דבר אברהם/ב/ד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב ד

סימן ד

ב"ה. בחדש תמוז תרס"ט. סמאלעוויטש.

לכבוד הרה"ג החו"ב וכו' מוהר"ר משה וואלפסאהן נ"י. שלום ורוב ברכה.

אחד"ש מעכת"ה. מכתבו עם ח"ת בהערות על ספרי הגיעני ויהי לי לעונג בראותי כי ב"ה מבדרן שמעתתי בעלמא ותופשי התורה יטפלו בהן. ואף כי בקשני כת"ר להשיב לו תיכף. אך מפני הטורד נאחרה תשובתי ויסלח לי כת"ר ע"ז, בשגם שאינם נוגעים אלא לפלפולה של הלכה ואינם בבל תאחר. ועתה כשנפניתי לקחתי לי מועד לעבור על דבריו היקרים ואת אשר ישים ה' בפי אותו ארשום לכת"ר בזה:

א

א) מעיר כת"ר ובא על מ"ש בספרי [ח"א] סי' ל"ג דמילה שלא בזמנה קודמת למילה בזמנה היכא דאפשר למול שניהם בו ביום, לפי שזו דבזמנה כל היום זמנה הוא ובאיחורה באותו יום עצמו אינו עובר בכלום אבל זו דשלב"ז משעה שנראה למול כל שעה ושעה שמאחרה עובר בעשה, ולכן לא שייך לדון בזה כמ"ש האחרונים ז"ל דמילה בזמנה שהיא תדירה ומקודשת קודם. וע"ז כתב כת"ר דאם נימא דזו שבזמנה קודמת משום תדיר ומקודש אינו עובר כלל בביטול עשה על זו דשלב"ז כיון שאינו מאחרה מפני רצונו אלא ע"פ הדין. והביא ראי' לזה מתוס' שבת (דף ד' ע"א ד"ה קודם) לענין רדיית הפת קודם שיבוא לידי איסור סקילה וז"ל דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו, וציין גם למ"ש המג"א (סי' י"ג סק"ח) דכיון שאינו יכול להטיל ציצית בשבת אינו עובר, וה"נ דכוותה. הנה במחכ"ת אינו שייך כלל לכאן ואין הנדון דומה לראי', דהתם נמי ודאי כי הדביק פת בתנור ונאפה יש כאן איסור סקילה אלא דלא מיחייב ואינו עובר באיסור אם לא התירו לו חכמים לרדות דאנוס הוא מתק"ח ואונס רחמנא פטרי' וכן גם בציצית בשבת, ואה"נ בנ"ד אלו אמרו חכמים דזו שבזמנה קודמת לא הי' עובר על זו דשלב"ז דאנוס בתק"ח, אבל אנן הרי על עיקר זה אנו דנין אם באמת הדין כן שיהי' המקודש קודם או לא וע"ז ודאי נאמר דבמקום ביטול עשה לא אמרו שהמקודש קודם להביא את זה לידי ביטול עשה בכדי שידון אח"כ כאנוס, ואדרבא היא הנותנת להקדימה, ופשוט הוא:

ב

ב) עוד כתב כת"ר דבלשון הרמב"ם אינו מבואר כלל שעובר בעשה אלא שמבטל העשה וודאי שאם ימול אח"כ אינו עובר בעשה כלל, דכן הוא לפי שיטת הראב"ד שמתחייב בכרת מבואר בכ"מ שאם מל נפטר מחיוב כרת ורק באיסור כרת קאי כ"ז שלא מל, וה"נ לענין העשה להרמב"ם שלא מצינו שיעבור אעשה בזה שמאחר המצוה אלא בנדרים:

הנה במ"ש כת"ר דברמב"ם לא נאמר שעובר, בעשה אלא שמבטל עשה, לא ידענא מאי איתחזי לי' לחלק בין לשון עובר ללשון מבטל, אנא סברנא דדא ודא שקולין הן דביטול העשה זוהי עבירתה. ומ"מ אם ירצה כת"ר להתעקש בזה יעיי' בפיה"מ להרמב"ם ז"ל בשבת ס"פ ר"א דמילה שכתוב בו לשון עובר דכל שעה ושעה שלא ימול עובר על מ"ע, וכ"ה בכלבו ומשמו בד"מ (סי' רס"א) וכ"ה ברמ"א שם שכ' שעובר בעונשים רבים דהיינו עשה וכרת, ואע"פ שלא נזכרה במחבר העשה סמיך אמ"ש בד"מ ועיי' בבאה"ג. אולם בזה לא נדחה אלא דיוקו של כת"ר מלשון מבטל ומה דתלי לה לסברתו בדיוק זה דוקא, אבל עיקר דבריו עדיין אינם נטולים מכאן, דלשון עובר ומרטל אחד הוא וגם ע"ז יכול כת"ר לומר דעבירת העשה מתלי תליא וקיימא בזה שאם ימול אח"כ פקעה מיני' עבירת העשה למפרע:

ג

ג) והנה בשיטת הראב"ד גופי' עדיין לא ברירא לי כהוגן כשמל אח"כ למה נפקע ממנו חיוב הכרת על מה שעבר עד שעת מילתו כיון דבכל יומא ויומא בכרת הוה קאי. והנה במכות (דף י"ג ע"ב) אמרינן פסח ומילה דלית בהו אזהרה לא מייתי קרבן התם לאו היינו טעמא אלא משום דאתקש כל התורה כולה לעבודת כוכבים מה ע"כ שוא"ת אף כל שוא"ת לאפוקי הני דקום ועשה. ובתוס' שם (דף י"ד ע"א ד"ה לאפוקי) כתבו וז"ל מיהו ממילה קשה למ"ל קרא דהא לא הויא בכרת דומיא דעבודת כוכבים דהא לעולם לא יתברר שיהא בכרת עד שימות דלעולם יכול למול עצמו וליפטר מכרת וי"ל דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו עכ"ל ונראה לכאורה דבתירוצם סברי דלעולם מזמן שעבר ולא מל לא נפקע חיוב הכרת ולכן שפיר הו"א דמייתי חטאת אלא משום דאתקש לעכו"ם מיפטר, דאי אמרת דכשמל לבסוף נפקע חיוב הכרח גם למפרע א"כ אכתי קושיותם במקומה עומדת האיך יביא חטאת והרי אם ימול לבסוף מיפטר ונמצא חולין בעזרה. ואיכא למדחי דלעולם אם מל אח"כ נפקע חיוב הכרת גם למפרע ולעולם אין מקריבין חטאתו, אלא דהו"א דמ"מ אם הפריש תורת חטאת עלה וכשמת בערלותו דינה כחטאת שמתו בעלי' ומדאתקש לע"כ שחין בו חיוב חטאת כלל אין בה דין חטאת שמתו בעלי', ובקושייתם הוו סברי כהרמב"ם דכ"ז שלא מת אין עליו חיוב כרת כלל וממילא אפי' הפריש אין תורת חטאת עלה ובתירוצם ס"ל כשי' הראב"ד דכל זמן שלא מל חיוב כרת עליו ומהניא הפרשתן לענין לדונה כחטאת שמתו בעלי' ועוד י"ל דמשכחת לה דהוה מצי נמי להקריב חטאתו כגון שנאנס אח"כ ולא יוכל למול עוד לעולם כגון שנכרת הגיד וכדומה, דלדעת הרמב"ם שאינו חייב כרת לפני מותו א"כ בנאנס לפני מותו ולא מל ג"כ לא הי' עליו חיוב כרת מעולם דמתחילה עדיין הי' בידו למול ולבסוף אנוס הוא ופטור, אבל לדעת הראב"ד דכ"ז שלא מל חיוב כרת עליו אפי"ת שאם מל אח"כ נפטר גם למפרע מ"מ כל שלא מל אחר כך אפילו מאונס אין כאן מה שיפטרנו וחיוב כרת עליו מלמפרע ושפיר הו"א דחטאתו נקרבת. [ומצאתי אח"ז בס' עמק יהושע (סי' י"ט) שכ' נמי דבנאנס לפני מותו תלוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד כמ"ש]. ובזה מיושב נמי לשי' הראב"ד לפי דרכנו שאנו עומדין בה עכשיו בהבנתו, דראיתי בס' נחל אשכול הל' מילה שהביא דיש מתמיהין על שי' הרמב"ם דהאיך הו"א דאית בי' חטאת אימתי יביא חטאת אם אחר שמל הרי אינו בכרת ואם קודם שמל הרי אינו שב מידיעתו. ובאמת להרמב"ם עדיפא מינה הו"ל למיפרך דעדיין לא נתחייב כל עיקר כקושיית התוס' כמו שהעיר בנחל אשכול. והנה לשי' הראב"ד לא הקשו מאינו שב מידיעתו ונראה שתפסו בפשיטות דגם כשמל אח"כ מ"מ לא נפקע להראב"ד חיוב הכרת למפרע, אבל לפי הבנתנו עכשיו דגם להראב"ד נפקע חיוב הכרת למפרע יקשה גם לדידי' כנ"ל. ולפמ"ש י"ל דמיירי כגון שנאנס אח"כ ולא מל שיש עליו חיוב כרת ומ"מ הוא שב מידיעתו אלא דאנוס. אבל להרמב"ם קשה טובא כל הנ"ל דאימתי יתחייב ויבוא חטאת. ואולי יש לדחות דנקט מילה אגב פסת כדאמרינן נמי בעלמא גרושה וחלוצה וממזרת ונתינה אע"ג דבתרייתא דרבנן נינהו נקט אגב קמייתא כמ"ש התוס' ר"פ אלו נערות וש"ד. וראיתי בהגהות הגרצה"ת למכות שעמד בקושייתנו על דברי התוס' מחולין בעזרה וחי' קרוב לדברינו, אך מ"ש לאוקמי במל קודם ח' אינו נכון כלל דכה"ג בודאי לא תל עליו חיוב כרת מעולם והוי כנולד מהול וא"צ לפנים, גם מש"ש במל אח"כ ע"י נכרי או בלילה עדיין צ"ע:

מיהו אי משכחת שיעשה בגופו מעשה המונע את המילה לעולם א"כ גם להרמב"ם ניחא כגון שעשה בשוגג וההיא שעתא אית בי' דין כרת והו"א דיביא חטאת ואיצטריך להקישא. ולפ"ז שוב יקשה דלא הו"ל להתוס' למימר דכ"ז שלא מל הוא בכרת, דכיון דביכו"כ אנו מוקמינן אליבייהו לפי דרכנו האחרון שנאנס ולא יוכל למול עוד א"כ למ"ל לתרוצי כשי' הראב"ד הרי גם לשיטת הרמב"ם ניתא ובשעשה בשוגג, אע"כ דלא מיירי כשא"א למול עוד ומ"מ הו"א דיביא חטאת ומוכח כמ"ש דלא נפקע חיוב הכרת למפרע. מיהו איכא למימר דלהרמב"ם אינו חייב כרת אלא עד שימות והוא ערל ובנכרת הגיד אע"ג דלא קיים מצות מילה מ"מ ערל בודאי לא הוי, ועיי' בשאג"א (סי' נ"ב), ובזה נסתרו גם דברי הגרצ"ה שהזכרנו לעיל. אך להראב"ד דחייב בכל יום על עבירת המצוה אלא שאם מל אח"כ נפטר א"כ גם בנכרת הגיד נראה דחייב:

וכ"ז פלפלנו רק לפי הבנת כת"ר בשי' הראב"ד דכשמל אח"כ נפקע חיוב הכרת למפרע והוא ע"פ דברי הכ"מ שכ' בביאור שי' הראב"ד דקאי באיסור כרת וסיים עלה בזה"ל אלא שאם מל נפטר מהחיוב ההוא, וכן הבין הגרצה"ת בשי' התוס' כמש"ל אבל לדעתי דחוק הוא בכוונת התוס' כמו שהקשינו דלפ"ז א"א להקריב את חטאתו ושינויא דשנינן דחוק הוא, וגם עיקר הדבר צריך ביאור למה יפקע הכרת למפרע אם הוה קאי בי' עד עכשיו ועבר. ובאמת נראה יותר דלשי' התוס' והראב"ד לא נפקע כלל חיוב הכרת למפרע ולכן שפיר הו"א דמביא חטאת ונקרב, ומ"ש הכ"מ שאם מל נפטר מהחיוב ההוא היינו משום דכיון דמל הרי עשה תשובה וכל חייבי כריתות שחזרו בהן חשובה תולה ויוה"כ ויסורין ממרקין והרי נקלש חיוב הכרת אלא דצריך מירוק ולקרבן חטאת אין זה שייך כלל. ולפ"ז באיסור העשה שכ' הרמב"ם שעובר בכל יום בודאי אם מל אח"כ לא נפקע האיסור למפרע, דלא מצינו תיקון איסור למפרע אלא בלאו הניתק לעשה. ועל דרך זה שכתבנו נפרש נמי מ"ש הרמב"ם בפיה"מ בפר"א דמילה שהזכרנו גם לענין עבירת העשה דכשימול אותו תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה דהיינו נמי לפי שעושה תשובה דאינו זו משם עד שמוחלין לו ככל איסורי עשה, או י"ל דתסור ממנו העבירה להבא קאמר ועוד יקיים מצוה:

ד

ד) אחרי ערכי דברים אלו היינו לידי קונטרס נשמת חיים הנדפס בירושלים תוב"ב, ומצאתי בתחלתו בהגהות הררצ"פ שהביא משם ס' ערוך לנר דבכרת את הגיד חייב כרת גם להרמב"ם, ומיישב בזה קושיית התוס' כמו שכתבנו לעיל:

עוד ראיתי שם שהכריח דע"כ גם לדעת הראב"ד אם מל אח"כ פקע מיני' איסור כרת למפרע מהא דזבחים (דף ק"ו ע"ב) אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי הא דתנן פסח ומילה מ"ע תיתי בק"ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר א"ר אשי כו' ממותיר לא אתיא דאיכא למיפרך מה למותיר שכן אין לו תקנה תאמר פסח יש לו תקנה, ואם נאמר דלהראב"ד אין תקנה לחיוב כרת דמינה א"כ קושיית הגמ' עדיין במקומה עומדת לענין מילה, אלא ודאי מוכרח הוא דתירוץ דיש לו תקנה עולה גם למצות מילה, ומוכח שאם מל אח"כ נפטר מהכרת למפרע וכן ראיתי בס' צאן קדשים שכ' פסח יש לו תקנה פי' וה"ה מילה יש לו תקנה דלעולם יכול למול א"ע ולפטור מכרת וכ"כ תוס' במסכת מכות עכ"ל, ולכאורה היא ראי' נצחת נגד דברינו, אבל כד דייקינן פורתא נראה שאין שום הוכחה מכאן. דלכאורה קשה טובא היכי אמרינן הכא דפסח יש לו תקנה והרי שיטת רש"י ז"ל בפסחים (דף צ"ג ע"א) דלרבי דקיי"ל כוותי' וכן לר"נ אם הזיד בראשון חייב כרת ואינו מתקן לה במה שעושה בשני, דאמרינן התם שני תשלומין דראשון הוא תקוני לראשון לא מתקן לי' ופירש"י תשלומין דראשון כו' ומיהו תקונו. לראשון מכרת אם הזיד בראשון לא מתקן לי' הלכך חייב כרת על הראשון ואפילו עשה את השני עכ"ל. וא"כ מאי קאמר הכא דפסח יש לו תקנה. ובע"כ צ"ל דאין פירושו כהצ"ק וכמו שתפס הרב המעיר הנ"ל דהכוונה היא שיש תקנה להכרת גופי', אלא פיר שו הוא דהמ"ע יש לה תקנה דהיינו שיכול מיהא לקיים את המ"ע בשני, ולכן פירכא מיהא הויא להק"ו ממותיר משום דמותיר אין תקנה להלאו כלל. וא"כ במילה נמי שפיר יש תקנה לקיים עוד את המ"ע, אבל הכרת גופי' אה"נ דלא נפקע ולאו מזה איירינן הכא. ומה נמלצו לחכי עפ"ז דברי הפנים מאירות בחי' לזבחים שם ע"ד התוס' ד"ה מקום שענש אינו דין שהזהיר שכתבו דלא שייך למימר פסח ומילה יוכיחו דאיכא למיפרך שכן קום עשה, וכתב הפמ"א דה"ה דהו"מ התוס' למימר דשאני פסח דיש לי תקנה ואין לומר דמילה אין לי תקנה דכבר נתחייב כרת א"כ הא דפריך הש"ס מה לפסח שיש לו תקנה מ"מ הקשה רבא שפיר ממילה אע"כ דזה פשיט דגם מילה יכול עכ"פ לתקן עוותו משא"כ בשאר עבירות עכ"ל, ונראה דכוונתו ג"כ למ"ש דאף דהכרת לא נפקע מ"מ המצוה עצמה אפשר לקיימה עוד. וגם הלום נראה שתפס נמי בפשיטות שאין תקנה לחיוב הכרת שנתחייב בו כבר. מיהו באמת גם בפסח צריך לפרש כן לשי' רש"י ז"ל וכמ"ש. ואפי' לשיטת הרמב"ם (בפ"ה מקרבן פסח ה"ב) דאם הזיד בראשון והקריב בשני פטור מכרת, דלפ"ז אין הכרח לפרש בפסח דיש תקנה רק לקיום המצוה דשפיר יש לפרש כהצ"ק דיש תקנה לכרת גופי', מ"מ משום מילה יכולין אנו לפרש כמ"ש דמאי יש תקנה דקאמרינן תקנת קיום המ"ע:

ואפילו אי יהיבנא דלשי' הרמב"ם יותר נוח לן לפרש כפשוטו שיש תקנה לפסח להפקיע גוף הכרת וליפטר, מ"מ עדיין אני אומר שאין ראי' מכאן דמל אח"כ נפטר מכרת, ואדרבא עוד קצת סייעתא מזה להיפוך. דלכאורה קשה לרבי דס"ל התם בפסחים חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני וקיי"ל כוותי' כמש"פ הרמב"ם אכתי קושיא דרבא במקומה עומדת על פסח שני דנילף בי' אזהרה מק"ו ממותיר ופסח שני אין לו עוד תקנה וליכא פירכא. ובע"כ צ"ל דאף דלרבי שני רגל בפני עצמו הוא וכתיב בי' כרת בפ"ע חטאו ישא מ"מ כיון דעיקר הפסח שבראשון אין בו אזהרה אין סברא שתהא אזהרה בשני דלא יהא חמור שני מראשון. והשתא שפיר י"ל דמילה אין לה תקנה ומ"מ ליכא למילף אזהרה למילה מק"ו ממותיר, דהשתא דידעינן כבר דפסח אינו באזהרה יש לומר פסח יוכיח שענש ולא הזהיר וכ"ת מה לפסח שכן יש לו תקנה פסח שני יוכיח שאין לו תקנה וענש ולא הזהיר ובהכי ניחא נמי דלפמ"ש למעלה משכחת מיהא במילה שאין לה תקנה לכו"ע כגון שכרת את הגיד. [אמנם בהא איכא לשנויי דאם כל מילה יש לה תקנה לא איכפת לן במה דמשכחת זימנא דאין לה תקנה ומ"מ אין אזהרה גם על זה דאיכא למיפרך מה למילה שכן משכחת דאיכא תקנה ולכן אין לתת אזהרה בכרת שבה וממילא ליכא אזהרה גם בגוונא דליכא תקנה]. והשתא מדהזכיר הש"ס רק פסח יש לו תקנה ולא הזכיר מילה דמינה נמי פריך רבא סייעתא קצת דרק פסח יש לו תקנה ולא מילה:

ה

ה) ואיירי דאיירינן בסוגיא דזבחים אעיר דתמיה לי טובא במאי דאמרינן לעיל מינה לא יאמר לאו בחלב ותיתי ק"ו מנבלה ערלה כלאי הכרם ושביעית ומשני מכילהו נמי שכן הותרו מכלל, ופירש"י חלב הותר בחיה, והוא תמוה דמאי הותר מכללו הוא הרי חלב חיה לא נאסר מעולם וכל שלא נאסר לא מיקרי הותר מכללו כמ"ש רש"י בזבחים (דף ט"ז ע"ב) על הא דאמרינן התם מה להצד השוה שבהן [זר ובעל מום] שכן לא הותרה מכללו טמא יוכיח וכ' רש"י ואי קשיא ל"ל למימר טמא יוכיח בזר נמי משכחת לה דהותר שם זרות בבמה אין זה הותר מכללי שהרי לא נאסר שם מעולם עכ"ל, ואפילו למ"ש התוס' שם (ד"ה שכן) בחד תירוצא דגם זה נקרא הותר מכללו אלא דהכי פרכינן שלא הותרו מכללן במקום שנאסרו, מ"מ תקשה הרי כה"ג גם שביעית הותרה מכללה שלא נאסרה בחו"ל אלא בארץ וכן נבילה הותרה בדגים ואינך. ודוחק לומר דחלב מקרי הותרה משום דחד קרא כתיב סתמא כל חלב וכל דם כו' ובאידך כתיב כל חלב שור ושה דקרא בתרא הוי כמוציא מכלל קרא קמא. (ועיי' בשמ"ק כתובות דף ל"ב ע"א ד"ה שכן). [ואגב אעיר במ"ש התוס' (דף ט"ז) שם בתירוצא קמא משם הר"ח דשני גבי ציץ דכתיב לרצון להם בכ"מ שמרצה, שדבריהם סתומים וחתומים לכאורה ואין להם הבנה. ונ"ל שנתכוונו למ"ש התוס' במנחות (דף כ"ה ע"א ד"ה הא אינו) שכתבו דמשו"ה מהדרינן לענין ריצוי ציץ בטומאה ויוצא בתר טעמא דהותרה מכללה משום דכתיב לרצון להם משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר, ולפ"ז נמצא דמאי דאמרינן בזה הותרה מכללה אינו כפירושו בכל מקום דקיל אלא דיש לו ריצוי במקום אחר, ולכן גם באופן זה דלא נאסר מעולם אף דאינה קולא ולא מקרי הותר מכללו בכל מקום מ"מ הכא מיהא סגי דהרי הוי מיהא לרצון במקום אחר, וזוהי כוונת התוס' כאן]:

ו

ו) עוד ראי' הביא שם הררצ"פ בקונטרס נשמת חיים מפסחים (דף ס"ט ע"א) דאמרו ערל שלא מל עניש כרת בשביל שהי' ראוי לתקן מזמן שחיטת הפסח, ואי אמרת דלהראב"ד חייב כרת בכל יום וגם אם מל אח"כ לא נפקע חיוב הכרת א"כ יקשה מאי נ"מ בהאי כרת דפסח הא בלא"ה ענוש כרת בשביל ביטול מצות מילה דעובר עלה בכל יום. אבל גם זה איני כלום, לא מיבעי' לפ"מ שתפסו רבים בלשון הרמב"ם במ"ש וכל יום ויום שיעבור עליו ולא ימול הרי הוא מבטל מ"ע דכוונתו הוא דוקא שיעבור כל היום רק אז עובר עלי' אבל כשמאחר באותו יום עצמו אינו עובר גם שלב"ז דיום ט' וי' הו"ל כיום ח' [יעויין לעיל סי' א' וב'] דודאי אינה ראי', דמשכחת לה שהי' חבוש בבית האסורים ולא הי' יכול למול עד ערב הפסח ובערב פסח יצא קודם זמן שחיטת הפסח ואיחר ולא מל א"ע אלא ברגע האחרון מן היום שלא הי' כבר שהות לעשות את הפסח דעל מילה ש עבר שהרי מל באותו יום ועל פסח חייב כרת, אלא אפילו לפ"מ שתפסנו אנחנו דיום לאו דוקא אלא בכל שעה ושעה עובר נמי אין ראי', דמי לא משכחת לה ששגג במילה עצמה והזיד בפסח שחייב כרת בשביל פסח ופטור בשביל המילה, ופשוט הוא:

ויש לחקור בענין זה לפ"מ שהעלה השאג"א (סי' נ"ד) דבמל ע"י פסולין לא קיים מצות מילה וא"צ להטיף דם ברית משום דהו"ל מעוות לא יוכל לתקן, ומ"מ נ"ל פשוט דערל מיהא לא הוי ואינו מעוכב מעשיית הפסח כמו נולד מהול לר"א דס"ל דא"ל להטיף ממנו דם ברית כמבואר ביבמות (דף ע"א.), האיך הדין אם אין לו בערב פסח כשר למולו אלא פסולין אם צריך הוא למול ע"י הפסולין בכדי שיעשה את הפסח או דילמא כיון דעי"ז יבטל מ"ע דמילה ויהא מעוות לא יוכל לתקן א"צ למול על ידן. ואם היינו תופסין שצריך למול על ידן משכחת לה שוב גוונא שלא יתחייב כרת על המילה ועל הפסח יתחייב. אבל נראה לכאורה פשוט דא"צ לבטל מ"ע דמילה שלא יוכל לקיימה עוד בשביל הפסח, ולא עוד אלא דלדעת ר"ת בתוס' זבחים (דף כ"ב ע"ב ד"ה ערל]]) ובחגיגה (דף ד' ע"ב ד"ה דמרבה) דערל שמתו אחיו מחמת מילה אוכל בפסח משום דאנוס הוא ה"נ אם כל הזמן מתחלת חיובו לא מצא כשר למולו אוכל בפסח וא"צ להעביר ערלתו ע"י פסולין ולבטל עי"ז מ"ע דמילה:

ז

ז) אך אפילו אם נתפוס דחיוב הכרת נפקע למפרע מ"מ אעשה נראה דעבר, ואפשר דלענין הכרת איכא איזה דרשא שנעלמה מאתנו, ואולי משום דכתיב בה וערל זכר כו' ונכרתה וכיון שהוא כבר מהול אינו בהכרת או משום דכתיב בה את בריתי הפר וכל שמל אח"כ אינו בהפרה או איזה טעם אחר, ובס' קרית ספר להמבי"ט ז"ל ראיתי שכתב דכתיב אשר לא ימול לעתיד דכל ימיו רמיא המצוה עלי', או משום דענין עונש לחוד וביטול הציווי לחוד דאע"ג שאין עונש מ"מ על ציווי ד' בודאי הרי עבר וכמ"ש הכ"מ שם, דאלת"ה מנלי' להרמב"ם כל עיקר לחלק בין עבירת העשה לעונש הכרת ודילמא גם בעשה לא עבר כ"ז שלא מת בערלותו ומיכלל הו"ל לכייל עבירת העשה ועונש הכרת בהדדי, ועוד דאם גם עבירת העשה מתלי תליא וקאי ואם קיימה לבסוף נפקעה א"כ הוא הדין נמי בשאר חיובי עשה ולמה נקט לה הרמב"ם רק הכא ולא בשריפת קדשים ובנין בית המקדש ודומיהן לומר גם בהו שכ"ז שאינו מקיימן הוא מבטל מ"ע אלא שאם יקיים אח"כ נפקע ממנו. וכן משמע מלשון המאירי שבת (דף קל"ב) וז"ל מצוה על האב למול את בנו כו' ואם לא נימול ע"י ב"ד חייב הוא עצמו לכשיגדל למול את עצמו ועליו הוא אומר שאם לא מל חייב כרת לא על האב ומ"מ אף הוא אינו חייב עד שימות אלא שמבטל מ"ע בכל יום עכ"ל.

מיהו יש לדקדק במה שכ' בראש הדיבור וז"ל מצות מילה בשמיני ואם לא מל בשמיני מל והולך כל זמן שרוצה אע"פ שאינה זמנה וכ"ש שבזמן שימול יקיים מצוה אבל קודם שמונה אין בה מצוה כלל עכ"ל, ומלשון כל זמן שרוצה משמע שאין קפידא בדבר לאחרה. אבל אין זה מוכיח כלום, שהרי מדרבנן בודאי מיהא אינו רשאי לאחרה דמצות זריזין מקדימין בודאי מיהא איכא גם במילה שלב"ז ואמאי כתב כל זמן שרוצה כאלו תלוי הוא רק ברצונו, אלא ודאי דאשגירת לישנא הוא וכוונתו היא רק דמשעבר שמיני כל זמן שרוצה הוא זמנו ואינו מונה שמונה לאפוקי קודם שמונה שאינו רשאי למול. והרש"א בגליונו לשו"ע (סי' רס"ב) כתב בשם הראנ"ח דאף ביום ה' מלין מילה שלב"ז ולא מאחרין מטעם חשש שיצטרך לחלל שבת (כדעת הרשב"ץ) אלא כל שמשהה עושה איסור, והביא עוד בשם תשו' דבר שמואל אבוהב (סי' קצ"ב) שאין להשהות לרצון קרובים ואיזה הנאה דאלו הי' שרי לא הי' ס"ל להרמב"ם דמלין ביו"ט שני מילה שלב"ז, ואין הספרים תח"י לעיין בהם אם מצד ביטול המ"ע אתו עלה או משום מצות זירוז בעלמא. וכן ראיתי בס' מנ"ח (מצוה ב') ובס' נחל אשכול שתפסו בפשיטות דגם במל אח"כ מ"מ ביטל העשה בזמן שעבר:

ובתשובה לחכם א' העירותי כבר לעצמי מדברי הט"ז (סי' רס"ב סק"ג) והש"ך (סוס"י רס"ו) בשם התשב"ץ דאין מלין שלא בזמנה ביום ה' ומשמע דליכא איסורא באיחורה, וכן העירותי עוד ממ"ש הש"ך (סי' ש"ה סקי"ב) לענין תינוק בכור שחלה ולא נתרפה עד יום ל"א איזה מהן קודמת מילה או פדיון, וכ' דמילה קודמת משום שהיא אות הכנסת ברית, ומשמע מזה דלא ס"ל דחשש איסור בדבר מטעם שעובר בעלה. וכן העירני חכם א' ממ"ש הנוב"י מהדו"ת יו"ד (סי' קס"ו) שאין לדחות מילה שלב"ז לערב פסח שבזה עובר על זריזין מקדימין למצוה, ונראה דפשיטא לי' דלא קם באיסור עשה. וכ"נ מדבריו בחאו"ח סי' ל'. ומ"מ מן האמור נראה לכאורה יותר נכון כמ"ש:

וראיתי בתמים דעים (סי' ק"כ) לענין מילה שלב"ז ביו"ט שני של גליות שרצה לדון דמלין בי' מק"ו ומה קבורת מ"מ דאפשר בעממין דחיא יום טוב שני ואע"ג דלא אשתהי מילה שלב"ז דלא אפשר בעממין אינו דין שתדחה יו"ט ב', וכ"ת שאני מילה דאפשר למחר קבורת מ"מ נמי אפשר למחר אלא שהויי מצוה לא משהינן עכ"ל. ומ"מ אין להוכיח מזה שאינו עובר בכל שעה מדאמר דאפשר למחר שהרי כמ"כ כתב נמי במ"מ והתם עובר בהלנתו אלא דהעמידו דבריהם במקום תורה בשוא"ת, ועוד אם בתורת דחיי' גמורה קאמר יתיישב עם מה שנכתוב להלן בס"ד בדברי רש"י שבת ועיי' באחרונים בדין זה דמילה שלב"ז ביו"ט ב' שדבריהם נוטין נמי שאין איסור, ולא ראיתי להאריך עוד בזה:

ח

ח) ונ"ל להביא קצת מקור לדבר, דבירושלמי ר"ה (פ"א ה"א) גרסינן רבי תגיי בעא קומי רבי יוסה כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל [פי' יעבור בבל תאחר] אמר לי' כי תדר נדר לד' אלקיך לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין. ופי' הפ"מ דבר שהוא ניתן לתשלומין שהוא משלם למחר או באיזה יום והוי כמי שהקריב בו ביום שנתחייב להקריבו יצא זה מילה ביום השמיני שאינו ניתן לתשלומין להיות כביום שנתחייב שאף שחייב הוא למולו אח"כ מ"מ יום השמיני א"א להשלימו והלכך אין חיוב מילה בכלל מקרא זה עכ"ל. ויש להקשות שהרי ביום השמיני איכא תרי מילי חדא דמשהגיע יום השמיני הוקבע זמנו לעיקר מצות מילה שמכאן ואילך זמנה הוא וחייב בה, ועוד דביום השמיני עצמו איכא גם מצוה מיוחדת, ונהי דלענין המצוה המיוחדת שביום השמיני ניחא דאין לעבור כב"ת לפי שאינו בתשלומין מ"מ על עיקר מצות המילה שביום ח' וכן גם מח' ואילך יעבור בב"ת דע"ז אין להשיב שאינו בתשלומין דשפיר ישנו בתשלומין שאם ימולו אח"כ הוא משלים ג"כ עיקר חיוב המילה ולא עבר כלל אעשה למפרע, אע"כ דבכל יום ויום עובר בעשה בהחלט ואפילו אם ימולו אח"כ רק מכאן ולהבא הוא דקיים מצוה אבל מה שעבר עד עכשיו בעשה אין להשלים עוד ושייך לומר גם ע"ז שאינו בתשלומין ומשו"ה אינו בב"ת:

ובטעם הדבר דשניא מ"ע זו משאר מ"ע שכיו"ב לעבור בכל יום ולא תתיקן במה שמקיים אח"כ, י"ל דשאר מצות שצריך לעשותן רק פעם אחת כגון שריפת קדשים הוי המצוה רק מעשה השריפה ואם הוא שורפן היום לא ישרפן למחר ואם שורפן למחר א"א לשרוף היום ולפיכך כל שמקיימה למחר אינו כמבטלה היום כיון שביכו"כ הוא מקיימה רק פ"א והרי קיימה אבל במילה אע"פ שעיקר המצוה הוי נמי מעשה המילה עצמה שזה ג"כ א"א לעשות אלא פ"א כמו שריפת קדשים מ"מ מחלק המצוה הוא גם זה שיהא מהול ולא יהא ערל וע"ז לא שייך תשלומין דלמחר דמ"מ ביום שעבר הי' ערל. ויש להביא קצת סמוכין לסברא זו מתוס' יבמות (דף ה' ע"ב ד"ה כולה), שכ' להקשות דנילף משריפת קדשים דאין עשה דוחה ל"ת ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו למחר, והדר הקשו ע"ז מדאמרי' להלן בסוגיא דהתם גבי שריפת בת כהן או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בציצית דלדחי שבת, והתם דיכול להמתין למחר אדרבא נילף משריפת קדשים דאינו דוחה, ותירצו דבשריפת בת כהן א"א להמתין שלא יענו את הדין ושלא ישכחו הדברים יעו"ש.

וקשה טובא דאכתי מה יענו למה שאמרו התם בסוגיא גם גבי בנין בהמ"ק או אינו אלא בשבת והתם הרי אפשר להמתין למחר וא"כ אדרבא נילף משריפת קדשים דאינו דוחה. ולסברתנו הנ"ל יש ליישב קצת דמבנין בהמ"ק ל"ק להו דאע"ג דעיקר המצוה הוא מעשה הבנין עצמו מחלק המצוה הוא ג"כ שיהא מקדש על מכונו כמ"ש ושכנתי בתוכם ומשו"ה א"א להמתין דביום שעבר מ"מ אין בהמ"ק. ועדיין דחוק הוא ומדרך הדרש, ודברי התוס' יבמות צע"ג, וגם יש לפקפק עוד מבנין בהמ"ק שלא דנו הרמב"ם כמילה כנ"ל וצ"ע.

אח"ז העירני ידידי הרה"ג מוהר"ר אברהם יצחק פערלמאן נ"י מלאשא דבשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' י"א) כתב דבאמת המצוה היא שיהא מהול כמ"ש, והביא ראי' ממנחות (דף מ"ג ע"ב) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ כו' אמר אוי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, ואם לא הי' מצות המילה אלא העשיי' למה שמח עלי' יותר מראשו וזרועו וכל גופו שקיים בהם מצות תפילין וציצית וכמה מצות אלא מילה היא מצוה בכל עת כתפילין המונחין בראשו וציצית בבגדו עכ"ל. אמנם הוא ז"ל כתב עוד יותר דעיקר המצוה אינו העשייה אלא שהמילה חתומה בבשרו, ועיי' בשו"ת בית הלוי ח"ב (סי' מ"ז) ואין להאריך עוד:

הן אמנם שבק"ע פירש להירושלמי בדרך אחרת דבר שהוא ניתן לתשלומין שע"י הקדשו הוא חייב להביא משא"כ מילה לאו תשלומין היא אלא חיובא, ולפ"ז כללא הוא דבמצוה שאין בה הבאה אלא חיובא בלחוד לא שייך ב"ת, וא"כ סרה קושיתנו גם מעיקר מצות מילה. אבל פירוש זה נסתר מש"ס ערוך ריש נדרים (דף ד') דאיכא בל תאחר בנזירות דטהרה ובל תאחר תגלחתו יעו"ש. אח"ז מצאתי בס' עמק יהושע (סי' י"ט) שעמד על הק"ע מסוגיא זו דנדרים דאיכא ב"ת נזירות טהרה, ועיי"ש שנדחק ליישב ואין דבריו נכונים לענ"ד ואישתמיטתי' מב"ת תגלחתו:

ט

ט) עוד כתב כת"ר דראי' מבוררת לזה שאם מל אח"כ אינו עובר בעשה על זמן שעבר מרש"י שבת (דף כ"ד ע"ב) לבדו למעוטי מילה שלב"ז דלא דחיא שבת ויו"ט כו' וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט וה"ה לשריפת קדשים טמאים עכ"ל, ואם נימא כדברי דגם אם ימול אח"כ מ"מ עבר בעשה על מה שלא מל מאתמול מפני מה לא תדחה גם מילה שלב"ז יו"ט להני אמוראי דסברי יו"ט ל"ת גרידא הוא, עכ"ד:

הנה אחר הדפסת ספרי עמדתי ע"ז בעצמי, ובערכי את סימן זה מחדש להוצאה שני' של ספרי בעז"ה שניתי מעט את פניו וכתבתי בקצרה לפי דוחק המקום בזה"ל, ואע"ג דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט וכתב רש"י שבת משום שיכול לעשותה למחר, הנה התוס' שם פירשו משום דיו"ט עול"ת יעו"ש, ויעויי' ביראים (סי' קי"ג) ובתו"י שבת וברשב"א שם, עכ"ל שם. והנה מפני דוחק המקום כאמור הוכרחתי להסתפק שם ברמיזה קצרה ולכת"ר אפרש עתה את שיחתי, כי נגע במקום שיש לישא וליתן הרבה מצדדים שונים. ומתחלה אפנה לדברי כת"ר במה שהוכיח מרש"י שאינו עובר בעשה כל שעה דאל"ה א"א לעשותה למחר ותדחה יו"ט מה"ט וע"כ שאין זה טעמא דקרא דלבדו:

ונ"ל לומר דהא דעשה דוחה ל"ת היינו דוקא דקיום העשה דוחה להל"ת אבל מניעת עבירת עשה אינה דוחה ל"ת. ר"ל דאילו הי' מצויר שאם לא ידחה ל"ת יעבור על עשה ואם ידחה ל"ת לא יעבור על העשה אבל בכ"ז לא יקיים מ"ע אלא שעבירת ביטול העשה לא תהא בידו, בכה"ג באמת לא ידחה ומוטב שיהי' שוא"ת ויעבור אעשה ולא אל"ת, דדוקא קיום המצוה הוא דדחי ולא מניעת עבירת העשה לחוד, דהא באמת איסור לאו חמור כדאמרינן ביבמות (דף ז' ע"א) הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' וקאתי עשה ודחי לי' כו', וא"כ עכשיו נמי דגלי קרא דמ"מ עשה דוחה היינו דוקא קיום העשה משום דקיום מצוה עדיף אבל מניעת עבירת המ"ע לחוד כל שלא יקיים מצוה י"ל דלא דחיא כלל דעבירת ל"ת חמורה מינה. וראיתי בפנ"י כתובות (דף מ' ע"א) על דברי התוס' שם שכ' דהא דאין עשה דוחה עשה היינו עשה גמורה אבל לאו הבא מכלל עשה נדחה ולא עדיף מלאו, והא דעשה עדיף מל"ת היינו עשה גמורה שיש, בה קיום עשה, ובשמ"ק שם כתב קרוב לזה, ולפי דברינו הוא מוסבר יפה. ובזה יובן ויתיישב מה שנתלבטו האחרונים ז"ל דכיון דעשה קיל מ"ט דחי ל"ת, יעוי' בהליכות עולם (שער ד' פ"ד) וביבין שמועה שם}}, ויעוי' בס' יד מלאכי (סי' תקט"ו), והענין הוא דעבירת העשה קילא אבל קיום המצוה עדיף. ולפ"ז לא מוכח מידי מרש"י ז"ל דאינו עובר אמילה שלב"ז בכל שעה ושעה, שהרי בקיום המ"ע של מילה כשהיא לעצמה אין יתרון במה שימולו היום ולא למחר, ר"ל דבזה שמולין אותו היום לא נתוסף קיום מצוה כלל, שאם ימולו אותו היום ותתקיים המ"ע היום לא תתקיים עוד למחר ואם יניחוהו מלמול היום לא תתקיים המ"ע היום אבל אותה מ"ע עצמה תתקיים בעינה למחר, וכיון דרק קיום המצוה הוא דדחי שפיר כתב רש"י דמדגלי קרא דמילה שלב"ז אינה דוחה יו"ט ש"מ דכל מצוה שאפשר לעשותה למחר ר"ל דקיום המצוה שהוא עיקר הדוחה יתקיים גם למחר אינה דוחה יו"ט, מאי אמרת דאין להניחה למחר דביכו"כ עובר בעשה ולכן תהא הנותנת שתדחה וימולו היום, ז"א דהרי זה הוי רק מניעת עבירת העשה וזו אינה בכדי דחיי' כמ"ש:

י

י) אמנם אם יישבנו בזה דלא מוכח מרש"י שאין איסור בהמתנה. הנה לפי דברינו יש לשדות נרגא למקום אחר בספרי שם, במ"ש להקשות דלמה מילה שלב"ז דוחה צרעת והרי אפשר לקיים את שניהם שימתינו עד שתתרפא הצרעת ולא מצאנו בשום מקום שצריך להמתין אפילו כשאנו רואים שתתרפא מהרה ותירצתי דא"א להמתין כיון שבכל שעה ושעה הוא עובר בעשה ולכן א"א לקיים את שניהם, ולפמ"ש עדיין תקשה לשי' רש"י דה"נ נימא לדידי' דאפשר לקיים את שניהם הוא, לפי שקיום העשה שהוא הדוחה הרי אפשר לקיים גם לאחר זמן כשתתרפא הצרעת בלא איסור קציצת הבהרת ומה כעובר בינתים בעשה אינו אלא מניעת עבירה וזה אינו דוחה. הנה באמת לא אכחד מכת"ר ששבתי וראיתי שדברי האחרונים הללו בספרי רופפים הן גם בל"ז ויש לפקפק בהו טובא וצריכין ליבון וחיזוק מדברי סופרים כאשר יבוא להלן בס"ד, אולם אי משום האי קושיא לא איריא ומלין אתי ליישבה קצת ולומר דמד כאן לא שייך לדון כמ"ש אלא לענין מילה שלב"ז ביו"ט דגלי בה קרא להדיא שאינה דוחה, דהיינו דעיקר קיום המצוה של מילה זו אינו דוחה יו"ט, ולפיכך אם באנו לומר דבשביל שעובר בכל שעה א"א להמתין ותדחה בעינן שמניעת עבירה של כל שעה תהא בכחה לדחות יו"ט וכיון שזו אינה בכדי דחיי' לפי שהיא רק מניעת עבירה לא דחיא, משא"כ מילה בצרעת שעיקר המצוה דוחה לצרעת אלא דבעינן למימר שלא תדחה מדר"ל בזה י"ל דכל שיש איסור בהמתנה א"צ להמתין כאשר יבואר. דהנה הא דאר"ל דבאפשר לקיים את שניהם אין עשה דוחה ל"ת לאו מקרא קא יליף לה דבכה"ג אין בו דין דחיי' מעיקרא כלל אלא סברא היא דכל שיש לקיים את שניהם ליתא קמן במציאות צורך הדחי' בשביל קיום המצוה, שהרי לא נפגשו כלל העשה והל"ת זב"ז כסותרים ודמי כמי שעובר איסורא בעלמא בשעת המילה שאין בו שום צורך למילה דודאי אסור, ולכן אין פירושו שאין בו דין דחיי' כה"ג אלא שלא בא כלל לצורך הדחיי' ואין הל"ת שייך לקיום המצוה דלא אתרמיין בהדי הדדי, והאי סברא אלימתא היא דלא שייכא כלל לעיקר דין הדחיי', כדפריך הש"ס בשבת (דף קל"ג) ואי איכא אחר ליעבד אחר, ואע"ג דרביי' קרא דבשר להדיא מ"מ פריך הש"ס על קרא גופי' דאין סברא לרבות כה"ג כדפירש"י וז"ל ואע"ג דרביי' קרא שהרי אתה יכול לקיים עשה בלא עקירת לאו כו' ורבויא למאי אתא עכ"ל, והוא משום שאין זה נוגע לדיני דחיי' אלא כעושה איסור צדדי שלא לצורך המילה דליכא למימר דשרי ולכן איכא מרבוותא שכתבו דבמה שאפשר להמתין ולקיים את העשה אח"כ שלא בעקירת ל"ת לא מקרי אפשר לקיים שניהם משום דחיישינן דלמא מיטרד ולא יקיים אח"כ כמ"ש הרשב"א בחי' לביצה (דף ח' ע"ב), הרי דמשום חששא דטרדא לחוד כבר דחיא לל"ת אע"ג דהאי חשש טרדא בפני עצמו אין בו בכדי דחיית ל"ת, והוא משים דבאמת דין הדחיי' יש כאן אלא דבעינן למימר שאין צורך לדחיית הל"ת דאפשר להמתין ע"ז שפיר אמרינן דכיון דאיכא מיהא חשש טרדא בהמתנה לא שייך סברא דר"ל, דמשום האי חששא יש כבר עכשיו לפנינו צורך בדחיית הל"ת וממילא כשיש צורך נדחית היא פ"י העשה. והלכך אפילו אם לא נסבור בזה כהרשב"א דמשום חשש טרדא מקרי ארא לקיים שניהם, (דנראה דאיכא מרבוואתא שחולקן ע"ז כאשר יבואר], מ"מ כל שיש עבירה בהמתנה בודאי א"א לקיים את שניהם מקרי, דאע"ג דהאי מניעת עבירה בפ"ע אין בה בכדי דחיי' מ"מ מהניא מיהא לזה שלא יהא נידון כאפשר לקיים שניהם וליתא לסברא דר"ל, שהרי יש כבר צורך הדחיי' וכיון שיש צורך הדחיי' שוב עיקר קיום המצוה הוא דדחי ולא מניעת העבירה. ובתוס' פסחים (דף פ"ה ע"א ד"ה כשהוא) הקשו דלמ"ל קרא יתירא לגלויי דאסור לשבור מן הפסח אפילו עצם שיש בו מוח משום דהו"א דעשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת דועצם לא תשברו בו והרי אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא ותירצו דבגומרתא איכא איסורא דהפסד קדשים, ואע"ג דהאי איסורא בפ"ע אינו בכדי דחיית ל"ת מ"מ מהני למשוי א"א לקיים שניהם. וראיתי בס' מלה"ר שעל יסוד דברי התוס' אלו יצא לדון דהא דר"ל רק מדרבנן הוא ומה"ת דוחה בכל גווני ולכן כשיש איסור דרבנן שוב חקרי א"א לקיים שניהם אע"ג דמה"ת אפשר לקיים, דהכא נמי הפסד קדשים רק דרבנן הוא. אבל לדעתי אין דבריו ז"ל נכונים וממקום שבא תברא, דא"כ אין התחלה לקושית התוס' דלמ"ל קרא לזה והרי מן התורה לא אכפת לן פשר לקיים שניהם ושפיר אצטריך קרא. וכ"ת דקושיית התוס' אינה על הכתוב אלא דלמ"ל לתנא להביא קרא לזה, אכתי דבתוס' זבחים (דף צ"ז ע"ב ד"ה ואחד) הקשו כמ"כ על הא דיליף רבא מהאי קרא דועצם לא תשברו בו לעצם שיש בו מוח דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דהיכי ילפינן מהכא דלמא שאני הכא דאפשר לקיים שניהם, הרי דמה"ת נמי אמרינן לסברא זו. ואף דיש לדחוק ולתרוצי לא נאריך בזה כי מבואר הוא בכמה דוכתי להיפך, ובהדיא אמרינן בסוגיין דשבת (דף קל"ג) ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל ואקרא גופי' קא פריך כדפירש"י, ומבואר יותר בחי' הר"ן שם בשם הרא"ה יעו"ש, וכן הוא להדיא בנזיר (דף מ"א ע"א), והאמת הוא כמש"ל דסברא הוא דאין כאן צורך לדחיי' ומה"ת נמי הכי הוא, ומ"מ כשיש איסור דרבנן שפיר י"ל דהוי א"א לקיים שניהם כמו שהסברנו ולא גרע מחששא דטרדא שכ' הרשב"א ועדיפא מינה. משא"כ במילה שלב"ז ביו"ט גלי קרא דכל שעיקר קיום המצוה אפשר בהמתנה אין ב דין דחיי' וממילא לא מהני מה שעובר בעשה דעבירה זו בפ"ע ן בה בכדי דחיי' כמ"ש. ועיי' בתוס' יבמות (דף ה') שהזכרנו שכ' דמשריפת קדשים ליכא למילף דאין עשה דוחה ל"ת משום דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט, ומ"מ אי לאו דגלי ע"ז קרא דבקר שני לא היינו מחלקין בזה, הרי דאע"ג דסברא דר"ל ידעינן גם בלאו האי קרא דהא לראשונים דס"ל דלא ילפינן משריפת קדשים כלל עלמא כמו שיבואר להלן מ"מ איתא לדר"ל, ש לרב אשי דקיי"ל כוותי' דיו"ט עשה ול"ת הוא ליכא שום קרא לזה ומ"מ בודאי אית לי' הא דר"ל, אפ"ה לא הוה דיינין לי' כאפשר לקיים את שניהם אלא דגילויא דקרא שאני דגלי דבכה"ג אין דין דחיי', וממה שלפנינו יתבאר דבר זה יותר. ונקוט האי כללא בידך דמיעוטא דקרא דלבדו ובקר שני שהסבירוהו רש"י ותוס' משום דאפשר למחר והאי דינא דר"ל דאפשר לקיים שניהם תרי מילי נינהו ולא קרב זה אל זה, דלר"ל יש כאן דין הדחיי' אלא שאין צורך בדחיי' וגילוי דקרא הוא דבכה"ג דישנו בהמתנה אין בו דין דחיי'. ומשו"ה כשחילקו התוס' יבמות שריפת קדשים מכלאים בציצית לא תפסו הלשון המורגל בש"ס מדר"ל כל שאפשר לקיים שניהם אלא נקטו לשון דלא בטלה מצותו בכך, והוא משום דלאו לדר"ל רמזו ודרך אחרת היא:

וממוצא דברינו דחילוק גדול בין הא דר"ל דאפשר לקיים שניהם ובין מיעוטא דקרא גם לטעמא דכתב רש"י משום שאפשר לעשותה למחר, יצא לן נ"ח רבתא דכללא הוא בכ"מ שאין מילה שלב"ז דוחה יו"ט אפילו למ"ד יו"ט ל"ת גרידא ואין יוצא. דלראב"ש דס"ל מילה שלב"ז נוהגת בין ביום בין בלילה משכחת לה זימני דא"א להמתין במילה שלב"ז לאחר יו"ט שאם ימתין יעבור באיסור, כגון שהי' בנו חולה קודם הפסח והבריא בין עשיית הפסח לאכילתו ולא מלו עד לילה שמעורב אביו על ידו מלאכול פסחו ואפשר למולו לראב"ש בליל יו"ט ואם ימתין במילתו לאחר יו"ט יבטל מצות אכילת פסח, דבכה"ג אם באנו לדון שאיסור המילה ביו"ט הוא כדר"ל דאפשר לקיים את שניהם הכא הרי א"א הוא שהרי יבטל מצות אכילת פסח, וכמ"ש התוס' פסחים (דף פ"ה) שהזכרנו דמשו"ה צריך קרא יתירא לגלויי דאסיר לשבור מן הפסח גם עצם שיש בו מוח דהו"א דעשה דאכילת פסח דוחה ל"ת דועצם לא תשברו בו ולא מקרי אפשר לקיים שניהם מה דאפשר בגומרתא משום דבגומרתא איכא איסורא דהפסד קדשים, אבל לפמ"ש דכי מיעטי' קרא שאינו דוחה לא איכפת לן במאי דעבר באיסור כל שאיסור זה אינו בכדי דחיי' ה"נ אינו מולהו, דמצות אכילת פסח עלמה לא תדחה ליו"ט דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו. [ומה שהקשו התוס' שם דשבירת עצם נמי לא הוי בעידנא י"ל בפשיטות דשפיר אפשר דהוי בעידנא דבהדי דשביר עצם בשניו קא אכיל למוח שבו]. וכן נמי לדידן נ"מ במילה שלב"ז היכא דידוע שיהא נחבש בבית האסורים עד אחר עשיית הפסח או פסח שני ורק ביו"ט שלפניו אזדכן דאפשר למולו ואח"כ בודאי לא יהא אפשר למולו קודם עשיית הפסח ויהא מעוכב על ידו, דאי מדר"ל מקרי א"א לקיים שניהם ודחיא ולמיעוטא דקרא אינה דוחה יו"ט גם בכה"ג. ועיי' מ"ש להלן סוף אות י"ד. אולם בגוונא בתרא יש לעיין לשי' התוס' זבחים (דף ל"ג ע"ב ד"ה לענין) דעשה שיש בה כרת דוחה לל"ת אפילו לא הוי בעידנא, וכן כתבו התם שדוחה אפילו עשה ול"ת וא"כ אפילו למאי דקיי"ל יו"ט עול"ת נמי תדחה, וכבר העיר הגרי"פ בגליונו מתוס' חולין (דף ע"ח ע"א ד"ה מניין), ועיי' תוס' פסחים (דף נ"ט ע"א ד"ה אתי) וצ"ע:

יא

יא) ועדיין יש לבע"ד לשאל לשי' רש"י דלא תהא מילה שלב"ז דוחה צרעת היכא דנראה שתתרפא הצרעת, ולאו מדר"ל שע"ז יש להשיב כמש"ל אלא משום דנילף מיו"ט דכמו דמילה שלב"ז אינה דותה יו"ט משום דאפשר למחר אע"פ שביכו"כ עובר בעשה ה"נ נילף מילה בצרעת מינה. אבל גם זה ניחא ושתי תשובות בדבר, חדא דהתם גלי קרא דבשר דדחי אע"ג דצרעת אפשר להתרפא. תדע דצרעת עול"ת ומ"מ דחיא. ועיי' בספרי [ח"א] סי' כ"ב שהארכתי בזה. ומה שאמרו בגמ' שם ואי איכא אחר ליעבד אחר אינו שייך לכאן דהתם מדר"ל הוא דליכא שום צורך בדחיי' כמ"ש. [אך זה יש לדחות דאפשר דיש צרעת דידעינן ודאי דלא תתרפא וע"ז קאי ריבויא דקרא דבשר]. ועוד דנראה דלרש"י ז"ל ליכא למילף מלבדו דכתיב גבי יו"ט לעלמא כמו שיבואר:

והנה היראים בסי' קי"ג (וביראים החדש הוא בסי' ד"ש) כתב וז"ל ושריפת קדשים ומילה שלב"ז ועולת חול דאסירי ביו"ט בשבת פ' במה מדליקין ומקראי דרשו לה התם ללמד על עצמם באו ואין למדין מהם במקום אחר דהוי להו שריפת קדשים ומילה שלב"ז ועולת חול ג' כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין כו' וההיא דשבת פירשתי דאביי ורבא לא פליגי אתנא דבי חזקי' אלא כל חד וחד דריש מקרא דאיכא מצוה דלא דחיא יו"ט והו"ל ג' כתובים הבא"כ עכ"ל. והנה רש"י ז"ל נראה דלא ס"ל כהיראים, שהרי כ' גבי דרשא דרבא מלבדו כו' דממילא שמעינן מזה שה"ה לשריפת קדשים טמאים שאינה דוחה יו"ט, ואי איתא דרבא לא פליג אתנא דבי חזקי' למ"ל לזה והרי ידעינן שריפת קדשים מבקר שני. [ודרך אגב אעיר דקשה לי טובא על דברי היראים מסוגיא דיבמות (דף ו' ע"א) גבי בנין בהמ"ק שאינו דוחה שבת דאמרינן ואלא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי, קושיא היא והרי ביכו"כ איכא תלתא כתובי הבאים כאחד ותיהוי עכשיו ד' כתובים הבא"כ דאין מלמדין, וצע"ג], והתוס' יבמות (דף ה' ע"ב ד"ה כולה) ס"ל להדיא דלא כהיראים אלא דגמרינן מזה גם לעלמא, דז"ל וא"ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן בפ' כיצד צולין דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט מוהנותר ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו וי"ל דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט כו', ומיהו קשה לקמן גבי שריפת בת כהן קאמר או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בציצית דדחי כו' והתם כיון דיכול להמתין עד למחר נילף (מיניה שריפת) משריפת קדשים וי"ל דהתם נמי א"א להמתין דיש לה לידון מיד ולישרף שלא יענו הדין ושלא ישכחו הדברים עכ"ל, הרי דלא דנו להו כג' כתובים ילפינן מיני' גם שריפת בת כהן, ונראה דה"נ ילפינן לעלמא דכל שאפשר להמתין למחר אין עשה דוחה ל"ת. וכ"כ התו"י בשבת שם וז"ל וא"ת הנך אמוראי לעיל דסברי דיו"ט ל"ת גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל"ת וכה"ג פריך פ"ק דיבמות ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו"ט עכ"ל. והרמב"ן ז"ל בחי' לשבת כתב על הא דפריך הש"ס מה"מ שאין שורפין קדשים ביו"ט ודרשו מקראי ור"א אמר דיו"ט עול"ת וז"ל ואיכא דקשיא לי' ותיהוי נמי יו"ט ל"ת ושריפת קדשים עשה היכי דחי האי עשה להאי ל"ת הרי אפשר לעשה זה להתקיים לאחר וארשב"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקים שניהם כו' וכיון שכן מ"ט צריכי להנך קראי כו' ולדידי הא לא קשיא לי משום דלא אמר רשב"ל אפשר לקיים את שניהם אלא כגון ההוא דאקשינן במנחות כו' אבל מ"ע שאין לקיימה היום כיון דחביבא מצוה בשעתה כו' וע"כ א"א לקיים איז שתיהן מקרי אע"פ שאפשר למחר שכל שמחוסר זמן כמחוסר הכל דמי והרי עכשיו א"א לקיים שתיהן עכ"ל. ויש לנו להסתפק בדבריו אם ס"ל כתוס' יבמות או פליג עלייהו, דהתוס' כתבו נמי דאי לאו קרא דבקר הי' שרפת קדשים דוחה יו"ט ולא הוה אמרינן מדנפשין סברא זו דאפשר לשהויי למחר אלא דלבתר דכתיב קרא אמרינן דה"ט דקרא דכה"ג לא דחי עשה והוה גמרינן מיני' גם לשריפת ב"כ אילו הוה אפשר לשהויי שריפתה, וכיון דהרמב"ן קאי רק לתרוצי על הא דפריך הש"ס מתחלה מה"מ מקמי דידע דרשא דקראי שפיר כתב שאין לחלק משום האי סברא, אבל לבתר דמייתי הש"ס הני קראי י"ל דמודה נמי להתוס' דהשתא מחלקינן בהכי וילפינן גם לעלמא, או אפשר דפליג על החום גם למסקנא וס"ל דאפילו לבתר דכתיבי הני קראי לא אמרינן דהיינו טעמיי' ולא ילפינן מינייהו לעלמא שבכה"ג לא תהא עשה דוחה ל"ת. אמנם ספק זה נפשט מדברי הרשב"א ז"ל בחי' לשבת, דלבתר דהביא דברי הרמב"ן ז"ל אלו הוסיף עליהם וז"ל ובודאי הכי משמע כדבריו דמוכח בריש פ"ק דיבמות דאמרינן התם אלא אתיא מבנין בהמ"ק דתניא יכול יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ח"ל כו' הא לאו הכי דחיא כו' ואי איתא האיך אפשר לומר כן דהא בנין בהמ"ק אפשר למחר ואפשר לקיים את שניהם כו' ועוד דדחי' לא בלאו דמחמר ואקשינן אלא הא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחיא אמאי לימא שאני הכא משום דאפשר כדר"ל כו' וכה"ג נמי איכא למידק מדאתי' התם למיפשטה ממיתת ב"ד ואע"ג דמיתת ב"ד אפשר למחר עכ"ל. הרי נראה דלא ס"ל כהתוס' אלא דגם לבתר דכתיבי קראי אין לחלק בהכי לפי שסברא פשוטה היא שאין נ"מ בזה וגלי הכא קרא דלא דחי כלל ולא רק משום דאפשר לשהויי, שהרי קושיא זו עצמה ממיתת ב"ד הקשו גם התוס' דנילף משריפת קדשים ונדחקו לומר שא"א להמתין משום עינוי הדין. הרי לנו שי' הרשב"א ז"ל דאין למילף מהני קראי לעלמא להמתין למחר גם למסקנא, וכן אין למילף מינייהו דאין עשה דוחה ל"ת לאיזה טעם שיהי':

ועתה עלינו לברר איך היא שיטת רש"י ז"ל בזה. והנה על שי' התוס' יבמות דיש ללמוד לעלמא משריפת קדשים דימתין למחר יש לתמוה לכאורה ממ"ש התוס' ריש שבועות (דף ג' ע"א ד"ה על הזקן) לענין אם הניקף חייב כשהמקיף אינו בר חיובא, וז"ל ואין להביא ראי' מדאמר ביבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכו"ע מודו דאסור פ"י אשה ונכרי דאי ברי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאצטריך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן מדבעי למימר בפ' שילוח הקן דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר עכ"ל, והוא הותר לדבריהם ביבמות דכה"ג דאפשר להמתין צריך למילף משרפת קדשים דלא דחי. וצ"ל דהתוס' שבועות פליגי אתוס' יבמות ולא מרועה אחד ניתנו. אבל עדיין לא יונח לן דאכתי מה יענו התוס' יבמות לסוגיא דשילוח הקן. ונ"ל לתרץ דהא דכתבו התוס' ביבמות דיש למילף משריפת קדשים דבאפשר להמתין אינו דוחה הוא רק למ"ד יו"ט ל"ת גרידא הוא וא"כ מ"ט לא דחי ובע"כ צ"ל דהיינו טעמא משום דאפשר להמתין, אבל למ"ד יו"ט עשה ול"ח הוא ליכא למילף מידי [ואפילו אי הוה דרשינן אליבי' האי קרא] דשפיר אינו דוחה יו"ט דאין עשה דוחה לתו"ע. והנה שי' הר"י בתוס' שבת שם דרבא ס"ל יו"ט עשה ול"ח הוא ולענין שריפת קדשים לא צריך קרא ורק למילה שלב"ז אצטריך משום דאתיא בק"ו, ולפ"ז מדרשא דרבא דלבדו ולא מילה שלב"ז ליכא למילף לעלמא דצריך להמתין, דהכא היינו טעמא לפי שיו"ט עשה ול"ח. והשתא אשה"ט דבפ' שילוח הקן אליבא דרבא קיימינן ולדידי' שפיר א"צ להמתין דליכא ילפותא ע"ז כלל, והתוס' יבמות קאמרי רק אליבא דחזקי' דדריש קרא דבקר לשריפת קדשים וס"ל דיו"ט ל"ת גרידא הוא ואפ"ה לא דחי. והתוס' שבועות יסברו כשי' הר"י פורת בתוס' שבח ושאר ראשונים דרבא ס"ל נמי יו"ט ל"ת גרידא דא הוא וא"כ אלו אמרינן דלתנא דבי חזקי' צריך להמתין ה"נ לרבא ומדמצינו לרבא דא"צ להמתין ה"נ לכו"ע:

וכ"ז אפשר לומר רק לשי' התוס' יבמות אבל רש"י ז"ל הרי פירש גם בדרשא דרבא דמשו"ה אין מילה שלב"ז דוחה יו"ט משום דאפשר לשהויי למחר וא"כ קשה כנ"ל אמאי ס"ל לרב גופי' בפ' שילוח הקן דא"צ להמתין. אע"כ דס"ל לרש"י דאין למילף מכאן לעלמא. וה"נ דייקא לישני' שכ' דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט, דייק לומר שאינה דוחה יו"ט ומשמע דשאר ל"ת דחי דאל"ה לישנא יתירא הוא והכי ה"ל למימר אינה דוחה ל"ת. וכ"מ גם מלשון התוס' פסחים (דף מ"ז ע"ב ד"ה כתישה) וז"ל ועוד תימא היכי צריך הכא דליתי עשה דכיסוי ולידחי לאו דיו"ט הא אין יו"ט נדחה מפני עשה עכ"ל, משמע דמשום עילה דיו"ט נגעו בה. והטעם י"ל משום דלאווי דיו"ט חמירי. ועיי' במהר"מ שיף שבת (דף קל"ג) שכתב נמי דמשו"ה לרב אשי אין למילף מילה שלב"ז שתדחה ל"ת ועשה דיו"ט ממצורע משום דיו"ט חמירא. וכן מצאתי בס' ברוך טעם שכ' נמי [כמדומה על התוס' פסחים] דהוא משום דלאווי דיו"ט חמירי. אמנם דברים אלו תמוהים בעיני שהדי מסקנת הגמ' ביבמות דאין לומר שאני לאווי דשבח דחמירי ומכ"ש לאווי דיו"ט:

עכ"פ איך שיהי' הנה שי' רש"י ז"ל מבוארת דאין למילף ממילה שלב"ז לעלמא שצריך להמתין יהי' מאיזה טעם שיהי', וא"כ שפיר דברינו קיימין דאין לומר בצרעת דימתין עד שתתרפא וימולו אח"כ דמלבדו דכתיב גבי יו"ט ליכא למילף לעלמא, ואי משום דר"ל דאפשר לקיים את שניהם הכא א"א הוא דעובר בעשה בכל שעה ואשה"ט:

ואין להקשות כיון דלעלמא לא ילפינן ממילה שלב"ז אלא ליו"ט משום דיו"ט חמירא א"כ ל"ל לרש"י למימר משום דאפשר לעשותה אחר יו"ט לימא משום דיו"ט חמירא, די"ל דקושטא דמילתא נקט דאפילו לגבי יו"ט גופי' אין ללמוד מזה אלא דמצוה דאפשר להשהותה לא דחיא יו"ט דכיון דחידוש הוא דאין עשה דוחה ל"ת אין לך בו אלא חידושו, ולשריפת קדשים מיהא סגי לאסור דאפשר נמי לעשות למחר:

יב

יב) עוד י"ל דלא מוכח מרש"י שבת שאינו עובר בכל שעה בעשה ע"פ הדרך שכתב כת"ר, דכיון דגלי קרא שאין קיום מצות מילה שלב"ז דוחה יו"ט שוב אינו עובר בהמתנתו דהרי אנוס הוא מדין תורה והוי כלילה דלאו זמן מילה הוא שאינו עובר אז. וזה שייך רק הכא דגלי קרא להדיא שאינו דותה משא"כ לענין להקדימה לבזמנה שע"ז אנו דנין אם זו שבזמנה קודמת או ל שפיר נידון דשלב"ז קודמת שיש בה עבירה כמש"ל באות א'. וכן גם לענין מילה בצרעת דליכא קרא לגלויי דאפשר להמתין אין מולין ומיו"ט לא ילפינן כמש"ל אלא מסברא נבוא עלה לומר דנמתין כדר"ל שפיר נידון דא"א להמתין לפי שעובר באיסור ולא שייך בזה סברא דר"ל לומר דחייב להמתין בכדי שידון אח"כ כאנוס כמו שנתבאר לפנינו:

יג

יג) ועתה אפנה למ"ש כת"ר דאי איתא דעובר בכל שעה א"כ להני אמוראי דסברי יו"ט ל"ת גרידא מפני מה מילה שלב"ז אינה דוחה יו"ט לטעמא דרש"י:

הנה קושיא זו אין לה מקום לפי הפנים שנתן לה כת"ר. שהרי קרא דלבדו ממעטה להדיא ואתה בא ושואל למה אינה דוחה, אלא דקושייתו תהא רק דלא שייך בזה טעמא דרש"י וע"ז כבר השבנו למעלה. וכ"ת דמ"מ לדברי תקשה דבקרא דלבדו לא נאמר מפורש שבא למעט מילה וא"כ מנ"ל לרבא למעט מילה שעובר עלי' בכל שעה דלמא אתי למעוטי שריפת קדשים ועולת חיל שאינו עובר בכל שעה, אף אנא אמינא לי' מטונך דלכו"ע נמי תקשה מנ"ל לרבא לאוקמי במילה דאתיא בק"ו ונכרתו עלי' י"ג בריתות ולא מוקים לה בשרפת קדשים, וכבר עמד ע"ז היראים שם סי' קי"ג וכתב דשאלה זו יש לשאול לכל פירושי רבותינו ז"ל ונשאר בתמי'. ועדיין יש לשאול למאי דיליף הש"ס בשבת (דף קל"ג) דמילה שלב"ז אינה דוחה יו"ט משרפת קדשים לתנא דבי' חזקי' ומעולת חול לאביי והאיך ילפינן מינייהו מילה והרי שניא היא שעובר עלי' בהמתנה משא"כ הני אולם גם זה יתיישב עפ"מ שכתבנו למעלה דלענין ילפותא מקרא שלא יהא דין דחיי' לעיקר המצוה שאין זמנה קבוע ועיקר קיומה לא יתבטל למחר לא שייך למיפרך ממה שעובר בכל שעה כיון דבהאי עבירה ליכא בכדי דחיי'. [ויעויין עוד ברש"י שם דלפי מה ששיכל בלשונו הזהב לאו ילפותא היא אלא דמילה שלב"ז היינו ממש עולת חול וכו' דלפ"ז הוי כגלי קרא בהדיא, ועיי' בחי' הר"ן שם ודו"ק. ולפמש"ל דהיכא דמד"ת אינו רשאי למול אינו עובר יש לצדד נמי בזה הכי, ומפני שאין הדברים מלובנים לא אאריך בהם. ויש להתעורר עוד דבעולת חול נמי משכחת לה דאין להשהות ועבר אאיסורא, באברים ופדרים שנתותרו מעי"ט שאם לא יקריבם יפסלו בלינה ויעבור על לא ילין כו', דאע"פ שאפשר להעלותן בראשו של מזבח ואם עלו לא ירדו מ"מ הרי גם בראשו של מזבח עובר באיסור לינה ונפסל לרבא דקיי"ל כוותי' דלינה מיעלת בראשו של מזבח ואם ירדו לא יפלו כמבואר בזבחים (דף פ"ז ע"א) וכיון שנפסל ממילא עובר על לא ילין כו'. וכ"כ הרמב"ן בחי' לשבת כ"ד וז"ל ואם באנו לפרש דהכא בקדשים בא"א לשהות כגון אברים ופדרים שנתותרו מעי"ט וכעין פירוקא דאביי שאע"פ שאפשר שמעלן ומלינן בראשו של מזבח כיון דאם ירדו פסולין מ"ע הוא לשורפן היום ולא יפסלו בלינתן עכ"ל, ובביאור דבריו במ"ש כיון דאם ירדו פסולין מ"ע לשורפן היום נראה דאין כוונתו דמשום חשש שמא ירדו א"א להשהות ומצוה לשורפן דלמה נחוש לזה, אלא כוונתו כמ"ש דכיון דאם ירדו פסולין הרי מוכח מזה דעובר בלינה גם בראשו של מזבח אלא דאם עלו לא ירדו כשאר כל הפסולין וממילא א"א להשהות הוא משום עבירת הלאו. ומה"ט תמיה לי טובא על רש"י פסחים (דף נ"ט ע"א), דאמרינן התם לר"י בן ברוקא דאמר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה מתעכב אחר תמיד של בין הערבים דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ואינו עובר בעשה דהשלמה, וכתב רש"י פעלה ומלינה כר ולמחר יקטירנה אחר תמיד של שחר ולינה אינה פוסלת בראש המזבח כדאמר בזבחים בפ' המזבח מקדש לד"ה דלא ירדו עכ"ל, והוא תמוה דמאי מסתייע מדלא ירדו מ"מ למ"ד אם ירדו לא יעלו עובר בלינה גם כשהוא לן בראשו של מזבח כנ"ל. ועיין בתוס' מנחות (דף כ"ה ע"א ד"ה הא אינו נושא). וכאשר בינותי בספרי האחרונים ז"ל מצאתי בס' ושב הכהן בחי' למנחות (דף ק') שהביא קושיא זו בשם המל"מ, והאריך הרבה ביישובה דכוונת רש"י היא באמת רק ללא ירדו דגם לרבה אין לינה פוסלת אלא אם עלו כהלכתן אבל אם עלו שלא כהלכתן גם לדידי' לינה פוסלת כמו בשולחן אלא דאם עלו לא ירדו.

ולענ"ד עדיין לא הונח בזה לשון רש"י שכ' דלינה אינה פוסלת בראש המזבח. כמ"כ מצאתי בס' מנחת חינוך שעמד ג"כ בקושיא זו, ותי' דכל עיקר מה דצריך להעלותה לראשו של מזבח הוא משום דאין פשה דקדשים דוחה לעשה דהשלמה אבל בלאו דלא ילין אה"נ דעבר גם בראשו של מזבח ומ"מ עשה דקדשים דחי לי', וא"כ ניחא דלד"ה מעלה ומלינה דעשה דוחה ל"ת. אבל גם בזה לא הונח לשון רש"י שכ' דלינה אינה פוסלת. והגרעק"א ז"ל בגליונו שם הביא שהתוס' ר"ה (דף ל' ע"ב ד"ה ונתקלקלו) כתבו באמת דזה ניחא רק למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח יעו"ש, וצע"ג. וכן גם בשרפת קרשים משכחת לה דעבר אאיסורא בהמתנה, לפמ"ש הצל"ח פסחים (דף כ"ח ע"א) דגם על קדשים פסולין עובר על לא תותירו ממנו עד בוקר, ותמך יסודותיו במתני' דפסחים (דף פ"ב ע"א) הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד, וא"כ א"א להשהותו מיו"ט לחוה"מ דעובר בלאו, ובשרפת טמאים איכא נמי עשה. וא"כ דמיין להדדי עם מילה שלב"ז. אמנם דעת רש"י אינה כהצל"ח שהרי פירש במתני' שם ישרף מיד שא"צ להשהותו ואכמ"ל וקצת יש להקשות אליבא דכו"ע מאי יליף מילה משרפת קדשים ועולת חול דלמא שאני מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות ולפמש"ל במוסגר דמלשון רש"י נראה דלאו ילפותא היא אלא דהויא ממש כעולת חול ניחא]:

יד

יד) ועתה נבוא למה שהעיר כת"ר על מה שהבאתי ראי' להרמב"ם דאפילו במל אח"כ מ"מ ההיא שעתא דמאחרה עובר בעשה מהא דמילה שלב"ז דוחה צרעת ואפילו כשאנו רואים שתתרפא לא מצינו בשום מקום חילוק שצריך להמתין, וכן אמרינן התם בסוגיא דבדליכא אחר ימהול אבוהי ולא אמרינן דימתין עד שיבוא אחר, ואמאי לא נמתין בכדי שלא לעבור אצרעת ואפשר לקיים שניהם הוא, ובע"כ דבשעה שמאחרו הוא עובר בעשה. וע"ז כתב כת"ר דלק"מ לפמ"ש הרשב"א ביצה דכל שא"א לקיים עכשיו אלא ע"י דיחוי לא מקרי אפשר לקיים שניהם מה שיכול להמתין לאחר זמן דאין מעבירין על המצות כלל:

הנה כבר הקדימו רבים מידידי להעירני ע"ז, ודברי הרשב"א אלו שנויים גם במס' שבת כ"ד, וכ"ה שי' הרמב"ן ז"ל כמו שהבאנו דבריהם למעלה. ובאמת בעת ערכי דברי היו אצלי דבריהם ז"ל בהעלם עין. אבל ממה שבא לפנינו כבר הראינו לדעת דלא יגדל כ"כ הרעש, דשיטה זו של הרמב"ן והרשב"א ז"ל לאו דכו"ע היא, שהרי התוס' יבמות (דף ה') שהזכרנו ס"ל להדיא דהשתא לבתר דכתיב קרא דאין שרפת קדשים דוחה יו"ט ילפינן מינה גם לעלמא דכל היכא דאפשר להמתין למחר ולקיים בלא דתיית ל"ת צריך להמתין. וכמו"כ כתבו התו"י בשבת שם דמשו"ה לא ילפינן כל התורה כולה מהכא דאין עשה דוחה ל"ת משום דשאני הכא דאפשר להמתין, מכלל דבאפשר להמתין מיהא ילפינן נמי לעלמא דלא דחי. ואף שהתוס' שבועות הוכיחו מפ' שילוח הקן דא"צ להמתין, כבר כתבנו למעלה דזהו רק לרבא דדריש מלבדו למילה שלב"ז וס"ל דיו"ט עשה ול"ת כמ"ש התוס' שבת, אבל לתנא דבי חזקי' ואביי דס"ל דהוי ל"ת גרידא היינו טעמא דלא דחו יו"ט משום דאפשר להמתין וילפינן מינה גם לעלמא דבכה"ג לא דחי, ואף דהרמב"ם פסק כרב אשי דיו"ט עשה ול"ת וא"כ לא דרשינן לקראי דבקר ועולת שבת לשרפת קדשים ועולת חול וליכא למשמע מזה מידי, מ"מ לתנא דבי חזקי' ואביי מיהא תקשה למה לא נמתין גם במילה בצרעת, והרי הא דמסיק התם הש"ס דליכא אחר וא"צ להמתין אליבא דאביי קאמרינן לה, ובע"כ צ"ל לדידהו כמ"ש משום דעובר בכל שעה, וא"כ מדידהו נשמע נמי לדידן, דבענין זה אם עובר בכל שעה אין פלוגתא בינייהו לבין רב אשי או רבא:

אך לפמ"ש למעלה במו"מ בדברי רס"י בדרך הראשון, דלענין ילפותא מקרא דבאפשר להמתין לא דחי אין מעליותא במה שעובר אאיסורא בהמתנתו משום דרק קיום העשה הוא דדחי ומניעת עבירת עשה אין בה בכדי דחיית ל"ת, הן לא יספיק תירוצנו זה למילה בצרעת. מיהו נראה דהתוס' יבמות לא ס"ל לחלק בהכי, דלבתר דהקשו משרפת קדשים דאין עשה דוחה ל"ת ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך דיכול לשורפו למחר כתבו וז"ל ומיהו קשה לקמן גבי שריפת בת כהן או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בציצית דלידחי כו' והתם כיון דיכול להמתין עד למחר נילף (מיניה שריפת) משריפת קדשים וי"ל דהתם נמי א"א להמתין שיש לה לידון מיד ולישרף שלא יענו הדין ושלא ישכחו הדברים עכ"ל, והתם נמי הרי עיקר הדוחה שהוא קיום מצות שריפה יתקיים גם למחר ואין תוספת קיום מצוה במה שתישרף היום ולא למחר ומה שאסור להניח למחר משום עינוי הדין אינו בכדי לדחות שהוא רק מניעת עבירה, וע"כ דלא ס"ל להתוס' לחלק בהכי אלא דכיון דאיכא מיהא איסורא בהמתנה שוב לא הוי דומיא דשריפת קדשים ואין למילף מינה. הן אמנם דיש לדחות קצת ולומר דגבי שריפת בת כהן לאו מניעת עבירה בלחוד הוא דאיכא אלא דבהקדמה גופה משום עינוי הדין איכא גם קיום מצוה, דאין מענין את הדין משום ואהבת לרעך כמוך כמ"ש הרמ"ה סנהדרין (דף ל"ה ע"ב) ויש כאן קיום מ"ע בהקדמה, מ"מ מילתא דחיקא היא והאמת יורה דרכו דהתוס' לא ס"ל הכי. [ודרך אגב אעיר דדברי התוס' אלו תמוהים לי במאי דסיימי דא"א להניח למחר שלא ישכחו הדברים, איזה שכחת דברים שייך לאחר גמ"ד אטו ישכחו אם גמרו דינה לשריפה או פטרוה, אתמהה, ועד כאן לא אמרינן בסנהדרין (דף ל"ה) מינשו טעמייהו אלא לענין לדייני' במעלי שבתא ולגמרי' לדיני' בחד בשבתא דקודם הגמ"ד ישכחו הטעמים שנו"נ בדבר ויהא קשה לגמר דין אבל אחר גמ"ד מאי איכפת לן בשכחת הטעמים. ואולי י"ל כיון דגם לאחר גמ"ד אם בא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות מחזירין אותו א"כ צריך לזכור הטעמים לבחון אם יש ממש בדברי המזכה, ודחוק הוא] ומלבדו דגבי מילה ל"ק כמ"ש דהתוס' יפרשו דרבא ס"ל יו"ט ל"ת ועשה ומה"ט לא דחיא. ועיי' מ"ש לעיל סוף אות י':

טו

טו) עוד כתב כת"ר דבשמ"ק ביצה שם משמע דסברא זו דיכול להמתין נידון כאפשר לקיים את שניהם תליא בפלוגתא דאמוראי, דמאן דסבר יו"ט ל"ת גרידא הוא ילפינן ממילה שלב"ז דכל שיכול לעשות המצוה למחר מיקרי אפשר לקיים שניהם ולרב אשי דסבר יו"ט עשה ול"ת לא מקרי אפשר לקיים שניהם. וא"כ לפ"מ שפסק הרמב"ם דיו"ט עשה ול"ת לא מיקרי אפשר לקיים שניהם כסברת הרשב"א, וא"כ אזדא לה ראייתי מכאן דעובר במילה שלב"ז בכל שעה. אבל במחכ"ת אין דבריו אלו נכונים כלל, חדא דבשמ"ק אין שום רמז וזכר לזה דתלי בפלוגתא דאמוראי ואדרבא הרי הרשב"א ז"ל קאמר לה התם לפי ס"ד דש"ס דיו"ט ל"ת גרידא הוא ושרי למיעבד כתישה לכיסוי משום עשה דוחה ל"ת ומ"מ אין צריך להמתין לערב לפי שזה לא מיקרי אפשר לקיים את שניהם, ומכש"כ שאין לזה שום שייכות עם שי' הרמב"ם להכריע ע"פ זה את דעתו במחלוקת זו שבין הראשונים.

ועוד דבכל אופן אין בזה בכדי לדחות ראייתי, דאפי"ת דלפי מה שפסק הרמב"ם דיו"ט עשה ול"ת אין הכרח דצריך להמתין, מ"מ אם נימא כדברי כת"ר דהני אמוראי דסברי ל"ת גרידא היא ס"ל דבעלמא נמי אין עשה דוחה ל"ח היכא דאפשר להמתין הרי תקשי מיהא לדידהו למה א"צ להמתין עד שתתרפא או עד שיבוא אחר, ומכש"כ דהש"ס בפירוקא דליכא אחר קאי אליבא דאביי דס"ל יו"ט ל"ת גרידא, ובע"כ לומר דא"א להמתין משום דעובר במילה שלב"ז בכל שעה ושעה. וא"כ מדאמוראי אלו נשמע גם לדידן, ומה זה ענין לפלוגתא דרב אשי אם יו"ט לתו"ע או לא הרי בהאי דינא דעובר בכל שעה לא מצינו דפליגי, ופשוט הוא. ובגוף קושיית הרשב"א דהיכי שרי למיעבד כתישה ביו"ט בשביל כיסוי והרי אפשר להמתין לערב שמזה הכריח דבהמתנה לא מקרי אפשר לקיים שניהם. ראיתי מתרצים דאפשר שיתייבש הדם עד לערב ולא יוכל לעשות עוד כיסוי כעין שכתבו התוס' בפסחים (דף מז ע"ב ד"ה אחרישה) יעו"ש:

אמנם לפי המבואר למעלה נראה לכאורה דלהני רבוותא דס"ל דרבא דדריש לבדו למילה שלב"ז סבר דיו"ט ל"ת גרידא בע"כ ס"ל דבעלמא מיהא א"צ להמתין למחר לכו"ע, אי משום דלא ילפינן מזה לעלמא לאיזה טעם שיהי' אי משום דבמילה ואינך גופא נמי אין הטעם משום שיכול להמתין אלא דגזה"כ הוא. דכבר כתבנו שהתוס' שבועות הוכיחו מפ' שילוח הקן דא"צ להמתין מדאמרינן התם דאי לאו קרא דתשלח הו"א דעשה דמצורע דחי לשילוח הקן אע"ג דאפשר להמתין, ולשי' התוס' יבמות דסברי דמשריפת קדשים ילפינן דבכה"ג צריך להמתין תירצנו למעלה דהתם בשילוח הקן קאי הש"ס אליבא דרבא, וס"ל לתוס' דרבא אית לי' יו"ט ל"ת ועשה מדאצטריך למימר דמילה שלב"ז אתא בק"ו וא"כ הא דלא דתי לאו משום דאפשר להמתין הוא אלא משום דאין פשה דוחה לתו"ע ודרשא דתנא דבי חזקי' ואביי לית לי' ומשו"ה לדידי' שפיר א"צ להמתין, אבל לחזקי' ואביי דסברי יו"ט ל"ת גרידא ואפ"ה אינן דוחין ולא גמרינן מינייהו לעלמא דאין עשה דוחה ל"ת שפיר י"ל כמ"ש התוס' משום דהכא שאני דאפשר להמתין וה"נ גמרינן מינייהו לעלמא דבאפשר להמתין לא דחי. אבל להראשונים דסברי דרבא נמי ס"ל יו"ט ל"ת גרידא הוא ואפ"ה ס"ל בפ' שילוח הקן דא"צ להמתין א"כ מוכח דה"ה נמי לחזקי' ואביי דא"צ להמתין, אי משום דבהנהו גופייהו נמי אין הטעם משום שיכול להמתין אלא דגזה"כ הוא דלא דחו אי דאין למדין מינייהו לעלמא, שהרי אין שום מקום לחלק בזה בין רבא לחזקי' ואביי. ולפ"ז נתרבה סיעת החולקים על שי' התוס' יבמות והתו"י שבת:

אולם יש לדון דגם הני רבוותא לא פליגי על שי' התוס' יבמות, ובזה יתבאר שהתוס' שבועות ויבמות לא סתרי הדדי ודבריהם ז"ל מרועה אחד ניתנו דשפיר י"ל כמ"ש התוס' יבמות דכל היכא דאפשר להמתין לא דחי, וההיא דפ' שילוח הקן דאיירי בעשה דמצורע שניא וא"א להמתין מיקרי, משום דעיקרא דמלחא מאי דהו"א דדחי הוא משום דעשה דמצורע עדיף דגדול השלום וא"כ לענין המתנה זו גופה נמי נימא דגדול השלום וא"צ להמתין, דעל אותו זמן של המתנה שייך נמי למימר גדול השלום ולא יאחר טהרתו, והלכך התוס' שבועות דקיימי נמי בעשה דמצורע לענין אם צריך להמתין בהקפתו על אשה ונכרי שפיר הוכיחו מכאן דבמצורע מיהא א"צ להמתין, אבל בשאר מילי דאפשר להמתין אה"נ דמודו להתוס' יבמות דצריך להמתין משום דילפינן משריפת קדשים, ואיכא למימר דהני רבוותא נמי הכי ס"ל וליכא למישמע דרבא ט"ל דבעלמא א"צ להמתין:

ולפ"ז צ"ל דקושיית התוס' היא רק שימתין למחר וליומא אוחרא עד דיתרמי לו נכרי או אשה או צפרים אחרים, דע"ז שפיר י"ל שא"צ להמתין לפי שמאחר את טהרתו וגדול השלום של אותו זמן המאוחר, אבל אם ימצא אשה או נכרי או צפרים אחרים בו ביום גופי' אה"נ דהוה צריך להמתין, דע"ז לא שייך טעמא דגדול השלום בכדי להקדים תגלחתו והבאת צפרים, שהרי בהקדמתו אינו מוסיף שלום כלל דביכו"כ צריך הוא לספור אח"כ ז' ובימי ספורו הוא אסור בתה"מ ואין נ"מ אם יתגלח ויביא צפרים בתחלת היום או בסופו לעולם ז' ימי ספורו מתחילין מבערב. ואין להקשות דא"כ אכתי ימתין באותו יום עצמו לצפרים אחרים ולאשה ונכרי ומדא"צ להמתין ש"מ דאין הטעם משום גדול השלום כמ"ש אלא משום דבעלמא נמי א"צ להמתין ואין לה למצוה אלא שעתה, די"ל דאה"נ דבאותו יום עצמו צריך הוא להמתין וכשאינו מוצא בו ביום מגלח ע"י איש ומביא צפרי שילוח הקן דע"ז אין הוכחה מהש"ס דהרי אפשר דיתרמי דלא ימצא בו ביום אחרים, התוס' היא רק שימתין ליום אחר ולאחר זמן עד שימצא וע"ז שפיר י"ל גדול השלום. מיהו בתגלחתו דאיירי בה התוס' הי' אפשר לומר דמשכחת לה דגם באותו יום א"צ להמתין משום גדול השלום בתגלחת שני' שבסוף ימי ספורו, עפ"מ שראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה קע"ג) שכ' דלאחר תגלחת שני' הוא מותר בתה"מ מיד אפי' קודם הערב שמש דמקצת היום ככולו לענין זה וא"כ גם בו ביום א"צ להמתין בכדי שיותר מיד [והקפת כל ראשו אף דצריכה גם בתגלחת ראשונה ח"מ קרא בתגלחת שני' כתיב וע"ו באה הדרשה בתו"כ]. אבל אין דברי המנ"ח נכונים ובגליונו רשמתי דבשמ"ק ב"מ (דף ל"א ע"א ד"ה לדבר מצוה) בשם הרא"ש מבואר להיפוך דגם בתה"מ הוא אסור עד שיעריב שמשו כמו לתרומה. ובשילוח הקן ודאי לא משכחת לה שלא יצטרך להמתין בו ביום משום שלום אפילו בקרבן דלות שמביא באחרונה תורים או בני יונה דזהו ביום השמיני ואז כבר אישתרי בתה"מ:

ואכתי איכא לדקדק על מה שכתבנו בטעם שא"צ להמתין בהקפה משום גדול השלום דהתוס' בהוכחתם מיבמות הוכיחו מזה דלכו"ע אסור דאל"כ לרב אדא בר אהבה וקשה למה מותר לאיש לגלח, ולפי דברינו אכתי יקשה למ"ד במו"ק (דף ז':) דמצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש ולא א לומר גדול השלום כמ"ש התוס' בב"מ (דף ל' ד"ה הא) אמאי יגלה ע"י איש ימתין לאשה ונכרי בכה"ג שהרי פלוגתא דתנאי היא ויקשה על ראב"א, ובע"כ דגם ראב"א מודה שהניקף חייב גם בכה"ג. אבל גם זה ניחא דהשעה"מ (פ"ג מנדרים ה"ו) הביא משמ"ק נזיר (דף נ"ח) משם הר"י עזריאל דאפי' למ"ד דמצורע בימי חלוטו מותר בחה"מ מ"מ איכא משום שלום בית דקודם תגלחת שהוא משולח חוץ לשני מחנות לא תתרצה אשתו ללכת אליו ויתגנה בעיניה, וכן מצאתי בשמ"ק ב"מ ל"א שהביא כן משם הר"מ, ואיכא למימרר דהתוס' שבועות נמי הכי ס"ל:

טז

טז) ומדי דברי לא אמנע מלרשום בזה לכת"ר מה שנ"ל ליישב דברי התוס' שבועות ממה שתמהו עליהם האחרונים ז"ל, שכתבו דלראב"א יגלח ע"י אשה או נכרי והרי הלכה פסוקה היא דתגלחת מצורע אינה אלא בכהן כמבואר התו"כ (פ' מצורע) זאת תהי' תורת המצורע בכהן אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן תגלחתו והזייתו מנין ת"ל תהי' וכן פסק כרמב"ם (פי"א מטומ"צ ה"ג), יעוי' בשעה"מ (פי"ב מעכו"ם ה"א) שהביא קושיא זו בשם מוהר"י אשכנזי ז"ל, והיא תמי' עצומה מאד. ונלע"ד ליישב בע"ה בפשיטות, דמה שהגילוח צריך להיות בכהן דוקא היינו דצריך שתתקיים מצות גלוח ע"י הכהן, וכיון דקיי"ל דשיעור גילוח הוא בשתי שערות ואם אין לו אלא שתי שערות מתקיימא בזה מצות גלוח כמבואר בסוגיא דנזיר (דף מ'), א"כ שפיר מקשו התוס' דיכול לקיים גלוח שלא בעבירת ל"ת דהיינו דאשה ונכרי יגלחו מתחילה פאות הראש והזקן ומה שישתייר יגלח הכהן ונמצא דלא עבר אאיסורא ומתקיימא גם מצות גלוח בכהן. והוא תירוץ נכון וברור בעז"ה ודברי התוס' נכונים ולית כאן תמיהא כל שהוא ולחנם הי' כל הרעש:

ובזה מיושב נמי מה שהקשה השעה"מ שם על דברי התוס' דא"כ במילה נמי למה אישתרי בשבת הא אפשר למול פ"י גוי או קטן. עוד הקשה שם בטעם המלך דגוי לא יוכל לבוא לעזרה. וכן הקשה אם גילוח בכהן דוקא איך יגלח הכהן אשה מצורעת והלא גילוח הוא בכל הגוף. ולהנ"ל אשה"ט דמה שהוא למצות גילוח יגלח רק הכהן ובזה תתקיים המצוה ושאר בשער קודם גילוחו של כהן יתגלח ע"י נכרי או אשה גם שלא בעזרה דבזה ליכא מצוה, ואשה מצורעת יתגלח כל גופה ע"י נשים ולמצות גילוח יניחו לכהן גילוח הראש ואשה"ט:

וכאשר הרציתי את הדברים לפני גיסי הגאון מוהר"א ראבינאוויץ נר"ו מד"א דק"ק מינסק הראני שבעיקר חידושי שהכהן יגלח מקצת השער באחרונה כבר קדמני בס' ברית יעקב (חאו"ח סי' ד'). וכשעיינתי בו ראיתי שפקפק עוד על דברי התוס' ע"פ יסוד הנ"ל, דהאיך ס"ד דהתוס' להוכיח מתגלחת מצורע דגם ע"י נכרי ואשה אסור לראב"א דאל"כ יגלחו ע"י נכרי ואפשר לקיים שניהם, הרי ביבו"כ תקשה לכ"ע דאפשר להעביר שער הפאות והזקן ע"י סם וכדאמרינן בנזיר (דף מ' ע"א) דסך נשא, ואי דלא מקיים בזה מצות גילוח יגלח הכהן שאר השער בתער. ואפשר דסם אינו משיר את השער אלא לאחר שעה ופשיטא להו דלהמתין אינו צריך ורק מאשה ונכרי קשה להו דשכיחי וע"ז תירצו נמי בדליכא. מיהו למאי דכתיבנא דבאותו יום עצמו באמת צריך להמתין דלא שייך ע"ז גדול השלום יקשה מיהא לדידן שיצטרך המצורע לסוך זקנו בסם וזה לא שמענו, ונהי דאקרא לא קשה דאיכא לאוקמי בדליכא סמא או במגלח סמוך ללילה וסם אינו משיר אלא לאחר שעה ואין שהות מן היום לזה, אבל היכא דיש שהות מיהא יצטרך לעשות כן וחידוש הוא שלא שמענהו בשום מקום, ומזה הי' נראה לכאורה דלא כמ"ש אלא דמצות גילוח ובכהן על כל השער שיש לו:

עוד הקשה בס' הנ"ל בהא דנדרים (דף י"ט ע"ב) גבי נזיר שספקו חמור מודאו דאלו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ונאכל על ספקו לא מצי מגלח, וכתבו התוס' דמשו"ה לא מצי מגלח משום דעבד הקפה דמספיק אינו יכול לדחות לאו דהקפה, ולפי הנ"ל הרי מצי להעביר פאת ראשו בסכ ולגמור בתער. ויש לתרץ כל ההערות הנ"ל בדרך פשוטה, דבב"ק (דף פ"ו.) מבואר דהמעביר שערו בסם נשא או לא הדר והוי מום באדם שחייבין על היזקו ומשו"ה לא חשיב בשביל זה אפשר לקיים את שניהם דאין סברא שהזקיקתו תורה להשחית את עצמו ולעשות בו מום דלא הדר ודרכי' דרכי נועם. אולם לפמ"ש בפי' הרא"ש לנזיר (דף ס"א ע"א) דהרי גווני נשא הן ואיכא סם נשא כזה דהדר רבי שערי' לא שייך לומר כן, וצ"ע:

ותמה אני על הגאון ברית יעקב דהביא ממרחק לחמו והדר בתר התוס' נדרים הרי כמו"כ הי' יכול להקשות אש"ס ערוך בנזיר (דף נ"ז ע"ב) בשני נזירים שנטמא א' מהם וא"י איזה דמביאים כו' ופריך הש"ס ואמאי דלמא לאו נינהו וקעביד הקפה ומשני באשה וקטן אבל בגדול לא משכחת לה, ואמאי הרי אפשר להעביר פאת הראש בסם נשא כנ"ל:

אחר כתבי כ"ז מצאתי בחת"ס (חיו"ד סי' ק"מ) שתירץ נמי לקושיית השעה"מ כמ"ש דבל השער אפשר להקיף ע"י נכרי והכהן יגמור ב' שערות האחרונות, והנאני מאד:

יז

יז) וראיתי למהרש"א ז"ל שעמד על דברי התוס' שבת (דף קל"ב ע"ב ד"ה האי עשה) שהקשו על הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ניגמר מחילה בצרעת דדחי ותירצו דמה למילה שכן נכרתו עלי' י"ג בריתות, והקשה ע"ז המהרש"א דא"כ מאי אמר רב אשי התם דאין מילה שלב"ז דוחה יו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת ואין פשה דוחה עול"ת ניגמר ממילה בצרעת דע"ז לא שייך פירכת התוס', ותירץ דשאני יו"ט דאפשר להמתין ולמולו למחר כמ"ש התוס' יבמות בשריפת קדשים משא"כ צרעת דאין זמן לרפואת הצרעת. ולפ"ז אזדא לה קושייתנו הראשונה דנמתין עד שתתרפא הצרעת, ולא עוד אלא שזה סותר גם לדברינו דבמילה שלב"ז אין להמתין משום שעובר בכל שעה מדדיינין למילה שלב"ז ביו"ט כאפשר להמתין, ובזה לא שייך לתרוצי כמ"ש למעלה על דברי רש"י שבת כ"ד כמבואר. אבל לענ"ד דברי המהרש"א מוקשים, דמלבד שאין לקבוע מסמרות וכלל גדול דכל צרעת אין זמן לרפואתה הן יקשה לן טובא דאי ס"ל לרב אשי דסברא לומר דכל שאפשרי להמתין לא דחי א"כ למ"ל למימר דיו"ט עשה ול"ת הוא ותיהוי נמי ל"ת גרידא נמי לא תדחה, ודוחק לומר דבל"ת גרידא לית לי' להאי סברא ובעול"ת אית לי', והרי חזינן שהתוס' ביבמות כתבו דדוקא לבתר דכתיב א דבקר מחלקינן בהכי אבל מסברא לא הוה אמרינן לה, ורב אשי דאית לי' יו"ט עול"ת הרי לא דריש קראי דבקר ועולת חול ולבדו. ועוד דסתמא דגמ' בסוגיא דהתם מסיק דבדליכא אחר לימהול אבוהי אע"ג דאפשר להמתין על אחר ודוחה צרעת שהוא עול"ת ומ"ש יו"ט, וע"ז לא שייך לתרוצי כהמהרש"א, ודוחק לומר דרב אשי פליג אסתמא דגמ':

ולכאורה הי' אפשר לתרץ קושיית המהרש"א דרב אשי יסבור דצרעת הוי רק ל"ת גרידא ולכן אן למילף יו"ט מינה, שכ"כ גם הרמב"ם (פ"י מטומ"צ ה"א והלכה ה') וכתב עליו המל"מ (שם) דתליא בפלוגתא דתרי ברייתות בסוגיא דשבת שם דלחד ברייתא איכא גם עשה ולאידך ליכא עשה ופסק רבינו כהאי ברייתא משום דרב אשי פסק הכי דקאמר לעיל מינה היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת הרי דס"ל דליכא אלא ל"ת גרידא. אולם לדברי התוס' אין זה מעלה ארוכה, דלעיל מיני' באותו דיבור עצמו הביאו לר"ת דרב אשי סימנא בעלמא נקט ובאמת ס"ל צרעת עשה ול"ת היא. ולפמ"ש בספרי [ח"א] סי' כ"ב אות ז' ניחא, אבל חידוש גדול הוא יעו"ש. וראיתי במהר"ם שיף שעמד ג"כ בקושית המהרש"א וכתב די"ל דיו"ט חמירא, וגם זה תמוה, ועיי' מ"ש לעיל אות ח', וצ"ע:

יח

יח) ויש להעיר עוד דאפילו כי יהיבנן דטעמא דמילה בצרעת הוא משים דא"א להמתין מ"מ דלמא לאו היינו טעמא משום איסורא דעבר ביני וביני אלא משום דחיישינן שמא ימות התינוק דקיי"ל שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ואע"ג דבעלמא כגון בכיסוי הדם ואינך מקשו הראשונים שימתין ולא חיישי לשמא ימות ולא יקיים המצוה, שאני התם דאף אם ימות איש זה מ"מ מצות כיסוי לא בטלה ותתקיים ע"י אחר, וכל שאפשר למצוה שתתקיים ע"י אחר שלא בדחיית ל"ת אין אומרין שזה יקיימה ע"י דחיי' כמ"ש השאג"א (סי' כ"ט) ומוכיח לה מסוגיין ועיי' בשעה"מ (פי"ב מעכו"ם ה"א), משא"כ הכא שאם ימות התינוק תתבטל המצוה לגמרי. והזכירו מחשש זה בהעברה גם הנוב"י (מהדו"ת יו"ד סי' קס"ו) ובס' בשמים ראש (סי' רנ"ג). אבל אין זה נכון דלזמן מועט כגון עד דאתי אחר או שתתרפא בו ביום לא חיישינן למיתה כמ"ש התוס' יומא (דף ב' ע"ב ד"ה וחכ"א) וכמו"כ כתב הראב"ד בהשגות (פ"ג ממע"ש ה"ח) לענין פקדון פירות מע"ש ויעוי' בשעה"מ (פ"ב מהלכות (סוכה) [שופר]) ובשו"ת חכם צבי (סי' ק"ו) והדברים ארוכים. והנוב"י הזכיר תשש זה רק דרך העדפה בעלמא כמבואר מדבריו:

ולענין המתנה עיי' עוד בתוס' ר"פ ר"א דמילה ושם ק"ל ע"ב ד"ה שלא ברצון וד"ה אי שרי ובחי' חת"ס שם, ומפני שכבר ארכו הדברים ונלאיתי כתוב לא אגע עוד בזה:

ומ"מ לענין דינא במאי דקאימנן אם מילה שלב"ז קודמת למילה בזמנה, הנה אף כי לדעתי הדברים שאמרתי נכונים הם ומצאתי תנא רבא דמסייע לי הוא הגאון מוהר"א תאומים ז"ל בספרו חסד לאברהם (סי' ס') כמו שהזכרתי בספרי, בכ"ז אחרי שחברי רבו עלי בהשגותיהם, וכולם לדבר אחד נתכוונו בזה לכן הלכה זו רופפה היא בידי ולא ידענא לע"ע מה אידון בה:

ויקבל מעכת"ה ברכת החוה"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש מכבדו ומוקירו:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף