משנה למלך/סוטה/א

משנה למלך ‏ סוטה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

קינא לה על שנים כאחד וכו'. מרן ז"ל הביא הירושלמי מהו שיקנא לה משני בני אדם כאחד כו' ובפ"ב דכריתות תנן חמשה מביאים קרבן אחד כו'. ואני תמיה על דברי מרן הללו דאם איתא דיש סיוע ממתניתין דכריתות לדין זה למה הירושלמי לא הביא משנה זו. ואולי יאמר הרב ז"ל דהירושלמי בא ללמד דלא תימא דמתני' דכריתות היא הלכה פסוקה אלא אתיא כמ"ד מקנא לה ע"י אביה ואחיה אבל למאן דאית ליה דאינו מקנא ע"י אביה ואחיה הכי נמי דליתא למתניתין דכריתות דהא אינו מקנא ע"י שנים וכל זה הוא דוחק בעיני. אבל הנכון הוא דההיא דכריתות אינו ענין לדין זה כלל דהתם מיירי במי שקינא לאשתו ואמר לה שלא תסתר לא עם פלוני ולא עם פלוני עם כל אחד ואחד לבדו שלא תסתר ואם עברה זו ונסתרה עם כל אחד ואחד אשמועינן מתני' דאינו מביא אלא מנחה אחת על קינויים הרבה וכבר הביא רבינו מתניתין דכריתות לקמן בפ"ד מהלכות אלו דין י"ו ופירשה כמ"ש אבל הכא בירושלמי מיירי באומר שלא תסתר עם שני בני אדם כאחד וצדדי הבעיא הם משום דאפשר דלא שייך קינוי אלא בסתירה האסור מן הדין דהא קי"ל דיחוד אסור מן התורה אבל באומר שלא תסתר עם שני בני אדם כאחד אפשר דלא חשיב קינוי משום דהא תנן בסוף קידושין (דף פ') אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים. ואע"ג דאמרינן התם לא שנו אלא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי עשרה. אפשר דהכא בירושלמי מיירי בסתם בני אדם שהם כשרים. ואע"ג דאמרינן התם דאמר ליה רב לרב יהודה מי אמר דבכשרים כגון אנא ואת אלמא דסתם בני אדם לא חשיבי כשרים. כבר כתבו הראשונים דהתם משום צניעות ומשום ענוה יתירא הוא דקאמר הכי אבל מדינא סתם כל אדם ככשרים הם לענין זה עד שיהיה מוחזק בפרוץ. ואף דאליבא דרבינו נראה מדבריו לעיל פכ"ב מהלכות אישות דין ח' דמדינא כל סתם בני אדם אינם בחזקת כשרים ולפיכך סתם וכתב שלא תתייחד אשה אחת אפילו עם שני אנשים. נראה דזה אינו אלא חומרא בעלמא דהחמיר על עצמו רב וקי"ל כוותיה דראוי להחמיר אבל פשיטא דמדינא ליכא איסור יחוד בשני אנשים ומש"ה בעי הכא דקינא לה ע"י שני בני אדם מהו כיון דיחוד זה שרי. ואמר רבי יודן במחלוקת מ"ד מקנא לה מאביה או מבנה מקנא לה וכו' משום דבהני ליכא איסור דיחוד וכדתני במתניתין מתייחד אדם עם אמו ועם בתו והיא הלכה פסוקה ובגמרא יליף לה התם מקרא. וא"כ למ"ד דמקנא לה ע"י אביה או בנה אע"ג דליכא איסורא דיחוד בהו ה"ה דמקנא לה ע"י שנים כאחת אע"ג דליכא איסור דיחוד בשנים. וכ"ת נהי דקי"ל דמתייחד אדם עם אמו ועם בתו אימא דהיינו דוקא בפנויה אבל באשת איש אימא דלעולם אסור וכדאמרינן התם בשילהי קידושין (דף פ"א) דאמר ליה רב חסדא לרב אחא לא סבר מר דמיקדשא ופירש"י דיש להתרחק מאיסור אשת איש. הא ליתא דדוקא התם דאותבה בכנפיה דהוי כעין חיבוק ונישוק הוא דאמרינן דאם מיקדשא אסור. וזהו שרבינו לקמן בפכ"א מהלכות איסורי ביאה דין ו' סתם וכתב חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו. ושם בדין ז' כשכתב דמותר האב לחבק את בתו וכו' שם כתב דאם נשאת אסור. ורבינו ישעיה כתב דלא נראו בעיניו דברי רש"י שכתב דיש להתרחק מאיסור אשת איש דמאי אולמיה דאיסור אשת איש מאיסור בת בנו. אלא הכוונה היא דכיון שהיא מקודשת כגדולה דמיא כבר ואסור לנהוג בה מעשה קטנה להושיבה בחיקו. והנראה אצלי דרבינו הכי ס"ל כרבינו ישעיה ז"ל שהרי כתב או שנשאת והוא תימה דמאי איריא נשאת אפי' נתקדשה נמי הרי היא אשת איש. אלא דס"ל דטעמא דמילתא הוא כמ"ש רבינו ישעיה ז"ל משום דכגדולה דמיא וס"ל דזה לא שייך אלא בנשאת ומ"מ לדברי הכל ביחוד ליכא איסור כלל עם אמו ועם בתו (כלל) וזה פשוט. ודוקא בקירוב בשר הוא דמפלגינן בהכי וכדתנן ואם הגדילו זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו אבל לענין יחוד ליכא חילוק וכמבואר. ומש"ה בירושלמי השוו קינוי דשני בני אדם כאחד עם קינוי דאביה ובנה דבכולהו יחוד שרי וכדכתיבנא. וראיתי למרן ז"ל שכתב דטעמיה דרבינו דפסק דמקנא לה ע"י שנים הוא משום דמקמי הכי מתנייא בסתם דמקנא לה מאביה ומאחיה. ולפי דרכו קשה דמאי האי דנקט מאחיה הא במתני' לא תנן אלא אמו ובתו. הא לא קשיא כלל דהא בגמרא אמרינן א"ר יהודה א"ר אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו הרי דליכא חילוק בין אמו ובתו לאחותו אלא לדירה אבל ליחוד אף באחותו שרי. הן אמת שמעולם תמהתי על הראשונים ז"ל דאמאי לא כתבו דין זה דרב אסי דיחוד באחותו שרי דאף דשמואל פליג עליה הוא משום דס"ל כר"מ דאמר הזהרו בי מפני בתי אבל לדידן דקי"ל כסתם מתניתין וכרב אסי אמאי לא הוציאו אחותו מהכלל דהא כתב הרא"ש שם דקי"ל כרב אסי מכמה טעמים יע"ש. וראיתי בספר בית שמואל שכתב דאף ע"ג דהלכה כרב אסי במה דפליג עם שמואל מ"מ במה שהוסיף על מתני' לית לית הלכתא כוותיה כי במתניתין לא תנא אלא יחוד עם אמו ע"כ. ודבריו אינם מתחוורים אצלי ומ"מ ליכא קושיא כלל למה שכתבנו דהירושלמי ס"ל כרב אסי דאחותו נמי מתייחד עמה ומש"ה השוו אותה לאביה ולבנה דאין היחוד אסור בהם. אלא דלישנא דרבינו ז"ל קשיא לי שכתב אפילו הם שני אחיה או אביה ואחיה וכו' שהרי לפי מה שהרב סובר דלית הלכתא כרב אסי במה שהתיר יחוד דאחותו מאי האי דאשמועינן הכא אפילו הם וכו' הול"ל אפילו הם שני בניה או אביה ובנה שהותר להם היחוד. אלא שרבינו נמשך אחר דברי הירושלמי דס"ל דיחוד דאחותו שרי ומש"ה כתב אפילו הם שני אחיה ודוחק וצ"ע. ומ"מ כוונת הירושלמי הוא כמו שכתבנו וזהו שלא הביאו בירושלמי הא דתנן בר"פ ארוסה ע"י כל העריות מקנין משום דאיכא למימר דהתם מיירי בעריות דאסור בהו היחוד אבל בעריות דלא אסור בהו יחוד בהא לא מיירי מתניתין ואיפליגו בהו בברייתא:
ודע דטעמא דרבינו דפסק דמקנא לה ע"י שנים כאחד מלבד מ"ש מרן ז"ל להכריע פסק זה שהם דברים ראוים אליו. עוד נראה לומר דאפשר דרבינו ז"ל לטעמיה אזיל דס"ל דאין האשה מתייחדת עם שני אנשים כלל וכמו שסתם וכתב בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה דין ח'. ומיהו כד מעיינינן שפיר הא ליתא שהרי רבינו סיים בדבריו אפילו הם שני אחיה וכו' ומשמעות דבריו הוא שבא ללמד אפילו היכא דליכא איסור יחוד והפליג הדבר בשני אנשים והם אחיה לומר דאפילו שהם שני דברים המונעים איסור היחוד עכ"ז חשיב קינוי. וא"כ ע"כ לומר דרבינו ס"ל דאפילו במלתא דבעלמא לא אסור יחוד הכא חשיב קינוי. מ"מ נראה דרבינו ז"ל הכריע דאף במקום דליכא איסור יחוד איכא משום קינוי מההיא דתנן בס"פ ארוסה ע"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן ואמרינן התם בגמרא איש אמר רחמנא ולא קטן. ורבינו ס"ל דהיינו דוקא קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד וכמ"ש לקמן דין ו' והשתא למה לי קרא תיפוק ליה דאיסור יחוד לא שייך בפחות מבן תשע שנים וכמ"ש בפכ"ב מהלכות איסורי ביאה דין י'. אלא ודאי דדין קינוי שייך אפילו במקום דליכא איסור דיחוד וכדכתיבנא ומש"ה איצטריך קרא דאיש ללמד דליכא ביה משום קינוי. הן אמת שמדברי התוס' בפרק ארוסה (דף כ"ו) ד"ה אבל נראה דס"ל דלא אתא קרא למעט אלא פחות מי"ג שנה דאע"ג דאשה נאסרת על בעלה כל שהוא מבן תשע שנים ולמעלה מ"מ לענין סוטה לא חשוב קינוי כל שהוא פחות מי"ג שנה מדכתיב ושכב איש אותה. הן אמת שדברי רבינו קשים בעיני דלמה לי קרא למעט קטן פחות מבן תשע תיפוק לי' דכיון דאינה נאסרת אין כאן קינוי. וראיתי בפ"ו דיבמות (דף נ"ה) ובפ"ד דסוטה (דף כ"ו) דאמרינן דכתב רחמנא שכבת זרע למעט קינא לה דרך איברים ופריך אביי פריצותא בעלמא הוא ומשני מהו דתימא בקפידא דבעל תלה רחמנא ובעל הא קא קפיד קמ"ל. הרי דאיצטריך קרא למעט שלא יקנא בדבר שאין האשה נאסרת. ובגמרא מוכח שם דאף אליבא דאביי אי הוה קי"ל דנשיקה לאו כלום היא איצטריך קרא למעט נשיקה אף דאין האשה נאסרת וא"כ איצטריך קרא למעט פחות מבן תשע דומיא דנשיקה ודרך איברים דאיצטריך קרא למעוטינהו. וראיתי לרש"י בר"פ ארוסה שכתב דשומרת יבם מקנא לה ומפסדת כתובתה ואע"ג שאינה נאסרת דקי"ל שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה. והתוספות שם תמהו על רש"י דמה קינוי שייך היכא דלא מיתסרא בסתירתה ומדאיצטריך למעוטי ש"מ דמיתסרא ע"כ. ולא ידעתי מה יענו התוס' באותה שהבאתי פרט לשקינא לה דרך איברים וצ"ע:
ודע דהטור סי' קע"ח ס"ו הביא דברי רבינו הללו וכתב שם מרן שיצא לו מדתנן בכריתות המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה ואח"כ הביא ההיא דספ"ב דסוטה דאשה שותה ושונה וכן הביא מ"ש התוס' יע"ש. והנה ההיא דכריתות כבר כתבנו לעיל דלא שייך הכא כלל וכן ההיא דספ"ב דסוטה לא שייכא כלל לנדון זה וכבוד אלהים הסתר דבר (*הב"י עצמו העביר עליו קולמוס בבד"ה) שוב זיכני ה' וראיתי בירושלמי באותו פרק שהביא עלה דמ"ד מקנא לה ע"י אביה ובנה ההיא דא"ר יוחנן כי יסיתך אחיך בן אמך מתייחד אדם עם אמו ודר עמה עם בתו ודר עמה עם אחותו ואינו דר עמה ע"כ. הרי לך מבואר הדבר כמו שכתבנו דמאי דאיצטריך לומר דמקנא לה ע"י אביה הוא משום דליכא איסור דיחוד וכן מאי דבעו מהו שיקנא משנים כאחד הוא מהאי טעמא וזה פשוט דמ"ש רבינו ונסתרה עם שניהם כאחד לחידושא נקטיה כלומר אע"ג דלא עבדה איסורא בהסתר זה וכ"ש אם נסתרה עם אחד מהם דודאי האומר שלא תסתרי עם שנים מכ"ש שמקפיד שלא תסתר עם אחד אלא שרצה להקפיד דאפי' עם שנים לא תסתר. והיכא דאמר שלא תסתרי עם פלוני והלכה ונסתרה עם שנים פשיטא דאינה שותה דלא חשיב הסתר כיון דהיו שנים ודוקא היכא שמקפיד חשיב הסתר כך נראה בעיני:

ו

אמר לה אל תסתרי עם איש פלוני וכו'. (עיין לעיל בפירקין דין ג':)

ט

בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו וכו'. כבר כתבתי לעיל בפכ"ד מהלכות אישות מ"ש הרשב"א סימן קי"ח דדין זה הוא אפי' בעכו"ם בין מסל"ת בין מתכוין להעיד אם דעתו סומכת עליו חייב להוציאה יע"ש:

יד

האשה שקינא לה בעלה וכו'. הנה דין זה דעד אחד נאמן בטומאה כל היכא דאיכא קינוי וסתירה הוא פשוט בריש פ"ק דסוטה וברפ"ו (דף נ"א) משנה ערוכה. והנראה מדברי רבינו ז"ל דלא בעינן שיעיד העד שבאותה סתירה נטמאת אלא אפי' אחר אותה הסתירה ה"ז אסורה. אך רש"י כתב ברפ"ו וז"ל אני ראיתי שנטמאה באותה סתירה שהיא ע"פ שני עדים ע"כ. וכן בריש פ"ק כתב וז"ל אבל בטומאה אם יש עדים בקינוי וסתירה ויש עד אחד שקלקלה בסתירתה נאמן ע"כ. נראה מדבריו דדוקא כשמעיד שנטמאת באותה סתירה שיש בה שני עדים נאמן אך אם העיד העד שנטמאת פעם אחרת אינו נאמן. וטעם גדול יש בדבר שהרי נאמנות העד הוא בהצטרפות הסתירה וחשיב רגלים לדבר וא"כ היכא דיש לנו עדים שמעידים על הסתירה דיש רגלים דבסתירה זו איכא טומאה כשבא עד אחד והעיד על טומאה באותה סתירה האמינתו תורה אבל כל שהעד מעיד שפעם אחרת נטמאת ואין לנו עדי סתירה באותו פעם מהיכא תיתי שנאמין לעד שנטמאת. אך רבינו ס"ל דכל שהעיד העד שנטמאת עם אותו שקינא לה אף שאין לנו בטומאה זו עדי סתירה ה"ז אסורה. והטור סי' קע"ח ס"כ כתב כדברי רבינו. וראיתי למרן הב"י שם שכתב ומ"ש רבינו מאותו שקינא לה כ"כ הרמב"ם וכן נראה מדברי רש"י שם וכו' והנראה מדבריו דהשוה דעת רש"י עם סברת רבינו ולפי דעתי חלוקים הם בעיסתם וכמ"ש. ואולי גם מרן יודה בזה אלא דבמאי שכתב מאותו שקינא לה כתב דכן הוא דעת רש"י ואה"נ דרש"י גדולה מזו אית ליה דבעינן שהטומאה תהיה בסתירה שיש לנו עדים ומיהו כל זה דוחק בדברי מרן. ור"ע ז"ל ברפ"ו פירש כדברי רש"י יע"ש. וראיתי להחכם בעל בית שמואל ס"ק י"א שהביא דברי רש"י הללו ודקדק בהן דלרש"י דוקא שמעיד שזינתה באותו פעם שנסתרה עמו ע"פ שני עדים. ודע שלדברי הכל עד זה שמעיד על הטומאה צריך שיעיד שהטומאה היתה עם אותו שקינא לה אבל אם העיד שנטמאת עם אחר פשיטא דאינו כלום וכמ"ש מרן הב"י וכתב דטעמא דמסתבר הוא. אלא שמה שסיים שם מרן וז"ל ועוד דמקראי דמייתי לה במתני' משמע דבמעיד עד זה שנטמאת מאותו שקינא לה הוא ע"כ. לא ידעתי מהיכן יליף לה מרן אבל הדין דין אמת:
וראיתי בתשובת הרשב"א סימן תקנ"ב שנשאל במ"ש אפילו שמעו מעוף הפורח שנטמאת לא תשתה ואם הודה החשוד אם לא נאמינהו משום דא"א משים עצמו רשע או אם נאמר פלגינן דבוריה והשיב מסתברא דאמרי' בה פלגי' דבורא ואין אנו דנין אותו כאלו העיד שהוא עצמו בא עליה אלא כאילו העיד שזינתה ע"כ. ואיכא לעיוני טובא בתשובה זו דחשוד זה דהעיד הוא האיש שקינא לה או אחר. והנה פשטן של דברים מוכח דחשוד זה הוא אותו שקינא אותה ממנו ומש"ה קרי ליה חשוד לפי שקדם קינוי וסתירה וא"כ יש לתמוה דמאי אהני לן מאי דפלגינן דבורא דכיון דפלגינן דבוריה ואמרינן שהוא לא טימאה אלא אחר טימאה א"כ אמאי אינה שותה הא לד"ה בעינן שעד של טומאה יעיד שנטמאת עם אותו שקינא לה וכאן נמצא שהעיד ע"א שנטמאת עם איש אחר. ואף אם נרצה לדחוק ולומר דחשוד זה אינו אותו שקינא לה אלא אחר הוא אכתי לא הועלנו כלום משום דבין אם נאמר דפלגינן דבוריה או לא פלגינן אינו מעלה ומוריד כלל דאף אי פלגינן דבוריה מנ"ל לומר שהטומאה היתה עם אותו שקינא לה והרי זה כאילו העיד עד אחד שנטמאת ואינו יודע מי הוא הבועל דאין בעדותו ממש משום דלא קא מסהיד על מי שקינא לה. וסבור הייתי לומר דהכא מיירי בשקינא לה מראובן ושמעון ובא ראובן והודה. וגם בזה לא העלינו ארוכה דאכתי ראובן שהודה אי פלגינן דבוריה לא העיד על שמעון שום דבר וא"כ דברי ראובן לא מעלין ולא מורידין. ואם נאמר דהרשב"א הכא לא איירי בדאיכא קינוי וסתירה ולענין להשקותה אלא לענין לאוסרה על בעלה משום עדות עד אחד. הא ליתא דמלבד דמדברי השאלה מוכח דלענין השתייה היא השאלה. זאת ועוד אחרת דאי לאוסרה על בעלה מפני עדותו של זה א"כ ע"כ בדלא קדם קינוי וסתירה מיירי דאי קדם תיפוק ליה דנאסרה משום קינוי וסתירה אלא ודאי דאין כאן קינוי וסתירה. וא"כ אין דין זה תלוי באי פלגינן דבוריה אלא באם דעתו של בעל סומך ע"ז העד. דאם דעתו סומכת עליו ומהימן ליה אף דנימא דלא פלגינן דבוריה הוא רשע בעונו ימות אך היא נאסרת לבעל שהרי אפילו בעכו"ם המתכוין ס"ל להרשב"א דאי מהימן ליה חשיב כאילו באו שני עדים בדבר כמ"ש בתשובה סי' קי"ח. ואם אין דעתו סומכת עליו אפילו אי פלגינן דבוריה אין בדבריו ממש וכמבואר. וכי תימא דהרשב"א חולק בסברת רבינו שכתבנו מ"מ היה לו להביא דברי רבינו ורש"י ולחלוק עליהם לא לכתוב הדין בסתם כאילו היא הלכה מקובלת שאין בה מחלוקת וצ"ע. עוד יש לתמוה דאמאי לא חקר הרב בחשוד זה באיזה לשון העיד אם אמר אשת פלוני זנתה עמי או אם אמר אני זניתי עם אשתו של פלוני שיש חילוק בזה לענין פלגינן דבוריה וכמ"ש בסי' אלף רל"ו וגם זה צל"ע:
ודע דאם באו שני עדי טומאה מאחר אינה שותה דכיון דאיכא עדים שהיא טמאה אינה שותה. ואע"ג דמצינו השקאה כדי לאוסרה לבועל וכדאיתא בפרק ארוסה (דף כ"ה) דאמרינן אלמנה לכ"ג וכו' לא שותות ולא נוטלות כתובה מישתא הוא דלא שתיא הא קינוי מקנא להו ולמאי אי לאוסרן עליו הא אסירן וקיימן א"ר יהודה לא לאוסרה לבועל כבעל. הרי דקינוי זה אינו לאוסרה לבעל כי עם לבועל ואשמועינן מתניתין דאינה שותה משום דכתיב כי תשטה אשתו בראויה לאישות הכתוב מדבר וכמו שפירש"י בר"פ ארוסה. ולדעת רבינו הוא משום דאין האיש מנוקה מעון וכמ"ש בפירוש המשנה ולקמן בפ"ב מהלכות אלו דין ט'. הא לאו הכי היתה שותה אף שכבר היתה אסורה לו כדי לאוסרה לבועל. וכ"ת דאיצטריך לאשמועינן שלא ישקה אותה כדי להפסידה כתובתה. הא ליתא דא"כ תפשוט מהכא דעוברת על דת צריכה התראה דאי אינה צריכה למאי איצטריך לומר שלא נשקה אותה. אלא שאין זה הכרח משום דאיכא למידק בסוגיא זו דבעי אי עוברת על דת צריכה התראה או לא ובעו למיפשטה מדבעינן קינוי להפסידה כתובה משמע דבעיא התראה דאי לא למה לי קינוי משעה שנסתרה הפסידה כתובתה. דאיך עלה בדעתו לומר זה דא"כ איך יתכן הא דקתני מתניתין אמר בעלה איני משקה אינה שותה ונוטלת כתובתה אמאי נוטלת כתובה הא משעה שנסתרה ואפילו שלא קדם לה קינוי היתה מפסדת וזו לפי שקדם לה קינוי תטול כתובה בשביל שרוצה לשתות וע"כ אית לן למימר דכך הוא הדין דאף שעברה על דת ונתייחדה כל שראויה לשתות והיא רוצה לשתות לא הפסידה כתובתה ומש"ה אם בעלה אינו רוצה להשקותה אף שעברה על דת בהתראה שהרי כבר קדם קינוי מ"מ לא הפסידה כיון שיכולה לשתות. אך היכא דאינה יכולה לשתות או מצד עצמה או מגזירת הכתוב הפסידה כתובתה. והבעיין נסתפק דאף דליכא התראה מפסדת משום דאינה בת שתייה משום דלא קדם קינוי אבל מודה הוא דאם קדם קינוי והיא רוצה לשתות דלא הפסידה כתובה וכדתנן במתניתין. וזהו שהפשטן לא רצה לפשוט דין זה מעיקר הדין דאשמועינן מתניתין דאינה שותה דמשמע דאי לאו דאשמועינן היתה שותה ושתייה זו למה דהא לדידיה אסירא אלא ודאי להפסידה כתובתה דמשום הא לא איריא דהא פשיטא שאם היתה ראויה לשתות אינה מפסדת כתובה כל זמן שהיא רוצה לשתות ומש"ה רצה לפשוט הדין מהדיוק מישתא הוא דלא שתיא הא קינוי מקנא לה והשתא פריך דכיון דשתייה ליכא קינוי זה מאי עבידתיה אי לאוסרה עליו הא היא אסורה. אבל לעולם דהשתייה הו"א אי לאו דמעטיה קרא שהוא להפסידה כתובתה. אך ראיתי להתוס' (דף כ"ז) ד"ה איש שכתבו וז"ל נראה דעיקר קרא לא איצטריך אלא לאוסרה לבעל ולבועל וכו' אבל לפוסלה מכתובתה לא צריך קרא וכו' דהא כתובה אין לה מן התורה וכו' ע"כ. וא"כ הדרא קושיין אמאי לא הוקשה לו מדאיצטריך קרא למעט אלמנה משתייה וא"כ קרא למאי איצטריך וע"כ הוא לאוסרה לבועל:
אשר על כן נ"ל דבירורן של דברים כך הוא דבעיקר השתייה ליכא קושיא כלל למאי איצטריך למעט משום דאי לאו קרא אף שהיתה אסורה לו מקודם ואף שלבועל ג"כ היתה אסורה אפ"ה גזרת הכתוב היא שכל מי שיקנא לאשתו שישקנה מי סוטה ואם טמאה היא יבאו בה המים המרים ואם טהורה היא ונקתה ואין אנו מקפידים בזה אם היתה אסורה מקודם או לאו ואם בקינוי זה אוסרה לבועל או לא והרי איצטריך קרא למעט היכא דקינא לה מקטן פחות מבן תשע או שקינא לה מבהמה אף שאין שכיבתם של אלו אוסרת אותה לבעלה ואי לאו קרא היתה שותה. הרי דאין השתייה תלויה באיסור. והפשטן רצה לפשוט דמדקאמר התנא לא שותות ולא נוטלות כתובה משמע דרצה לאשמועינן דלא תימא דקינוי נמי ליכא וכדאמרינן בריש פירקין מישתא הוא דלאו שתו הא קנויי מקני להו מנא הני מילי וכו'. הרי דהוה ס"ד דהכתוב מיעט מכל וכל דאף קינוי לא יהיה בהם ולזה בא התנא ללמד דמשתייה דוקא נתמעטו אבל לא מקינוי ועל זה רצה לפשוט דלאיזה תכלית למדנו דמקינוי לא נתמעטו דלא נפקא לן מידי מקינוי זה דאי לאוסרה הרי היא אסורה אלא לאו להפסידה כתובה וש"מ דבעיא התראה ודחו איצטריך לאשמועינן דמקינוי לא נתמעטו כדי לאוסרן לבועל. ודע דלפי דחייה זו צ"ל דהבועל שקינא לה היה ג"כ ממזר דאי לא ממזרת לישראל או בת ישראל לממזר למאי מקנא לה אלא דמשכחת לה בבועל ממזר. העולה ממה שכתבנו דהשתייה אינה תלויה אם היתה אסורה עליו מקודם או לאו אך אם יש עדים שנטמאה עם אחר אינה שותה ומנא אמינא לה מההיא דאמרינן בפ"ק דסוטה (דף ו') דא"ר ששת סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה והקשו עליו ממתניתין דקתני ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך ושבאו לה עדים שהיא טמאה ואי אמרת דאין המים בודקין אותה תיגלי מלתא למפרע דכי קדוש מעיקרא [בטעות] קדוש ותירץ רב יהודה כגון שזינתה בעזרה דכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש וכו' והנראה לי בפשטן של דברים דזנות זה לא היה עם אותו שקינא לה דמאי בעי התם ובפרט כפי מאי דמוקי לה שזינתה מפרחי כהונה דוחק גדול הוא שיהיה זה הבועל מהמלוין אותה שהרי בגמרא הקשו דלא יתכן זנות בעזרה שהרי פרחי כהונה מלוין אותה ותירצו שהיה הזנות מהמלוין ופשיטא דמי שקינא לה לא היה מן המלוין אלא ודאי שזנות זה היה עם אחר וקתני מתניתין דמנחתה נשרפת משום דלא היתה ראויה לשתייה. ומאי דלא מוקי תלמודא כגון שבאו עדים שזינתה מקודם ולא עם זה שקינא לה אלא עם אחר הוא משום דלרב ששת דאמר סוטה שיש לה עדים במדינת הים דאין המים בודקים אותה אין חילוק בטומאה זו אם היתה עם זה שקינא לה או עם אחר דלעולם כל היכא דאיכא עדי טומאה אין המים בודקין. ומשום הכי הוצרך לאוקמוה בשזינתה בעזרה דאי מקודם הדרא קושיין לדוכתא תיגלי מלתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש. וטעמא דמלתא משום דקרא כי אמר ועד אין בה לומר דאי איכא עד דטומאה דאינה שותה כך הוא עד אחד דטומאה מאותו שקינא לה כמו שני עדי טומאה מאחר ובכולם טעמא דמילתא הוא דכיון דאשה זו נטמאה אינו שותה וכן לענין בדיקת המים נמי אין חילוק בין אם עדי הטומאה הם שנטמאת עם זה שקינא לה או עם אחר דלרב ששת דפשיטא ליה מקרא דועד אין בה קאי לסוף הפרשה הכי הוא הא דוהביא האיש את אשתו וכל הפרשה הוא היכא דועד אין בה הא אם יש בה עדים אין המים בודקין לא שנא מזה שקינא לה ולא שנא מאחר ולפי המסקנא שדין זה דרב ששת הוא מהברייתא דקתני טהורה ולא שיש לה עדים במדינת הים התם נמי אין חילוק כלל:
וא"ת רב ששת שרצה להוכיח דינו ממתניתין דקתני ואלו אסורות מלאכול בתרומה וכו' ושבאו עדים וכו' ואי אמרת מים בודקין אותה תיגלי מלתא למפרע דסהדי שקרי נינהו מנא ליה דעדים אלו הם עדי טומאה שקינא לה אימא שבאו עדים שנטמאת עם אחר. הא לא קשיא כלל משום דע"כ מתני' חידושא אתא לאשמועינן דלגופא פשיטא דכל שיש עדים שנטמאה אסורה בתרומה וכמו שהקשה מעיקרא זונה היא והא תנא האומרת טמאה אני ולא גריעי עדים מהאומרת טמאה אני וכמו שפירש"י. א"ו דמתני' אתא לאשמועינן שאם לא בדקו אותה המים שאעפ"כ אסורה ולא תימא סהדי שקרי נינהו. וע"ז הקשה רב ששת דכיון דע"כ מתני' מיירי בעדות של טומאה שהיה מן הראוי שתהא נבדקת ולא נבדקה ואפ"ה אסורה בתרומה וא"כ עדים אלו שהעידו על הטומאה בין אם נאמר שטומאה זו שהעידו העדים היתה עם זה שקינא לה או אם היתה עם אחר והיה מן הראוי שתהא נבדקת שהרי מגלגל היה עמה בשבועה זו אמן מאיש אחר. וכן אף אם נאמר שטומאה זו היתה אחר ששתתה ראויה היתה שתהא נבדקת שהרי קי"ל כר"מ שאף בלהבא היה משביעה והמים היו בודקין אותה באותה שעה וא"כ מתניתין בכל גוונא שבאו עדים חידושא אשמועינן דמקבלין עדותן אך שלא בדקוה המים וטעמא משום דאין המים בודקין במקום שיש עדים ואי אמרת המים בודקין תיגלי מלתא דסהדי שקרי נינהו:
וא"ת מאי נפקא מינה מכל האי שקלא וטריא אם האשה שנטמאת מאחר אם היא שותה הא פשיטא דאינה שותה דקי"ל דאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אינן שותות משום דבעינן אשה הראויה לאישות וכמ"ש רש"י בר"פ ארוסה ואפילו באיסורים קלים כגון מי שאין לו אשה ובנים אינה שותה משום דאינה ראויה לאישות וכ"ש זו שנטמאת שהיא אסורה לו מקרא דכתיב אחרי אשר הוטמאה. וכ"ת דלא ממעטינן אלא היכא דכשלקחה לא היתה ראויה לאישות אבל אם כשלקחה היתה ראויה לאישות אף שאח"כ נאסרה לו ראויה לאישות קרינן בה. הא ליתא שהרי כתב רש"י בפרק ארוסה (דף כ"ו) אהא דאמרינן אשת סריס שותה וז"ל ובסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה וכו'. ומאי קושיא אימא דמיירי בסריס אדם שנסתרס אחר שנשאה אלא ודאי דס"ל דאף שנשאה בהיתר כל שאח"כ אינה ראויה לאישות אינה שותה. ומ"מ ראיה זו אפשר לדחות משום דהתם בא ללמדנו דשכיבת סריס שמה שכיבה וקרינן בה שקדמה שכיבת בעל לבועל. הן אמת שמדברי רש"י במתניתין דר"פ ארוסה יש ללמוד דכל שבשעה שנשאת היתה ראויה לאישות שותה שהרי כתב וז"ל אשת סריס כגון שנסתרס לאחר שנשאה דקדמה שכיבת בעל לבועל ע"כ והתוס' אית להו בדעת רש"י דס"ל דכל סריס ע"י אדם אפילו ששתה כוס של עיקרין אסור לבא בקהל וכמ"ש שם בד"ה אשת וא"כ קשה דכיון דלא מיירי בסריס חמה א"כ אסור הוא לקיימה הן אמת שדברי רש"י הללו דבמתניתין קשים הם והם סותרים מה שפי' בגמרא והרב חידושי הלכות כתב דהוא ט"ס וכמ"ש לעיל (תמצאנו לקמן פ"ב מהלכות אלו דין ו' יע"ש):
ומ"מ נראה לי דהדין דין אמת דאפילו נשאה בהיתר אם אחר כך אינה ראויה לאישות אינה שותה והראיה ממאי דאמרינן בירושלמי ר"פ ארוסה והביאו רבינו בפ"ב מהלכות אלו דין י"א וז"ל היו לו בנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות ומשקה אותה ע"כ משמע דוקא שמתו אחר קינוי אבל אם מתו קודם קינוי אינה שותה ואע"פ שנשאה בהיתר. וא"כ חזרנו למה שכתבנו דפשיטא דאשה שנטמאה אפילו מאחר אינה שותה:
לזה אומר דנ"מ היכא דנטמאה בין קינוי לסתירה דאי משום שאינה ראויה לאישות זו שותה שהרי נראית לשתות ומ"מ מטעמא דטומאה אינה שותה. ועוד אליבא דרבינו דטעמא דכל הני דמתניתין דר"פ ארוסה לאו משום ראויה לאישות אלא משום דאינו מנוקה מעון וכמו שכבר הארכנו בזה במקום אחר [תמצאנו לקמן פ"ב מהלכות אלו דין ח' יע"ש]. א"כ אם נטמאה ולא בא עליה משקה אותה משום דמנוקה מעון הוא אלא דמשום טומאה אינו משקה אותה וכמו שכתבנו. ועוד מטעם אחר נ"ל דכל דאיכא עדי טומאה אף מאיש אחר דאינה שותה שהרי הבעל מגלגל אותה בין מאיש זה בין מאיש אחר והיא צריכה לקבל השבועה ומשמע דאם אינה רוצה לקבל השבועה כדינה לא היתה שותה וא"כ היכא דאיכא עדי טומאה הרי אינה יכולה לקבל השבועה כדינה דהיינו אמן מאיש זה אמן מאיש אחר:
וראיתי לרש"י ז"ל שכתב עלה דמלתא דרב ששת וז"ל סוטה שיש לה עדים במדינת הים שראו שנטמאה מזה ע"כ משמע דס"ל דעדי טומאה הללו הם שראו שנטמאה עם זה שקינא לה אבל אם יש עדים מטומאה אחרת המים בודקין ואף לפי דברי רש"י הללו מאי דקתני במתני' ושבאו עדים שהיא טמאה לאו מזה שקינא לה הוא אלא אף מאחר ואשמועינן דלא נימא מוכרח הוא שלא נטמאת מאחר שהרי נשבעה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר ולא בדקוה המים. וקאמר רב ששת דטעמא שלא בדקוה הוא משום דאימור יש עדים שנטמאה עם זה שקינא לה ומש"ה לא בדקוה כלל. ופשיט רב אשי למלתיה דכל שיש עדים שנטמאה עם זה שקינא לה דאין המים בודקין דאי אמרת המים בודקין איך יתכן שנקבל עדות שנטמאה עם איש אחר דהא סהדי שקרי נינהו דאם איתא שנטמאה היו המים בודקין אותה אלא ודאי שאין המים בודקין כל שיש עדי טומאה עם זה שקינא לה ומש"ה מקבלין עדות העדים שנטמאה עם אחר משום דאמרינן מה שלא נבדקה הוא משום דיש לה עדים שנטמאה עם זה שקינא לה. אלא שלא יתכן זה דא"כ נאסור אותה לזה שקינא ונאמר מאחר דאיכא עדי טומאה עם אחר ולא נבדקה ע"כ דנטמאה עם האחר שקינא לה ואיכא עדים בדבר ומש"ה לא נבדקה וזה לא שמענו מעולם. אלא שאני תמיה דכיון דלרב ששת הוה ס"ל דאם איתא דהמים בודקים הוה לן למימר סהדי שקרי נינהו. א"כ אי אמרת בשלמא לדידן דס"ל דכל דאיכא עדי טומאה ל"ש מזה שקינא לה ל"ש מאחר אין המים בודקין א"כ כי אתו סהדי דטומאה מאיש אחר נהי דאסרינן לה לבועל זה שהעידו העדים אבל למי שקינא לה לא נאסרה משום דאמרינן טהורה היתה עם אותו שקינא לה ומה שלא בדקוה המים משום הטומאה דהעידו העדים היינו משום דכיון דהעידו עדים לא בדקי לה מיא. אך אליבא דרש"י דלא א"ר ששת שאין המים בודקין אלא בעדי טומאה דמי שקינא לה אבל אם יש עדים מטומאה אחרת בודקין א"כ היכא דשתתה ולא נבדקה ואח"כ באו עדי טומאה מאחר ואנו מקבלים עדותם אע"פ שלא בדקוה המים מטומאת האחר משום דאמרינן דילמא היו עדים על טומאה שקינא לה ומש"ה לא בדקוה א"כ נאסור אותה למי שקינא לה שאם תאמר שלא נבעלה לזה שקינא לה א"כ סהדי שקרי נינהו מדלא בדקוה על טומאה דעבר. ולא מצאתי בשום מקום לענין בדיקת המים חילוק בין טומאה זו שקינא לה לטומאה אחרת שהרי אפילו בלהבא היו בודקין אותה ויארעו אותן המאורעות. ומכאן הוכחה למ"ש דאף דהיה משביע אותה בלעבר ובעתיד כל היכא דיש עדים בטומאה בין דלעבר בין דלעתיד לא היו המים בודקין:
ודע דנהי שהוכחנו דטומאה דלעבר נמי כי יש עדים אין המים בודקין מ"מ עדיין [יש] לחקור אשה ששתתה והיתה טמאה ולא היו עדים בטומאה זו שקינא לה והיו עדים בטומאה אחרת מהו מי אמרינן כל שיש עדים דטומאה שוב אין המים בודקין אפילו טומאה דליכא עדים או דילמא עדים לא אהנו אלא לאותה טומאה שהיו המים באים לבדוק אבל לא לטומאה אחרת ובזה היה ניחא לי ששמעתי שהרב מהרימ"ט ז"ל הוי מקהי אקהתא דמאחר דקי"ל כר"מ דהיה משביעה על העתיד והמים היו בודקים אותה לעתיד א"כ מאי האי דאיפליגו בספ"ב דסוטה (דף י"ח) אם האשה שותה ושונה אם לא ואנן קי"ל דבבועל אחר חוזר ושונה דלמאי הלכתא חוזר ושונה הא אם אמת הדבר שנטמאה בקינוי שני היו המים בודקין אותה משום שתייה ראשונה וא"כ מה יתן ומה יוסיף שתייה שניה:
ואני הייתי רגיל לומר דמים אלו כל שנשתו כדין שאם היה טומאה באותה סתירה היו בודקין אז יש להם כח שאף אם היתה טהורה באותו פעם אם חזרה ונטמאת היו בודקין אותה על הטומאה השניה אבל אם בפעם הראשונה נשתו שלא כדין כגון שהיו עדים באותה טומאה לפיכך לא בדקוה א"כ אפילו אם חזרה ונטמאה ובאותה טומאה לא היו עדים אין המים בודקין הטומאה השניה ולפיכך חוזר ומשקה אותה משום דאימור על הטומאה ששתתה פעם ראשונה היו עדים בדבר ולפיכך אזדא לה סגולת המים ולפיכך לא בדקוה אף מטומאה שניה:
ולפי מ"ש נמצא דכל היכא דאיכא עדים בטומאה זו שהוא משקה אותה אין המים האלו בודקין כלל לא טומאה זו ולא טומאה אחרת בין לעבר בין לעתיד אף שלא יהיו בהם עדים משום דאין בהם כלל סגולת המים והיכא דליכא עדים בטומאה זו שהוא משקה אותה המים בודקין אותה מטומאה זו שהשקוה אע"פ שיש עדים שנטמאה פעם אחרת שהרי חוזר ומשקה אותה מטעמא דאימור בשתיה הראשונה היו עדים באותה טומאה אלמא דשתיה שנייה בודקת אותה אע"פ שיש עדים שנטמאה פעם אחרת ואם כששתתה היתה טהורה מקינוי זה המים בודקין טומאות אחרות בין לעבר בין לעתיד ודוקא טומאות שאין להם עדים אבל שיש להם עדים לעולם אין בודקין. ולפ"ז מלתא דרב ששת הוא כולל דטומאה שיש לה עדים אין המים בודקין אותה טומאה אלא שאם בטומאה ששתתה איכא עדים אין המים האלו בודקין שום טומאה ואם על הטומאה ששתתה ליכא עדים בודקין טומאה שאין בה עדים אבל לא טומאה שיש בה עדים ומתני' דקתני ואלו אסורות בתרומה וכו' ושבאו עדים מיירי בכל גוונא אף בעדים דטומאה אחרת ואשמועינן דמאי דלא בדקוה הוא משום דהיו עדים בטומאה זו ולא משום דניחוש דהוו עדים בטומאה ששתתה דא"כ היינו אוסרים אותה לבועל שני וכדכתיבנא:
אך איכא למישדא נרגא בכל זה כמו שאבאר. והנה בגמרא הקשו לרב ששת ממתניתין דואלו מנחותיהן נשרפות וכו' ושבאו עדים שהיא טמאה ואי אמרת אין המים בודקין תיגלי מלתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש ותיפוק לחולין ותירץ רב יהודה בשזינתה בעזרה וקודם כל דברי יש לחקור עדים אלו אם באו קודם שתייה או אחר שתייה. ונראה דאין הכרע בזה דאפשר לאוקומי מתניתין בכל גוונא דמתניתין איירי לאחר שנתקדשה בכלי וכדקאמר רב ששת וקידוש כלי היה קודם ההשקאה וכמבואר בדברי רבינו. וא"כ אפשר דעדים אלו באו בין קידוש כלי להשקאה או אף אחר השקאה וקודם הקרבה. אך פשיטא דמתני' איירי בקודם השקאה דהא קתני והאומרת איני שותה ושבעלה אינה רוצה להשקותה. והנה כפי מה שכתבנו דאליבא דרב ששת כל טומאה שיש בה עדים אין אותה הטומאה נבדקת כשהקשו לרב ששת ממתניתין ה"ה דנימא דעדים אלו הם עדי טומאה דמי שקינא לה או מטומאה אחרת ואפ"ה ס"ל דמנחתה נשרפת. כוונת הקושיא היא דאי אמרת דאין המים בודקין א"כ איגלאי מלתא דבטעות קדוש שהרי בשעה שנתקדשה לא היתה ראויה ליבדק וא"כ לא היתה ראויה למנחה וא"כ בטעות נתקדשה ומש"ה רצה להכריח דהמים בודקין ולפיכך בשעה שנתקדשה כדין נתקדשה אלא שעכשיו שבאו עדים שהיא טמאה איפסלה להקרבה מכאן ולהבא שהרי מנחה זו באה לבדוק וזו כבר היא בדוקה. ולפי זה חלף הלך מ"ש לעיל לתרץ קושיית מהרימ"ט שהרי כפי זה נראה דלרב ששת כל היכא דהיו עדים בטומאה אחרת שוב אין המים בודקין אותה אפילו אם לא היו עדים בטומאה זו שמחמתה שתתה וכמבואר. ורב יהודה תירץ דזינתה בעזרה לאחר שקדשה בכלי נמצא דבשעת קידוש כדין נתקדשה המנחה אלא שכיון שבאו עדים שהיא טמאה עכשיו אין אנו מקריבין מנחתה שהרי כבר היא בדוקה וזנות זה דעזרה הוא מאחר ולא מזה שקינא לה. העולה מכל זה דכל דאיכא טומאה פשיטא דאינה שותה שהרי רב דהקשה לרב ששת הוה ניחא ליה מתני' אף דקתני סתם ושבאו עדים ומשמע אפילו מטומאה אחרת משום דס"ל דלא שייך לא שתייה ולא הקרבת מנחה באשה שיש עדים שנטמאה שהרי בדוקה היא ועומדת ורב יהודה נמי הכי ס"ל ואפילו אם זינתה בין קידוש להקרבה אין מקריבין מנחתה משום דכבר נבדקה ע"י עדים. וא"ת מנ"ל לרב דאליבא דרב ששת כל שיש עדים בטומאה אפילו מטומאה אחרת אין המים בודקין אימא דלא אמרה רב ששת אלא בעדי טומאה זו שקינא לה שעליה היתה שותה ומביא מנחתה וכמו שפירש"י. י"ל דלרב הוקשה לו מה שהקשינו לפירש"י דאם לא אמרה רב ששת אלא בעדי טומאה זו דנסתרה א"כ כפי סברתו היכא דבאו עדים על טומאה אחרת נאסור אותה לבועל דסתירה דע"כ נבעלה בעדים דאי לא אמאי לא בדקוה המים מטומאה זו שהעידו העדים עליה וזה לא שמענו שתהיה אסורה מכח אומדנא ומש"ה הכריח דלרב ששת אף בעדות טומאה אחרת אין המים בודקין ומש"ה אינה אסורה לבועל דסתירה דאימור לעולם באותה סתירה טהורה היתה ומה שלא בדקוה מהטומאה האחרת משום דהיו בה עדים:
אלא שעדיין היה אפשר לומר אליבא דרב ששת דעדי טומאה אחרת אינן מונעין בדיקה מטומאה זו ששתתה. ולפי זה הוה ניחא מתניתין דמנחתה נשרפת שבאו עדים מטומאה אחרת וכדין נתקדשה שהרי היתה עומדת לבדוק טומאה זו שקינא לה ומה שנשרפת הוא מפני שכבר היא בדוקה שהיא טמאה דהא אליבא דרב אע"פ שהמים בודקין מנחתה נשרפת כמבואר אלא דס"ל לרב דכיון דלרב ששת עדי טומאה אחרת מונעין בדיקת אותה הטומאה ה"נ מונעין בדיקת טומאת אחרת דכיון דאית ליה דכל היכא דאיכא עדים אין המים בודקין אותה טומאה ה"נ מונעין בדיקת טומאה שמחמתה שתתה ולפי זה לכ"ע כל היכא דבאו עדי טומאה אפילו מאחר ליכא לא שתייה ולא הקרבה שהרי כבר היא בדוקה ואפילו באו עדים בין קידוש להקרבה או שזינתה בין קידוש להקרבה היתה מנחתה נשרפת אלא דרב ורב ששת היו חולקים בבדיקת המים דלרב אפי' שהיו עדים במדה"י היו בודקין ולרב ששת לא היו בודקין וכדכתיבנא:
וכל זה הוא כפי דרכנו. אך אליבא דרש"י דרב ששת לא אמרה אלא בעדי טומאה זו דסתירה א"כ רב שהקשה לו ממתני' נראה דס"ל דמתניתין איירי שעדים אלו הם עדי טומאה דסתירה זו שקינא לה וכ"ת מי דחקו לרב לומר דמתניתין מיירי בעדי טומאה זו אימא דמיירי בעדי טומאה אחרת וכ"ת דפשטא דמתניתין ס"ל דמיירי בעדי טומאה זו שקינא לה זה לא יתכן דאטו שזינתה מפרחי כהונה הוא פשטא דמתניתין. אשר ע"כ נראה דס"ל לרש"י דהא דאמרינן דאם באו עדי טומאה דמנחתה נשרפת הוא דוקא בעדי טומאה זו שעליה היו מביאין את המנחה כדי לבודקה ועכשיו שבאו עדים כבר נבדקה מטומאה זו ומש"ה מנחתה נשרפת אבל אם באו עדי טומאה אחרת היו מקריבין מנחתה ומנחה זו היתה בודקת טומאה זו דמי שקינא לה ומש"ה הקשה לרב ששת דהא קתני מתני' דאם באו עדי טומאה זו דהיתה נשרפת ואמאי תיגלי מלתא למפרע דבטעות קדיש ותירץ רב יהודה דזינתה בעזרה עם זה שקינא לה דנמצא דבשעה שנתקדשה המנחה כדין נתקדשה אלא דמנחתה נשרפת שהרי כבר נבדקה מטומאה זו והנה כפי זה איכא טובא בין פירש"י לפירושנו דאליבא דרש"י אין מנחתה נשרפת אלא בעדי טומאה זו שקינא לה אבל משום טומאה אחרת לא היתה נשרפת ולפי פירושנו אף אם העידו עדים על טומאה אחרת היתה נשרפת:
ועדיין אני נבוך בסברת רש"י הלזו היכא דאיכא עדי טומאה אם מקנא לה מאחר. והנה למ"ד דבעינן ראויה לאישות לא תיבעי לי דפשיטא דזו אינה ראויה לאישות וכמש"ל. אך היכא דבאו עדי טומאה שזינתה בין קינוי לסתירה או אחר סתירה מהו שנשקה אותה מאחר שאינו יכול לגלגל עליה על מה שעבר. וא"ת שלא נשקה אותה מאחר שאינו יכול לגלגל עליה על מה שעבר א"כ היכא דבאו עדים בין קידוש כלי להקרבה שכתבנו דלדעת רש"י אם עדים אלו היו עדי טומאה אחרת היו מקריבין מנחתה אם עדים אלו באו קודם שתייה איך יתכן להקריב מאחר דליכא שתייה. וא"כ קשה דמה הקשה רב לרב ששת ממתניתין אימא דעדים אלו הם עדי טומאה אחרת ומנחתה נשרפת משום דליכא שתייה אך המנחה נתקדשה לפי שראויה היתה ליבדק מטומאה זו שקינא לה בעלה. וכ"ת דס"ל דעדים אלו באו אחר שתייה מי דחקו בזה עד שהוצרך רב יהודה לומר שזינתה בעזרה. ועוד שכבר כתבנו דמתניתין איירי קודם שתייה דקתני האומרת איני שותה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ואולי נאמר לדעת רש"י דלעולם משקין אותה אלא שלא היה מגלגל עליה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר שהרי ידענו שנטמאה מאיש אחר ואיך נשביע אותה לשקר אלא דס"ל דלא תמנע השתייה משום דליכא גלגול ולפי זה מתני' איירי קודם שתייה ולא בעי לאוקומה כשבאו עדים מטומאה אחרת משום דאם עדים אלו הם מטומאה אחרת היינו משקין אותה בלא גלגול והיתה מנחתה קרבה וכ"ת דהבעל לא ירצה להשקותה בלתי גלגול הא לא קשיא כלל משום דאם הבעל אינו רוצה להשקותה הרשות בידו אפילו היכא דליכא קפידא דגלגול והכא אם הבעל אינו רוצה להשקותה אינו מפסיד כלום דאף דבעלמא כשאינו רוצה להשקותה חייב בכתובה הכא כתובה ליכא שהרי באו עדים שנטמאה פעם אחרת ואם הוא רוצה להשקותה עכשיו משום טומאה זו בלא גלגול הרשות בידו ומקריבין מנחתה. אחר כל אלה הדברים עדיין אני נבוך בפירוש סוגיא זו עד יערה עלינו רוח ממרום קדשו. ועוד אנופף ידי בזה אם יגמור ה' בעדי. (*א"ה עיין פ"ג מהלכות אלו דין כ"ג):

טו

אף חמש נשים ששונאות זו את זו. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פי"ב מהלכות גירושין דין י"ו שכתב דלדעת הרמב"ם ז"ל הני נשי למדו לשונם דבר שקר וחשבינן לה כאשת איש גמורה ומותרת לאכול בתרומה ולפי זה צריך לדעת אמאי הכא נאמנת לאוסרה על בעלה ולדעת הראב"ד שפסק כר"ט דאסורה לאכול בתרומה נראה דהכא נמי נאסרה על בעלה מספק לא שתהיה אסורה עליו בודאי ונ"מ אם בא עליה שאינה לוקה ודוק):

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף