היכא דאפשר לעמוד על בוריו של דבר ודאי אסור לאכלו שהרי חייבו תורה קרבן דאוכל חלב דהו"ל למידק וכתיב והוא לא ידע ואשם ונשא עונו והתם מייתי מפסח שהיה אפשר להתברר ואמר רחמנא ועצם לא תשברו בו ומהך טעמא דחי גמ' בסוף הסוגיא ילפותא דרב אשי דיליף לה משחיטה עצמה וליחוש שמא במקום נקב קשחיט ודי ודילמא היכא דלא אפשר לא אפשר אלמא הנך ילפותא דלעיל ניחא דאע"ג דאפשר לא אצרכא רחמנא בדיקה וכי תימא הא לא אפשר כיון דאסר שבירת עצם רחמנא בפסח היכי ליעביד. האי דייק כיון דאי איגלאי מילתא דטרפה היא אין כאן פסח כלל ולא מיפטר נפשיה מכרת ואין כאן איסור שבירה ולעמוד על בירור הכשרו של קרבן כיון דלא סגי בלאו הכי ובתר דאתחזק בתורת פסח יהא מוזהר בשבירת עצם דכל שלא נבדק עדיין לא הוחזק בתורת פסח אלא ע"כ משום דאזלינן בתר רובא. ועי"ל דאפילו תימא דהא הוכחה בשבירת עצם בפסח הוא אדחי לה שפיר ואע"ג דה"מ למדחי לה אלא משום דספיקא רחמנא שריא מ"מ היינו למ"ד לא בעינן חתיכה מב' חתיכות הוה מצי למגמר מינה משום הכי דחי לה גמרא בדחויה דאתיא אליבא דכולי עלמא ולפי המסקנא אתיא מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא ודאי ולא מחמת ספיקא היא דאי מחמת ספיקא היכי מטהרין גברא בהכי אימא העמד טמא על חזקתו ומהאי טעמא כתבו התוספו' משם רבינו חיים כהן ז"ל דמהכא נפקא לן דרובא וחזקה רובא עדיף וכן מייתי מבן סורר ומורה ומהורג את הנפש דמפקינן גברא לקטלא ומשעיר המשתלח דכפרת כל ישראל תלויה בו דודאי בהנך מתורת ודאי סמכינן ולא מתורת ספק.

וצריך להתבונן במה שכתב הרב ז"ל בפ"יו מהל' אבות הטומאות מפני מה טהרו חז"ל ספק טומאה בר"הר שהרי צבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובים אם טומאה ודאית נדחית מפניהם ק"ו לטומאת ספק שכל הספקות מדבריהם כמו שביארנו בהלכות ביאות אסורות והא מייתי לה בטהרות ובירושלמי דסוטה שאלו את בן זומא מפני מה אמ' ספק רה"י טמא א"ל סוטה מה היא לבעלה וכו' ומפני מה ספק ר"הר טהור א"ל מצינו שהצבור עושין פסח בטומאה. ויש לתמוה ממה שנתן הרב טעם לדבר שאיסור כל הספקות מדבריהם והלא מקרא יליף לה לטהר ולא משום שהספיקות מדבריהם ואדרבא מהכא תקשי אהך כללא דאי ס"ד דכלהו הספיקות מדבריהם למה לי לאתויי פסח בטומאה. ועוד מצינו בגמרא דידן בפרק קמא דחולין ובפרק אין מעמידין שאמר ספק ר"הר הלכתא גמירי לה מסוטה דעשא' הכתוב ספק כודאי וממקו' שבאת מה סוטה רה"י וכו' וכדאמרי' בפרק כשם ומשמע דכולה מסוטה גמרינן לטמא ברה"י ולטהר בר"הר והשתא טהרה בר"הר למה לי הלכתא ות"ל דכל ספיקא דעלמא רחמנא שריא. ועוד דלכאורה משמע דגמר' דידן פליגי אדרשה דבן זומא דהכא ילפינן מגופה דסוטה ובן זומא יליף מפסח והרב ז"ל היה לו להביא מה שהובא בגמרא שלנו שהוא עיקר. ומיהו דרשא דבן זומא גופא קשיא לי דהך ק"ו פריכא הוא דיליף מפסח הבא בטומאה מה להתם שכן הותרה בו טומאה ודאית. לכך נראה דלא אצטריכי' למילף מסוטה אלא ספק רה"י דטמא דאילו ר"הר ממילא מטהרינן ליה ומיהו כיון דגלי רחמנא בטומאה דספיקא טמא לא הוה שני לן בין ר"הר לרה"י אע"ג דסוטה ודאי רה"י היא דכתיב גבה ונסתרה היינו משום דלא שייך בה ספיקא אלא בנכנסה לבית הסתר אבל לענין טומאה כל היכא דאירעה בין בר"הר בין ברה"י ספיקא טמא דאין סבר' לחלק בין רה"ר לרה"י להכי אמר גמרא וממקום שבאתה מה סוטה רה"י אף שרץ ר"הי וטעמא מה דיהיב טעמא בן זומא שמצינו חילוק לענין טומאה בין יחיד לרבים שכן צבור עושין את הפסח בטומאה הרי מצינו שדוחה אפי' טומאה ודאית א"כ היכי מצית ילפת ספק רה"ר מספק רה"י שאם טומאה ודאית הותר' ק"ו לספק טומאה ולאו משום דיליף מיניה אלא דמייתי שיש חילוק לענין טומאה בין יחיד לרבי' והא דאמרי' בגמרא דידן ספק רה"ר הלכתא גמירי לה מסוטה ה"ק כי גמיר הלכתא לטמא ספק טומאה דוקא ברה"י גמרינן דומיא דסוטה ולא ברה"ר וסמכינן אטעמא דבן זומא ואין זה דוחק הא דקאמר הלכתא גמירי לה מסוטה דכ"הג אשכחן בפ' עשרה יוחסין גבי גר עמוני דקאמר ושניהם לא למדנו אלא מאלמנה לכ"ג וה"ק בתוספו' מאי קאמר דלמדוה מ"כג והא עיקר דרשא נפק בפרק אלמנה לכ"ג דמצינו למילף מיניה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וכן צ"ל בריש נדה גבי שניהם לא למדוה אלא מסוטה עכ"ל והיינו פלוגתא דר"ש ורבנן גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר והקשו שם התוספו' דהא רבנן מטמאין אף ברה"ר משום דהוו תרתי לריעותא ולא שייך זה לסוטה וכ"ש נמי דגמרי' חבית מטומאה לא שייך מידי לסוטה ואומ' ר"ת דלא קאמר הכי אלא דלא תיקש' להו מסוטה מעתה אין תימה דמאי דקאמר בחולין ובע"ז דספק רה"ר הלכתא גמירי לה מסוטה דהיינו דלא ילפינן אלא דומיא דסוטה שהוא רה"י ומכח חילוקו של בן זומא כדפרישי' והשתא א"ש האי דיהיב טעמיה הרב ז"ל שכל הספיקות מדבריהם דא"לכ מהיכא תית' לטהר בר"הר אי מקרא דבן זומא גרידא ק"ו פריכא הוא אלא ע"כ אהא סמכינן שכל הספיקות מדבריהם ולא מהניא לו דרשא דבן זומא אלא דלא נילף מסוט' לטמא אף בר"הר. ואי קשיא אפי' תימא שהספקות דבר תורה הם לא קשה מידי מ"ט מטהרינן ספק טומא' בר"הר משום דמדאוריית' מוקמינן גברא אחזקתי' בחזקת טהרה. וי"ל דהא לא קשיא דבר"הר מטהרינן אפילו היכא דאתרע ליה חזקה שהרי הי' השרץ אצל הטהרות מעיקרא וה"ל דומיא דסוטה שהואיל והיה הבועל אצל האשה אתרע ליה חזקה דרגלים לדבר וכן כתבו התוספ' בפרק כשם בר"ה אינו כן שעשה לו ספק כודאי דמקרי רעותא דהוי השרץ והבועל קמן אצל הטהרו' והאשה. אלא שצריך עיון שהתוספו' לקמן הק' למאי איצטריך הלכת' למילף רה"ר מסוטה נימא העמד טהור על חזקתו והיה להם לתרץ משום דאתרע לה חזקה כדכתבו הם עצמן שם ושם כתבתי ולא באתי כאן אלא לפרש שיטתו של הרמ"בם שם.

ובהלכות שגגות כתב הרמ"בם ז"ל אינו חייב באשם תלוי עד שיהא שם איסור קבוע אבל חלב וכו' אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת ספק שהיה חלב ספק שהיה שומן ואכלה פטור וכן הבא על האשה ספק נדה והנוש' את יבמתו וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון וכו' וכתב הרב בכ"מ ויש לתמוה על זה דהא תנן בפרק החולץ ס' בן ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון חייבים אשם תלוי וצ"ל דההיא מתני' אתיא כהנהו דסברי דאפילו בחתיכה א' ס' חלב ס' שומן ואע"ג דסתם לן תנא הכי מאחר שרוב בנין ורוב מנין סברו בכריתות דהוא דוכתא דפטור הכי נקטו עכ"ל. ולקמן בסמוך כתב הרמ"בם ז"ל היו לפניו ב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן ואכל עכ"ום או כלב את הראשונה ובא ישראל ואכל את השניה מביא אשם תלוי ותמה שם הרב בכ"מ שהרי שם בברייתא קתני פטור ור' מחייב ואמאי פסק כטעמיה דרב נחמן דאתי כרבי דיחידאה הוא והניחה בצ"ע. וקשה בדבריו שאם אף בהיו' ב' חתיכות לפניו דאיקב' איסורא ה"ול ר' יחידאה ורבים פליגי עליה ומפטרי כ"ש בב' חתיכות ואתיא כר' בסתם מתני' ויראה דמ"ש דרוב בנין ורוב מנין דסברי בכריתות שהוא דוכתא דפטור על האמוראים הוא דקאמר דרב אסי הוא דאמר חתיכ' א' שנינו וחייא בר רב אמר ב' חתיכות שנינו ובתר הכי אומרים משמיה דרב דחתיכה א' פטור וכמה אמוראי יהיבי טעמא למילתיה כדאיתא התם. ולא היה צריך הרב לזה דבהדיא מייתי בגמ' ההיא דכוי ר' אליעזר או' כוי חייבים עליו אשם תלוי ואמרי' ר' אליעזר סבר יש אם למסורת ולא בעי חתיכה מב' חתיכות ולקמן אמרינן חתיכה אחת ס' חלב ס' שומן באנו למחלוקת ר' אליעזר וחכמים ותניא השוחט אשם תלוי בחוץ ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרים ואמרינן דר' מאיר בשיטת רבי אלעזר אמרה וידוע דרבי אליעזר דב"ש הוא דלית הלכתא כותיה אלא כחכמים דבעינן חתיכה מב' חתיכות וההיא דספק בן ט' לראשון בן ז' לאחרון דמייתי הרב בכ"מ הא פריך מינה בב"מ ואמר הא מני רבי אליעזר היא וכיון דבגמרא אוקמה כיחידאה ובהדיא רבנן פליגי עליה מאי קשה ליה לרב ז"ל מינה ואפילו רב אסי דאמר חתיכה אחת שנינו ברישא דמתני' דכריתות מודה הוא דמתניתין רבי אליעזר היא ולא קיימא לן כוותיה אבל בההיא דב' חתיכות ובא ע"כום ואכל את הראשונה דקתני פטור ור' מחייב ה"ק מצי אתי שפיר כרבנן דרבי אליעזר דהא איקבע איסורא מעיקרא ומה ראה הרמ"בם ז"ל לפסוק כר'. ויראה לי שהרב ז"ל סמך לו על סוגיא דפ"ב דכתובות עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' ה"ז לא תנשא דאמרינן הבא עליה באשם תלוי קאי ומשני כשנשאת לאחד מעידיה ופרכינן איהו גופא באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי הא קמשמע לן דאע"ג דהשתא ליכא קביעותא ולא הויא כחתיכה מב' חתיכות כיון דמעיקרא איקבע איסורא באשת איש הוי באשם תלוי וכן העמידוה התוספו' שם וכן כתבה הרמ"בם ז"ל בהלכות שגגות וכתב וה"ה לס' מגורשת שהרי נקבע האיסור אבל ס' מקודשת לא נקבע האיסור ולא משמע ליה להרמ"בם ז"ל לדחוק ולומר כאידך תירוצא דתוספו' דבאיסור אשם תלוי קאמר דלהא טפי ה"ול בס' חנק קיימא אלא ה"ק כיון דבאשם תלוי קיימא היאך לא תצא ולפי דרכנו למדנו שאיסור הספקות בחיוב אשם תלוי מתלא תלי דכל שהאיסור קבוע שחייבה בו תורה אשם תלוי נקיט איסור ספקו של תורה וכל שלא הוקבע האיסור ולא חייבה בו תורה אשם תלוי אין בו איסור תורה ולהכי פריך גמ' באשם תלוי קיימא ולהכי דין הוא שתצא כיון דאיסור תורה הוא.

והא דכתב הרמ"בם ז"ל שם האוכל חתיכה א' ועד או' זה שאכלת חלב הוא ועד או' לא אכלת חלב הואיל והוא א"י אם חטא אם לא חטא הרי זה מביא אשם תלוי ותמה עליו הרא"בד ז"ל ואמר לא ידעתי היאך נקבע האיסור אא"כ יאמר העד חתיכת של חלב שהיתה עם השומן אכלת וכת' הר"מ דשפיר מקרי הקב' איסורא על פי עד אחד אעפ"י שאין שם אלא חתיכה א'. ואנ"ל רובא לאו כלום הוא אפי' בלא הכחשת העד האח' אם לא מחמת שתיקותו של בעל הדבר דחשיב כהודאה כדמוכח בר"פ אמרו לו דקאמר או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים וכן כתבו התוספות בריש פרקא עד אומ' אכל כו' דמיירי כשבאו שניהם כאחת דאי בזה אחר זה כל מקום שהאמינה תורה עד א' הרי כאן שנים ומיירי כשהאיש שמעידין בו שותק דאי אמר איני יודע פטור וכן הוכיחו התוס' בפ' האומר א"כ השתא דע"א אומר אכל ועד או' לא אכל והוא שותק אוקי חד לגבי חד וכמאן דליתנהו דמי וכן מוכח להדי' בפ"ב דכתובות תרגמא בעד אח' ואוקי חד לגבי חד ומוקמי לה אחזקא קמייתא והכא בחזק' שלא אכל שום איסור קאי. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל מוכח דבהוקב' האיסור מפר' לה מדשני מלישני' דמתנית' שכ' ועד או' זה שאכלת חלב הוא ולא כ' ע"א או' אכלת חלב כדקתני במתני' משמע כשיוד' הוא שהי' חלב ושומן לפניו ואכל ואמר ליה ע"א זה שאכלת לא השומן היה אלא החלב וכן פי' אח"כ ואמר הואיל והוקבע האיסור והוא אינו יודע הרי זה מביא אשם תלוי ובדין הוא דבלא עדים כלל היה לו להביא אשם תלוי כיון דהוקבע לפניו חלב ושומן ואכל ודאי ואין ידוע אם חלב ואם שומן אלא דס"ד ע"א האומר לא אכלת יועיל הוא לפוטרו קמ"ל.

ותו יש להוכיח מדאמרינן בפ"ק דביצה כוי אין שוחטין אותה ביו"ט ואם שחטו אין מכסי' את דמו ומפ' רבה דאפר כירה דעתו על הודאי ואין דעתו על הספק הילכך מוקצה הוא ואי ס"ד ספיקא דאורייתא הוא אמאי אין דעתו על הספק הרי חייב לכסות דודאי הוא. ועוד מפרש התם טעמא דאסור לכסות דמו גזרה משום התרת חלבו ומסיק דבחול מספקא אמרי ליה רבנן זיל טרח בי"ט אי מספקא מי אמרי' ליה זיל טרח ואי ס"ד מדאורייתא חייב לכסות מי לא אמרי ליה זיל טרח וכיון דמדאורייתא חייב היכי אתי להתיר לפי שרואין שטרח בי"ט האי טירחא לצורך הוא. וא"ת דתניא בת"כ ומייתי לה הרי"ף בהלכות טומאה לה יטמא מטמא הוא על הודאי אבל אינו מטמא על הספק אטו איצטריך קרא למעוטי ספיקא. ומיהו למ"ד אין בספיקות איסור תורה ניחא דאע"ג דבשאר ספיקות ליכא איסורא הכא אשמעינן קרא דאסור מן התורה ולמ"ד ספיקא דעלמא איסורא דאורייתא הוא הכא אשמועינן דלקי הואיל ולא הותר אלא אצל ודאי ואצל ספק הרי הוא בלא יטמא אי נמי ס"ד כיון דלה יטמא מצוה סד"א מספק נמי נחמיר עליה דנטמי לה קמ"ל. וכ"ת דבפר' ר' אליעזר דמילה תניא ערלתו ודאי דוחה את השבת ערלתו ספק אינו דוחה אצטריך קרא למעוטי ספיקא בלאו קרא נמי לא דחי ושם כתבו התוס' נראה לר"י דאסמכתא בעלמא הוא ולא אצטריך קרא להכי ואין לדקדק מדבריהם דמדאורייתא אסור דאי מדרבנן נימא דאתא קרא לחייבו מן התורה דכיון דמצי למדרשיה באנדרוגנוס שהוא בריה מנ"ל למדרשיה בספיק' ולעבור עליו בדין ודאי. הנלע"ד יוסף.

זה שנים רבות שכתבתי בהך פלוגתא דספיקא דאורייתא כאשר השיגה ידי יד כהה והנה עתה ראיתי בס' שנדפס מחדש דברי החכם השלם כמה"רר שמואל חאיון ז"ל אשר אזן וחקר בענין זה כיד ה' הטובה עליו. ותחלה דקדק כמו שהביא הרמב"ן ז"ל ראיה מההיא דפרק י' יוחסין דאמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצל' וכו' דהיאך נעלם מהרמ"בן דמשם אין ראיה כמו שדחה הר"ן ועוד מאי קאמר רבא ומ"ט אמרו שתוקי פסול וכו' דהא מטעם שהחמירו בכל הספיקות החמירו בזה. וכתב ומיהו בשתוקי איכא לתרוצי קצת משום דהוי ס"ס ולהכי בעי טעמא מ"ט בו החמירו כיון דהוי ס"ס. ואינו מחוור דמאי איכפת ליה לרבה למימר והתור' אמר' ממזר ודאי הוא דלא יבא וכו' הא ודאי האי קרא לא איצטריך אלא לכי ידעינן דאזלא איהי לגבייהו דה"ל חד ספיקא לא הל"ל אלא מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבייהו הו"ל ס"ס ומ"ט אמ' פסול אלמא משמ' דמאי דבעי מ"ט אמרו פסול היינו מאחר שהתור' אמרה כשר וזה שלא כדברי הרמב"ן ז"ל נמצא שבלשון הזה אמ' רבה לענין שתוקי אמ' דליכא אלא חד ספיקא.

ועל מה שהוכיח משם הר"ן ז"ל מדאצטריך קרא למעוטי ס' ממזר אלמא ספיקא דאוריית' כבר כתבתי דהא דאצטריך קרא למעוטי מתורת ודאי הוא ולא מתורת ספק אלא שיהא השתוקי מותר בב' המינין בישראלית ובממזרת כא' כמו שביארנו למעלה. ועוד אני מוסיף לו' דכי שריא רחמנא לספיק' בענין פסולים לגמרי שרינהו כדמוכח בפ' עשרה יוחסין דאמרינן משפחה שנטמעה נטמעה כלו' שמי שיודע פיסולה אינו רשאי לגלותו כדאמר ר' יוחנן היכלא בידינו הוא אבל מה אעשה שהרי נטמעו בה גדולי הדור סבר לה כר' יצחק דאמר משפחה שנטמעה נטמע' וביאר שם דאע"ג דנפ"ל מוישב מצרף ומטהר כסף דמשמע דאליהו לעתיד לבא מטהרן מ"מ ילפינן מינה לנ"ד דאין בין העה"ז לימות המשיח לענין מצות כלום וכי היכי דחזינן דאליהו לא יגלה ממשפחות אעפ"י שכולן גלויות לפניו אף אנו אין עלינו לגלות ולא רשאין לכך והביא עוד דברי הרמב"ם בסוף ספר שופטים ומלך המשיח אינו מיחס את ישראל לשבטיו אבל אינו אומר זה ממזר וזה עבד שמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ. וכמו שאין אליהו עתיד לגלותן אף עכשיו היודעי' בהם אין מגלין אותם עכ"ל. והא ודאי נ"ל מדשרי רחמנא ספק ממזר לא אצטריך אלא למשרי אלא אף היודעו דאינו רשאי לגלותו דומיא דס' ערלה דהותרה אעפ"י שהיא ודאי אצל אחרים כדאמרינן ספק לי אנא איכול.

ומה שדקדק שם למה לא הביאו ראיה מראש הענין דקאמר רובא דאיתיה קמן כגון ט' חנויות וסנהדרין לא קמבעיא לן דודאי מקרא דאחרי רבים להטות אית לן דאזלינן בתר רובא ולמה לן קרא לא יהא אלא ספק שקול התורה התירו במקום אחר ומלבד שמבואר הוא מה שבטל הוא עצמו ז"ל דקדוק זה דודאי סנהדרין וחניות אתחזק איסורא הוא ומצינו למימר דמ"ה אי לאו מטעם רובא היה אסור מן התורה ובר מן דין קרא דאחרי רבים איצטריך למימר דאזלינן בתר רובא בין להקל בין להחמיר ובט' חניות לקי עלה משום נבלה כיון דרובא דאורייתא הוא.

עוד כתב דאיכא למידק במ"ש הר"ן וכ"ת שאני התם דאיתחזק איסור' וכו' שהרי מוכרח דלא שני להו בין איתחזק ללא איתחז' שהרי הראיה שמביאין מההיא דשתוקי התם קביעי ממזרי' ועכ"ז התור' התירו משום ספק וזה ממה שיקל תירוצו שהרי כבר אידחיי אותה ראיה דשתוקי אבל רוצה להביא ראיה מכרחת דאפילו לדידן כי היכי דלמאן דלא בעי חתיכה מב' חתיכות אנו צריכין לומר דספיקא איסור תורה הוא כך נאמר למאן דבעי חתיכה מב' חתיכות דלא מסתבר לאוקומי דבהכי פליגי ומיהו קשטא דמילתא דהא לא מקרי איתחזק איסורא דנהי דכי אזלא איהי לגבייהו לענין איסורא מקרי איתחזק איסורא לחייבה קרבן אם היה ס' כרת אבל השתוקי' עצמה בשעה שבא עליה כחתיכה אחת דמיא ס' חלב ס' שומן שחתיכה זו לא הוקבע עליה שם איסור כלל.

עוד כ' דאיכ' למידק דהכי הל"ל ולחלק בין אתחזק ללא אתחזק והבי' דהרמב"ם בהל' כלאים בההיא דבגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו' וכיצד תקנת דבר זה צובעו שאין הצמר והפשתן עול' בצבע א' ומיד הוא ניכר ושומטו ואם לא ניכר ה"ז מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו שעליה כתב וכבר ביארנו בה' ביאה שכל איסור ספקות מד"ס ולפי' הקילו בספק הרי התם דאיתחזק האיסור ובס' כה"ג איסורו מן התורה אלא משמע דלא שני לן בין איתחזק ללא אתחזק.

ואיברא דהא לא דמיא לחתיכה מב' חתיכות שהאיסור קבוע עכשיו בשעה שאוכלו דכל שיש לתלות שכבר נשמט והלך לו אין כאן עכשיו איסור קבוע ואע"פ שהיה קבוע מעיקרא והא לא דמיא אלא להא דתניא ב' חתיכות א' של חלב ואח' של שומן ובא עכו"ם ואכל את הראשונה בא ישראל ואכל את השניה פטור ור' מחייב אלמא לרבנן בעינן שיהיו ב' חתיכות לפניו בשעת אכילה אלא שהרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות שגגות פסק שכל שהוקבע האיסור בתחילה אע"פ שאין עכשיו ב' חתיכות חייב. וכבר כתבתי לעיל סמיכתו של הרמב"ם ז"ל בזה אבל הכא שאני דבדיקתו ראי' שכבר נשמט והלך לו דאל"כ תיקשי כיון דודאי היה שם כלאים ס' נשמ' ס' לא נשמט הו"ל ספק וודאי ואין ס' מוציא מידי ודאי דומיא דאמרי' בפרק כל הצלמים כיון דודאי עבדום ספק בטלום אין ספק מוציא מידי ודאי. ונ"ל כיון דמסתמא ניכר הוא בצביעתו אם עדיין איתיה לחוט היה ניכר אלא מסתמא נשמט והלך לו והכי דייק לשון הרמב"ם ז"ל שכ' ומיד הוא ניכר וכו' ואח"כ נתן טעם להתיר שהרי בדק ולא מצאו וכה"ג משני התם בפ' כל הצלמים כיון שחולדה וברדלס מצוין שם ודאי גררוהו ה"נ כיון שצבעוהו מסתמא היה ניכר וזה שלא ניכר נשמט והלך והכי מוכח התם בנדה בפ' האשה דאמ' רב חסדא בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר א"ל רבה לרפרם בר פפא מנ"ל לסבא הא א"ל מתני' היא דתנן בודק עד שמגיע לפלגו ואי ליכא אימור עורב נטלה הכא נמי עמרא וכיתנא לא סלקי אהדדי וכיון דלא ידיע אימור מותר נתר הרי כאן שהשוה בדיק' שע"י צביעה כבדיק' שעד שמגיע לסלע או לבתולה דמסתמא דיינינן ליה שאין כאן טומאה.

ומ"ש וכן נראה ג"כ מדבריו בפי"ו מהל' שאר אבות הטומאות כבר נשאתי ונתתי בדבריו לפי הנראה לע"ד.

עוד כ' שיש לדקדק אמאי לא הקשו מחטאת העוף הבאה על הספק שחייבה התור' על הס' זיבה ויולד' כדמשמ' בפ"ד דנזיר ואע"ג דלא אתחזק איסור'. ותיקשי לדידיה דהא קי"ל דלענין קרבן בעי' חתיכה מב' חתיכות דהיינו איתחזק איסור'. והא גבי זבה ויולדת מייתי על הס' אע"ג דלא אתחזק. אלא דהך קרבן דזבה ויולדת לאו על חטא הם באים אלא להכשירה בקדשים ואנן איסורא מאיסורא ילפי' איסור מהכשר לא ילפינן. ומ"ש בההיא דהלכות טומאת מת דבר ידוע שכל אלו הטומאות ס' של דבריהם וכו' וכתב הראב"ד זהו שבוש גדול וכו' ובהלכו' כלאים הודה לדברי הרמ"בם ואמר והן אמת שהיה אפשר לתרץ דהראב"ד בה' כלאים לסברתו של הרמב' מקשה לו אפי' יהא אמת דאיסורו מדברי סופרים הא הכא דספיקא דאורייתא היא. והנה אמת שאין זה נכון שהרא"בד י"ל אומר בפה מלא אמת הוא זה שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קי"ל כל ספק איסור תורה לחומרא ואיך יאמר דלדבריו דהרמ"בם קאמר ועל החלוקי' בכל מקום אנו מצטערים אלא שבא לחלק עלינו את השוין.

ומה שהקש' עוד ממתני' דפ"ב דבכורי' דכוי שוה לבהמה חלבו אסור כחלב בהמה ואין חייבין עליו כרת וכו' ומדשוי ליה לחלב בהמה נר' דהוי מן התורה כחלב בהמה אלא שאין חייבין עליו כרת ועוד דאם איתא דאפי' איסור מן התורה ליכא כרת מבעיא. והא לא קשיא דהא בכריתות פרכי' אהא דבעי' חתיכה מב' חתיכות מהא דתניא כוי חייבים על חלבו אשם תלוי ומשני ר' אליעזר לא בעי קביעותא לאיסור אלמא לרבנן דבעי קביעותא אין חייבים עליו אשם תלוי אלמא הא דקתני הכא חלבו אסור כחלב בהמה מספקא קאמר דאורייתא לחומרא ומשום דקתני התם יש בו דברים שוה לחיה ויש בו דברי' שוה לבהמה קחשיב כולהו לחומרא לומר שנותני' עליו חומרי חיה וחומרי בהמה ומתני נמי התם חלבו מטמא כטומאת נבלה כחיה ולא כחיה ממש קאמר דהא קתני וטומאתו בספק וכן כתב הרמ"בם ז"ל בפירו' המשנה שלו וכל זה מוסב על עיקר אחד והוא ספקא דאיסורא לחומרא ספקא דממונא לקולא ואדרבה מרישא דקתני דמו טעון כיסוי כדם חיה הוכחתי דאין ספקו איסור תור'.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף