דבר אברהם/א/כב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן כב

ב"ה בחודש תמוז תרס"א סמאלעוויטש.

לכבוד ידידי הרה"ג החו"ב סוע"ה וכו' כש"ת מוהר"ר משה ברכהן נ"י רב בק"ק קרופקי.
(ועתה מו"ץ בק"ק מאסקווא)
שלום וברכה.

אחד"ש מעכ"ת באהבה.

הנה אף כי רעיוני טרודים בימים אלו ואין דעתי צלולה כדבעיא לשמעתתא, בכ"ז בכדי למלא רצון כת"ר נתקתי א"ע בחזקה מתוך הטורד ואמרתי לרשום לו איזה דברים מעטים כפי אשר יעלה בידי יד כהה מקופיא בלי לרדת אל עמקי הענינים הארוכים והרחבים הללו, אך בשומי עיוני בהם נמשכתי לאט יותר ויותר והנה נסבו ורחבו הדברים ויהיו לקונטרס גדול בעז"ה, והנני בא על ראשון ראשון כסדר שעורר כת"ר במכתבו. ומתחלה הנני למלאות בקשתו להודיעו מה שאמרתי בדברי הרמב"ם בילדה אמו ואח"כ טבלה, וזה הוא:

א

[א] כתב הרמב"ם (פ"א מהלכות מילה ה"י) כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהן נימולים לשמונה דוחה את השבת אם חל שמיני שלהן בשבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע"פ שנימול לשמונה אינו דוחה. את השבת עכ"ל. וכתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי מהו זה ההפרש, ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כרב חמא דמפליג בטבילה ולענין מדחי שבת לחומרא ולא דחי עכ"ל. והנה מש"כ הראב"ד בדעת הרמב"ם בדרך אולי וספק תפס כן בהחלט הר"ן בשבת דמשום ספקא שדי לה הרמב"ם הכא לחומרא והכא לחומרא, וכן מבואר להדיא היסוד לפסק זה בשאר ראשונים, עיי' חי' המאירי לשבת. אך לפי"ז לא יונח לן אמאי סתם הרמב"ם את הדברים ולא פירש דמשום ספקא הוא והרי נ"מ טובא לענין עבר ומל בשבת אם חייב סקילה או לא, ולפי דרכו של הר"מ ז"ל בכ"מ הו"ל לסיים שאם עבר ומל אינו חייב סקילה ומדלא כתב הכי משמע שאינו דוחה את השבת בתורת ודאי ואם עבר חייב סקילה:

ונראה לענ"ד דיש לומר דלאו משום ספקא קאתי עלה הרמב"ם ז"ל אלא אינו דוחה את השבת בתורת ודאי ונימול לח' ג"כ בתורת ודאי והפרש גדול יש ביניהם. דהנה אמרינן בשבת (דף קל"ה ע"א) אמר רב אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה וכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמונה שנאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו, ופירש"י כל שאין אמו טמאה לידה כגון יוצא דופן וכותית שילדה ולמחר נתגיירה. א"ל אביי דורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לח' א"ל נתנה תורה ונתחדשה הלכה איני והא איתמר יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות כו' חד אמר מחללין עליו את השבת וחד אמר אין מחללין עליו את השבת עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ליה הא בהא תליא כתנאי כו' רב חמא אומר ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד הטבילה ואח"כ ילדה זהו ילוד בית שנימול לח' ות"ק לא שנא ליה בין הטבילה ואח"כ ילדה בין ילדה ואח"כ הטבילה דאע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לח'. והנה להמקשה דקאמר עד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן צריך ביאור מאי טעמא דמ"ד אין מחללין עליו את השבת כיון דנימול לח' מאיזה טעם אינו דוחה את השבת. וצ"ל דעל מיקר דרשא דרב אסי דטומאה ומילה תליין זו בזו לא פליג המקשה, שהרי לענין טומאת האם דרשינן להאי קרא דוקא כדכתיב דלא קאי וטמאה אלא אוילדה דרך לידה ולמעוטי יוצא דופן כדאיתא בנדה (דף מ' ע"א) וש"ד, וכיון דקרא שלאחריו וביום השמיני ימול כתיב בוא"ו החיבור בודאי נמי צריך למידרשיה כדכתיב. אלא דמ"מ ס"ל דנימול לח' משום פירכא דאביי דדורות הראשונים יוכיחו שאין אמו טמאה לידה ונימול לחי, וסבירא ליה דליכא למילף מהוכחה דדורות הראשונים אלא דנימול לח' אע"פ שאין אמו טמאה לידה כמו קודם מ"ת שלא היתה טומאת לידה אבל שיהא נימול בשבת א"א להוכיח מדורות הראשונים דשאני דורות הראשונים שלא היה להם איסור מלאכה בשבת כלל. וכ"ת דדין טומאת לידה נמי לא הוה קודם מ"ת ונתחדשה אח"כ ואפ"ה ילפינן מדורות הראשונים וה"נ נימא לענין שבת דמאי שנא, ז"א דודאי שאני דין טומאת לידה מדין שבת, דדין טומאת לידה אע"פ שנתחדש ממ"ת מ"מ אין בהלכה זו אלא דין טומאה על האם אבל אינה שייכא כלל מצד עצמה למילת הבן ואינה גורמת ע"פ הלכותיה מצד עצמה לביטול דין שמיני במקום שהאם טהורה, ר"ל דאפילו תאמר שהבן נימול לשמונה אף במקום שהאם טהורה אין זה סותר להלכה של טומאת לידה שנתחדשה וכיון שכן שפיר ילפינן מדורות הראשונים דכשם שקודם מ"ת שלא היה כלל דין טומאת לידם ממילא לא היה העדר טומאת האם גורם לביטול שמיני דמילה ה"נ עכשיו שניתנה תורה אע"פ שנתחדשה הלכת טומאה מ"מ כיון שאין טעם ויסוד בהלכה זו עצמה שדין שמיני יהא תלוי בה ה"נ צריך להיות כדורות הראשונים כיון שלא נתחדש שום טעם לחלק ביניהם. ולכן שפיר ילפינן מזה דליכא למידרש קרא דמילת שמיני יהא תלוי בדין הטומאה, משא"כ שבת שקודם מ"ת לא היה בה איסור מלאכה כלל ומשניתנה תורה נתחדשה הלכה שמלאכה אסורה בה האיך נימא ע"ז דורות הראשונים יוכיחו שיהא נימול בשבת כמו קודם מ"ת והרי על מעשה זו עצמה של מילה שהיתה מותרת לפני מ"ת נתחדש עתה איסור וזוהי גוף ההלכה ושאני דורות הראשונים שלא היה להם איסור ע"ז. וכיון דעל שבת ליכא הוכחה דדורות הראשונים שפיר נשארה דרשא דרב אסי, היינו דכיון דהא דמילה דוחה את השבת ידעינן לה מהאי קרא דביום השמיני אפילו בשבת משו"ה כל היכא דקרינן ביה וטמאה שבעת ימים חידשה בו תורה כאן וביום השמיני אפילו בשבת וכל היכא דלא קרינן ביה וטמאה שבעת ימים לא גילתה תורה ביום השמיני אפילו בשבת. והלכך סבר המקשה דלא תליא הא בהא. ורב אסי משני הא בהא תליא משום דלית ליה פירכא דדורות הראשונים יוכיחו וממילא שוה שמיני לדחיית שבת. נמצא דלתרווייהו דרשינן וטמאה וגו' כל שאין אמו טמאה לידה כו', אלא דלמאן דסבר דורות הראשונים יוכיחו וליכא למעוטיה שלא ימול לח' בע"כ צ"ל דלא אתי קרא למעוטי אלא לענין דחיית שבת במאי דגלי הכא וביום השמיני אפילו בשבת, ורב אסי סבר דהא בהא תליא היינו שהלימוד קאי על כל דיני מילה הנאמרים בפרשה זו ר"ל אף לענין לימול לשמונה. ולפי"ז רבנן דרב חמא דסברי דילדה ואח"כ הטבילה נימול לח' נמי לא דחו לעיקר דרשא דרב אסי דמילה תליא בטומאת לידה אלא דמשום הוכחה דדורות הראשונים ס"ל דנימול לח', וכן הבין הנו"ב (מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ג). ולענין דחיית שבת אליבייהו באנו לפלוגתא אם הא בהא תליא או לא:

ב

[ב] ומעתה נראה לומר דס"ל להרמב"ם דמאי דמשני הא בהא תליא דיחויא בעלמא הוא, משום דסתמא דש"ס במק"א פליג ע"ז כמו שיבואר, והלכה כדברי האומר דלאו הא בהא תליא, היינו דאף דלענין שמיני אמרינן דורות הראשונים יוכיחו מ"מ לענין דחיית שבת אפ"ל דאימעט מהאי קרא דלא קאי עליה ביום השמיני אפילו בשבת. דהנה ראיתי בס' בית מאיר בחי' לשבת שהקשה מאי משני רב אסי הא בהא תליא התינח לענין יוצא דופן אבל למי שיש לו שתי ערלות מאי תליא הא בהא ומאי שייכות היא, ומתקשה שם בעיקר טעמא דב' ערלות במאי גרע. ובס' קרן אורה לשבת ראיתי שרצה לומר דב' ערלות ממעטינן מדכתיב וילדה זכר ולא שני זכרים. ודבריו מתמיהין אטו בשביל שיש לו שתי ערלות הוי שני זכרים. ולי נראה לומר דממעטינן מערלתו מי שיש לו ערלה אחת ולא ב' ערלות. ולפי"ז כיון דהמיעוט הוא מהאי קרא שפיר איכא למימר דהוי כמו יוצא דופן. דלמ"ד לאו הא בהא תליא כל מאי דממעטינן בהאי פרשה לא ממעטינן אלא לענין דחיית שבת ולרב אסי לכולה מילתא ממעטינן דהיינו דאף אינו נימול לח', ושפיר הא בהא תליא גם בב' ערלות:

וראיתי בס' קרן אורה שהקשה מהא דתנינן ביבמות (דף ע"ב ע"א) משוך (ונולד כשהוא מהול) וגר שנתגייר כשהוא מהול וקטן שעבר זמנו ושאר כל הנימולים לאתויי מי שיש לו שתי ערלות אינן נימונין אלא ביום כו' ומשמע מסתמא דש"ס דאינו נימול לח' דאל"כ מאי צריך לאתויי כיון דהוי מילה בזמנה בודאי אינו נימול אלא ביום, ואמאי נא פסקו הפוסקים כן. וקושיא זו לאו אליבא דידן להלכה בלחוד קשה אלא דאף למ"ד יוצא דופן ומי שיש לו שתי ערלות מחללין עליו את השבת ומכש"כ שנימול לח' נמי יקשה מברייתא דמאי אתי לאתויי אחריתא, וכן הקשה הרש"ש ביבמות שם. ולחומר הנושא נראה לומר דהא דאמרינן בברייתא ושאר כל הנימולים לאו בנימולים שלא לח' מיירי כמו שתפס הקרן אורה [דלפי"ז באמת אינו מדוקדק לשון שאר כל הנימולים ברבים ואנו אין לנו אלא בן שתי ערלות בלבד]. אלא בכל הנימולין בזמנן מיירי ור"ל המשוך וגר שנתגייר כו' כל אלו נימולין ביום דוקא כמו כל הנימולין בזמנן, ומדקאמר כל הנימולים ולא שאר הנימולים מרבינן מכל מי שיש לו שתי ערלות. ולפי"ז אדרבא מוכח מכאן דמי שיש לו שתי ערלות נימול לח' ול"ק אמ"ד מחללין עליו את השבת. וכ"ז הוא רק למ"ד לאו הא בהא תליא דלפי"ז אפילו למ"ד יו"ד וב' ערלות אין מחללין עליהן את השבת מ"מ נימול לח', אבל למאי דמשני הא בהא תליא הרי יקשה מכאן להיפוך למ"ד אין מחללין עליו את השבת דה"נ אינו נימול לח' והכא משמע דנימול לח'. ומוכח מסתמא דש"ס דיבמות דהעיקר הוא דלאו הא בהא תליא. והשתא א"ש דפסק הרמב"ם כחכמים לגבי רב חמא וכמ"ד יוצא דופן אין מחללין עליו את השבת וכסברת המקשה דעד כאן לא פליגי אלא לחלל עליו את השבת אבל לח' ודאי מהלינן ולא תליא הא בהא, ונמצא דנימול לח' ודאי מהוכחה דדורות הראשונים ואינו דוחה את השבת ודאי משום דרשא דרב אסי דנא קאי ע"ז החידוש דבהך פרשה וכן בב' ערלות. ולא פסק כמ"ד יו"ד מחללין עליו את השבת ולית ליה [להאי מ"ד] כלל דרשא דרב אסי, משום דנדחה מקמי דרב אסי ואביי דבהא תרווייהו מודו כמ"ש:

אך מחידושי המאירי לשבת נראה דב' ערלות אין מחללין עליו את השבת משום ספק שא"צ למול אלא אחת ואינו ידוע איזה עיקר ברייתו. וקשה מאד דאין זה שייך אלא לענין שבת ולא לענין שלא ימול בשמיני ושתכא מילתי כשרה לראב"ש בלילה וצ"ע:

ג

[ג] ובאותו ענין אמרתי ליישב דברי הרמב"ם ממה שהקשה עליו הגאון מהר"י ברלין ז"ל בנו"ב (מהדו"ת חיו"ד סי' קס"ג) שלא הביא להלכה הא דרב שזבי בב"ב (דף קכ"ז ע"א) דטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נימול לשמונה שנאמר וילדה זכר עד שיהיה זכר משפת לידה. ואי משום דמסיק עלה בגמ' דרב שזבי קשיא הרי באח שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאים על שמו דאמר שמואל בב"ב (דף נ"א) ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה פסק הרמב"ם (פ"ט מהלכות נחלות) כשמואל אליבא דרב אע"ג דמסיק התם הש"ס הא דשמואל בקשיא, וע"כ צ"ל דס"ל כדעת הר"ח מובא ברשב"ם שם דכל היכא דמסיק בקושיא לא נדחו דברי המ"ד אלא דלדידן קשיא ולא ידעינן פירוקא, וא"כ ה"נ אמאי לא פסק כרב שזבי:

ונראה לענ"ד ביישוב דברי הרמב"ם ז"ל, דהנה נ"ל דבע"כ צ"ל דרב שזבי ס"ל כרב אסי דכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה דלפי"ז יוצא דופן אינו נימול לח', דאי נימא דיו"ד נמי נימול לשמונה א"א למידרש כלל כרב שזבי דטומטום שנקרע אינו נימול לשמונה כמו שיבואר. דהנה ביוצא דופן אין לידה כלל כדתנן בבכורות (דף מ"ז ע"ב) יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן ואמרינן עלה בגמ' ראשון לנחלה לא וילדו לו בעינן ופירש"י וילדו לו בעינן דרך לידה עכ"ל, אלמא דיו"ד נא מקרי לידה כלל. הן אמנם שהתוס' (ד"ה ראשון לנחלה) כתבי וז"ל מתוך פירוש הקונטרס משמע דמלשון נידה גמר יקשה דבנדה פ' יו"ד מפרש דאין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה משום דכתיב אשה כי תזריע כי' עד שתלד במקום שמזרעת אבל מלשון לידה לא אלא יש לפרש דגמר הכא לידה לידה מהתם עכ"ל. אבל בפי' רבנו גרשום מבואר כרש"י וז"ל וילדו לו דרך לידה בעינן ויוצא דופן לא הוי לידה עכ"ל, וכן משמע גם דעת הרמב"ם (פ"ב מהלכות נחלות הי"א) שכ' יוצא דופן והבא אחריו שניהן אינן בכורין הראשון לפי שלא נולד ונאמר וילדו לי בנים עכ"ל. ולא עוד אלא דאפילו להתוס' י"ל דהשתא לבתר דכתיב קרא אשה כי תזריע כו' עד שתלד ממקום שמזרעת ידעינן כבר דרק זו היא דהויא לידה ולא יוצא דופן כמ"ש בס' שי למורא לבכורות, ועיי' בתוספי הרא"ש נדה (דף מ' ע"א). ולפי"ז כיון דיו"ד לא הויא לידה א"כ למ"ד יוצא דופן נימול לח' בע"כ מוכח דלענין מילה בה' לא בעינן תנאי הנידה כלל, ואי אפשר למידרש אליביה כרב שזבי דטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נימול לח' משום דלא הוי זכר בשעת לידה שהרי נא בעינן לידה כלל ודל לידה מהכא הרי נעשה זכר בשעת קריעתו וימול לשמונה מכח היותו לזכר בשעת קריעתו, דלא גרע מנעשה זכר בשעת יציאתו דרך דופן דלא הויא נמי לידה ואפ"ה נימול לח'. אע"כ צ"ל דרב שזבי סבר כרב אסי דיוצא דופן אינו נימול לח' וא"כ אפשר לומר דטומטום ליכא בלידתו בכדי חיובא דמילה בח' שאינו זכר בשפה זו ומה שנעשה זכר בשעת קריעתו אינו מועיל שהרי אין לידה בשעה זו ואנן זכר בשפת לידה בעינן. וא"כ להרמב"ם שפסק (פ"א מהלכות מילה ה"ז) דיו"ד נימול לשמונה ממילא ליתא להא דרב שזבי:

ולכאורה יש לדחות תירוץ זה. דהנה קשה ני על עיקר דינא דיוצא דופן נימול לח' אע"פ שאין אמו טמאה לידה משום דדורות הראשונים יוכיחו מנלן גם בדורות הראשונים שהיה יו"ד נימול בהם לח', נהי נמי דמצד טומאת לידה לא היה עיכוב שלא היה עדיין דין טומאה מ"מ הרי גם בציווי המילה לאברהם נאמר יליד בית ויו"ד אינה לידה. וכיון שאין הוכחה ע"ז מדורות הראשונים שוב נהדר לדרשא דרב אסי דכל שאין אמו טמאה לידה כו', ונהי דלא מצינן למידרש לגמרי כרב אסי לכייל במדה רבה דכל שאינה טמאה לידה יהיה מאיזה טעם שיהיה אינו נימול לח' שהרי לכותית שילדה ואח"כ הטבילה איכא הוכחה מדורות הראשונים, אבל הא מיהא למעט מקרא וילדה זכר וטמאה שתהא לידה כזאת המביאה לידי מטומאה לאפוקי יו"ד דאיכא חסרון בלידה גופה שאינה מביאה לידי טומאה אינו נימול לח' דע"ז אין הוכחה מדורות הראשונים, ומנ"ל דיו"ד נימול לח'. עוד ק"ל בהא דאמרינן בב"ב שם טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו ממעט בחלק בכורה שנאמר וילדו לו עד שיהיה בן משעת לידה, הרי כתבו התוס' בכורות (דף מ"ז ע"ב ד"ה וילדי) דיו"ד אינו נוטל פי שנים אבל ממעט הוא בחלק בכורה וכ"נ גם מרמב"ם (פ"ב מהלכות נחלות) עיי"ש וחזינן מזה דלמעט בחלק בכורה לא בעינן לידה כלל, וא"כ האיך אפשר לומר דטומטום שנקרע איני ממעט משום דלא הוי בן משעת לידה דל לידה מהכא ימעט בחלק בכורה משעת קריעתו שאז הוא נעשה בן וכמש"כ לענין מילה בח'. ואף שיש לומר דמיירי שמת האב קודם שנקרע ולכן א"א לדון בו שימעט בחלק בכורה בשביל מה שנעשה בן בשעת קריעתו משום דהוי כבן שנולד אחר מיתת האב שאינו ממעט בחלק בכירה כמבואר בב"ב (דף קמ"ב ע"ב), הנה דוחק הוא ועוד דהרמב"ם והשו"ע נמי סתמו וכתבו דטומטום שנקרע אינו ממעט בחלק בכורה ואם נימא דמת האב אחר קריעתו ממעט כל כי האי היה להו לפרישי. ועוד יש לדון הרבה אם יש לדמותו לבן שנולד אחר מיתת האב ואין להאריך בזה:

לכן היה נראה לומר מילתא חדתא. דהא דיוצא דופן לא הוי לידה היא רק לגבי האם דאצלה אין זו לידה אבל לגבי הבו שפיר הוי לידה ואין נ"מ אם נולד ממקום שמזרעת או דרך דופן דאצלו יציאה לאויר העולם זוהי לידתו. ולכן אעפ"י שנאמר באברהם יניד בית מ"מ יוצא דופן נמי בכלל זה דשפיר מיקרי יליד. משא"כ בבכורה וטומאה שנאמר וילדו וילדה כל שש האם ממעטינן יוצא דופן דלא שייך לומר ביה שהאם ילדתהו דלגבי דידה אין זו לידה. ומיושב גם קושייתנו מהא דטומטום איני ממעט בחלק בכורה אע"פ שיוצא דופן ממעט, משים דיוצא דופן היי בן משעת לידה דידיה היכא אע"פ שאינה לידה מצד אמו משא"כ טומטום שבשום לידה לא נעשה בן, דשעת קריעה בודאי לא מתקריא לידה אפילו לגבי דידיה. ולפי"ז נסתרו דברינו ביישוב דברי הרמב"ם, דאע"ג דיו"ד נימול לח' אפ"ה יש מקום לדרשא דרב שזבי דטומטום שנקרע אינו נימול לח', דשאני יו"ד דהוי זכר בשעת נידה דידיה מיהא משא"כ טומטום:

אבל קשה לומר דבר חדש כזה ולכאורה נם נסתר הוא מהא תנינן בבכורות (דף נ"ז ע"א) וש"ר שיר או כשב כי' כי יולד פרט לייצא דופן, והרי התם לא נזכרה לידת האם אלא כי יולד על הילד ואפ"ה ממעטינן יוצא דופן ומוכח דלא הוי לידה כלל אפילו לגבי ונד. וא"כ הדר דינא ותירוצני לדברי הרמב"ם במקומו עומד שלא הביא הא דרב שזבי משים דלא גרע מיוצא דופן שנימול לת'. ומה שלא הזכיר שאינו דוחה את השבח כמו יוצא דופן הוא משום שלח נאמר בפירוש בש"ס וכמ"ש הנו"ב שם. ומה שבנא טבלה אמו הזכיר שאינו דוחה את השבת אע"ג דהא נמי אינו מפורש בש"ס הוא משום דכיון דדחי להא דרב אסי דהא בהא תליא א"כ נאמר כבר בפירוש בש"ס דיוצא דופן איני דוחה את השבת וכיון דטעמא דיוצא דופן ולא טבלה אמו חד הוא לענין דחיית שבת דנשאר פ"ז דרשא דרב אסי כל שאין אמו טמאה כו' ובזה כייל רב אסי יוצא דופן ונא טבלה אמו כמו שפירש רש"י שם משו"ה דנהו הרמב"ם כמפורש, אבל בטומטום דרשא אחריתא לגמרי היא ומכיון שלא נאמרה לענין שבת סתמה גם הר"מ ז"ל כדרכו בכ"מ וכדברי הנו"ב:

ד

[ד] ובנוגע להשגה השניה של הראב"ד ז"ל דא"כ במקנת כסף שנימול לח' נמי איכא לספוקי כי האי עכ"ל, הנה לדברינו נמי קשה דבמקנת כסף אע"פ שנימול לח' כת"ק מטעם ודאי ולא מטעם ספק כמ"ש מ"מ לא ידחה את השבת בלא טבלה אמו משום דרשא דרב אסי דלא אידחיא לענין דחיית שבת כמש"ל. ואפשר לדחוק דאה"נ הכי הוא דהוי אלא דלא חש הרמב"ם ז"ל לאומרו דאתי מק"ו מיליד בית דיותר מסתבר לדון את היליד בית לענין שמונה ממקנת כסף וכמ"ש רש"י בשבת שם (דף קל"ה) דהוי יותר לכם וכיון דיליד בית אינו דוחה את השבת מקנת כסף לא כל שכן. ודברי הכ"מ בהלכה ה' לא ברירין לי היטב. ועיי' בתשובות הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (ח"א סי' ט') שהאריך בזה:

ה

[ה] ולענין מ"ש הרמב"ם שם (הלכה ה') ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לח' ופירש לה הכ"מ דקאי אלוקח שפתה ע"מ שלא להטבילה ונתקשה כת"ר בהבנת דבריו, בודאי דברי הכ"מ תמוהין לכאורה, ומקופיא המחוור בעיני בפשוטו שהרמב"ם שב לתחלת דבריו בהלכה ד' דיש מקנת כסף שנימול לח' כיצד לקח שפחה ולקח עוברה עמה וילדה ה"ז נימול לח', ולא פירש עוד אם כת"ק דלא בעינן טבלה אם כרב חמא דבעינן טבלה מקודם, שהרי שתי הלכות אלו אחת הן דמסיק לדבריו לצייר יליד בית שנימול לאחד שהזכיר בתחלת הלכה ד' ואמר שאם לקחה ע"מ של להטבילה נימול לא', ועכשיו שב לומר דאע"פ שהטבילה נוגעת למילת שמונה היינו דוקא בלקחה ע"מ שלא להטבילה כלל אבל לקחה ע"מ להטבילה נימול לח' במקנת כסף אע"פ שטבלה אח"כ ואשמעינן דפסק כת"ק ולאפוקי מרב חמא. והוא הדין אע"פ שלא טבלה כלל אלא דנקיט כלישנא דש"ס דאמרינן ות"ק לא שני ליה בין הטבילה ואח"כ ילדה בין ילדה ואח"כ הטבילה, זהו לכאורה המובן האמיתי אע"פ כהיא דחיק קצת, יצריך לחפש במפרשי הרמב"ם ובודאי ימצא כדברינו שהוא פשוט ומסתבר:

ו

[ו] וע"ד מה שהעיר מעכ"ת ברמב"ם שם (הלכה ט') שכ' אם היתה בהרת בעור הערלה חותכה עם הערלה אע"פ שקציצת נגע הצרעת בלא תעשה ובוא עשה וידחה את ל"ת עכ"ל, והוקשה לכת"ר דבגמ' שבת (דף קל"ב) אמרינן דצרעת עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת יעשה אלא דרבינן מקרא דבשר אכ"פ שיש שם בהרת, יכתב שלא ראה לשום אחד מהמפרשים שיעמדו בזה. הנה ידע נא כת"ר דלאו יחידאה הוא הרמב"ם ז"ל בזה שכ"כ גם המאירי בחי' ליומא (דף ל"ד ע"ב) והסמ"ג (עשין ע"ט) ובשבלי לקט הלכות מילה (סוס"י א') שהוא מטעם עשה דוחה ל"ת, וכן מבואר גם בפי' רב נסים גאון לשבת כמו שיובא להלן ובספר החינוך (מצוה תקפ"ד) ועיי' בטור יו"ד (ריש סי' רס"ו). וע"ד קושייתו של כת"ר הנה לא חדש הוא ואמרי לה קמאי שכבר עמד ע"ז המל"מ (פ"י מהלכות טומאת צרעת) עיי"ש:

והנה המל"מ תירץ דלאידך ברייתא דמייתי בגמ' (דף קל"ג ע"א) לעשות אי אתה עושה אבל עושה אתה בסיב שעל רגלי ובמוט שעל כתפי ליכא בתולש סימני טומאה עשה מדדריש לקרא דלעשות לדרשא אחריתא, ופסק רבנו כהך ברייתא משום דרב אשי פסק הכי דקאמר היכא אמרינן דאתי עשה ודוחה ל"ת כגון מילה בצרעת משמע דס"ל דטעמא דמילה בצרעת משום דאתי עשה ודחי ל"ת. פי' לפירושי שכתבו רש"י ותוס' דעשה דקציצת ס"ט ידעינן מקרא דלעשות וכיון דלעשות דרשינן לדרשא אחריתא אין כאן עשה. וראיתי בס' עונג יו"ט (סי' צ"ד) שדחה דברי המל"מ אלו, דאע"ג דלעשות דרשינן לדרשא אחריתא מ"מ מהשמר גופי' ידעינן לאו ועשה דלשון השמר כולל בתוכו גם עשה, ומסתייע ממניח תפילין בלילה דאמרינן במנחות (דף ל"ו) דעובר בעשה מדכתיב ושמרת את החוקה ועד כאן לא פליגי ר"א ור"י אלא אי עובר גם בלאו אבל בעשה ודאי עבר, וכן מסתייע גם מדברי הרמב"ם בהלכות רוצח (פי"א הלכה ד') דכל מכשול שיש בו סכנה מ"פ להסירו שנאמר השמר לך ושמור נפשך ואם לא הסיר והניח את המכשולות ביטל מ"ע ועבר בל"ת, ומהלכות בית הבחירה (פ"ח הלכה ג') דשמירת המקדש הוי עשה ול"ת דכתיב ושמרו את משמרת הקדש. ותמה אני על גדול כמותו שדחה דברי המל"מ באמת הבנין בדבר שכל הראשונים קיימי כוותיה, דרש"י ותוס' בד"ה האי עשה) כתבו דעשה ידעינן מלעשות ולא מהשמר גופא. ועוד יותר מזה שדברי המל"מ כדמותם מבוארים בתוס' שהקשו תימא היכא מצינן לומר דלעשות אתי לעשה הא אמר לקמן דאיצטריך לעשות א"א עושה אבל אתה עושה בסיב כו' עיי"ש מה שתירצו, והרמב"ם אפשר שמיאן בתירוצם. וכן הוא גם בחי' הרשב"א (דף קל"ג) ח"ל כך כתוב בספרים לעשות א"א עושה כו' וק"ל טובא לגירסא זו חדא דא"כ לעשות הוי כמו מעשות כלומר השמר מעשות ואי איתא לא אתי לעשה אלא לל"ת, ועשה בצרעת מנ"ל עכ"ל. ואם יאמר הרב שסמך על דברי הרמב"ם בהלכות רוצח ובית הבחירה שהביא והני רבוותא דלא משמע להו עשה בצרעת מהשמר פליגי עניה, הרי במניח תפילין בלילה שהביא לומר דלכו"ע הוי גם עשה באמת ברמב"ם (פ"ד מהלכות תפילין הי"א) לא נאמר אלא שעובר בלאי, ואם יוכיח הרב ממשמעות הש"ס האיך יפרנס אליבא דהני רבוותא להתוס' והרשב"א. אבל באמת כל ראיותיו קלושות, דמנ"ל דבמניח תפילין בלילה לכו"ע עובר בעשה, ולכאורה הא גופא פלוגתא דר"א ור"י היא דלר"א דהשמר דעשה אינו לאו ממילא נשאר עשה אבל לר"י דקיי"ל כוותיה דהוי לאו אין כאן באמת אלא לאו גרידא ולא עשה בהדיה דא"א להשמר שיכלול בקרבו אלא או הא או הא ולא את שניהם לאו ועשה יחדיו, ולכן כתב הרמב"ם באמת שאינו עובר אלא בלאו כמו שהזכרנו. ובאינו מניח ביום מודה ר"י דהוי עשה ולא לאו כמ"ש התוס' עירובין (דף צ"ו ע"א). וא"כ בצרעת דמפקינן להשמר ללאו אין מקום עוד לחייב גם בעשה בשבילו. וכן גם בשמירת מקדש אפשר דבביטל את השמירה אינו עובר אלא בל"ת ולא בעשה, וברמב"ם שם לא נאמר אלא הא למדת ששמירתו מ"ע וביטול שמירתו מצות ל"ת. והכל מה"ט דהיכא דדיינינן להשמר לל"ת א"א לחייב בשבילו גם בעשה. וכן גם בהסרת המכשולות שפיר כתב הרמב"ם שאם לא הסיר המכשולות עובר בעשה דהשמר משום דהלאו לא נפקא ליה מהשמר אלא מלא תשים דמים שכן כתב מפורש ועובר בלא תשים דמים והוא ש"ס ערוך בב"ק (דף ט"ו ע"ב). מנין שלא יגדל אדם כלב רע כו' שנאמר ולא תשים דמים בביתך. ואדרבא מדהכא במניעת הסרת המכשולות פירש הרמב"ם להדיא שביטל מ"ע ועבר בל"ת נראה ברור דבתפילין בלילה ובביטול שמירת מקדש שנא פירש בהם אינו עובר באמת אלא בל"ת ולא בעשה. ומה דנא דרשינן להשמר דמכשולות לנ"ת כיון שפסק הרמב"ם בתפילין כר"י דהשמר דעשה לאו, ניחא בפשיטות, דמלבד דדמי לאינו מניח תפילין ביום שעובר רק בעשה כמ"ש התוס' בעירובין נראה לומר דעד כאן לא דרשינן השמר ללאו אלא היכא דעדיין לא נאמר בו לאו מפורש משא"כ הכא שנאמר בו לאו מפורש ולא תשים דמים בביתך לא אתי השמר לאוסופי בלאוי דשפיר הוי רק לשון אזהרה לשמור את הלאו שנאמר כבר. ובר מן כל דין הנה אפילו נימא דהשמר הוי גם לאו גם עשה נראה דזהו רק בהשמר דעשה אבל השמר דלאו בודאי הוי רק לאו גרידא דמאי שייטא דעשה לכאן, ובצרעת הרי הוי השמר דלאו כמ"ש התוס' בסוגיין (ד"ה האי עשה) וז"ל דאע"ג דאמר בהקומץ השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה מ"מ לאו מ"ע הוא אלא ל"ת דאמר רחמנא הזהר פן תקוץ בהרת עכ"ל ועיי' בשעה"מ (הלכות תפילין פי"ד הי"א). סוף דבר שדברי המל"מ נקיים מהשגתו ונזכרים ומיוסדים בדברי רבותינו הראשונים ז"ל.

ז

[ז] ולענ"ד פשוט דמקורו של הרמב"ם ז"ל הוא מהא דמסקינן בסוגיין א"ר משרשיא באומר אבי הבן לקוץ בהרת דבנו קא מתכון ואי איכא אחר ליעבד אחר דאר"ש בן לקיש כ"מ שאתה מוצא פשה וצ"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבוא עשה וידחה ל"ת כו'. והוא תמוה דעד כאן לא קאמר ר"ל אלא היכא דאתינן מכח דחיית עשה לל"ת אבל הכא הרי גלי קרא דבשר דשרי לקוץ את הבהרת ומה זה ענין לאפשר לקיים את שניהם. ומצאתי בחי' הר"ן שבת שעמד ע"ז בשם הרא"ה ותי' משמו דלדידן ניחא והקושיא היא רק אקרא גופיה אמאי שרי קרא לקוץ באפשר לקיים את שניהם. ונראה שהרמב"ם ז"ל ושאר רבוותא דקיימי כוותיה מיאנו בתירוץ זה ולכן תפסו דמוכח מכאן דלפי המסקנא נמי משום דחייה קאתינן עלה, והא דאיצטריך קרא דבשר הוא משום דהוי עול"ת דלא דחי בשום דוכתא גלי קרא דהכא דחי אבל מ"מ בתורת דחייה הוא, ור"מ אם אפשר לקיים את שניהם כגון ע"י אחר או שניכר שבו ביום תפול הבהרת מאליה דאז אינו דוחה אלא יתנו לאחר למול וימולו בשמיני אחר שתפול הבהרת. ומה דלא ילפינן מכאן דעשה דוחה לתו"ע בכ"מ הוא כמ"ש התוס' דשאני מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות או משום דביו"ט ממעטינן מלבדו דשלא בזמנה אינה דוחה:

אח"ז האיר ד' את עיני וראיתי שהדברים הפורשים ברב נסים גאון בפירושו לשבת וז"ל תינח גדול כו' ומצאנו כתב בו כו' בשר ערלתו כו' דאתי עשה ודחי ל"ת כו' והוצרכנו שיבאר לנו דבר זה להסיר מדעתנו מה שהיה עונה עלי' שמה היינו סוברים זה שכתוב לשמור מאד כו' והו"ל לתו"ע ואין המילה דוחה אותן כו' והודיענו שהוא ל"ת בלבד והמילה דוחה אותה עכ"ל. הרי דסבר להדיא דקרא דבשר לגלויי אתי דמילה דוחה צרעת בתורת דחייה, אלא שלדעתו גילויא דקרא הוא שאין בצרעת אלא ל"ת גרידא. ובזה ניחא קושיות התוס' שהקשו דנילף מהכא דעשה דוחה ל"ת ועשה ועוד דאמר התם רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת אלמא דליכא אלא לאו, ולר"נ גאון אה"נ דליכא אלא לאו גרידא והיינו דגלי לן קרא דבשר, וזהו כנראה מה שהכריחו לומר כן דקרא דקאי במילה אפיק לצרעת דעלמא מעשה ולא קאמר בדרך יותר פשוטה דחידושא דקרא הוי במילה גופה דהכא עשה דותה ל"ת ועשה. והוא משום דקושיות הנ"ל הכריחוהו לזה ולא ניחא ליה לתרץ כתירוץ התוס' יעו"ש. אמנם לפי דבריו קשה דפריך הש"ס בתר הכי תינח גדול דכתיב בהו בשר קטן נמי כתיב בהו בשר בינוני מנלן [עי' מילת קטן שלא בזמנה דלא כתיב בה בשר מנלן דדחיא צרעת]. ומאי קושיא היא הרי מכיון דגלי כבר קרא דבשר דליכא בצרעת אלא ל"ת שוב הדרן לכללן דעשה דוחה ל"ת בכ"מ וממילא בינוני נמי יקוץ מה"ט ולמ"ל עוד קרא להכי וצ"ע:

אמנם יש לי מקום לדון בזה דבר חדש דאף להחולקים על ר"נ גאון וס"ל דלעשות דכתיב בצרעת הוי עשה מ"מ במקום מצות מילה ראוי שלא תהא בה אלא ל"ת גרידא, ולאו משום דמיעט קרא דבשר לעשה דצרעת במקום מצוה להדיא אלא דממילא הוא יוצא מגילויא דקרא. דכיון דגלי קרא דאפילו כשיש בהרת יקוץ יהיה בזה ל"ת גרידא או ל"ת ועשה ממילא ידעינן דבמקום מילה ליכא לעשה כלל מטעם אחר. דהנה בעשה דקציצת בהרת שהיא מקרא דולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים לא נאמר מפורש שנשמור שלא לקוץ אלא שנעשה כהוראת הכהנים. ולכן נראה לומר דאין זו עשה קבועה כמו הלאו דהשמר על מעשה הקציצה עצמה בהחלט על כל הקוצץ בהרת שלא כדינה אלא שעניינה הוא כענין הלאו דלא תסור, דהיינו שמחויבים אנו רק נעשות ככל אשר יורו אותנו הכהנים ושלא לסור מדבריהם בצרעת, אלא דלאו דלא תסור קאי על סנהדרין ועשה דלעשות ככל אשר יורו קאי על הכהנים והוראה זו תלויה רק בהם, וממילא כשהוא קוצץ עובר בעשה זו שהרי אינו עושה כהוראת הכהנים שהורו שאסור לקוץ משום הל"ת דכתיב בה. נמצא שאין העשה בעיקרה על מעשה הקציצה מצד עצמה אלא שעניינה רק שלא נעבור בזה על הוראת הכהנים, ואם יארע שידונו בדד של כהנים ביניהם על איזה נגע אם מותר לקוצצו ויוחלט אצלם ע"פ רבים נגד יחיד שמותר לקוצצו, אז אפילו לדעת המיעוט אין הקוצץ מעתה עובר בעשה שהרי הוא עושה כהוראת הכהנים ומקיים קרא דלעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים ורק בלאו הוא דעבר שהוא אינו תלוי בהוראת הכהנים אלא מכיון דנגע הוא איכא ל"ת בקציצתו. [דלאו דהשמר אינו נמשך לסיפא דקרא דולעשות דא"כ הוי השמר דעשה, עיי' תוס' שבת שם (ד"ה האי). ולפי"ז נמצא דדוקא בצרעת דעלמא איכא עשה לפי שהכהנים מורים לו שלא לקוץ משא"כ הכא במקום מצוה לבתר דגלי קרא דמילה דוחה צרעת ממילא ליכא לעשה כלל שהרי גם הכהנים מירים לו לקוץ כדי למול כדין תורה ואינו עובר על הוראתם. ומיושב לפי"ז קושיות התוס' שהקשו דנילף מכאן דעשה דוחה ל"ת ועשה ומהא דאמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת, דבאמת לא בעינן הכא למידחי אלא לל"ת גרידא שבצרעת אבל עשה שבה ליכא כלל במקום מילה. אך ע"ז נמי יקשה כמו לר"נ גאון מדפריך הש"ס בינוני מנלן דלא כתיב ביה בשר לא ידחה וכן מקמי דמסיק תנא קרא דבשר דסבר למימר שלא תהא מילה דוחה את הצרעת לפי שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואמאי הרי ליכא לעשה כלל שהרי נם הכהנים לא יורו שאסור לקוץ בשביל הל"ת של צרעת אלא אדרבא יורו דעשה דמילה דוחה ל"ת וממילא ליכא לעשה דצרעת מעיקרא כמ"ש, ומה לי אם הכהנים מורים לקוץ משום גילויא דקרא דבשר מה לי אם מורים לקוץ משום דחיית עשה לל"ת. ובדוחק קצת יש לחלק ולומר דדוקא בגילויא דקרא דבשר יש לדון כמ"ש אבל בדחיית עשה ליכא למידן הכי, דאע"פ שאם נחליט לומר דמילה דוחה צרעת לא תהא אלא ל"ת גרידא שהיא נדחית באמת מפני עשה דמילה מ"מ י"ל שאינו מן הדין שתדחה דאדרבא כשאנו באים לכתחלה לדון בזה שתדחה איכא מעיקרא ל"ת ועשה נגד עשה דמילה, די"ל דכיון שהכהנים מורים דאיכא מיהא ל"ת מצד הצרעת שלא לקוץ ממילא חל בזה גם עשה, ולכן אדרבא נאמר לאידך גיסא דאית בה מעיקרא לפני הדחייה ל"ת ועשה וממילא לא תהא נדחית מפני מילה לפי שאין עשה דוחה לתו"ע, משא"כ הכא דכתב קרא בשר אפינו במקום בהרת שתהא מילה דוחה צרעת בכל אופן ואפילו תהא בה ל"ת ועשה א"כ בע"כ מורים גם הכהנים לקוץ וממילא ליכא לבסוף אלא ל"ת לחוד ולא עשה, ודוחק הוא:

אך לפמ"ש דאפילו במילה בזמנה דכתיב בה בשר רק מתורת דחייה הוא כדמסיק הש"ס כדר"ל יש לפקפק גם בזה על סדרתנו, דאפשר דבהא נמי איכא עשה דלעשות, דאף שהכהנים יורו שמותר לקוץ בהרת זו מ"מ זהו רק מצד דיני הדחייה אבל בעיקר הדבר הרי הם מורים מצד טומאת הצרעת שלא לקוץ ואיסור זה לא נתבטל גם עכשיו אלא שנדחה ולכן אפשר דעשה נמי איכא ע"ז וצ"ע ובירור. ומ"מ הרווחנו בחקירה מוטעמת זו ליישב ברווחה קושיית התוס' שהקשו דליגמר מהכא דעשה דוחה לתו"ע לפי שי' הרא"ה מיהא שהזכרנו לעיל דפירכת הש"ס דאי איכא אחר לימהול אחר הוי רק אקרא אבל לדידן ניחא משום דקרא דבשר משווי להיתר גמור ולא רק לדחוי, ולפי"ז הא דמסקינן בסוגיין דאי איכא אחר ימהול אחר לא הוי גבן מצד דיני הדחייה אלא משום דבכה"ג לא שרי קרא אבל בדליכא אחר דשרי קרא לאב למהול אע"פ שמתכוין לקצוץ את הבהרת לא הוי אצלני בתורת דחייה אלא בהיתר גמור מקרא דבשר, וא"כ ליכא למילף מכאן לשאר דוכתי דעשה דוחה לתו"ע דהכא נמי לא התירה תורה אלא את הל"ת אבל לעשה לא הוצרכה להתיר. דכיון שכבר הותר הלאו לגמרי אין מקום לכהנים שיורו איסור הקציצה כל עיקר ולא רק מטעם דחייה וממילא אפ"ל שאין כאן עשה כלל שהרי אינו עובר על היראת הכהנים. והדבר צריך תלמוד:

אח"ז מצאתי שכדברי הרמב"ם מבואר להדיא בירושלמי נדרים (פי"ג ה"ט) ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת כו' ת"ל בשר אע"פ שיש שם בהרת, על דעתיה דרבי יונה דאמר מ"ע דוחה מל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה ניחא, על דעתיה דרבי יוסה דאמר אין מדע דוחה למל"ת אלא אם כן היתה כתובה בצידה מכיון דכתיב בשר ערלתו כמי שהיא כתובה בצידה ע"כ, הרי לך מבואר להדיא דדרשא דבשר אתיא לגלויי דדחי. ובשירי קרבן ראיתי שהקשה מאי ניתותא היא לרבי יונה ל"ל לדידיה קרא דבשר ותירץ דהו"א דהוי עשה ול"ת בצרעת קמ"ל קרא דלא, והוא כעין דברי וב נסים גאון שהיה כמוס מעיני הרב בעל שירי קרבן. עכ"פ הרי נראה דהירושלמי מרכיב לקרא דבשר עם דחיית הל"ת והוא כמ"ש, ודברי הרמב"ם וסייעתו ברורים ונאמנים:

ח

[ח] ומה שהעיר כת"ר בהא דפריך הש"ס בשבת (דף קל"ו ע"א) על הא דתניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם יינו נפל מימהל היכי מהלינן [פירש"י שום קטן ביום השמיני בשבת דילמא נפל הוא ולא חזי למול ועושה חבורה שנא לשם מצוה]. ומשני א"ר אדא בר אהבה מולין אותו ממ"נ, אם חי הוא שפיר קא מהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא, ואלא הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממ"נ כו' אמר מר בריה דרבינא כו לא נצרכה אלא למכשירי מילה, והעיר כת"ר דזהו רק לרשב"ג אבל לדידן דקיי"ל התם דמת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת דסמכינן ארבנן דלא חיישי לנפלים ה"נ לא חיישינן במילה ולא בעינן לממ"נ דראב"א ומתניתין דספק אין מחללין מיירי בספק בן ז' ספק בן ח'. הנה מצאתי שכ"כ בס' תורת חסד להרה"ג מלובלין ז"ל (סי' י"ב) וביתר דיוק בס' עמודי אור (סי' צ"ו) ועוד באחרונים עיין עליהם, והיא מילתא דמסתברא ואשבתנה:

וראיתי בס' תורת חסד שם שרצה לצדד דאפילו לרבנן דלא חיישי למיעוט נפלים פריך הש"ס מימהל היכי מהלינן, משום דלעיל (דף קל"ד ע"ב) אמרינן ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ערלתו ספק, ובב"מ (דף ו' ע"ב) גבי קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין הקשו התוס' דלשון לתוכן משמע אפילו רבים ואם כן ליבטל ברובא ותירץ השמ"ק בשם הרא"ש והריטב"א דהא דאזלינן בתר רובא הוא רק דינא אבל מידי ספיקא לא יצא וכיון דמיעט קרא עשירי ודאי ולא עשירי ספק רובא נמי נתמעט מהכא שגם הוא אינו ודאי, וא"כ ה"נ כיון שאני צריכין ערלתו ודאי אין הרוב מועיל דמ"מ ספיקא הוי דאין ודאי אלא בקים לן שכלו חדשיו, ושפיר פריך הש"ס גם אליבא דרבנן מימהל היכי מהלינן סתם תינוקות הא לא הוי ערלתו ודאי עכ"ד. והוא דבר מושכל וכבר קדמהו בזה הגאון בעל ישועות יעקב באו"ח (סי' תקכ"ו). אבל תמיהני ע"ז, דא"כ מאי מתרץ ראב"א מלין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בבשר בעלמא הוא, התינת לאותו צד הספק שהוא נפל שפיר ניחא דאין כאן חילול שבת כלל, אבל לאותו צד הספק שמא אינו נפל ואיכא איסור שבת תקשה היכי מהלינן דאע"פ שבאמת אינו נפל מ"מ לדידן מיהא ספק הוא ונתמעט מערלתו שאינו דוחה את השבת ככל הספיקות וא"כ כי מהנינן ליה ודאי מחלל שבת היא שהרי מינה זו לא הותרה כלל בשבת, דהא דנתמעט ספק ערלה בתורת ודאי הוא דנתמעט ולאו בתורה ספק, ר"ל דודאי אינו דוחה את השבת והם עבר חילל את השבת ודאי ולאו בספק קאי. [וידוע מה שתירצו האחרונים ז"ל לקושיית התוס' (דף קל"ה ע"א ד"ה ולא ספק) דמהיכא תיסק אדעתין לחלל שבת מספיקא דאצטריך קרא למעוטי, ותירצו דנ"מ אם עבר וחילל שאם היה בתורת ספק היה פטור ועכשיו דמועטי' קרא להדיא חייב, וה"נ דכוותה]. והוא תשובה נצחת. וא"כ נהפכה מטרתא דמה שרצו להועיל בו נהפך לקושיא חמורה טל דברי השמ"ק, מאי משני ראב"א ממ"נ איזה ממ"נ איכא הכא והרי מ"מ ספיקא הוא ולא דחי בתורת ודאי כלל. ומה שרצה הרב בעל תורת חסד לומר במרוצת דבריו דערלתו אינו ממעט אלא ספק בערלה גופה דמספקינן אם היא ערלה או לאו כגון אנדרוגינוס ונוגד מהול ולא ספק בן ח' ספק בן ט' שאין הספק בערלתו, נדחה היא מהא דר"פ הערל דבעי רב חמא בר עוקבא קטן ערל מהו לסוכו בשמן של תרומה דלדעת הרמב"ם נפשטה דסכין משום שאינו ערל כלל כמבואר בדבריו (פי"א מהלכות תרומות ה"ז) אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה שהנילד כל שבעה אינו חשוב ערל עכ"ל, וכ"ה בירושלמי יבמות (פ' הערל ה"ב) רבי אתא בשם רבי תנחום בי רבי חייא אין ערלה אלא משמיני והלאה עיי"ש, הרי דלפני זמן חיוב אינה ערלה כלל, ועיי' בתוס' יבמות (דף ע' ע"א ד"ה הערל), וה"נ בבן ח' כה"ג דאין ערלתו קרויה ערלה כלל כיון שהוא פטור ממילה, וא"כ הרי הוא נכלל ג"כ במובן ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק שהספק הוא בערלה גופה. ואף שיש להתעקש בזה האמת יורה דרכו ואין להאריך:

ונ"ל ניישב דברי השמ"ק דלא שייכי אלא במעשר בהמה אבל בכל מקום דצריך ודאי רובא נמי הוי ודאי גמור, דכיון דאמר רחמנא זיל בתר רובא נפיק מכלל ספק דמיעוטא כמאן דליתיה דמי וממילא הוי ודאי, ודברי השמ"ק לא נאמרו אלא במעשר בהמה דבעינן שבעה"ב ימנה את הטלאים ובודאי אין ענין המנין מה שהוא מוציא מפיו מלות המספר דזה לא הוי מונה כלל אלא עיקר ענין המנין הוא שידע המספר שכן הוא מה שמונה, ואם היה מונה ומסופק במספרו ואינו ברור אצלי נראה לכאורה פשוט שאין לזה דין מנין כלל אע"פ שמנה בפיו. וא"כ דברי השמ"ק מבוררים דאע"ג דאזלינן בתר רובא מ"מ זהו רק בדינא אבל בעה"ב המונה בעצמו הרי אצלי המנין מ"מ מסופק שאינו יודע בודאי את המספר מצד מניינו דשמא נתערב בו הקופץ הפטור ומשו"ה לא הוי מנין ודאי. ואע"פ שעשירי מאליו קדוש נראה דהיינו רק כשהי' מנין התשעה כראוי ובאפשר לבעה"ב למנותו אבל בכה"ג לכאורה לא, יעי"ש היטב בשמ"ק. אבל הכא לענין ערלתו בודאי כיון דאזלינן בתר רובא הרי היא ודאי ערלה ולא ספק דדין הרוב משווי לה לודאי. ובס' ל"ד הארכנו קצת בדברי השמ"ק אלו ובמה שיש להקשות עליהם מירושלמי יבמות (פי"א הל' ז') עיי"ש:

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף