פתחי תשובה/אבן העזר/קעח

פתחי תשובה ‏ אבן העזר קעח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) אסורה לו. עבה"ט ועיין בגליון המשניות פ"א דסוטה בתוס' רע"ק אות ז' מבואר שם דאפי' אם פירסה נדה דאסורה לו ג"כ באיסור חמור מ"מ אסור להתייחד עמה כיון דאין היתר לאיסורו ע"ש:

(ב) הפסידה כתובתה כו' עיין בס' בית מאיר שכ' דפשוט דהאידנא אין מועיל לה שום תפיסה ואפי' שלא בעדים דמה בכך דנאמנת במגו שלא זינתה אכתי אינה ניתרת לו ומדהוא אסור בה ע"י מעשים הפסידה כתובתה ומוציאין מידה. ובזה מובן שפיר מה שהקשה הב"ש ס"ק י"א דאין נ"מ האידנא ע"ש:

(ג) או שחוף. עיין בס' יד המלך פ"א מה' סוטה שהאריך בדין זה ומסיים וז"ל וע"פ הנחות האלה יצא לנו דין חדש דבזה"ז דאין השקאות מי סוטה נוהג ואין נ"מ בהקינוי והסתירה רק לענין איסור לבד אם קינא לה בזה"ז משחוף ונסתרה עמו מותרת לבעלה וצ"ע לדינא עכ"ל ע"ש:

(ד) והוא קטן. ברמב"ם פ"א מה' סוטה דין ו' מבואר דהיינו פחות מבן ט' שנים ויום א' אבל בן ט' ויום א' מקנין על ידו וכ' בכסף משנה שם דאף ע"ג דבגמ' איתא איש אמר רחמנא ולא קטן משמע לי' לרבינו דלא ממיעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה כו' ע"ש וע' בפי' הרע"ב פ"ד דסוטה מ"ד שכ' ולי נראה קטן פחות מבן י"ג שנה ויום א' ולא הביא סימנים כו' ובתוס' רע"ק איגר ז"ל שם כתב דנראה שכן מוכח דעת התוס' יבמות דף נ"ח ע"ב בד"ה ע"י גלגול ע"ש. ולא ידעתי למה לא הזכיר דברי התוס' במקומו בסוטה דף כ"ו ע"ב בד"ה אבל ע"ש:

(ה) יש מי שאומר שאסורה כו' עיין בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ג שהאריך בזה להביא ראיות לדעת הרמב"ם ז"ל. וראי' אחת שהביא מסוגיא סנהדרין דף נ"ה ע"ב גבי תקלה וקלון כבר קדמוה הרב בס' בית מאיר ע"ש (ועיין בתשו' חתם סופר ח"ב סי' קע"ב מ"ש בזה):

(ו) לפיכך מקנאין לה. עיין בס' שב שמעתתא שמעתא א' פ' ט"ז מ"ש בזה ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"ז אות ז' שתמה עליו ע"ש:

(ז) ויש מי שאומר. עב"ש שכן דעת רוב הפוסקים דפיתוי קטנה הוי כאונס. ועיין בתשו' מקום שמואל סי' כ"ה באשה אחת שיצאה מדעתה ונשתגעה ר"ל והלכה פרוע ראש ושכבה על אשפתות בלי לבוש ממש וכותי א' מצאה ועשה מעשה זימה עמה לרצונה ואח"כ נתרפאת וחזרה לדעתה אם מותרת לבעלה. והאריך מאד בזה ודעתו לאיסור דלא דמי לקטנה כיון שאנו רואים שיש לה תאוה חיישינן שמא יש לה רצון ג"כ ומחשבה ניכרת מתוך מעשיה ע"ש ועיין בס' בינת אדם שער כ"ה סי' ל"ה על מעשה כזה רק דבעובדא דידי' לא הי' ודאי שנטמאה רק שהיתה הולכת עם אנשי חיילים וקרוב הדבר שנטמאה. וכתב דדברי בעל מקום שמואל בזה דחויים כי תאוה אינו ענין לרצון כלל ובאמת שוטה דמי לקטנה כמ"ש המל"מ פ' י"א מהל' אישות הלכה ח' ואפשר י"ל דסוטה גרע מקטנה וכ"ש בנ"ד שלא ראינו שנטמאה אלא שקרוב הדבר ומידי ספיקא לא נפקא והוי כמו ס"ס ע"ש. וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס רי"ח שהביא דהמל"מ כתב בפשיטות דחרשת ושוטה דמיא לקטנה לומר דפיתוי הוא אונס ובתשו' נו"ב סי' ע"ח כ' כמסתפק בזה. והעתיק על זה מה שרשום אצלו מכבר בגליון ש"ע אה"ע וז"ל בשיטות י"ל דלכ"ע הפיתוי הוא אונס דעדיף מקטנה דהשוטה אינה בת דעת יותר מקטנה כדמשמע בסוגיא דשבת ר"פ מי שהחשיך וכן בתוס' חולין דף י"ג גבי חליצה דעומד ע"ג דשוטה גרע מעוע"ג דחרש וקטן אבל בחרשת י"ל דתליא בפלוגתא זו בקטנה עכ"ל ע"ש עוד. וע' בס' בית מאיר לעיל סי' ו' סי"ד כ' ג"כ דמסתבר דהרמב"ם מודה בשוטה דאינה גמור הוא ואין דומה לקטנה ובא"ח סי' שמ"ג אי' קטן שהכה את אביו טוב לו שיקבל תשובה כשיגדיל ושוטה לא הוזכר שם שיקבל תשובה כשיבריא דאין אונס גדול מזה וקרוב בעיני שאף הרמב"ם לא החמיר אלא בקטנה בת חינוך עכ"ל: גם בתשו' ברית אברהם סי' ע"ז והובא קצת לעיל סי' ס"ח ס"ק ח' האריך בזה והראה פנים דגם הרמב"ם מודה בשוטית ותמה מאד על תשובת כנ"י סי' ע"ח (הבאתיו שם) שהוא מסתפק לאידך גיסא דאולי אף להפוסקים דפיתוי קטנה הוי אונס מאן יימר דשוטה דין קטנה יש לו מה שלא נזכר בהפוסקים וכי מפני שאנו מדמין כו' והא ודאי ליתא דפשיטא דשוטה גרע (בדעת) מקטנה כו' ואיפכא י"ל דגם להרמב"ם דפ"ק לא הוי אונס מודה בשוטית ע"ש. ושם בסי' פ' אות ו' מבואר דגם בקטנה להרמב"ם דס"ל דלא הוי אונס מ"מ אם היא קטנה כ"כ שאין לה דעת למעול בבעלה ודאי דשריא אפי' להרמב"ם ע"ש. ושם בסי' ע"ו אות א' האריך קצת באיזה אופן נחשבת לשוטה וכ' דאם היא רק כדרך המובהלים והנחפזים בדעתם והפתאים שהזכיר הרמב"ם פ"ט מעדות ובש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ב דהמה בכלל השוטים פשיטא דלענין זה לא נחשבת לשוטה למחשבה אנוסה מטעם זה וכמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' ט"ז דאך לענין עדות מחשבים אות' כשוטה ולא לענין אחר דלענין מקח וממכר וגיטין וקדושין הוו כפקחים יעו"ש (עמ"ש בזה לעיל סי' קכ"א סק"ו) אמנם אחרי שהגידו שדרכה של האשה הזאת (בנדון דידי') שבעת שטותה הולכת פרוע ראש וכמה פעמים קרעה הכתונת בבתי ידי' וזרועותי' מגולות ודאי דהוי שוטית גמורה אפי' בחד מהנך כו' וע"ש עוד בסי' פ' אות ז':

(ח) שמותר לזנות. עבה"ט מ"ש ואם זינתה ברצון כו' וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קס"א מ"ש בזה והובא קצת לעיל סי' ו' ס"ק י"א ע"ש. ומה שרמז לעיין בסי' ו' בשם שבו"י עמ"ש שם בשם בית מאיר שכ' לא מבעיא שתקפה ובא עלי' דזה פשיטא אלא אפי' כו' ע"ש וכ' עוד בס' ב"מ דצ"ע היכא דמושל או אנס גזר עלי' ביראת מיתה שתשמע לו ואף תעשה מעשה להביאו עליה וכן עשתה אם מותרת לבעלה או לאו כיון דבכה"ג הי' הדין תיהרג ואל תעבור כו' ומסיק דברור דזה שוגג דאומר מותר הוא דלאו כולהו נשי דינא גמירו דבאופן כזה הי' תיהרוג ואל תעבור ומעלה בו מעל ודאי דל"ש גבה ולכן מסתבר דמותרת ע"ש:

(ט) ואסורה לבעלה. ע' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קי"ד דה"ה דאין לה כתובה כדמוכח ממה דלא מוקמי מתני' טומאה אני לך באשת ישראל וכה"ג ע"ש וכ"כ בתשו' ברית אברהם סימן צ"ה אות ה' והוא הוכיח זה מדברי מהרי"ק שם שהוציא דין זה דאומרת מותר אסורה משיטת הרמב"ם דפיתוי קטנה לאו אונס הוא והא קטנה אינה יודעת והוית כאומר מותר יעו"ש וא"כ הא ברמב"ם פ"ב מסוטה מבואר דפ"ק הפסידה ג"כ הכתובה ע"כ מוכח דגם אומר מותר מפסדת הכתובה ע"ש:

(י) דנאמנת במיגו עמ"ש לעיל סי' ס"ח סק"ז מענין זה. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' י"ח במעשה שאירע בכפר אחד שיצא קלא בושא על אשת איש ע"י ערלית אחת שאמרה לפי תומה שראתה מעשה אישות בין האשה ובין זקינה של האשה וכאשר נקראת הערלית להשררה שתגיד מה שראתה השיבה שלא ראתה שום דבר כיעור רק מה שהיו יחד בחדר א' אח"כ בא בעלה וחקרה והבטיחה שלא יבגוד בה אז הודית בפניו ובפני אחרים וכך אמרה שביום ההוא שאמרה הערלית שראתה מעשה אישות לא עשה הזקן מעשה רק אחזה בין זרועותיו שלא ברצונה אך בחודש אלול העבר היתה היא יולדת וזקינה הנ"ל היה באותו פעם בכפר הלז וקודם אור היום השכים בבוקר כי ידע שאין בעלה בביתו ובא הזקן לביתם ובא עליה באלמותו בחזקה והיא צעקה אבל לא היה קולה נשמע מפני חולשת הלידה ושאלוה העדים למה לא עמדה נגד הרשע הזה למלחמה בכל דבר המושיע לה והשיבה שסברה בדעתה שאם תעשה בגופו חבורה או חבלה יוחשב לה לעון כי הוא זקינה אבי אביה והיא אומרת לבעלה אם אתה רוצה לגרשינו הרשות בידך והבעל מאמין לדבריה רק בא לשאול אם היא מותרת לו או לאו. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דמצד עדותה של הערלית ודאי דאין שום חשש לאסרה אף דבתשו' שב יעקב סי' ו' כתב דאולי מה שאמרו אין עכו"ם מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה היינו לקולא אבל לחומרא נאמן אפי' באיסור דרבנן וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קכ"ב סק"ד והביא ראיה מסי' שי"ג ס"ב שאם עכו"ם אומר לפי תומו שישראל צוהו כו' מ"מ בנ"ד לא שייך זה כי מעולם לא הגידה הערלית שראתה שזינתה רק שראתה מעשה אישות כו' וגם הערלית בעצמה חזרה בה אח"כ ומלבד זה גוף דברי הש"י תמוהים דהרי הט"ז עצמו בסי' שי"ג תמה על דין זה ומסיק דע"כ מיירי באין הישראל לפנינו להכחישו וכן בסי' קכ"ב כשאומר עכו"ם שבישל בו היום אין הישראל יודע אם אמת או שקר ולכך סובר הט"ז דסמכינן על מה שאומר במסל"ת להחמיר אבל בעובדא של הש"י דאין הנטען מודה ודאי שאין עכו"ם מסל"ת מועיל כלל. ועוד דע"כ לא החמיר הט"ז בסי' קכ"ב אלא משום שהקדירה בחזקת איסור ואף שהט"ז שם משיג על מהרש"ל דמה חזית דאזלת בתר הקדרה זיל בתר חזקת התבשיל עכ"פ דאף דאין כאן חז"א ממש מ"מ גם חזקת היתר של התבשיל לא אלים כ"כ שעכ"פ הורע קצת ע"י הקדרה שיש לו חז"א אבל האשה בחז"ה עומדת. ואולי בנדון של הש"י הבעל מלחמה בשעה שאמר זה עדיין היה בעל האשה חי ולא היה לה אז חז"ה כו' (ועמ"ש לעיל סי' ז' ס"ב): וגם מצד הודאת האשה בעצמה הא ודאי שאם נאמין לה בכל דבריה אנוסה גמורה היא לפי דבריה שצעקה ואין שומע לה מחמת חולשתה בעת ההיא ואף אם היה אפשר שתנצל על ידי מכות ופצעים שתעשה בו עכ"ז מועיל אמתלא שלה שסברה שאינה רשאי לחבול בו כו' והרי מבואר ברמב"ן פ' תצא שאם לא צעקה מחמת שלא ידעה שיש לה לצעוק אפ"ה אנוסה נחשבת ואף שאפשר שאם צעקה היתה ניצלת ע"י מצילים כיון שלא ידעה שיש לה לצעוק לא חשבינן זה רק לאונס ומה לי בין אם לא ידעה לצעוק ובין אם לא ידעה לפצוע בו ועוד אני דן אם מחוייבת כלל לפצוע בו אפילו אם לא היה אבי אביה שאולי אם היא תפציע בו גם הוא ישלח ידו וגם מאן יימר שהפצע והחבלה היו מונעים אותו מהבעילה והי' נראה לה יותר לעשות פעולות המונעים אותו כגון לדחותו מעליה ולהעצים ידה על אותו מקום וכיוצא בזה וכ"ז נכלל במה שאמרה שהבעילה היתה באלמות ובחזקה באופן שלפע"ד זהו אונס גמור ולא רצון. אלא דיש עלינו לדון כיון שעל כל פנים מודית שנבעלה אם נאמין לה שאנוסה היתה אבל אין עלינו לדון כאן לומר עיניה נתנה באחר כיון שהבעל מאמינה ואינו חושד אותה מכך (ע' לקמן ס"ט בהגה ומ"ש שם) ונראה דגם מצד זה אין חשש דהא בסימן ס"ח ס"ז בהגה הביא הרמ"א י"א הא דנאסרת באשת ישראל דוקא כשאינה מתרצה עצמה אבל אמרה נאנסתי נאמנת והי"א הללו הם גדולי הפוסקים עב"ש שם ואפילו החולקים היינו במצא הבעל פ"פ שממילא אינה יכולה להכחיש גוף הדבר אבל בנ"ד שגוף הבעילה לא ידענו אלא מפיה והיא אומרת אנוסה הייתי בודאי דנאמנת שהפה שאסר כו' ואף שגם בכה"ג יש מחלוקת בסימן קע"ח ס"ג בהגה אם נאמנת לומר נאנסתי במגו דלא נבעלתי היינו משום דעכ"פ נתייחדה ועשתה שלא כדין לכן יש אומרים דאבדה המיגו שלה אבל בנ"ד לא נתייחד מרצונה והרשע הזה בא לחדרה בבוקר שלא ברצונה. ואף אם נאמר שמה שאמרה שביום שבאה הערלית אז היה הזקן שם ואחזה בין זרועותיו שהכוונה שלא היה שם אז שום אחר ואם כן נתייחדה עם הזקן שלא כדין (מזה מוכח שדעתו דמה שאמרו האב מתייחד עם בתו דוקא בתו ולא בת בתו או בת בנו ועמ"ש לעיל סי' כ"א סק"ה ובסי' ך"ב סק"ב) מ"מ אין זה הוכחה על היחוד דאולי היה הבית פתוח לר"ה. אלא דח"מ בסימן כ"ב סקי"ג כתב דאם לבו גס בה אסור וממילא דה"ה אם היא קרובתו ומכ"ש בנ"ד דאיכא תרתי לריעותא שהיא קרובתו וגם לבו גס בה. אעפ"כ נראה דאכתי לא איתרע חזקתה דמי יודע אם לא גם אז בא פתאום לביתה שלא ברצונה וגם אולי היו שם עוד אנשים. ועוד יותר מזה נראה דאף המחמירין בסי' קע"ח היינו אם הבעילה היתה באותו יחוד שנתייחדה שלא כדין דאמרינן כיון דהיה היחוד ברצון אתחלתא דבעילה היא והוי תחילתה ברצון וגם הפ"י נתן טעם זה אבל אם היה היחוד באיזה פעם ואחר כמה חדשים נבעלה באונס אין היחוד המוקדם זמן רב ראיה לרצון על הבעילה שאחר כך כו' וסיומא דפיסקא דהך איתתא שרי לבעלה ומה טוב שיבא הדבר לפני עוד שני גדולי המו רים עכ"ד. וע"ש עוד שהביא בשם מחנה אפרים בסוף החבור שכתב וז"ל ובנ"ד נראה דלית לה מגו דלא נבעלתי כיון שהעיד העד בפניה ששמע מפיה שנבעלה ואף ששוברו עמו שאמרה גם כן שהיה באונס מ"מ כיון שהיה שלא בב"ד לא מהני לה כמ"ש הרא"ש בתשובה והטח"מ בסי' קל"ג שהכל תלוי בב"ד שיהיה אז המגו קיים ואפילו נימא דלא קאמר הרא"ש אלא בשבועת ממון שטענות בעל דין תלויות בב"ד דוקא ואיכא נמי תשובת הריב"ש סימן שצ"ג כו' עכ"ל. והוא ז"ל כתב עליו דהך ואפילו נימא שכתב. ודאי קושטא הוא דנימא כן שדוקא בתביעת ממון קאמר הרא"ש והדבר מוכח מדברי הסמ"ע והש"ך שם כו' ע"ש עוד וגם בהגה מב"ה שם. ועיין עוד בתשו' ברית אברהם סי' יו"ד מזה והובא לעיל סי' ו' סי"ז בסוף סקט"ז.

(יא) דאבדה מגו שלה. עיין בתשו' נו"ב סי' ע"ב דפ"ז ע"א בהגה שכתב שם דקלא דלא פסיק גרע יותר מעידי יחוד ע"ש ובתשו' ברית אברהם סי' צ"ד אות י' דהגאון מהר"א מגלונא פקפק עליו וכתב דאם כן בקלא דל"פ לא תהא נאמנת שנאנסה במגו וזה צריך ראיה. והוא ז"ל השיב לו שדבר זה א"צ ראיה מעידי יחיד וכי מתורתו של הנו"ב למדנו זה הא מרגלא בפומייהו דהפוסקים דמגו במקום קלא לא אמרי' וזה מוכרח מעובדא דרבה בר שרשום בב"ב דף ל"ג כו' (ע' בנו"ב חלק ח"מ סי' ל' אות ך"ז ודו"ק) ושוב העיר על זה לפ"ד מהרי"ט ח"א סי' קי"ב דמדמה לה למגו דהעזה א"כ י"ל לפי דמחלקו הרא"ש והר"ן ר"פ כל הנשבעין בשכיר כיון דהוי אך תקנת חכמים במגו כל דהוא אוקמיה אדינא ומהני לכ"ע מגו דהעזה ממילא אפ"ל כאן כיון דלולא רובא דרצון הוי מהימנא מדינא שנאנסה ע"פ ברי ושמא ורוב רצון הוא רק דרבנן כמ"ש התוס' ממילא מהני מגו נגד קלא כו' ע"ש:

(יב) הואיל ונתייחדה. עיין בס' בית מאיר שכ' דבמרדכי מבואר שהר"ש אסר אפילו אם גם היחוד לא הי' ידוע אלא מפיה אך דעת המתירין הוא אפילו היו עדי יחוד דניון דאין אוסרין על היחוד שוב נאמנת במגו דלא נבעלתי. ומשמע נמי שם דרבו המתירין. וטענת רבינו שמחה שם דכיון שנתייחדה מרצונה שוב אין לה טענת אונס כההיא דפ' נערה גבי נשי מגנבי גנבי כו' לע"ד כבר מיושב בדברי ראבי"ה במרדכי שם כו' ע"ש. והנה מ"ש דבמרדכי מבואר שהר"ש אסר אפילו כולי המעיין במרדכי שם בפ"ב דכתובות יראה דאף דהאמת כן הוא שהמעשה היה שלא היו עדי יחוד ואעפ"כ רבינו שמחה אסרה. אך לא אסרה לחלוטין רק להמתין אולי יבואו עדים וכתב דדוקא גבי שבוי' הקילו שלא נחקור אחר עדים כו' ע"ש ומשמע מדבריו דאחר שהמתינו זמן הראוי ולא באו עדי יחוד באמת מותרת גם לרבינו שמחה וכן מצאתי בת' נו"ב סי' ע"ח שכתב דהיינו דוקא ביש עדי יחיד כמבואר במרדכי בהדיא שדיעה שניה לא החמיר כשאין עדי יחוד לפנינו רק להמתין עד שנחקור אם נמצא עדי יחוד אבל בנ"ד (בעובדא דידיה) שכל בני העיר כאן ולא נמצא עדי יחוד כלל פשיטא שמותרת כו' ע"ש. וכ"כ עוד בנו"ב תניינא סי' כ"א בתוספות ביאור בנידון שנשאל באשה אחת שהודית לפני בעלה דרך תשובה שהלכה בדרך עם בחור א' ובמלון בדרך נאנסה ממנו. וכתב הא ודאי שאם בעלה אינו רוצה להאמינה כלל וחייש שמא עיניה נתנה באחר הרשות בידו (עמש"ל סי' קט"ו ס"ק כ"ה) אלא דאם בעלה יודע בידאי שהוא אהוב לה ואינו מסופק בה כלל שרצונה להפקיע עצמה ממנו וא"כ אין היתר מצד ענ"ב אם היא מותרת מטעם אונס לישראל משרי שרי הנה אם זה שנתייחדה עם הבחור אין ידוע לנו כלל רק מפיה הא ודאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין בזה פלוגתא והב' דעות שהביא רמ"א בסי' קע"ח ס"ג הוא בידוע שנתייחדה כו' ואף שבעובדא דא במרדני לא היו עדי יחוד לפנינו מ"מ הרי באמת לא לחלוטין אסרה רבינו שמחה שם ולא החמיר אלא להמתין אולי ימצא עדים והיינו שם שתיכף ששבה מן העיר אחר הבעילה באה לפני רבותינו בזה שייך לחקור אבל בנד"ז שלפי הנראה כבר הוא זמן רב ראוי לחקור האשה מאיזה עיר הלכה עם הבחור וכמה זמן עבר ונראה אם אפשר לכתיב שם לחקור אם ימצא עדי יחוד. כי תחלת הליכתה בדרך עם בחור לחוד הוה יחוד) אז תליא בהני שני דיעות שהביא רמ"א שם אבל אם לפי האומד לא ימצא עדים לא שייך להמתין ומותרת לנ"ע עכ"ד ע"ש עוד: ולכאורה נראה דאם ידוע שנתייחדה אפי' ע"פ עדים פסולים שוב לית לה מגו דלא נתייחדתי ולא מהימנ' לדיעה זו כמ"ש בתשו' הרא"ש הובא בש"ך ח"מ סי' נ"ח ס"ק י"א דלא אמרי' מגו שהי' מכחיש עדים פסולים ע"ש (וע"ל סי' י"א ס"ק י"א) אמנם בתומים כללי מגו אות י"ח מחלק דדוקא בעדים פסולים רק מגזה"כ ואינם בחזקת משקרים כגון נשים או קרובים אבל פסולים מחמת עבירה וכיוצא בהם דנפסלים מחמת דמשקרים שפיר אמרי' מגו שהי' מכחיש אותם ע"ש. ובזה א"ש דברי הנו"ב תניינא סי' י"ח במ"ש דאין עכו"ם מסל"ת נאמן להחמיר במקום שיש חזקת היתר וא"כ שפיר יש להאשה מגו גם על היחוד ע"ש ודו"ק:

(יג) ושהתה כדי טומאה. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ס שהוא מסתפק דאולי הכוונה רק לאפוקי אם ודאי לא שהו כדי טומאה אבל אם העדים באו ומצאום בסתר ואינם יודעים כמה זמן שהו בסתר אולי מחשב סתירה. ודעתו נוטה יותר דכל זמן שלא נתברר ששהתה כשיעור לא מיחשב סתירה לענין זה וסיים דהדבר צריך תלמוד ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק ט"ו:

(יד) עם שניהם כאחד. ברמב"ם פ"א מסוטה דין ג' ובטור איתא ושהתה כדי טומאה. ונסתפקתי אם הכוונה כדי טומא' של אחד או של שניהם ועיין במל"מ שם שכ' דדוקא באמר לה שלא תסתרי עם פ' ופ' אבל אם אמר שלא תסתרי עם פ' והלכה ונסתר' עם שנים פשיטא דאינה שותה דלא חשיב הסתר כיון דהיו שנים ודוקא היכא שמקפיד חשיב הסתר כך נראה בעיני עכ"ל ומזה מוכח שמפרש בפשיטות הכוונה ששהתה כד"ט של אחד. (ומה שהקשה הבה"ט סק"ה דדברי הרמב"ם כאן סותרים למ"ש פ"ט מה' נזירות ר"ל דשם כתב דאם הי' עד הרואה עמהן בחצר הרי ב' הנזירים טהורין כיון שהם שלשה הרי הן רבים כו' והוא מש"ס ר"פ שני נזירים דאמר התם מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומא' ברה"י כגון דאיכא בי תרי כו' ע"ש ולפ"ד הרמב"ם כאן הא משכחת לה ר"ה בסוטה כגון שקינא לה משנים כא' ונסתרה עמהם. ועיין בתשו' חתם סופר ח"ב סי' צ"ו וסי' ק"ב שכ' ליישב קושיא זו בטוב ע"פ דברי חי' הרשב"א בנדה ה' ע"ב בשם הרמב"ן ע"ש. ומדבריו שם משמע נמי שמפרש הך ושהתה כד"ט היינו של אחד וע' בס"ק שאח"ז):

(יד)  אל תדברי כו'. עיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' צ"ו שכ' על נדון דשם וז"ל איברא נראה דאין ממש בקינוי ולא בסתירה כדי לאוסרה או להפסיד' כתיבת' כי הבעל לא אמר לה אל תסתרי עם הערל הזה אלא אמר לה שלא תניח היא הערל לכנוס לתוך ביתה משמע אפי' שלא במקום סתר וכמו אל תדברי עם איש פלוני שאם אמר כן אפי' נסתרה עמו מותרת וכן הקינוי של שליח ב"ד שלא אמר לה אל תסתרי עם הערל הזה אלא אמר לה שלא תשכב לבדה בלי שתשכב אשה זקנה עמה ואפי' בנה בן ח' שנים עמה בבית אין בלשון זה ממש חדא מי יכריחנה ליקח זקנה עמה וכי מכולי עלמא קינא לה והי' לו לומר לא יכנס הערל אצלה אם לא אשה זקנה עמה כולי ותו שהרי בנה קטן משמרתה ומוכח ר"פ ב' נזירים דקטן מבטל סתירה כו' ואע"ג דהכא קינא לה שליח ב"ד והקפיד שאפי' הקטן עמה תקח עמה אשה זקנה והרמב"ם פסק כהירוש' שיכול לקנאות אפי' משנים מ"מ היינו דוקא אם מקנא לה שחושדה משניהם אבל אם אין מקנא לה אלא מאחד אלא שמקפיד ומקנא לה אל תסתרי עם פלוני הנחשד אפי' פלוני משמרך אין בקינויו כלום כיון שאין השני נחשד בעיניו דאל"כ מצינו ג' בסתירת סוטה כולי וא"כ הכא שאין לחשדה מבנה קטן דאין קינוי על קטן א"א להקפיד שלא תסתור עם הערל אפי' הקטן עמה וניעור וכיון שתחלת הלילה דרך הקטנים להיות נעורים אין ממש בקינוי זו על אותה שעה. ואי נמי הי' הקינוי כדין מ"מ סתירה אין כאן כולי דע"כ לא פליגי בירוש' פ"ק דסוטה בנכנסו זה אחר זה אלא כשעכ"פ שניהם נכנסים למקום זה לפלטיא או לחורבא אפילו זא"ז אבל אם היא יושבת במקומה והוא בא בגבולה לא וכן משמע לשון הרמב"ם פ"א הלכה ב' והכא בנד"ז לא ראה אדם נכנס ועל מה נכנס ואולי היא גרשה אותו מביתה ואפילו שהה כדי טומאה כיון שלא ברצונה נכנס דילמא האריכה בטענות למולו עד שהוציאה אותו מביתה ואין כאן רגלים לדבר כו' עכ"ל ע"ש (וע' בס"ק אחר זה) . (וע"ש עוד בסי' ק"י על מה שבא בלשון השאלה וכמה פעמים הזהרנו אותה שלא תדבר עם הנער הזה ושלא תתיחד עמו ושוב שלחו שלוחים לארוב בביתה בלילה והוא הלך בחדרה אנה ואנה בשעה יוד בלילה אבל הרגישו בדבר וסגרו הדלת כו' וכ' יש לדון על ל' זה שאם שליח ב"ד א"ל אל תסתרי עם פלוני ויש עדים שנסתרה אחר הקינוי ומסתמא משסגרו הדלת בלילה שהו כד"ט א"כ נאסרה על בעלה מדינא כמבואר סי' קע"ח סי"ג ונאסר על הבועל וכופין להוציא כמבואר שם סי"ז והיינו אם היה הקינוי בפני עדים והשליח ב"ד בעצמו מצטרף אך דוקא אם אמר אל תסתרי אבל אל תדברי לחוד לא הוה קינוי ואפשר לשון לא תתיחד נמי לא הוה לשון סתירה כי יחוד על פתח פתוח לר"ה ואינו סגורה לא הוה סתירה האוסרת ויש לעיין בזה כו' עכ"ל. ולע"ד איני יודע מ"ש כאן בפשיטות דאם היה הקינוי כדין היתה נאסרת ע"י סתירה הנ"ל שראו השלוחים את הנער בחדרה כו' ומדוע לא הזכיר ההיתר שכבר כ' בסי' צ"ו שהובא לעיל דדוקא אם שניהם נכנסים למקום זה אבל אם היא יושבת במקומה והוא בא בגבולה לא כו' דהא גם כאן לא ראהו אדם נכנס אם ברצונה נכנס ואולי משום שנזכר בשאלה שסגרו הדלת והיינו באופן שהרגישו העדים מבחוץ שגם היא סגרה בעדו וגם מה דסיים אך דוקא כו' ואפשר לשון לא תתיחד נמי לא הוה ל' סתירה כו' איני מבין זה לכאורה כוונתו פשיטא דר"ל אע"ג שכ' הרמ"א ס"ח דסתירה שאחר קינוי הוה אפילו בפ"פ לר"ה היינו באם הי' הקינוי בל' אל תסתרי אבל אם אמר לא תתייחדי י"ל דדוקא יחוד גמור כמו בדין יחוד לעיל סי' כ"ב ולכן אם נסתרה בפ"פ לר"ה לא נאסרה דעל זה לא קפיד הבעל אך לפ"ז אינו ענין לנדון השאלה שהיה יחוד גמור שהרי ראו אותו בחדר' בשעה יוד בלילה וגם הדלת סגרו וצ"ל דכוונתו כיון דעיקר לשון קינוי הוא אל תסתרי והיינו אפילו בפ"פ לר"ה וכאן שאמר לא תתיחד הרי היקל עליה שאינו מקפיד רק על יחוד ממש אם כן לא עשה כדין קינוי וממילא דאפילו נתיחדה ממש אין אוסרין על היחוד אבל צ"ע מנ"ל הא ואטו אם אמר הבעל אל תסתרי עם פלוני בחורבא בלילה נימא גם כן כיון דסתירה בחורבא הוא אפילו ביום והוא לא הקפיד רק בלילה לא עשה כדין קינוי דאפילו אם נסתרה עמו בלילה תהא מותרת וצ"ע. ועמ"ש לקמן ס"ק כ"ו):

(טו) לא יאמר אדם לאשתו כו' דדילמא קי"ל כו'. הנה דעת הטור ומרן בש"ע כאן נראה לכאורה פשוט דס"ל עיקר לדינא דלא קי"ל כר' יוסי ולכן בדיעבד אם עבר וקינא בינו לבינה ונסתרה אחר כך לא נאסרה עליו שהרי כתבו להדיא הטור והש"ע סעיף הקודם וכן אם נסתרה כו' ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרים כו' אא"כ קינא לה תחלה בפני שנים. אלא דמ"מ כתבו הך דלא יאמר אדם לאשתו כו' לענין זהירות לכתחלה שלא להכניס עצמו בספק לכתחלה. וכן מבואר בב"ח אות ד' שכ' דלכן כתב הטור הך דלא יאמר כו' בשם ספר המצות אף דתלמוד ערוך הוא בריש סוטה דהכי אמר ר' חנינא מסורא משום דבתלמודא איכא לפרש דר"ח הוה מספקא ליה הלכתא כמאן ולכן הזהיר על זה אבל למאי דקיי"ל כרבנן ולא מספקא לן השתא לית דחש להא דר"ח אבל מס' המצות שפסק כך למדנו דמפרש דר"ח מסורא נמי פוסק דבדיעבד הלכה כרבנן דאין קינוי אלא בפני שנים ואין כופין להוציא אלא דצריך לחוש לכתחל' לדר"י בר' יהודה דלא לימא לאתתיה כו' דכל אחד יחוש לעצמו שמא תהא אשתו עמו באיסור כל ימיו אליבא דר"י בר יהודה עכ"ל וכיוצא בזה כתב ג"כ הדרישה אות י"ט ע"ש. ומבואר להדיא מדבריהם דהא דלא יאמר כו' הוא רק זהירות לכתחלה ועכ"פ בדיעבד אינו חייב להוציא אלא דאפשר דראוי לחוש לעצמו אף בדיעבד וגם בב"י כאן הביא תשובת הרשב"א שכ' קרוב בעיני לומר דמי שאמר לאשתו לא תסתרי עם איש פלוני בלא עדים ונסתר' בפניו בלא עדים אע"פ שמדין תורה אינה מתגרשת מ"מ מצוה לגרשה עי"ל. אבל תימה דלעיל סי' קט"ו כתב הטור והש"ע ס"ט אמר לה בינו לבינ' אל תסתרי כו' אסור' לו וחייב להוציא' כו' והוא מדברי' הרמב"ם פכ"ד מה"א. וראיתי בב"ח שם שכ' דמהרש"ל הקשה דהכא משמע דחושש הרמב"ם לדר"י בר' יהודה ובפ"א דסוטה כתב בפשיטות דבעי' ב' עדים בקינוי ולפע"ד לא קשה כלל דבפ"א דסוטה לא כתב דבעינן ב' עדים אלא כדי שתצא בלא כתובה אבל בקינוי ע"פ עד א' או ע"פ עצמו אע"פ שאסור' עליו צריך שיתן לה כתוב' כדכתב רמב"ם כאן להדיא וכך הוא דעת רבינו שכ' כאן כלשון הרמב"ם וגם בסי' קע"ח כתב לההיא דר' חנינא דשמא הלכה כר"י בר' יהודה ואסור' עליו עכ"ל גם הח"מ והב"ש שם כתבו לתרץ דהא דפסק הרמב"ם בה' סוטה כר' יהושע דוקא לענין דאין משקין אותה כו' ע"ש והנה תירוצם אינו מספיק רק על הרמב"ם ולא על הטור והש"ע שכתבו כאן להדיא דאם לא קינא לה בפני עדים מותרת. גם דברי הב"ח שם בדעת הטור סותרים לדהכא וצ"ע. אמנם זה ברור לע"ד דגם לדברי הטור וש"ע בסי' קפ"ו דאסורה לו וחייב להוציאה מ"מ אין ב"ד כופין על זה אפי' לדברי הב"ש ר"ס י"א שחולק על רי"ו וסובר דבקנוי וסתירה כופין לגרשה מ"מ היינו בקינוי עפ"י שנים אבל ע"פ עצמו אין כופין חדא כיון דהוא פלוגתא איך נכוף על הספק ועוד דאפי' באומר שראה אשתו שזינתה הנזכר שם סעיף ז' דאסורה עליו לכ"ע כתבתי שם בס"ק ל"ז בשם כמה תשובות דאין ב"ד כופין כל שאין עדים בדבר ע"ש. וע' בת' בית דוד סי' נ"ה שנשאל בעובדא בראובן ואשתו ובנה קטן כבן שנה שנסעו לכפר אחד להדאקטר אודות בנם אשר חלה ויסע אתם שמעון אחי האשה ויצטוו מן הדאקטר לשמור הילד מאד מן הצינה ע"כ בחרו להם חדר א' מצד לבית הדאקטר מקום אשר הפועלים שם ונצרך ראובן לילך להחצר דשם ויאמר להם ראו אם אלך לא תשאר האשה יחידה פה בין הפועלים ההמה הרבים ואתה שמעון אם תרצה להשגיח על הסוס בעד החלון תשקיף וטרם שהלך אמר לשמעון זע דוא זאלסט ניט לאזין אליין דיין שוועסטר ואל האשה אמר זע דו זאלסט ניט בלייבין אליין דו זאלסט ניט לאזין דיין ברודער שמעון ארויס גיין. וכאשר הלך ושב וירא והנה שמעון עומד אצל הסוס ומאז השמים בינו לבינה מה דינה של אשה זו. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דמצד שהי' הקינוי בלא עדים אין סניף היתר דהא בריש סוטה אמר ר"ח מסורא לא לימא אינש כו' והסמ"ג וסמ"ק והטור והש"ע פסקו כן להלכה והרמב"ם אף דבה' סוטה לא הזכיר להא דר' חנינא אך בס"פ כ"ד מה' אישות פסק להא דר' חנינא אפי' בדיעבד לאוסרה עליו וכן הוא בש"ע ס"ס קט"ו. ואף דמדברי הריטב"א בחי' לקדושין דף פ' וגם מדברי הרשב"א בתשו' שהובא בב"י משמע שלא פסקו כהא דר' חנינא מ"מ אין מדבריהם הוכחה גמורה לומר דפליגי על הרמב"ם בהא כו' וכך יפה לנו להשוות הפוסקים מעתה אין לעשות מזה שום סניף להקל. אך יש לצדד בנ"ד לומר דאין זה קינוי דמדברי הרמב"ם בסוף ה' סוטה מבואר דכל שאומר כן בדרך זהירות ולא דחושדה רק שמזהירה להרחיקה מאיסור יחוד לית בי' משום קינוי וא"כ גם בנ"ד נראה דלא אמרה רק לזהירות בעלמא ולית בה משום קינוי (ע' ביבמות דף נ"ה ע"ב ברש"י ותוס' שם בד"ה לשקינא לה) וע"ל ס"ק ל"ד. ועוד י"ל דנ"ד לא הוי קינוי כיון דקינא לה מרבים ואף דהרמב"ם (וטור וש"ע) פסק דקינוי מב' ב"א כאחת הויא קינוי והוא מירושלמי רפ"ק דסוטה כו' מ"מ נראה דהרמב"ם דוקא נקיט משני ב"א אבל ביותר משנים לא הוי קינוי משום דהוי רבים ואין כאן סתירה משום דסוף שיתגלה הדבר וכהא דאמרי' בעירוכין כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא כו' וכן משמע בירוש' שם בהא דהא דאמר ר' יוסי בר בין אמר לה אל תכנסי לבהכנ"ס ונכנסה לפי פירושו של הרב פני משה שם כו' (מ"ש שם וליכא לפרושי דטעמו של הירוש' משום דקינא מסתם ב"א כו' עד ועיקר הדין ג"כ צ"ע הנה לא ראה בפרישה ס"ס זה ויובא לקמן ס"ק ל"ד דמבואר שם להדיא דאם אינו מזכיר לה שום איש מיוחד אלא שמקנא לה שלא תסתרי עם שום איש לא הוי קינוי ע"ש ולפ"ז צ"ע פירושו בהירוש' דלפ"ז לא הוי זה פשיטות להא דבעי ר' יוסי קינא לה ממאה ב"א) וא"כ בנ"ד לפי לשון השאלה היו הפועלים יותר משנים ותו לא הוי קינוי כלל (מ"ש עוד שם להקשות על עיקר דינו של הרמב"ם מש"ס ר"פ שני נזירים והניח בצע"ג. כבר קדמוהו הבה"ט סק"ה ועמ"ש לעיל ס"ק הקודם) . עוד יש מקום להתיר בנ"ד מצד הסתירה והיינו אם לא הי' משעה שראה אותו הבעל עומד אצל הסוס עד שנכנס לבית שיעור כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה כו' ואף דבנו"ב תניינא סי' ק"ס מסתפק בזה דילמא הא דתנן ושהתה עמו כד"ט הוא לאפוקי אי ידעי' בודאי שלא שהתה כד"ט כו' (הבאתיו לעיל ס"ק י"ג) מ"מ לע"ד אין בזה שום ספק דודאי בעינן שיראו ששהתה כד"ט הא לא"ה אינה נאסרת ואפי' לפי ספיקו של הנו"ב נראה דע"כ לא נסתפק שם אלא משום דאיכא ריעותא שעשתה מעשה ונכנסה עמו לבית הסתר משא"כ בנ"ד דלא נכנסה רק שמתחלה היתה שם כו' ועוד נראה דבנ"ד ליכא שום סתירה כיון שאחיה שמעון לא יצא למרחוק רק לאותו חצר וגם לא נתן זמן מוגבל לשהייתו א"כ. דמיא ליוצא ונכנס דמרתת ואף דהח"מ וב"ש בסי' כ"ב הביאו בשם תה"ד דאם קינא לה אפי' בפתח פתוח לר"ה הוי סתירה ואסורה (וכן הוא לקמן סעי' ח' בהגה) מ"מ נראה דיוצא ונכנס וכנ"ד עדיף טפי מפ"פ לר"ה דשם לא מרתת כ"כ שיבא איזה אדם אבל בנ"ד שאחיה הי' בחוץ וגם כי יחדו בעלה לשומר כו' ואף דהבעל הקפיד גם על זה דהא אמר בעד החלון תשקיף מ"מ אין בקפידתו שום ממש ודמי למה שאמרו בירוש' דאם אמר לה אל תכנסי לבהכ"נ דנכנסת כו' ועוד נראה דבנ"ד דליכא רגלים לדבר לא מחשב סתירה כלל דהא כל עיקר מה דאסרה תורה ע"י קינוי וסתירה הוא משום רגל"ד כדאי' בכמה דוכתי. ובירוש' ריש סוטה אמר ר' מנא נכנסה עמו הא זה אחר זה לא ור' אבין אמר אפי' זה אח"ז מ"מ הוי רגל"ד. מבואר דבלא רגל"ד לא הוי סתירה וא"כ בנ"ד אין כאן שום רגל"ד דהא בעלה לא ציוה עלי' רק שלא תניח את אחיה ללכת החוצה אבל לא שתניח את הילד החולה לבדו ותנוס החוצה וא"כ מאי הוה לה למיעבד וכי בידה הוה להחזיק באחיה שלא ילך לחוץ וכיון שאין רגל"ד לא מחשב סתירה כלל ועוד נראה דאפי' אם הי' אומר לה בפירוש שתנוס החוצה מ"מ אין כאן סתירה כיון שהיתה שם מתחילה בחדר ההוא וכדמשמע מהירוש' הנ"ל דנכנסה עכ"פ בעינן ובלא"ה אין כאן סתירה כלל והיינו משום דליכא רגל"ד ממה שלא יצתה החוצה בצאת אחיה דאפשר לא הרגישה תומ"י בצאתו וכו' מכל הלין טעמי יראה לע"ד דאתתא דא שריא לבעלה ולית בה שום ספיקא עכ"ד ע"ש (וע' בס"ק שלפני זה):

(טז) ועכשיו כו'. הוא סיום לשון הגמ' בריש סוטה וע' בח"מ לעיל סי' קט"ו ס"ק ל"ד:

(יז) אסורה לו לעולם. ע' בסמ"ק סוף לאוין קפ"ט שכ' עוד בזה וז"ל ותהא אסורה לו. ולא יוכל לגרשה מפני תקנות רבינו גרשום ויהי' עגון עמה עכ"ל וכתב בהגהות חדשות שם (מהגאון מהר"י ציטלש) וז"ל פי' אם היא תכחוש בהקינוי והוא לא יהא נאמן לגרשה בע"כ כתקנת רגמ"ה וגם אסור לו לבא עליה כיון שיודע שקינא לה באמת ונסתרה אסורה עליו מן הדין ולעד"נ פשוט דלזה כיון הטור דמביא בשס ספר המצות דלא יאמר אדם בזה"ז כו' וכוונתו על דברי הסמ"ק שמחדש הא דתקנות רגמ"ה וע"ש בב"ח שנדחק בזה עכ"ל והנה מ"ש וגם אסור לו לבא עליה כו' עמ"ש לקמן ס"ק י"ט:

(יח) והיא שותקת. עב"ש סק"ח ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ו שהאריך הרבה בזה ועמ"ש לעיל סימן קט"ו ס"ק כ"ו מזה:

(יט) שמאמינה. עיין בתשו' נו"ב חניינא סי' י"א דהגאון השואל מהר"ר טבלי ז"ל מליסא פלפל בדברי הגהת רמ"א אלו למה לא זכר הרב רמ"א כלל מדין הבעל אומר שראה שזינתה והזכיר רק באומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד והחליט הרב הנ"ל דדעת רמ"א דבאומר שראה בעצמו שזינתה קיל טפי ובזה הכל מודים שמותרת לו דבזה ודאי שייך לומר ואם יהיה נאמן בטלת תקנת רגמ"ה וכל אחד יאמר כן משא"כ בהתחילה היא ואמרה נטמאתי והוא אומר שמאמינה או עד א' מעיד עליה ואומר שמאמין לדברי העד לא שייך שכל אחד יאמר כן דאטו מזדמן דבר זה בכל אחד. והוא ז"ל השיב לו כי אף שסברא ישרה היא מ"מ אינו מסכיס עמו בזה דאנן חזינן לרמ"א בתשובה סי' י"ב היפך מסברא זו שכ' וז"ל ותו שאינו מהימן דהא איתא בהגמי"י פכ"ד מאישות הורה ר' יוסף האומר אשתו זנתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה עתה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת רגמ"ה כו' ואין חילוק בין הוא אומר שאשתו זנתה או שעד א' מעיד לו שזינתה ואדרבא גרע יותר לענין לאסרה עליו כשהוא אומר שראה שזינתה משיאמין לעד דהתם לב יודע מרת נפשו וגם לא יוכל להעיז כמשקר כו' ומאחר דאילו אומר בעצמו שזינתה אינו נאמן וראוי לנדות וכ"ש כשאומר שמאמין לדברי העד כו' עכ"ל הרמ"א שם א"כ מבואר להדיא שלא כדברי הרב הנ"ל בדעת הרמ"א (ע' בתשו' בגדי כהונה סי' ג' שהאריך ג"כ בדברי הגהת רמ"א הנ"ל. וכן נראה שגם ממנו נעלם דברי תשובת הרמ"א הנ"ל ועיין עוד בתשו' פני ארי' ובתשו' חמדת שלמה. ס"פ סמ"ך ובתשו' ברית אברהם סי' פ"ח וגם בת' רע"ק איגר שיובא לקמן) ואלמלא דברי רמ"א בתשובה הייתי אומר ההיפוך מסברת הרב השואל הנ"ל ובאומר שראה שזינתה כ"ע מודים שאסורה ומ"ש הר"ש מיינבילא והר"ר יוסף בהגמי"י הנ"ל האומר אשתו זנתה דאינה אסורה עליו אין הכוונה שראה בעיניו אלא שידוע לו וכן מפרש המבי"ט דברי הגמי"י הנ"ל הביאו הכנה"ג סי' קט"ו וז"ל ומצאתי להר"ם טראני ח"ג סי' קכ"י שכ' מי שראה באשתו שזינתה כו' אם הוא יודע בודאי וראה מי יכול לומר שאינו אסור לבא עלי' אלא מ"ש הר"ר יוסף והר"ש מיינבילא שבהגמי"י על מי שאמר שאשתו זנתה. לא שראה היא ולא שום עדות אלא שחושב לפי דעתו באיזו אמתל' שזינתה כו' יע"ש. אך הרי חזינן לרמ"א בתשוב' הנ"ל שמפרש דברי הגמי"י כפשטה שמשמעו שראה בעצמו שזינתה. ואמנם אעפ"כ נ"ל שדעת הרמ"א כמו שכתבתי ולכן בהגהת ש"ע השמיט דעתם לגמרי (לע"ד נראה ראיה לזה שדעת הרמ"א ז"ל כן הוא מדלא הגיה מידי לעיל סימן ס"ח ס"ז גבי טענת פ"פ מצאתי לומר דבזה"ז אינו נאמן: וכבר כתבתי מזה בסי' ס"ח שם ס"ק ב') ואף שבתשובה הבי' דעתם היינו לסניף בעלמ' ששם היו בלא"ה כמה סברות להתיר כו' ועוד שאיך נימא מחמת תקנת רגמ"ה שלא נאמין לו ונימא שמשקר והלא אם משקר הרי אשתו יודעת שמשקר ולא תרצה לקבל הגט ויצטרך לגרשה בע"כ אם כן יעבור על חרגמ"ה ולמה לו להוצי' שקר מפיו יגרשנה כך בע"כ אם הוא חשוד בכך דהא כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו כו' ואין זה דומה לדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף קל"ז ששם הי' דת המלך שמי שמגרש בע"כ חייב מיתה זולת אם דת היהודים מחייב שיגרשנה שם שפיר כתב הרשב"א שמה שאומר שנטמאת חיישינן שעיניו נתן בחחרת אבל מחמת חר"ו. מנ"ל נחדש נזה (ע' בזה בס' משנת חכמים סימן מ"ד ובלוח המפתחות שם) ולכן אין דעתי נוחה מזה לסמוך על דברי הגמי"י בזה עכ"ד ע"ש:

(כ) ומנדין אותו כו' וגרם לבטל כו'. עב"ש סק"ט שתמה כיון דאינו נאמן למה מנדין דהא לא גרם לעבור על תקנת רגמ"ה ועיין בתשו' בגדי כהונה סי' ג' שהביא בשם תשו' ר"י הלוי אחיו של הט"ז שכ' דנ"ל ליישב דברי הרמ"א ולפרש דמ"ש אינו נאמן לומר שמאמינה כו' היינו לענין שאינו חייב להוציא בע"כ דלעיל מיניה כתב הש"ע יוציא ויתן כתובה והיינו דחייב להוציא ואף אם רוצה לחזור ולומר שאין מאמין אסורה לו כיון שכבר האמין ע"ז כתב בהגה דאינו נאמן כלומר ואינו מחוייב להוציא והרשות בידו לחזור בו ולקיימה כי מה שאמר תחילה שמאמין הי' מפני שנתן עיניו באחרת ושקורי משקר ולא האמין באמת. אמנם אם אינו חוזר בו ומחזיק בהימנותו לדידה או לדברי העד הרי היא אסורה לו ומחוייב לגרשה. ולכן מנדין אותו על שגרם לבטל חר"ג ובסי' זה מוכח ג"כ ממ"ש הרמ"א אח"כ וי"א דכופין אותו ומשמש עמה כו' משמע דלדיעה הראשונה אין כופין אותו לשמש עמה עכ"ל הר"י הלוי (וכיוצא בזה הם ג"כ דברי תשובת חמדת שלמה חא"ח סי' י"ח ובחלק אה"ע סי' ס' והוסיף עוד דמ"ש הרמ"א דמנדין אותו היינו על תנאי שאם אין האמת אתו שאינו מאמין רק להוציא לגרשה אמר כן חל הנידוי אבל אם האמת אתו ואין ברוחו רמי' ובלב שלם מאמין ודאי דלא חל עליו הנידוי וכן מצא אח"כ בתשו' פני ארי' בתשובות הגאון מליסא ז"ל) וכתב עליו ומשמע מדבריו דאם חזר מותרת לו ואין צריך לומר אמתלא כי האמתלא הוא לפנינו שאנו תולין לומר שמה שאמר בתחילה שמאמין הי' מפני שעיניו נתן באחרת באותו הפעם. והאריך שם בטעם הדבר מה חילוק יש בין דידיה לדידה ע"ש ועיין בתשו' ברית אברהם חיו"ד סימן ס"ו אות ג' שכתב לפרש דברי הרמ"א אלו בפשטא ותמיהת הב"ש לק"מ דאין הפירוש בדברי הרמ"א דא"נ וידור עמה דזהו דיעה האמצעית רק דלהך דעה ודאי דאסרה עליו אך דהפי' הוא דאינו נאמן שכדבריו כן הוא שלבו מאמין ובאמת אסורה עליו ולא הי' גרמא דידי' דמה יעשה זה שלבו אנסו רק דחיישינן דמשקר והוא גרם בעצמו לאיסור זה ולכן מנדין אותו והא דכתב דא"נ היינו שאין להאמינו שאסורה עליו באמת משום דשמא אוסרה על עצמו שלא מן הדין וי"א הוא דכופין לשמש עמה היינו דא"נ כלל לאוסרה עליו ולהפקיע א"ע משעבודה ולדיעה האחרונה נאמן לגמרי כיון שיש עד א' מאמינין לו שבלבו מאמין ואין מנדין אותו כלל וכן מבואר במהרי"ק שם וזה ברור ופשוט בכוונת הרמ"א ונסתלק תמיהת הב"ש ואין אנו צריכין לדוחק שכ' בתשו' הר"י הלוי סימן מ' עכ"ד. ודברים אלו נאמרו ונשנו שם בחלק אה"ע סימן פ"ח אות ג'. ושם הוסיף דאף שדברי מהר"י הלוי דחוקים בלישנא דהרמ"א מ"מ לדינא נראין דבריו דאם חוזר ואומר שאינו מאמין ואמר כן משום דעיניו נ"ב מהני דהא גם בדידה דעת הראב"ד פי"ח מהא"ב כו' וע"ש עוד שהאריך בטעם הדבר למה לדיעה הא' מנדין מספק ורצה מתחילה לפרש דאין מנדין אותו לגמרי רק דאומרים בו אם אומר כן בשקר כו' (וכדברי ת' חמדת שלמה הנ"ל) ושוב דחה זה דא"כ למה פליגי הי"א דאין מנדין וכתב לפרש כפשוטו דמנדין לחלוטין אך דמיירי בחזרה בה בלא אמתלא כו' עש"ה וע' בס"ק שאחר זה:

(כא) וי"א דכופין אותו. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' י"ב שכ' וז"ל ובדין אם הבעל יכול לומר שמאמינה שהרמ"א בסי' קע"ח ס"ט מביא בזה ג' דיעות חלוקות י"א שהוא נאמן וי"א בזה"ז שיש חר"ג מנדין אותו וי"א שכופין אותו ומשמש עמה. הנה באמת לכוף אותו לשמש קשה מאד להאכיל לאדם דבר האסור לו ושוויא אנפשי' חד"א וכמה נדחקו לומר טעם המשנה אחרונה בדידה ע' בר"ן שלהי נדרים ורוב הטעמים לא שייכי בדידי' כו' ופרט שלא מצינו לרגמ"ה שתיקן כן בפירוש באומר שאסורה עליו. ואף הר"ש במרדכי פ' האומר שאמר שכופין אותו לא אמר רק הבעל שאמר שזינתה אשתו אבל איהי הכחישתו ובזה אמר דא"כ מעקר תקנת רגמ"ה שכל א' יאמר כן. וגם בזה נראה דלא אמר הר"ש אלא באין הבעל רוצה ליתן כתובתה אבל ברוצה ליתן בתובתה אף שאם היא אינה רוצה ליטול גט וכתובה אין בידו להכריחה מחמת תקנת רגמ"ה מ"מ לדידי אף בכשירה שבנשים שוב אי אפשר לחייבו לשמש עמה כמבואר בסי' ע"ז ס"א בהגה דאם רוצה לגרש וליתן הכתובה דשוב אינו עובר בלאו דלא יגרע ודברי רמ"א בודאי הם אפי' בזה"ז כו' (עמ"ש שם סק"ב) ואם זה באשה כשירה ק"ו אם אומר שזינתה פשיטא שאם רוצה לגרשה וליתן כתובתה שאין כאן חרגמ"ה ואין עליו שום חיוב לשמש עמה ואף אם נימא דלא נתיר לו לישא אחרת אבל עכ"פ שוויא אנפשי' חד"א אם יש בידו כדי כתובתה אפילו להר"ש ובפרט בנ"ד שהיא עצמה אמרה טמאה אני לך הא ודאי שאין כאן מקום לחרגמ"ה ואם הוא מאמינה חייב לגרשה. ומ"ש רמ"א שי"א שמנדין אותו על שאומר שמאמינה היינו בחזרה בה ונתנה אמתלא כי רמ"א מביא זה בשם תשובת מיימוני כו' (וכיוצא בזה כתב בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' י"ב ע"ש ועיין בס' פרי תבואה סי' כ"ח בהגה ראשונה שם וע' בס"ק הקודם) ולא עוד אלא שאומר אני דאפי' בזה לא אמרו התוס' דמשמתינן אלא בלא אמר שמאמינה עד שחזרה בה אבל אם בעודה עומדת בדבורה אמר שמאמינה ואז בהיתר אמר ולא עבר על חרגמ"ה אף ששוב חזרה בה איהו אינו מחויב לחזור בו ונשארת באיסורה ועל דבר זה עצמו אם הבעל יכול לחזור מדבריו פקפקתי בחבורי נו"ב סעי' ע' ואף שביארתי שם דיכול לחזור בו אם היא חזרה בה מ"מ אינו מחויב ואינו נקרא בשביל זה עובר על חרגמ"ה דאיהו לא מידי קעביד עתה וכבר נאסרה עליו וזה גופי' חידוש הוא לומר על שמאמינה עובר על חרגמ"ה והבו דלא לוסיף עלה ענ"ד ע"ש: ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ח בדבר השאלה בענין אשה שראה בעלה ממנה עניני כיעור והודית שנטמאה ואח"כ הורה אם בעלה מותר לקיימה. והאריך מתחילה כדברי מהרא"י שהובא לעיל סי' קט"ו ס"ו בהגה דברגלים לדבר נאמנת לומר טא"ל. ואח"כ כתב וז"ל אולם כ"ז בעידי כיעור אבל בנ"ד דרק הבעל אומר כן י"ל דלא מפיו אנו חיין דאפי' באומר שראה שזינתה הא כתב הר"ש מנבייל במרדכי פ' האומר והר"ר יוסף בהגמי"י דלבתר חרגמ"ה אינו נאמן וכן נראה דנוטה דעת הרשב"א סי' אלף רל"ז ובמיוחסות סי' קל"ב אף דקשה לי הא חזינן בסוף נדרים דמחלקים בין אומרת גרשתני כו' מ"מ אין בכחי לחלוק על רבותינו. אך הא הרש"ל בתשובה סי' ל"ג כתב דיש חולקים על הר"ש מיינביל דדוקא הוא מותרת דמשעבדת לבעלה והיא קרקע עולם וכן ביש"ש פ"ב דיבמות תמה כן מסברא וחולק על הר"ש דאין לזה שורש. וגם אף להגאונים הנ"ל הא בנ"ד היא אומרת טא"ל ונתנה אצבע בין שיני' לא חיישינן לו' דהוא משקר ונתן עיניו באחרת וכמ"ש הרש"ל כו'. ואף דהרמ"א סי' קע"ח כתב דיש חולקים דבמאמין לעד או לה כופין אותו לשמש עמה מ"מ י"ל דהיינו רק לענין להאמין לה דאין בכחו להאמין לה אבל באומר שראה שזינתה והיא ג"כ אומרת כן י"ל דלכ"ע נאמן ולא אמרי' דמשקר היכא דהיא נתנה אצבע בין שיני' וביותר דבעניותי לא מצאתי שיטה זו במפורש דבמרדכי לא נזכר רק באומר שזינתה ובד"מ סי' קט"ו כ' דהרשב"א בתשובה כ' דבמאמין לעד אינו נאמן לו' דמאמין בתר חרגמ"ה ועדיין לא שמענו רק במאמין לעד ולא במאמין לה דהיא נתנה אצבע כו' וביותר דאפי' במאמין להעד לא מצינו להרשב"א דאינו נאמן ושם בתשובה לא כ' זה אלא לענין ראה שזינתה אבל לא לענין מאמינו ואדרבא משמע בהיפוך כו' וא"כ לא מצינו כלל לו' דא"נ לו' שמאמין להעד וי"ל דדוקא באומר שראה שזינתה אינו נאמן דכל אדם יאמר כן משא"כ בעד א' מעיד ואומר שמאמינו ל"ש כ"כ לו' דכל אדם יעשה כן דלאו בכל פעם יזדמן לו עד א' שיעיד. וזהו נראה כוונת פסקי מהרא"י כו' (עמש"ל סי' קט"ו ס"ו ס"ק ל"ד) וא"כ בהיא אמרה טא"ל והוא אומר שראה שזינתה לית מאן דפליג דאסורה לו ומגרשה בע"כ וא"כ ה"נ י"ל באומר שראה הכיעור דעי"ז אסורה לו דנאמן בכך כיון דהיא אמרה שזינתה כו' ובפרט בנ"ד דהימנה הבעל ונעשית לו חד"א כו' (עמש"ל סי' קט"ו ס"ז ס"ק מ"ב) ולזה בנ"ד אם כי אין לעשות מעשה לכופו כאשר גם באומר שראה שזינתה משמע מדברי הרמב"ם דאין כופין אותו להוציא (ע"ל סי' קט"ו ס"ק ל"ז) דכללא הוא דאין כופין אלא בעדי טומאה מ"מ עכ"פ ראוי לומר להבעל דהדין תורה דאסורה לו עכ"ל: ושם בסי' צ"ט (בד"ה ואף דבשו"ת רשב"א) האריך ג"כ קצת בענין זה וכתב שם דבענין השאלה דידיה (הובא לעיל סי' י"א ס"ק י"א) בלא"ה י"ל דנאמן גם בזה"ז דהא קיי"ל גם באומרת טא"ל היכא דאיכא רגלים לדבר מהימנא א"כ ה"נ י"ל בנ"ד דריבוי העדות וילדה שלא בזמנה משוי לה רגל"ד ומהימן הבעל שמאמין להעד (ושם בהגה כתב דיש לחלק קצת ע"ש וע' בזה בת' ברית אברהם סי' פ"ח אות ה' ובסי' צ"ד אות י"א) ובפרט לדעת הכנה"ג שדעתו בילדה ליב"ח יכול לגרשה בע"כ וגם עכ"פ ע"י העדים דנתייחדה הוא בכלל עוע"ד דיכול לגרשה בע"כ כדאי' סי' קט"ו ס"ד בהגה וכן הסכים בת' מהרמ"ל סי' פ' דלא כהרש"ל בתשובה א"כ תו ל"ש לומר עיניו נתן באחרת ומהימנינן לי' דמאמין להעד ע"ש. ובסי' ק' שם בתשובת הגאון בעל בית מאיר הסכים עמו וכתב וז"ל מה דהעלה כבודו דבנ"ד מהימן לי' מהני אף בזה"ז זהו ברור ואמת שבדין זה הוא לפי ראות עיני הדיינים וכבר כתבתי בגליון ד"מ כו' עד ולענ"ד בעיקר ההוראה יפה הורה הרש"ל עכ"ל. וע"ש עוד בסי' ק"א דף פ"ז ע"ג מזה וע' עוד בתשו' ברית אברהם סי' פ"ח בכל זה: (ובתשו' ח"ס ח"ב סי' צ"ה ע"ד אשה שבאתה בבכי ואנקה לשכנותי' ואמרה דרך תשובה ווידוי על החטא הגדול שנתפתת לרווק א' ובא עליה ונודעו הדברים גם לבעלה ובאה ג"כ לפני המורה שבעיר לקבל תשובה ואחר החקירה אמרה שעכ"פ לא מירק ביאתו כי בשעת הרגל דבר נתחרטה והיתה מתאמצת עד שזר' מבחוץ מה משפט האשה אי מותרת לבעלה. והביא שם דברי תשו' חו"י סי' ע"ב שכ' באשה שהתודית בחולי' שזינתה ואח"כ חזרה לבורייה שאסורה וכן בהתודה הבועל כו' ודברי הנו"ב שחולק עליו (כמו שהובא לעיל סי' קט"ו ס"ק כ"ה) וכ' דודאי דברי הנו"ב נכונים דגם בכה"ג חיישי' שמא עיני' נתנה באחר ואערומי מערמא לומר דרך וידוי אלא דגם דברי החו"י אמתיים דמיירי בחלתה ונטתה למות ואמרה כן דרך וידוי ובהא לא שייך ענ"ב וכן מ"ש דבועל שמתודה דרך תשובה מהימן לאוסרה על בעלה היינו משום דקיי"ל עד א' דמהימן לבעל כבי תרי נאסרה עליו ובכה"ג ראוי הוא שיאמין לו הבעל ותיאסר עליו (ע' בתשו' נו"ב סי' ע"א שהובא לעיל בסי' קט"ו שם ועיין בח"ס חיו"ד סי' ד' מ"ש בזה) אבל האשה בעצמה שאמרה כן שלא בשעת מיתה אפילו תאמר דרך וידוי ותשובה לא האמינו חכמים. ומ"מ נ"ל אם הבעל האמין לה ושוויא אנפשי' חד"א דבעלמא בכה"ג פליגי בי' הקדמונים כמובא ברמ"א סי' קע"ח ס"ט דלחד דיעה הבעל חייב נידוי אם אומר שמאמין אבל בכה"ג כ"ע מודים שאם הבעל מאמין שאין מנדין אותו ומחוייב להוציאה כי היא אין הגורם לעבור חרגמ"ה כי לב כל אדם נותן להאמין כו' ומה שאמרה האשה שלא מירק ביאתו הנה אפילו אמרה בפירוש שלא הי' הכנסת עטרה ואפילו אמרה כן מיד תוכ"ד נמי לא דפיסקא בנדון שלפנינו אם לא האמין הבעל לדבריה אע"ג שבאתה דרך תשובה ווידוי אין שומעין לה ומותרת לו אך אם מהימנא אחר שהיתה תחלה ברצון ולא דמי לעובדא דנו"ב מה"ת סי' כ"ג דהתם צווחה מתחלתה ועד סופה כו' וסיומא בלבו האמין לדבריה תצא בלא כתובה עכ"ד ע"ש: ושם בסי' ק"ו אודות איש א' שהרגיל קטטה עם אשתו ובאו לפני הב"ד ועיקר טענתם הי' דבר שבממון שחשדה בגניבה וגם טען מאיסה עלי ובסוף דבריו אמר שראה אותה לפני כמה ימים שכבה אצל נער א' אלא שאז לא רצה לפרסם הדבר מפני שהיו קרובי האשה ישנים באותו החדר ובכל זאת נהגו אישות זע"ז עד עתה והב"ד מצאו השוואה ביניהם בענין עיקר מחלקותם אך נסתפקו אם מותרת לו ואם כופין אותה לקבל גט כי עדייו הוא עומד בדבורו שראה אותה שכבה אצל הנער כו' וכתב דלכאורה בדברי רמ"א סי' קע"ח ס"ט נאמר ב' היתרים בענין זה א' דעת הר"ש מיינבול דבזה"ז שיש חר"ג א"נ לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד ובמהרי"ק שורש ר"ז מבואר דיותר ראוי שלא להאמינו באומר שהוא עצמו ראה שזינתה ממה שמאמין לעד א' וא"כ כיון דמייתי רמ"א דיעה זו במאמין לעד א' דאינו נאמן כ"ש וק"ו בדליכא אפי' ע"א ואדרבא י"ל מה דמסיים רמ"א יש חולקים ומשמע שדעתו שאין לסמוך על המקילים י"ל היינו באיכא עד א' מיהת אבל באין כאן אפי' ע"א אפשר דבכה"ג מסכים רמ"א עם המתירי' והיתר הב' מ"ש הרמ"א דאם הי' לו קטט עמה א"נ לומר כו' והוא מתשו' רשב"א אלף רל"ז ובמיוחסות סי' קל"ג כו' ובש"ס ר"פ האשה שלום מבואר דכשראה בעצמו קיל לענין קטטה מהעדאת עד א' דהרי באמרה מת בעלי פשוט דלא מהימנת בקטטה ובע"א אבעי' דלא איפשטא וא"כ כיון דפסק רמ"א דלא מהימן להאמין לע"א במקום קטטה מכ"ש דלא מהימן לומר שראה בעצמו שזינתה. ואמנם ראיתי דמהרש"ל ביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח לא רצה לסמוך על ב' היתרים הנ"ל ואפי' באומר שראה שזינתה ואני אומר דכל הרוצה לדון בעניינים אלו ע"פ דברי רמ"א אלו לא ירים ידו עד שיביט בדברי יש"ש הנ"ל אך נלע"ד בנדון זה גם מהרש"ל מודה שהדברים מראים כשקר וכיזוב כו' והאריך קצת לבאר כמה אומדנות בנדון השאלה שדברי הבעל המה רק עלילות ברשע להפריד בין הדבקים ובזה גם מהרש"ל מודה שאינו נאמן ומסיק וז"ל מסקנא דמלתא לפע"ד דאיו כופין אותה לקבל גט כלל והוא מחוייב בשארה וכסותה אך בעונה אמרי' לי' הוי יודע אשה שזנתה אסורה לבעלה ואולי היית מהימן לנו היינו מפרישים אותך על כרחך אלא שאין אנו מאמינים לך ועתה אם אתה יודע בעצמך שבאמת שכבו זע"ז כדרך המנאפים תחוש לעצמך ותתבטל מעונה ומעתה נשאלה את פיה אם תתרצה בכך אזי ילבינו ראשם כך שהוא יתן מאר וכסות והיא תמחול עונתה ואם ימות נוטלת כתובתה ככשרה בנשים ואמנם אם לא תתרצה להשאר כך לעולם ותאמר נוח לה להתגרש מלמחול עונה אומרים לו הוי יודע כי גירושין הללו הם כמו גירושין בע"כ כי מפני ביטול עונה מוכרחת לקבל גט מפני צערא דגופא ע"כ או תתנהג עמה באישות ותודה על שקרך פחזותך או תשבע שבועה חמורה שכן הוא כדבריך והשבועה תהי' בכל מיני אלות הברית ואיומים רבים ואח"כ תגרשנה או אם לא תרצה לשבע וגם לא לנהוג אישות ועל כרחה תתגרש הרי אתה מתנדה בנידוי ב"ד על שתגרום ביטול חרגמ"ה וכל הדברים האלה יובן מתוך דברי הראשונים הנ"ל ובפרט מדברי יש"ש שם עם הוספת קצת נופך משלי לפי הענין והמשכיל יבין עכ"ל ע"ש עוד בסי' ק"א וק"ט וקי"א מענין דברי רמ"א הנ"ל:

(כב) ואם הי' לו קטט עמה עיין בתשו' ברית אברהם ס"ס ע"ד והובא קצת לעיל סי' קט"ו ס"ק כ"ח שכ' דדוקא בקטט שהוחזק כפרן כו' ע"ש (אכן בתשו' ח"ס ח"ב סי' ק"ו כתב דסתימת לשון רמ"א משמע דאפילו לא הוחזק כפרן אלא גברא שמתהפך בתחבולות להתעולל עלילות ברשע להוציא אשתו אע"ג דלא אשתכח שיקרא בשום פעם מ"מ לא מהימן תו לאוסרה עליו וסיים דצ"ע לדינא ע"ש וע' בס"ק שלפני זה):

(כג) שהוציא קול כו'. גירשה מחמת כן ושוב רוצה להחזירה עמ"ש לעיל סי' קט"ו ס"ק ל"ו:

(כד) אם נותן אמתלא. עיין בתשו' גבעת שאול סי' מ"ב דמתחילה עלה בדעתי לפרש דכוונת הטור וש"ע דצריך אמתלא אחרת לא זו האמתל' שאמר שמחמת כעס כו' ושוב ראה בתשו' הרא"ש גופי' אית' שם להדי' דאמתל' הוא מה שאמר מחמת הכעס שהכעיסתו הוצי' עלי' קול זה. וה"פ אם נותן אמתל' שאומר כך שמחמת הכעס כו' מותרת לו ואם לאו שלא אמר כך אסורה לו ע"ש עוד (אמנם בתשו' ח"ס ח"ב סי' קי"א כ' הגם דמלשון תשובת הרא"ש גופי' מבואר דסגי בהאי אמתל' שאומר שעשה כן מחמת כעסו מ"מ בל' הטור והש"ע משמע דלא סגי בהאי אמתלא אלא שיתן עוד אמתלא אחרת וכתב דנ"ל להשוות דברי הרא"ש בתשובה עם מ"ש הטור וש"ע בשמו דהרא"ש בתשובה מיירי שהיא תובעת ממנו גט ואינה רוצית להיו' עמו עוד א"כ ראוי הוא שמחמת כעסו אמר עלי' שזנתה אבל בטור וש"ע לא מיירי רק מכעס וקטט ולא שהיא תובעת גט א"כ אין אמתלא מספקת לומר עליה דבר שתיאסר עליו לעולם ע"כ צריך אמתלא אחרת ואה"נ אם יאמר שמחמת שהיה בכעס הסכימה ן דעתו לגרשה ולא יכול אם לא בטענת זנות או כדי להרויח כתובתה אה"נ דהוא טענה מעלייתא אבל טענת הכעס לחוד לא מועיל וע"ש עוד במעשה באשה שתבעה גט מבעלה בב"ד והבעל בתוך שיחו וכעסו אמר שנתברר לו שזינתה וגם הרתה לזנונים ונפסק הדין שיגרש ויתן כתובה ואח"ז נתפייס (ועדיין לא גירשה ובלוח המפתחות שם ט"ס) וחוזר הבעל ונותן אמתלא שאמר כן מחמת שרצתה להפקיע עצמה ממנו סבור היה להרויח כתובתה כי סבר שיאומן להפסידה כתובתה אי מותרת לו באמתלא זו או לא כיון שהוסיף לומר שהרתה לזנונים והאריך בזה ומסיק שהיה מותרת לבעלה. אך להתיר הולד שאמר שהרתה לזנונים צ"ע כו' עש"ה) וממ"ש לעיל סי' קט"ו ס"ז סקל"ז.

(כה) בלא שני עדים. ע' בתשו' חוט השני סי' פ"ט. ובחנם האריך בזה שם דהפי' הפשוט כמו דמסיק לבסוף דהך בלא שני עדים לא קאי אדינין אלא אסתירה שהסתירה היה בלא עדים.

(כו) שנתחרש בעלה כו'. ע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קנ"ט שנשאל בא"א שנחשדת עם אחד מבני ביתה ושלחו הב"ד להתרות אותה ואת בעלה שיוציאו את האיש הנטען מביתם ומכ"ש שלא תתיחד עמו ולא השגיחו בהתראת ב"ד ויש עדים שעברה על התראת ב"ד ורצו הדיינים השואלים לומר שהקינוי של הב"ד הוא כמו קינוי הבעל כמו ששנינו בס"פ ארוסה שהב"ד מקנין וא"כ על פי עדות הנ"ל יש לאוסרה על בעלה. והוא ז"ל השיב דמטעם קינוי וסתירה אין לאסרה דמה ששנינו ואלו שהבית דין מקנין להם הרי בכל הני דחשיב שם אין ביד הבעל לקנ' בעצמו אבל לא מצינו שאין הבעל כאן ואינו מקנא לה שבב"ד יקנאו לה והיינו משום דכל עיקר הקינוי של הבית דין הוא שהבית דין עושים בזה שליחות של הבעל ואמרינן מן הסתם ניח' ליה להבעל בזה וזכין לאדם שלא בפניו והיינו היכא שנתחרש או שהוא חבוש אבל אם הוא עמה ויכול לקנא בעצמו ואינו מקנא חזינ' דלא ניחא ליה ואיך יקנאו בית דין. ולולא דמסתפינ' אמינ' שאפילו באופן שחשיב במשנה שבית דין מקנין היינו מן הסתם אבל אם יצא הבעל מבית האסורים ואמר שלמפרע לא היה ניחא ליה בקינוי אינה אסורה עליו והא דאית' ברמב"ם וש"ע ואוסרין אותה על בעלה לעולם היינו מן הסתם וכן באשת חרש והדבר צריך אצלי תלמוד אבל היכא שהבעל בשעת מעשה לפנינו ואינו מקנ' לה איך יהיו הב"ד שלוחין בע"כ ובפרט בנ"ד שבשעת התראה שניהם נתנו כתף סוררת ועוד דאפי' במקום שהב"ד מקנין נראה שהב"ד בעצמם צריכים לקנא לה ולא ע"י שלוחא דבי דינא מתרי טעמי חדא שגם על הבעל אני מסופק אם יכול לעשות שליח לקנא לאשתו (עבה"ט סק"ו) ואף שבכל התור' שלוחו שא"כ כבר כתב הרא"ש בגיטין פ"ק דלא מצי משוי שליח לחוב לאחרים (עמש"ל סי' קי"ט סק"ו) והא דב"ד מקנין לה והם שלוחי הבעל שאני ב"ד דרחמנא רבי להו ועוד דאפילו אם הבעל מצי משוי שליח מ"מ הב"ד לא מצו משוי שליח דאינהו גופייהו שלוחי דבעל נינהו ואין שליח עושה שליח במה שאינו אלא מילי דמילי לא מימסרי לשליח ולכן דקדקו הרמב"ם והש"ע וכתבו קוראים ואומרים לה אל תסתרי כו' ומלבד זה הנה בכל העדות לא מצאתי עד סתירה כו' ע"ש ועוד) והנה מ"ש בהיתר א' דאין הב"ד יכולין לקנאות בע"כ דבעל כן הוא ג"כ דעת העדות ח"ס ח"ב סי' ק"ח שכ' להרב השואל על נדון דשם וז"ל וקינוי שקינא לה מעלתו עם הקהל אין בו ממש חדא שלא אמר בלשון קינוי אל תסתרי עם פלוני אלא לבעל הזהיר שלא ירגיל אנשים הנחשדים בביתו ואין זה לשון קינוי (אפי' אם היו מזהירים לה כן) ועוד לא מצינו רשות לב"ד לקנאות אלא כשאין הבעל לפניהם אבל אם הבעל כאן ואינו מקפיד על אשתו כי תנאפנה אין בקינוי ב"ד כלום ואע"פ שהכריחוהו שעל כרחו ענה אמן אחר ששמע הפסק מ"מ כיון שע"כ הי' מסתמא מחל לה הקינוי כו' עכ"ל. אמנם מ"ש הנו"ב בהיתר הב' שהב"ד בעצמה צריכים לקנאות ולא ע"י שלוחא דידהו כו' ע' בתשו' ח"ס שם סי' צ"ו מבואר דפשיטא להו להגאון השואל ולהגאון המשיב המחבר ז"ל דקינוי ע"י שליח ב"ד הוי קינוי כל שאמר לה בלשון קינוי ע"ש וכן מבואר עוד בדבריו סי' ק"י שם שאם שליח ב"ד אמר לה בעדים אל תסתרי עם פלוני ויש עדים שנסתרה אח"כ נאסרה על בעלה מדינא כו' וכמו שהובא בשמו לעיל ס"ק י"ד ע"ש ואולי משום דלא שמיעא להו דברי הנו"ב הנ"ל):

(כז) בא עד א' כו' עב"ש שכ' מיהו קשה למה לי עדות העד ת"ל אם קינא ונסתרה אסורה לבעלה ואין לה כתובה בשלמא בש"ס לק"מ דקמ"ל דאינה שותה אלא לפסק הש"ע קשה מה נ"מ מעדותו עכ"ל (עמ"ש לעיל סק"ב וע' בס' תפארת ישראל על משניות בסוף ס' נשים שכ' דאביו הגאון ז"ל בספרו בית ישראל תירץ קושי' זו דבקינוי וסתירה לחוד אין כופין לבעל לגרשה אבל בעד א' דטומאה כופין ע"ש. ולע"ד תמה אני מדוע לא זכר דברי הב"ש לעיל ס"ס י"א שהבי' חילוק זה בשם רבי' ירוחם והב"ש כתב עליו וא"י מנ"ל חילוק זה ולא משמע כן משאר פוסקים ע"ש:

(כח) מאותו שקינ' לה עב"ש ס"ק י"א וע' בחל"מ פ"א מה"ל סוטה דין י"ד.

(כט) אבל לא להפסידה כתובתה. ע' בגליון המשניות פ"ו דסוטה בתוס' רע"ק ז"ל אות ך' וע' בס' בית מאיר ודוק:

(ל) ונוהגים. עמ"ש לעיל סי' ך' סק"ב מענין זה:

(לא) שנאסרה בשבילו. עבה"ט שנ' ואפי' נאסרה מקודם לבעל כו' וע' בהגהות מל"מ נ"ב מה' סוטה דין י"ב הבי' דמהר"א ששון סי' קצ"ג נסתפק בזה גבי בועל שני אם נאסרה לו כיון שכבר הית' אסור' ועומדת אך בתשו' שבו"י ח"א סי' צ"ד ובס' ש"א בקו"א השיגו עליו מש"ס סנהדרין דדי מ"א ע"ש. גם בס' ק"כ פ"ק דכתובות אות ח' הזכיר דברי מהר"א ששון הנ"ל שרוצה לדמות דין בועל שני שלא לאסור עליו מהך דינ' שצידד הרא"ש ז"ל לענין בעילת כותי (דלקמן סי"ט) וכתב ששמע ממורו ורבו הגאון מו"ה א"ב ז"ל שתפס עליו מש"ס סנהדרין הנ"ל ע"ש ועמ"ש בזה לעיל סי' י"א סק"ד. וכעת הגיע לידי ספר כת"י מהגאון מו"ה יצחק הלוי ז"ל מהמבורג וראיתי בתשובה אחת שם שצירף סברת מהר"א ששון הנ"ל לסניף לשאר סברות בנידון שנשאל עליו וכתב דמה שהשיגו עליו מש"ס סנהדרין דף מ"א מלבד דלא קשה עליו מגמרא זו אלא אדרבה ראיה מוכרחת לדברי מהר"א ששון מגמרא הנ"ל דהיכא דכבר נאסרה לבעלה אינה אסורה לבועל. דהנה מקשין העולם כיון דמיירי בגמרא בנערה המאורסה וקושית הגמרא שם באשה חבירה דמקטלא אליבא דרבי יוסי בר"י היכא משכחת לה מיירי גם כן בנערה המאורסה אם כן היכי מוקי לה בזינתה וחזרה וזינתה אכתי קשה בסקילה היכא משכחת לה דא"כ לא היתה בתולה וא"ל בשלא כדרכה דזהו דוחק לאוקמי בכך. וע"ז יש לתרץ דמיירי שבא העדים השניים והעידו על זנות הראשון אחר שבאו עדים כבר והעידו על זנות המאוחר ואם כן שפיר בעדים השניים שייך חיוב סקילה כיון דלפי העדאתם שזינתה קודם והיתה בתולה. אך אכתי קשה לפ"ז מה מקשה הגמ' דילמא לאוסרה על בועלה שני באנו הא ע"כ אתו לקטלא דאל"כ למה להם להעיד שזינתה כבר קודם זה הזנות הא גם אם היה אח"כ אסורה לבועל ומדהעידו על זנות מוקדם בודאי ידעו דחבר א"צ התראה וכוונתם לחייבי סקילה ולכך העידו שזינתה קודם דהיתה אז בתולה וא"כ מה מקשה הגמ' דילמא לאוסרה על בועלה שני. אלא ודאי ע"כ מוכח כסברת מהר"א ששון דהיכא דכבר נאסרה לבעל אינה אסורה לבועל ומקשה הגמ' שפיר עכ"ד ודפח"ח וע' בתשובת נו"ב תניינא סימן ך' מענין זה:

(לב) שזינתה עם כותי. בחידושי רב גדול אחד (שהזכרתי בסי' קכ"ט סקכ"ד) כתב דיש להסתפק בזינתה עם קטן פחות מי"ג ויותר מבן ט' דביאתו ביאה אי אסורה לו כשיגדיל משום אחד לבועל. והא ודאי דאין להתיר מצד דפיתוי קטן אונס הוא כמו דאמרי' פיתוי קטנה אונס הוא. דהא גם בבועל גדול אם היה אנוס והוא מזידה נאסרה עליו כדאיתא בירושלמי דסוטה עב"ש בסי' י"א. אך אפשר דזה דמי לזינתה עם כותי לדעת י"א אלו דמותרת לו אחר שנתגייר משום דבלאו הכי היתה אסורה לו ואין בו קדושין אם כן ה"נ בקטן לדעת הרמב"ם דאסור להשיא אשה לקטן דהוי כזנות כדלעיל סי' א' וגם אין בו קדושין לא קרינן ביה ונטמאה אחד לבועל. מיהו י"ל דדמי לזינה עם אחות אשה כיון דמותרת לו אחר כך אך אכתי יש להסתפק לטעם שכ' המרדכי בסנהדרין דלכן מותרת לכותי הבועל לאחר שנתגייר משום דהוי כקטן שנולד וההיא שעתא באו בר איסור' הוא א"כ ה"נ בקטן דלאו בר אזהרת איסור' הוא בפחות מי"ג שנים ואין מעשה קטן כלום ע"כ לא שייך בו לאסור משום מעשיו בעודו קטן עכ"ד. ועיין בנ"צ מ"ש בביאור דברי המרדכי הנ"ל וכתבתי לפע"ד בנד"ז פשוט דאסורה וה"ה בזינתה עם חרש ושוט' עש"ב. ועיין בתשו' בית יעקב סי' ג':

(לג) ומ"מ מי שזינה כו' בגליון ש"ע של הגאון רבינו עקיב' איגר ז"ל נ"ב וכ"כ להדיא בתוס' ביבמות דף צ"ז עכ"ל ונראה דט"ס הוא וצ"ל צ"ד והוא שם ע"ב בד"ה אשת גיסו ע"ש. אך לא ידעתי מה ראי' מהתוס' הא התוס' בכתובות דף ג' ע"ב חולקים על פסק ר"ת וס"ל דגם בכותי הבועל אסור' דאף ר"ת עצמו שהיזיר הא כתב הטעם משום דלא נחשב ביאה וא"כ פשיט' דלא שייך זה גבי זונה עם אחות אשתו וכל עיקר חידושו דמהרא"י והרמ"א ז"ל בזה הוא לטעמו של הרא"ש ז"ל וא"כ מה ראי' מהתוס' וצ"ע:

(לד) בינו לבינה בנחת עיין בפרישה שכ' ר"ל שיאמר לה בפירוש שלא על מנת לאסור אותך עלי אני מקנא לך אלא שתזהר מן הכיעור ומן הדומה לו. א"נ שלא יזכיר לה שום איש מיוחד אלא שמקנא לה שלא תסתרי עם שום איש ובזה גם הסמ"ג מודה דלא נאסרה עכ"ל (וע"ש עוד מ"ש די"ל דהרמב"ם שכ' אלא בינו לבינה לא ס"ל כהסמ"ג ואזיל לטעמי' מאחר דפסק כרבנן דלקינוי וסתירה בעינן תרי עדים א"כ בינה ובינו לאו איסור הוא ע"ש ולכאורה הוא תמוה דהא בהדי' כ' הרמב"ם ס"פ כ"ד מה' אישות דגם בינה ובינו נאסרה לו. אך הפרישה עצמו ס"ס קט"ו הביא בשם מורו מהרש"ל שתמה על הרמב"ם שם. וע"ש בב"ח וגם בח"מ וב"ש שם והובא לעיל ס"ק ט"ו ע"ש) והנה מ"ש הפרישה בריש דבריו ר"ל שיאמר לה בפירוש כו' לכאורה זה תליא בשני הלשונות שכ' רש"י ז"ל ביבמות דף נ"ה ע"ב בד"ה לשקינ' לה דרך אברים וללשון ראשון שם מבואר דלא בעי' שיאמר בפירוש רק כל שידוע לכל שאינה חושדה בביאה ממש סגי אך ללשון שני משמע דבעי' שיאמר לה בפירוש ובתיבי' שם בלשון שני ע"ש. ועיין במל"מ פ"ג מה' סוטה דין כ"ד שכ' דלפי המבואר בגמ' דיבמות שם דבעינן שיהיה הקינוי בדבר האוסרה לפ"ז צ"ל דה"ה אם אמר לה אל תסתרי עם פ' שמא יאנוס אותך דלא חשיב קינוי ואם נסתרה אינה אסורה כו' ע"ש:

(לה) שמות אנשים ונשים

(לו) בקונטרס השמות שבספר בית שמואל בשמות אנשים אות א' אברהם. ובז"מ כתב דכותבין אברהם המכונה עבר מן עי' בדיני השמות הנדפס בסוף הרמב"ם ח"ג דפוס ברדיטשוב בשם הרב מהרי"ש שפירא באחד שנקרא בפ"כ עבר וכתב דיש לכתוב אברהם דמתקרי עבר ואף דבשמות אנשים מבואר אברהם המכונה עברמן כי עברמן הוא שם לעז אבל שם עבר הוא שם הקודש כמו שם ועבר ולכן ראוי לכתוב דמתקרי עכ"ל:

(לז) (שם) אביעזר. אבל אם ידוע חתימתו או איך שעלה לס"ת כו' עיין בט"ג סקי"ז וע' בס' גט מקושר שכתב דבכה"ג שחותם עצמו אבי עזרי או העזרי והעולם קורין אותו אביעזר יש לכתוב שניהם אבי עזרי או העזרי כפי חתימתו דמתקרי אביעזר ע"ש: וע' בשו"ת תשובה מאהבה ח"א חי' נ"ב אות ד' הביא בשם רבו הגאון בעל נו"ב ז"ל בא' שהיה שמו זעליג וחזני העיר היו קורין לו לתורה בשם אבי עזרי והורה בהסכמת ב"ד מו"ש אחרי שלא נמצא בשום מקום כ"א או אביעזר או אבי העזרי אבל לא אבי עזרי יאות לכתוב בגט אבי העזרי ואין משגיחין בזה על חזני הזמן וכן נעשה הלכה למעשה ע"ש.

(לח) (שם) אהרן. ובס"מ (ר"ת ובסדר מהר"ם) כתב אם קורין ארון בקמץ כותבין הכינוי. עיין בשו"ת תשו' מאהבה ח"א ס"ס נ"ב העתיק שם מגליון הש"ע של הגאון מהר"ם פישלס ז"ל וכתוב שם שעשו הלכה למעשה ונכתב בגט אהרן המכונה ארה בהסכמת הגאון בעל נו"ב ז"ל וכן עשו אחריו הלכה למעשה ע"ש ובס' כרם שלמה כתב שקיבל מהגאון מהר"ם סופר ז"ל שיש לכתוב ארא באל"ף בסוף משים דארה בה"א הוא לשון קללה ע"ש. (ובתשו' מים חיים סי' נ"ח נדפס שם תשובת הגאון מהרא"ז מרגליות וז"ל בנידון האשה שבאה להתגרש ושם אביה ארון בפי כל ולא נודע שם עריסתו ועלייתו לתורה וחתימתו יפה כיוונו שיש לכתוב ארון לבד כאשר כתבתי בספרי ט"ג בכמה דוכתי ובשו"ת בית אפרים בענין אשה ששמה יודית וגם נראה דבזמנינו שכיח טובא שם ארון נראה דהוא קובע שם לעצמו ואם שמו מעריסה אהרן צריך לכתוב אהרן דמתקרי ארון וכמו אלחנן חנן וכן ראיתי בשו"ת תשובה מאהבה שנעשה מעשה בק"ק פראג ונכתב בגט אהרן המכונה ארה וא"כ פליטא דיש לכתוב דמתקרי ארון ומזה נלמד דאם אין ידוע עיקר שמו שיש לכתוב החניכה שהכל קורין בו וסגי בהכי ואין לפקפק בדבר עכ"ל):

(לט) (שם) אור שרגא. ע' בשו"ת תשובה מאהבה שם הביא בשם רבי' הגאון בעל נו"ב ז"ל באחד שהיה נקרא פייש וכן חתם עצמו רק לס"ת. עלה בשם אורי שרגא והורה אע"ג דלא נמצא בשום סדר השמות כ"א אור שרגא בלא יוד לבסוף עכ"ז יש לכתוב אורי שרגא ביו"ד וכן עשו אחריו הלכה למעשה ע"ש (לכאורה צ"ע ממ"ש לעיל בשם אבי עזרי ויש לחלק) . וע' בט"ג שכ' דבכה"ג ששמו אורי שרגא יש לכותבו בשני תיבות ובשיטה אחת ע"ש.

(מ) (שם) אליהו. ואם חותם עצמו אליה ורשימה עליו כו' עיין בזה בתשו' שב יעקב סי' ל"ד ובתשו' שבו"י ח"א סי' קכ"א ובתשו' נו"ב סי' צ' והובא דבריהם בס' ט"ג סקל"א ע"ש וע' בס' ישועות ס"ק י"ט שמסכים לדעת השב יעקב ע"ש וע' בס' גט מקושר בזה (ובתשו' חתם סופר אה"ע ח"מ סי' כ"א כ' וז"ל עובדא היה פה באחד שגירש ושם אביו אליה וצריכין ב' גיטין אחד אליה בוי"ו והב' בלא וי"ו והראשון בוי"ו עיקר כיון שרוב אליה דקרא בוי"ו כמבואר כל זה במקומו אמנם חקרתי על משפחת המגרש על שם מי נקרא ונודע שהיה ממשפחת הגאון אליה רבה ז"ל ובספרו אליה זוטא שיר מאבי המחבר וראשית חרוזים אליה בלא וי"ו לכן הסכמתי ליתן גט הא' בלא וי"ו והוא העיקר והב' בוי"ו והצעתי זה לפני מו"ח הגאון דק"ק פוזנא וקלסה עכ"ל ושם בסי' כ"ו נזכר עוד עובדא זו ומסיים אח"ז הראוני בנו"ב סי' צ' ג"כ החליט כן ומכ"ש הכא דאיכא טעמא הנ"ל ע"ש): ועיין עוד בס' ט"ג לקמן בליקוטי שמות עירית ונהרית ס"ק י"ג שראה גט הניתן לפני הגאון דק"ק פפד"מ והיה כתוב בו שם האשה צמלה בת אליהו דמתקרי אליה והוא ז"ל כתב דאפשר שהיה הענין שעלה לס"ת בשם אליהו וכך היה שמי מעריסה אך בחתימה היה חותם אליה וגם בקריאה שאז נעשה גם שם אליה עיקר ובכה"ג שפיר יש לכתוב אליהו דמתקרי אליה כו' עש"ה וע' בתשו' מים חיים סי' ס"ב ובסי' ס"ג אות י"ב מענין זה):

(מא) (שם) אבלי כינוי לאברהם כו'. עיין בס' בית מאיר בסי' קכ"ט סט"ו שמעשה בא לידו בא' שהיה נקרא אבש ושם הקודש היה אברהם וכתב בגט המכונה אבש שזה דומה לשם מנחם מן שכתב ביש"ש שיש לכותבו דאפשר לומר שהוא קיצור נמי מן מנשה וגם בזה יוכל להיות שהוא קיצור מאבשלום שמבואר בס"ש דמסקי' בשמיה כו' ע"ש. ובס' ט"ג כאן ס"ק ל"ו השיג עליו דאינו דומה למנחם מן דכאן לא שכיח כלל שיהא אבוש כינוי לאבשלום בו' ופשיטא דהוי כאבלי אברל וכיוצא שהוא קיצור השם מאברהם וא"צ לכותבו מיהו אם כתב המכונה אביש לא הפסיד כשאר קיצור השם אך מה שנראה מדבריו לכתוב אבש בלא וי"ו אין נלע"ד אלא יש לכתוב אבוש בוא"ו כו' ע"ש ועיין בשו"ת מאמר מרדכי ס"ס נ"ו הביא דבריו וכתב דהמעיין ראה שאין בדבריו כדי השג יד כל כך על הב"מ הנ"ל ודעתו לכתוב אבש חסר וא"ו כיון שאינו נרגש במבטא כו' ע"כ ועמ"ש לקמן אות ל' בשם ליבוש:

(מב) (שם) אלימלך. ע' בט"ג סקל"ז דאם נקרא בפ"כ מלך א"צ לכתוב הכינוי מלך דקיצור השם הוא ובמקום דאיכא עוד אחר שכותבין הכינוי לסי' יש לכתוב דמתקרי מלך ולא המכונה ע"ש. והנה מ"ש דקיצור דשם הוא אף דיש לעיקר השם אלימלך גם כינוי אחר מ"מ כיון דקיצור השם מלך הוא מובלע בעיקר השם א"צ לכותבו וכמ"ש בכללים אות י' ע"ש. אך אכתי נ"ע דאפשר שזה דומה לאלחנן חנן שכתב הרמ"א לעיל סעיף ט"ו דכותבין כיון שהוא שם בפני עצמו ומאחר שכתב הרמ"א ז"ל שם דאם רוצה לכתוב קיצור השם איני מזיק א"כ כאן דאיכא נמי ספק שמא י"ז שם בפני עצמו יותר נראה דנכון לכותבו. שוב הגיע לידי שו"ת שארית יהודה הביא שם בסי' י' באחד שהיה נקרא בפ"כ מלך וחתימתו ועלייתו לתורה הוא אלימלך ונכתב בגט אלימלך המכונה מלך. וכתב על זה קצת גמגום קא חזינא דה"ל לכתיב דמתקרי מלך כו' ע"ש משמע קצת שדעתי ג"כ דנכון לכתוב הכינוי מלך. אמנם ומ"ש קצת גמגו' קא חזינא כו' לכאורה הוא גמגו' גדול דלדעת הרמ"א בתשובה סי' פ"ד ולדעת הב"ח הובא בג"פ ס"ק ס"ד אם כ' המכונה במקום דהו"ל לכתוב דמתקרי הגט פסול וצ"ע:

(מג) (שם) כתב בט"ז א' היה חותם אלי עזר כו' ופסק דיש לילך אחר שמו שעולה לס"ת. ע' בט"ז דמיירי שהיה ג"כ שמו בפ"כ לאזר ולא ידע טע' למה חות' עצמו אליעזר רק השיב שכך חות' מנעוריו וע"ז כתב דאין להשגיח בחתימתו דלא מהני החתימה רק לברר הספק משא"כ כאן דשמו מבורר אלעזר רק שהוא משתבש לחתו' אליעזר לא אזלינן בתר טעותו בחתימה דקריאת ס"ת ובין הבריות עיקר תתימה אינה בכלל קריאה למכתב בשביל זה דמתקרי עכ"ל ועיין בט"ג לעיל ס"ק ל"ה דנראה מדבריו שמסתפק בכוונת הט"ז אי ר"ל שא"צ לכתוב דמתקרי בשביל החתימה שחות' בטעות אבל אם נכתוב ליכא קפידא בזה או דלא יתכן כלל לכתוב בזה דמתקרי ודעתי נוטה דלא נכון לכתוב דמתקרי כי הל' אינו סובל לפרש על החתימה והביא דכן משמע בשו"ת כנ"י. עוד כ' שם בדרך אפשר דלא אמר הט"ז אלא בחות' בטעות אבל אם היה שמו מעריסה כן שפיר יש לכתוב דמתקרי כיון שהיה נקרא כן בשעת המילה וגם לא נשתקע שהרי חות' עצמו בשם זה ע"ש וכאן בס"ק מ' משמע מלשונו שהחליט כן ומשמע מדבריו הסכמתו לדינא דג' חילוקי' יש בזה אם חת' עצמו בטעות כך אין לכתוב דמתקרי דלא נקרא כך וקפידא איכא בזה ואם היה נקרא כן בשעת המילה שפיר דמי לכתוב דמתקרי ואם גם מעריסה לא נקרא כן רק מ"מ לא חות' בטעות אלא בכוונה מצד קבלה מבני משפחתו וכיוצא בו יש לכתוב שני גיטין אלא דבדיעבד אם לא נתן רק גט א' בשם שנקרא בו עתה אין להספיד עיין שם. (ועיין) בתשובת ח"ס ח"ב סי' ך' בגט עוזב דת אשר לפנים בישראל שם עריסתו שמואל הירץ וכן חתם עצמו אך לתורה ובפ"כ נקרא שמואל לחוד איך לכתוב בגט והביא שם דברי הט"ז ודברי הט"ג הנ"ל בג' חילוקי דיני' שלי וכ' עליו דמשמע מדברי הט"ג כאן דאם נקרא בשם עריסה כך יש לכתו' דמתקרי כיון שחות' עצמו כן אף דכ"ע דלס"ת אין קורין בשם זה הנה הגאון הזה בעצמו בכללי' שלו סעיף ך' סס"ק ט"ז מסתפק בזה כיון שבקריאה נשתקע ואמנם בעיקר דברי הט"ז מה דפשיטא ליה על חתימה לא שייך לשון קריאה צ"ע הלא כל תורה שבכתב נקרא מקרא ויש אם למקרא כו' ואמאי לא יוצדק לשון דמתקרי על חתימתו ולכן נראה דהט"ז לא קאמר אלא שאין צורך לכתוב דמתקרי לפי דבש"ש מצינו ההוא דהוה קרו לה מרים כו' ומשמע שלא הוצרכו תקנה אלא משום דהוה קרי לה כו' אבל אם כתבו אינו מפסיד ויתפרש דמתקרי מתוך הכתב (בל"א ווערט גילעזינט) ומקרא מלא כת"ב ויהי כקרוא המלך את הספר (וכן ויקראו בספר תורת אלקי' כו' בנחמיה) ונהי דאילו לא נקרא כן בשם העריסה כלל לא אחליט מ"מ בנקרא עכ"פ בשם עריסתו כך משמע מדברי הגאון הנ"ל לכתוב דמתקרי ולא ליתן ב' גיטין לא אחוש למאי דלא משמע בכללי' שלו ובפרט בגט עוזב דת שקשה להשתדל ב' גיטין ע"כ יכתוב שמואל דמתקרי שמואל הירץ כו' ע"ש):

(מד) (שם) אקסיל ראד וכ' בט"ז דכותבין אקסיל ראד המכונה בענזט וליתא כו' בגליון ש"ע של הגאון רע"ק ז"ל נ"ב עיין בשו"ת חות יאיר בסופו תשובה מהגאון מהר"ד איפנהיים זצ"ל סכ' דבר נחמד בזה וביאר יסוד זה שם ע"ש ותמצא נחת עכ"ל וע' בט"ג ס"ק מ"ו:

(מה) (שם) אשר המכונה אנשיל. עט"ג שהביא דבס' שמות מצא העתקת חכם א' שהיה כתוב בו המכונ' אנטשיל בט' וכ' דט"ס הוא וצ"ל אנשיל בלא ט'. והוא ז"ל כתב עליו ולדידי צ"ע לפי מה שמדברי' בלשון גס ומרגישין קצת שהטי"ת ניכר במבטא אפשר שיש לכתוב כן כמו גבי געטשליק ומכ"ש אם הוא חות' כן וצ"ע עכ"ל. (עיין בתשו' ח"ס אה"ע ח"ב סי' כ"ד ע"ד אשר המכונה אנשיל שנתן גט לאשתו בשם זה שהוחזק בו וכן נכתב בתנאי' וכתובה וח"י בכמה כתבי' וגם היא אמר שכן שמו ואחר הנתינה כמו ל' יום יצא בב"ד שטר א' שנכתב כבר חתו' בח"י בשם אנטשיל בט' נוספת והמגרש אמר שלא בכוונ' חתם עצמו פע' כך ופעם כך ונשאל אם יש לחוש למפרע בגט הניתן רק בשם אנשיל בלי טי"ת. והשיב לכאורה היה פשוט בעיני דהגט כשר ואפשר אפי' לכתחלה מגרשין בשם אנשיל ואפי' חת' עצמו כל ימיו אנטשיל כי בכל סדרי גיטין לא נמצא רק אנשיל בלא טית ובס"ש שיבש העתקה תחת שמצא בו בטית ועשו ט"ס ש"מ שאין שייכות לכתו' טית ובפרט שראיתי בספר א' שאנשיל הוא לשון שמנונית וחלב בל"א אינשליכט לכן הוא כנוי לאשר שמנה לחמו וא"כ אין מקו' כלל לכתוב אנטשיל כינוי לאשר ועדיף ממ"ש ט"ז במי שחת' עצמו אליעזר ביו"ד ושמו לאזר דאין משגיחין בחתימתו היכא שאנו יודעין עיקר השם בבירור כו' אך מעלתו הטיל לי ספק קצת מה שהחות' נגרר אחר לשון הנכרי' באותו כפר שדר ביניה' שמדברין בכבידות אנטשיל כו' וא"כ הא כתב רמ"א סי' קכ"ט סי"ד דאם נקרא בפי ישראל בשם א' כו' כותבין שם ישראל ודמתקרי על שם הכותי' הן אמת שדברי רמ"א צ"ע דמוצא דין זה הוא מרשב"א שבר"ן פ' השולח ומשם אין ראיה אלא בשם כותי' שגם ישראל קורין לו כן (כבר תמה בזה בג"פ סי' קכ"ח ס"ק ל"א ובסי' קכ"ט ס"ק ס"ד וס"ה ע"ש) אך כל זה אילו לא הי' חות' עצמו כן אנטשיל בט' אבל עכשיו שהוא החזיק עצמו בזה השם ואיננו שבוש וטעות כמו שחשב בעל ס' שמות הנ"ל אלא הוא שם בלשונות העמי' וישראל הזה החזיק בו אפשר שצריך היה להזכירו. ומ"מ נלע"ד דאין כאן בית מיחוש מכמה טעמי' חדא כיון שאינו אלא ע"י כבידות לשונם של הנכרי' מוסיפין ט' אינו אלא כקיצור שם כמ"ש רש"ל גבי שלמה שלומקא כו' ועוד תינח אי לא הי' חות' אלא אנטשיל אבל כיון שחות' פעם כך ופע' כך הולכי' אחר חתימה המסכי' טם סדרי גיטין כמ"ש הלבוש סי' קכ"ט סל"א וכ"כ בתה"ד ותו כיון שעכ"פ במקו' הכתיבה ונתינה אינו נקרא אלא בשם אנשיל בלא טי"ת אין לחוש במה שנקר' בכפר שלי ששם אינו לא מקום כתיבה ולא מ"נ כמו שביאר הר"ן פ' השולח והסכימו כן האחרונים שעכ"פ בדיעבד אין לחוש מכ"ש הכא דחזי לאצטרופי כל הני מילי ואפי' לכתחלה נמי כו' ומסיים דהגט כשר בלי פקפוק ע"ש):

(מו) אות ב בנימין. בס' כרם שלמה כתב וז"ל בנימין דמתקרי ימין אע"ג דנראה דהוא קיצור השם מבנימין מ"מ כיון דימין כתוב בתורה בבני שמעון והוא שם קודש בפ"ע ע"כ יש לכתוב כנ"ל כך מצאתי בכ"י מהגאון מהרמ"ס זצ"ל עכ"ל:

(מז) (שם) בן ציון. עיין בס' כרם שלמה הביא דבתשובת שער אפרי' כתב דאף אם המגרש חות' עצמו בנציון בנו"ן כפופה ואומר שהן הוא מקובל מאבותיו אין משגיחין בטעות חתימתו וקבלתו ויש לכתוב בן ציון בנו"ן פשוטה רק דיש לקרב קצת ומכ"ש לא לכתוב בשני שיטין ומהני קבלתו שלא נחשוב לשתי תיבות עיין שם וע' בט"ג: שם בצלאל (עיין בתשובת מים חיים סי' ס"ג אות כ"ג שכ' וז"ל פ"א בא עובדא לפני באחד שבא לגרש והיה בור וריק והיה נקרא בפ"כ צליה ולא נודע וגם הוא לא ידע שם עריסתו וקריאתו וחתימתו כלל כ"א השם שנקרא בפ"כ היינו שהצ' היתה נרגשת בתנועת פתח והל' בשוא נח והיוד נרגשת כמו רוסיא וחסיא ודומיהן והוריתי לכתוב שם זה שנקרא בפי כל ואם כי מסתמא הוא נגזר משם הקודש בצלאל אך כיון שלא נודע לנו בבירור אין לנו לדרוש השמות אלא שם שהוא מוחזק בו ונקרא בפי כל ודי בזה אף אם הוא קיצור השם כמבואר בט"ג בשם אביגיל כו' וגם אמרתי לכתוב בה' לבסוף ולא בא' כפי משפט שמות אשר אין בהם ה' בשם הקודש שדינ' לכתוב בא' כמבואר בט"ג אות ה' ס"ק י"ח יען כי ראיתי בס' הזוהר פ' בלק ד' קצ"ד ע"א שם זה צליה בריה דשבטא דדן וכתוב שם בה' לבסוף וכמו שדרשו חז"ל על שם בצלאל בצל אל היית בן יש לומר על שם צליה האמור בזוהר שהוא על שם צל יה וגם אפילו אם היה משפט השם צליא בא' הלא אם כתב ה' במקום א' כשר ע"כ הוריתי להסתפק בשם צליה לבד ובה' לבסוף וכה"ג במי שנקרא צלאל ולא נודע לו שם אחר כלל אזי אין לכתוב רק השם שנקרא בו בפי כל וכמבואר בב"ש בש"נ אות ב' גבי שרה שארקה כו' עכ"ל ע"ש יעא"ש לקמן בכללי' אות י"א ברכיה דמתקרי ברך. ע' בט"ג ס"ק כ"ח דאם חות' א"ע בירך ביוד יש לכתוב כן ואם א"י חתימתן יש לכתוב בלא י"ד ככתוב בתורה ע"ש. ובס' גט מקושר דעתו דמן הכת' יש לכתוב ביוד אם לא שידוע שחות' בלא יוד וכ' דגם בזה נ"ע כיון דכתבינן דמתקרי על קריאת העולם והם דוחקין היוד כמו בינש כו' ע"ש: (וכבוד הרב הגאון מוהר"י המשיל אשכנזי נ"י אב"ד דק"ק לובלין כתב אלי במכתב אחד וז"ל אמרתי להודיע לידידי את אשר רשמתי בגליון הטיב גיטין בשמות ברכיה דמתקרי ברך וכ' בט"ג שאם חותם ביוד יש לילך אחר חתימתו ורשמתי על הגליון בזה"ל נלע"ד אם חותם עצמו ביוד יש לכתוב בירך דמתקרי ברכיה והוא משו' דמ"ש הב"ש דמתקרי ברך אף שכ' מקודם שהוא כינוי והו"ל לכתוב המכונה צ"ל משום דברך הוא לשון הכתוב ברך את השבת וכה"ג ע"כ לא יתכן לכתוב עליו המכונה משא"כ כשכותבין בירך ביו"ד שלא מצאנו כן בפסוק א"כ יש ספק אם לכתוב דמתקרי או המכונה ולכן נכון לכתוב בירך דמתקרי ברכיה דזה לא איכפת לן אם כותבין הכינוי מקודם כמ"ש האחרוני' גבי משה ליב וכן הוריתי למעשה עכ"ל וע' לקמן אות ס' גבי שם ישעיה:

(מח) אות ג גדליהו. ובעל ד"א כתב דיש ליתן ב' גיטין בא' כותבין גדליהו בואו ובא' כותבים בלא ו' כו' (עיין בתשובת חתם סופר ח"ב סימן כ"ה שכ' וז"ל וכשבא לפנינו שם גדליה ונכתבו שני גיטין הקדמנו שם גדליה לשם גדליהו וכדעת הט"ז ואע"ג שהב"ש נחלק עליו יפה דחה המגיה לט"ז את כל דברי ב"ש וכן הסכים בס' בית מאיר כו' עכ"ל וע' בס' גט מקושר):

(מט) גומפיל. עיין בתשו' י"ב תניינא ס"ס קי"ח באבי המגרש ששמו מרדכי והכינוי שלו גומפיל אך מחמת שהיה מעובדי עבודת משא בכתף רגילין לקרותו גומפלי אפילו בפניו ובשם גומפלי יש ספק אם קורין אותו גומפלי אי גימפלי וכן יש ספק אם לכתוב יוד אחר הפ' אי לא וכתב כיון שבשם קטנות הזה יש ל' כמה ספיקות והוא רק בשם אבי המגרש לא יזכיר שם קטנות כלל ויכתוב רק בן מרדכי המכונה גומפיל ע"ש ועמ"ש לקמן בכללי השמות אותו':

(נ) שם גרשם. ע' בגט מקושר מזה באריכות: שם ואם חכם אחד סדר גט כו'. ע' בגט מקושר שתמה על זה גם בט"ג אות כ"ו כתב נראה אפשר דלא קאמר אלא בגווני דמיירי התם שהמגרש וגם אחיו היו מסופקים ואיכא קצת רגלים לדבר שלא להאמינו כו' ע"ש ועיין בתשובה ברית אברהם סימן ק"ה אות י"א שפקפק ג"כ על דברי הב"ש אלו וכתב בסוף וז"ל ועכ"פ אני אומר דגם בדברי הב"ש לא מצינו כן רק במורה אחד דלולא החשש דאחר מעשה היה נאמן דאפילו קרוב נאמן שכך שמו וזה אינו בתורת עדות אך מסברא דלא משקר בעביד לגלויי וע"ז איכא סברא להיפך דאחר מעשה משקר והוא סברא נגד סברא אבל היכא דבעינן שנים שיעידו בתורת עדות לא נחשדו להעיד בשקר בחשש גנאי כו' עכ"ל ע"ש:

(נא) אות ה הירש. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ת"א סי' נ"ב העתיק שם מגליון ש"ע של הגאון מהר"ם פישלש ז"ל שעשה הלכה למעשה במי שחתם עצמו הרש בלא יוד ואעפ"כ כתבו הירש ביוד וכן עשו אחריו הלכה למעשה כמה פעמים ע"ש. ועיין בשו"ת בית דוד סימן י"ט הביא שם דרב גדול אחד סודר ג"פ לשלחו לפינסק ונתחכם לכתוב שם הירש בעי"ן כזה הערש יען כי בפינסק לועזין שם זה כך ומקום הנתינה הוא עיקר ונמנו עליו הגאונים רבני פינסק וקארלין ופסלוהו ושלחו הגט בחזרה ע"ש. (ועיין בתשו' ח"ס ח"ב סימן כ"ה שכ' אודות נתינת גט להרשל בן פ' הנה אמת כי הרשל אינו אלא שם קטנית וא"צ לכתוב הירש המכונה הירשל כמו ביוסף יאסל אע"ג דנשמטה פ' דיוסף מכ"ש הכא דליכא אלא הוספת ל' המורה על שם קטנות וסגי בצבי המכונה הירש ומ"מ כבר בא מעשה לידינו והסכימו עמו הרבנים בד"צ שלא נכתב הירש כלל אלא צבי המכונה הרשל ובלא יוד והטעם משום דבכל הסדרים מצאתי הירש ביוד ולכאורה נראה דהיינו במדינת פולין שקורין שם זה בחיריק אבל במדינתינו קורין לדוחן הירש בחירק ולאדם קורין הרש בפתח וא"כ אם אינו חותם מצאן ביוד היה ראוי לכתוב הרש בלא יוד אבל מה אעשה שמצאתי בס' תשובה מאהבה בשם הגאון מהר"ם פישלש זצ"ל דיש לכתוב הירש אף אם חותם בלא יוד וכן נעשה מעשה והנה טעמא לא ידענא מ"מ מי יבא אחרי הגאון הזה וכבר הורה זקן וכל שם הכתוב על ספר שוב אין בו לעז והוה שפיר מוכח מתוכו כיון שנתפרסם ע"י הספר שכך כותבין שם זה בגט ע"כ אין לנו לשנות אלא לכתוב הירש ביוד אבל זה שהיה שמו הרשל ולא חתם עצמו ביוד ושם זה לא נכתב בספר הסכמתי לכתוב צבי המכונה הרשל אבל אם היה חותם עצמו הירשל ביוד הייתי כותב צבי המכונה הירש ותל"מ וישמע חכם ויוסיף לקח עכ"ל והנה מה דסיום אבל אם היה חותם עצמו הירשל כו' מסתימת דבריו משמע דאפי' קורין אותו ג"כ כך לפניו ואיני יודע א"כ למה לא נכתוב צבי המכונה הירשל וכי מה בין זה לשם בערול או ועלקיל או ליבל ומה דבשם יאסל א"צ לכתוב המכונה יאסל אף שקורין אותו בפניו כך היינו כיון שכותבין שם המובהק יוסף א"צ עוד לכתוב המכונה בשביל שם קטנות הזה דהכל יודעין דשם חד הוא ומה"ט נמי אולי היו צריכין להזכיר שם הירש (כגון שבמקו' נתינה נקרא כך) לא היינו צריכין לכתוב עוד המכונה הירשל וכמ"ש הוא ז"ל בתחלת דבריו וראש דבריו אמת שא"צ לכתוב המכונה בשביל שם קטנות אבל סוף דבריו איני מבין למה לנו להזכיר כלל שם הירש דלכאורה שפיר טפי לכתוב הכינוי כמו שהוא נקרא וחותם עצמו והיינו צבי המכונה הירשל וצ"ע:

(נב) אות ו ואלק. נשמע שם ואלק לא דמי לשאר שמות המשתנים לפי מבטא המדינה כו' עי' בט"ג שתמה ע"ז ודעתו להלכה דהאידנא במדינות פולין ורייסין יש לכתוב בפ' פאלק ולא מבעיא אם חותם עצמו בפ' שאון לשנות אלא אפי' אם א"י איך חותם יש לכתוב כן ואם כתב בוי"ו א' ג"כ אין לפוסלו בדיעבד אך אם כתב בב' ווי"ן אפשר שפסול אפי' בדיעבד ואם חותם עצמו ואלק יש לכתוב כן אך אם חותם וואלק בשני ווי"ן אין לחוש לו דטועה הוא בחתימתו אם לא שאומר דקבלה בידו מאבותיו לחתום כן אז יש לכתוב המכונה וואלק והמכונה פאלק כדין מי שיש לו ב' כינוים ומזה תלמוד לכל שאר שמות שהברתם בפ' רפויה טכ"ד: גם בס' ג"מ כתב דנראה עיקר לכתוב בפ"א במדינות אלו כמו פייבל פרידא פרידל ואינך. וכתב עוד דצ"ע אם שולחין גט מפולין לאשכנז איך לכתוב אם נכתוב בפ' הרי נראה שינוי במקום נתינה ואם נכתוב בוי"ו הרי הוא כשינוי במקום כתיבה ולא שייך לכתוב ואלק דמתקרי פאלק דא"כ משמע שנקרא במקום כתיבה בשינוי ממה שנקרא במקום נתינה ובאמת אין חילוק רק בכתיבה. מיהו לענ"ד דברי האומרים דחד וי"ו הוא כמו פ' רפויה א"כ היה יותר נראה לכתוב גם וייבש בוי"ו דהא ע"פ הדקדוק ליכא רפה בתחילת התיבה כלל ולכן הבו דלא לוסיף עלה דכשיש ספק אם כותב מה שראוי לכתוב בפ' רפה בוי"ו אין כאן שינוי כ"כ במבטא אבל אם כותב פ' במקום וי"ו כיון דפא בתחילת תיבה אפשר לקרות דגושה הוי שינוי גמור וכו' ולכן בשם ואלק וכן בשם פייבש וכה"ג אם יש שינוי בין מקום נתינה למקום כתיבה יש לכתוב בוי"ו עב"פ בספיקא עכ"ד. ומדבריו מבואר דה"ה איפכא אם שולחין מאשכנז לפולין יש לכתוב לכתחלה בוי"ו וכן מבואר עוד להדיא דבריו בתשו' שבסוף קונטרס השמות ושם האריך בזה ועמ"ש בזה לעיל סי' קכ"ט סל"ד ס"ק נ"ט. ושם בתשובה הנ"ל כתב עוד דמ"מ אם בא הגט ממדינת פולין לאשכנז בפא רפויה יש להכשיר בדיעבד אך אם כותב באשכנז בפ' רפויה ומקום נתינה ג"כ באשכנז לא ברירא לי להכשיר ומ"מ במקום עיגון יש להכשיר ע"ש. וכאן באות זה כתב עוד דאם נותן הגט באשכנז אף שחותם בפ' כגון שהוא מפולין נראה דעיקר הוא קריאת העולם ויש לכתוב בגט בוי"ו ובפרט דשם מסתמא הפ"א נקראת דגושה והוה שינוי לכן יש לכתוב בוי"ו אפילו חותם בפ"א כנ"ל עיקר עכ"ד. אמנם ראיתי בשו"ת תשובה מאהבה ח"א ס"ס נ"ב העתיק שם מגליון הש"ע של הגאון מהר"ם פישל"ס ז"ל וכתוב שם הלכה למעשה בשם ואלק אם חתם עצמו פלק צריך לכתוב כך ע"ש.

(נג) (שם) אבל במדינות אלו שקורין בפתח יש לכתוב ולק חסר אלף. ע' בט"ג שכתב דעתה שחותמין בא' יש לכתוב כן כו' ע"ש.

(נד) (שם) וואלף נראה פשוט דאם נקרא וועלוויל ורוב ב"א קורין אותו בפניו כך צריך לכתוב וועלוויל ולא וואלף וכדלעיל בשם וועלקיל ובאות ב' בשם בעריל. וע' בשו"ת בגדי ישע סי' י"ח מבואר דבמקומו הוא מנהג פשוט לכתוב כן. וע"ש עוד במעשה שטעה הסופר באבי המגרש שהיה צריך לכתב וועלוויל וכתב וועוויל והשמיט הל' הראשונה וכבר ניתן הגט והיה בדבר עיגון גדול והסכימו להכשיר במקום עיגון גדול מאחר שהשינוי הוא רק בכינוי של אבי המגרש. (ע' בט"ג אות א' ס"ק ל"ט) והנקודות שוות כו' ע"ש וצ"ע למעשה וע' בזה בת' מים חיים ס"ס ס"ב. שם וריידמן. ע' בט"ג ס"ק ט"ז שכתב דצ"ע לפי הברתינו במדינה זו הלעז של שמחה פריד הרי"ש בצר"י וסגי ביו"ד א' כו' ע"ש וע' בשו"ת בית דוד סימן י"ט שיישב זאת בטוב טעם ויובא לקמן בש"נ אות פ' פיגו ע"ש:

(נה) אות ז זימל זומלין. עט"ג שכ' הנה לא כתבו שם הקודש שלהם ובס"ש כתב שמעון המכונה זימלין ובתשו' מהרי"ו סי' קמ"ז נראה ששם הקודש של זימלין הוא שמואל כו' ע"ש (וע' בתשובת ח"ס סי' כ"א וכ"ב שכתב דמתשובת מהרי ו שם אין ללמוד ממנה כי בתחלת התשובה שם משמע שהיה שמו בנימין כו' ובקהילתו קורין לתורה משולם (ובסביבותינו קורין לתורה שמחה) גם הביא שם בשם גדול א' שרצה לומר דזימל אינו שם לע"ז כלל אלא הוא שם קטנות משם זמה הכתוב בד"ה א' קפיטל ו' וע"כ אין לכתוב המכונה זימל כ"א דמתקרי והוא ז"ל לא הסכים לזה כי רחוק מאוד שיקרא אדם מישראל שם בנו זמה שהוא עצת חטאין דהכי מסיק רבא במס' ע"ז י"ז ע"ב כו' ואין ללמוד מדורות הראשונים ולכן פשוט דהוא שם לעז. ע"ש עוד בענין אחד שהיה נקרא בפ"כ זימל ולתורה עולה בשם נפתלי וכ' שם כמה חילוקים דאם ידוע שנקרא בעת המילה נפתלי יש לכתוב בגט נפתלי המכונה זימל אע"ג דאינו יוצא משם נפתלי וה"ה אם יקרא בעת המילה בשניהם יחד נפתלי זימל אין לכתוב בגט שניהם יחד אלא נפתלי המכונה זימל ואם אינו ידוע אם ניתן לו שם נפתלי אז או אח"כ יש לחקור בבני משפחתו ואחר מי נקרא זימל איך היה שם קודש שלו וכעין עובדא דמהרי"ל המועתק בטיב גיטין סוף שמות אנשים ס"ק ך"ד בשם זלמן שמריה שצוה מהרי"ל לשני אנשים לילך לבית החיים לחקור במצבות קברי משפחתו כו' ואם ניתן לו שם נפתלי אח"כ מחמת חולי נחלקו בזה הב"ח והב"ש בסי' קכ"ט סק"ל שדעת הב"ת דיש לכתוב בכה"ג דמתקרי על שם הראשון אפילו הוא של לעז והב"ש דחה זה דלא משמע כן בת' מהר"ם מינץ ורמ"א ובנו"ב תניינא סי' קי"ט רצה לכתוב בכה"ג דמתקרי לולא שהר"ם מינץ לא כ"כ והגאון מהרז"מ בטיב גיטין מחזיק בדעת נו"ב דלא כמהר"ם מינץ (באמת גם הנו"ב עצמו בסוף התשובה מסיק כן לדינא כמו שהעתקתי לשונו בסי' קכ"ט ס"ק מ"ז ושם הבאתי דכ"ד מהרא"ש סי' ך"ו הובא בג"פ סקפ"ב ע"ש) וכ"ז בניתן שם נפתלי מחמת חולי אבל בלא ניתן מחמת חולי אלא הוא בעצמו לא ידע לקרות עצמו לתורה וחידש לו שם נפתלי וכיוצא בו גם מהר"ם מינץ והב"ש יודו ואין ספק אצלי שצריך לכתוב נפתלי דמתקרי זימל דע"כ לא קאמרי מהר"ם מינץ והב"ש אלא בנשתנה מחמת חולי משום דדעת המברכים לעקור שמו לגמרי ולקבוע לו שם אחר ואז נעשה זימל מכונה לשם נפתלי השני וכן שם זלמן לשם שמריה וכיוצא בו אבל בלא נשתנה מחמת אולי אלא שהוא בעצמו חידש לו שם קודש דלא נעקר שמו הראשון בודאי דלא שייך לכתוב עליו מכונה שקדם לו כמה שנים והיה שם עצם שלו אלא יש לכתוב דמתקרי אפי' הוא שם לעז ועובדא דבית מאיר בסי' קכ"ח סי"ב שכ' בנימין המכונה וואלף אע"ג דהתם שם וואלף היה לו מקדמת דנא ושם בנימן נתחדש לו עכשיו יש ליישב דהתם נמי ברצון קא עקר שניהם כו' עש"ה וע' בתשובת חמדת שלמה סי' ע"ה ג"כ מזה):

(נו) אות ח חנינה בה' אע"ג דאיתא בש"ס באלף מ"מ כותבין בה"א כו'. ע' בט"ג ס"ק י"א ובגליון ש"ע הגאון רע"ק איגר ז"ל כתב וז"ל עיין בסדרי טהרה בפי' למס' נדה דף מ"ה בד"ה וסימנך וזאת לפנים בישראל עכ"ל. ור"ל דשם כ' בשם ספר אמרי שפר לפרש האי סימנא דאיתמר בש"ס שם לפי שתיבת בישראל הוא עולה מספר רב ורבי חנינה. דהיינו חנינה בה' וכמ"ש הב"ש בשמות הגיטין שכן יש לכתוב חנינה בה' ונכון הוא ע"ש:

(נז) (שם) חלוונא. עט"ג ס"ק י"ז ושמעתי בשם הגאון הצדיק מו"ה יעקב מאיר ז"ל מק"ק יאלאווקא שפעם א' שאל אותו אחד מתלמידיו על שורש שם חלוונא והשיב תיכף כי לפי גירסא שלנו נזכר פ"א בש"ס שבת קל"ט ע"ב אמרו ליה רבנן לרב אשי כו' ואמרי לה רב הונא בר חלוון שמי' (והאל"ף שבסוף נוסף כמו גבי בערא וואלפא וכדומה) אך גירסת הרא"ש שם חלזון וגי' הרי"ף חליון ע"ש. והנה מעת בואי למדינה זו שמעתי שכולה קורין שם זה חלונא בחולם אך לא בחולם ממש רק בחולם שבור ונוטה לקמץ ומלאופם והוא חולם בלשון דייטש כמו טויב טרויב וכדומה וחולם כזה לא נמצא בלה"ק רק בל' דייטש אין חולם אחר רק כזה ולכן נראה לכאורה דיש לכתוב במדינה זו חלוינא בויו ויוד ואף שבקריאה אין הרגש יוד מ"מ ידוע ומפורס' שכן דרך כתיבת לשון אשכנז בכל ספרי תנ"כ הנדפסי' בל"א ובכל האיגרות שכותבי' כן לחולם כזה וכמ"ש בס' חוקי דרך בענין שם קויפמאן. אמנם יותר נכון לענ"ד לכתוב חלאונא בא' ויו כי אז נכתב ממש כמו שהוא נקרא כי חולם כזה קריאתו נוטה לקמץ ומלאפו"ם ולמעשה צ"ע ועמ"ש לקמן בש"נ אות ט' טובא:

(נח) אות י' יצחק. וא"צ לכתוב הכינוי חקין כו' או איסק כו' עט"ג (ועיין בתשובת מים חיים סי' ס"ג אות כ"ז שכ' וז"ל לסדר הגט לכתוב שם אבי הבעל איציא והיינו החניכה שלו שהיה נקרא כן בפי כל גם בפניו תמיד ועיקר שם הקודש שלו לא נוכל לידע בבירור מחמת שהיה איש כפרי תמיד ונפטר זה כמה שנים ושם איציא נכתב ביוד וא' אחר הצ' כמו בשם ליציא בט"ג בש"נ אות ל' סק"ד ע"ש): יהודה בה' כו' ואם חתם א"ע באלף כו'. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס קט"ו שכ' וז"ל ובשם יהודא פשוט אם א"י חתימתו כותבים יהודה בה' עכ"ל. וע' בתשובת כנסת יחזקאל סי' כ"ט אודות הגט שסידר אותו הגאון בעל שב יעקב וכ' יהודא כמכונה ליב יהודא באלף לפי שהבעל חתם עצמו כך והוא ז"ל כתב דהא ליתא דאף הט"ז לא דיבר כ"א בשם יהודא שספק אם נקרא על שם יהודה או ע"ש גוברן יהודאין כו' משא"כ יהודה המכונה ליב שהכינוי על שם גור אריה יהודה בזה אף הט"ז לא נסתפק שצריכין לכתוב בה"א ולא תליא בחתימתו שחתם בטעות כו' ובעל ש"י השיב לו דאף שיש סברא לחלק בזה מ"מ הא הט"ז גם בשם גדליה ובשם מתתי' כ"כ והרי שם גד לי' לא נמצא באלף כלל וא"כ לא עדיף הא דמוכיח מן הכינוי ליב שנקרא ע"ש יהודה דקרא מהא דגדליה דלא מצינו כלל בקרא באל"ף ומה"ט לא פסק בס"ש כוותיה בשם גדליה כמבואר בב"ש שם דלהט"ז כל שהוא חותם כך מאיזה טעם שיהיה פסול ואף שהב"ש חולק בדיעבד מסכים עמו לענין לכתחילה אפי' בשם גדליה וכ"כ באות מ' על שם יהודה ושרה כו' ושם שרה לא מצינו באלף וכ"כ הב"ש בסי' קכ"ט סק"ן על הא דכתב רמ"א ומיהו אם שינה וכתב ה' במקו' א' כו' ומ"מ איני אומר קבלו דעתי כי הרוצה לכתוב יהודה בה' אף אם חותם באלף יש לו נמי על מה לסמוך כאותן הפוסקי' שחולקין על הט"ז אפי' לכתחילה כו' ובעל כנ"י חזר והשיב דדוקא גבי גדלי' ומתתי' שי"ל שבכוונה חותם עצמו לכבוד השם משא"כ יהודא באלף ודאי טעות כו' ע"כ אין ספק שאם נקרא ליב יש לכתוב בה"א וכן ראיתי מרבותי מסדרי גיטין עכ"ד ע"ש היטב. ועיין בס' ישועות יעקב ס"ק י"ט שכ' דכן הנכון והראוי לעשו' בזה כדעת הכנ"י ע"ש: (ועיין) בתשובת נו"ב תניינא סימן קי"ט בענין מאיר יהודא ונקרא מאיר ליב כתב וז"ל ובשם יהודה שאני כותב כאן בה' לבסוף ולא באלף והוא נגד דעת הט"ז (מזה מוכח דלא שמיעא ליה או דלא ס"ל חילוקו של בעל כנ"י הנ"ל) לפי שבנדון זה גם הט"ז מודה כי ראיתי חתימת הבעל שכ' יהודי לא באלף ולא בה"א רק ביו"ד והוא מחמת שהוא עם הארץ וחותם בשיבוש ואין משגיחין בחתימתו ושוב כותבין שם יהודה ככתוב בתורה עכ"ל. וע' עוד בס' טיב גיטין סק"ט מ"ש בזה. ובס' גט מקושר כאן ובאזת מ' ובסג"ר אות י"ט הסכים להלכה דהעיקר כדעת החולקין על הט"ז ואין משגיחין כלל בחתימה אם הוא בשיבוש כגון שחות' יהודא או מתתיא באלף ויש לכתוב השם כראוי לכותבו כו' ע"ש ויובא לקמן בכללי השמות אות א'. עיין בשו"ת קרית חנה ס"ס ל"ח כ' שם שראה מעשה ממורו הגאון בעל מנ"י לכתוב יהודא בא' באשר שחתם עצמו כך אף שהחותם היה מעמא דארעא כו' אכן כעת נתחדשה הלכה וסידר מ"ו הגאון אב"ד כו' גט לבת אחד ששמו ליב וחתם עצמו יהודא בא' ואפ"ה צוה לכתוב בה"א ואמר שכן קיבל מרבותיו כו' וגם העיד בשם הגאון מהר"ר הירץ ז"ל אב"ד דלבוב שכתב יהושע במי שחתם עצמו יושע אף שמצינו כן בקרא דמ"מ עיקר השם יהושע הנקרא ע"ש יהושע ולא השגיח בהחתימה כלל עכ"ד ע"ש. שם מיהו אם חתם א"ע באלף אחר היוד כו'. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' נ"ב אות ב' במעשה שהיה אבי המגורשת נקרא בפי כל יודא וגם חתם עצמו כך ולס"ת עלה בשם יהודה והורה רבו הגאון בעל נו"ב ז"ל בצירוף הב"ד מו"ש לכתוב בת יהודה דמתקרי יודא וכן עשו אחריו הלכה למעשה ע"ש. ונראה פשוט דהיינו משום שחתם עצמו ג"כ כך יודא ולשיטתיה אזיל דס"ל כדעת הט"ז דהולכין אחר חתימתו כמובא לעיל אבל אם היה רק נקרא כן בפי העולם לא היה צריך להזכיר כלל שם זה יודא דהוא קיצור השם וע' בט"ג ס"ק י"א:

(נט) (שם) המכונה ליב המכונה ליאון. עט"ג ס"ק י"ב (ועיין בתשובת מים חיים סימן ס"ג אות כ"א כתב כ"א סדרתיו לכתוב בגט שם לעווין בעי"ן אחר הל' ולא ביו"ד כמ"ש בט"ג. שקריאת הל' הוא בסגול כמו לעמבערג ואם שהסגול אינו מודגש כ"כ ע' בט"ג בש"א אות ש' סק"ו שיש סגול ומלאפום מודגשי' ושאינם מודגשים כ"כ וכן ראיתי שחתם כן מדקדק אחד כו' עכ"ל:

(ס) (שם) אבל כותבין המכונה ידל. ע' בט"ג שכ' נראה שר"ל כשהעולם קורין

(סא) ידל היו"ד בקמץ והדלית בפתח יש לכתוב כינוי זה דדוקא יודל במלאפום א"צ לכתוב עכ"ל וכ"כ עוד בסוף אות זה. והוצרך לפרש כן ולא כפשוטו שנק' ידל בחירק תחת היוד משום דבמדינתינו אין הפרש והיכר במבטא בין מלאפו' לחירק כמ"ש הוא ז"ל בכמה דוכתי ובש"נ אות י' סק"ב וא"כ הוה זה כמו יודל שא"צ לכותבו אבל אכתי צ"ע דהא מדברי הב"ש שם גבי שם יטא לא נראה כן וא"כ שפיר אפשר לומר כוונת הב"ש כפשוטו שנקרא ידל בחירק וצ"ל משום דלא שמיעא ליה שם זה. אמנם במדינתנו שכיח טובא שם זה ידל בחירק ושמעתי דחילוק מקומות יש במקומות שמדברי' בלשון אשכנזי נקי קורין ידל ביוד בתחלתו וממשיכין היוד בת"ג לכן כותבין יידל בשני יודין ובסביבות אלו קורין אידל באלף בתחילתו וכותבין כן המכונה אידל כמו איצל איזק איסק ועמש"ל בש"נ בשם יטא:

(סב) (שם) יששכר בשני שינין. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ק"ז בענין הגט שהובא מ"י שליח ונכתב בו שם אבי המגרש ישכר המ' בער וחששו בזה שנכתב ישכר בחד שין. וכתב וז"ל שאלמלא היה בא לידי בהיותי במדינת פולין מגרש ששמו בער אף לכתחילה הייתי כותב ישכר המ' בער ולא הייתי משגיח בס"ג לכתוב יששכר כי כל בער במדינת פולין ששם הקודש שלה' יששכר חותמי' עצמן ישכר בשין אחת וכן עולים לתורה מה בכך שלא מצינו בכל תנ"כ רק בב' שינין כיון שחתימתו ועלייתו לתורה הוא בחד ש' ואיפכא הייתי חושש שאם היה נכתב בשני שינין לפוסלו שזה אצלי גרוע משם יודא שחשש הט"ז לפסלו אם שינה מחתימתו וכתב יהודה אבל כ"ז אני דן על מדינת פולין אך מיום בואי למדינות אלו אני שומע עולי' לתורה בשם יששכר בב' שינין. וכן אני אומר בגט הזה אם אבי המגרש היה חותם עצמו ישכר בחד ש' או שהיה עולה כן לתורה הגט הזה כשר אבל אם אית ביה תרתי לגריעותא שחות' ועולה בב' שינין הרי זה שינוי השם ממש וגרע זה מאם היה שמו ישכר לחוד בלא כינוי בער כי מי ששמו יששכר רוב העולם קורין אותו שכר וא"כ אף שחות' ועולה לתורה יששכר מ"מ אולי ה"ה ישכר הוו כמו כינוי אבל כיון ששמו בלעז היא בער וכל העול' קורין אותו בער לא הוי ישכר לא עיקר השם ולא כינוי רק שינוי השם ממש וזה גרוע יותר משאר שינוי שם אביו כשמגרש בעצמו שלא ע"י שליח שהפסול הוא רק שיאמרו אחר גירש כו' אבל ע"י שליח חוששין שמא באמת אחר הוא ואף שהשליח העיד שהוא מכירו כו' ובהא סלקי שאם יש חדא לטיבותא או חתימה או עליה לתורה היה בחד ש' יש להכשירו במקום עיגון כזה אבל אם תרתי המה לגריעותא שהחתימה ועליה לתורה הם בב' שינין אין להכשירו. ובפרט שהארכתי במקום אחר (הוא בסי' קי"ג הובא לעיל סי' קכ"ט ס"ט ס"ק י"ט ע"ש היטב שבגט המובא ע"י שליח צריך ע"פ דין ממש להזכיר שם האבות וכיון דצריך להזכירו ממילא השינוי פוסל בו עכ"ל ע"ש וע' בתשובת בית אפרים סי' קי"ב ובספרו טיב גיטין אות י"ד. וגם בתשובת רש"י שאלה סימן ס"ז ובס' גט מקושר כאן ובקו"א אות א' מענין זה:

(סג) (שם) כתב רש"ל דא"צ לכתוב יוסף המכונה יוסל או יוסלין או יאסל כו' (עיין בתשו' חתם סופר ח"ב ס"ס כ"ה שבא לפניו שם יאסל ליב וכתב יוסף יהודה המנינה יאסל ליב אע"ג דא"צ לכתוב יאסל שהוא שם קטנות מ"מ כיון שרצינו לכפול שם יוסף טוב יותר לכתוב בשם הכפיל (כמו) שהוא כינוי שם קטנותו ונוכל לכתוב המכונה ולא דמתקרי ע"ש (ולכאורה משמע קצת דר"ל אפי' אם לא הי' צריך לכתוב כינוי ליב רק כיון שצריך לכפול שם יוסף אך מדבריו ס"ס י"ח ובסי' קט"ז גבי שם מאיר ליב לא משמע כן אלא דוקא היכא דצריך לכתוב כינוי ליב משא"כ היכא שנקרא יאסל לבד י"ל דא"צ לכתוב רק יוסף יהודה דמתקרי יוסף ועמש"ל סי' קכ"ט ס"ק נ"ג מזה) ועמ"ש לקמן אות ?מ' ושם בסי' כ"ד ע"ד מי שנקרא מעריסה יוסף ושוב נקרא בפי קוראיו יאזעף נ"ל דצריך לכתוב יוסף המכונה יאזעף אע"פ שהסכימו האחרוני' שא"צ לכתוב המכונה יאסף היינו טעמא משום דכן דרך האשכנזים שקורין החולם כעין קמץ קטן ויאסף בקמץ קטן נראה הברתו כמו יוסף בחולם וכ"כ בט"ג אבל יאזעף שם אחר הוא לגמרי והם מתכוונים לשנות שמם העברי בשם הא"י ממש כידוע ויאזעף נקרא בקמץ גדול בהמשכת היוד והתזת הזי"ן ונמשך בסגול זעף כידוע ע"כ צריך לכתוב יוסף המכונה יאזעף עכ"ל:

(סד) (שם יהושע. והטעם דמשנים כאן חתימתו כו' (עיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' קי"ז אודות אחד שקורין אותו לתורה יהושע בסין שורקית וחותם עצמו יהושיע ביוד חירקית איך לכתוב בגט וכתב דודאי יש לכתוב לכתחל' רק יהושע בלי יוד ולקרות בגט בשין שורקית כאשר עולה לתורה ואין להשגיח על חתימתו בשיבוש וכמ"ש הב"ש במי שחותם עצמו יאושע כו' ואפי' להט"ז דמחמיר בשם גדליא כשחותם עצמו באלף וכתב בה"א דפסול אע"פ שלא נמצא כן וגם אין שינוי במבטא ולדידי' אה"נ דפסול בחותם עצמי יאושע וכתב יהושע מ"מ בנ"ד יכשיר אפי' לכתחלה דהתם י"ל דקפדי בני משפחה וקבעו לשם זה בא' במקום ה"א מפני כבוד השם הקדוש כו' אבל בנ"ד דלא שייך שום קפידא והחותם עצמו עומד לפנינו ואינו יודע שום טעם וסברא אין לנו לומר אלא או שנשתבש או שהוא כנוי וחניכ' לשם הקודש שלו וכיון דכ"ע יודעין כן ליכא לעז וכותבין כן לכתחלה ועוד י"ל שהוא קצת שם דנערות וקיצור השם שהשורק קשה במבטא לקמץ השפתים וקורין יושיע בחירק ועי"ז חתם כן וא"כ הוי כמו יצחק חקין כו' וע"כ אין ספק לכתוב לכתחלה בגט יהושע ולקרותו בשורק ע"ש וע' בט"ג ועמש"ל בשם יהודה):

(סה) שם ישעי' ואם אומר דשמו בואו או בלא ו' שומעין לו. (עיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' כ"ה שכ' וז"ל וע"ד שם אביו ישעי' ועולה לתורה ישעיהו בוי"ו וגם הוא אומר שבודאי נקרא כן בויו וכבר כ' הב"ש דנאמן על כך אלא שמעלתו מסופק כיון שחותם עצמו ישעי' ברשימה על היוד והב"ש כתב גבי שם אלי' בשם ס' שמות דאין דרך לעשות רשימה בשביל ב' אותיו' לע"ד היכי שהוא מעיד שכך שמו אין הרשימה סותרת לעדותו כי דברי ס' שמות הנ"ל בלא"ה צ"ע כו' וא"כ עכ"פ כשהוא לפנינו ומעיד על כוונתו נאמן ואין הרשימה סותרת עדותו כלל וכותבין ישעיהו בוי"ו (וכן הוא דעת ס' גט מקושר וכמש"ל גבי שם אלי') אמנם אי לא נודע קריאתו ואז צריך ב' גיטין צריכים לכתוב וליתן תחלה שם ישעיה בלא ו' כדעת רש"ל כו' וכן עשינו מעשה בשם גדליה כו' עכ"ל):

(סו) שם אבל כותבין יחיאל המכונה מיכל (עיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' קט"ז שכ' ע"ד מי שנקר' בתור' יחיאל ובל"א מאכל וכן חותם עצמו פשוט דיש לכתוב יחיאל המכונה מאכל כמו שנקרא בפ"כ וכמו שחותם עצמו ואין תולין בטעות כו' ע"ש ועמ"ש לעיל אות ה' הירש וגם עיין בט"ג לקמן אות מ' בשם מערקל ובש"ג בשם מיכלה):

(סז) אות ל ליבא אם קורין אותו כן יש לכתוב כן כו'. (עיין בתשו' מיים חיים סי' ס"ג אות כ' שכ' וז"ל בשם ליבש אם לכתוב ואו אחר הב' עיין (בט"ג) בשם אבוש ובשם בושקא אמנם ראיתי חתימת שני רבנים גדולים שחתמו ליבא בלא ואו וע' בט"ג בש"נ אות י' סק"ח בשם יחט (דשם כ' דאף שקצת קורין יחוט במלאפים אבל אין נרגש כ"כ יש לכתוב יחט בלא ואו כו' ע"ש) וכמו זכר לדבר בב"ח א"ח סי' א' ובשו"ת ב"ח סי' פ' נזכר שם ר' ליבש מלובלין בלא ואו כו' כן ראיתי הסכמת הגאון פני ארי' חתם שמו ליבש בלא ו' וכן מוזכר בפתח השער ובהסכמת הגאון נו"ב שם ובתלתא זימני היה חזקה לנהוג לסדר שם ליבש בלא ואו אחר הב' עכ"ל ועמש"ל אות א'):

(סח) אות מ מתיר. וא"צ לכתוב המכונה מייאר ע' בט"ג סק"ח שכ' ונפלאתי על הגאון בעל נו"ב במ"ת עכ"ל וכוונתו על תשובה קי"ט הובא לעיל סי' קנ"ט סט"ז ס"ק ט"ל במי ששמו מאיר יהודה ובפ"כ נקרא מייאר ליב שיש לכתוב מאיר יהודה המכונה מייאר ליב ע"ש אך באמת לא נפלאת היא דבשם מאיר ליב לבד גם הנו"ב מודה דא"צ לכתוב המכונה מאייר חד לפי שנקרא ג"כ יהודה וצריך בלא"ה לכתוב כינוי ליב ממילא צריך לכתוב ג"כ מייאר כמו שנקרא בפי העולם מייאר ליב וזה פשוט. שוב ראיתי שהרב בעל ט"ג בעצמו כ' סברא זו בליקוטי שמות סעי' ך' בשם איצק הירש וכ' שם שכן מביא דעת הנו"ב שכ' לכתוב המכונה מאייר ליב ע"ש (וכ"ש בתשו' חתם סופר ח"ב ס"ס י"ח ובסי' קט"ז ע"ש ועמ"ש לעיל אות י' יוסף) . והנה במדינתנו שכיח שם מארים וכותבין כן מאיר המכונה מארים בא' אחר המ"מ:

(סט) שם מתתי'. לכאורה נראה בשמות כאלו יהודה שרה או מתתיה אן גדלי' וחותם עצמו כך בה' ונכתב בגט בא' הוי שינוי כו' ואם חותם א"ע באלף נראה לכתחילה אין משנין חתימתו כו' ע' בס' ג"מ שכ' ע"ז וז"ל ולפע"ד אני אומר לא תצייתינהו להני כלל' דברי הרב ב"ש בזה כי כבר כתבתי בתשוב' ובט"ג אות י"ט דמ"ש לילך אחר החתימה אין לזה שורש וענף ומה שנזכר ברא"ש פ' השולח דמה שנקרא בו נקרא חניכה ושם המובהק הוא שחותם היינו בשמות נפרדים כמו יהודא שנקרא ליב כו' ודוקא באלו השמות יהודה ליב או זאב וואלף וכדומה שידוע לכל שאין זה עיקר שמם חשבינן החתימה לעיקר ואף באלו כשר אם נכתב כאשר נקרא כמו חניכה אבל להבחין באותיות שחותם המגרש אין איש שם על לב כלל ופשיטא דאם נכתב השם כראוי אפי' מי שיודע שחותם בענין אחר לא יאמר לא זה המגרש כו' ואם חותם ראוון על שם ראובן אטו נכתב בגט כן הא ודאי ליתא ואפי' בדיעבד יש לפסול אם כתב ראוון כאשר הוא חותם דמקרי שינוי כו' מעתה נראה בשמות אלו יהודה מתתיא גדליא וכדומה מ"ש הב"ש שאם חותם בא' אין משנין חתימתו חומרא זו קולא היא דלדעת האחרונים דס"ל דלא משגחינן בחתימה צריך דוקא לכתוב בגט כראוי וא"כ יש לכתוב כולם בה"א כו' מיהו אם כתבן בא' ליכא שינוי גמור לפסול בדיעבד כיון שידוע שדרכו לחתום בא' א"כ י"ל שגם הסופר כתב כן כיון שאין שינוי בקריאה כלל ולא שייך לתלותו בשם אחר. אמנם בשם שרה משה שלמה וכדומה אם כתבם בא' שרא משא שלמא אף שאין הפרש בעצם בין א' נחה לה' נחה מ"מ הוי שינוי שם כיון שלא נכתב כמשפט לה"ק י"ל שזהו שם אחר לגמרי (דהיינו שרא יקראו בשין ימנית ובפתח ומשא יקראו בשין שמאלית והמם בפתח ושלמא יקראו השין בפתח) ופסיל אפי' בדיעבד ואין משגיחין בחתימה כלל כו' (לענ"ד אפשר דאם אירע כך באבי המגרש או אבי המתגרשת שכ' בגט ראוון משא שלמא אפשר לצדד להכשיר לפמ"ש ולעיל סי' קכ"ח ס"ק י"א בשם התו"ג דבשם העיר אם כ' לישנא דמשתמע לתרי אפי' כל שאין הכרח לומר שהיא עיר אחרת ויש לפרש שהיא אותה העיר לא פסלינן דלא גרע מלא נכתב כלל רק בשמו ושמה כל שיש לפרש שינוי אף שאין השינוי מוכרח הוי כלא כתבו ופסול ע"ש ולפ"ז בשם האב דאם לא כתבו כלל כשר כדלעיל סי' קכ"ט ס"ט ממילא דינו ממש כשם העיר. ועוד יש סניף לזה מכח דברי הב"ח שהובא לעיל בסי' קכ"ט סק"ה וז"ק כ"ח דבשם האב כשר אפי' בחניכה שאין ידיע וניכר כל שאינו שינוי ממש ע"ש וצ"ע) ולכן ליתנייהו להני כללי דכיילי האחרונים באותיות מתחלפים וכדומה רק הכל תלוי שיהא הגט נקרא ולא יהי' שינוי בשם המגרש כאשר היא נקרא וצריך לשום לב לעיקר השם אם תשתנה הקריאה בשביל השינוי לשם אחד מאשר נקרא וכל זה ברור לאמיתה של תורה עכ"ד ע"ש:

(ע) שם מורדוש. עיין בתשו' גאוני בתראי ר"ס ג' (והובא לעיל סי' קכ"ט ס"ק מ"ב) דחיתא שם מרדכי המכונה מרדוש בלא וי"ו ע"ש:

(עא) אות ס סעדיה. ובארצות אלו קורין לכל ישעיה שעיה לכן נ"ל לכתוב סעדיה דמתקרי שעיה. כו' עיין בס' גט מקושר כאן ובכללי השמות סעיף י"א ובסג"ר אות י"ט ס"ק י"ג שחולק על זה ומסיק דלעולם יש לכתוב עיקר השם כראוי לכותבו ולשון דמתקרי אינו אלא לומר שנקרא בשם זה ישעיה אבל אינו מורה שתהא קריאת העולם בדיוק כמו שכותבים בגט ולכן העיקר לכתוב דמתקרי ישעיה ע"ש ועמ"ש לקמן בש"נ אות ב':

(עב) אות ש' שמואל. וא"צ לכתוב המכונה מואל. עיין בס' כרם שלמה דכותבין שמואל המכונה שמעלקא כן מצאתי בכ"י מהגאון בעל חתם סופר.

(עג) שם: שמריה בלא ואו אחר הה"א אם לא שידוע שחותם כן עיין בט"ג ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' ע"ד מענין שם זה:

(עד) בשמות נשים אות א אלז גוטא כו' (עיין בתשובת מים חיים סי' ס"ג אות י"ד שכ' פ"א סדרתי נכתוב שם אשה שנקראת בשם הלע"ז של זקינה היינו אלטא הגם שא"א הגאון ז"ל לא נהג לכתוב הכינויי' של זקן וזקנה וכדמות ראיה מהא דאיתא שא"צ לכתוב קליין יעקב וע' בשם מרים מעזי כו' אולם האשה הזאת כמעט לא נודע לה שם אחר כלל מחמת שהקפידו שלא לקרותה רק בשם אלטא וזה שמה שנקראת בפי כל וכתבתי באלף לבסוף כי הט' היא קמוצה ואם כי אינה נרגשת כ"כ הוא מחמת מהירו' המבטא כמו שם זלאטא כו' ואם היה מזדמן לי בכה"ג בש' איש הייתי כותב אלטר ואחר הט' לא הייתי כותב שם אות המורה על הניקוד כמבואר בת' מהרמ"ל סי' ק"ב בשם קורק' הובא בט"ג עכ"ל ע"ש):

(עה) אות ב בריבא. וכתב במ' מהר"ם מינץ אפילו נשתכח שם צפורה כותבין שניהם וליתא כו' ע' בט"ג סק"ב שכ' תמיהני דהמעיין במהר"ם מינץ יראה שגם דעתו שאין לכתוב שם בריב' שנשתקע כו' ע"ש. ולע"ד אני תמה על תמיהתו כי באמת דברי הב"ש נכונים ולהגאון בעל ט"ג נתחלף לו בין שם צפורה לשם בריבא כי ראיתי בגוף התשובה שם סי' ס"ד (העתקתיו בסי' קכ"ט סט"ז ס"ק ט"ל) מבואר שם שגם שם צפורה נשתכח וכתב הר"ם מינץ בפשיטו' דיש לכתוב רחל דמתקריא צפורה כיון דשם זה היה לה עד ח' שני' בזו המדינה ואפשר למצוא מקצת ב"א שזוכרין שהיה שמה צפורה אבל שם בריבא א"צ לכתוב כלל כו' על זה חולק הב"ש דאף שאפשר למצוא מקצת שזוכרין אין לכתוב כלל שם צפורה כיון דעכ"פ נשתקע שאין קורין אותה כלל בשם צפורה רק בשם רחל וזה ברור: וע' בג"פ סימן קכ"ט ס"ק צ"ו הבאתיו שם ס"ק נ"ד מבואר ג"כ דאף בכה"ג שידוע למקצת בני העיר דהיה לו שם זה דנשתקע אין לכתוב ג"כ שם דנשתקע ואפילו בדיעבד פסול אם לא במקום עיגון ושעת הדחק ע"ש. שם בילא. ע' בט"ג לעיל בש"א אות ו' סק"ב שכ' וז"ל גם היוד אשר אחר הבי"ת בשם בילא היא זר' (ר"ל שאינה ע"פ דקדוק לת"ק רק ומ"מ כותבין יוד לפי שכך הורגלו לכתוב בשמות לעז כמו ריזל פרידא וכדומה) שלא מצאנו במקרא יוד אחר צר"י רק שני זרים לדרשא תעשה המנורה רוקע הארץ שמבואר בספרי המדקדקים עכ"ל. ואיני מבין דבריו כי נמצא הרבה במקרא וגם בשמות בני אדם שהוזכרו בתורה נמצא כן קינן עילם עיפה תימא אונן תימן הימם עיבל מהיטבאל. ומ"ש המדקדקים כי רק אלו שני זרים הכונה בכה"ג שהצר"י הוא תחת אות השמוש אין לבא אחריה יוד ובאמת לא נמצא חוץ מאלו השנים: שם ואם ידוע חתימתה ושינה כו': ע' בט"ג סק"ז שכתב לענ"ד אין להקפיד כ"כ בשמות הלעז וחתימת האשה שידוע דנשי לאו דיני גמירי ואין ראיה מה שחותמת עצמה בשביל איזה כוונה או קבלה מאבותיה ואף שיראה הרואה שינוי מהחתימה לא יוציא לעז בשביל זה שהרי אין שינוי במבטא כלל עכ"ל ונראה דר"ל דאין להקפיד לענין דיעבד אבל לכתחילה גם הוא ז"ל ס"ל דאין משנין חתימת' ואם חותמת בה' יש לכתוב כן וכן מבואר בדבריו בכ"מ. גם לעיל ס' קכ"ט סט"ז ס"ק מ"ג כתבתי בש' הגאון אבל נו"ב ז"ל שציוה לכתוב עלקה בה' לפי שחותמת עצמה כך וכן כתבתי כן שם בשם הגאון מהרי"מ ז"ל מבריסק בענין שם אשה פיגה ע"ש. אמנם כעת ראיתי בשו"ת קרית חנה ס"ס ל"ח בענין עם אשה פיסלא כתב ששמע מהגאון אב"ד דק"ק מיץ דאין להשגיח בהחתימה אפילו לכתחילה ובפי' אמר לו דחתימת האשה לא מעלה ולא מוריד כי נעשה שלא בהשכל ואין חכמה לאשה כו' ע"ש ועמ"ש לקמן אות ט' גבי שם טאלצא:

(עו) שם מכל זה נשמע דס"ל אם ידוע שם העריסה כותבים רק שם העריסה כו'. הנה הב"ש האריך הרבה בזה וקיצור כלל הדינים היוצאים מדבריו בזה הוא כך. דאם שם העריסה הוא שערליין (או שערכיין או שעריל וה"ה רעכיל רעכליין ושאר שמות כיוצא בו שניכר שם הקודש שממנו נגזר שם זה) דעת הרמ"א ורש"ל וט"ז וב"ש כולם שוים דכותבין שערליין רק הרמ"א לא ביאר מה דינו בדיעבד אם כ' שרה ומהרש"ל כ' בהדיא דאם כ' שרה פסול (ובט"ג סק"ח הביא בשמו דאפי' כ' תרוייהו שרה המכונה שערליין פסול) וכן הסכימו הט"ז והב"ש ואם שם העריסה היה שרה ועכשיו נקראת שערליין דעת הרמ"א דכותבין רק שם העריסה שרה ורש"ל כתב דיכולין לכתוב או שם העריסה או שם שנקראת בו. ודעת הט"ז דנכון לכתוב שניהם שרה המכונה שערליין וכ"ד הס"ש וכן הסכים הב"ש ובדיעבד אם כתב שם העריסה כשר וכן אם כתב רק השם שנקראת בו כשר. ואם א"י שם העריסה דעת הס"ש דטפי עדיף לכתוב אנת אנתתי דמתקריא שערליין ודעת הב"ש מבואר דיש לכתוב רק שערליין לחוד. וכל זה בשערליין וכיוצא שאין הנקודות שוות לשם שרה אבל אם נקראת שארקה שהנקודות שוים כמו שרה דעת הט"ז דאפילו אם שם העריסה הוא כך שארקה יכול לכתוב רק שרה ודעת הב"ש דבכה"ג דשם הערסה הוא שארקה או שא"י איך היה שם העריסה יש לכתוב לכתחיה שארקה ובדיעבד אם כתב שרה כשר ואם ידוע שם העריסה שרה א"צ לכתוב רק שרה זהו תורף דברי הב"ש בזה:

(עז) ועיין בס' גט מקושר שחולק על עיקר חילוק זה דשם העריסה מאחר שאין לזה רמז בראשונים כלל ובגמרא בההיא דהוו קרי לה מרים ופורתא שרה לא מפליג כלל בשם העריסה רק שם הנקראת בפי כל ודעתו להלכה כשנקראת שערל מירל מירוש רעכיל וכיוצא שהנקודות משתנות באופן שנראה לרוב כשם אחר אף בידוע שם העריסה שרה או מרים או רחל מ"מ יש לכתוב רק כמו שנקראת (ובשערל נכון לכתוב סערל בס' שיהא נקרא יותר יפה ע"ל אות ש') דבנשים שאין עולין לתורה אין נודע לכל המקור וכיון שכותב כמו שנקרא עכ"פ לא גרע מחניכה אבל לכתוב שם שרה יש לחוש דמקרי שם שאין אנו יודעים בו ביותר דפסול כמ"ש הרמב"ם ובש"ע סי' קכ"ט ס"ב ואף דיש לחלק דבשם זה מסקי אדעתייהו שנגזר משם שרה קשה לחלק בלא ראיה מן הש"ס ולא דמי ליצחק חקין וצפורה פורה דשם הכל יודעין שחקין נקרא יצחק ופורה הוא קיצור השם מצפורה. אמנם אם נקראת שרולה חלולה שמחולה דידוע לכל שהוא שם קטנות בעלמא ודאי אין לכתוב רק שרה חנה שמחה כמו באיש אברמקא או שמואלקא שידוע לכל שהוא עיקר השם ובשארקה שהנקודות שוין וכמעט שהשם נבלע יש לכתוב לכתחיל' שארקה ואם כתב שרה לא פסול כו' יא"א לבאר הכל רק החכם יבין מדעתו לדמות מלתא למלתא עכ"ד ע"ש:

(עח) ודע דלכאורה איכא למידק דהא גבי שערליין ושם העריסה היה שרה ס"ל להרש"ל דיכול לכתוב שם העריסה שרה דלא כמו שנקראת וגם הב"ש אף דבשערליין אינו מסכים לזה מ"מ בשארק' שהנקודות שוות מסכים דאם ידוע שם העריסה שרה א"צ לכתוב רק שרה. ואילו לעיל בש"א אות כ' גבי ישעיה דבפ"כ נקרא שעיה ס"ל להרש"ל דדוקא אם עולה לתורה ישעיה כותבין ישעיה אבל אם עולה לתורה בשם אחר כגון סעדיה כותבין סעדיה דמתקרי שעיה כמו שנקרא' בפי העולם ולא כשם העריסה וגם הב"ש הסכים עמו שם ולקמן בכללי' אות י"א. אך באמת לק"מ דדוקא התם דצריך לכתוב דמתקרי ס"ל להרש"ל וב"ש כיון דלשון דמתקרי הוא על קריאת העולם יש לכתוב ממש כמו שנקרא בפי העול' אבל כאן שכותב רק זה השם לבד ס"ל שפיר דיכיל לכתוב שם העריסה כיון שזהו שמה באמת. ולפ"ז יצא לנו בכאן חילוק חדש דדברי הרש"ל וב"ש הנ"ל הוא דוקא היכא דא"צ לכתוב בגט רק שם א' שערליין או שארקה אבל אם נשתנה שמ"ח דצריך לכתוב שם השני ועל הראשון דמתקריא כמבואר בסי' קכ"ט סי"ח אז צריך לכתוב דוקא שארקה כמו שנקראת בפי העולם ולא שרה וכדלעיל גבי שעיה. והנה גם על הגאון בעל ג"מ הנ"ל לכאורה קשה בהיפך דהכא ס"ל דלעולם יש לכתוב שארקה כמו שנקראת ואילו התם גבי שעיה חולק על הרש"ל וב"ש וס"ל דלעולם יש לכתוב עיקר השם ישעיה ולא כמו שנקרא בפי העולם כמו שהבאתי שם בשמו. אך באמת זה לק"מ דהתם דמי ממש לצפורה פורה דהכל יודעין דקיצור השם הוא וצ"ע:

(עט) שם ובס"ש מאריך בדינים אלו כו' ובשמות אלו אין חילוק אם נשתקע כו'. עיין בתשובת פרי תבואה סי' י"ט בענין אשה ששמה מליא וכתב שם שאפילו אם הוגד לנו שהיה שם העריסה מלכה א"צ להזכיר שם מלכה בגט כלל מאחר שנשתקע ואע"ג שכ' הב"ש בשם ס"ש ובשמות אלו אין חילוק בין אם נשתקע כו' דבריו תמוהים שנראה שהוא מפרש נשתקע שנעקר ונאבד לגמרי אין זכר למו ואין הדברכן שתיבת נשתקע שרשו שקע ועניינו הוא רק שלילת הבליטה והפרסום ולא עקירה ואבידה לגמרי כמו ככה תשקע בבל ובלשון חז"ל אבנים ששקען בבנין כו' וגם הסברא עצמה שהמציא דלהכי לא קרינן נשתקע משום שהשם הראשון נכלל בתוך שם הב' וכשאדם מזכיר שם הב' מתוך כך זכרהו לראשון הוא סברא לסתור הדין המסובב ממנו דמצריך לכתוב גם שם הראשון דהא האי דינא דלא סגי לן בשם ב' הוא רק מטעם שלא יאמרו אותן שזוכרין שם הא' אם יראו בגט שם הב' שאינה זו המתגרשת ולפי סברת הס"ש שם הב' הוא עצמו מחזיר לזכור שם הראשון על ידו ואיך יאמרו שאינה זו כו' ומסיים ואין כוונתו בכל זה לדחות דברי הב"ש בשם ס"ש אך לומר שדברי הב"ש חידוש הוא ולא ילפינן מיניה לנ"ד די"ל שהב"ש עצמו לא כתב זה אלא לענין השמות שהוא עסוק בהם כגון סעריל רעכיל שלא נשתנו אותיות המורגשות במבטא משם הראשון אבל בנ"ד שנשתנה ונחסר הכ"ף שבתיבת מלכה בשם הב' מליא בשינוי גמיור אולי גם הב"ש מודה דמקרי ונשתקע שם המלכה וא"צ לכתוב שם מלכה רק שם מליא כו' עכ"ד ע"ש:

(פ) ולע"ד דבריו צ"ע קצת מ"ש דתיבה נשתקע שרשו שקע כו' לכאורה דתיבת נשתקע האמור בענין זה ע"כ פירושו שנעקר ונאבד לגמרי ואין זכר למו (וכדמצינו במס' ע"ז דף נ"ז דהתם פירושו שנאבד לגמרי ע"ש) דהא כ' הב"י והלבוש והב"ש בסי' קכ"ט סי"ח דאם כתב גם שם הנשתקע פסול ואילו בלא נעקר לגמרי רק המיעוט קורין עדיין בשם הראשון עכ"פ לא היה בדיעבד פסול ואפשר אפי' לכתחילה נמי אין קפידא דהא מבואר בשינוי שם ס"ב בכותב שם בשמות בפי' אין הפרש איזה ראשון דע"כ דהאי נשתקע אינו שלילית הבליטה והפרסום אלא שנשתכח לגמרי דאפי' מיעוט אין זוכרין אותו ממילא מחלק הב"ש שפיר דדוקא באינו נכלל דתוך שם השני כו' וע' בת' מהרי"ק שורש פ"ו ודוק ומ"ש עוד וגם הסברא עצמה שהמציא כו' דהאי דינא דלא סגי לן בשם ב' הוא רק מטעם זה שלא יאמרו כו' לכאורה אין הדבר כן רק מה דפסול בכותב גם שם הנשתקע הוא מטעם זה שלא יאמרו אין זה המגרש אבל מה דצריך לכתוב שם הא' בלא נשתקע לא מן השם הוא זה דהא ודאי בכותב שם שערליין או רעכיל לא גרע מחניכה שהכל קורין בו ולא שייך חשש טעות שיאמרו אינה זו רק שחושש בזה לדעת הרמב"ם שהובא בב"ש סי' קכ"ט סק"א כפי פי' הב"י שם דלא מכשיר בחניכה שהכל קורין בורק בדיעבד אבל לכתחלה צריך לכתוב עיקר השם והיינו דס"ל כיון דבעינן לכתוב בגט שמו ושמה צריך לכתחילה לכתוב השם כהווייתו כמו שניתן לו בעצם וראשונה אפי' היכא דלא שייך טעות שיאמרו אינה זו כגון שיכתוב החניכה שהכל קורין בו אפ"ה לכתחילה צריך לכתוב עיקר השם. וא"ש עוד די"ל שהב"ש עצמו לא כתב זה רק בשרה שעריל כו' הנה מדברי הב"ש עצמו לקמן באות ה' גבי שם הנלא ובאות מ' גבי שם מעזא ובאות נון גבי שם רישקא ובאות ס' גבי שם סאייה מבואר דלא ס"ל לחלק בכך וגם מדברי תשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' מ"ז (יובא לקמן אות ש') בענין שם שאשה מבואר ג"כ דאין חילוק (וע' בט"ג שם) אמנם לדינא דבריו נכונים דאפי' בידוע שם העריסה היה מלכה מאחר שנשתקע ונראה כמו שם אחר אין לכתוב רק מליא כמו שנקראת (ועמ"ש לקמן אות מ') וכמ"ש לעיל בשם הגאון בעל ג"מ וגם בסי' קכ"ט סק"ד הבאתי בשם כמה גדולים דחניכה שהכל קורין בו כשר אפי' לכתחילה ולנן בכל ספיקא שם הנקרא עדיף. אך בדיעבד אם כתבו כך מלכה המכונה מליא וידוע דשם העריסה היה מלכה נראה לכאורה דאין לפסול בדיעבד מאחר דכל הני פוסקים ס"ל דלא חשיב נשתקע בכה"ג וצ"ע:

(פא) (שם) בלומא בלימכן כו' (עיין בת' מים חיים סי' ס"ג אות ו' אודות אשה אחת מכאליסא שהיה נשמע קריאת שמה בלומא כאילו הלמד נקודה קמץ ומלאפום כפי המורגל באלה המדברים בלשון גסה אשר אין שום אות ותנועה בלה"ק מורה על הברה זו והורה בזה אביו הגאון ז"ל לכתוב בגט כפי עיקר הנחת השם המוזכר בסדר שמות היינו בואו לחוד אחר הלמד המורה על תנועת מלאפום והביא ראיה מדברי הט"ג בשם הירש ובשם מיכלה ובשם מחלה ובשם קרונדל דמבואר שם דאף אם נשמע בהברה כמו סגול מ"מ כותבין ביו"ד כו' גם הביא סמך קצת מדברי הרמ"א בש"ע ס"ס קכ"ט ע"ש וכ"כ עוד בס"ס ע"ב שם וכ' שם דה"ה לענין שם דאבא וכיוצא בזה):

(פב) (שם) בת שבע המכונה בשא. ע' בת' הגאון מהרי"מ מבריסק סי' ל"א באשה אחת ששמה בשא בשין ימנית ונכתב בגט בתיה וכתב דהגט פסול ובטל מה"ת כי הוא שינוי גמור א' מה דנכתב בתי"ו והב' מה דנכתב ביו"ד כי היא נקראת בלא יוד בשא: ומה שאמרו המקילין שבשא נובעת משם בתיה זה אינו דהא הב"ש מחלק זאת לשתי שמות ופשוט דבשא הוא לשון לעז ובתיה הוא שם קודש ומה שאמרו דכן רגילים לכתוב באגרות ושטרות שם בשא בשם בתיא זה אינו חדא דאינו שם מורגל כ"כ בפי ההמונים ואם ימצא מי שכותב בתיה: באמת הוא טעות ועיד דאין לסמוך על מה שרגילים לכתוב באגרות ושטרות אלא בשם אחד רק שנשתנה ההברה קצת כמו גבי הירש והערש כמ"ש הט"ג אות נ' אבל לא בנ"ד דהוא ב' שמות והאריך בזה ומסיים סוף דבר לא ידעתי שום צד להקל בגט זה אפי' נשאת עכ"ד ע"ש.

(פג) שם ברונא. עט"ג ס"ק ט"ו (ועיין בתשובת מים חיים סימן ס"ג אות ל"ב שכתב פ"א בא עובדא לפני באשה שהיתה נקראת בפ"כ באבא היינו ב' ראשונה בהברת פתח כפי הרגל הברת מי פה וסדרתיו לכתוב באלף אחרי הב' ראשונה אם כי אין לכתוב א' על הוראת פתח כמבואר בט"ג כמה פעמים רק שבשם זה שלא להחליפו לקרות ב' ראשונה קמוצה והשניה רפוי' כמו שמות ראשי מסכתו' דסדר נזיקין ובשם בבא בן בוטא ע"כ אמרתי להוסיף א' אחרי ב' ראשונה לאפוקי משמות הנ"ל וכמו שהובא בט"ג בשם ברונא כו' עכ"ל):

(פד) אות ג' גוטא. ואשה אשר נקראת גיטל כו' מיהו לפמ"ש לעיל יש לכתוב שם שניהם. עיין בס' ג"מ שכ' על זה וז"ל כבר כתבתי לעיל דשם הנקרא הוא עיקר בפרט בשמות לעז אין האחד עדיף מהשני עכ"ל:

(פה) (שם) גינענדל. ע' בט"ג סק"ח. ועיין בתשו' מהרי"מ מבריסק ס"ס י"ז שכ' בנדון שם אשה גנענסא חקרתי איך הברת מדינה זו ואמרו שהוא בשי"ן גנענשא לכן יש לכתוב כך בשי"ן הגם דנראה דשם גנעסא הוא מלשון גנוסיא כבר כתבו האחרונים דאין דורשין בשמות והכל תלוי כפי המבטא ולענין אם יש לכתוב יוד קודם האלף לבסוף כפי הנראה הברת מדינה זו בלא יוד ואין מדחיקין השין בחירק לכן יש לכתוב בלא יוד גנעשא. ושם בסי' ל"ט אודות שכתבו גנעסא בסמ"ך אם כשר בדיעבד וכתב דנראה שהגט פסול אפילו בדיעבד דיש שינוי גדול במבטא בין ס' לשון ימנית ואף דבס' ג"פ סי' קכ"ט סק"ל כתב בשמות שנהגו לכתוב בסמך וכתבו בשין דעתו נוטה להכשיר בדיעבד אם הוא שעת הדחק וכן נדפס תשובה אחת מהגאון ר"ז מרגליות ז"ל (ע' בט"ג אות ס' סק"ב) באשה ששמה סערקא בס' וכן חותמת עצמה ונכתב בשי"ן דיש להכשיר בדיעבד וסמך עצמו על דברי הג"פ הנ"ל אמנם חילוק גדול יש היכא דכתב שי"ן במקום ס' די"ל דהוא ש' שמאלית ואינו שינוי במבטא משא"כ להיפך בכתב ס' במקום שי"ן דבודאי הוא שינוי גדול במבטא וא"כ בודאי דפסול אף בדיעבד. אמנם היכא שהוא עיגון גדול ואם לא נכשיר גט זה תשב עגונה כל ימיה אפשר לצדד קצת להכשיר ע"פ דברי הב"ש אות א' גבי אושעי' שכ' בשם הס"ש דבאותיו' המתחלפים כשר בעת הדחק אפילו ניכר במבטא כו' (ע' בזה בב"ש אות מ' גבי שם מתתיי' ומ"ש שם) ועוד קצת היתר כיון דהשינוי תלוי במבטא לשון המדינה והכל יודעים שהוא שם אחד רק השינוי במבטא כו' אך קשה מאד להקל בזה אם לא בהסכם כמה גדולי הדור והוא מקום עיגון גדול ע"ש ועמ"ש לקמן אות ד' גבי שם דוואסא:

(פו) אות ד' דאברוש. מיהו לפמ"ש לעיל צריך לכתוב שם שניהם כו'. עיין בג"מ שכ' ע"ז ולענ"ד אין לכתוב כלל שם דבורה מאחר שבלשון העולם לא נודע אם נקראת דבורה יש לחוש לשינוי ואין לכתוב רק דאברוש לבד ע' לעיל אות ב':

(פז) (שם) דוואסא. כ' בס' ט"ג וז"ל ובמדינתינו שם זה הוא בהרגש י' דוואסיא ויש לכתוב כן ביוד אחר הס' עכ"ל. ובמדינה זו שם זה הוא בשין ימנית דוואשא ויש לכתוב כן. וראיתי תשובה כ"י מהרב הגאון מהר"י אייזק ז"ל אב"ד דק"ק טיקטין במעשה בגט שנשלח ממדינת וואלין ונכתב שם האשה דוואסא כמו שנקראת שם ובמקום הנתינה נקראת דוואשא בשין והיה מקום עיגון גדול. ונתלבטו בזה רבני הזמן והעלה להתיר ליתן לה הגט אחר ההכרזה שלשים יום שיהא בקרא שמה דוואסיא כמו שנכתב בגט. ובסוף דבריו הביא שכבר נעשה מעשה כיוצא בזה באשה ששמה רישא ונשלח לה גט ממדינת הגר ונכתב בגט שם האשה רושא בו' אחר הר' והותרה האשה ע"י גט זה ע"י הכרזה שלשים יום בעיר שתהא נקראת רושא בו' ונעשה כן בהסכמת הגאון החסיד מהרא"ל ז"ל מבריסק והגאון מהר"א אבלי ז"ל מווילנא ועוד גדולי הזמן. שוב נדפס תשובת מהרי"מ ז"ל מבריסק וראיתי בסי' ל"ד האריך שם על נדון הזה עצמו וכתב שם דתקנה זו לשנות לה השם ע"י הכרזה שלשי' יום לא נייח לו כי משונה כל זהו כזה מאן דייק לקרוא בשם זה בדקדוק זה. אך כתב שם תקנה אחרת שהאשה תיסע למדינת וואלין ותקבע שם דירתה שלשים יום כו' ע"ש והובא דבריו לעיל סימן קכ"ט סי"ב ס"ק ל"ד ושם הבאתי ג"כ מדברי הגאון בעל גט מקושר בתשובה כזה: (ונלע"ד) פשוט דמה שהורו הגדולים הנ"ל להכשיר הגט ע"י הכרזה שלשים יום דוקא בכה"ג דבמקום כתיבת הגט אינו שינוי כלל שנכתב כפי שקורין שמה במקום כתיבה ואף דמקום נתינה עיקר מ"מ אינו אלא פסול מדרבנן כמ"ש הב"ש בסי' קכ"ט סק"ה ובג"פ ס"ק מ"ט וזה מוכרח דאל"כ קודם תקנת ר"ג היו ח"ו הבנים ממזרים והטעם בזה דצריך לכתוב כמקום נתינה הוא רק משום לעז לבני מקום נתינה בזה שפיר הורו הגדולים הנ"ל דמועיל הכרזה ותו ליכא לעז וגם כיון דבכה"ג היה מועיל אם תלך האשה למקום אחר וא"כ לאחר ההכרזה הרי נעשה מקום זה כמקום אחר. אמנם אם היה הגט נכתב בשינוי גמור גם במקום הכתיבה דשמה נפתא וכתבו טפתא וכה"ג ודאי דאינו מועיל שינוי השם ע"י הכרזה אחר הכתיבה קודם הנתינה כיון דבעת כתיבת הגט נכתב ונחתם בפיסול (עמ"ש בסי' קכ"ט ס"ק ל"ה) ואפילו אם שינו לה השם על ידי חולי בשינוי גמור שעקרו שם הראשון ועתה אחר השינוי הוא ממש כמו שנכתב בגט אין מועיל כלום לתקן חתימת העדים דחתמו אשיקרא (ע' בהרא"ש פ' הזורק סי' ט') והאי גיטא חספא בעלמא הוא. וקרוב בעיני לומר דאפילו בכה"ג שנכתב בגט כפי שקורין שמה במקום כתיבה מכל מקום לא הכשירו הגדולים הנ"ל על ידי הכרזה אלא בכהאי גוונא ממש דליכא שינוי גמור והכל יודעין דחד שמא הוא רק השינוי הוא מחמת מבטא לשון המדינות וכמה רבוותא מכשירים בכה"ג לגמרי בלי שום תקנה (כמבואר בג"פ סי' קכ"ה ס"ק פ"ב ובסי' קכ"ט ס"ק קמ"ב בשם כמה תשובות להקל בכה"ג בדיעבד היכא שידוע ומפורסם שנותבין כן במקום הכתיבה ותלו עצמן בדברי הריצב"א שהביא המרדכי בפ' המגרש בענין באורייש כו' ושם בס"ק כ"א כתב הג"פ בפשיטות דאם במקו' הכתיבה קרו לה פאלומבה ובמקו' הנתינה קרו לה פאלונבה וכיוצא בזה שהשיווי מצד מבטא הלשונות אם עבר וכ' כמנהג מקום הכתיבה כשר בדיעבד ע"ש (רק קצת מחמירי' אפילו בכה"ג כמבואר בג"פ שם) בזה הוא שהקילו להתיר ע"י הכרזה אבל אם יש שינוי גמור בין מקום כתיבה למ"נ לא היו סומכי' עצמם להתיר מטעם ההכרזה לחוד. מיהו אם בין כך שינוי לה השם מחמת חולי לשם מה"כ שנכתב בגט ונשתקע שם הראשון אפשר דיש להקל וצ"ע. (ולכאורה י"ל בנד"ז שבא הגט ע"י שליח איכא עוד חששא כיון דעכ"פ בשעה שמסר הבעל הגט ליד השליח לא היה ראוי לגרש בו עד אחר ששינו שמה א"כ י"ל דלא חל השליחות משום דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח וכדאיתא בנזיר דף י"ב ע"א וכדלעיל סימן ל"ה סי"ד. והרי זה דומה למה שהבאתי לעיל סימן א' ס"ק ט"ז בשם הגהת מל"מ פ"ו מה"ג דין ג' שהסכימו חכמי קוסטנטינא באשה שנשתטות דלא מצי הבעל לצוות לכתוב וליתן לה הגט כשתשתפה משום מלתא דלא מצי עביד השתא כו' אך באמת ז"א דשאני התם דלא מצי לגרשה עתה בשום גט משא"כ הכא גוף הגירושין מצי עביד השתא באם יכתוב גט אחר שיהיה כתוב שמה כהוגן וכיון שהוא בידו ל"ש לומר מלתא דלא מצי עביד השתא כו' וזה מוכרח דאל"כ יקשה בכל גיטין היכא דבעל אמר כתבו ותנו ועושה שליח על הנתינה קודם שנכתב עי' בתשו' רע"ק איגר ז"ל ס"ס קמ"א ובס' נה"מ סימן רמ"ג ס"ק י"א. ועוד דאף אי נימא דגם בזה שייך לומר מלתא דלא מצי עביד כו' עכ"פ בנכתב בגט שם מקום הכתיבה בודאי ל"ש לומר כן דהא באמת איהו מצי עביד השתא לגרשה שם במקו' הכתיבה. וגם מאחר דבכ"ג ליכא אלא פסול מדרבנן כמ"ש לעיל בלא"ה ל"ש לומר בזה דלא מצי עביד וכמ"ש המל"מ פ"ב מהלכות ביאת מקדש דין ו' ע"ש. וקצת ראיה לחילוק זה מדברי הר"ן בנדרי' דף פ"ו ע"ב והדברי' ארוכי' ואין כמ"ל ועמ"ש בזה עוד לקמן אות פ':

(פח) (שם) דרעזיל. ע' בדיני השמות הנדפס בסוף הרמב"ם ח"ג בשם הרב מהרי"ש שפירא ז"ל כתב דרעזיא וכן העניא ביוד לפי המבטא שבמדינתינו ואלף בסוף עכ"ל. וכן מבואר בס' טיב גיטין בכמה מקומות בכמה שמות כיוצא בו שיש הרגש יוד אחר הז' או הס' או הצ' או ט' או ל' או נון לפי הברת מדינתינו צריך לכתוב ביוד ויותר מזה האריך בתשובתו בית אפרים והוא ז"ל מחמיר מאד בזה לפסול הגט בדיעבד אפילו בחשש עיגון ע"ש. ולכאורה מדברי הרמ"א לעיל ס"ס קכ"ט משמע דאין קפידא בזה בדיעבד ועיין בג"פ שם ס"ק קמ"ב בשם הראנ"ח בענין אשה ששמה איריני כו' עיין שם. שוב הגיע לידי תשובה כ"י מהרב הגאון מהר"י אייזק ז"ל מטיקטין על ענין כזה באשה ששמה העניא ובגט הנשלח לה היה כתב הענא בלא יוד והכשיר הגט בדיעבד והזכיר שם דכן נעשה מעשה באסיפת חכמים ביריד זעלוא על אשה ששמה ראניא והמסדר כתב ראנא והסכימו שלא לפסול עכ"פ בדיעבד ושעת הדחק ועיין עוד בזה בתשובת מים חיים סי' ס"א:

(פט) אות ה האדס. עיין בס' ישועות יעקב שמסכי' ג"כ לזה לכתוב האדס בא' ודלא כתשו' אחת מחכם אחד שחולק על הב"ש בזה. ומ"מ אם כתב הדס בלא א' דעתו דכשר בדיעבד ע"ש.

(צ) (שם) ואם קורין הה' בשאר נקודות יש לכתוב שניהם כו' כ' בס' גט מקושר כבר כתבתי באות ב' דכותבין לעולם כמו שנקראת אם נשתקע שם העריסה:

(צא) (שם) הנלא ובאלו שלשתם כתב בס"מ דדינם כמו באלז גוטא כו' כ' בס' ג"מ ולענ"ד אם לא נקראת בשם חנה כלל אין לכתוב רק השם שנקראת ויותר יש לכנוס לחסרון מלשינוי עמ"ש באות ב':

(צב) אות ז זלטא. עיין בס' ג"מ כאן ובסוף כללי השמות שכ' דיותר נכון לכתוב זלאטא בא' אחר הל' דבלא אלף יש לטעות לקרות זלטא בפתח תחת הז' אבל בין קמץ לפתח ליכא טעות כולי האי ע"ש:

(צג) אות ח חנה חענקה כו'. ובענין שם חיינחה המצוי במדינתינו בהדגש יוד אחר הח' ובצר"י נחלקו בו רבני הזמן קצתם אמרו לכתוב חיענקה בעי"ן אחר היוד כי אם נכתוב בב' יודין יהיה נקרא חיינקה וקצתם אמרו דלא חיישינן לבכי כל שיכולים לקרוא כהוגן ל"ח לטעותא (וכמ"ש הגט מקוש' בש"א אות מ' בענין אם שם המגרש שלמה בשין שמאלית ובפתח שהיא שם בסוף מגילת רות כותבין ג"כ בגט שלמה ול"ח לטעותא כו' (וע' בזה בט"ג לקמן אות ש' סס"ק י"ד) ואדרבה שם יכתוב בע' חיענקה הוא שינוי השם. ואח"כ הוסכם כן לכתוב בב' יודין וכמדומה שפסלו הגט שנכתב בע' אף אחר שכבר ניתן:

(צד) (שם) חנה חנולה כו' כתב בפ' ג"מ כבר כתבתי באות ב' שא"צ לכתוב חנולה כלל.

(צה) (שם) חנה. ע' בדיני השמות הנדפס בסוף הרמב"ם ח"ג בשם הרב מהרי"ש שפירא שכ' חנניה בה' לבסוף כי יוצא משם חנה והיוד שאחר הצד"י כפי המבטא במדינתינו שנרגש היוד במבטא עכ"ל. וכן מבואר בס' ט"ג לקמן אות ש' סק"ב בענין שם שארציה ושם ראחציא ושם שינציא דיט לכתוב כולם ביוד אחר הצ'. ובענין הא' בסוף כתב שם לחלק דדוקא בשארציה וכיוצא שבשם הקודש שלה יש גם כן הא' בסוף התיבה אבל בשם ראחציא יש לכתוב באלף שאין אות ה' בשם הקודש שלה כו' עיין שם:

(צו) אות ט טויבא. ע' בס' ט"ו. שכ' דלפי הברת מדינתינו יש לכתוב טאבא בא' שאף שהעולם רגילין לכתוב טובא בו' באיגרו' ושטרות לפי שמנהג אבותיהם בידיהם ואין מדקדקין כ"כ במה שהמבטא מתחלף מזמן לזמן אבל בגיטין יש לדקדק טפי ולכתוב ע"פ הברתינו טאבא בא' ואם רגילה לחתום בו' כותבין כן ומ' הסתם לכתחילה יש לכתוב בא' טאבא ואם כתב טובא בו' כמנהגם מקדם כשר בדיעבד עכ"ד ובשם הרב הגאון החסיד מהרא"ל זצ"ל האב"ד דק"ק בריסק שמעתי שציוה לכתוב טאובא באלף וי"ו כאשר כן הוא הברת מדינה זו שקורין שם זה כך כאילו הט' בקמץ והאלף במלאפום. ובתשו' מהרי"מ ס"ס י"ז ראיתי שכ' שדעתו מסכמת כדעת הט"ג לכתוב טאבא באלף אחר הט' וכן עשה הלכה למעשה כי לפי המורגל בקריאתינו שם זה נוטה הקריאה לקמץ כמו שם גאלדא (אפשר כך הוא הברת אנשי מקומו ק"ק קארלין) וכל א' צריך לכתוב כפי הברת מדינתו. ושם בסי' ל"ט אודות שרב אחד כתב. טויבא בויו ויוד וכתב דבדיעבד כשר וכמ"ש הט"ג והטעם בזה נראה דאף דהקריאה הוא בקמץ וקמץ מושך אחריו אלף מ"מ כשר בדיעבד כיון דשם טאבא נמשך ממלת יונה ובכל ספרי תנ"ך הנדפסים בלשון טייטש נדפס טויב גם רגילין לכתוב כן בשטרות וחתימות וכיון דהונח שם זה מתחילה בויו ויוד אף עוזה שנשתנה הקריאה בא' אין חשש לעז בזה ויש לדמות זה לשם הירש דאף דאנו קורין הערש מ"מ כותבין הירש וכמ"ש הט"ג אות נ' משום דעיקר הנחת השם הוא ביוד רק מחמת שיגרא דלישנא משתנה כו' לכן כאן עכ"פ בדיעבד כשר ע"ש. ולכאורה לפי טעם זה היה כשר לכתוב כן גם לכתחילה כמו גבי הירש וצ"ל שטעמו בזה כמ"ש הוא ז"נ בסי' ל"א גבי שם בשא דדוקא בשם הירש דהוא שם המצוי טובא וכל האנשים הן המינים הן גדולי ישראל בכל המדינות חותמים עצמם הירש בחירק אף שנקראים הערש כו' ע"ש. ומ"מ שמעתי וראיתי בכמה קהילות קדושות נוהגים גם עתה לכתוב לכתחילה טויבא כמוזכר בב"ש וכן הועתק בס' גט מקושר ולזה דעתי נוחה ע' בש"ע ס"ס קכ"ט בהגה. (כעת יצא לאור תשובת מים חיים מצאתי בסימ' ס"ג אות י"ח פסק ג"כ הכין לכתוב שם טויבא כך בויו יוד ושם באות ל"ח כתב שהעיד לפניו רב אחד זקן ומומחה שהגאון בעל ט"ג בעצמו חזר בו והורה בע"פ שיותר טוב לכתוב בלא אלף רק בויו יוד וגם הגאון ר' דוד צבי מקרעמניץ כתב ג"כ בגט טויבא בויו יוד ע"ש וכ"כ עוד בסי' ס"ב שם ועמש"ל אות ב' בלומא:

(צז) (שם) טאלנא. עיין בתשו' נו"ב תניינא סימן קכ"ד בגט שנכתב טאלצא בא' אחר הצ' ואח"כ נודע שהיא חותמת טאלצי ביוד לבסוף וכתב לדעתי צריכה גט אחר ומ"ש הרב השואל להתיר כיון שהיא נקראת בפ"כ טאלצא בא' לא גרע מחניכה ז"א אפי' יהיבנא ליה שמה שנקרא אצל העולם מקרי חניכה היינו מה שנרגש במבטא כגון חזקיה ואלו' אבל טאלצא אין דרך עולם לדקדק בכך והן אמת מן הסתם כותבין בא' בסוף כיון שאין מרגישין היוד אבל זה הקורא גט יקרא בדקדוק הלשון ויקרא טאלצ' בא' והיא חותמת ביו"ד והיא שינוי ממש ומ"ש עוד כיון שהחתימה אינה מפורסמת אין אנו הולכין אחר החתימה ז"א דהיינו דוקא אם חותמת בטעות אבל כאן מי יימר שהוא טעות כלל שמא היא קבלה מאבותיה לכתוב כן ועוד מאן מפיק שחתימה אינה מפורסמת ומה שהביא הרב השואל ראיה מדברי הב"ש בשם באלי שכ' שם דאין משגיחין בחתימתו הא הב"ש שם כ' ב' טעמים חדא דשם באלי לא מצינו רק באלף אחר הב' וא"כ ודאי חתימתו בטעות ועוד שאין שום שינוי במבטא אבל כאן שם טאלצא לא מצינו לא במקרא ולא בתלמוד וגם הוא שינוי במבטא כי הקורא יקרא בדקדוק הלשון בא' וחתימתה ביו"ד והיוד נרגשת במבטא לכן לדעתי צריכה גט שני עד כאן לשונו וצ"ע. ועמ"ש מענין זה אם משגיחין בחתימה לעיל בש"א אות ז' ובאות מ' ובש"נ אות ב' ולקמן בכללים אות א' וצ"ע למעשה:

(צח) (שם) טעלצל. [עיין בתשו' מים חיים סי' ס"ג אית י"ט כתב שם טעלא אם קורין הט' בסגול יש לכתוב בעי"ן כמו שם טעלצל וע' בט"ג בשם מיילא ע"ש]:

(צט) אות יוד יטא. כן יש לכתוב במדינות אלו שקורין היוד בחירק כו' ע' בט"ג שכתב שגם במדינתינו יש לכתוב לכתחילה יוטא יוטל לפי שאצלינו אין היכר במבטא בין הברת חירק לשורק מלאפום כו' עש"ב. ויראה פשוט שלבני מדינתו דיבר אבל במדינות אלו ליטא וזאמוט הפרש גדול ביניהם ע"כ יש לכתוב יטא כדברי ס' מהר"ם והב"ש. ואני שמעתי קריאת שם זה איטא בא' בתחילתו ודאי דיש לכתוב כן כמו איצל איזק איסק וכדומה וכן ראיתי כמה גיטין הניתנין בק"ק הוראדנא שהי' כתוב בהם שם האשה איטא איטקא יודית עיין בס' ישועות יעקב סי' קכ"ט סק"ב שכ' וז"ל זה כמה שנים אירע מעשה שחכם אחד סידר גט וכתב שם אשה יודית בלא ה' לפי שראה כן בס' ב"ש וערערו עליו הרבה חכמים והצריכו גט אחר לאחר שנתגרשה וכתבו דט"ס יש בדברי הב"ש דבודאי צריך לכתוב יהודית בה' כמו שנאמר בספרי תנ"כ ואני הסכמתי להכשיר הגט דלא גרע שם יודת מחניכה המפורסמ' שהכל קורין אותה כן ואפשר שטעם הב"ש דחשש לכתחילה שלא יהיו ג' אותיות השם ביחד כמו ביהונתן כי' ועוד אפ"ל אף דמצינו שם הזה יהודית לטיבותא אמנם מצינו בתורה את יהודית בת בארי החתי כו' ולכך לא רצו לקרות בשמה ושינו בדבר קצת לכתוב בלא ה"א וגם חזינן שכולם נקראי יודת ולכך כ' הב"ש יודת דכשר בודאי דהוי חניכה מפורסמ' והגם שלכתחילה אילו בא מעשה לידי הייתי כותב יהודי' בה' אמנם אחר שכבר ניתן הגט חלילה להצריך גט אחר ולפגוע בכבוד המסדר ובפרט שכתוב השואלים שגם בכתובה נכתב בלא ה' וקרוב הדבר שידעו בודאי שכן שמה אף לכתחילה יש לכתוב בלא ה' כר"ש בשו"ת שער אפרים (הוא בסי' קי"ח) שלכתחילה יש לכתוב בגט כמו בכתובה זולת אם ידוע שנשתנה השם (ע' לקמן אות פ' ובט"ג שם סק"ג ולקמן בכללים אות ג') סוף דבר לא יפה עשו שהצריכו גט אחר עכ"ל ע"ש וכתב עוד מזה בסה"ג ס"ק י"ט ועיין בס' ט"ג סק"ה מ"ש בזה:

(ק) (שם) ינטא אם קורין היו"ד בפתח. עיין בס' ג"מ בסוף כללי השמות שכתב דיותר נכון לכתוב יאנטא בא' במקום פתח כי יש לטעות לקרות ינטא בחירק כמו יטא כו' עיין לעיל בשם זלטא:

(קא) אות ל ליבקא ואם כתב ליפקא בפ' כו' עד אבל בידוע שמה פסול כמו שרא באלף. כתב בס' ג"מ וז"ל לע"ד נראה עיקר כהרש"ל דכיון שנקרא היטב ואין הרגש כ"כ בקריאה בין ב' לפ' כיון שמדגישין אין נבחן כלל לשינוי בין הפ"א לבי"ת ולא הבנתי מ"ש הב"ש שא"י שמה הא ידוע קריאת העולם ואולי לשיטתי' אזיל דתליא בחתימה וכבר כתבתי דלא תליא בזה ולכן כיון שאין שינוי ואין הרגל בזה יותר מבזה יש להכשיר כמ"ש הרש"ל כיון שאינו שינוי גמור במבטא עמ"ש בשם זעליג אבל שרא באלף יש לפסול כמ"ש בש"א אות מ"ם עכ"ל:

(קב) שם לויצא. עט"ג סק"ד שכ' ויש נקראים הל' בצירי ואחר הל' נרגש הברת יוד יש לכתוב לייציא עכ"ל [עיין בתשו' מים חיים סי' ס' וסי' ס"ג שכתב דהוא ט"ס מה שנרשם לכתוב לייצא' בשני יודין אחר הל' ואין לכתוב רק יוד אחת להורות על נקודות צירי היינו ליציא רק כשקורין הל' בפתח חריף יש לכתוב לייציא וכבר הגיה כן הגאון בעל ט"ג בעצמי בלוח הטעות שבדפוס זאלקיא וכן מבואר בט"ג גבי שם טריינא ע"ש]:

(קג) שם ליבא עיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"כ סי' פ"ח שכ' נשאלתי באשה ששמה לביה איך לכתוב בגט כי קצת נשים חותמות עצמן לב"ה בה' ונראה לי דשם לביא מצינו בפסוק ביחזקאל סי' י"ט מה אמך לביא אף דשם לביא בחירק היא לשון זכר מ"מ יש אם למקרא ואנן קרינן בקמץ תחת היוד והוא לשון נקבה וא"כ יש לכתוב לביא בא' בסוף ואף דלפעמים אזלינן בתר החתימה הני מילי היכא דמספקינן בשם אבל היכא דהשם הוא ברור לא משגחינן בחתימה אם כתוב בטעות כמ"ש הט"ז גבי אלעזר כו' וה"ה כאן לא אזלינן בתר חתימות נשים דלא גמירי שחותמות בה' לבסוף. ודלא כדעת מקצת דיש לחוש שמא אביה נקרא בשם לוי ונולדה היא אחר מיתתו ונקראת על שמו לויה דאין תולין נקבות בזכרים ואזלינן בתר רובא דעלמא דקורין שם איש ואשה אחר חיה צבי לזכר וצביה לנקבה וה"ה כאן עכ"ל (ומדבריו משמע דאם ידוע שהאמת כן הוא שאביה היה שמו לוי והיא נקראת על שמו יש לכתוב לויה והוא פשוט) ועיין בס' ישועות יעקב ס"ק י"ט שהזכיר ג"כ דברי הפמ"א הנ"ל והסכים עמו וכתב דכן עשה מעשה ע"ש ועיין בס' ט"ג סק"י שהביא ג"כ דברי הפמ"א הנ"ל וכתב דלפי המבטא שלנו שם זה אינו בקמץ תחת היוד רק בקמץ תחת הא' לבסוף וא"כ בכה"ג יש לכתוב א' וה' לבסוף לביאה ע"ש. ובתשו' ח"ס ח"ב סי' ל"ח אודות אשה ששמה מעריסה לביאה ושינתה לשם א"י ונקראת בפ"כ וגם חותמת עצמה לעני איך לכתוב בגט והביא שם דברי הפמ"א הנ"ל דיש לכתוב לביא ככתוב ביחזקאל סי' י"ט וכ' עליו אמנם הגאון לא ראה דברי הרד"ק שם ע"כ נסבך איך לכתוב כי בקרא כתיב לביא והיוד בקמץ אך הרד"ק שם כתב עיקר כמו שאנו רגילין לכתוב לביאה ה' אותיות הבי"ת בחירק והא' בקמץ והה"א נחה סי' נקבה ובקרא דגשת היוד משלמת החשבון ע"ש וכ"כ בטיב גיטין מסברא דנפש' וגם הוא לא ראה הרד"ק מדלא הביאו ע"כ יש לכתוב לביאה המכונה לעני דודאי צריך להזכיר השם שהרגיל' עצמה בפי כל ואפשר אם רק נזכר שם לעני כשר דלא גרע מחניכתה אבל שם לביאה לבד פסול ואין זה דומה למ"ש ר"ת דחלילה להזכיר שם כנענים בכדמו"י דהיינו אותו השם שנתנכר בו כו' אבל הכא כותבין שפיר השם שהרגילה לעצמה ומ"מ שם יהודית דעריסה לא נעקר אפילו בנקבה דאינה עולה לתורה מ"מ אם יארע שמברכין אותה בבהכ"נ במי שברך או מתפללים בעדה בחולית' או בימי עיבור וכדומה רוצית היא להזכיר שם יהדות א"כ אינו נעקר לגמרי וכותבין שם עברי עיקר לביאה המכונה לעני ע"ש:

(קד) אות מ מיכלה י' אחר המ"ם וה' בסוף כו'. ע' בט"ג סק"ג בענין מקומות שנהגו לקרות שם מיכלה המ"ם בסגול ובהרגש יוד אחר הל' ומסיק שם דאם אין ידוע שעיקר השם הוא מיכל או מחלה שאז אין לכתוב רק השם שנקראת בפי כל שפיר דמי אם כותב מעכליא בע' אחר המ"ם ובא' לבסוף כמו שאר שמות הלעז רק אם ידוע שנגזר משם הקודש אין לשנות ויש לכתוב (מיכליה) ה' לבסוף כמו שהכריע הב"ש גבי שם סאייה ע"ש ועיין בס' מעין גנים ס"ס קכ"ט הביא דבריו וחולק עליו ומסיק לכתוב מיכליא א' בסוף ע"ש. ולפע"ד ג"כ דברי הט"ג הנ"ל צ"ע בזה מה שמביא סעד משם סאייה דזה סותר למ"ש הוא ז"ל בעצמו אות ש' סק"ב הבאתיו לעיל אות ח' בענין שם שארצייה ושם ראחציה שמחלק שם דדוקא בשארצייה שבשם הקודש שלה יש ג"כ ה"א בסוף התיבה אבל בשם ראחציה יש לכתוב א' כו' ע"ש א"כ ה"ה הכא גבי שם מיכליא: מיילא כתב בס' ט"ג סק"ט וז"ל ובמדינתינו הרבה נקראים מליא דהיינו המ' בפתח בלא הרגש יודין רק היוד נרגשת אחר הל' ויש לכתוב מליא ובשו"ת פרי תבואה (סי' יט) האריך ללא צורך עכ"ל וע' בס' ישועות יעקב שהזכיר ג"כ שם זה מליא וכתב דיש ספק אולי נגזר משם מלכה וא"כ יש לכתוב בה' וכמו שרה סאייה (עב"ש באות ס') וידוע דאם יש ספק אם לכתוב ה' בסופו או א' כותבין ה' ה"ה בזה נ"ל לכתוב מליה בה' אמנם אם ידוע חתימתה בא' כותבין כן ועמ"ש לעיל אות ב':

(קה) שם מינדיל. ע' בדיני השמות הנדפס בסוף הרמב"ם ח"ג בשם הרב מהרי"ש שפירא כתב וז"ל מינדי כן היתה אשה נקראת והי' ספק אם שם העריסה שלה מינדיל כתבתי בהגט אנת אנתתי דמתקריא מינדי. וכן אחת היתה נקראת ריבה צויתי לכתוב בה' לבסוף כי מסתברא שיוצא משם רבקה אבל היה ספק בשם העריסה צוויתי לכתוב ג"כ אנת אנתתי דמתקריא ריבה ומזה יש לדון לכל כיוצא בזה עכ"ל. והנה מ"ש דיש לכתוב אנת אנתתי דמתקריא כו' דבר זה יצא לו מדברי מהרי"ט שהובא בב"ש לעיל אות א' בשם אבגלי דהי' ספק אם נגזר משם אביגיל ופסק מהרי"ט דיש לכתוב אנת אנתתי דמתקריא אבגלי ובזה יוצא מידי כל ספק כו' וכן באות ב' הביא הב"ש בשם ס"ש בענין שם חנולין מירוש כו' דאם א"י שם העריסה טפי עדיף לכתוב אנת אנתתי דמתקריח חנולין וכן כולן: אך בס' ט"ג שם הביא בשם ס' ע"נ. (עברהמ"ח גט פשוט) שכ' שהסכימו גדולי הדור שאין לכתוב כן דמתיבת דמתקריא יהיה נראה שבא לרמז שם אחר כו' רק יש לכתוב אנת אנתתי אבגלי כו' דאפי תימא דעיקר שמה אביגיל הו"ל כחניכתה דכשר ע"ש וכבר הוזכר זה גם בספרו ג"פ סי' קכ"ט ס"ק ס"ז וא"כ ה"ה כאן יש לכתוב אנת אנתתי מינדי או ריבה לבד וכשר.

(קו) שם כיון דמעזי לאו שם בפני עצמו הוא צריך לכתוב שניהם אע"פ שעכשיו לא נקראת מרים. כ' בס' ג"מ לענ"ד אם נשתקע שם מרים אין לכותבו כלל ע' אות ב'.

(קז) (שם) אשה שנקראת מעלא כו' כתב בס' ג"מ ולענ"ד אפילו בדיעבד פסול אם כתב מחלה כיון שנשתקע שם זה:

(קח) (שם) מחלה בהא. [עיין בתשו' מים חיים סי' כ"ג אות ס"ו שבא לפניו עובדא באשה שנקראת מחליה שהיוד אחר הל' נרגשת במבטא וצוה לכתוב מחליה ולא דמי לשם מחלי ומושי הנזכר בתורה שהוא שם איש והיוד אינה נרגשת אבל כאן היוד נרגשת צריך לכתוב ה' בסוף ע' בט"ג בשם מיכלה כו' ע"ש]:

(קט) (שם) מלכה. מיהו אם ידוע דשמה הוא בקוף אין משנין. כ' בס' ג"מ וז"ל לא ידעתי איך יודע זאת כיון דנקראת בנף דגושה אין הפרש בינה לקוף במדינות אלו ואולי לשיטתיה אזיל דתלי בחתימה וכבר כתבתי דליתא וכותבין כראוי לנו מילכה בכף עכ"ל:

(קי) אות נ נישקא. וכתב בט"ז אפי' אם א"י אם שמה נחמה יש לסמוך ע"ז כו' ע' בג"מ שכ' ולענ"ד אין לסמוך ע"ז כו' ע"ש וע' בט"ג סק"ו:

(קיא) אות ס סירקא. אבל מהרש"ל פסק דכותבין בשין כו' עיין בג"מ שכ' דמ"מ נראה יותר לכתוב סירקא בסמך ע"ש וע' בט"ג סק"ב:

(קיב) (שם) סאייה. ואם יודעים ששם העריסה היה שרה כותבין שרה המכונה סאייה כו' ע' בג"מ שנ' כבר כתבתי אם נשתקע שם הא' בנשים אין כותבין רק שם שנקראת דבנשים אין היכר בשם מובהק כלל ע"ש:

(קיג) (שם) סאלווה. ע' בס' ט"ג סק"ה שכתב והנה מ"ש א' אחר הס' נראה דהברת השם הזה הוא שהסמ"ך הוא בקמץ כו' ע"ש ועיין בת' נו"ב תניינא סי' קט"ז בענין שם עיר ראדוויל כתב כי אולי נכון לכתוב רדוויל כי אין הפתח תנועה גדולה שימשוך אחריו אלף כו' אך כיון שרגילים לקרו' שם הדלי' רדיויל נעה בשוא נע וא"כ מושכין הפתח שתחת הרי"ש כמו ת"ג שפיר לכתוב ראדוויל ע"ש לפ"ז י"ל דשם סאלוה הנ"ל הוא בפתח הס' רק שרגילים לקרו' הל' נעה בשוא נע לכן יש לכתוב בא' אחר הס' וע' לקמן או' ש' ששם שאלוא שכ' הב"ש בשם ס"ש היינו אם קורין הלמד בשוא כו' נראה שהב"ש עצמי מחלק בכך ובט"ג שם סק"ז כ' שדברי הב"ש תמוהים ולא ידעתי למה:

(קיד) אות ע עלא. ע' בט"ג שכ' ולענין כתיבת שם עטיא כן יש לכתוב כן' ע"ש עוד (וכ"כ בתשו' חתם סופר ח"ב סי' כ"ט ע"ש. ומה שחקר שם על שורש שם עטוא אם הוא יוצא משם אסתר או משם עטרה שקרוב לי באותיות הנה מצאתי בס' עזרת נשים אות ע' מבואר שם דהוא שם ערבו ופי' שם עט' הוא תרגום ופי' שם מתנה או מתתיה מתרגמים אותו בלשון ערבי עטוה ע"ש והנה דשם נזכר זה על שם האיש י"ל שנשתרבב ג"כ לשם האשה ואף דשם איתא עטיה בה' בסוף מ"מ כבר כתב הב"ש לקמן בכללים אות ט"ז דשמות של ערבי יש לכתוב א' בסוף):

(קטו) אות פ פירמוזא. ואפשר אם היא נקראת לא כשם שנכתב בכתובה כותבין שם שניהם כו' עיין בספר ג"מ שכתב כבר כתבתי כמה פעמי' דקריאת השם בפי העולם עיקר ואין להזכיר שם שנשתקע כלל דמיחזי כשנוי אם לא שמפורסם שהכל שם א' ומספיקא עדיף שלא לכותבן רק השם שנקראת:

(קטז) (שם) פיגו. כתב בס' ישועות יעקב מ"ש הב"ש פיגו בוי"ו לבסוף כ' כן לפי מנהג מדינתו אבל במדינתינו קורין אותה בקמץ לכך יש לכתוב פיגא בא' לבסוף וכתבתי זאת לפי שראיתי כמה חכמי' טעו בזה עכ"ל. וכ"כ בתשובת מאיר נתיבים סי' נ"י שמסיר אחד במדינתו כ' פיגא באלף לבסוף והרב שבמקום האשה החזיר הגט לפי שראה בב"ש כתוב בו' לבסוף והיא ז"ל כתב דלא חש לקמחי' דשם הכוונה כשקורין בשירוק אבל בשם פיגא המצוי במדינתינו דינא היא לכתוב בא' לבסוף כו' עיין שם. והובא ג"כ בס' טיב גיטין סק"ד וכתב דהוא פשוט ואפילו בדיעבד פסיל אם כתב בשם פיגא המצוי בוא"ו לבסוף ע"ש: (ועיין) בשו"ת בית דוד סי' י"ט אודות גט שבא ע"י שליח ונכתב ב' שם האשה פיגא בשני יודין פייגא. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דיש להכשיר גט הזה מכמה טעמי'. חדא דכפי הנראה מדברי הב"ש בש"א בשם וריידמן ובש"נ בשם פריידל וריידל מבואר דשני יודין מורה ג"כ על נקידת צר"י ואע"ג דבשם בילה שינא פיגא ודומיהן כתב הג"פ דכתבינן בחד יוד ע"כ צריך לחלק דהיכא דאיכא שני שמות ח' בחירק וחד בצירי כגון ורידמן וריידמן צריך לכתוב שני יודין על שם זה שנקרא בציר"י דלא למטעי בשם ורידמן בחירק אבל בשם בילא פיגא ודומיהן דליכא עוד שם דכונתי' בחירק וליכא למטעי כתבינן חד יוד לנקודת צר"י כמשפט לשון הקודש וכיון שכן גם בנ"ד בשם פיגא אף דלכתחילה היה צריך לכתוב בחד יוד כיון דליכא למטעי מ"מ בדיעבד אם נכתב בשני יודין ודאי דלא מקרי שינה שמה דאין שום צד סברא לומר דבמקום דאיכא למטעי יהיה השני יודין תקנתא ובמקום דליכא למטעי יהיו לגריעותא ועוד מאחר דחזינן בכל ספרי אשכנז בכולם נכת' שני יודין לנקודת ציר"י א"כ אף לכתחילה היה נכון לכתוב כן שמות אנו הנובעים מלשון אשכנז אילולי דברי הב"ש ואיך ס"ד למפסלא בדיעבד. ועוד כיון דלרובא דעלמא מקרי שפיר כהלכתו דרובא דעלמא כותבין בשני יודין וליכא למיחש בדידהו לשום לעז כלל וא"כ כל עיקר החשש הוא רק להנך היודעים בטיב גיטין גם לדידהו אין לחוש כיון דנמצא כן בכל ספרי אשכנז בשני יודין לנקודת צר"י יתלו אותו דספרא דייקנא כתבי' כמשפט כתיבה אשכנזית וכדאמרי' במס' ע"ז דף י' ע"א בההוא שטרא דהוי כתוב בו' שית שנין יתירתא כו' ועוד דאף אם נאמר דבנ"ד הוי לישנא דמשתמע לתרי אנפי מ"מ הא דעת כמה ראשונים בהנך דקדוקי דאביי בגיטין פ"ה (ע"ל סי' קכ"ו סכ"ב) אם לא כתבו הבעל בעצמו או הסופר מפיו ולא קאתי ומערער הגט כשר ואף לדעת המחמירי שם מ"מ נ"ד דהוא ע"י שליח עדיף טפי דליכא למיחש לערעורו של בעל משום דמעיקרא מידק דייק כדאמרי' בגיטין דף ג' כו' ואף אם נאמר דהרמב"ם דפסול בהנך דקדוקי דאביי מחמיר גם בכה"ג מ"מ נראה דלישנא דמשתמע לתרי אנפי בשמו ושמה עדיף טפי מהנך דקדוקי דאביי כיון דקיי"ל דלא בעינן מוכח מתוכו משום דע"מ כרתי ואיכא למימר דבהא גם הרמב"ם מודה כו' (זה צ"ע ועמ"ש לעיל סי' קכ"ח ס"ק י"א) והאריך בזה ומסיים מכל הלין טעמי יראה לע"ד דהגט כשר ולית בי' שום חשש כלל ע"ש:

(קיז) (שם) כתב עוד בזה וז"ל ולרווחא דמלתא אם ירצה לעשות איזה תקנה בכדי להוציאו מחשש לעז נראה לע"ד למיעבד תקנתא מעליותא והיא לעשות נקודות בשם האשה כו' דאף הריב"ש וש"פ שמיאנו בתקנתא דהרא"ש בהארכת הווי"ן היינו דוקא התם דהוא בגוף האותיות של הגט אבל כאן דהתיקון הוא חוץ להאותיות כ"ע מודים שמותר לתקן אף בלי רשות הבעל. דהא דאין כותבין נקודות בגט אינו אלא מנהג בעלמא ודאי דיותר טוב לכתוב נקודות כדי להוציא מכל לעז שבעולם ובלא"ה אי איישר חילי בהסכמת חכמי ישראל וגדוליהם היה נ"ל לתקן לכתוב נקודות בג"פ בשמו ושמה כו' כי בזה יצאנו מידי כל חששות שבעולם כו' ואם ירצה כת"ר לעשות תקנה זו יתן תחילה בלא נקודות ואח"ז ינקדו ויחזור ויתנו לו כו' עכ"ל. ולע"ד נראה דודאי שאר חכמי ישראל גדוליהם לא יסכימו לתקן כן משום דנמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים וכמ"ש לעיל סי' קכ"ה ס"ז דמי שרוצה לזיין האותיות מוחין בידו מטעם זה אף דזיון האותיות הוא דברי הכרחי יותר שלדעת ריב"א לא מקרי אות בלא זיון ומכ"ש לנקד אותיות דיש למנוע מטעם זה. ובג"פ שם ס"ק ל"א מביא דמהרי"ט קרא ערעור על הרשד"ם שכ' בתשובה סי' ר"ה דבסוף ימיו תיקן שיכתבו שני וגיטין לשם גאמילה א' בנקודה רפה וא' בלי נקודה וערער מהרי"ט דנמצא מוציא לעז כו' ע"ש הרי דאף בנקודה אחת ובשם אחד קרא ערעור ומכ"ש ננקד כל האותיות של שמו ושמה בכל הגיטין ואף הרשד"ם שלא חשש לזה בשם גאמילה נלע"ד דהיינו משום דס"ל כיון שהוא דבר שאינו נוהג בכל הגיטין לא שייך הוצאת לעז (ובג"פ שם נדחק בזה להליץ בעד הרשד"ם ולע"ד הדבר פשוט במי שכתבתי) וכמ"ש באמת בס' טיב גיטין בליקוטי שמות סק"ז גבי שם משה ליב הבאתיו בסי' קכ"ה שם ס"ק י"ב ובסי' קכ"ט ס"ק ל"ו אבל לעשות נקודות בכל הגיטין בודאי גם הרשד"ם מודה. וגם הב"ש בש"נ אות ב' גבי שם ברונא ולקמן בכללים אות כ"ב שכ' דהמנהג שלא לעשות נקודות מה דתלי הדבר רק במנהג נלע"ד דהוא נמי משום דמיירי לעשות נקודה רק בשם א' כגו' ברונא דבזה מדינא ליכא משום הוצאת לעז כיון שאינו בכל הגיטין ואעפ"כ מצד המנהג אין לעשות כן דהמנהג לחוש לזה גם בכה"ג או אפשר דט"ס המנהג בזה כיון דמבואר בש"ע דהמנהג להחמיר בגט כדין ספר כמ"ש בסי' קכ"ה ס"י לענין שרטוט ושם סי"ד לענין שלא יהא האותיות עוברות חוץ לשיטה ובר"ס קכ"ו לענין כתב אשורית א"כ ממילא דה"ה לענין נקודות דהא ספר המנוקד פסול כמ"ש ביו"ד סי' ער"ד ס"ז אבל לעשות נקודות בכל הגיטין בשמי ושמה זה לא תלי במנהג רק מדינא מוחין שלא לעשות כן משום הוצאת לעז על גיטין הראשונים. ועוד דבנקודות איכא למיחש לזיופא וכמ"ש הג"פ סי' קכ"ה ס"ק נ"ח לענין אות אחת חוץ לדף דפסול מהאי טעמא ע"ש:

(קיח) ובגוף השאלה הנ"ל שנמצא כתוב פייגא בב' יודין דברי הרב הנ"ל נכוחים וטובים דכשר בלי שום תקנה ואין זה שינוי מאחר דכתיבה אשכנזית כך היא וכמו שהאריך הרב הנ"ל בדברים נכונים וכן כתבתי לעיל אות ט' גבי שם טויבא ע"ש וע' בזה בשו"ת שער אפרים סי' ק"ח בענין שם ביין ונידא שנכתב ביין בשני יודין ורצה לפסול אותו ובעל עדות ביהוסף כתב להכשיר הובא בקצרה בט"ג אית ב' סקי"ז אך משם אין ראיה כי שם זה ביין ונידא אינו לשון אשכנז ואולי בלשון ההוא מפורסם הכתיבה ביוד א' לנקודת צירי ולא חשש הרב בעל ש"א להחמיר משא"כ בשם פייגיל פריידא וכדומה שהם נובעים מלשון אשכנז ודו"ק:

(קיט) שוב מצאתי בשו"ת מהר"ם מינץ ס"ס ל"ז בענין שם רייכצא כתב שם בהדיא דאם קורין בחירק יש לכתוב ריכצא בחד יוד ובמדינות שקירין בציר"י יש לכתוב רייכצא בתרי יודין ושם מבואר ג"כ חילוקו של הרב הנ"ל גבי שם וריידמן בין הכא דאיכא למטעי כו' דשם כתב עוד שמאל להרבה אנשים היודעים לכתוב לישנא דעלמא ולשון אשכנז ורובם אמרו כיון שקורין באלו מדינות בצר"י יש לכתוב בתרי יודין ומיעוטא דמיעוטא אמרו בחד יו"ד ואמינא בתרי יודין עדיף טפי דהוי ידים מוכיחות דקורין בצר"י אבל בחד יו"ד איכא למטעי לקרות בחירק וזה ליתא דכ"ע בהאי מדינה קורין בצר"יכו' ע"כ טוב לכתוב בתרי יודין דבזה ליכא כלל הברה אחרת אפילו לאותם דאמרי דכותבין בחד יוד ואמרי בתרי יודין הוי לגמרי ברחב שפתיים כמו במדינת פייארין מ"מ ליכא הברה אחרת כו' עכ"ל ע"ש הרי שדעת הר"ם מינץ לכתוב כן אפי' לכתחילה ומכ"ש בדיעבד ודאי דכשר וא"צ שום תקנה:

(קכ) (שם) פריידל. ע' בט"ג סק"ה שכ' נראה דהיינו אם הקריאה היא בפתח חריף רייצא וכה"ג אבל אם הר' בצר"י כותבין פרידל בחד יו"ד כו' ע"ש ועמ"ש לעיל גבי שם פיגא בשם ת' בית דוד סימן י"ט שדעתו אינו כן ושם הבאתי ג"כ דברי הר"ם מינץ בזה

(קכא) (שם) פרידא עיין בשו"ת בית דוד סי' י"ח אודות גט א' שבא ע"י שליח מפאריז ונכתב בו שם האשה פריידא בשני יודין וכאשר ניגשו לפני רב גדול א' לסדר להם מסירת הגט עמד על השני יודין ולכן עשה תקנה חדשה ונתן להאשה שני צעטליך בבחיבת ידן בזה"ל האשה מרת פרידא לא יקרא עוד שמה פריידא רק פראיידא וציוה שאלו הצעטלין יהיו מדובקין בכותלי בהמ"ד שלשי' יום יגם שיוכרז כן שלשה פעמי' ואחר שלפי' יום סידר מסירת הגט. והרב השואל שם כתב להפליא על הרב גדול הנ"ל כי מה יועיל שינוי השם אחר הכתיבה ואף שהוא טרם הנתינה מ"מ כיון שנכתב הזמן בגט כו' וגם הרב הגאון המחבר בסי' י"ט שם כתב שדכר זה מביא לידי גיחוך ע"ש. ולכאורה איני יודע הפלאה זו מה היא דהרי לעיל באות ד' גבי שם דוואסא כתבתי עצה זו בשם כמה גדולי הדור בענין שם רושא וגם הרב הג' מהר"י אייזק ז"ל מטוקטין צוה כן בשם דוואשא ואף הגאון מהרי"מ ז"ל מברוסק לא נחלק בזה רק כיון שהוא הפרש מועט. משמע דלילא זה היה גם הוא תסכים דמועיל הכרזה אף אחר הכתיבה. וכבר כתבתי שם דנלע"ד פשוט דודאי היכא שהיא שיניי שם ממש שגם במקו' הכתובה אין קורין כך אין מועיל הכרזה ואף אם בין כך שינו לה השם מחמת חולי לשם שנכתב בגט ונשתקע שם ראשון אינו מועיל כיון דבעת כתיבת הגט נכתב ונחתם בפיסול משא"כ אם נכתב כמקו' הכתיב' דאין בזה רק משום לעז לבני מקום נתינה מועיל הכרזה ועוד כתבתי שם דגם בכה"ג אין להקל ע"י הכרזה רק היכ' דליכ' היינו גמור כו' ע"ש וא"כ הרי גם בנד"ז כך היא כמ"ש הרב שואל בעצמו שם דשינוי זה משתנה לפי הברת לשון המדינה וגם הרב הג' המחבר שם כ' דהן היא משפט כתיבה אשכנזית וא"ת א"כ אין צריך לכל זה י"ל דבאמת הרב לא ששה כן רק לרווחא דמלתא להוציאו מלעז. ומ"מ בגוף הענין יפה כתבו דבנ"ד כשר בלי שום תקנה וכמ"ש לעיל גבי שם פיגא ע"ש:

(קכב) (שם) פייאלא כ' בספר ט"ג אפשר דהיינו אם נקראת בחירק תחת הפ' וקמץ תחת יו"ד שניה שמ"ד מורה האלף אבל לפי מבטא שלנו שקורין הפ' בפתח חריף כדרך שקורין רייצא וכה"ג נראה שאין לכתוב אלף רק יש לכתוב פיילא עכ"ל וכ"ב בס' ג"מ דבמדינות אלו כותבין פיילא ע"ס. וע' בס' ישועות שכתב שם פייא בא המעשה לידי בק"ק זאלקוא ועלה על לבי לכתוב כמי שהוא לפנינו באלף לבסוף ושני יודין בין פ"א לאלף אח"ז נתיישבתי אפשר נגזר משם פועה המבואר בכתוב וגם דהברת אות ניכרת בין הפ' לב' יודין גלל כן הוריתי לכתוב פאיה וכמו בשם סארה שנגזר משרה אף דשם ב' השמות קמוצין וכאן שם פועה ושם פאיה אין נקודתן שוה מ"מ יותר י"ל דנגזר משם פועה וגם דידוע דקי"ל אם כתב ה' לבסוף במקום שראוי לכתוב א' אינו מעכב וגם הכא דיש ספק כותבין ה' וכן הסכימו עמי זקני הוראה עע"ל. ועיין בס' ט"ג שהזכיר ג"כ שם זה פייא ודעתו דיש לכתוב פייא בשני יודין וא' אך אם כתב ה' בסוף ג"כ כשר ע"ע גם בדיני השמות הנדפס בסוף הרמב"ם ח"ג בשם הרב מהר"ש שפירא ז"ל העלה לכתוב פייא וכן עשה הל' למעשה ע"ש.

(קכג) אות צ צפרה חסר ואו כו' ואם כתב מלא כשר כו' ע' בט"ג בענין נשים שנקראים צפרה דהיינו הצ' וחורק והפ"א בשו"א וכ' דאשה שנקראת כן פשיטא שאם כתב צפורה בוא"ו פסול ואם שם העריסה צפורה ונקראת צפרה הפ' בשו"א וכן אם מקצת קורין כך יש לכתוב צפורה דמתקריא צפרה כי גם צפרה הפ' בשו"א הוא לה"ק ואפשר שהוא שם לעצמו ע"ש וע' בת' חמדת שלמה סי' ע"א שמעתי נוטה דשם צפרה הפ' בשו"א יש לכתבו בא' בסוף וכתב ת"ל בעיקר שם צפרא אין ברור אצלי שהוא משם צפורה הנאמר בתורה ואולי הוא ל' תרגום ואת הצפור לא בתר שמתרגם ית צפרא לא נמצא שם כן בג' תרגומים שבידינו רק מתרגמים ית עופא אך כווותן לאת הצפור החיה בפ' מצורע דשם ת"א ית צפרא חיתא) כו' והואיל ותיבת צפרא לא נאמר בלה"ק י"ל הנקראת בהם תרגום ומשפטו לכתוב בא' וע"כ יש להסתפק אולי לכתחלה ראוי לכתוב צפרא בא' שלא לטעות בשם צפורה הנאמר בתורה ואולי עיקר השם הוא צפרא ולהיפך אין חשש כ"כ דאף אם עיקר השם הוא צפרה רק שנקראת בפ"כ צפרא לא גרע מחניכתה כו' וגם נכון לכתוב צפרא בלא יוד אחר הצ' כמ"ש בתרגום וכן היא נכון שלא להיות ת"ג לפני שוא נח עכ"ל ע"ש:

(קכד) אות ר רבקה דמתקריא מלכה. בס' כרם שלמה כתב דט"ס הוא וצ"ל דמתקריא ריבא כ"כ בגליון ש"ע של הגאון מהרמ"מ ז"ל יוד"ל ולכאורה לא העתיק יפה כי צ"ל ריבה בה"א (וכעת ראיתי בתשו' ח"ס ח"ב סימן ך"ח שבאמת דעתי נוטה לכתוב בא' לבסוף ע"ש ויובא לקמן) שם רחל. ואם שם העריסה היה רחל וקורין אותה רעדיל יש לכתוב רחל המכונה רעכיל עיין בס' ג"מ שכ' כבר כתבתי בנשתקע שם העריסה אין כותבין רק שם שנקראת ע' אות ב':

(קכה) (שם) רוזילא. בג"מ שכ' לענ"ד דמי לשם חנה חנולה ואין לכתוב רק רוזא:

(קכו) (שם) ריקא. ע' בג"מ שכ' לענ"ד נראה שנגזר משם רבקה עכ"ל ור"ל דיש לכתוב ריקה בה"א:

(קכז) (שם) ריבלא ע' בט"ג סק"ו שכ' דנראה דצ"ל ריבלה בה' כי שם זה היא משם רבקה כו' ובמדינתינו רבות שנקראים בשם ריבה לכתחלה יש לכתוב רבקה המכונה (לע"ד צ"ל דמתקריא) ריבה שבמדינתינו ידוע שמעריסה שם רבקה אלא שאח"כ קורין ריבה או ריבלא ובאתרא דנהוג לקרוא מעריסה ריבה אין לכתוב רק שם ריבה (ועמ"ש לעיל אות מ' מינדיל מזה) וע"ש עוד בליקוטי שמות סעיף מ"א בענין גט א' שכתבו דייני דלא גמירי שם האשה ריווא ביאוין שהוא פסול. ועוד הוסיפו טעות שכתבו יוד אחר הווי"ן וכתב שאפי' אם היו כותבין בב' ריביא היה פסול יבטל אפי' במקום עיגון והסכימו עמו הגאון מהר"י מליסא ז"ל והגאון מהר"ם סופר ז"ל ע"ש וכן מבואר מדברי הגט מקושר בש"א אות מ' בענין אם נכתב בגט ראוון ע"ש (וע' בת' ח"ס ח"ב סי' ך"ח מזה באריכות ושם כתב שראה בת' בית אפרים סי' ל"ב שמצא כתב בכ"י הגאון מהר"ם שריף ז"ל ריבא בא' ויראה לו דט"ס הוא כי הוא יוצא משם רבקה וצ"ל בה"א לסוף וגם בסדר מהר"ם מצא ריבלא וכ' ג"ש דט"ס והנה בס' שמות (ובב"ש לעיל) כתב רובצא וגם שם ט"ס להנ"ל. והוא ז"ל כתב עליו דאולי נכון שלא להטעות הספרים ונאמר כי היכי דמצינו בישעיה שנמנו מלכתוב בוי"ו על שם הנביא משום דריע מזליה בו' וכ"כ אחרונים ברע"ק אע"פ שכל ר"ע בש"ס הוא בא' לבסוף מ"מ כיון ששמו בא' נרמז באותיות וגואלו אביר יעקב דקאי אהרוגי מלכות לכך כמה אנשים כותבים סתם בה"א המרומז באור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה כו' ה"נ י"ל שמנעו ליכתוב ריבה בה' כי הוא לשון מריבה וריבלה בה' היא שם העיר סוף מלכים אשר דיבר נ"נ משפט את צדקיה מלך יהודה ולא מסמנא מלתא אך ריבלא שבה' שמות הכ"ל כל השם ט"ס וצ"ל ריבכא בכ' כו' ע"ש:

(קכח) אות ש שרה שערלין שארקה. ע' בת' אא"ז פמ"א ח"ב סי' מ"ז בענין שם אשה שאשה. וכ' שצריך לכתוב שרה דמתקריא שאשה שידוע ומפורסם ששם שאשה יוצא מן שרה והוא שם הנערות וכן העיד לפני מ"ץ אחד שהיה יושב בב"ד לפני הגאון מהר"ר נפתלי כ"ץ ז"ל שהחזיר גט ע"י שליח שהיה כתוב בו שאשה והצריך לכתוב שרה דמתקריא שאשה וכל עדות הלכ' היא כו' אף דלדינא נראה להקל במקום עיגון דלא גרע שם שאשה מחניכה המפורסמת דמכשירין אליבא דכ"ע בדיעבד מ"מ לכתחלה יש לכתוב שרה דמתקריא שאשה כו' עכ"ד מ"ש ועיין בספר טיב גיטין סק"ז שהביאו גם כן וכתב עליו נראה שלזמנו דיבר שהיה מפורסם ששם המובהק הוא שרה וגם בזה לא קיי"ל כוותיה לכתוב דמתקריא רק יש לכתוב המכונה כמ"ש הב"ש בשרה שערלין או שרולה או סאייה כוי אבל בזמנינו אפי' אם היה שם העריסה שרה אין להזכיר כלל שרה כשאין שום אדם קורא אותה שרה כלל דשם שרה חשיב נשתקע כו' והאריך בענין זה. ע"ש ועמ"ש לעיל אות ב' מזה:

(קכט) (שם) שרה שעריל כו' כולן בשין כו' עיין בס' ג"מ שכ' כבר כתבתי לענ"ד יש לכתוב בסמ"ך דבשלמא בכותב שרה ניכר שהוא סין שמאלית אבל שעריל וכדומה אפשר שהוא כלי על שם זוג מספרי' הנקרא שערל ולכן יש לכתוב בסמך כולם. רק אם ידוע ששמה שרה ובדרך געגוע נקראת שרכי או שרלין יש לכתוב רק שרה וכמ"ש באות ב':

(קל) (שם) שמחה המכונה וריידא. ע' בס' ג"מ דבמדינות אלו כותבין פרידא בפ'. וכ"כ בס' ט"ג ע"ש:

(קלא) (שם) ואם ספק הוא אם הרוב קורין אותה שמחה או וריידא כתב בס"ש בשם מהריב"ל דכותבין שני גיטין. עיין בס' ג"מ שכ' לפע"ד א"צ שני גיטין בכה"ג אצא יש לכתוב שמחה המכונה פריידא או דמתקריא וריידא כו' דאפי' תימא שרוב עולם קורין בשם וריידא הא פסקינן בסימן קכ"ט ס"ב בכותב שני השמות בפירוש אין הפרש איזה ראשון א"כ פשיטא שאין להרבות בגיטין בשביל זה וכ"ש בשם זה ששם וריידא בל' קודש הוא שמחה וא"צ להרבות בגיטין כלל כן נ"ל עיקר לפע"ד. וע"ש עוד שכ' דיותר נכון לכתוב דמתקריא וריידא (ולדידן פרידא) ולא המכונה דמכונה לא מצינו רק כשזה בא מחמת כינוי כגון יהודא ליב דגם מי שקורא אותו ליב יודע שעיקר שמו יהודה או אריה אבל הכא שהקורין אותה וריידא אינה מורה על שם שמחה כלל דכמה נשים נקראות וריידא בלי שם שמחה כלל לכן יש לכתוב לעולם בכה"ג שכותבי' השם בשביל המיעוט יש לכתוב לעולם דמתקרי דבכל ספיקא אם יש לכתוב המכונה או דמתקרי כותבי' דמתקרי וכמ"ש הב"ש סי' קכ"ט סק"ל ע"ש: והנה מ"ש לפע"ד א"צ שני גיטין כו' כיוונה דעתו בזה לדעת הג"פ סי' קכ"ט ס"ק פ"א שחולק ג"כ על מהריב"ל בזה ומסיק לענין מעשה בגט אחד סגי כו' ע"ש. אך מ"ש דיותר נכון לכתוב דמתקריא כו' הגם שבס' ג"פ שם דעתו ג"כ הכי ופירש דברי הרמ"א שם סעיף ט"ז שכ' דאם האחד בל' לעז כותבין מכונה איירי דשם לעז אינה שם העצם אלא כינוי כגון אלי' וקרו ליה בלי או יהודה וקרו ליה ליב אבל היכא דשם לעז הוא ג"כ שם העצם כותבין דמתקרי ע"ש אך כל האחרונים לא פירשו כן (ובס"ק פ"ב שם הביא הוא עצמו כן בשם מהרח"ש דגם בכה"ג יש לכתוב המכונה אם לא היכא דשם הלעז היה שם הראשון משעת לידה ואח"כ נשתנה לשם עברי ע"ש וכן כתבתי שם סי"ח תקמ"ז בשם הנו"ב) וגם המנהג אינו כן: כללים השייכים לדינים הללו

(קלב) אות א וכן אם ידוע שם שחותם בו אין משנין כלל. עיין בס' ג"מ כאן ולעיל בש"א אות מ' ובסג"ר אות י"ט דמסיק דאין הולכין אחר חתימתו אם הוא בשיבוש כגון שחותם יהודא או מתתיא באלף (או שחותמת מילקה בקוף ע"ל אות מ') מאחר שאנו יודעים השם כראוי לכותבו וכ"ש בחתם מחמת טעות שלא ידע לחתום כהוגן אין אנו אחראין לטעותו וליתא להאי דינא אלא כשיש לידע שם מובהק שלו כגון ששמו ליב וחותם יהודה או אריה אזלי' בתרי' וכן אם לא נודע אם נקרא גרשום או גרשון ורגיל לחתום גרשם אמרי' זה עיקר שמו ואם נודע שנקרא גרשון בנון יש לכתוב גרשם דמתקרי גרשון וכל כה"ג שי"ל שזה שם מובהק שלו ע"פ חתימתו ע"ש ועמ"ש לעיל בש"א אות י' גבי שם יהודה ובש"נ אות ב' ואות ט' ואות ל':

(קלג) אות ב' או שם שמורה על איזה ריעותא. עיין בס' ג"מ שכ' לענ"ד לאו כללא הוא והכל לפי השם שידוע שדרך לקרות שם זה יש לספק גם בזה המגרש ובמ"ר פ' שלח יש ששמותיהם כעורים ומעשיהם נחים לכן צריך ליזהר שלא יהיה ספק שינוי:

(קלד) אות ג' אזלינן אחר השם הנכתב בכתובה. כ' בס' ג"מ נ"ל בזה"ז רבים מסדרי קדושין שא"י כלל בטיב קידושין אין לסמוך על הכתובה כלל רק בעיקר השם שמסתמא אין חשודין להחליף עכ"ל וע' בט"ג בש"נ אות פ' סק"ג:

(קלה) אות ו' מיהו היכא דיש ספק כו' יותר טוב לסמוך על ר"פ דס"ל שהוא קיצור כו' כתב בס' ג"מ לענ"ד הא מלתא דפשיטא ועדיפא מיניה נ"ל אפילו אם הוא בענין שהיה ראוי לכתוב הכינוי בודאי כגון שידוע חתימתו יהודה ואין ידוע אם נקרא ליב או ליווא שאין יכול לכתוב הכינוי רק שם יהודא לבד שזה עיקר שמו ואפילו יתברר אח"כ שמו ליב או ליווא הכל יודעין ששם קודש שלו אינו כן רק יהודה או אריה. וכן איפכא אם ידוע שנקרא ליב ואין ידוע שם קודש שלו אם יהודה או אריה אין לכתוב רק הכינוי לחוד אפילו במגרש עצמו דזה חניכה שהכל קורין בו כשר לכ"ע אפילו לכתחלה כו' ע"ש. ומ"ש וכן איפכא אם ידוע שנקרא ליב כו' עמ"ש בזה לעיל סי' קכ"ט סק"ד:

(קלו) אות יא אבל אם אינו עולה לתורה בשם זה כו' דמתקרי שעיה. עיין בספר ג"מ שחולק על זה ומסיק דהעיקר לכתוב דמתקרי ישעיה שידוע שקריאת העולם ברהיטא וכוונת הקריאה לשם ישעיה וכן כל כיוצא בזה (כגון בצלאל שקורין צלאל וישראל שקורין שראל ויהושע שקורין שיע ע' בדבריו בסג"ר אות י"ט) כותבין השם כאשר ראוי לכותבו עיין שם ועיין מה שכתב לעיל בש"א אות סמ"ך:

(קלז) אות יב אם מקדימין שם של קודש כותבין על שם חול המכונה. עיין בסדר מהר"ם סוף אות י"נ. שכ' דאם שולח הגט למקום אחר ויש לו שם אחר במקום נתינה דהוא שם עברי ובמקום כתיבה הוא שם לעז צריך לכתוב שם מקום הנתינה ועל שם מקום הכתיבה יכתוב המכונה ע"ש ובספר ג"מ שם חולק עליו ודעתו דבזה שעיקר שמו כן במקום כתיבה לא שייך לכתוב המכונה רק יש לכתוב דמתקרי כאן ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ט באשה ששמה הינדל ונשתנה מ"ח לשרה דמסיק דאין לכתוב המכונה הינדל כיון ששם זה ניתן בעצם וראשונה לעיקר השם לא שייך לכתוב לשון כינוי רק יש לכתו' דמתקריא הינדל ע"ש והבאתיו בסי' קכ"ט ס"ק מ"ז וכן כתבתי שם בשם מהרח"ש סימן כ"ו ע"ש: (ועיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' כ"ב מבואר שם דכ"ש אם שם החדש לא ניתן לו מחמת חולי אלא שהוא בעצמו חידש לו שם קודש דודאי לא שייך לכתוב על הראשון המכונה אלא יש לכתוב דמתקרי ובהא גם מהר"ם מינץ מודה ע"ש והובא לעיל בש"א אות ז' זימל) ולפ"ז האי כללא דאם מקדימין שם קודש כותבין על שם חול המכונה לאו כללא הוא אלא אם שני השמו' במקום א' ובזמן אחד וע' עוד מזה לעיל בש"נ אות ש' גבי ספק אם הרוב קורין שמחה או וריידא ע"ש:

(קלח) אות יח וכותבין בגט ג"כ יהודא בא'. עיין בס' ג"מ שחולק ודעתו דאין משגיחין בחתימה וכותבין בה"א כאשר ידענו שראוי לכתוב. וכבר כתבתי בזה לעיל אות א':

(קלט) אות יט אא"כ דשם העריסה הי' שרה אז כותבין שרה כו' עיין בס' ג"מ שחולק ודעתו דאין להשגיח בשם עריסה כלל אם נשתקע וכותבין כאשר נקרא' ובזה יוצאין לכ"ע ע"ש ועמ"ש לעיל בש"נ אות ב':

(קמ) אות כ ואם חתימתו ושם שעולה לתורה אינם שוים וא"י למה חותם כו' עיין בתשו' חמדת שלמה סימן ע"ב שכ' אין להוכיח מזה דהיכא דיודע למה חותם עצמו כך הוא עיקר דהנה מקורן של דברי' אלו הוא ממ"ש הט"ז בשם אלעזר ואליעזר ומשמע משם דאין משגיחין בחתומתו וא"צ לכתוב דמתקרי על השם שהוא חותם ויש לדייק מזה אילו היה יודע למה חותם כך היו צריכין לכתוב דמתקרי אבל לומר דחתימתו הוא עיקר נגד השם שמוחזק לעלו' לס"ת אין לנו ושוב ראיתי בס' ג"פ בסימן קכ"ו ס"ק נ"ח שעמד על חקירה זו אם חתימתו סותר לקרותו לס"ת והעולה מדבריו דאם הורגל יותר לעלות לס"ת מלחתום שטרו' ואיגרו' אזלינן בתר קריאתו לס"ת אף אם הוא שם הראשון ואפי' אם העולם קורין אותו בשם השני ואם הורגל יותר לחתום שטרות ואיגרות אזלינן בתר חתימה ואם הם שקולים יש להקדי' השם השני. אך י"ל דדברי הג"פ אינם אלא בשני שמות חלוקין כו' ע"ש והובא לעיל סי' קכ"ט סק"ה. (ועמ"ש לעיל בשא"נ אות א' בד"ה כ' בט"ז):

(קמא) אות כא אין לכתוב שם קטנות כו' אא"כ רוב ב"א קורין אותו בפניו כך עיין בט"ג לעיל בש"א אות ו' סק"ה שכ' סברא אחת דיש מקום לחלק בין שם האיש ובין שם האשה כגון בונילא וכיוצא בזה דבשם האיש שפיר יש מקום ערעור כשכותב כן משום שהגט הוא לשון הבעל והוא אין קורא שמו כן ומקפיד על זה משא"כ שם האשה כיון דבאמת שמה כך בפי כל אלא שהיא מקפדת על הקורא בשמה כך לאו בדידה תליא מלתא כו' ע"ש. וכיוצא בזה קצת כ' בג"פ ס"ס קכ"ט בענין אם האשה ספרדית ונשואה לאשכנזי והאשכנזים כותבין פערלא וספרדים כותבין פירלא אם באה לגרש אשתו אף שבא לב"ד ספרדים יכתוב כמנהג הבעל דקרא כתיב וכתב לה ורמי רחמנא כתיבת הגט אבעל כו' ע"ש:

(קמב) סדר הגט

(קמג) רק הבקי בהם. עיין בתשובה כנסת יחזקאל סי' ס"ג שכתב וז"ל ומיום שנתפשטו סדרי גיטין וחליצות בטלה התורה ומסדרין קצת גט רק מתוך הסדר ואינם יודעים בטיב גיטין אוי לאזנים שכך שומעות אך המסדרים דעתם היה לשם שמים כו' ע"ש:

(קמד) מלסדר הגט. ע' בתשות ברית אברהם סימן קי"א אות ב' מבואר בשם תה"ד דלאו דוקא מלסדר כתובת הגט דנפישי מילי אלא אפילו נתינת הגט מהשליח להאשה ג"כ נמנעין בערב שבת ע"ש:

(קמה) שאינם קרובים זל"ז. עיין בהשגות מהר"ם אלשקר סי' ס"ח אודות ראובן שגירש את אשתו בגט ומת בלא בנים והניח את אחד במדה"י וכשבאה אשתו לינשא נודע שהיו עידי הגט קרובים זה לזה מפני שחתמו בו איש אחד ובן גיסו מאחות אשתו. והאריך שם לצדד להכשיר הגט ויכולה היא להנשא כי אפשר לסמוך ע"ד הגאון שהביא הרי"ף בפז"ב דר' יוסי דאמר גיסו לבדו ואיפסק הלכתא כוותיה היינו דקא מכשר אפילו בן גיסו מאחות אשתו דכשר הוא לו להעיד עליו וכ"ש להעיד שניהם לעלמא עש"ב. וחלילה לסמוך עליו בזה להקל כי הוא נגד דעת רוב הפוסקים וע' בח"מ סימן ל"ג: וע' בתשובת נו"ב תניינא סי' קל"א במעשה שבעיר אחת סידר הרב דשמה גיטין כמה שנים ועתה נתוודע שעידי הגט המה קרובים זה לזה שני בשני בחד בעל מצד אם. וכתב כבר הארכתי בתשובה (הוא בסי' ע"ו הובא לעיל סי' מ"ב סק"ט) שקרובי האם מצד אישות שמצטרף שניהם יחד דהיינו שאינם קרובים מצד אישות רק מצד אם. ליכא שום דיעה מפוסקים קדמונים אפילו אחד שיסבור שהוא דאוריית' רק אם יארע פסול מצד עצמם מצד אם או אם יארע פסול מצד אישות ומצד אב יש מחלוקת בפוסקים הקדמונים ומעתה עדים הנ"ל שהמה מצד אישות ומצד אם בודאי הוא פסול מדרבנן. ומשפט הנשים כמבואר באה"ע סי' ק"נ שנשארות תחת בעליהן שניים ובניהם כשרים ויקבלו גט אחר מבעליהן הראשונים ואין צריכין נשואין חדשים ולא כלום עכ"ד. גם הגאון מליסא ז"ל בספרו נה"מ סימן ל"ו ס"ק י' האריך על שאלה כיוצא בזה ממש. ומחמת שהוא ז"ל לא נחית לחילוקו של הנ"ב ז"ל דהיכא שמצטרף שניהם יחד היינו קרובי האם ורק מצד אישות ליכא שום דיעה כו' לכן הוצרך לחפש התירים אחרים ע"ש.

(קמו) שלא יצא עליהם קול שחשודים. ע' לעיל ס"ס מ"ב בהגה ובח"י שם ס"ק י"ד ובב"ש שם וע' בחו"מ סי' ל"ד סכ"ה בהגה מדין זה. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ב תשובה מבן המחבר במעשה בגט שניתן לאשה ואח"כ נודע שעד א' מעידי הגט יצא עליו קול לפני כמה שנים שאלמנה אחת אמרה שנתעברה ממנו בזנות והוא לקח אותה לאשה ומאז ועד עתה לא נשמע עליו שמץ דבר והוא מתנהג כשירה. והאריך בזה לבאר שהגט הזה כשר בלי שום מיחוש. אף דהא ודאי דלעדות אשה לא צריך חייב מלקות רק בחשדא בעלמא פסול אך בנ"ד לא מקרי חשוד לעריות כיון דבא על הפנויה ולא נתברר לן שהיתה נדה דשמא היתה מסולקת דמים אחר מיתת בעלה ואנן קיי"ל וסתות דרבנן והוי זה רק פסול מדרבנן דכשר לעדות דאוריית' כמ"ש בח"מ סי' ל"ד וביו"ד סי' קי"ט. ובפרט שלא עבר זמן רב בין מיתת בעלה להריונה בזנות ואמרי' שלא ראתה אחר מיתת בעלה עד הביאה. ואם מחזקי' ליה לחשוד על הנדה מדרבנן מטעם וסתות אין לפסול הגט בדיעבד דאין זה מקרי חשוד על עריות ואף שדעת הרמב"ם הובא לעיל סי' כ"ו ס"א בהגה דהבא על הפנויה הוא איסור דאורייתא משום קדשה הנה רוב הפוסקים סוברים כדעת הראב"ד ורמב"ן דליכא לאו קדשה אלא במופקרת לכל. ועוד י"ל שהוא לא ידע שיש בזה איסור קדשה מה"ת דלפי הפשוט אצל העולם הפירוש של פלגש הוא בלא חופה וקדושין כדעת הראב"ד ורוב פוסקים וכיון שאין זה ידוע לכל לא נפסל בכך כמ"ש בח"מ סימן כ"ד. ועוד דבנ"ד הרי הקול לא הוחזק בב"ד ולא נעשה הקול רק מהאשה שנתעברה לא מפיה אנו חיין ואף שהוא כנסה לא אמרי' שהחזיק להאי קלא חדא דלא עדיף מעשה דידיה מאילו היה מודה בעצמו שאין אדם נפסל ע"פ עצמו דא"א מע"ר ואף אי נימא דמעשה שעשה עדיף מהודאת פיו מ"מ אין זה מחזיק לקלא דאפשר שעשה כן מחמת שהיו מחזירים עליו ומפתים אותו לכונסה. ואמנם יש לחקור בזה אם כנסה בימי עבורה או כד"ח לימי מניקה בזה לא היה עובר על גזירת חז"ל באיסור מעוברת ומניקת חבירו ודמי למ"ש התוספת במס' ב"מ ובכריתות דאף דא"א מע"ר נאמן לומר אכלתי במזיד דאינו רוצה להביא חולין בעזרה אך אין בזה נ"מ לנ"ד דאף בודאי בא עליה אין זה מקרי חשוד לעריות כיון דלא נתברר שהיתה נדה. ועוד כיון שלא יצא הקול שהוא רגיל בעריות אלא פעם א' לא מקרי חשוד כיון שנשתקע מקול ומאז והלאה ומקודם לא נשמע עליו דבר. ועוד דאמרינן בודאי עשה תשובה. ובפרט שהובא בת' מהר"ם לובלין (ס"ס פ"א) שיש לסמוך על מה שהרב המסדר מזהיר לעדים שיעשו תשובה ובזה א"צ לעשות תשובה בפרהסיא כיון שלא נודע שחטא בבירור ואין החטא מפורסם. ע"כ הגט הזה כשר בלי שום פקפוק עכ"ד ע"ש:

(קמז) ולא נהגו כמותו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תרכ"ב:

(קמח) אינו דין אלא לימוד. לכאורה קשה דלעיל ס"ס קכ"ג סתם רמ"א שאין לגרש בלילה ושאפילו בדיעבד י"א שהגט פסול והרי אין שום טעם בזה רק משום דהוי כמו דין כמ"ש בח"מ שם ס"ק י"ג וכאן סתם דמותר ליקח שכר משום דאינו דין עב"ש שם סק"ט דנראה מדבריו לתרץ זה דבאמת דעת הרמ"א דאינו דין ואעפ"כ סתם דאין לגרש בלילה דחשש לדעת הח"ה בשם כמה פוסקים ואולי הוא מטעם אחר ע"ש שכן כוונתו. ועיין בתשובת נו"ב תניינא סי' קי"ד שעמד ג"כ בזה וכתב דלק"מ דשפיר כתב הרמ"א דסידור הגט אינו דין. היינו דבדין אין ביד הדיין לומר איני נוטל שכר הפסק רק שכר שמיעות הטענות ודברי ריבות שביניהם שהרי א"א לו לדון כ"א על מה שישמעו אזניו וא"כ מחוייב הדיין לשמוע הטענות מפיהם וממילא א"א לו לקבל שכר כלל אבל גט אף דצריך שלשה והוא דין היינו נתינת הגט מיד הבעל להאשה אבל סידור הגט והנהגותיו יכול להיות מפי מלמד ובגמר הדבר בעת הנתינה אז צריך ב"ד וא"כ על הסידור יכול לקבל שכר זהו שכ' רמ"א כאן שסידור הגט אינו דין כו' אבל נתינת הגט מיד הבעל להאשה גם הרמ"א מודה דהוי כמו דין וצריך ב"ד ולכן החמיר פרמ"א לעיל שלא ליתנו בלילה עכ"ד וע' בס"ק ח':

(קמט) ויש לבעל להשוות עצמו כו' כתב הלבוש הטעם בזה משום דאם לא ישוו עמו תחילה יש לחוש שמא כשישמע הבעל אח"כ שרוצים ממנו שכר הרבה יתחרט ויחזור בדעתו מלתת גט ותתבטל שליחות הסופר והעדים ואח"כ כשיתפשרו עמו היה מן הדין שצריך לחזור ולחדש שליחות כבתחילה והם לא יעשו כן רק יסמכו על דבריו הראשונים והם כבר נתבטלו עכ"ל ועמ"ש בביאורי לסדר גיטין. בסג"ר אות י"ז:

(קנ) עם הסופר והרב כו'. משמע דא"צ ב"ד של שלשה לסידור הגט ונתינתו וכפשטות לשון הגמ' בב"ב דף קע"ד פ"ב ובעירובין דף כ"ג אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש. ובאמת כן משמע בכל הלכות גיטין שלא נזכר בשום מקום בש"ע והאחרונים שצריך ב"ד זולת בגט שהובא ע"י שליח מבואר ברמ"א סימן קמ"ב ס"ד דיש להחמיר אפי' אין השליח קרוב או פסול ליתנו לה לפני שלשה כו' והוא מטעם קיום שטרות וכן מבואר להדיא בתשו' הרדב"ז ח"א סי' פ"ד. וגם בתשו' הרא"ם ח"ב סי' ל"ה אף שמחמיר לענין לילה דהוי כמו דין מ"מ מודה דא"צ שלשה שכ' שם יז"ל וכ"ת ליבעי נתינת גט תלתא וז"א דאפילו בד"מ גופייהו חד כשר מדאוריי' דקיי"ל כרב אחא הלכך נתינת גט נמי בפני חד סגי אלא דבעינן תרי שימסיר הגט בפניהם והן הן עדים הן הן דיינים דהואיל ויהב גיטא ביממא שהוא כשר לדון כל כה"ג עד נעשה דיין אפי' בדאוריי' כההיא דפ' החובל כו' עכ"ל וע' בג"פ ס"ס קכ"ג מ"ש עליו בזה. אמנם בתשו' נו"ב תניינא סימן קי"ד מחמיר מאד בזה ודעתו דצריך ב"ד של שלשה לנתינת גט אף בגט הניתן מיד הבעל ליד האשה מאחר שכן דעת הא"ז הובא דבריו בת' הרא"ם סי' פ"ב וכן נראה דעת רש"י ז"ל בריש סנהדרין ד"ה המיאונין ולא נמצא שום פוסק שחולק בפירוש זולת הב"י ס"ס קל"ו. והאריך שם לסלק כל הסתירות שבתלמוד לנגד זה (ושורש דבריו דמצד עצם הגט דברו ונ"מ לגט ארוסה דמודה בה הא"ז) וכתב שם בדבר השאלה שרב אחד סידר גט א' וצירף עמו שנים ואחד מהם הי' חתני ופסק דהאשה הזאת צריכה להתגרש מחדש כדין שלשה שנמצא בהם קרוב שהדין בטל (עמ"ש לקמן סימן קס"ט ס"ב סק"ג) ואף לדעת הש"ע בסדר הגט סעי' פ"ט דבשעת הדחק מתיר אף לכתחילה שיכתב וינתן בלילה וכ"ש בדיעבד אפי' בלא דחק היינו משום דאף לו יהיבנא דהוי דין מ"מ אולי דינו כגמר דין ועוד שאפילו בד"מ ממש יש פוסקים שבדיעבד אם עברו ודנו בלילה דיניהם דין כמבואר בח"מ סי' ה' ס"ב בהגה ולכן מביא הרא"ם שם בתשובה שיש שאינה חוששים לדברי הא"ז אבל נמצא אחד מהם קרוב או פסול שאם הוא דין ודאי שבטל לגמרי לא מצינו מי שהיקל למעשה אפי' בדיעבד ואיך ניקל נגד הא"ז ורש"י ז"ל ועוד פוסקים ע"ש באריכות. וע' עוד בסי' ק"ה שם שהתרעם מאד על רב אחד שסידר גט ביחידי ולא כן נהגו בכל תפוצות ישראל שאפי' גאון מובהק מצרף אליו ב"ד לסידור הגט. ואמנם לפי מה ששמעתי שהאשה הזאת נתגרשה מפני זנות אפשר ללמוד קצת זכות ולומר כיון שכבר אבדה כתובתה הרי היא כארוסה ושוב לא נחשב גט הזה דין שאין בו דיני ממונות אך באמת ז"א שאף שאבדה כתובתה לא אבדה בלאותי' הקיימים כו' ע"ש. וע"ש עוד בס"ס קי"ח שכ' וז"ל ומה ששאל עוד מה שלוקחים להמסדר עוד שנים שיצטרפו עמו שיהיו ב"ד של שלשה אם יש להרחיק בהם הקורבא יותר מקורבא שפוסל ע"פ הדין. ודע שזה שלוקחים שלשה ביארתי בתשובה אחרת שהוא ע"פ הדין ואמנם אעפ"כ אין להחמירי' בקורבא רק מה שפסול ע"פ הדין ולא בחומרא יתירא עכ"ל ע"ש: גם בס' אורים ותומים סי' ט' סק"ב הביא תרגום יונתן פ' תצא דאיתא שם ויכתוב לה ס' תירוכין קדם בי דיוא וכתב הוא ז"ל דמזה נתפשט המנהג להצריך ב"ד בגט וגם הביא ראיה מדברי תוס' בקדושין דף ט' ע"א ד"ה הא ל"ד האי שטרא כו' שכתבו דגט הבעל כותבו בב"ד כו' ע"ש. אך בתשי' חיים שאל סי' ט"ל אות י') הובא דבריו בס' זכור לאברהם ח"ג דף קכ"א) סתר דבריו כי מה שהביא מדברי התוס' לא שמא מתיא דהרואה בתוספת שם יראה דתיבת בב"ד אין לו ענין כלל ומוכח מדברי מהרש"ל ומהרש"א דלא גרסי ליה ומה שהביא מתרגום יונתן כבר כתבתי במקומות אחרים דאין זה התרגום מיונתן ולא חששין אנחנא לי' נגד הש"ס והפוסקים. אמנם ברוב תפוצות ישראל נהגו לסדר הגט בב"ד של שלשה אך נראה דלא נהגו כן משום הכתוב בתרגום הנז' רק יען כי הלכתא רבתי לגיטין ורבו דקדוקיהן ע"כ נהגו שיהיה בב"ד (ונ"מ דלפ"ז אם נמצא א' מהן קרוב לית לן בה) ויש מקומות נהגו לאסוף רוב חכמי העיר עכ"ד: ובאמת לענ"ד עיקר דברי הנו"ב הנ"ל דמדינא צריך ב"ד לנתינת הגט תמוה לומר כן דאיך לא נזכר זה בכל הלכות גיטין בש"ע והאחרונים: ובפרט כי לענין לילה דבדיעבד גם להנו"ב כשר זה מבואר בש"ע וברמ"א ולענין ב"ד דבזה להנו"ב גם בדיעבד פסול לא הזכירו כלל. מזה נראה דלענין לילה לא מטעם דין חששו רק מטעמא אחרינא וכדברי הב"ש בסי' קכ"ג שהבאתי לעיל סק"ו. וכן מבואר להדיא בפרישה לעיל סי' י"ד דהא דאיתא במשנה יבמות דף כ"ה ע"ב ובפוסקים מיאנה או שחלצה כו' ולא נקטו נתגרשה משום דגט אין צריך בית דין אלא ביחיד סגי ע"ש. ולכאורה מבואר נמי הכי בש"ס קדושין דף ס"ב ע"ב בהא דפריך לר' יוחנן דאמר כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ממתני' האומר לאשה האמ"ל לאחר שאתגייר כו' ומשני מי יימר דמזדקקי ליה הני תלתא והדר פריך מהא דא"ר אושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה האמ"ל לאחר שאגרשיך אינה מקודשת ה"נ לר' יוחנן דהוי קדושין ומשני נהי דבידו לגרשה בידו לקדשה ע"ש ואי נימא דגבי גט צריך ג"כ ב"ד אמאי לא משני נמי הכא מי יימר דמזדקקי ליה תלתא אלא ודאי דבגט א"צ תלתא. וביותר מבואר כן מדברי הראב"ד שהובא בס' עצמות יוסף שם בד"ה נהי דבידו שכתב דאיירי כגון שהגט בידו דאל"כ הכא נמי איכא למימר מי יימר דמזדמנו ליה סופר ועדים. והע"י שם כתב ע"ז דאפשר לומר דבשכר מוצא רבים סופרים ועדים ע"ש ומדקשיא להו מסופר ועדים ולא קשיא להו נמי מב"ד ש"מ דפשיטא להו דגט א"צ ב"ד. מיהו ראיה זו יש לדחות לדברי הנו"ב הנ"ל שמחלק בין נשואה לארוסה י"ל דפריך דא"כ עכ"פ באומר לאשתו ארוסה ליהוי קדושין לר' יוחנן דהוי בידו (ועוד י"ל דמגמ' הנ"ל אין ראיה לפמ"ש הראשונים הובא בתשו' חתם סופר חא"ה ס"ס קט"ז דלהכי גבי גר אמרינן מי יימר דמזדקקו ליה משום דקשים גרים כו' ע"ש וע' במס' שבת דף מ"ו ע"ב ובתוס' שם אך מדברי הראב"ד והע"י הנ"ל משמע דלא ס"ל לחלק בכך) . אמנם עיקר ראיית הנו"ב מלשון רש"י ז"ל בריש סנהדרין שכ' המיאונין בשלשה דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ומפרש הנו"ב דכוונת רש"י כמו גט שהוא דאורייתא ומזה מוכח דגט צריך שלשה. לענ"ד אינה ראיה חזקה כל כך די"ל כוונת רש"י הוא כמו גט המעושה באלו שכופין אותו להוציא דמיאון דמיא לגט המעושה שהיא יוצאה בע"כ של בעל. ובגט המעושה באלו שכופין אותו להוציא לע"ד כ"ע מודים. דצריך ב"ד כדמוכח בגיטין דף כ"ח ע"ב בהא דאביי אשכחי' לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי כו' והוה ס"ד דאביי דצריך אפי' מומחין שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וא"ל רב יוסף אנן שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות ע"ש וע' בח"מ סי' א' בסמ"ע סק"ג (ואין לומר דרק עישוי הגט לחוד בעי ב"ד דהיינו הכפי' עד שיאמר רוצה אני משום דכתיב אשר תשים ודרשינן פ"ק דסנהדרין אלו כלי הדיינים כו' אבל נתינת הגט שאח"כ לא בעי ב"ד. דזה אינו כמבואר בתשו' הרא"ם ח"ב סי' צ"ו שכ' דליכא למימר דדוקא אעישוי כתיב ואלה המשפטים ולא אנתינה דהא בהחולץ דאמר רחב"א א"ר יוחנן גר צריך שלשה מאי טעמא משפט כתיב בי' פרש"י דהיינו טעמא דאין מטבילין גר בלילה. ואע"ג דלא אשכחן דכתיב משפט אטבילת גר דהא לא כתיב טבילת גר בתורה כו' אפ"ה מוקמינן משפט אכל עניני הגר כו' ע"ש ודוק) (וכן מבואר לענ"ד מדברי חי' הריטב"א ר"פ מצות חליצה במ"ש שם דחליצה אקיל בה רחמנא טפי מגיטין וממון דבעי' סמוכים מדאוריי' ע"ש) אבל בגט הניתן מרצון הבעל י"ל דגם רש"י מודה דא"צ ב"ד. וגם מגמרא דגיטין הנ"ל יש ראיה דבגט דעלמא א"צ ב"ד דאל"כ יקשה לאביי דהיה ס"ל דלא אמרינן שליחותייהו עבדינן למה הקשה דוקא על גט המעושה והאנן הדיוטות אנן ולא הוה קשיא ליה אכל גיטין דעלמא אלא ודאי דבגט הניתן מרצון הבעל פשיטא דא"צ ב"ד כלל. גם בחידושי מהר"ם שיף בסנהדרין שם פשיטא ליה ג"כ דגט א"צ ב"ד ומפרש דברי רש"י הם כעין דאורייתא היינו כמו חליצה דמיאון דמיא לחליצה דמיאון הוא באמירה שאמרה אי אפשי בבעל זה וגם חליצה הוא באמירה לא חפצתי לקחתה ע"ש אך ראיתי בתשו' שיבת ציון סי' ס"ח שדחה דברי מהר"ם שיף בזה ע"ש ולע"ד אכתי אפשר לפרש דברי רש"י ז"ל כמו שכתבתי דר"ל כמו גט המעושה כדין (שוב מלאתי בס' גט מקושר אות פ' האריך קצת בדברי הרא"ם סי' ל"ה הנ"ל במ"ש דגט דמי לדין והא דלא בעי תלתא הוא משום דמה"ת חד נמי כשר כו' ומסיים שם דהדבר ברור שלא עלה ע"ד שום אדם לדמות גט לדין שיהיה צריך ב"ד כו' ע"ש) . כעת יצא לאור תשובת חתם סופר חלק א"ח מצאתי שם באמצע סי' נ"א שהזכיר דברי הנו"ב תניינא סי' קי"ד הנ"ל וכתב עליו הנה כבר דחיתי ראיותיו בתשובה אחת והעליתי לפע"ד סידור הגט עצמו לא בעי ג' אך מה שאחר כתיבת הגט טרם הנתינה שחוקר הרב ושואל להסופר לעדים השאלות האמורות בסה"ג מסעיף ס"ו ואילך זהו קבלת עדות ובעי שלשה מן התורה והנה לפי מה שנוהגין עכשיו שגונזין הגט אצל הרב המסדר רק שנותנים להאשה כתב פטורין שנתגרשה כדת מו"י כתב הט"ז ומביאו הב"ש בסימן קמ"ב סק"ז דכיון שאותו כתב בא להתיר אשה המוחזקת בא"א לא יועיל חתימת עדים דה"ל מפי כתבם אלא דוקא מעשה ב"ד שלשה דיינים שזה כשר אפילו מפי כתבם כמ"ש תוס' ב"ב מ' ע"א) וא"כ אם אין הב"ד חוקרים ודורשים הסופר והעדים איך יעידו שנתגרשה כדמו"י. ע"כ צריך להיות ג' דיינים כשרים לכל הפחות משעת חקירת העדים ואילך עכ"ל (וכיוצא בזה כתב ג"כ בס' גט מקושר בסג"ר אות ד' בטעם שלא לסדר הגט בלילה כדי שיוכלו ליתן לה מעשה ב"ד ולא יצטרכו הב"ד להעיד בפני ב"ד אחר כו' ע"ש ויובא בדברינו בביאור לס"ג שם) ולפ"ז אם האשה נשארה במקום הגירושין דאין הכרח ליתן לה מעשה ב"ד כמ"ש לעיל סי' קמ"ב סק"ז אין קפידא כל כך שיהיו שלשה. ומ"מ לכתחלה ודאי דיש להחמיר חדא הואיל ונפיק מפומיה דהגאון נו"ב ז"ל וגם מאחר שכן נהגו ברוב תפוצות ישראל וכמ"ש בתשו' חיים שאל הנ"ל וצ"ע בכל זה:

(קנא) ושם אשתו כשם אשתו. קצת צ"ע על הרב רמ"א שלא הזכיר כאן סברת הי"א דסי' קל"ו ס"ו בהגה ומצאתי בשו"ת ב"ח החדשות סי' פ"ח דהחכם השואל שם תמה עליו בזה ע"ש ועמ"ש בסי' הנ"ל סק"ו ועיין בס' ישועות יעקב לעיל סי' קל"ו סק"ה וכאן סק"ב שכ' דכבר נהגו בקהילות גדולות שאין מדקדקים בזה אף לכתחלה כשאין שמות הנשים שוות משום שהוא דבר השכיח מאד וחשבי ליה כמו דיעבד ומנהג ישראל תורה ע"ש ועמ"ש בסי' קל"ו סק"ד וגם לקמן בביאורי לסג"ר אות כ"ה:

(קנב) לא יהיה הסופר קרוב. כתב הלבוש הטעם בזה משום שגם בדבריו יש בהם קצת עדות ששואלין אותו אם כתבו לשמו ולשמה. אבל רוב מורי הוראה אין נזהרין בנך שאין זה עדות כיון שאמר בפיו (שיכתוב לשמה) ומסתמא שכותב כן דלמה יקלקלה עכ"ל ולעיל סי' ק"ל ס"א סק"ב כתבתי טעם אחר לזה בשם ס' ישועות יעקב:

(קנג) לכתחלה ע"י עצמו. כתב הלבוש הטעם משום דכל זה מילי נינהו שהרי לא מקנה לו כלום אלא מצוהו שיכתוב ומילי לא מימסרן לשליח ועיין לעיל סי' ק"כ ס"ד עכ"ל:

(קנד) הנני מבטל לפנינם כו' עי' בתשובת שב יעקב סימן ל"ה שכתב על נדון דידיה אודות הספק אם ביטל המודעות אין להקפיד בדיעבד אף אם לא נעשה משום דלפי הנראה הבעל עשה כל זאת מרצונו הטוב כדי שלא תשאר אשתו עגונה ולמגרש ברצונו הוא רק מנהגא כמבואר בסי' קל"ד ס"ג ובהגה שם מפורש דאם שכח מלבטל כשר עכ"ל:

(קנה) מבטל לפניכם כל מודעי עיי' בתשו' חתם סופר חאה"ע סי' צ"ז ע"ד המגרש שבעת שהיה לו לומר הנני מבטל מודעא איתקל ליה לישני' ואמר הנני מבטל הגט וחזר בו תוכ"ד לומר הריני מבטל המודעא וחשש הרב השואל אולי איכא למיחוש לביטול הגט ואף די"ל שזה דומה למשנתינו (תרומות פ"ג מ"ח) המתכוון לומר מעשר ואמר תרומה דלא אמר כלום מ"מ יש לחוש בזה שהמגרש הוא חד מעמא דארעא שאינו יודע בין ימינו לשמאלו והיה סבור שכן הדין שיאמר הריני מבטל הגט ומעיקרא נתכוון לומר ביטול הגט והיה פיו ולבו שוין. והוא ז"ל השיב לו דאין כאן בית מיחוש כיון שנניח בלי ספק שהיה רצון האיש לגרש אשתו לו יהיה שהיה סבור כך הוא הנוסחא לומר הריני מבטל הגט ע"כ לא היה כוונת לבו שיתבטל הגט עי"ז אלא שהיה סבור שזה שום תחילה כמ"ש מג"א בביטול חמץ או שהיה סבור כוונתו שיתחזק הגט ויתכשר א"כ מוצא שפתיו בלא כוונת לבו לא מעלה ולא מוריד כו' ועוד שהרי חזר בו תוך נ"ד וע"כ לא אמרינן דבמגרש לא יועיל תכ"ד אלא מטעם הר"ן בנדרים פ"ז משום דדבר גדול כזה אין אדם עושה אלא אחר ישוב הדעת והתבוננות ומש"ה אינו יכול לחזור והיינו לגרש או לקדש אשה ובמהרי"ק הובא בב"י ס"ס קל"ד משמע נמי בצוו הסופר והעדים והשליח דכל זה דבר גדול מקרי אבל לבטל הגט שנכתב בכשרות פשוט הוא דל"ש בזה סברת הר"ן ומועיל חזרתו תכ"ד שלא יהיה הגט בטל וחוץ ממגרש אמרו ולא חוץ ממי שמבטל גירושין וזה ברור. ואף להרשב"ם בב"ב ק"ל שכ' דמדרבנן משום חומרא דא"א לא יועיל תכ"ד (ע' בסי' ל"ח סל"ד בח"מ וב"ש שם) מ"מ כיון דהעיקר נראה כוונת האי גברא מעיקרא לבטל מודעא וה"ל כאומר תרומה במקום מעשר רק דהרב השואל לבו נקפו דאולי היה כוונתו לומר גט והיה פיו ולבו שוין וכיון דעכ"פ ליכא לרשב"ם אלא איסור דרבנן בעלמא אין לחוש כל כך. ועוד דנראה דגם להרשב"ם היכא דלא היה שום מעשה דמסירה מעיקרא אפילו רבנן לא אחמרו כו' וא"כ בנ"ד לכ"ע מועיל חזרה תכ"ד: וכתב עוד אמנם לטעם זה דחזרה היינו אם אחר שאמר הריני מבטל הגט חזר תכ"ד ואמר לא יהיה בטל אבל אי רק אמר הריני מבטל כל מודעי לא נ"ל שיהיה זה חזרה מביטול הגט דהא אפשר שיתקיימו שניהם. ולא עוד אלא אפילו אמר הריני מבטל הגט מודעא. כדרך מי דאיתקל ליה לישנא וכמ"ש הפוסקים פתח בחמרא וסיים בדשכרא נ"ל נמי דלא יועיל חזרתו דהתם באמרו בפה"ג שהכל נ"ב אטו חזר בו חלילה שלא יתברך מי שברא פרי הגפן אלא דהברכה נמשך אתרוייהו אבורא פרי הגפן ואשהכל נ"ב והכל הולך אל מקום אחד וא"כ ה"נ הוי כאילו אמר שהוא מבטל הגט והמודעא וצ"ע בזה לדינא. אך באמת א"צ לכל זה כי במ"ש בתחלה יש לסמוך בלי פקפוק עכ"ד ע"ש:

(קנו) וכן אני מעיד על עצמי. עמ"ש בזה לעיל סימן קל"ד סק"ה:

(קנז) שם האיש והאשה והזמן. ע"ל סי' קל"א ס"ח דשם כתב יהיו שם שני עדי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב כו' עב"ש שם סק"ט. ובלבוש כאן כתב וז"ל וצריך שיעמדו העדים אצל הסופר בשעת כתיבת השיטה שבה שם האיש והאשה והזמן כו' וי"א דסגי כשיעמדו בשעת כתיבת שטה ראשונה וכן נוהגין כי שמעו שאמר הסופר מתחלה שכותב לשמו ולשמה ולש"ג וכיון שכתב השטה הראשונה לשמו כו' סומכין דודאי יסיימהו כן עכ"ל:

(קנח) שם האיש והאשה והזמן. והלבוש כתב ואנו נוהגין דסגי כשיעמוד שם בעת כתיבת שטה ראשונה וע"ל סכ"א.

(קנט) קודם כל דבר. עיין בתשו' שב יעקב סי' ל"ה שכ' על נדון דידיה (יובא לקמן סכ"ו) ואודות הספק מה שלא הודיעו להשליח תחילה שאסור לישא המגורשת לא ידעתי מה בכך כיון דהטעם הוא רק שמא יאמר השליח אילו ידעתי לא הייתי שליח כמ"ש רמ"א כו' משמע כל זמן שלא אמר שפיר הוי שליח רק דחששא הוא שמא יאמר אחר שניתן הגט והיה למפרע בטל א"כ בנ"ד דעדיין לא ניתן עוד חזון למועד להודיע לשליח שאסור לישא המגורשת כדי שלא יוכל לומר אח"כ עכ"ד. ומשמע קצת דאם שכחו גם אחר כך ולא הודיעו כלל להשליח יש חשש בזה אכן ראיתי בס' גט מקושר בסג"ש אות י"ח שדעתו דבדיעבד אין קפידא ואפילו אם יאמר השליח אח"כ אילו ידעתי כו' אין שליחותו מתבטלת בשביל כך כיון שלא גילה דעתו בפירוש לומר שעושה ע"ד כן דהא אפילו גלוי דעתא בגיטא לא מהני (עמ"ש לקמן סצ"א ס"ק מ"ג) כ"ש מן הסתם וגם לאו בידו הוא לישא אותה שלא מרצונה ואם כן פשיטא שאחר שבא הגט לידה אין יכול השליח לעקור שליחותו בשביל זה ע"ש ועיין לעיל סי' יו"ד ס"ג וס"ו:

(קס) טוב הוא שישביעו. עיין בתשובת שב יעקב סי' ל"ה אודות אחד שנתפס ע"פ המשפט להוליכו על הגאלע שבמדה"י יאמר לסופר לכתוב גט לאשתו ולעדים לחתום ולשליח למסור הגט לאשתו והיה כמה דברים שלא נעשו בו ממה שנכון לנהוג בגט כזה (הובא אצלינו כל אחד במקומו השייך לו) וספק אחד מהם היה שלא נזכר באותו עדות שהיה הבעל מקבל על עצמו בשבועה ובחרם שלא יבטל הגט ולא השליחות ויש לחוש שמא חזר וביטל השליחות הן מה שציוה להסופר או להעדים או להשליח אף דבש"ס מבואר באומר כתבו ותנו או ביוצא בקולר או המפרש במדה"י ואמר כתבו הרי יכתבו ויתנו התם איירי שיכתבו ויתנו הגט בזמן קרוב דלא חיישינן שיחזור מיד משא"כ בנ"ד שכבר עברו וחלפו ד' שוים מיום שציוה מי יודע אולי נטה לדעת אחרת כו' והאריך שם דאין זה חששא הואיל ומבואר בכתב העדות שקיבל עליו פלוני בן פלוני בתורת שבועה חמורה כו' ומשמע דהשבועה קאי על זה שלא יחזור מכל המעשים הנ"ל ודאי לא חיישינן שביטל ועבר על שבועתו ונסתייע שם מתשו' מהרי"ט צהלין סימן קמ"ה (שהובא לעיל סימן קמ"ח סק"א) ע"ש. ואיני יודע מה צורך לזה דכפי הנראה מל' סדר הגט של הרא"ש ז"ל ובש"ע כאן שנ' טוב הוא שישביעו כו' משמע דבדיעבד אין קפידא וכן מבואר מדברי הרמב"ם פ"ו מה"ג דין כ"ז ובש"ע סי' קמ"א סעיף ס"ח השולח גט לאשתו נותנין הגט בחזקת שלא ביטלו ובחזקת שלא מסר מודעא ע"ש וכ"ש בנד"ז שהיה מקום עיגון גדול. וגדולה מזו כתבתי בסי' קמ"א סנ"ט סקנ"ו בשם תשו' אא"ז פמ"א דאפילו בעוזב דת שלא נעשה התיקון המבואר בש"ע שם וגם לא השביעוהו ולא קיבל באלה שלא לבטלו אפ"ה כשר במקום עיגון כל שניכר שמגרש מרצונו ע"ש והרי גם כאן היה הגט מרצונו שלא תשאר עגונה כמבואר בתשובה שם. וכפי הנראה משטחיות לשון התשובה שם הוצרך לכל זה מחמת שכבר חלפו ועברו ד' שנים אך גם בזה לא ידעתי היכן מצינו חילוק בין זמן מועט לזמן מרובה עיין ברמב"ם פ"א מה"ג ובש"ע סי' קכ"ז ס"ו וצ"ע:

(קסא) אם הבעל נחפז ללכת כו'. מהראוי להזכיר בכאן איזה פרטים בזה. הנה זהו מלתא דפשיטא שאין כותבין זמן ומקום האמירה רק זמן ומקום הכתיבה בה כמ"ש בש"ע לעיל סימן קנ"ז ס"ו אמר לשנים לכתוב גט ולחתום וליתנו לאשתו ונתאחר הדבר כו' (ועמ"ש שם) וכ"כ בתשובת שבו"י סימן קט"ו שעשו כן מעשה בגט שניתן בק"ק ליבנא בהסכמת הגאון מהר"ד אופנהיים וב"ד צדק דק"ק פראג ע"ש וכ"כ בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ט דהל' זו ברורה ואין לפקפק עליה ע"ש וכ"כ בתשו' שב יעקב סי' ל"ה ע"ש. והנה ידוע שבכל גט הניתן ע"י שליח אין כותבין העומדת אבל העומד כותבין בגט ע"י שליח ואמנם באופן זה שהבעל איננו פה עמנו אין לכתוב העומד שהרי אינו עומד כעת פה במקום בתיבה הגט וכמבואר בש"ע לעיל סי' קס"ח ס"ב אך אם בכה"ג יש לכתוב העומדת יש ס"ק בדבר ובתשו' שבו"י שם הביא בשם תשו' הל' קטנות שלא לכתוב העומדת ע"כ כמו בשאר גט הניתן ע"י שליח ואף שהאשה עומדת כאן ומקבלת הגט בעצמה והוא ז"ל השיג עליו דכיון שהאשה כאן אף שניתן ע"י שליח כותבין העומדת וכן הסכימו ב"ד דק"ק פראג ע"ש ועיון בספר ישועות יעקב סקי"ז שהזכיר דברי השבו"י הנ"ל וכתב דנראין דברי תשו' הלק"ט כיון דעיקר הטעם שכותבין מקום עמידה הוא משום חשש דשני יוב"ש והיינו אצל הבעל אבל אצלה לא שייך חשש זה רק משום שכותבין מקום עמידתו כותבין ג"כ מקום עמידתה אבל כשאין כותבין מקום עמידתו אין כותבין ג"כ מקום עמידתה ומ"מ מאן דעביד כדייני פראג לכתוב העומדת לא משתביש עכ"ד ע"ש. ובענין אם אחד מהעדים או הסופר יכול להיות שליח להולכה כתבתי בזה לעיל סי' ק"ך ס"ק ך"א ובסי' קמ"ב סק"א ושק"ל ע"ש.

(קסב) ותהא ידו כידי כו'. עיין בתשו' שב יעקב סי' צ"ה שכתב דבדיעבד אינו מעכב אף אם לא אמר תהא ידך כידי כו' וכן מבואר בש"ע סי' קמ"א סט"ו בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר תן גט זה לאשתי דמשמע בלשון סגי ע"ש ומדברי הב"ש בסימן קמ"א סקמ"א לא נראה כן אך כבר תמה עליו בספר גט מקושר בסג"ש אות ך' ע"ש והובא קצת בסימן קמ"א ס"ק ך"ג:

(קסג) או ליד שלוחה בלבוש כאן דילג אלו הג' תיבות ועמ"ש בזה לעיל סי' קמ"א ס"ק ך"ד:

(קסד) וא"כ כל מי שמצוה כו' עמ"ש לעיל סימן קמ"ז סק"א תיקון לזה.

(קסה) אלא לזמן כו' יאמר לשליח. כתב בס' בית מאיר היינו משום דזה מבואר בסי' קמ"ו דלא היה כלל תנאי עכ"ל:

(קסו) והוא שעת הדחק. עיין בתשו' שב יעקב סימן ל"ה דחכם אחד נסתפק דחולי שעת הדחק דכאן היינו כגון שהיה מושלך בבור או יוצא בקולר אבל בנ"ד (בעובדא דידיה שהובא לעיל סקי"ח) שהוא על הגאלע וידוע מקומו לא. והוא ז"ל השיב דז"א סתמא תנן בגיטין דס"ה האומר כתבו גט לאשתי. וכן בש"ע סימן קמ"א סט"ו והחילוק דשעת הדחק לא נזכר בש"ע ולא בשום פוסק רק בסדרים מחמיר בזה ומחלק וכתב וכל זה כשהבעל נחפז כו' אבל בנחפז לדרך שכבר עשה שליח בדרך זה ודאי מהני בדיעבד ליתן הגט לאשתו ע"י שליח הזה ואינה צריכה לילך אחר הבעל למרחוק אף שידוע לה מקומו ע"ש.

(קסז) לאחר שכתב קצתו. ע' לעיל סי' ק"ך בבה"ט סקי"א בענין גט שנכתב ע"י ב' סופרים ועמ"ש שם:

(קסח) במקום בשר. כתב הלבוש וסימן שתכיר איזה מקום בשר קח חתיכה של אותו קלף ותלחלח אותו ותרטב במים או ברוק שבפיך ואז מכוויץ כוויץ הקלף מחמת הלחלוחית ונוטה לעולם הכויצה לצד הבשר שזהו טבעו לכויץ לזה הצד משום שהיה כן בחייו נפוץ וכווץ סביב הבשר (וכ"כ בסדר גיטין סג"ר אות ס"ה) וכתב עוד ובדיעבד אם נכתב שלא במקום בשר אין מקפידין אפי' עדיין לא ניתן ע"ש.

(קסט) של כנף. ע"ל סי' קכ"ה סנ"ב בלבוש ובב"ש ושאר הגולה שם דאין נוהגין כן ועיין ביו"ד ס"ס רע"א בט"ז וש"ך שם.

(קע) אפילו מאות אחת. כתב הלבוש נראה לי טעמא משום דנראה כאילו אינו מעיקר גט והוי גט חסר מזה האות עכ"ל וע"ל סי' קכ"ה סקכ"ה.

(קעא) לכותבו במשפט ע' לבוש שכ' י"א שצריך לכתוב כל התורף דהיינו הזמן ושם האיש והאשה בשש שורות הראשונות עכ"ל ונ"כ בסדר גיטין סג"ר אות ע"ד ועמ"ש שם:

(קעב) כדי שיוכל לכתוב. עמ"ש לקמן בסג"ר אות קע"ג:

(קעג) שלא יאמרו הן הן כו'. ע' בד"מ שכתב בשם מהר"י מינץ הטעם דאם אמר הן הן הוי נמו לאו ע"ש וצ"ע. ובלבוש כתב הטעם משום דשני פעמים הן או לאו הוי כמו שבועה (כדאי' בשבועות דף ל"ו ע"א) והוי שבועה שאינה צריכה ע"ש. וגם טעם זה צע"ק דהא כתב הרא"ש בשבועות שם והוא שמתכוין לשם שבועה וכ"כ ביו"ד סימן רל"ז ס"ה ע"ש.

(קעד) אבל אין חילוק בדבר. ובלבוש כתב שיותר נכון הוא שיבטל המודעות עכשיו סמוך לנתינה שינתנו מיד אח"כ שלא יוכל לבטל את הגט עוד בין ביטול מודעות לנתינתו דכפי מנהג שלנו יש לחוש שמא יבטל הגט בשעת שאלת העדים קודם שיבא לידי נתינה ע"ש:

(קעה) שמעו כל הכשרים. כ' בס' בית מאיר ואנו אין נוהגין כן מפני שאנו לוקחים הע"ח לע"מ אלא נהגינן כבסדר גיטין סימן רכ"ז ועיין בסדר הד"מ הטעם:

(קעו) אם מקבלת הגט ברצונה. כתב הלבוש וז"ל ואע"פ שיכול הבעל לגרש את אשתו בע"כ מ"מ עכשיו הואיל ותיקן רגמ"ה שלא לגרשה בע"כ תיקנו השאלות ג"כ גבי דידה וי"א שצריכין ג"כ לשאול אותה אם נדרה או נשבעה ולהתיר לה כמו בבעל וגם שתבטל מודעות כמוהו אבל אין מקפידין כל כך על זה עכ"ל:

(קעז) או תמחול לו. עח"מ וב"ש לעיל סי' ק"ה ס"ה והובא בבה"ט שם סק"ח ועמ"ש שם:

(קעח) ושיאמר הבעל ע"מ כן לא גירשה. עיין בת' מהר"ם אלשיך סי' ע"ח בעובדא באיש א' שהרחיק מביתו וכתב לאביו שאם אשתו תשליש שטר כתובתה ישלח לה גט ואם לאו ילך למרחקים ויעגנה ובשמעה האשה זאת העתיק' שטר כתובתה בב"ד והניחה ההעתקה בב"ד ומסרה מודעא בפני עדים שמה שתשליש הכתובה ביד שליש הוא מחמת אונס שלא תשאר עגונה ואח"כ השלישה הכתובה וכתב לו אביו שכבר קיימה והשלישה ושלח לה הבעל גט סתם בלי שום תנאי בעולם ואחר שקיבלה הגט התחילה לתבוע הכתובה מהבית שיש להבעל שמה וטען הבעל שע"מ כן לא גירשה והאריך שם דלכאורה אף שאמר הבעל בעת נתינת הגט ליד השליח שנותן בלי שום תנאי זה קאי רק על תנאי דלהבא אבל זה הענין דהשלשת כתובתה כיון שכתב לו אביו שכבר השלישה חשיב בדעתו כאילו מנחא בכיסתו' ולא חש להזכירו בשעת מעשה. ושוב כתב דזה אינו מכמה טעמים חדא כיון שכת' הבעל מתחילה שאם לא תשליש ילך למרחקים ויעגנה שאין לך אונס גדול מזה הו"ל לאסוקי אדעתי' שודאי תעשה מסירת מודעא מחמת אונס זה והיה לו להתנות עם השליח בעת נתינת הגט ועוד דהא באמת אתקיים התנאי דהרי השלישה הכתובה ועל המחילה לא היה תנאי ועוד דלית לן למימר דסבר כמאן דמונח בכיסתי' אלא אי הוי שטר מחילה ביד השליש אבל הכא לא הוי אלא כתובתה כו' ע"ש עוד ועמ"ש לעיל סי' קל"ד סק"א:

(קעט) יש נוהגין לכפול. עמ"ש לעיל סי' קל"ט סק"ד:

(קפ) ויקרענו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' ת"מ שכ' ששמע בזה שני טעמים בשם מהר"ר ישראל ז"ל (ע' בזה בפסקי מהרח"י סי' מ') והוא ז"ל כתב עוד טעם לזה ע"ש וע' בד"מ בסדר הגט שהביא ג"כ טעם לזה בשם הגהות אלפסי ע"ש ועבה"ט לעיל סי' קל"ה הק"ב:

(קפא) ויקרענו. כתב בס' ישועות יעקב היינו בגט גמור אבל בגט ש"מ הניתן על תנאי אף שהתנאי הוא בע"מ או במעכשיו מ"מ צריך להיות הגט שלם ביד האשה עד לאחר מיתתו כ"כ הב"ש סי' קע"ה עכ"ל ועמ"ש שם ס"ק א' כל פרטי דין זה:

(קפב) בשעת הדחק. עמ"ש לעיל ס"ס קכ"ג ובסי' זה סק"ו בשם נו"ב. ובספר גט פשוט שם מבואר דש"מ שתהיה זקוקה ליבם חשוב שעת הדחק אך בכה"ג סימן קל"ו מסתפק דאפשר דוקא אם האח לא נודע מקומו או שאין שיירות מצויות לשם ומ"מ כתב שראה מעשה מרבנים גדולים שנתנו גט ש"מ בלילה אף שהיה היבם בעיר (וע' בס' ישועות יעקב שכ' להקל בגט של עוזב דת כיון דזכות הוא לה כו' ע"ש מלתא בטעמא) . ובגט שהובא ע"י שליח שצריך לומר בפ"נ ובפ"נ מבואר מתשו' נו"ב שהבאתי שם דאפילו בדיעבד פסול אם נתנו בלילה דהוה כאילו מסר השליח הגט ולא אמר כלל בפ"נ ובפ"נ שאם אינו נוטלו הימנה וחזר ונותנו לה ה"ז פסול עד שיתקיים בחותמיו כדלעיל סי' קמ"ב ס"ז ע"ש וכ"כ בכנה"ג וג"פ בשם תשובת מהר"ם ד"ב הובא בסוף ספר טוב גיטין בפירושו לסדר גיטין אות ד'. ואם מת הבעל קודם שחזר השליח ונטלו הימנה מבואר בסו' קמ"ב שם סעיף ח' וע"ש ס"ק י"א: וכ' עוד בס' טוב גיטין שם וז"ל ואם הגט מקויים והוא שעת הדחק שצריך ליתנו בלילה אע"ג דכל קיום צריך קיום יכול ליתנו בלילה ויקיים ביום. ואם מוסר שליח א' לב' או ב' לג' ששליח א' אומר בפ"נ ובפ"נ ושאר שלוחים אומרים שליח ב"ד אני כולם דין קיום יש להם ואין נסדר בלילה. וע"ש בג"פ דלענין מסירת הבעל ליד שליח בהולכה יש להחמיר לכתחילה ובדיעבד אין לחוש ע"ש והביאו בס' תו"ג. ולמוסרו ליד שליח קבלה דינו כמסירה ליד האשה עצמה דשרי בשעת הדחק. ונראה מה דמחמירין במסירת השליח ליד האשה מחמת הקיום אפילו בדחק ועיגון היינו דוקא בלילה ממש אבל אם עוד יום אלא שהקהל התפללו ערבית אין להחמיר ואפילו כשהיה בה"ש והיה מסופק אם הוא ום או לילה נראה להקל במקום עיגון גדול כיון דאיכא כמה פוסקים דמקיימין שטרות בלילה וגם לדעת הסמ"ע בנרות דולקי' חשיב יום אף שאין לסמוך על זה (עמ"ש בפ"ת לח"מ סי' ה') מ"מ במקום עיגון גדול והוא ספק לילה שפיר יש לסמוך בזה עכ"ל ע"ש: ודע דהיכא דהוא שעת הדחק שנותנין גט בלילה אין להרב אז להחרים על כל מי שמוציא לעז כמ"ש בש"ע לעיל ספ"ה ובסדר גיטין אות רמ"ב כי מבואר בספר חסידים סימן קמ"ג דאין נותנין חרם בלילה ע"ש עוד בסימן ת"ט:

(קפג) נותנו לה בפני שנים. ע' לעיל סי' קמ"ב ס"ד בהגה שכ' וי"א דיש להחמיר אפילו אין השליח קרוב או פסול ליתנו לה לפני שלשה ונן נוהגין ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ח:

(קפד) ואם היא מקויימת. עמ"ש לעיל סי' קמ"א סכ"ד ס"ק ט"ז.

(קפה) אם הוא בעצמו לא בטל השליחות. משמע דאילו היה כן דהשליח ביטל פ"א את שליחותו אף שאח"כ נתרצה ברצון גמור ליתן הגט לא מהני עד שיתמנה מחדש מפי הבעל וכמו בביטל הבעל השליחות ואח"ז חזר מהביטול דבעינן שימנה אותו שליח מחדש כמבואר בסי' קמ"א סעי' ס"א שלחו ע"י שנים כו' וא"י לעשות שלוחים אא"כ יתמנו פעם אחרת ע"ש ה"ג בשליח עצמו שביטל שליחותו. ויותר מבואר כן בסדר גיטין של מהר"ם בסג"ש אות כ"ו שכ' שם ישאל אותו עוד אם הוא עצמו לא ביטל השליחות בין בפני הבעל בין שלא בפניו. ובאמת בש"ע בכל הלכות גיטין לא נזנר זה וממ"ש בסי' קמ"א ס"א שהעתיק שם לשון הרמב"ם ומשיגיע לידה תתגרש ודאי איכא למשמע דאם חזר ונתרצה הרי הוא שליח הולכה כמקדם אך הט"ז שם סק"ב תמה על זה ומדבריו מבואר דאם ביטל השליח עצמו את שליחותו לא מהני חזר ונתרצה וכן מבואר עוד להדיא בט"ז ס"ק מ"ד שם. ושוב ראיתי בס' בית מאיר שהאריך בדין זה והביא דברי הרמב"ם ודברי הט"ז סק"ב הנ"ל ודעתו נוטה דלא כהט"ז רק דאין ביד השליח כנל לחזור בו ולבטל שליחותו ואפילו חזר בו בפני עדים ואמר שאינו רוצה לילך עם הגט וגם שלא לעשות שליח אחר (כי בלא זה אלא שאמר שהוא לא ילך רק ימנה שליח אחר פשיטא דלא מיקרי ביטול השליחות שהרי לזה הורשה) כנל שחזר ונתרצה ומביאו הרי הוא שליח כמוקדם ומסיים דבלשון סה"ג כאן אפשר לדחוק מ"ש וישאלו אם הוא עצמו לא ביטל השליחות היינו בפני הבעל ומדשמע הבעל מסתמא מחלו לו והוי כאילו ביטלו הבעל ונטל כח ממנו אבל לשון סה"ג דהרב ר"מ שביאר בפירוש בין בפני הבעל בין שלא בפניו צ"ע ע"ש. גם בס' גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ו האריך בראיית נכונות דהעיקר דהשליח אינו יכול לבטל שליחותו כלל וכל שחזר ונתנו לה לא איכפת לן מה שחזר מן השליחות ביני וביני ומצדד עוד דאפילו שמע הבעל מן השליח שביטל השליחות אפשר דג"כ לא מהני דמ"מ כל זמן שלא ביטלו הבעל והניח הגט בידו מסתמא לא ביטלו והניחו לכשיתרצה ליתנו ומסיים דכן נראה עיקר להלכה אך למעשה קשה להכריע בדברים אלו לחומר הנושא ע"ש: ועיין בתשו' ברית אברהם סי' קכ"ה אות ד' אודות שאמר השליח שבבואו למקום האשה ולא רצה למסור הגט בסך ששה זהו' שהבטיח לו המגרש עד שיוסיפו לו הרבה קראוהו לבית הרב והיה שם ראש הקהל ומשרתי הקהילה וגם ערל א' והפחידו אותו ורצו להשים רגלו בכבלי ברזל אם לא יתן הגט ועי"ז היה אנוס והוכרח להשוות עצמו בסך מועט ט"ו זהו' ומסר הגט. וכתב דאילו האמת כדבריו בזה יש לדון דגט זה בטול לפמ"ש הט"ז בסי' קמ"א ס"ק מ"ד דגם השליח יוכל לבטל שליחותו אף דקיבל על עצמו שליחות והוא ק"ו מביטל הבעל את השליחות כו' וא"כ הא בנ"ד לפ"ד השליח ביטל איהו השליחות דלא נתן הגט מרצונו עד שיותן לו סך רב והנתינה היה ע"פ אונס כו' ובאמת יש לדון כיון דהשליח אומר בלב שלם אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה (ע' בסג"ש אות כ"ו ומ"ש שם) והמגרש הבטיח לו שכר שליחות אפשר דא"י לחזור דהוי כמו קבלן עיין בח"מ סי' של"ג ס"ד וה' ובדבר האבוד גם פועל א"י לחזור ואם השליח חוזר ואין רוצה למסרו בב"ד ולומר בפ"נ ובפ"נ ממילא יצטרך הבעל לכתוב גט אחר והוי דבר האבוד ואפשר דהט"ז הנ"ל מיירי בשליח בחנם דיכול לחזור כדאיתא ברמ"א שם ס"ה וא"כ י"ל דבנ"ד שפיר אנסוהו להשליח שלא לחזור אך דא"כ למה לא מחלק הט"ז בזה וע"כ הא דהתם א"י לחזיר היינו לענין דאם הוא חוזר שוכר עליהם או מטען והמה צריכים לשלם ההפסד אבל עכ"פ לא נעשה כמותו היכא דבעי להיות שלוחו כמותו כו' וא"כ בשליח הגט דצריך להיות כמותו של הבעל ובמקומו כיון דחוזר ואומר דלא נעשה כמותו האיך יעשה כמותו של הבעל בע"כ. וכמו דאם הבעל נותן הגט מחמת שהפחידוהו לא מהני ולפ"ד כמה פוסקים פחד וגיזום הוי אונס ה"ה בשליח הנותן גט מחמת פחד וא"כ אילו האמת כדברי השליח י"ל דהגט זה בטל. אך באמת אין להאמינו לשליח כלום נגד הב"ד והלא מבואר בס"ג סכ"ו לשאול להשליח אם הוא לא ביטל השליחות וגם בסי' כ"ז אם עשה בלא אונס וא"כ ראו הב"ד וידעו דאם השליח מבטל השליחות לא מהני השליחות וגם דהא השליח צ"ל בפ"נ ובפ"נ וכבר מבואר בח"מ סי' ל"ד ססי"ח דמעיד מחמת יראה אין בו ממש ובודאי לא אנסוהו אך שנתרצה בעד הסך שנתפשרו עמו וגם מתחילה לא ביטל כלום רק שהיה מתון בדבר עד שיתפשרו עמו ע"ש עוד: והנה מ"ש דאילו האמת כדברי השליח י"ל דהגט זה בטל. לכאורה צ"ע דכפי הנראה מלשון השאלה לא ביטל השליח כלל את השליחות כי לא נזכר שום לשון ביטול רק שלא רצה ליתן הגט ושמא היה בדעתו שאם לא יתנו לו ברצונו יעכב ויטגן האשה חודש או ימים או שלא יתן הוא בעצמו להאשה רק ימנה שליח אחר. ואף אם היה נראה מדברי השליח דכוונתו שמבטל שליחות לגמרי ולא יתן הגט לעולם עכ"ז כיון שלא ביטל בפי' לא הוי אלא גילוי דעת והרי אנן קיי"ל ג"ד בגיטא לאו מלתא היא ע' לעיל סי' קמ"א סעיף ס"ב. דבודאי אין סברא לומר דביטל השליח עצמו את שליחותו יהא חמיר מביטול הבעל להשליח. הגם דלדברי הב"ח לעיל ר"ס קל"ד הבאתיו שם יש מקום לחלק בזה אך הא הב"ש שם לא ס"ל כהב"ח וכתב דכן משמע מכל הפוסקים (וע' מ"ש שם) . גם הפקפוק השני מצד שנתן הגט באונס על ידי גיזום והפחדה וכמו בבעל שנותן באונס כו' ג"כ צ"ע שלא הזכיר דיש היתר בנ"ד מחמת שנתנו לו מעות שהרי האשה הוסיפה לו ט"ו זהו' ומבואר לעיל סי' קל"ד ס"ח דיש כמה דיעות להקל גם בבעל בקיבל מעות דאגב אונסא וזוזי כו' ואפילו המחמירים שם היינו מטעם דאין דמים לאשה והוי כמו תלוהו ויהיב וזה לא שייך גבי שליח דאשתו היא זאת. וגם בגוף הדין דשליחות באונס אין זה ברור לפסול כמו שהאריך בס' גט מקושר ושם אות כ"ז (מיהו יש לחלק דדוקא אם האונס הוא מצד הבעל בזה שייך סברתו דכ"ש הוא שנעשה בכח המשלח כו' משא"כ הכא דהאונס הוא מצד האשה) וצ"ע: שוב נדפס תשובת הגאון מהרי"מ ז"ל מבריסק וראיתי בסימן ל"ח האריך גם כן בדין ביטל השליח עצמו את שליח תו שנשאל שם בנידון שליח שהביא גט ממרחקים ורצה שהאשה תתן לו סך מסויים וצווחו עליו כמה אנשים בתוך כך כעס השליח ולקח הגט והרשאה והשליך על השלחן ואמר בזה"ל האלט אייך גאר. מאכט אייך וורס איר ווילט מיט דעם גט. איך וויל שוין גאר ניט. ויצא מן הבית. נסתפק כרב השואל דאולי יש בזה ביטול לשון השליחות אף דלא ביטל בפירוש מ"מ גילוי דעת מיהא הוי ואף דקיי"ל ג"ד בגיטא לאו מלתא מ"מ הא כתב הב"ח בסי' קל"ד כטעם משום דאין כח בג"ד לבטל מעשה כתיבת הגט ונתינה ליד שליח וא"כ זה שייך דוקא גבי בעל דהעושה מעשה אבל השליח דאינו עושה מעשה רב רק שלקח הגט ונתרצה להיות שליח י"ל דג"ד מלתא היא וראיה לזה מגיטין דף ס"ב כו' בש"ע (לעיל סי' ק"מ ס"ח) וא"כ אף אם חזר ונתרצה שוב אינו יכול להיות והוא ז"ל השיב דיש בנ"ד הרבה צדדים להקל חדא דאף אם ביטל השליח שליחותו בפי' נראה הסברא כל זמן שלא ביטלו הבעל עדיין נשאר כח הבעל בתוקפו ואם שוב נתרצה השליח הרי הוא שליח כמעיקרא ומסדר הגט אין ראיה דאפשר הוא רק חומרא לכתחילה (והזכיר שם קצת מדברי הב"מ וגט מקושר הנ"ל וכתב דאף שסיים הג"מ דקשה להכריע בדינים אלו לחומר הנושא מ"מ בנ"ד שהוא מקור עיגון גדול ויש עוד סניפים להתיר כמו שיתבאר אפשר להקל) ועוד דהא הכא לא ביטל השליח שליחותו בפירוש ואינו אלא ג"ד וקיי"ל דלאו מלתא היא ואין חילוק בזה בין הבעל לשליח כדמוכח מדברי הרמב"ם וש"ע לעיל סו' קמ"א ס"א ומה שהביא הרב השואל ראיה מגיטין דף ס"ב משם אין ראיה כלל כו' (ע' לעיל סי' קמ"א סק"א) ובפרט דעיקר יסודו של הרב השואל להסתפק בזה הוא ע"פ דעת הב"ח הנ"ל ובאמת לאו כ"ע מודים לזה דמדברי התשב"ץ שהביא הב"י שם נראה דפליג על זה (קצת חידוש שלא הזכיר דברי הב"ש שם סק"א. גם מ"ש שם דנראה דהט"ז בסי' קמ"א הובא בב"ש ס"ק צ"ח אזול בשיטת הב"ח הנ"ל כבר כתבתי שם ס"ק ס"ג דלע"ד זה אינו) . ועוד יש סניף היתר מדברי י"א שהובא בת"מ ס"ס של"ג בהגה דמבואר דכל מה שאדם עושה דרך כעס אינו כלום והגם דבס' ת"ח ר"פ ג"פ דחה לגמרי דיעה זו כל קושיותיו לק"מ. ועוד נראה דבנ"ד אפילו ג"ד לא הוי דמה דהשליח כעס ואמר האלט אייך גאר כו' כל הדיבור היה רק לזרז העוסקים בהגט שיתנו לו כפי מה שחפץ וזה דמיא לנדרי זרוזין כו' ומסיים מכל הנ"ל נראה דיש להקל במקום עיגון אם יסכים עוד גדול אחד ע"ש.

(קפו) עדים המכירין אותה. עמ"ש לעיל סימן קמ"א סל"ו ס"ק ט"ל:

(קפז) אינה מתגרשת. ע' בס' דגול מרבבה שכ' אף שהמחבר סתם כן אין הדבר מוסכם. ולומר שהמחבר סתם כאן להחמיר צ"ע שחומרא דאתי לידי קולא הוא כי לדעתי אם הוא מתגרשת ע"י אביה או אינה מתגרשת ע"י עצמה לדעת המחמירים בסעיף שאחר זה עכ"ד.

(קפח) יש להחמיר כו' כן כתבי הב"י לעיל סי' קמ"א בבד"ה שם ע"ש ועיין בת' מהריב"ל ת"א דף ל"ח וח"ג סי' ה' ובת' מהר"ם פדוא סי' אב"ג ובת' מהרי"ט חא"ה סי' ו' ובמבי"ט ח"א סי' רנ"ג ובת"ב סי' קמ"א ובתשו' הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים של"ב ובספ' ג"פ בסי' קכ"ו ס"ק ל"ו:

(קפט) כמו האשה בעצמה. עמ"ש לעיל סימן קמ"א ס"ק ל"ה ובביאורי לסדר גיטין בסג"ש אות ל"ח ומ"ז:

(קצ) אם לא שהוא בקי. ע"ל סימן קמ"א ס"ל בהגה ובסימן קמ"ב ס"ט בהגה. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ד ס"ס רע"א בחכם שגירש שלא כדין דסיים שם וצריכים לכופו שלא יהא לו עסק בגיטין וקדושין מאחר שאינו בקי בהם כו' ע"ש. ועמ"ש לעיל סק"א:

(קצא) סדר חליצה

(קצב) סומין. עבה"ט בשם שבו"י דאם הדיינים רואים ע"י בתי עינים כשרים הם כו' וכן העתיק דברי השבו"י אלו הגאון רע"ק איגר ז"ל בגליון הש"ע שלו. וע' בא"ח סי' תכ"ו בבה"ט סק"א בענין הרואה לבנה מתוך מראה של זכוכית ומ"ש בש"ת שם (ועיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' צ"ב ע"ד דיין א' אשר אזנו אחת כבדה משמוע מרחוק אי כשר להצטרף לחליצה או לא מחמ' דכתיב לפניהם משמע שהקריא' יהיה באזני הדיינים אפשר בעינן שמועה יפה ועוד אפשר דהוה מום והשיב דאין כאן שום חשש דלפניהם אין בו משמעות יותר מאילו הוה כתיב כנגדם וכשם שנגדם לא משמע שמיעה כדמוכח בריש חגיגה ה"נ לפניהם ועוד לו יהיבנ' דבעי שמיעה מ"מ מוכח בחגיגה שם דכל ששומע אפי' בכובד שומע מקרי וע"כ פשוט דמטעם זה אין לפוסלו לצירוף חליצה אפילו הי' כן בב' אזנים. ומטעם מום הן אמת דנלע"ד בסנהדרין פסלי' אפילו מומין דלא פסלי בכהנים לעבודה מ"מ בעי' עכ"פ שם מום בעולם בלוי או בכהן אבל מה שאינו מום כלל לא שמענו ואע"ג דפקח שנתחרש הוה מום היינו שנתחרש כ"כ שאילו הי' נולד כך לא הי' מדבר אבל כבדו אפי' ב' אזניו איננו מום מכ"ש אזן א' והבו דלא לוסיף עלה והדיין הזה כשר וישר ע"ש: ושם בסי' צ"ג אודות צורב' מרבנן דנקטע לו חצי אבר מהפרק העליון של אגודל אם מותר לצרפו לחליצה והאריך שם בטעם הדבר למה מקפידים שלא יהיה שום מום בדייני חליצה כמ"ש הרמ"א כאן ובד"מ כשם מהרי"ח וכן גבי דייני גט כמ"ש בס"ג שלישי אות ג' וכן בעדי הגט בסי' ק"ל ס"א בהגה והעלה דעיקר הקפידא הוא רק על דייני גט משום דכדיני נפשות דמי כמבואר בשלהי יבמות אלא דמהרי"ל גזר עדי הגט אטו דייני גט כיון דאפשר בעדים אחרים וה"נ גזר מהרי"ח בדייני חליצה אטו דייני גט כו' (עמ"ש בסג"ר אות ט') וכתב בנדון השאלה ודאי דזה הוה מום אע"ג דמבואר מלשון הרמב"ם פ"ח מביאת מקדש ה' י"א והלכה י"ג דאם חסר פרק א' מפרקי אצבע אינו מום עד שיחסר אצבע כולו מ"מ חסר חצי פרק ונשאר חציו גרע טפי דה"ל שבר בעצם מעצמות שבגלוי דה"ל מום בפ"ע ועוד נראה דהרמב"ם איירי בנברא חסר אבל בנוטל אפילו פרק א' פסול בכהנים וסנהדרין כו' ומסיים אמנם כ"ז לפי הבנת רמ"א בלשון מהרי"ח וכ"כ בלבוש וס"ח שבכנה"ג דמשמע שכל מום פוסל אבל לולא כן ראוי לשמוע דברי דיין א' כו' שאמר לי שכוונת מהרי"ח אמומי עין וכל שום מום לא יהי' בעין שלהם אבל בשאר אברים אין קפידא והיות כי אפילו לפי הבנת רמ"א וע"פ מה שפירשתי בטעמא דמלתא ליכא אלא גזרה לגזרה ע"כ המיקל וסומך עצמו על פירושו של הדיין הנ"ל ומכשור בע"מ בגופו' להיות משנים הנוספים בחליצה לא הפסיד ובלבד שלא יהיה שום מום בעיני' שהוא קרוב לדאוריי' בדייני חליצה גופייהו עכ"ד ע"ש):

(קצג) באחת מעיניהם. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קנ"א במי שהי' לו בילדותו דק בעינו ונחתך ע"י רופא מומחה ונשאר ממנו רושם קצת אבל הוא רואה בו ומבדיל המראות בעין הזה ופשיטא שיכול לראות הרוק אם הוא כשר להיות אחד מג' דייני החליצה והביא דברי התוספ' ביבמות ק"א פסק ר"ת דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה כו' ותמה עליהם וגם הביא דברי רש"ל בי"ש ר"פ מ"ח שתמה ג"כ על התוספות ודעתו להחמיר אפילו בסומא בא' מעיניו ואפילו בדיעבד להצריכה חליצה אחרת אם החלוץ לפנינו. וכתב דנראה ג"כ ראי' מירוש' פ' בן סורר דלעיני ממעט אפי' סומא בא' מעיניו. מעתה מי יוכל להקל להתיר סומא בא' מעיניו להיות אחד ממסדרי חליצה אך בנדון השאלה י"ל שאינו סומא לגמרי אפילו בא' מעיניו אלא שנשאר דק קטן אין בו חשש והגם כי מדברי יש"ש הנ"ל יש ללמוד להחמיר בזה באמת דבריו תמוהים מה שרוצה לדמות חליצה לנגעים. וגם תשובת מהר"ם מינץ שרצה להחמיר בחליצה בכל המומין לדעתי הוא נגד סוגיא דיבמות שם דמפורש דלא פסלי בהו מומין ולכן נלע"ד במקום דלא שכיחי לומדים אין להחמיר לפסול צורבא מרבנן לחליצה בשביל איזה מום שבעיניו אם עכ"פ רואה הוא גם בעין שבו המום ובפרט אם הוא דיין קבוע ואין זה כבוד התורה לביישו ולהושיב אחר במקומו עכ"ד ע"ש. ועיין בס' קרבן נתנאל ס"פ מ"ח שהאריך לתמוה על רש"ל להנ"ל ומסיק דהעיקר כמו שסידר ר"י מרגליות בס"ח שלו דסומא באחת מעיניו לא יחלוץ ובדיעבד כשרה החליצה ע"ש.

(קצד) ונוהגין שגם השנים כו'. עיין בפ"ז סק"ד שכ' דלפי מנהגינו דאנו קובעים מקום בין מנחה למעריב והקהל ממתינים בתפילת מעריב עד שיבאו הדיינים אם הוא בענין שאין הנוספים מוכנים שם א"צ להטריח הצבור ולבקש אחריהם כיון שמצד עיקרא דמלתא אין בהם צורך בעת ההיא כו' ונראה דאם יש רק א' מן הנוספים נתפרדה חבילתו והוי כא' מן השוק ע"ש.

(קצה) בערב יום שלפני החליצה. ע' בפי' ס"ח שכתב בשם מהר"י מברונא דמותר לקבוע מקום בלילה דאין כאן משום תחילת דין אלא כבונה מקום להיות מזומן לב"ד ע"ש ועיין בס' ישועות יעקב סק"ה שהביא דהרש"ל ביש"ש חולק ע"ז וכתב דזה הוי כמו תחילת דין וגם מדהתירו לקבוע מקום בע"ש אם החליצה ביום א' אף שהוא רחוק מיום החליצה משום דלא אפשר ולא אמרינן שיקבעו המקום בליל מוצאי שבת ע"ש. ועיין בס' בית מאיר הביא ג"כ דברי יש"ש אלו וכתב עליו ולע"ד מבואר נמי הכי בסדר החליצה להרי"ף שדקדק לכתוב בריש צריכים ב"ד למקבע דוכתא ביממא. ומשמיעתו נמי בו ביום עכ"ל:

(קצו) מערב שבת. עבה"ט ועיין בס' כרם שלמה בשו"ת שבסוף הספר סי' צ"א שכ' אם אירע לקבוע מקום בע"ש בין השמשות דמותר משום דלא גזרו שבות בין השמשות ובפרט היכא דאיכא חשש עגון ע"ש: וכ"כ בפ"מ א"ח סי' של"ט בא"א סק"ג ע"ש:

(קצז) לא תאכל כו'. ע' בפי' ס"ח סעיף י"ח שכ' וטעם הדבר נתבאר בסה"ת משום דבפרק אע"פ אמרי' דרמונים מרבים הרוק כו' ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קמ"ג שתמה על זה דלא נתבאר שם כלל דרמונים מרבים רוק להאוכל רק נתבאר שמרבים רוק למי שרואה אחר אוכל ואינו אוכל ע"ש וכן תמה ע"ז בחידושי הגהות לטור אות י"ב ע"ש וגם בביאור הגר"א ז"ל:

(קצח) ולא שוטה. עבה"ט בשם מהרי"ט. ושם בתשובה ההיא כתב דלא אמרו בגמ' עד שיכוונו שניהם אלא למעוטי חליצה מוטעת כו' אבל היכא דסברי לי' וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו אינו צריך שיהי' בכוונת הלב באותו שעה ע"ש ובתשו' ח"צ סי' א' השיג על ראיות מהרי"ו בזה. וע' בס' קצות החושן ס"ס ער"ה שכתב דבחידושי הרמב"ן יבמות דף ק"ז גבי חליצת חרש מבואר להדיא כדברי מוהרי"ט ע"ש. ועיין בתשו' שבו"י ח"ג ס"ס קל"ז שכ' וז"ל וע"ד שהוא נוטה לטפשות כבר הוזכר עובדא דא בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' י"ו ואע"פ שאינו מבין ענין הדברים כדרך שאר העם כיון שיוכל לומר על לאו לאו ועל הן הן כשר לחליצה וכן נעשה מעשה בפה לפניהגאון מהר"ר גבריאל ז"ל וכן עיקר עכ"ל:

(קצט) שידעו אם יבם זה. כתב בס' ישועות יעקב וז"ל ויש לי מקום עיון אם אין עדים שהוא גדול האחין וא"א לעמוד על הבירור ולהמתין יש חשש שיתבטל החליצה מעיקרו ונלע"ד לסעוד על אמירתו בזה וכ"ש כשהחולץ לפנינו אין לו אשה ויכול להיות שהשני יש לו אשה ובזה כתבו הפוסקים דאף דק"ל חליצת גדול עדיפא אם הגדול יש לו אשה והקטן אין לו בודאי חליצת קטן עדיפא ויש כאן ס"ס שמא זה הוא גדול האחין ואת"ל שיש גדול ממנו שמא יש לו אשה וחליצת זה שלפנינו עדיף אף אם הוא קטן עכ"ל:

(ר) אטר רגל עבה"ט מ"ש לידע אם הוא אטר מעבירין אותו לפי תומו כו' ע' במס' בכורות דמ"ה ע"ב פרש"י אטר ברגל כשמהלך עוקר רגל השמאל תחילה מה שאין דרך בני אדם כך עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב תנינא ס"ס קנ"ה שכ' וז"ל ואטר מקרי שע"פ רוב עוקר שמאל תחילה אבל אם ע"פ רוב עוקר ימין עכ"פ אינו אטר ולא גרע משולט בפני רגליו שחולץ רק בימין עכ"ל. ועיין בס' זכור לאברהם אות ח' שכ' בשם חכם א' דכן נוהגין בירושלים לבודקו בדרך זו דבאיזה רגל שמתחיל להלוך הוא המיומן אלא שאם נפל איזה ספק בבדיקה זו נוהגין לבודקו ע"י שאומרים לו שיכה בכותל ברגלו ואותו הרגל שמכה הוא הימין עוד בודקים אותו ע"י עלית והרגל שעולה תחילה הוא הימין וכן בדולג שדולג ע"ג קרקע הרגל שלמעלה הוא הימין וכן בלבישת מנעליו ע"ש: ועיין בס' כרם שלמה הביא בשם ס' פחד יצחק שכ' לראות אם היבם אטר רגל תעשה כדברי בעל גינת ורדים שכ' וז"ל אדם שעומד ורגליו מכוונות ורוצה לזוז ולילך ממקומו אל מלפניו אז הוא מתחיל לילך ברגל המיומנת לו ואם התחיל לילך ברגל שמאל נודע שהוא אטר רגל. אבל אם רוצה לילך לצד ימינו אז ע"כ הוא מתחיל ברגל שמאל לפי שהיא מרוחקות יותר ואם ירצה לילך לצד שמאל. אף שהוא אטר הוא מתחיל ברגל ימין ולכן לענין בדיקת החולץ צריך שיעמידוהו ורגליו מכוונות ומיושרות ויאמרו לו שילך מכנגד פניו ולהלאה ולא לצד שמאל ופעם אחת הושיבו החולץ על הספסל פניו קדמה והדיינים היו יושבים לצד ימין וקראו שיבא אצלם והתחיל להלוך ברגל שמאל פעם ושתים ובאו לידי ספק אז גליתי להם דעתי והעמידוהו נגד פניהם והתחיל להלך ברגל ימין פעם אחר פעם. וטוב לבדקו קודם קשירת מנעל החליצה לפי שע"י הקשר וההידוק תש כח הרגל ואפשר שיקדים להלך ברגל שמאל עכ"ל (ועיין בתשו' ח"ס ת"ב סי' צ"א שכ' דאין ספק אילו חלץ לה ולא ניסוהו בהילוכו והלך מלפנינו וא"א לבדוק אחריו דודאי חליצתו נשרה לכ"ע דסומכין על הרוב דרובא דאינשי אינם אטרים וכמו בשוחט ששחט והלך ולא בדקנוהו דמתירין הבהמה משום רוב מצוין א"ש מומחין הן כו' ע"ש) ומ"ש הבה"ט מעשה הי' באטר רגל כו' עד עיין בחוט השני סי' כ"ח. דבר' התשובה הזאת הבאתי קצת באריכות לעיל בה"ח ס"ק כ"ד וע"ש עוד:

(רא) שמותר לישא אותה. עיין בספר קרבן נתנאל פמ"ח אות מ"ה ואות נ"ד שכתב בשם יש"ש דעכשיו שיש תקנת רגמ"ה אם הוא נשוי אין אומרים לו כך אם תרצה לייבם יבם דהוי כחוכא וטלולא מאחר שהכל יודעין שאין יכולין להתיר לו ע"ש:

(רב) וילך לפני הדיינין. עיין בתשו' חוט השני ס"ס כ"ח ע"ש בזה:

(רג) והיבה והיבמה עומדים. כתב בס' בית מאיר וז"ל ע' בתוס' זבחים ד' י"ו בד"ה מיושב שכתבו דיכול ת"ח לישב כמו בדין. וצ"ע כי לא משמע הכי מהפוסקים י"ל אחרי שכבר מוכרח להיות כבודו נדחה ע"י הרקיקה אף בעמידה נדחה עכ"ל:

(רד) יבמתו אליו. עבה"ט שכ' ויאמר ראש הב"ד לחבריו שיראו כו' כן הוא בס"ח של מהר"ם אות פ"ב וכן מבואר מדברי הב"ש לעיל בה"ח ס"ק ט"ל במ"ס שם ודדרשה דרבא דדיינים צריכים לראות הרוק אינו אלא אסמכתא ולעיני הזקנים קאי על חליצת המנעל כו' ע"ש אך בס' ב"מ שם סל"ח תמה על הב"ש וכתב שם וז"ל וכן גוף הדין שהוציא מפי' התוס' דלעיני קאי על החליצה ומשמע מזה דצרכ' הדינים למיחזי עכ"פ החלוצה לא מצאתי בהפוסקים זולת בס"ח בקצרה משמע הכי וכן מפורש בס"ח של מהר"מ סי' פ"ב ונענ"ד אינו אלא חומרא לצאת משמעות פשטי' דקרא עכ"ל ע"ש:

(רה) ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותגביהנו. עיין בתשו' נו"ב סי' צ"ד הביא בשם רב אחד שרצה לחדש דבר במנהג החליצה אשר מעולם מנהג ישראל אחר התרת הקשרים של המנעל עם הקרסים האשה מגבהת תחילה רגל היבם בשמאלה ובימינה שולפת המנעל כמבואר בטור ובש"ע ובסדר החליצה ואמר הרב הנ"ל כיון שאמרו ביבמות האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' ולהרי"ף והרמב"ם יש קפידא אפי' דיעבד אי לא דחסי' א"כ איך אפשר שבשעת עיקר החליצה לא יהי' רגלו דחיס וע"כ אי אפשר לומר שתגביה הרגל כלל. וכל מקום שנזכר הגבהת הרגל הכוונה עם השמטת המנעל מעל הרגל בזה עצמו מגבהת קצת הרגל שאי אפשר להשמטת המנעל אם לא שבשעת השמטה יוגבה קצת הרגל למעלה (היינו העקב ושאר חלק הרגל ישאר דבוק בקרקע ע' בסוף התשוב' שם) וגם הביא ראי' מדברי מהר"י מרגליות בס"ח בד"מ שכ' ואח"כ תוחבת בידה תחת עקיבו ותופסת בעקב המנעל כו' ולשון תחיבה ל"ש אלא במקום דחוק מכלל שהעקב עדיין דחיס בארעא וגם הביא ראי' מדברי הרא"ש ונ"י שכתבו הטעם דצריך למידחס כרעי' משום דלפעמים מנעל ב"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאליו אם לא שידחוק רגלו בקרקע מעט. ומעתה אם בשעה שחולצת מוגבה הרגל באויר אכתי נראה כיוצא מאליו א"ו שאין כאן שום הגבהה בפני עצמו אלא חליצת הנעל היא עצמה הגבהת הרגל שהרי היא תוחבת ידה תחת עקיבו לתפוס בעקב המנעל לשמטו וממילא מוגבה הרגל קצת ומ"ש בטור ותתפוס רגלו כו' ר"ל בעוד הרגל בארץ תופסת ואוחזת בו שלא ינוד לשעת חליצה אנה ואנה ומ"ש בש"ע בס"ח ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותגביהנו כו' הך ותתפוס ג"כ ר"ל אחיזה בלבד ולא הגבהה והוא סיומא דמלתא ומ"ש ותגביהנו מן הארץ אלמטה קאי ותגביהנו מן הארץ ותשמוט המנעל מן העקב וגם תחלוץ כל המנעל בידה הימנית. ונמצא שהגבהת הרגל בימין הוא. וממילא הוא חוזר לפירושו בשיטתו שהגבהה הוא ע"י השמטת המנעל וכן פי' דברי הס"ח בקצרה מהרב מהר"מ אות פ"ג עכ"ד הרב הנ"ל. והוא ז"ל האריך לסתום דבריו ומתחלה סתר פירושו בטור וש"ע: וגם כתב דמ"ש הרא"ש ונ"י דצריך לדחוס משום דנראה כיוצא מאליו אין הכונה שיטעו שהמנעל עתה יצא מאליו ולא היא חלצתו אלא הכוונה שיהא כיכר שהיא טורח עצמה למצות חליצה (ע' בראש ונ"י מבואר להדיא כן) והטרחה הוא הגבהת הרגל והוא דומה לטעם מנהג שלנו שזורקת המנעל לאחר החליצה לארץ והיינו שיהא ניכר שחלצתו רק למצוה שלא יאמרו שצריכה לנעל הזה. ומה שהביא הרב הנ"ל ראי' מדברי ר"י מרגליות מלשון ותוחבת ידה הנה בד"מ אחר שהביא דברי מרגליות בזה הביא סתירת דבריו בצדו משאר הפוסקים. ושוב האריך ליתן תרי טעמי דמסתברי על עיקר מצות הדחיסה וממילא יהא נסתר דברי הרב הנ"ל. טעם א' כלפי שאמרה תורה וחלצה נעלו ולא בארה לנו מה נקרא חליצת הנעל לכן כל מה שדרך בני אדם לעשות בעת חליצת נעליהם צריכה היבמה לעשות בעצמה להיבם בלי סיוע היבם בא' מהם וכיון שדרך העולם בעת ששולפים נעליהם מגביה הרגל מעל הארץ לכן קודם החליצה צריך שיהא רגלו דחיס כדי שתגביה היא הרגל בידי' ותעשה בעצמה כל מעשה חליצה מתחילה ועד סוף ולכן אי לא דחיס רגלו קודם החליצה א"כ רגלו מוגבהת ע"י היבם בעצמו וכבר עשה הוא התחלת החליצה ולכך פסול כשם שפסל מרן המחבר בסי' קס"ט סל"ג בהתיר הוא הקשר וחלצה היא. ולפ"ז אדרבא לאלו הפוסלים בלא דחיס אין הפי' שבשעת חליצה יהי' דחיס רק קודם החליצה וכל המוסיף לומר שלא תגביה הרגל כלל גורע מצות חליצה. טעם ב' על הדחיסה כדי שישמש שימוש של נעל להגן מקושי הקרקע ולפ"ז ג"כ לא בעינן דדחיס בשעת חליצה רק שאחר לבישת הנעל יהא דחיס לכרעי' ובזה אם דחים רגע אחת אין קפידא שוב אם יגביה ויאחז הרגל באויר שכבר שם נעל עליו ושוב הוסיף ידו לבאר כי ענין זה דהגבהת הרגל נאמר בגמרא ורי"ף ורמב"ם ורא"ש כי זהו פירוש של איטלע לה רגלך והאריך בזה ע"ש: עוד האריך שם בענין המבואר בטור ובש"ע שתגביה רגלו בידה השמאלית (לפי פירושו הנ"ל מלת ותתפוס) ובס"ח של מהר"י מינץ כתב שהגבהת הרגל יהי' ג"כ בימינו לפי טעם א' המבואר לעיל למצות הדחיסה כדי שתגביה אחר כך היא בעצמה הרגל ותעשה כל מעשה חליצה א"כ כיון שזה ממעשה החליצה מהראוי שתגביה הרגל בימינה ואח"כ תאחזנו בשמאל וזהו טעמו של מהר"י מינץ אך בד"מ הביא סוף דברי מהר"י מינץ שם ולא הביא תחילת דבריו שתגביה רגלו בימינה מכלל דלא חש לדבריו בזה וסמך על מהרי"ל והטור. וגם לטעמו של הרא"ש הנ"ל לדחיסה כדי שתטרח והגבהת הרגל הוא עצמו הטרחה כמבואר לעיל אין קפידא אם תגביה בשמאלה ע"ש. ושם בראש התשובה הביא ג"כ דברי מהרש"ל ביש"ש פ' מ"ח ר"ס ט' שכ' ומגבהת קצת רגלו בימין כו' וכתב ע"ז וז"ל והנה גם דברי רש"ל לכאורה הם כדברי מהר"י מינץ שגם הגבהת הרגל יהי' בימין ואח"כ נדבר מזה מה שנלע"ד בדעת רש"ל עכ"ל. ולא נמצא שם כלל בכל התשובה סתירת פירוש זה רק בסוף התשובה שם סתר דברי הרב הנ"ל שרצה להביא ראיה מדברי רש"ל אלו שכ' קצת רגלו וע"ז כתב דאין ר"ל מקצת הרגל דהיינו העקב אלא ר"ל שתגביה קצת לא הגבה למעלה הרבה א"ש. אבל בענין ימין לא נזכר שם וגם א"א לפרש באופן אחר דברי רש"ל הללו ובודאי הוא סובר כדברי מהר"י מינץ ולכן לענ"ד צ"ע מדוע אין אנו חוששין כלל לדברי הגאונים אלו מהר"י מינץ ורש"ל ז"ל שתהא הגבהה ביד ימינה ואח"כ תאחזנו בשמאלה אחרי שכ' בתשו' נו"ב שם שזהו פשוט שבדברי מי שמבואר שתגביה בימין קפידא יש בדבר דוקא ימין כמו שיש קפידא בחליצת מנעל לדעת הירושלמי אבל בדברי מי שמבואר שתגביה בשמאל אין הכונה דוקא בשמאל דבודאי אין השמאל עדיף מימין אלא הכוונה אף בשמאל והרצון באיזה יד שתרצה תגביה עכ"ל מעתה הי' ראוי לחוש ולהחמיר כמו שמחמירין בחליצה בשאר דברים לצאת כל הדיעות. ובפרט שגם מלשון הטור וש"ע אין הכרח כ"כ שגם ההגבהה תהי' בשמאל אם לא לפי פירושו של הנו"ב ז"ל במלת ותתפוס. והרי מדברו הב"ח אות י"ט שהבאתי לעיל בה"ח ס"ק כ"ו מבואר להדיא שמפרש הך ותתפוס היינו אחוזה בלבד ולא לצורך הגבהה אלא כדי שלא ינוד ויזוז הרגל בשעה שתשמיט המנעל מן העקב (ולפי דבריו ניחא ג"כ למה בשמאל והלא בודאי ימין עדיף וכמ"ש הנו"ב הנ"ל אך כיון שזאת האחיזה היא בעת ששומטת המנעל מן העקב בימינה ממילא א"א לה לאחוז הרגל כ"א בשמאלה) וא"כ ממילא אפשר לומר דהגבהה הוא בימין וביותר דהא כל עיקר ענין הגבהת הרגל מקורה מהסמ"ק עשין קפ"ה ושם לא נזכר יד שמאל כלל וצ"ע:

(רו) ומשלכת המנעל בארץ ע' בפי' ס"ח סעי' ע"ד טעם לזה בשם מהר"י מברונא. ועיין בביאור רבינו הגר"א ז"ל ס"ק פ"ב שכ' דהוא מנהג קדמונים וכמ"ש בזוהר ריש חקת ובעי לבטשא לי' לההוא נעל בארעא לאחזאה כו' ע"ש:

(רז) וצריכין הדיינים. ע' בפי' ס"ח סעי' ע"ח שכ' ומשמע לי דפשיטא שהיבם צריך לראותו כו' ומיהו אפשר שאין היבם צריך שיראה כשיצא הרוק מפיה אלא כשיבא לפניו סגי כו' ועב"ש לעיל בה"ח ס"ק מ"ח שכ' דלדעת הרמב"ם והראב"ך צריך היבם לראות הרוק לכתחלה (ובס"ק ט"ל כתב הב"ש דכן משמע בתוס') ודעת הנ"י דאין צריך לראות הרקיקה והוא כתב דנראה להחמיר לכתחילה ע"ש. גם הב"ח אות כ"ג האריך בזה ומסיים וז"ל הלכך לכתחלה צריך להזהיר לחולץ שיהא נותן דעתו לראות את הרוק והכי נקטינן עכ"ל:

(רח) והטעם מדאמרי' בפ' כיסוי הדם כו' שם לא נמצא לשון זה וכפי הנראה ט"ס הוא וצ"ל בב"ר (והוא שם בפרשה מ"ג אך בשינוי קצת) וכן איתא בסוף סדר חליצה של מהר"י מינץ ז"ל.

מעבר לתחילת הדף< הקודם ·

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---