דבר אברהם/ב/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ב ג

סימן ג

לכבוד הרב החו"ב וכו' מוהר"ר יצחק יהודא שפירא נ"י ד"ץ דק' סמילאוויטש. שלום וברכה.

אחד"ש. מכתבו עם הערה על ספרי הגיעני ונאבד ממני, לכן הנני להשיבו רק ע"פ הרשום בזכרוני שעמד על מה שכתבתי בסי' ל"ג דמילה שלב"ז קודמת למילה בזמנה היכא דאפשר למול שניהם בו ביום ולא דיינינן בזה תדיר ומקודש כמ"ש האחרונים ז"ל, משים דבמילה שלב"ז הוא עובר באיחורה בעשה ומילה בזמנה כל היום זמנה הוא ואינו עובר בכלום. וע"ז כתב כ"ת דבפ' כל התדיר חשיב כל הקרבנות דתדיר ומקודש קודם ולא מצינו חילוק בדבר שזהו דוקא כל זמן שלא עברו על האינו מקודש ג' רגלים שאינו עובר בכלום אבל אם עברו על האינו מקודש ג' רגלים שעובר עליו בכל יום בבל תאחר אין המקודש קודם לו, ומשמע דבכל גווני מקודש קודם אף שבאיחורו אינו עובר בכלום ובאיחור האינו מקודש הוא עובר בבל תאחר, אלא ודאי דכל שהוא מאחר בשביל המקודש שיש לו דין קדימה ע"פ דין אינו עובר בב"ת וה"נ לכי תדחה מילה שלב"ז מפני זו שבזמנה לא יעבור בכלום:

הנה במ"ש שכל שמאחר בשביל הקדמת המקודש אינו עובר השבתי כבר לחכ"א שהעיר ג"כ כדברים האלה וסמך א"ע על מ"ש התוס' שבת (דף ד' ע"א ד"ה קודם) לענין רדיית הפת קודם שיבוא לידי איסור סקילה וז"ל דאם לא התירו לא מיחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו עכ"ל, והסתייע ג"כ ממ"ש המ"א (סי' י"ג סק"ח) דכיון דאינו יכול להטיל ציצית בשבת אינו עובר. וע"ז השבתי לו שאין הנידון דומה לראי' כלל, דהתם נמי כי הדביק פת בתנור ונאפה יש כאן איסור סקילה אלא דלא מיחייב ולא עבר אאיסורא כל שלא התירו לו חכמים לרדות משום דאנוס הוא מתק"ח ואונס רחמנא פטרי' וכן גם בציצית, וה"נ בנ"ד אלו אמרה תורה או שתקנו חז"ל דזו שבזמנה קודמת שוב לא הי' עובר על שלב"ז דאנוס הוא, אבל אנן הרי על עיקר זה אנו דנין אם באמת הדין כן שיהי' המקודש קודם או לא, פ"ז בודאי נימא דבמקום ביטול עשה לא אמרינן דמקודש קודם להביא את זה לידי ביטול עשה בכדי שידון אח"כ כאנוס, ואדרבא היא הנותנת להקדימה, ופשוט הוא:

ובמ"ש שלא מצינו חילוק בין עברו על האינו מקודש ג' רגלים ובין לא עברו ובכל אופן מקודש קודם, הנה ערבך ערבא צריך וגם שם אני אומר דבמקום שזה יעבור בב"ת באמת אין המקודש קודם. ונהי דבכהן המקריב קרבן ישראל יש לפקפק עוד, אבל בכהן המקריב קרבן שלו שעברו עליו ג' רגלים בודאי שיש לו להקריב תחלה את זה שעובר עליו בב"ת ואע"פ שיש מקודש ממנו. אולם יש לי לדון בעיקר הדבר אי משכחת לה כלל שיעבור בב"ת ע"י איחור ההקרבה. דהתוס' בחולין (דף כ"ב ע"ב ד"ה והביא) כתבו וז"ל וא"ת כיון דממ"נ האחד פסול האיך יכול להקריב וי"ל כו' א"נ כיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו עכ"ל, וכ"כ רש"י בחולין (דף קל"ט ע"א) וז"ל דמיחסר הקרבה דכי אמר עלי הכי קאמר עלי להביאו לעזרה עכ"ל, הרי דבהבאה לעזרה לחוד כבר מיפטר מידי נדרו וממילא לא יעבור עוד בבל תאחר בין אם יקריבו הכהן היום בין אם לא יקריבו ונמצא דמאיחור הקרבתו אין גרם לאיסור ב"ת. אך הגרעק"א ז"ל בגליונו העיר לשום עין למ"ש המל"מ (פי"ד ממעה"ק הלכה ה') ומשם נראה דדעת הרמב"ם ז"ל אינה כן, שכ' מה בין נדרים לנדבות שהנודר אם הפריש קרבנו ואבד או נגנב חייב באחריותו עד שיקריב כמו שנדר, וכתב ע"ז המל"מ דדקדק רבינו לומר עד שיקריב כמו שנדר לומר שאפילו הביאו ליד כהן כל שלא הקריבו כמו שנדר לא יצא י"ח נדרו. ולפ"ז כל זמן שלא הקריב לא נתקיים עדיין נדרו ועובר בב"ת. ושמא י"ל דגם לדעת הרמב"ם כל שהביאו לעזרה אולי אינו עובר בב"ת אע"פ שלענין הנדר חשיב עדיין כלא נתקיים, משום דבעשה דידי' כתיב ובאת שמה והבאתם שמה ואפשר דבהבאה לחוד סגי בזה. וכ"ת דזה שייך רק בעשה זו אבל בל"ת דכתיב לא תאחר לשלמו וכן בעשה דמוצא שפתיך תשמור עובר עד שיתקיים נדרו דהיינו הקרבה דוקא, ז"א דאם רק נתפוס דובאת שמה והבאתם שמה משמע הבאה לעזרה לחוד ה"נ אינו עובר עוד גם בעשה דמוצא שפתיך תשמור, דאל"כ מאי פריך הש"ס בר"ה (דף ו' ע"א) אמר מר מוצא שפתיך זו מ"ע למה לי מובאת שמה והבאתם שמה נפקא ומאי קושיא היא והרי טובא איכא בינייהו אע"כ דלא שנא. אבל רחוק הוא לומר כן, ולשון והבאתם שייך נמי להקרבה ומכ"ש דמ"ע דמוצא שפתיך תשמור לא נתקיימה כל זמן שלא יצא י"ח נדרו. וח"מ מסברא י"ל דמ"ש הרמב"ם שלא יצא י"ח נדרו כו' שלא הקריב כמו שנדר הוא דוקא בנאבד או נגנב דליכא מה להקריב וכן בנפסל או נקרב שלא לשמו שלא עלה לבעלים לשם חובה, אבל אם הוא קיים אין ההקרבה מוטלת עליו דלאו בדידי' תליא מילתא וכל שראוי להקרבה אינו עובר עוד, ועיי' מ"ש בספרי [ח"א] סי' י"ג אות ד' בענין חיוב ההקרבה אם הוא מוטל על הבעלים וצ"ע. ויש להעיר מיורש דמבואר בר"ה שם דהוה עבר בב"ת אי לאו קרא דמעמך, ומבואר בקידושין (דף י"ג ע"ב) דחיוב הבאתו הוא מטעם שעבוד הנכסים של מורישו, ולכאורה אין לחייבו אלא בהבאה ולא בהקרבה, אבל אין זה מוכרח, ובסמיכה קיי"ל כר"מ דיורש סומך ור"י דפליג מקרא ממעט לי' ודו"ק:

ויעוין במעילה (דף י"ט ע"א) הביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר"י אומר עד שיזרוק הדם, ופירש"י שהביא חטאתו ואשמו מן ההקדש דהיינו מקדש לקדש וכיון שהביא לעזרה מעל דברי ר"ש דקסבר דמאן דמיחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאו לעזרה וכיון שהביאו נפטר מאחריותו אף האי נמי דמוציא מקדש לקדש כיון שהביאו לעזרה יצא ידי חובתו ידי אחריות ומעל, ור"י סבר לעולם הוא חייב באחריותו פד שיזרוק הדם אף הכא נמי כיון שנזרק הדם ויצא ידי אחריות חובתו מעל עכ"ל, הרי דפלוגתא דר"ש ור"י היא, ויעוי' ברמב"ם (פ"ו ממעילה הל' י"א וי"ב). ולפ"ז תמוהים דברי רש"י ז"ל בחולין שהזכרנו דלמ"ל להכניס נפשי' בפלוגתא ולמיסתם כר"ש, ועיין בגליון הש"ס להגרעק"א ז"ל במעילה שם. מיהו י"ל דר"י לא פליג אלא בחטאת ואשם דבעו בעלים כפרה וכ"ז שלא נזרק הדם ועדיין לא נתכפרו לא נפטרו בעלים מחובתם, משא"כ בנדרים דלא בעו כפרה אלא אחריות בלחוד הוא דאיכא דכמאן דטעון לי' אכתפי' דמי גם ר"י מודה דבהבאה לעזרה לחוד מיפטר. אבל מנ"ל לרש"י לחלק בהכי ולמ"ל להכנס בפלוגתא כזו.

וראיתי בס' ראש המזבח ריש זבחים שהביא משם ס' טהרת הקדש לזבחים שהביא מספרי (פ' ראה) תשא ובאת שחייב בטיפול הבאתו עד שיביאם לבית הבחירה ר' יהודא אומר עד שיביאם עד באר הגולה חייב באחריותם מבאר הגולה ואילך אין חייב באחריותם, ומזה קשה לר"י דסבר במעילה עד שיזרוק הדם. ולפמ"ש דבנדרים מודה ר"י הוה א"ש, אבל בסיפא דספרי גרסינן יכול שאני מוציא חטאת ואשם כו' וזה תמוה. ובס' החוה"מ להגאון מלבי"ם ז"ל כתב דבאר הגולה הוא מקום שחיטה ור"י לטעמי' דשם מוסר אותו לשחיטה וזריקה, אבל גם זה לא נוח לי חדא דבאר הגולה הוא מקים שחיטה ומשמע דכשמוסרו לשחיטה נפטר ור"י ס"ל עד שיזרוק הדם, ועוד דאי תימא דהכוונה היא עד אחר זריקה לא שייך למימר מבאר הגולה ואילך אין חייב באחריותם איזה אחריות שייך עוד אחר זריקה שכבר נגמרה ההקרבה ואין דבר המעכב עוד דהקרבת אימורין שיורי מצוה היא:

עוד הקשה על רש"י חולין בשם ס' טה"ק מריש זבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ופירש"י וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו, הרי דאף לאחר הבאתו לעזרה לא יצא עדיין ידי נדרו ואם נפסל יביא אחר לנדרו. ולי נראה דאי משום הא דמתני' לא איריא ויש ליישב בדרך נכונה. דהנה הא מילתא דפשיטא היא דאפילו אם נימא דבהבאה לעזרה לחוד יצא ידי נדרו מ"מ זהו רק אם השאירו שם להקרבה אבל אם חזר ולקחו בעצמו מעזרה בודאי לא יצא דבטלה הבאתו, ובסוגיא דהתם אמרינן דכל שנזבח שלא לשמו נשאר הקרבן נדבה דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' אלקיך נדבה וגו' האי נדבה נדר הוא אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לא נדבה יהא, והוא בודאי נדבה של הבעלים דרחמנא שוויי' לקרבן לנדבה של הבעלים מגזה"כ ובודאי אסור לשנויי בה תו גם שינוי בעלים, וא"כ כיון דהבעלים עצמם הקריבו קרבן זה לנדבה נמצא דהוי כמו שחזרו ולקחו מעזרה את הבהמה שהביאו לנדרם וחזרו והקריבוה לנדבה וחסרה כאן הבאה לנדרם כל עיקר דאותה הבאה לעזרה חזרו ושמשוה לנדבתם ומשו"ה לא יצאו ידי נדרם. ומחטאת ואינך שאינם באים בנדבה ופסולים לגמרי דלא שייך בהו תירוצנו זה הן מעיקרא לק"מ, דהני קרבנות רובה נינהו הבאים לכפר על חטא וכל שנפסלו ולא עלו לשם חובה עדיין לא נתכפרו בעלים וחייבין להביא קרבן אחר לכפרה ולא שייך לומר דבהבאה לחוד יצאו. וגיסי הגאון מהר"א ראבינאוויץ נר"ו מד"א דק"ק מינסק הראני דמטעם זה תמה הטו"א מגילה (דף ח' ע"א) על רש"י מעילה שהזכרנו שכ' דבחטאת ואשם ס"ל לר"ש דבהבאה לעזרה נפטר מאחריותם והרי הני לכפרה בעו והאיך יפטרו בהבאה. עוד הקשה שם מהא דתניא התם ונרצה לו לכפר עליו ר"ש אומר את שעליו חייב באחריותו ופירש"י הכי דרש לי' לקרא ונרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן הויא נרצה אבל מקמי כפרה לא נרצה, [ובזבחים (דף ד' ע"ב) פירש רש"י ז"ל דבריו יותר וז"ל את שעליו כגון נדר דאמר הרי עלי עולה חייב באחריותו כו' אם מתה או נגנבה כו' ועד שיקריבנו לא נרצה ולא נפטר עכ"ל], והרי לפירש"י במעילה ס"ל לר"ש גם בקרבנות חובה דמשהביאן לעזרה נפטר מאחריותן ולא בעי עד שירצה בזריקת הדם. [הן אמנם דבשמ"ק בשם הר"פ גריס במעילה רבי במקום ר"ש אבל ברש"י גריס ר"ש]. וגם על תירוצנו הנ"ל למשנה ריש זבחים יש להעיר דזה שייך רק בשלא לשמו דנשאר נדבה אבל בפיגול מאי איכא למימר ואטו נימא דבנתפגל אין הנודר מחויב להביא אחרת. ובס' ראש המזבח שם ראיתי שתירץ על יסוד דברי הקצה"ח (סי' רמ"ג) דכהן הוי כפועל בשכר וכיד בעה"ב דמי והוי כמי שהביאוהו בעלים לקרבן לעזרה וחזרו וקטלוהו דודאי בטלה הבאתם, אבל מה יענה לרש"י זבחים (דף ד') שהזכרנו שכתב להדיא דגם במתה או נגנבה לא נפטר מידי נדרו עד שיקריבהו דהכי משמע ונרצה לכפר. ונ"ל לומר דדעת רש"י ז"ל היא דאף דודאי אם נפסל הקרבן או מתה או נגנבה בעזרה עדי א נפטר מ"מ החיוב שרובץ על הנודר הוא רק חיוב ההבאה לעזרה שיהא ראוי להקרבה אבל הקרבה עצמה מצוה דכהן היא ובזה יצא כבר ידי נדרו מה שמוטל עליו, אלא דפטור זה מתלי תלי וקאי שאם נפסל הקרבן או מת או נגנב שלא נגמרה ההקרבה שוב חייב בהבאה אחרת להביא קרבן אחר שיהא ראוי להקרבה, אבל אם לא נפסל הקרבן ולא נתחדש דבר שמבטל את הבאתו אז ממילא הוברר שהבעלים יצאו בהבאתם שעשו מה שמוטל עליהם והבאתם לא נתקלקלה, ולפיכך עיקר הפטור מחיובם היא הבאתם לעזרה, ומשו"ה פירש"י בחולין כן שכל שלא נפסל אח"כ מתחיל פטורם מהבאה לעזרה, ומ"מ אם נגנב בודאי חייב להביא אחרת שהרי בטלה ההבאה, ועיי' תוס' נדרים (דף ט' ע"ב ד"ה כהלל) שכ' נמי שאם מתה בעזרה יביא אחרת. והנה בחטאת ואשם ודומיהן הבאים לכפרה מלבד ענין מצות הכפרה יש גם חוב כמו בנדר שהרי נשתעבדו גם הנכסים ואשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה, וסבר ר"ש דבהני נמי אם נקרבו אח"כ נגמר הפטור מחיוב אחריותם משעת הבאה לעזרה כיון שעשו מה שמוטל עליהם והקרבה מצוה דכהן היא ומשו"ה מההיא שעתא הוא דמעל, ור"י סבר דלא נקרא הוצאה מרשות לרשות עד שיזרוק הדם ויפטר לגמרי ועד ההיא שעתא לא מעל. ובשי' ר' יהודא יש להסתפק אי פליג אר"ש לגמרי בפטור האחריות בכ"מ משעת הבאה או רק בחטאת ואשם או רק לענין מעילה פליג, ומדברי רש"י ז"ל במעילה שם אף שהזכיר לשון אחריות אין להוכיח כ"כ כמבואר למעיין היטב. ויש לי בזה עוד הרהורי דברים רבים וקצרתי במקום שיש להאריך ותן לחכם כו'. איך שיהי' לענין בל תאחר ע"י איחור הקרבה נראה כמ"ש:

ויקבל מע"כ ברכת החוה"ש כחפץ מברכו ומוקירו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף