משנה למלך/סוטה/ג

משנה למלך ‏ סוטה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כיצד סדר השקאת סוטה וכו'. כתבו התוספות בריש פ"ב דסוטה (דף י"ד) דסדר הפרשה כך הוא קינא לה ונסתרה מעלה את האשה ומביא את מנחתה והכהן מביא פיילי של חרס ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר ומעמיד את האשה בשער נקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שערה ונותן את המנחה על ידה וביד הכהן מים המרים ומשביעה ומתנה עמה וכותב את המגילה ומוחק ומשקה ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ולא ידענא למה שינה התנא הסדר ואם סדר התנא דוקא או סדר הפרשה ע"כ. ולפי סדר המשנה כך הוא קינא לה ונסתרה מעלה את האשה לב"ד הגדול ומאיימין עליה ואח"כ הכהן מעמיד את האשה בשער ניקנור ואוחז בבגדיה וסותר את שערה ומביא את המנחה ונותנה על ידיה ומביא פיילי של חרס ונותן לתוכו חצי לוג מים מן הכיור ונותן בו עפר ומשביעה ומתנה עמה וכותב את המגילה ומוחק ומשקה ונוטל מנחתה מתוך כפיפה מצרית ונותן לתוך כלי שרת מניף ומגיש קומץ ומקטיר ע"כ. ודע דאע"ג דמתניתין פ"ב תנן בתחילה בא לו לכתוב וכו' ואח"כ תנן על מה היא אומרת אמן דמשמע דהכתיבה היא קודם שבועה. הא ודאי ליתא דהא קי"ל כתבה קודם שתקבל עליה את השבועה פסולה. וכן הא דתנן בפ"ג היה משקה ואח"כ מקריב מנחתה האי הקטרה לאו היינו הקטרת הקומץ דוקא אלא קודם קדוש כלי היה משקה דהא לת"ק והשקה קמא דכתיב בקרא הוא לגופיה דהיינו סדר הכתוב ואח"כ כתיב ולקח הכהן וגו' דהיינו קדוש כלי. והנה מחלוקות ומשביעה ומתנה וכו' קרא ומתני' שוים הם בסדרם אך בחלוקות הראשונות לא באו בדברי התנא כסדר הכתוב. ונסתפקו התוס' איזה סדר הוא דוקא אך בדף י"ז ד"ה דכתיב כתבו דסדר הכתוב דוקא אבל סדר המשנה לאו דוקא ואפילו בדיעבד נמי לא יע"ש. ודע שהכתוב בתר הבאת המנחה כתיב והקריב אותה הכהן והעמידה לפני ה' ובתר הכי כתיב ולקח הכהן ולא ידעתי הקרבה זו והעמדה זו מה היא שהרי סתם הקרבה היא ההגשה בקרן דרומית מערבית וכמ"ש רש"י ז"ל בפי' התורה גבי והקריב אותה אל המזבח וזה היה לבסוף קודם קמיצה. וראיתי בתוספתא פ"ק דסוטה אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גס בחבירתה ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והקריב אותה הכהן אותה מקריב ואין מקריב שתים ע"כ. ונראה דס"ל דקאי לסוטה שיקריבנה אצלו ומצינו הקרבה בבני אדם כמו גם את אחיך בני לוי הקרב אתך ואפשר נמי דס"ל דקאי למנחה וכפשטיה דקרא וכמו שפירש ה"ר אברהם בן עזרא ומדמיעט רחמנא שלא יקרבו שתי מנחות סוטה כאחת למדנו שאין משקין שתי סוטות כאחת ובפ"ק דסוטה (דף ז') הובאה ברייתא זו בקיצור אמר קרא אותה לבדה ופירש"י אותה והשביע אותה הכהן וראיתי להתוס' שם ד"ה איכא שכתבו דלר"י אפילו אשה אחרת שאינה סוטה אסור להעמיד אצלה ואי דרשינן קרא דוהקריב אותה ניחא טפי דממעטינן אשה אחרת אף דלאו בר שתייה היא. וכן ראיתי להחכם בעל חידושי הלכות שכתב על דברי התוס' הללו דהתוספות דרשי קרא דוהקריב אותה וכדאיתא בתוספתא דאין לפרש והקריב אותה והעמידה דאמנחה כתיב דהא בתר הכי כתיב גבי מנחה והקריב אותה אל המזבח ע"כ ולא ידעתי איך לפי פירושו ניחא דהא בתר הכי כתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה' וגו'. ודע דבין לסדר הכתוב בין לסדר המשנה אחיזת הבגדים וסתירת השער היה תיכף ומיד אחר שהיו מעלין אותה לשער ניקנור ואין חילוק ביניהם אלא דלפי סדר הכתוב הבאת המנחה ומה שהיה מביא הכהן פיילי של חרס ונותן בו מים ועפר היה קודם העמדתה בשער נקנור ולפי סדר המשנה היה כל זה אחר העמדתה בשער נקנור:
והנה רבינו ז"ל לא כתב לא כסדר הכתוב ולא כסדר המשנה שהרי כתב שהיה מעלה אותה לשער נקנור ואח"כ היה משביעה וכותב ומביא פיילי של חרס ונותן בו מים ועפר ומוחק ואח"כ אוחז בבגדיה וסותר שערה ואח"כ מביא מנחתה ונותנה בידיה והנך רואה כמה שינויים יש בדברי רבינו בין מסדר הכתוב בין מסדר המשנה ותמהני ממרן ז"ל איך לא נתעורר בזה וצ"ע ועיין בתוי"ט בריש פ"ב:

ט

ואחר כך מביא כלי חרש שלא נעשה בו מלאכה מעולם וכו'. כתב מרן וז"ל ויש לתמוה על רבינו וכו' (עיין בכ"מ בד"ה ודע וכו'). ואני תמיה בקושיית מרן ז"ל דהא בגמרא הקשו למאן דאית ליה דטעמיה דרבי ישמעאל הוא משום דגמר כלי כלי ממצורע דמה למצורע שכן טעון עץ ארז וכו' וקאמר רבא בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר ולפי זה טעמיה דר"י לאו משום ג"ש דכלי כלי הוא אלא משום דגלי קרא בכלי חרס וא"כ דוקא במצורע הוי מים חיים אבל בסוטה לא ורבינו פסק כרבא. ואפשר דס"ל כרבי יהודה דאית ליה בפרק המפלת דכל ג"ש שאינה מופנה אין למדין ממנה ודברי מרן ז"ל צריכין לי תלמוד ועיין בספר קרבן חגיגה סי' פ"א: ואם החזירו לכבשן עד שנתחדש כשר. בעיא דלא איפשיטא בגמרא. וכתב מרן ז"ל ואיני יודע למה פסק רבינו בה לקולא. ולי נראה דרבינו ס"ל כסברת התוס' שכתבו שם דנתאכמו אין פיסולו כי אם מדרבנן והכריחו זה כמו שיע"ש וכיון שכן אזלינן לקולא ככל ספיקא דרבנן ועיין במ"ש התוס' בפרק דם חטאת עלה צ"ו ד"ה אלא ודוק:

יא

ואחר כך כהן אחד בא אליה וכו'. בתוס' פ"ק דסוטה איתא כהנים נוטלין גורלות כל מי שיעלה גורלו אפילו כהן גדול יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדים יע"ש:

יב

ונותנו לידיה כדי לייגעה. נ"ב עיין בספר קרבן חגיגה סי' פ':

טז

והן מוציאין אותה מעזרת נשים שהיא עומדת בה. נראה מדברי רבינו הללו דדוקא בעזרת נשים הוא דקפדינן אבל בהר הבית ליכא קפידא. והדבר הוא תימה אצלי דבפ"ק דכלים משנה ה' תנן הר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם וכן פסק רבינו ז"ל בפ"ז מהלכות ביאת מקדש דין ג' ובמקום אחר הארכתי. (*א"ה חבל על דאבדין):

יז

באותה שעה שתמות היא וכו'. בריש פרק כשם תנן כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו. ואני מסתפק אם הוא דוקא מחמת אותה טומאה דמחמתה שתתה אבל אם טימא אותה פעם אחרת נהי שהמים בודקין אותה אבל לו אינן בודקין אלא מחמת אותה טומאה. וכן היכא דנטמאה אחר זמן עם זה דקי"ל כר"מ דהמים בודקין אותה וכמ"ש רבינו לקמן בפ"ד מהלכות אלו דין י"ז מהו שיבדקו אותו. וזה הספק עצמו יש להסתפק היכא דזינתה לשעבר עם אחר או להבא מהו שיבדקו אותו דאפשר דליכא בדיקה גבי דידיה אלא באותו שקינא לה אבל לא באחר או דלמא לא שנא. ואת"ל דליכא בדיקה אלא עם אותו שקינא לה אבל באחר לא, עדיין יש להסתפק בזה שקינא לה אם טימא אותה לשעבר או לעתיד מהו שיבדקו אותו מי אמרינן ליכא בדיקה לגבי דידיה אלא באותה טומאה שקינא לה אבל משום טומאה אחרת ליכא בדיקה או דלמא כל לגבי דידיה דזה שקינא לה לעולם איכא בדיקה. ומה שאמרו בירושלמי אבל הוא לכשתשתה נבדק אינו ענין לזה דכבר פירשנו לעיל (*א"ה תמצאנו פ"ב מהלכות אלו דין י"ב ד"ה ודע שראיתי להתוס' וכו' יע"ש) דכוונת הירושלמי שבא למעט דלא נימא כי היכי דהיא נבדקת בין מאיש זה בין מאיש אחר כך הוא יהיה נבדק בין מאשה זו בין מאשה אחרת. ומ"מ נראה דיש להוכיח מכאן דמאשה זו בין לשעבר בין להבא הוא נבדק שהרי לא מיעטו אלא מאשה אחרת. ועדיין נשאר הספק האחר דהיינו אם נטמאה עם אחר לעבר או להבא מהו שיבדקו אותו. ומ"מ נראה דממ"ש שהיא לפי שהיא נאסרת בין לו בין לאחר היא נבדקת מכאן יש להוכיח דאחר ג"כ נבדק בין לעבר בין לעתיד שהרי אסרה ולפי צד זה שאנו אומרים דכל דבר שהיא נבדקת גם הוא נבדק בין לעבר בין לעתיד א"כ היכא דבדקו אותו ולא בדקו אותה אף שיש זמן רב יותר מג' שנים שלא שתתה אחרת מ"מ אני אומר עם אחרות נסתר והיא מאותן ששתו כבר ועכשיו טימא אותה והוא נבדק. והכא לא שייך אותו מחלוקת אם הזכות תולה וניכר או אינו ניכר משום דאין החששא משום לעבר אלא אמרינן עכשיו נסתר עם אותה ששתתה זה כמה שנים והוא נבדק עכשיו וכשם שהיא נבדקת. והא דבירושלמי לא אשכחו פתרי להיכא דבדקו אותו ולא אותה אלא שהיה הוא מזיד והיא שוגגת ולא אמרו דלעולם אנו תולין דעם אחרת נסתר וזאת האחרת שתתה כבר ועכשיו נטמאה עם זה. לזה אפשר דהירושלמי לא קאי בשיטת ר"מ דאמר אמן שלא אטמא ואפשר דס"ל דלית הלכתא כר"מ, אבל לדידן דקי"ל כר"מ משום דרב אשי בעי אליביה אפשר דטעמא דבדקו אותו ולא אותה הוא משום דעם אחרת נסתר וכמ"ש. ולפי זה ניחא מה שכתבנו לעיל (*א"ה פ"ב מהלכות אלו דין י"ב ד"ה ודע דרבינו וכו' יע"ש) דאיך לא למדנו רבינו באשת כהן שבדקו אותו ולא אותה שהיא אסורה לבעלה משום דבירושלמי לא אשכחו פתרי להאי מלתא אלא שנאמר שהיתה היא שוגגת. דאפשר דס"ל דהירושלמי לא אזיל בשיטת ר"מ ומש"ה לא אשכח פתרי אלא בכה"ג ולדידיה באשת כהן שבדקו אותו ולא אותה אסורה אבל לדידן דקי"ל כר"מ אף באשת כהן שבדקו אותו ולא אותה מותרת לבעלה לפי שאני אומר מה שבדקו אותו הוא לפי שנסתר עם אחרות וכמ"ש:

כא

סוטה ששתת מי המרים ולא מתה וכו'. (*א"ה עיין בדברי הרב המחבר לקמן בפירקין הלכה כ"ד):

כג

אבל אם בא עד אחד וכו'. דין זה דעד אחד לא נתבאר בגמרא אך הוא סברת רבינו דס"ל דע"כ לא מהני עד אחד אלא קודם שתייה דגזירת הכתוב היא שלא תשתה כל שיש בה ע"א לטומאה וכיון דליכא שתייה להתירה נשארה באיסורה דומיא דנשים דאינן ראויות לשתות מגזירת הכתוב והם אסורות משום דליכא שתייה שיתירום. ובזמן הזה נמי הוי דינא הכי דכיון דליכא מי סוטה נשארה באיסורה אבל אם כבר שתתה הרי היא מותרת עד שיבאו שני עדי טומאה אבל ע"א לא. ואם היה בא זה העד קודם שתייה היתה נאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיתה נמנעת השתייה מגזירת הכתוב. ואיכא למידק מתני' דקתני ואלו אסורות לאכול בתרומה שבאו עדים שהיא טמאה ומיירי שבאו עדים אחר ששתתה דאי קודם פשיטא זונה היא וכדאיתא בגמרא וא"כ אליבא דרבינו מתני' דוקא עדים קתני דע"א אינה אסורה וא"כ רב ששת דרצה להוכיח ממשנתנו דסוטה דיש לה עדים במדה"י דאין המים בודקים אותה ע"כ בשני עדים נמי קא מיירי אבל בע"א המים בודקין דאי רב ששת מיירי בע"א היכי יליף לה ממתני'. וא"כ קשה דה"ק רב ששת דאמר קרא ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה דליכא דידע בה לאפוקי הא דאיכא דידעי בה ופירש"י אע"ג דדרישנא לעיל לעד אחד נאמן בסוטה ולסוטה ודאית שלא תשתה עוד אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ליה נמי הכי ועד אין בה הוא דאמר והביא האיש את אשתו וכל הפרשה הא יש בה עד אין המים בודקין אותה ע"כ. ואם כן כיון דמהאי קרא יליף לה רב ששת יש ללמוד ממנו לעד אחד דהא כי מוקמינן לקרא בסוטה ודאית ילפינן מינה עד אחד. הא לא קשיא דדוקא היכא דאמרינן דקרא דועד אין בה קאי לוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת וכדאיתא בריש סוטה ילפינן מיניה דע"א נאמן בטומאה וקרא ה"ק ועדים שנים אין בה אלא עד אחד והיא לא נתפשה אסורה אבל אי אמרינן דקרא קאי לסוף הפרשה דהיינו והביא האיש את אשתו וגו' אז הפירוש הוא בהפך דה"ק ועדים שנים אין בה אלא עד אחד אז הוא דוהביא האיש וגו' ויבדקוה המים אבל אם היו בה שני עדים אינן בודקין אותה וזה פשוט ועיין בהרא"ם ז"ל ז"ל בפי' התורה. ועוד דאנן לפי האמת לאו אהא דרב ששת סמכינן אלא אההיא דאמרינן בגמרא תניא כוותיה דר"ש ולא מטעמיה טהורה ולא שיש לה עדים במדה"י וכו'. וא"כ לא שמעינן מקרא אלא מי שיש לה שני עדים במדה"י. אך התוספות חולקים בדין זה דרבינו שכתבו וז"ל ושבאו עדים שהיא טמאה מספקא לרבי אי דוקא נקט עדים שנים אבל ע"א לא מהימן דמוקמינן לה בגמרא דמיירי לאחר ששתתה דדוקא קודם שתייה האמינה תורה לע"א ורב ששת דאמר בגמרא סוטה שיש לה עדים במדה"י דאין המים בודקין אותה דוקא עדים נקט ולא ע"א או דילמא כיון דהאמינה תורה לע"א אחר קינוי וסתירה ליכא חילוק בין אחד לשנים מיהו מסתברא דה"ה לע"א כדעולא דאמר כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ע"כ. ומפשט דברי התוס' נראה דס"ל דלפי המסקנא מ"ש רב ששת סוטה שיש לה עדים במדה"י דאין המים בודקין אותה מיירי אפילו בע"א. וקשה דהיכי יליף לה רב ששת מקרא דועד אין בה הא כי אמרינן דקרא קאי לסוף הפרשה ליכא למיגמר מיניה אלא דהיכא דאיכא שנים אין המים בודקין אבל בע"א המים בודקין וכמ"ש לעיל ואולי ס"ל לרב ששת דכיון דלמדנו מקרא דהיכא דאיכא שני עדים אין המים בודקים וטעמא שלא היתה ראויה לשתות שהרי היו כאן עדים ה"ה דמינה ילפינן לע"א דגם בע"א נמי לא היתה ראויה לשתות וכל זה הוא דוחק גדול:
אבל הנראה אצלי דהתוס' ז"ל מעולם לא נסתפקו דה"ה לעד אחד אלא גבי מתני' דקתני ושבאו עדים שהיא טמאה דה"ה לע"א אחר קינוי וסתירה אין חילוק בין קודם שתייה לאחר שתייה אבל מילתא דרב ששת הוי דוקא בשני עדים וכפשטיה דקרא וכדכתיבנא לעיל. ומאי דפשיט רב ששת ממתני' ה"ק מדקא תני מתני' דאפילו ע"א אחר שתייה אוסרה ע"כ דאית ליה דבאיכא שני עדים אין המים בודקין ומש"ה הכא מקבלים עדות של עד ולא אמרינן סהדא שקרא הוא מדלא בדקוה המים משום דאמרינן אימור יש עדים במדה"י. אלא אי אמרת דלעולם המים בודקין א"כ אפילו אם היו באים שני עדי טומאה לא היה לנו לקבלם דהא סהדי שקרי נינהו וכ"ש עד אחד. ומיהו מה שסיימו התוס' וכתבו כדעולא וכו' לא ידעתי מה שייך הך דעולא הכא דמלתא דעולא הוא בהכחשת עד אחד וכדאיתא בכמה דוכתי. ואני סבור דכוונת התוס' היא לומר דלא יקשה עליך דאמאי נקט במתני' עדים מאחר שהדין הוא אפילו עד אחד דכיון דאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים א"כ לע"א קרי ליה נמי עדים והכוונה היא עדות המועיל וכמ"ש הרא"ש במציעא גבי המפקיד את חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים ובפרק בתרא דיבמות תנן לזו עדים ולזו אין עדים והתם ע"כ הוא עדות המועיל דהא בע"א הוי דינא הכי ה"נ מאי דקאמר ושבאו עדים שהיא טמאה פי' הוא עדות המועיל. ונראה דיש להכריח מה שכתבנו דאף אליבא דתוס' מילתא דרב ששת הוא דוקא בשני עדים אבל בע"א המים בודקין אותה. מההיא דאמרינן בפ"ד דשבועות (דף ל"ב) הכל מודים בעד סוטה שחייב וכתבו התוס' וז"ל ואין העד יכול לומר בלא עדותי ע"י עדות קינוי וסתירה תשתה ותמות ויפטר בעלה מן הכתובה דהרבה פעמים זכות תולה וכו'. ואם איתא דאפילו בע"א אין המים בודקין אותה א"כ לא מצי העד למיטען ע"י עדי קינוי וסתירה תשתה ותמות א"ו דלא אמר ר"ש אלא בשני עדים ומש"ה הויא טענת העד טענה אלא שהבעל טוען דהרבה פעמים זכות תולה וכו':
וא"ת כפי מה שכתבנו אליבא דתוס' דעדים דמתני' לאו דוקא אלא ה"ה ע"א ועדים דרב ששת הוא דוקא שני עדים אם כן מהו זהו שהקשו לרב ששת ממתני' דתנן ואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך ושבאו לה עדים שהיא טמאה ואמרינן דאתו עדים אימת אילימא מקמי דתקדוש תיפוק לחולין אלא לבתר דקדוש אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה אלמא בת מיקדש ומיקרב היא וכי קדוש מעיקרא שפיר קדוש ומש"ה מנחתה נשרפת אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה תיגלי מילתא למפרע דכי קדוש בטעות קדוש ותיפוק לחולין ומאי קושיא מתני' דקתני מנחתה נשרפת מיירי בע"א וכי קדוש לאו בטעות קדוש אלא מדינא נתקדש כיון שלא היו שם שני עדים והיו המים בודקין אותה. הא לא קשיא דנהי דס"ל להתוס' דעדים דמתני' לאו דוקא אלא ה"ה ע"א אבל לא מצינן למימר דדוקא הוא ע"א ולא שנים דכיון דהדין משתנה מאחד לשנים לא הול"ל לישנא דעדים ומדנקט לישנא דעדים משמע דבכל גוונא איירי בין בע"א בין בשני עדים ומש"ה שפיר קא מקשה ליה לרב ששת דבשני עדים תיפוק לחולין דהקדש טעות היה שהרי לא היו המים בודקין אותה. ודע דאליבא דרבינו דאית ליה דע"א לאחר שתייה לא מהני אבל קודם שתייה נראה דפשיטא דמהני אפילו לאחר שהקדיש את המנחה וא"כ מתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות דחשיב שבאו לה עדים שהיא טמאה מיירי אפילו בע"א דאף דמיירי לבתר דקדיש מ"מ קודם שתייה הוא דהא קדוש הכלי קודם שתייה היה וכמ"ש רבינו בפירקין דין י"ג וא"כ מיירי מתני' קודם שתייה וא"כ אף אליבא דרבינו עדים לאו דוקא דה"ה בע"א. ומאי דמקשו בגמרא לרב ששת ממשנה זו כבר כתבנו דאף שנאמר דעדים לאו דוקא מ"מ פשיטא דאין לומר דמיירי דוקא בע"א ולא בשנים אלא מיירי בכל גוונא ופריך לרב ששת מחלוקת שני עדים. ואפשר עוד לומר דלרבינו מיירי דוקא בשני עדים ומיירי אחר שתייה וקודם קמיצה ובמקום אחר נאריך בביאור משנה זו אליבא דרבינו ז"ל. (*א"ה תמצאנו לעיל פ"א מהלכות אלו דין י"ד ד"ה אך איכא יע"ש). ודע דבסוגיא זו דרב ששת שרצה להכריח סברתו ממתני' וקאמר דאתו עדים אימת וכו' וקאמר דאשמעינן מתני' דלא אמרינן סהדי שקרי נינהו לא ידעתי איך יתיישב לו מתני' דר"פ ארוסה דקתני ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה וכו' ושבאו לה עדים שהיא טמאה וא"כ קשה דמאי אשמעינן מתני' פשיטא זונה היא. ואולי אגב דנקט להני בפ"ק גבי תרומה וכן בס"פ היה נוטל גבי אלו שמנחותיהן נשרפות נקט להו נמי הכא. וראיתי לרבינו לעיל רפ"ב שהביא מתני' דר"פ ארוסה ולא הזכיר אלא ד' חלוקות אבל חלוקה דמי שבאו לה עדים שהיא טמאה לא כתבה והנראה דמשום פשיטותה לא כתבה:

כד

אשה שזינתה באונס וכו'. לא ידעתי לאיזה תכלית כתב רבינו כל זה ומה בא ללמדנו דבאונס או בשגגה או דרך איברים דאין המים בודקין אותה. שהרי דין האונס והשגגה שהיא מותרת לבעלה ישראל כבר נתבאר לעיל בפי"ד מהלכות אישות דין י"ט. ודין בא עליה דרך איברים נמי פשוט הוא דאפילו בנשיקה אינה אסורה לבעלה לדידן דקי"ל כרבי יוחנן דהעראה היא הכנסת העטרה אבל נשיקה כי היכי דלא חשיב ביאה לחייבו מיתה או כרת או מלקות וכמו שפסק רבינו לקמן בפ"א מהלכות איסורי ביאה דין י' ה"ה דאינה נאסרת על בעלה משום נשיקה וכ"ש בא עליה דרך איברים וכל זה הוא פשוט. ואם בעלה כהן בין באונס בין בשוגג אסורה אבל נשיקה וכ"ש דרך איברים פשיטא דאינו אוסרה לכהן וא"כ אם המים בודקין אותה או לא לאיזה תכלית הוא ולו חפץ ה' להמיתה בין באונס בין בשגגה או דרך איברים ומה איכפת לן אנן בדידן ואיהו בדידיה. ודין אשת כהן שמותרת לבעלה אחר שתייה כבר כתבו רבינו לעיל דין כ"א וכתב שם ואע"פ שהתחילו החלאים לבוא עליה. ודבריו הם מסוגיית הגמרא פ"ד דסוטה (דף כ"ו) דאמרינן התם גבי אשת כהן דשותה ומותרת לבעלה פשיטא אמר רב הונא במתנונה מתנונה הא בדקוה מיא במתנוונה דרך איברים מהו דתימא הא זנויי זנאי והא דלא בדקוה מיא כי אורחיה משום דבאונס זנאי ולגבי כהן אסירא קמ"ל. ומסוגיא זו אין להכריח דאשת כהן שזינתה באונס דאין המים בודקין אותה דאפשר דמאי דקאמר בגמרא קמ"ל הכוונה היא דלא מיתסרא לכהן משום דאם איתא דבאונס זינתה היו המים בודקין אותה כי אורחיה ואפשר דמודה ליה דכל באונס אין המים בודקין ואפ"ה אינה נאסרת דעל הספק אינה נאסרת ומ"מ בין הכי ובין הכי לא מצאתי נפקותא לענין דינא. ומ"ש רבינו דמי שבא ביאה אסורה דאין המים בודקין התם נפקא מינה טובא לענין דינא דהיינו שאם הוא יודע בעצמו שעבר עבירה לא ישקה את אשתו וכמ"ש רבינו לעיל בפירקין דין י"ח ואם עבר והשקה את אשתו הרי זה מוסיף על חטאתו פשע. וכן מאי דקאמר רב ששת בפ"ק (דף ו') דסוטה שיש עליה עדים במדינת הים דאין המים בודקין אותה מלבד דבדברי הגמרא אין לנו להקשות אם ילמדנו במידי דלא נפקא מינה לענין דינא זאת ועוד דנ"מ דלא נימא סהדי שקרי נינהו מאחר דלא בדקוה מיא וכדאיתא התם ועוד נ"מ דאם המים בודקין אותה היכא דבאו עדים שהיא טמאה אחר שקדשה מנחתה בכלי מנחתה נשרפת מדין תורה אבל אי אמרינן דאין המים בודקין אותה אין מנחתה נשרפת אלא מדרבנן גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול וכדקאמר התם רב אשי:
וראיתי בפ"ו דיבמות (דף נ"ה) ובפ"ד דסוטה (דף כ"ו) דאמרינן שכבת זרע דכתב רחמנא גבי סוטה למה לי ואסיקו פרט לשקינא לה דרך איברים מהו דתימא בקפידא דבעל תלה רחמנא ובעל הא קא קפיד קמ"ל. וכתבו שם התוס' ביבמות וז"ל וא"ת הא אפילו אמר לה אל תסתרי סתם הוי קינוי וא"כ מה בכך אם הזכיר נמי דרך איברים כיון דאמר לה נמי אל תסתרי וי"ל דה"פ שקינא לה דרך איברים שאמר לה איני חושדך אלא דרך איברים וכן שלא כדרכה ע"כ. ורש"י נמי גבי לשקינא לה שלא כדרכה פירש וז"ל שהיה חושדה עמו בכך וכשאמר לה אל תסתרי עמו ידוע לכל דלדעת כן הזהירה דלא היה חושדה עמו בביאה אחרת לישנא אחרינא לשקינא לה שלא כדרכה אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא כדרכה ע"כ. ואין ספק דלדברי רש"י ז"ל שני הפירושים הללו צריכים אנו לאומרם לפי המסקנא דאמרינן פרט לשקינא לה דרך איברים. וא"כ למדנו מכאן דמי שקינא לאשתו דרך איברים שלא היה חושדה כי אם בכך ומש"ה אמר לה שלא תסתר עם פלוני והלכה ונסתרה דלא חשיב קינוי ומותרת לבעלה והרי הוא כאילו נסתרה בלא קינוי דלאו כלום הוא וכ"כ רבינו ירוחם נכ"ב ח"ה יע"ש. ולפ"ז אני תמיה על רבינו דהיה לו ללמדנו דין זה בתחלת הלכות אלו ששם ביאר לנו אופני הקינוי האוסרים אותה לבעלה אחר הסתירה. ודע דלפ"ז דאשמעינן קרא דבעינן שיהיה הקינוי בדבר האוסרה נראה לי דה"ה אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני שמא יאנוס אותך דלא חשיב קינוי ואם נסתרה אינה אסורה. ואע"ג דקרא דשכבת זרע לא כתיב גבי קינוי אלא גבי טומאה. מ"מ ע"כ לומר דלקינוי איצטריך דגבי טומאה למאי איצטריך. תו ק"ל לדעת רבינו דהא לדידן דקי"ל דהעראה היא הכנסת העטרה שכבת זרע אתא למעוטי נשיקה. דדוקא למ"ד העראה זו נשיקה אמרינן דשכבת זרע אתא לדרך איברים. וא"כ היל"ל פרט לנשיקה. סוף דבר דברי רבינו הללו צריכין אצלי תלמוד ובמקום אחר אנופף ידי עליהם. ודע שדין זה שכתב רבינו דאשה שזינתה באונס או בשגגה דאין המים בודקין אותה וכתב מרן דהכי איתא בירושלמי הוא גמרא ערוכה בר"פ אלו נאמרין (דף ל"ב) ובמה היא נטמאת בשוגג או במזיד באונס או ברצון וכל כך למה שלא להוציא לעז על מים המרים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף