פני יהושע/כתובות/מ/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


פני יהושע TriangleArrow-Left.svg כתובות TriangleArrow-Left.svg מ TriangleArrow-Left.svg א

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי

צורת הדף


מפרשי הדף

רש"י
רשב"א
ריטב"א
חי' הלכות מהרש"א
פני יהושע
הפלאה



לדף זה באתר "על התורה"מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society


דפים מקושרים

בתוס' בד"ה ליתי עשה וכו' וא"ת ומאי פריך וכו' הא דריש מקרא בהדיא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דלמא קרא לחייבי עשה אתא דלא שייך לומר אתי עשה ודחי עשה מה שאין כן בחייבי לאווין שפיר מצינן למימר דאתי עשה ודחי ל"ת ונ"ל מזה דכיון דחייבי עשה דהיינו מצרי ואדומי לאו עשה גמור נינהו אלא לאו הבא מכלל עשה. וא"כ לא עדיף האי עשה מלאו גמור והא דעשה עדיף מל"ת היינו עשה גמור שיש בו קום עשה כנ"ל. ואף דמלשון התוספות ביבמות דף כ' בסוף ד"ה אי הכי בד"ה גזירה ביאה ראשונה משמע לכאורה דבחייבי עשה כה"ג אמרינן לא אתי עשה ודחי עשה אפילו בעשה דיבום מ"מ כבר העליתי שם דחייבי עשה שכתבו התוספות שם היינו באלמנה לכ"ג דאיירי התם לענין דהוי עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה כגון מילה בצרעת וכו' ואומר ר"ת דלסימנא בעלמא נקט עכ"ל. נראה דהא דמשמע הכא דמייתי מילה בצרעת לילפותא הא ליתא אלא לסימנא בעלמא דעיקר ילפותא דעשה דוחה ל"ת ילפינן מכלאים בציצית אלא דאכתי לא מצי לאתויי הכא כגון כלאים בציצית משום דלא פסיקא מילתא כ"כ דמיקרי לא אפשר דאדרבא לכאורה מיקרי אפשר כמו שדקדקו התוספות מש"ה מייתי לסימנא מילה בצרעת וק"ל:

קונטרס אחרון
תוספות ניתי עשה ונידחי ל"ת כתבתי דנראה לענ"ד דהא דאמרינן בעלמא דעשה דוחה לא תעשה היינו דוקא בעשה גמור שיש בה קום עשה משא"כ בלאו הבא מכלל עשה אע"ג דקי"ל דעשה היא אפ"ה לא אלימא האי עשה לדחות הלאו כיון שאין בה קום עשה ולענ"ד דברים ברורים הם ונכונין בטעמן ועיין מה שכתבתי בפנים אח"ז מצאתי שבס' משנה למלך הלכות נערה בתולה כתב סברא זו בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו ואנכי לא מצאתי:

בא"ד וזה אין לנו לומר שיהא אסור ללבוש וכו' דאין זה חשוב אפשר עכ"ל. לכאורה נראה דהא דלא חשיב אפשר כיון דמידי דקפדי עלה אינשי הוא ויש רוצה דוקא בטלית של פשתן משא"כ לענין ציצית אם יהיה של צמר או פשתן לא קפדי אינשי ומש"ה מיקרי אפשר היכא דליכא תכלת ואפשר לקיים בלבן מיהו לפ"ז קשה קצת מהאי דשמעתין דאע"ג דשניהם רוצים בנשואין אפ"ה מלמדין אותה לומר לא בעינא ליה ומש"ה מיקרי אפשר וא"כ בכלאים בציצית נמי אמאי אין מלמדין אותו שלא ילבוש בגד של פשתן דאפשר בבגד אחר ויש ליישב ולחלק ועיין בסמוך בל' גמרא וברש"י ובתוס' ישנים שנדפס בש"ס החדשים בדפוס פפד"מ מיהו מל' המרדכי בהלכות ציצית הביאו הב"י בא"ח סימן י"ג למדתי תירוץ אחר דעל מ"ש בשם הר"ר שלמה מדרוי"ש שאם לבש בשבת טלית שנפסקו הציצית עובר בעשה דציצית והשיב ר"י בעל התוספות דליתא דלא אשכחן דאמר רחמנא לא תלבש בגד בלא ציצית אלא דמצות עשה היא לעשות ציצית היכא דאפשר והיכא דלא אפשר אינו עובר בלבישתו ולפ"ז נראין הדברים ק"ו בההיא דהכא דהא ודאי אין לנו לאסור ללבוש סדין של פשתן והתורה התירה בפירוש ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם וסתם בגדים בתורה היינו צמר ופשתן אלא שאנו רוצין לומר דנילף מהכא דעשה דוחה ל"ת אפילו היכא דאפשר לקיים שניהם מדצותה התורה לעשות ציצית בטלית של פשתן ולפ"ז לא שייך לומר כלל מדהתירה התורה ללבוש טלית של פשתן דמה איסור יש בלבישה שאם לא נאמרה מצות ציצית בשל פשתן היה מותר ללובשו בלא ציצית ולענין עשיית הציצית ודאי מיקרי לא אפשר כנ"ל נכון ולפ"ז צ"ל דר"י בתירוצו כאן נמי נתכוון לכך לפמ"ש המרדכי בשמו ודו"ק:

קונטרס אחרון
בתוס' בד"ה כגון מילה בצרעת כו' שם כתבתי טעם מספיק בהא דשרינן כלאים בציצית דאתי עשה ודוחה לא תעשה ולא אמרינן דאפשר בטלית שאינו של כלאים והיינו כשיטת ה"ר שלמה מדרוי"ש ועיין מה שכתבתי בזה בחידושי מסכת ביצה פ"ק לענין עשה דכיסוי הדם דמשמע דקודם ששוחט לא שרינן ליה לשחוט ולכסות משום דליכא עשה דלא לישחוט ולא ליכסי ולסברת הר"ש מדרוי"ש לא יתכן וצ"ע:

בגמרא אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל ופרש"י השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה עכ"ל. ולכאורה קשיא לי מהכא על מ"ש רש"י ביבמות דף ל"ט ע"ב דביבמה נמי אי אמרה לא בעינא ליה ונותנת אמתלא לדבריה לא כפינן לה אלא אדרבא כפינן ליה שיחלוץ דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין לאו דוקא אלא כל היכא דאמרה לא בעינא ליה. ואפ"ה שקיל וטרי הש"ס ביבמות פ"ק דאפילו ל"ת שיש בה כרת מנ"ל דלא דחי ואיצטריך למילף מקרא ואמאי לא אמרינן כי הכא דליתא לעשה כלל דמלמדין אותה לומר איני רוצה. מיהו יש לחלק דשאני התם דאין מלמדין אותה לכתחילה לעקור מצות יבום כיון שאין נותנת אמתלא ברורה לדבריה ועוד דבמצות יבום איהי נמי מוזהרת שתקיים העשה משא"כ הכא בדידיה תליא מילתא דוקא. ולכתחילה נמי אם מלמדין אותה לומר איני רוצה אין כאן עקירת מצוה דעיקר המצוה לא נאמרה אלא מדעתה אם אומרת בפירוש שרוצית להנשא לו כנ"ל. אלא דלפ"ז לא הוצרך רש"י לפרש דמלמדין אותה. אלא דבלא"ה כיון דאיהי נמי מיזדהרא על כל איסורי ל"ת דאיסורי ביאה ואיסור עשה דולו תהיה לאשה לא קאי עלה דהא כתיב ולו תהיה מדעתה א"כ אפילו אם רוצית מי צייתינא לה לעבור על ל"ת היכא דליכא עשה גבה ובזה נ"ל ברור ליישב שיטת הרמב"ם דאפילו בשניות מד"ס אסורה להינשא לו והיינו נמי מה"ט דפרישית ואין צורך למ"ש הכ"מ שם אלא דמלשון הגמרא דאמר כגון מילה בצרעת לכאורה לא משמע הכי ועדיין צ"ע ודו"ק:

משנה יתומה שנתארסה ונתגרשה ר"א אומר המפתה פטור והאונס חייב ופרש"י דמפתה הא מחלה. וא"כ משמע לכאורה להדיא דקנס נמי יכולה למחול וכדאיתא להדיא לעיל דף ל"ב דמוקמינן לעולא מתני' דאלו הן הלוקין ביתומה ומפותה אבל שיטת הירושלמי שהביאו התוס' במשנה דריש פרקין בד"ה ועל אשת אחיו דקנס אינה יכולה למחול ע"כ מוקי להאי פטור במפתה דהכא לענין בושת ופגם לחוד וזה דלא כשיטת הרמב"ם שהביא הרא"ש דנתארסה ונתגרשה אליבא דכ"ע בושת ופגם לאביה וא"כ אמאי פטור במפתה וכבר האריך בעל תי"ט ע"ש אבל בלא"ה קשיא לי על שיטת הרמב"ם דהא מסקינן בשמעתין דלא נקט יתומה הכא אלא לאשמעינן דנתארסה ונתגרשה הרי היא כיתומה וא"כ כי היכי דביתומה פטור לגמרי במפתה אפילו מבושת ופגם ה"ה לנתארסה ונתגרשה ואפשר דמתני' לא איירי אלא מקנס:

קונטרס אחרון
בגמרא אבל הכא אי אמרה לא בעינא ליה מי איתא לעשה כלל ופרש"י דמלמדין אותה ומתון מה שהקשיתי על פרש"י בסוגיא דיבמות נתחדש לי בביאור טעמא דגמרא כיון דלגבי דידה נמי איכא איסורא ולא שייך כלל לגבה דידה מצות עשה דולו תהיה לאשה כיון דבעינן מדעתה ובזה נתיישב לי היטב לשון הרמב"ם ז"ל דבשניות מדברי סופרים נמי אסור לקיימה ולא אמרינן דאתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי איסור דרבנן כיון דשייך מיהא איסורא גבי דידה מלמדין אותה לומר איני רוצה עד שאני תמה על מרן הכסף משנה שביקש טעמים אחרים לדין הרמב"ם ז"ל ויותר יש לתמוה על בעל משנה למלך בפ"ב מהל' נערה בתולה שהאריך מאד בענין זה וכתב ג"כ באריכות בשם ר' אהרן ששון ז"ל ולע"ד אין צורך לכל זה דשפיר יש לפרש כדפרישית ולענ"ד שדברים ברורין הן:

קונטרס אחרון
במשנה יתומה שנתארסה ונתגרשה ר"א אומר המפתה פטור ופרש"י דהא מחלה וא"כ מבואר להדיא דקנס יכולה למחול ודלא כשיטת הירושלמי שהביאו התוספות בריש פירקין דקנס לא מציא למחול אלא דהירושלמי מוקי למתניתין לענין בושת ופגם וא"כ משמע דלא כשיטת הרמב"ם ז"ל דבושת ופגם בנתארסה ונתגרשה לאביה ועוד הקשיתי מסוגיא דשמעתין על שיטת הרמב"ם ז"ל וצ"ע ליישב:

בגמרא ממאי מדקתני וכו' יתומה פשיטא אלא וכו'. מפשט ל' התוספות משמע דהא דקאמר ממאי היינו לאוכוחי דלא סבר ר"א כר"ע דברייתא דנתארסה ונתגרשה קנסה לאביה והא דקתני מפותה פטור היינו משום שהיא ג"כ יתומה. ע"ז מסיק דיתומה לחוד פשיטא שהיא לעצמה וא"כ ע"כ דהא דקתני יתומה שנתארסה ונתגרשה יתומה או שנתארסה ונתגרשה קאמר או כפרש"י דכולה חדא מילתא היא דנתארסה ונתגרשה קרי לה יתומה לאשמעינן דלעצמה וטעמא קאמר דהרי היא כיתומה וכמ"ש מהרש"א וכ"כ הרא"ה ז"ל בחדושיו אבל לאפוקי מדר' יוסי הגלילי לא איצטריך לאוכוחי דמגופא דמתני' שמעינן לה מדקתני האונס חייב ולר"י הגלילי דאמר נתארסה ונתגרשה אין לה קנס ה"ה ביתומה ונתארסה ונתגרשה נמי אין לה דמ"ש. אלא דיש לי לדקדק מאי מקשה יתומה פשיטא הא אשכחן לקמן בברייתא דף מ"ג ע"ב דדריש ר"י אם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס ובמפותה כתיב ונהי דהש"ס מדייק שפיר דאכתי מאי מהני דנתארסה ונתגרשה מ"מ לשון פשיטא אינו מיושב מיהו למאי דפרישית לקמן דר"י איירי בקטנה דלאו בת מחילה היא א"ש דהכא ע"כ בגדולה איירי מדקתני פטור וא"כ שפיר מקשה פשיטא אבל למ"ש שם הרמב"ן דר"י הגלילי סבר דקנס לא מצי מחלה וכ"כ הרא"ה ז"ל בשמעתין בשם התוס' לפי האמת והא דקתני מתני' מפתה פטור אבושת ופגם קאי ושכן הוא בירושלמי א"כ מאי מדקדק הכא כלל דר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דלמא לעולם כר"י דאין לה קנס כלל דכתיב אשר לא אורסה והא דקתני האונס חייב היינו בושת ופגם וכפי שיטת התוספות לעיל דלא איתקש בושת ופגם לקנס אלא למי שזה ניתן זה ניתן אבל היכא דפטור מקנס לגמרי אין לפטרו מבושת ופגם וא"כ א"ש כולה מתניתין כר"י ודוקא יתומה שנתארסה ונתגרשה קתני דמפתה פטור לגמרי. מקנס פטור כיון דנתארסה ונתגרשה ומבושת ופגם פטור משום שהיא יתומה והא מחלה אבל ביתומה לחוד נהי דפוטר מבושת ופגם אכתי חייב קנס דלא מצי מחלה ובנתארסה ונתגרשה נהי דפטור מקנס אכתי חייב בבושת ופגם. ויש ליישב דאכתי מקשה שפיר כיון דלא נקט יתומה אלא לאשמעינן דפטור מבושת ופגם א"כ מאי קמ"ל פשיטא ואי כר"י הגלילי ליתני נתארסה ונתגרשה לחוד. ומיהו לפמ"ש התוספת לקמן דף מ"ג בד"ה בתולת ישראל ולא בתולת גרים דלמסקנא נמי איצטריך לרבויי יתומה לקנס לר"י דלא נמעט יתומה מלאבי הנערה א"כ ודאי איצטריך לאשמעינן יתומה דאונס חייב. וע"כ דלפ"ז לא נחית הש"ס כלל להאי סברא דירושלמי לאוקמי מתני' בבושת ופגם שאינה יכולה למחול קנס וכדפרישית במתניתין ודו"ק:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.