קרן אורה/סוטה/כח/ב

קרן אורה סוטה כח ב

דף כ"ח ע"ב

תוס' ד"ה מכאן כו' ירושלמי מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה כו' האי מ"מ יש רגלים לדבר אין לו שייכות להא דלקמן ואדלעיל שם בירושלמי קאי דאפילו נכנסו לבית הסתר זא"ז מ"מ יש רגלים לדבר ולפלטיא בלילה הוא מילתא באפי נפשה ועי' תוס' ריש נדה ובגליון שם והרמב"ם ז"ל לא ביאר להאי דינא באיזה אופן הוי מקום סתירה:

בא"ד שאלו את בן זומא כו' מכאן אתה דן לשרץ כדאמרינן בתלמודין מיליהון דרבנן פליגין דמר ר"ז ור' יוסי בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון להאסר לבעלה הרי דהכא אפי' יש בה דעת לישאל ספיקו טהור. דהא איכא קטנה שיש בה דעת לישאל ואפ"ה אין לה רצון כו' וכבר הקשה הפ"מ ז"ל דהא לאו משום ספק טהורה היא אלא משום דאין לה רצון וחשיב כאנוסה ונראה דהכי קאמר היכי ילפינן מסוטה דאין ספק טמא אלא אם יש בו דעת לישאל כמו בסוטה הא בסוטה לא סגי בדעת זו. וכל שלא הגיעה לגדלות אין לה דעת ורצון לענין זה ובספק טומאה כל שיש בו דעת לישאל טמא עכ"פ מבואר מד' הירושלמי דקטנה אין לה רצון להאסר על בעלה וכן מבואר ביבמות בתרי דוכתי דפיתוי קטנה אונס הוא והרמב"ם ז"ל בהל' סוטה לא כתב כן אלא חשיב קטנה בין הנשים דמקנין לה לאוסרה אבל לשתיה לא דכתיב אשה פרט לקטנה וכן כתב שם להדיא דקטנה שזינתה אסורה על בעלה אם קיבל בה אביה קדושין אבל בת מיאון אין לה רצון להאסר על בעלה ואפי' אם הוא כהן מותרת לו והשיג עליו הראב"ד ז"ל מהא דאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא והה"מ בהל' א"ב הקשה מהירושלמי הנ"ל אלא דהביא דברי הירושלמי דפ"ב קטנה אין אתה יכול להפריש קרבן בשבילה דמר ר"ז כו' דאין לה רצון כו' ולא מייתי התם בזה שום פלוגתא אבל לדברי הירושלמי דפירקא קמא וכמו שהביאו התוס' ז"ל מוכח דבן זומא פליג עלייהו וס"ל דיש לה רצון ומש"ה יליף מסוטה לדבר שיש בו דעת לישאל וסתמא דתלמידין ג"כ ס"ל דמסוטה ילפינן ליש בו דעת לישאל מש"ה פסק הרמב"ם ז"ל דיש לה רצון להאסר על בעלה ועוד דהא הוא ז"ל הביא דרשא דקרא אשה פרט לקטנה ואי אין לה רצון לא צריך קרא למעוטי אלא דלא מצאתי לדרשא זו איה מקומה אבל הרמב"ם ז"ל וודאי לא כתבה מדעת עצמו אלא מצאה במדרש חכמים וש"מ דיש לה רצון ובהני תרי דוכתי בתלמודין לא אמרו כן בפשיטות אלא דרך קושיא ותירוץ ע"ש ביבמות פ' ד"א ופ' הבע"י:

אלא דאכתי קשה מש"כ בסתימות דכל קטנה יש לה רצון משמע כל שהיא ראויה לביאה היינו מבת שלש ואילך והאיכא קטן וקטנה שאין בהם דעת לישאל ואטו גם לזו יש רצון להאסר לבעלה והיכי שייך בזו קינוי כיון דלאו בת דעה היא כלל ועי' בד' הראב"ד ז"ל וי"ל דאדרבה מפני שעברה על קינויו והרי יש לה רצון. ומדעתה זינתה ולהכי נאסרה לבעלה:

וראיתי בילקוט שהביא בשם ספרי זוטא תחת אישך לרבות בת תשע שנים ויום אחד שיקנו לה וישקו אותה ע"י והוא פלאי דלהשקות את הקטנה ליכא למ"ד ועוד דמה ענין זמן תשע שנים לאשה הא זמן זה נאמר באיש דאז ביאתו ביאה ונראה דצריך להגיה להביא בן תשע שנים דמשקין אותה על ידו וכדעת הרמב"ם ז"ל וגם זה קשה קצת היכי מרבינן ליה מתחת אישך וצריך לעיין בספרי עצמו ואיננו בידי:

ויתר דברי הרמב"ם ז"ל ג"כ צריך ביאור שכתב אבל הקטנה בת מיאון אין מקנין לה שאין לה רצון להאסר על בעלה ואפי' היה בעלה כהן והיינו מהא דאיתא בנדה יש לך אחרת שאפי' לא נתפשה מותרת ואיזו זו שקידושיה קדושי טעות וקידושי קטנות ג"כ בכלל כמו שכתב רש"י ז"ל וא"כ למה כתב שאין לה רצון להאסר על בעלה הא אפי' ברצון אינה נאסרת כל שהיא בת מיאון וקצת נראה מלשונו דמפרש כן לדברי הירושלמי קטנה אין לה רצון כו'. היינו בקידושי קטנות ובפירקא קמא אפשר לפרש הכי דאשכחן בסוטה דספיקו טהור אפי' יש בו דעת לישאל ובכה"ג אבל בפ' היה מביא א"א לפרש הכי. דא"כ אכתי יכול להפריש בשביל קטנה ע"י נישואי אביה דיש לה רצון להאסר על בעלה אבל גם זה ניחא דנהי דיש לה רצון להאסר מ"מ אינו יכול להפריש קרבן בשבילה דהא קטנה לאו בת שתיה היא ומ"מ אינו מתיישב לישנא דאין לה רצון דלאו משום דאין לה רצון הוא דמותרת אלא משום דאין לה קדושין:

וראיתי בפ"מ שכתב בשם הגאון מו"ה אריה ליב ז"ל אב"ד דק"ק אמשטרדם לישב דברי הרמב"ם ז"ל דמש"כ קטנה שזינתה נאסרה על בעלה אם קידשה אביה מיירי בקטנה שהגיעה לכלל שנים ולא הביאה שתי שערות דהוי ספיקא דאורייתא שמא הביאה סימנים וגדולה היא ויש לה רצון ע"ש באורך ולא הבנתי דברים אלו דא"כ למה לי קרא למעוטי אשה ולא קטנה פשיטא דיכול להקנות לה מספק ואינו יכול להשקותה מספק דספק קטנה או גדולה היא ובלא"ה קשה להעמיד זאת בכוונת דברי הרמב"ם ז"ל ואמאי לא כתב בביאור להאי דינא דקטנה ממש אינה נאסרת אפילו אם קידשה אביה וסברת הגאון הנ"ל נכונה היא לדידן להני דס"ל דאין לקטנה רצון אבל גדולה בשנים אע"ג שלא הביאה ב' שערות נאסרת משום ספק שמא הביאה סימנים אבל לא כדעת הרמב"ם ז"ל:

תוס' ד"ה ברשות הרבים כו' ונראה דלא חשבינן טומאה ברה"ר אלא היכא דספיקא יכול להיות גלוי לכל אבל בספק ראייתה המקור מקום סתר הוא וכ"כ התוס' ז"ל ריש נדה דגבי ספק ראיה לא מקילינן ברה"ר אבל שם בריש נדה גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר בעי הש"ס לחלק דהא דמטהרינן בעלמא הוא דבעינן מקום סתירה אבל לענין חסר מה לי רה"ר מה לי רה"י ומסיק וכי תימא הא כל ספק ברה"ר טהור משמע דלמסקנא אין לחלק בהא וכל ספק ברה"ר טהור ועיין בתוס' ז"ל ריש נדה שם שתירצו בע"א:

בא"ד ובפ' מי שמת מפרש כו' לא שנו אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים אבל עברו עליו ימות הגשמים רה"י לכאן ולכאן עי' שם בב"ב דף קכ"ג דפי' הרשב"ם ז"ל ב' פירושים בזה ולפי' קמא קשה ממשנה מפורשת בפ"י דטהרות מקום שהיה רה"י ונעשה רה"ר חזר ונעשה רה"י כשהוא רה"י ספיקו טמא כשהוא רה"ר ספיקו טהור אלמא דאע"ג דהיה רה"י חוזר ונעשה רה"ר היינו בימות החמה והיינו אחר שעברו עליה ימי הגשמים חוזר ונעשה רה"ר בימות החמה וכמו שפי' הר"ש והרע"ב ז"ל ועוד פי' שם דבטומאה אחת מיירי וכי עברו עליה ימות הגשמים אפי' בימות החמה אח"כ הוי רה"י ואילו התם תנן בטומאה אחת ר"ש אומר רה"ר מפסקת אפי' בזמן שהיה רה"י למפרע טהור הרי דהספק רה"ר מבטל טומאת רה"י והכא אמרינן איפכא דרה"י הוי הפסק לטמא אח"כ אפי' ברה"ר ומד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' אה"ט משמע דבבקעה לחוד הוא דהוי דינא הכא אם עברו עליה ימות הגשמים הוי רה"י לעולם אבל לפירוש הר"ש והרע"ב ז"ל קשה. ואמאי לא הביאו למימרא דרבא עליה דהאי מתניתין וצ"ע יותר:

תוס' בד"ה ותו לר"ע כו' רש"י פי' דמק"ו לא יליף כו' ותימא אי לית ליה ק"ו כו' ואין תמיהתם מובנת דהא רש"י ז"ל כתב בהדיא דאית ליה לר"ע הק"ו ג"כ וכמו שכתב דהשתא לתרומה אסר לה לכהונה מיבעי וע"כ כוונתו לא יליף ר"ע כהונה בק"ו. דאל"ה היינו ר' ישמעאל אלא ע"כ מאיזה קרא יליף לכהונה גם כן ומנ"ל והא דאיצטריך קרא לכהונה היינו כדמסיק הש"ס לקמן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף