משנה למלך/טומאת צרעת/י
|
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אור שמח
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה | עריכת קוד מקור]
התולש סימני טומאה וכו'. דין זה הוא בפ"ז דנגעים מ"ד התולש סימני טומאה והכוה את המחיה עובר בלא תעשה וכתב שם רבינו תולש סימן טומאה הוא שיסיר שער לבן או יחתוך המחיה או הדומה לזה וכן פירש ר"ע התולש סימני טומאה כגון שער לבן בעור בשר ושער צהוב בנתקים והכוה את המחיה דמשנכוית אינה סימן טומאה ע"כ. ומכל זה נראה דליכא לא תעשה אלא דוקא בתולש סימני טומאה אבל אם לא היו בו סימני טומאה ותלש הנגע לא הזהיר הכתוב על זה אלא שקשה לזה מ"ש רבינו או אחר הפטור ולאחר הפטור ליכא סימני טומאה ואפשר היה לדחוק ולומר דמיירי שנולדו בו סימני טומאה אחר הפטור אלא שקשה דאם נולדו סימני טומאה פשיטא שהוא עובר בלאו ובת"כ מרבה לאחר הפטור מדכתיב לשמור מאד ומה הפרש יש בין קודם שנזקק לטומאה לנולדו בו סימני טומאה אחר הפטור. וראיתי בפי"ט דשבת עלה קל"ב דפריך תינח נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר ופירש"י נגעים טהורים כגון בהק ופרחה בכוליה ובכולהו איתרבו לאיסור קציצה בספרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מנין ת"ל ככל אשר יורו ע"כ, ונראה דרש"י לאו מהכא קא יליף משום דמדברי ספרי הללו לא שמעינן אלא דאף קודם שנזקק לטומאה עובר בלאו אבל בבהק או בפרחה בכולו לא שמעינן מהכא אלא דבספרי הכי איתא אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק ולאחר הפטור מנין ת"ל וכו' ומדרבי קרא לאחר הפטור לאזהרה מהתם יליף רש"י דאף בבהק או שפרחה בכולו איכא אזהרה דהא כולם טהורים הם. הן אמת דאי לאו דברי רש"י היה נ"ל דלעולם לא הזהיר הכתוב אלא בתולש אחד ממראות נגעים ואף שגזר הכתוב שיהיה טהור כגון שעמד בעינו בשבוע ב' או שפרחה בכולו מתוך החלט מ"מ איכא אזהרה לתולש כיון שהוא ממראות נגעים ואפשר שיבוא לידי טומאה כגון שיפשה או אם פרחה בכולו שיולד בו מחיה כעדשה אבל בבהק שאינו סימן טומאה ואינו מארבע מראות נגעים ליכא אזהרה. וזהו שרבינו לא כתב בחיבורו דין זה דבהק. ויש להסתפק בתולש לאחר הפטור מהו שילקה מי אמרינן כיון דאינו לוקה אא"כ הועילו מעשיו וכמ"ש רבינו א"כ בלאחר הפטור נמי נהי דאיכא אזהרה אבל מלקות ליכא דהא לא עשה ולא כלום דמתחילה נמי קודם התלישה טהור היה או דילמא שאני התם שהיה טמא ואף לאחר שתלש עדיין בטומאתו עומד נמצא שלא תלש סימני טומאה אבל בלאחר הפטור לעולם לוקה ולא מצאתי גלוי לדין זה. ודע שראיתי לתוספות בפ"ק דשבועות עלה ד' ד"ה בקוצץ שכתבו בשם ריצב"א דההיא דר"א דמילה לא איירי אלא בד' מראות וטהורים דקאמר כגון דעמד בעיניו בזה ובזה או כהה וקרי ליה טהורים לפי שאין מוחלט ע"כ. אך מדברי רש"י שכתב בהק נראה שחולק בזה. ודע שעדיין יש לי משא ומתן בדינים אלו ובמקום אחר אנופף ידי אם יגמור ה' בעדי: ומ"ש רבינו ומותר למצורע לישא במוט על כתיפו וכו' ע"כ. מסוגיית הגמרא בפרק ר"א דמילה עלה קל"ג מתבאר דלדידן דקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוון מותר ע"כ קרא אתא להיכא שבסיב זה או במוט ודאי יתלוש הנגע דהוי פסיק רישיה ולהכי איצטריך קרא דלעשות דאם הוא דבר שאפשר שיתלש ואפשר שלא יתלש למה לי קרא דדבר שאינו מתכוין מותר ולא ידעתי למה לא ביאר זה רבינו וראיתי בספרי הביאו הר"ש בפ"ז דנגעים ולעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת ע"כ. ומדקתני שמא משמע דלאו פסיק רישיה הוא ונראה דברייתא זו אתיא כר"י דסבירא ליה דבר שאין מתכוין אסור: ומ"ש רבינו או הקוצץ הנגע כולו מבשרו נראה דהאי מבשרו ל"ד דה"ה דקוצץ נגע מזולתו ג"כ עובר בלאו דהא בפי"ט דשבת (דף קל"ב) אמרינן דאיצטריך בשר גבי קטן דמילה דוחה את הצרעת ורבא מפיק לה מק"ו דשבת ורבינו כתב דטעמא הוא משום דאתי עשה ודחי לא תעשה ואי אמרת דליכא לאו אלא בקוצץ בהרתו פשיטא דמילת קטן דוחה את הצרעת שהרי המל מקיים מצות עשה ואינו עובר בלאו. אלא ודאי שהלאו הוא בקוצץ סימני טומאה בין מבשרו בין מזולתו ואפילו מקטן. ומיהו נ"ל דכל שקוצץ מדעת בעל הצרעת הנקצץ עובר ודוקא גבי קטן עובר הקוצץ ודייקינא לה מדאמרינן בגמרא ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד ליה א"ר עמרם באומר לקוץ בהרתו קא מכוין. ופירש"י גדול שהוא בר עונשין ואמר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר ע"כ. ואי אמרת שאין אזהרה אלא על הקוצץ ולא על הנקצץ מה לנו עם כוונת הנימול כיון שכוונת המוהל שהוא המוזהר אינה לטהרו אלא למולו אלא ודאי דכל שהוא גדול הנקצץ הוא המוזהר. שוב ראיתי לרבינו בפי' המשנה פ"ח דנגעים משנה ד' שכתב הנה כל מי שיסיר נגע צרעת מגופו או מגוף חבירו או מן הבגד ילקה מלקות והנכון אצלי דלאו זה הוא כלאו דלא יקרחו קרחה ולא ישרטו וכתובת קעקע שכתב רבינו בסוף הלכות ע"ז שהקורח קרחה בראש חבירו והשורט שריטה בבשר חבירו והכותב כתובת קעקע בבשר חבירו והיה חבירו מסייע בזמן ששניהם מזידין שניהם לוקין אחד שוגג ואחד מזיד המזיד לוקה והשוגג פטור ע"כ. ה"נ דכוותה דהאזהרה היא בין לקוצץ בין לנקצץ ולפיכך גבי קטן עובר הקוצץ דומיא דקרחה וגבי גדול כיון שגם הנקצץ עובר איצטריך קרא דבשר להיכא דמכוין לקוץ אף שהקוצץ אינו מכוין אבל גבי קטן כיון שאין הקוצץ מכוין לטהרו לא איצטריך קרא למישרי. ומה שהכריחו לרש"י לומר דמאי דקאמר רב עמרם באומר לקוץ בהרתו דמיירי באומר למוהל ולא דמיירי כשהוא מל את עצמו ומש"ה עובר בלאו כיון שמכוין ליטהר אבל באומר למוהל לעולם אימא לך דלא איכפת לן בכוונת הנקצץ כיון שהקוצץ הוא העובר. הוא משום דא"כ אמאי לא פריך עלה ואי איכא אחר ליעבד כדפריך גבי קטן. שוב ראיתי לרש"י שכתב ואי איכא אחר שאינו חושש לטהרו ליעביד אחר ולא ליקום אב להתם ע"כ. משמע מדבריו דאי קאי אב התם אף שהמל אינו מכוין לטהרו אפ"ה עובר בלאו. וטעמא דמלתא דכיון דהמצוה מוטלת על האב המוהל שליחותיה דאב קא עביד וכיון דכוונת האב הוא לטהרו הרי עובר בלאו וא"כ לפי זה אין להוכיח מדברי רב עמרם דבגדול הנקצץ הוא המוזהר דלעולם הקוצץ הוא המוזהר ושאני הכא דכיון דהמצוה מוטלת עליו והוא מכוין ליטהר המוהל שליחותיה קא עביד דומיא דאב:
ומ"ש רבינו כיצד היתה בו בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת כו'. בפרק המצניע (דף צ"ד) איתמר אחת משתים חייב אחת משלש ר"נ אמר חייב רב ששת אמר פטור ופסק כרב ששת וכן פסק בפרק ח"י מהלכות שבת וכתב שם ה"ה דלא אמרו הלכתא כר"נ אלא בדיני:
ה[עריכה | עריכת קוד מקור]
מי שהיתה בהרת בערלתו כו'. יש לתמוה על זה דבפרק י"ט דשבת (דף קל"ב) אמרינן אימור דאמרי' דאתי עשה ודוחה את ל"ת לא תעשה גרידא האי עשה ולא תעשה היא ופירש"י השמר לא תעשה היא ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה ע"כ. והא דקי"ל דמילה דוחה את הצרעת רבי יאשיה מפיק למילה בזמנה מקרא דבשר ושלא בזמנה אתיא מבינייא ור"י מפיק למילה בזמנה מק"ו וכי אתיא קרא דבשר הוא למילה שלא בזמנה כמבואר כל זה באותה סוגיא, והנראה אצלי בדעת רבינו הוא דס"ל דאידך ברייתא דדריש לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו כו' ס"ל דליכא בתולש סימני טומאה עשה מדדריש לקרא דלעשות לדרשא אחריתי ואם איתא דאתא קרא לעשה מנ"ל אידך דרשא ופסק רבינו כאידך ברייתא משום דרב אשי פסק הכי דקאמר היכא אמרינן דאתי עשה ודוחה לא תעשה כגון מילה בצרעת משמע דס"ל דטעמא דמילה דוחה את הצרעת הוא משום דאתי עשה ודוחה לא תעשה ועיין במ"ש התוספות שם ד"ה האי עשה. גרסינן בפי"ט דשבת (דף קל"ב) דצרעת דוחה את העבודה ופירש רש"י אזהרה שהזהירה תורה על הצרעת שלא לקוץ בהרתו וכו' ולא אמרינן יקוצו בהרתן ויאכלו פסחים או הכהן יקוץ בהרתו ויעבוד אם הכהנים טמאים בצרעת והקהל טהורים ע"כ. ולד נגעים טמאים דהא פשיטא דלא יקוץ דאכתי מחוסר טבילה הוא אלא אפילו נגעים טהורים נמי לא יקוץ והא דלא אמרי' דליתי עשה דעבודה ולידחי לא תעשה דצרעת הא קאמר רב אשי התם דלא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת אלא כגון מילה בצרעת א"נ ציצית וכלאים כו' ולא ראיתי לרבינו שהביא דין זה ולא ידעתי למה:
ז[עריכה | עריכת קוד מקור]
ודבר זה בעיירות המוקפות חומה. פירוש שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון כ"כ הר"ש פרק קמא דכלים משנה ד':
יא[עריכה | עריכת קוד מקור]
ומטמא משכב ומושב כו'. דע דרש"י והתוספות כתבו בפרק אלו דברים (דף ס"ז) שהמצורע אינו מטמא משכב ומושב אלא לטמא אוכלין דוקא כדין ולד ואינו עושה המשכב אב כזב וכן הוא סברת הר"ש בפ"ק דכלים משנה ג' וכ"כ הראב"ד לקמן פי"ג דין י"ג ועיין בקרבן אהרן פרשת מצורע פ"א דין ד' ופ"ב דין ו' ועיין בסמ"ג עשין סי' רל"ה ורמ"ג ועיין בתוספות פ' בנות כותים (דף ל"ה) ד"ה לאחרים ועיין בפ"ק דיומא (דף ו') ובתוספות שם ד"ה שמטמא ועיין בספ"ה דנזיר (דף נ"ז[1]):
יב[עריכה | עריכת קוד מקור]
ספק עמד ספק לא עמד וכו'. מהר"י קורקוס ז"ל כתב בחידושיו שלא מצא דין זה מבואר אלא דמטי בה מהא דקי"ל ספק נגעים טהור ולדידי אין הנדון דומה לראיה וכמבואר. גם הטעם השני שכתב מרן לא נתיישבה דעתי בו והאמת שדברי רבינו הם משנה ערוכה בפ"ג דעדיות מ"ז ובפ"ו דטהרות משנה ב' ועיין מ"ש רבינו שם בפי' המשנה וכבר הביא רבינו משנה זו בפט"ו מהלכות שאר אבות הטומאה דין ה' יע"ש וזה פשוט (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"ב מהלכות אלו דין א' ועיין בפרק קמא דקידושין (דף ל"ג) דמבואר בגמרא דאם טמא עומד תחת האילן והטהור יושב לא נטמא הטהור יע"ש ברש"י):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |