מזרחי/בראשית/כח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מזרחי בראשית כח

ב

שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה. בפרק קמא דיבמות ובב"ר ופריך התם והכתיב ישובו רשעים לשאולה ומשני ההוא בדיוטא התחתונ' של שאול פי' שהה"א של שאולה נמי במקום למ"ד הוא והוה ליה כאלו כתוב ללשאול וכל חדא וחדא משמשת עם שאול והוה ליה כאלו אמ' לשאול לשאול שפירושו לשאול של שאול שהיא המדרג' השפלה שבשפלו' שכן דרכן בכל מקום לדרוש האות המשרת עם התיבה המחוברת לו במגילה פ"ק אמרו מדהוה ליה למכתב זמן וכתב זמנם קרי ביה זמן זמנם ומדהוה ליה למכתב זמנם וכתב זמניהם קרי ביה זמן זמנם זמניהם ובפרק אלו נערות מדהוה ליה למיכתב נער בלא ה"א באחרונה כמשפטה בכל מקום וכתב נערה בה"א באחרונה קרי ביה נער נערה וכן בתולות הבתולות מיתורא דה"א הבתולות וכהנה רבות:

ג

ואל שדי מי שדי בברכותיו למתברכין מפיו. דאל"כ מה ענין זה השם המור' על מי שאמר לעולמו די במקום הזה:

את ברכת אברהם שאמר לו ואעשך לגוי גדול כו' והתברכו בזרעך. יהיו אותן הברכו' האמורי' בשבילך ממך יצא אותו הגוי ואותו הזרע המבורך. דאל"כ ויתן לך כברכת אברה' מבעי ליה לא את ברכת אברהם דמשמע שנטלה ממנו ונתנה לזה ולפיכך הוכרח לפרש שיהיו אותן הברכות עצמן האמורות לאברהם בשבילך שממך יצא אותו הגוי המבורך והא דלא פירש את ברכת אברהם לירושת הארץ שיתננה לו ושיזכה בה הוא מכל שאר בניו שאעפ"י שנא' לו בדרך כללות לזרעך אתן את הארץ לא יזכה בה אלא הוא כדכתיב בתריה לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם משום דירושת הארץ מתנה היא ולא ברכה:

ז

הלך גם הוא אל ישמעאל. הורה בזה שהוי"ו של וילך אינה משמשת לחבור רק להפיך העתיד עבר מפני שמלת וילך הוא נשוא המאמר ואינה צריכה וי"ו החבור:

י

הכי גרסינן על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתב וילך עשו ומשגמר חזר לענין ראשון. מפני שנתן שתי סבות לשני עניינים האחת שהחזרה לענין ראשון היא מפני הפסק פרשתו של יעקב בספור עשו והשנית שהפסק פרשתו של יעקב בספור עשו הוא שבסבת יעקב שצוהו אביו שלא יקח אשה מבנות כנען הלך עשו אל ישמעאל כתב על ידי שבשביל שפירושו בשביל שבשביל הראשון סבת החזרה והשני סבת ההפסקה והיה ראוי להשלים סבת החזרה שפתח בה ואחר כך יתחיל סבת ההפסקה אלא שכשהתחיל בסבת ההפסקה וכתב על ידי וכונתו לומר על ידי שהפסיק התחיל מיד בסבת ההפסקה ואמר שבשביל שרעות כו'. וכשהשלים סבת ההפסקה שב להשלים סבת החזרה ואמר משגמר חזר לעניין ראשון וכאלו אמר על ידי שהפסיק בשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו כו'. משגמר חזר לענין ראשון כי אין הפרש בין על ידי שהפסיק בשביל או על ידי שבשביל הפסיק. ואם תאמר אמאי לא קא משני הכא כדמשני ויצר ה' אלהים את האדם שכבר כתב ויברא אלהים את האדם וגבי ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' שכבר כתב ויעש אלהים את חית הארץ שכלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון הכא נמי נימא וילך פדנ' ארם כלל חניותיו והמקרים שקרו לו בהם וההבטאות שהבטיחו השם בם בירושת הארץ וברבוי זרעו ושהשם עמו בהליכתו ובחזרתו ואופן חבורו עם לבן וכיוצא בהם ואחר כך חזר ופירש אותם פה יש לומר דהכא נמי צ"ל שזהו פרטו של ראשון ולא הוצרך לפרש זה מפני שסמך על הברייתא דרבי אליעזר דלעיל אך מפני שעדיין יש לטוען לטעון שלא היה לו להתחיל אלא מויפגע במקום ולא מוילך חרנה שכבר נאמר וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם לפיכך הוצרך לתת טעם על זה ואמר שמפני שהפסיק כו' משגמר חזר לענין ראשון אבל גבי ויצר ה' אלהים את האדם שפירש כאן שיצירתו היתה מן האדמה ובתחלה סתם ברייתו מהיכן וכן גבי ויצר ה' אלהים את חית השדה שהוצרך להתחיל כאן ויצר כדי לכלול העוף והבהמה לומר ששניהם נבראו מן האדמה ומקושיית המקראות נלמוד שהעופות מן הרקק נבראו הוכרח להזכיר גם בפעם השנית ויצר ה' אלהים את חית הארץ ולא הספיק עם ויברא אלהים את האדם ויברא אלהים את כל עוף כנף למינהו האמורים למעלה. אך קשה למה לי טעמא דהפסקה בלאו טעמא דהפסקה נמי אי אפשר שלא יאמר כאן וילך מכיון דהליכה דלעיל מיירי בהליכה האמתית שהיא ההגעה לחרן והליכה דהכא מיירי בהליכה העבריית שהוא יציאתו מבאר שבע לא הגעתו לחרן כדמפרש לקמן יצא ללכת לחרן ודרך הלשון לומר תחלה הלך פלוני למקום פלוני ואחר כך חוזר ומפרש שבלכתו שם פגע כך וכך או פעל כך וכך כמו ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר וכתיב ויהי כהוציאם אותם החוצה. ועוד מאי חזר לענין ראשון דקאמר הא אין זה ענין ראשון דהכא מיירי בהליכ' העבריית והת' מיירי בהליכ' האמתית דליכא למימ' דהת' נמי בהליכה העבריית קמיירי דא"כ ה"ל לפרושי התם כדהכא. ועוד בשלמא הכא על כרחו להוציאו ממשמעו משום דכתיב בתריה ויפגע במקום אלא התם אמאי לא. אלא שכל זה אינו אלא אם יהיה פי' יצא ללכת לחרן על הליכת הדרך שביו באר שבע לחרן אבל אם יהיה פירושו על יציאתו מבאר שבע בלבד כדר' ברכיה בשם ר' יצחק דאמר בלישניהון דברייתא הוא לומר אזל פלן בקיסרי ועדיין הוא על זבדייא תו ליכא לאקשויי קושיא קמייתא משו' דא"א לומ' שבהעתקו מבאר שבע פגע בכך וכך או פעל כו"כ שהרי הפגיע' שפגע או הפועל שפעל לא הית' כשנעתק אלא בלכתו בדרך שבין באר שבע לחרן הלכך עכ"ל שאחר שיצא ללכת בחרן בעודו בדרך פגע במקום ולפיכך הקשה רש"י ואמר וילך חרנה למה נאמר הרי כבר הודיענו זה למעלה וילך פדנה ארם ואין הפרש בין אם יפורש כמשמעו או יצא ללכת כדהכא ולא קושיא בתרייתא משום דכיון דמוילך פדנה ארם שמעינן שיצא מבאר שבע קורא לוילך חרנה דהכא שפי' יצא מבאר שבע הענין הראשון אף אם יהי' פי' וילך פדנה ארם כמשמעו:

לא הי' צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה. פי' מאחר שחזר לענין ראשון שהוא וילך פדנה ארם הנה כמו שלא הזכיר שם יציאתו מפני שהוא מובן ממאמר וילך פדנה ארם שא"א ללכת בלתי יציאתו מבאר שבע כך לא היה לו להזכיר פה יציאתו מאחר שכתב וילך חרנה:

מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. דכיון דמוילך חרנה משמע כאלו כתוב ויצא וחזר וכתב עוד ויצא הרי כאן יציאות שתים חד ליציאת גופו וחד ליציאת הודו והדרו שכל זמן שהצדיק בעיר כל העם מתביישין מפניו ומכבדין זה לזה ונמשכין אחר מעשיו הטובים ודיניו והוראותיו וזה זיו העיר והודה והדרה כמו שאמרו בגטין פ' הנזקין על החכם הנמצא בעיר המתנהגים על פיו וצדיק יסוד עולם. אבל כשפנה הצדיק משם אז איש כל הישר בעיניו יעשה ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד ותעלולים ימשלו בם וזהו פנה זיוה והודה והדרה אבל בב"ר אמרו ויצא יעקב וכי לא יצא אלא יעקב והלא כמה חמרים יצאו כמה גמלים יצאו ואת אמרת ויצא ר' עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון ור' חנן בשם ר' שמואל בר רב יצחק אמרו שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה ודכוותה ותצא מן המקום אשר היתה שמה וכי לא יצאה משם אלא היא והלא כמה חמרים כמה גמלים יצאו משם ונראה שדעתם לומר דמדאפקיה בלשון יחיד ויצא יעקב וכן ותצא מן המקום והיוצאים היו רבים ש"מ שלא דבר הכתוב על יציאות גופם אלא על יציאת הזיו וההדר שפנו משם וכאלו אמר ויצא זיו יעקב ותצא זיו נעמי אך מלשון רש"י דקאמר לא היה צריך לכתוב אלא וילך לא משמע כן ולא ידעתי איך הניח רש"י הב"ר ופי' פי' אחר ושמא מצא זה במקום אחר והניח הב"ר מפני שמויצא ולא ויצאו ל"ק דאיכא למימר שאמר ויצא בלשון יחיד מפני שיעקב הוא העיקר וכן בנעמי. וא"ת בשלמא גבי נעמי כיון שיצאת משם פנה זיוה מפני שלא היתה שם אלא הצדקת ההיא לבדה אלא הכא הרי נשאר שם יצחק. כבר תרצו על זה בב"ר שאינו דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים:

יצא ללכת לחרן. אינו ר"ל שפי' וילך ללכת שלא מצינו בשום מקום עתיד או עבר במקום מקור אלא ה"פ שההליכה הזאת היא העבריית שדרך בני אדם לומר על מי שיצא ממקומו ללכת למקום פלוני כבר הלך למקום פלו' וכך אמרו בב"ר ר' ברכיה בשם ר' יצחק אמ' לישניהון דברייתא לומר אזל פלן בקיסרי ועדיין הוא על זבדייא ולא שהלך ממש דא"כ מאי ויפגע במקו' והלא כשפגע בו קודם הגעתו לחרן היה אלא עכ"ל שפי' וילך בהליכה העבריית קמיירי ולא הליכה אמתית שאין דרך המקרא לומר שהלך עד מקום פלוני ואח"כ ישוב לבאר המקרים שקרו לו בדרך קודם הגעתו שם אלא כשיחזור העניין מתחלתו לומר ויהי בלכתו קרו לו כך וכך והתימה על החכם ן' עזרא שאמר שהוא כמשמעו ושב לבאר מה שפגע בדרך גם א"א לפרש ויפגע וכבר פגע מפני שפי' וכבר פגע קודם הספור הנזכר למעלה שהוא היציאה וההליכה לא קודם ההליכה לבדה כי אין לשון וכבר נופל רק על קודם הספור הקודם בכללו:

יא

לא הזכיר הכתוב באי זה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר הוא הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק. פי' משום דפתחות בי"ת במקום מורה על המקו' הידוע או הנזכ' למעלה הוצרך לומר שהוא הר המוריה הנזכר למעלה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק זהו הנראה בתחלת העיון. אך קשה אם כן מאי לא הזכיר הכתוב באי זה מקום והלא ה"א הידיעה בכל מקום כך דרכו שלא יזכיר בו הדבר אשר ה"א הידיעה מורה עליו ואין לומר שפי' ולא הזכיר הכתוב באי זה מקום שלא הזכיר הכתוב למעלה שום מקום עד שיהי' הה"א מורה עליו שהרי הוא עצמו כתב אחר זה אלא במקום הנזכר במקום אחר הוא הר המוריה הרי שהזכירו הכתוב למעלה ואין הפרש אם הזכירו סמוך לו או רחוק ממנו. ועוד מאי שנאמר בו וירא את המקום מרחוק דקאמר דמשמע דמלשון וירא את המקום שקראו מקום הוא דמפיק לה ולא מפתחות הבי"ת. ועוד מנ"ל לומר שהוא הר המוריה דילמא הוא חברון הנזכר למעלה שהוא היותר קרוב לבאר שבע מקום מושבו כנראה מדברי רבי יוסי בן זימרא שאמר שבאר שבע עומד בדרומו של יהודה וירושלם בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין וחברון היא בתוך גבול יהודה כדכתיב ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה ע"פ ה' אל יהושע את קרית ארבע אבי הענק היא חברון הרי לך מכאן שכשיצא יעקב מבאר שבע ללכת להר המוריה שהיא בירושלם עבר תחלה מחברון ואחר כך הלך להר המוריה. אלא עכ"ל דה"ק מדלא נתפרש בכתוב כלל אי זה מקום הוא אלא סתם ואמר ויפגע במקום עכ"ל שהמקום הזה שם פרטי הוא שנקרא שמו מקום ויחוייב מזה שהוא הר המוריה שכתוב בו וירא את המקום מרחוק שאינו רוצה לומ' המקום שאמר לו השם שהרי המקום שאמר לו השם הוא ארץ המוריה כדכתיב ולך לך אל ארץ המוריה וכבר כתוב ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים ועכ"ל שמה שחזר ואמר ביום הג' וירא את המקום מרחוק אינו אלא בעד הר המוריה עצמו שלא גלהו לו השם אלא שראה ענן קשור עליו כדפרש"י ז"ל וכיון שלא הודיעו לו השם אף ע"פ שהבין הוא מעצמו מהענן הקשור עליו שהוא ההר שאמר לו על אחד ההרים אשר אומר אליך מכל מקום כיון שלא הודיעו לו אין לומר עליו וירא את המקום דמשמע המקום שייעד לו אלא עכ"ל שאותו הר מקום שמו ובאומרו פה ויפגע במקום ולא הזכיר למעלה המקום איזה מקום הוא הרי הוא כאלו אמר ויפגע בהר המוריה ששמו מקום ומה שאמר במקום הנזכר במקום אחר פי' בענין אחר שאינו מענין הספור הזה עד שיאמר בו שהוא הנזכר למעלה מכל מקום כיון שנקרא שמו הפרטי מקום למדנו שהוא המקום הנזכר פה:

כמו ופגע ביריחו ופגע בדבשת. שפירושם מלשון חנייה ולא מלשון פגישה:

ורבותינו דרשו לשון תפלה כמו אל תפגע בי למדנו שתיקן תפלת ערבית. ב"ר וברכות פרק תפלת השחר ופי' במקום שמו של הקב"ה ונקרא כן לפי שהוא מקומו של עולם. ב"ר אמ' רבי יוסי בן חלפתא אין אנו יודעין אם הב"ה מקומו של עולם אם עולמו מקומו כיון דכתיב הנה מקום אתי הוי אומר שהקב"ה הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו וקשה דבפרק גיד הנשה אמרינן כד צלי הוה בעי למהדר אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה מיד בא השמש כדכתי' וילן שם כי בא השמש אלמא כשהתפלל ערבית אכתי לא שקעה חמה ואלו בפרק קמא דברכות שנינו מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ותניא חכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הככבים ואם כן היאך התפלל ערבית קודם ששקעה חמה בשלמא לר' יהושע בן לוי דאמר תפלות באמצע תקנום מצינן למימ' שהתפלל תפלת ערבית ברישא ואחר כך קרא ק"ש לאחר ששקע' החמה בשעת צאת הככבים אלא לרבי יוחנן דאמר איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית מאי איכא למימר. כבר תרצו התוספות בפרק תפלת השחר דק"ל כרבי יהודה דאמר זמן תפלת המנחה עד פלג המנחה ומיד מתחיל זמן הערבית וקרינן ביה ק"ש. א"נ ס"ל כהני תנאי דאמרי משעה שקדש היום ומשעה שבני אדם נכנסין להסב דהיינו סעודת ע"ש שהיא מבעוד יום וכההיא דרב דהוה מצלי של שבת בע"ש ומסתמא גם היה קורא ק"ש כדמתרץ ר"י ופליג אמתני' דקתני משעה שהכהני' נכנסין לאכול בתרומתן ואכולהו תנאי דאמרי דזמן קריאת שמע דערבית הוא לאחר שקיעת החמה:

ושינה הכתוב ולא אמר ויתפלל ללמדך שקפצה לו הארץ. ואע"ג דויפגע נמי לשון תפלה הוא כדכתי' אל תפגע בי מכל מקום מדהוה ליה למכתב ויתפלל שהוא הלשון המיוחד לתפלה וכתב ויפגע שהוא משמש לתפלה ולפגישה ש"מ תרתי התפלל וגם קפצה לו הארץ שהקפיצה לשון פגישה הוא כאדם הפוגע בחבירו שבא כנגדו אף כאן נעקר הר המוריה ובא כנגדו כדלקמן ולשון קפיצה מלשון לא תקפוץ את ידך הוא שנתקצרה הארץ ונתקמצה לו כך פירש"י בפרק גיד הנשה ואם תאמר אימא כולה קרא להכי הוא דאתא ולא לתפלה י"ל אם כן לימא קרא ויפגוש שהוא הלשון המיוחד לפגישה מדכתב לשון פגיעה שהוא משותף לפגישה ולתפלה שמע מינ' תרתי:

היה לו לכתוב ויבא השמש וילן. אף על פי שאין הפרש בין ויבא וילן ובין וילן כי בא שבשניהם יחד משמע שבא השמש קודם וילן מכל מקום כשיכתוב ויבא וילן נראה כמספר סדר העניינים כפי מה שעברו אבל כשיכתוב וילן שם כי בא השמש שנתן סיבה ללינתו שם משמע שלא היתה כוונתו ללון שם אם לא שבא השמש וזה לא יאמר אלא בדברים הפתאומיי' הבאים לאדם בלתי ידיעה קודמת לא בביאת השמש שטרם בואה שעה ושתי שעות משערים המקום שילינו שם אלא עכ"ל ששקעה שלא בעונתה וזהו שכתב רש"י בפר' גיד הנשה למה לי למכתב כי בא השמש אלא ללמדנו ששקע' קודם זמנה פי' לא היה צריך לכתוב שסבת לינתו שם היה מפני שבא השמש דסתם הולכי דרכים אין לינחם אלא מפני שקיעת החמה אלא עכ"ל ששקעה פתאום קודם זמנה:

עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות. ב"ר דאל"כ מאי מאבני דמשמע טובא בחד סגי. ואם תאמר מ"ל לומר שלקח אבנים הרבה דילמא ויקח אבן אחת מאבני המקום הוא דקאמר והיינו דכתי' בתריה ויקח את האבן אשר שם מראשותיו כבר תרצו התוספות בפרק גיד הנשה שזהו לפי פשוטו של מקרא אבל לפי מדרשו לא היה לו לכתוב אלא ויקח אבן כמו ויקחו אבן וישימו תחתיו שהרי הכתוב לא בא לסתום אלא לפרש אלא מדכתיב מאבני ש"מ אבנים טובא הוו אבל מה שאמרו בפ' גיד הנשה כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן אמר רבי יצחק מלמד שנתקבצו כל אותן האבנים למקום א' וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו תנא וכלן נבלעו באחת ופי' רש"י נעשו אבן אחת דמשמע שאותן האבנים לא היו סביב ראשו להגן עליו מפני חיות רעות דאם כן מאי עלי יניח צדיק זה ראשו דקאמ' הא לא הניח ראשו בשום אחד מהן אלא הסתיר ראשו לתוך סביבם שלא יטרפוהו חיות רעות ואם היה מניח ראשו על שום אחד מהן מה תועלת בסבוב האבנים הרי החיות היו טורפות אותו צ"ל שהן אגדות חלוקות אלא שאם כן לא היה לו לרש"י ז"ל לחבר שתיהן כדמות אגדה א' לומר מתחלה עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות שהיא האגדה של ב"ר ולסיים בה התחילו מריבות זו עם זו זאת אומר' עלי יניח צדיק זה ראשו כו' שהיא האגדה של גיד הנשה מאחר שהן חלוקות לפיכך על כרחינו לומר שפי' עלי יניח צדיק זה ראשו עלי יסמוך צדיק זה ראשו שאע"פ שכלן היו סביב לראשו מכל מקו' אותה האבן שקדקדו נוגע בה מבפנים היא יותר מעולה משאר האבנים שהן לצד קדקדו שאינן נוגעות לראשו אי נמי אותה האבן ששם תחת ראשו לא היתה מהמרזב אלא אבן אחרת היתה לפנים מהמרזב ואפילו הכי היו מריבות זו עם זו זאת אומרת כו' מפני שכל אחד מאבני המרזב היתה רוצה להיות תחת ראש הצדיק לפנים מהמרזב ומה שתרצו בקושית כתיב מאבני וכתיב האבן שנבלעו ונעשו כלן אבן אחת ולא אמרו מאי מאבני אבני המרזב ומאי האבן האבן שהיתה תחת ראשו הוא מפני שבשניהם יחד כתוב מראשותיו ומשמע שהאבן הכתוב באחרונה הוא האבן הכתוב בראשונה ומה שלא אמרו מראשותיו שבמלת מאבני פירושו מצד ראשותיו שעשאן כמין מרזב ומראשותיו שבמלת האבן פירושו תחת ראשותיו ולכן היה אבן אחד בלבד הוא מפני שהמ"ם בשניה' הוא בשוא ונר' שפי' המ"ם שבשניהם אחד הוא. אבל יש לתמוה על בעלי האגדה היאך לא השגיתו על מ"ם מראשותיו שהוא בשוא ואם כדבריהם שפירשו אותו מ"ם השמוש שהוא במקו' מן כמו שנראה מאמרם עשאן כמין מרזב סביב לראשו היה ראוי שינקד בצרי כמשפט כל הממי"ן הבאים עם הרי"ש מלבד מועטי' שבאו בחירק ושמא י"ל שבעלי האגדה אינם מקפידים על הנקוד מפני שראו שקצת מאותיות השמוש משתנים בנקוד כשי"ן השמוש שהיא נקודה בכל מקום בפגול ונשתנו קצתם ובאו בשוא במקום סגול:

יג

נצב עליו לשמרו. בפרק גיד הנשה תנא עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה יורדין ומסתכלין בדיוקנו של מעה בעו לסכוניה מיד והנה ה' נצב עליו ופרש"י לשמרו והיינו אליבא דמ"ד עליו על יעקב ולא כמ"ד עליו על הסולם משום דפשטיה דקרא מוכח כותיה דמדקאמר עולים תחלה ואח"כ יורדים ואין זה אלא במלאכים של לוייה שמלאכים שלווהו בארץ אינן יוצאין בחוצה לארץ ולפיכך עלו תחלה ואח"כ ירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו בחוצ' לארץ כמו שדרשו בב"ר וביני וביני בין עליית מלאכי ארץ ישראל לירידת מלאכי חוצה לארץ נשאר יעקב בלא שמירה והיה צריך לשמירה בלי ספק צ"ל בהכרח דפי' והנה ה' נצב עליו אינו אלא על יעקב לשומרו:

קפל הב"ה כל א"י תחתיו. ב"ר ובפר' גיד הנשה אמרו הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו' מאי רבותיה ופירש רש"י וכי ד' אמות משכבו הבטיחו לתת לבניו אמ' רבי יצחק מלמד שקפלה הב"ה לכל א"י והניחה תחתיו שתהא נוחה לכבש לבניו ופרש"י כד' אמות של משכבו ואינו ר"ל שהבטיחו שתהא כל הארץ נוחה לכבש לבניו כמו הד' אמות של משכבו ויהיה פי' הארץ אשר את' שוכב עליה כמו הארץ אשר את' שוכב עליה וכנוי אתננה שב אל כל הארץ בכללה ואם לא נזכרה כי זה רחוק הוא ועוד שא"כ מה צורך לקפילה אלא ה"פ הארץ אשר את' שוכב עליה שהי' כל הארץ בכללה שהיתה כלה קפולה תחתיו לך אתננה ולזרעך ובא ר' יצחק ונתן טעם על הקפילה ואמר שלכך קפלה כלה והשיב' לד' אמות כדי שתהא נוחה לכבוש לבניו כד' אמות של ארץ משכבו שכל הארץ כלולה בה ולא הספיק לו עם ההבטחה לבדה אלא ע"י הקפילה מפני שהפרש גדול יש בין הכח והפועל ולכן ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה':

יד

ופרצת וחזקת כמו וכן יפרוץ. לא כמו פן יפרוץ בם שהוא לשון הריסה אבל הרד"ק פירש כלם מענין הריסה ונתיצה כי פירוש וכן יפרוץ ומקנהו פרץ באר' ויפרוץ האיש מאד הוא כאלו מרבויים יפרצו הגדרים שלא יכילם מקום נגדר:

טו

אנכי עמך לפי שירא מעשו ומלבן. דאל"כ מאי אנכי עמך דמשמע למגן לך:

עד אשר אם עשיתי אם משמש בלשון כי. שכיון שכי משמש בד' לשונות אי דילמא אלא דהא כדאיתא בשילהי גיטין הנה גם אם משמש בלשון כי והוכרח לפר' מלת אם פה שהוא במקום כי מפני שמלת אם מורה על הספק ומלת אשר הקודמת מורה על הודאי ואי אפשר שיתחברו בנושא א' כי הם כדמות סותרים:

וכן כל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור משמשים לשון על. כבר פירשתי זה בפרשת חיי שרה בפסוק ואשר דבר לי:

טז

שאלו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. דאל"כ מאי נפקא מינה אם לא ידע:

יז

אמר ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זימרא הסולם הזה היה עומד בבאר שבע ושפועו מגיע כנגד בית המקדש. עד כאן לשון ר' אלעזר בב"ר ושפועו דהכא הוא אמצע שפועו לא סוף שפועו שהוא ראש הסולם מפני שיעקב היה אז בלוז כדכתיב ויקרא שם המקו' ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה ואם היו רגלי הסולם בבאר שבע וראש הסולם כנגד בית המקדש היה יעקב אבינו חוץ מהסולם שהרי באר שבע הוא בדרומו של יהודה ובית המקדש הוא בצפונו בגבול שבין יהודה ובנימין ולוז שהיא בית אל הוא בצפונו בין נחלת בנימין ובין בני יוסף ואם כן מה היא מעלתה של לוז עד שקראה יעקב אבינו בית אלהים ושער השמים הרי לא היו שם לא רגלי הסולם שהוא המקו' שמשם עלה לשמים ולא מקום ראש הסולם שבו שער השמים לפיכ' פירש שפועו אמצע שפועו אבל סוף שפועו שהוא ראש הסולם בלוז היה דהשתא הוי לוז בעד שער השמים ואמצע שפועו כנגד בית המקדש ורגלי הסולם בבאר שבע שיצא משם ולבי מגמגם מאד בפי' זה משום דמלשון הב"ר דקאמר מ"ט דרבי אלעזר ויצא יעקב מבאר שבע ויחלום והנה סולם ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה ורבי יהודה ב"ר סימון אמר הסולם הזה עומד בבית המקדש ושפועו מגיע עד בית אל מ"ט ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה ויקרא שם המקום ההוא בית אל נר' שר' אליעזר סוב' שרגלי הסולם היו בבאר שבע וראש הסולם בבית המקדש ורבי יהודה סובר שרגלי הסולם היו בבית המקדש וראש הסולם בבית אל ולכן לא נתן הטעם של כל אחד מהם אלא משני מקראות האחד על רגלי הסולם והאחר על ראש הסולם ואילו היה כפי' רש"י היה לו להביא שלשה מקראות בטעמו של ר' אלעזר האחד על רגלי הסולם והאחר על אמצע שפועו והאחר על ראש הסולם או לפחות אחד על רגלי הסולם ואחד על ראש הסולם:

ושאמרו רבותינו צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה ועוד אמרו יעקב קרא לירושלים בית אל וזו לוז היא ולא ירושלם ומהיכן למדו לומר כן אני אומר שנעקר הר המוריה ובא לכאן כו'. פי' שתי קושיות יש כאן הא' דמההוא דפ' גיד הנשה שאמ' הב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה שבית מלונו של הב"ה אינו אלא בית המקדש נראה שהמקום שלן בו היתה ירושלם שבה בית המקדש של מטה ומהכתוב שאמר ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה נראה שהמקום שלן בו היה לוז ומפני שיש לחשוב שלוז היא ירושלם ויש לה שתי שמות הוצרך לומ' ועוד אמרו שזה המקום הנקרא לוז לוז היא ולא ירושלם כדרבי יהודה ב"ר סימון והשנית היא מהיכן למדו רז"ל לומר שלוז אינה ירושלם והשיב אני אומר שנעקר הר המוריה ובא בלוז כדמשמע מויפגע כאד' הפוגע בחבירו הבא לקראתו אף כאן כשנזכר שעבר מהר המוריה שהתפללו בו אבותיו ולא התפלל ורצה לחזור נעקר הר המוריה ובא לקראתו עד לוז ונמצא שנעשו שני המקומות אחד והתפלל בהם וקראם בית אל כי שם יהיה בית אלהים שהוא בית המקדש המכוון כנגד בית המקדש של מעלה דהשת' לא קשיא לא קושיא קמייתא משום דירושלם ולוז נתחברו ע"י הקפיצה ונהיו שניהם אחד ומה שנקראת לוז בית אל הוא אחר הקפיצה ומה שאמרו זו לוז היא ולא ירושלם הוא קודם הקפיצה ולא קשיא בתרייתא דמאחר שנעקר הר המוריה שהיא ירושלם ובאו בלוז למדנו שלוז אינה ירושלם ועל כל פנים צ"ל שבית אל זו אינה בית אל הסמוכה לעי אלא זו היא ירושלם ועל שם יהיה בית אלהים קראה כן והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא שדה שהתפלל בו יצחק דכתיב לשוח בשדה וכך אמרי' בסוטה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב מ"ש יעקב אלא לא כאברהם שקראו הר ה' דכתיב בהר ה' ולא כיצחק שקראו שדה דכתיב לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית אל והרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא נראו לי דברי הרב בזה כלל שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ביום אחד לחרן כמו שאמרו בסנהדרין שלשה קפצה להם הארץ אליעזר עבד אברהם ויעקב אבינו ואבישי בן צרויה ופירשו אליעזר עבד אברהם דכתי' ואבא היום אל העין למימרא דההוא יומא נפק יעקב דכתיב ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ולא התפללתי כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הנה בפי' אמרו כיון שעלה בלבו בחרן לחזור קפצה לו הארץ ופגע במקו' שהתפללו בו אבותיו לא שחזר לבית אל ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם ובב"ר עוד עשו שניה' שוים בקפיצה אמרו וילך אל ארם נהרי' בר יומיה ואבא היום אל העין היום יצאתי והיום באתי וביעקב אמרו וילך חרנה רבנין אמרין בן יומו ומה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל אחר שיטרח לחזור מחרן ערבית אל מהלך כמה ימים ועוד כי בית אל איננו סוף גבול א"י מפאת חרן כי חרן ארץ קדם היא ועוד שאין האמצעות נקרא שפוע הסולם ועוד מה טעם להיותו כנגד בית אל והאמצע איננו מורה על דבר יותר מכלו עכ"ד: ונראה לי שאין מכל אלו טענה על רש"י ז"ל שמה שטען שאין קפיצת הארץ שהזכירו ביעקב אלא כאותה שאמרו באליעזר עבד אברהם שבא ביום אחד לחרן כדמשמע מההיא דסנהדרין ומההיא דב"ר שהשוו שניהם בקפיצה י"ל דקפיצת אבישי ואליעזר נמי דומיא דקפיצת יעקב הוו שאליעזר נעקרה חרן ובאה לקראתו באותו יום שיצא ואבישי נעקרה ארץ פלשתים ובאה לקראתו כמו שנעקר הר המוריה ליעקב ובא לקראתו דהכי משמע מלישנא דקפצה להם הארץ ולא שהם קפצו הארץ דמשמע שהארץ נתקצרה ונתקמצה להן מלשון לא תקפוץ את ידך ומלישנא דויפגע במקום דמשמע כאדם שפוגע בחבירו שבא כנגדו וכך פרש"י בפרק חלק גבי אבישי בן צרויה קפצה ליה ארעא כמו לא תקפוץ שנתקצרה ונתקמצ' הארץ והגיע מהרה לארץ פלשתים וגבי ויפגע במקום פירש שהמקו' פגעו שקפצה לו הארץ ונתקרב לו המקום. ומה שטען עוד שממאמר כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא משמע שכיון שעלה בלבו בהיותו בחרן לחזור מיד קפצה לו הארץ ופגע במקום שהתפללו בו אבותיו לא שחזר לבית אל ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם הנה גם רש"י ז"ל יודה שבאותה העת עצמ' שהרהר בלבו לחזור להתפלל בהר המוריה כשהיה עומד בחרן מיד קפצה ליה ארעא שנעקר הר המוריה ממקומו ובא לקראתו רק שרש"י זכרונו לברכ' סובר שלא בא לקראתו רק עד לוז כדי שיתפלל יעקב בשניה' יחד כדמשמע מויפגע במקום שהוא הר המוריה וכתיב ויקרא שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה שהם שני מקומות כדרבי יהודה ב"ר סימון וכשבא יעקב בלוז שהוא בית אל מצא הר המורי' שבא שם לקראתו וזהו שכתוב ויפגע במקום כאדם הבא לקראת חבירו שנקרא פוגע בו אף על פי שכבר קדם ובא במקו' שמצאו שם לא שקפץ הר המורי' ובא לקראתו בעת שבא יעקב עד בית אל כמו שהבין הרמב"ן מדברי הרב. ומה שטען עוד מה טעם שיקפוץ הר המוריה ויבא עד בית אל לאחר שיטרח לחזור מחרן עד בית אל מהלך כמה ימים אינה טענה כי לא היתה הקפיצה הזאת כדי להקל לו טורח הדרך דומיא דאליעזר ואבישי אלא כדי שיתפלל תפלה אחת בשני המקומות הראויות לתפל' שהן הר המוריה שהוא כנגד בית המקדש של מעלה והוא בית מלונו של הב"ה ועיר לוז שהוא כנגד ראש שפועו של סולם שגם הוא מקום ראוי לתפלה. ומה שטען עוד כי בית אל איננו סוף א"י מפאת חרן כי חרן ארץ קדם היא אינה טענה כי מי גלה לו שבית אל שהיא עיר לוז איננה מפאת חרן בלכתו מא"י לחרן אם מפני שכתוב בית אל מים שפירושו לצד מערב וחרן היא לצד מזרח כדכתיב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם וכתיב מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם שתי תשובות בדבר הא' כי אין פי' בית אל מים ממערבה של א"י אלא ממערבו של אהל אברהם שנסע מצד מזרח לצד מערב כל כך עד שכשחנה בסוף מהלכו זה נמצא שהיתה בית אל לצד מערב אהלו והעי מצד מזרחו אבל לעולם בית אל לצד מזרחה של ארץ ישראל היתה ועוד מי הגיד לו שלוז זו שקראה יעקב בית אל היא בית אל הסמוכה לעי והלא כבר פירשנו שאיננה בית אל הסמוכה לעי כדמשמע מההיא דסוטה וכדפרש"י ז"ל בהדיא בפרק גיד הנשה דהאי בית אל לא הסמוכה לעי היא אלא ירושלים ועל שם יהיה בית אלהים קראה בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא השדה שהתפלל בו יצחק דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה והנה לדברי רש"י ז"ל יהיה מקום הקמת האבן במקום שכיבתו ממש כפי הנראה מפשוטו של מקרא שהוא הר המוריה שהוא בית אל שנעקר ובא בלוז שהוא מקום שכיבתו ונהיו שני המקומות אחד לא כאשר פירש הרמב"ן ז"ל שהאבן אשר שם מצבה לא במקום שכיבתו הקים אותה בין לדברי רבי יוסי בן זימרא בין לרבי יהודה ב"ר סימון ועוד שלדברי רש"י ז"ל יהיו דברי רבי יוסי בן זמרא ודברי רבי יהודה ב"ר סימון מסכימים עם המדרש שבפרק גיד הנשה ובפרק חלק ועם מה שאמרו זו לוז היא ולא ירושלים לא כאשר פי' הרמב"ן ז"ל שרבי יוסי בן זימרא חולק על המדרש שבפרק גיד הנשה ושבפרק חלק ועל מה שאמרו זו לוז היא ולא ירושלים שהוא סובר שבמקום שלן בו הוא באר שבע ושם ראה הסולם הזה שהיו רגליו בבאר שבע ושפועו בבית המקדש ואחר זה יצא מבאר שבע והלך לחרן ולא שהלך לחרן תחלה ואחר כך חזר ולא שנעקר הר המוריה ובא לקראתו ולא שלוז שקראה יעקב אבינו בית אל אינה ירושלים כי מי הביאנו בצרה הזאת להכניס מחלוקת בין החכמים במקום שאפשר שיהיו כלם בהסכמה אחת ולכן יתחייב שנאמר ג"כ שהאגדה של ב"ר שאמרו וילך חרנה רבנן אמרין בן יומו שאינה חולקת עם האגדה של גיד הנשה ושל פרק חלק שאמרו שהקפיצה היתה בחזרתו אחר שהלך לחרן אבל נאמ' שקפצה לו הארץ בין בהליכה בין בחזרה אך על כרחנו לומר שהאגדה של פרקי רבי אליעזר חולקת עם האגדה של פרק חלק ושל פרק גיד הנשה שהרי היא אומרת בפי' שבצאתו מיד אביו מיד היה הבאר מהלך לפניו מבאר שבע ועד הר המוריה מהלך שני ימים והגיע לשם בחצי היום ושם אמר לו השם ללון והשיב לו רבונו של עולם עד עכשיו יש לשמש ג' מעלות לרדת בהם ואני שוכב במקום הזה מיד שקעה חמה שלא בעונתה ולן שם שנא' וילן שם כי בא השמש וגו' ומשם נשא רגליו וכהרף עין בא לחרן משמע שקודם שהלך לחרן לן שם לא שהלך לחרן וחזר משם:

שבאר שבע עומד בדרומו של יהוד'. דכתי' ויהיו הערים מקצה למטה בני יהוד' אל גבול אדו' בנגבה וגו' וחצר שועל ובאר שבע:

וירושלים בצפונו. דכתיב בגורל בני יהודה וגבול לפאת צפונה וגו' ועלה הגבול גיא בן הנם אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלי':

בגבול שבין יהודה ובנימין. דכתיב ויעל גורל מטה בני בנימין למשפחותה ויצא גבול גורל' בין בני יהודה ובין בני יוסף ואחר שגבול שבט יהודה היה מתחלת ארץ ישרא' שתחלתה מהפאה הדרומית כדכתיב ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם אל גבול אדום מדבר צין נגבה וגבול אדום הוא בפאה הדרומית של א"י וירושלם הוא בצפונו של יהודה ובנימין הוא בצפונו של יהודה מכיון שהיה גורלו בין בני יהודה ובין בני יוסף יחוייב מזה שירושלם היתה בגבול שבין יהודה ובנימין:

בגבול שבין בני בנימין ובין בני יוסף. דכתיב בגורל בני יוסף מירדן יריחו למי יריחו מזרחה המדבר עולה מיריחו בהר בית אל ויצא מבית אל לוזה. ויש לתמוה על הרמב"ן ז"ל שפירש ולדעתו של רבי יוסי בן זימרא לוז היא ירושלם שקראו בית אל והרי מגבולי הארץ נראה שהמקום שקראו יעקב בית אל שהוא לוז אינו ירושלים:

דחילו שם דבר כמו סוכלתנו וכסו למלבש. פי' הוי"ו שבסוף התיב' בלשון הארמי אינו וי"ו הרבים הנסתרים בלשון עבר כמו בלשון הקדש רק היא וי"ו השם כמו סוכלתנו וכסו ופירושו מה מורא המקום הזה והוכרח לפרש כן ולא שם תואר כמו נורא אלהים ממקדשיך מפני שאין המקום מצד עצמו נורא אלא שיש בו מורא השם ולכן כאשר יהיה פירושו מה מורא המקום הזה שמלת מורא סמוכה אל המקום יתכן שיפורש מה מורא השם שבמקום הזה אך צריך להוסיף דלי"ת על מלת אתרא מה דחילו דאתרא הדין מפני שהסמיכות צריכה אות הקשר בין הסמוך לנסמך שהוא אות דל"ת בלשון הארמי ואות של בלשון העברי ואין דרך לשון הארמי לחסר אותו כמו שיחסרוהו בלשון העברי ושמא היה כתוב כן בנוסחת רש"י ז"ל:

מקום תפלה לעלות תפלתו לשמים. ושער השמים דרך משל הוא כי אין לשמים שער ולא חלון ופותח חלוני רקיע דרך משל בלשון חכמים:

ומדרשו שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה. ושער השמים כמשמעו שהוא השער שממנו יכנס בבית המקדש העליון:

כ

אם ישמור לי הבטחות הללו שהבטיחני להיות עמדי. אמ' אם ישמור לי במקום אם יהיה עמדי מפני שאין מלת אם המסופקת נופלת על הנבואה עצמה שאמר לו הנה אנכי עמך רק על קיומה פן יגרום החטא כדכתב רש"י גבי קטונתי מכל החסדים וכדאיתא בברכות גבי וירא יעקב וכן אמרו בב"ר רבי אבהו ורבי יונתן חד אמר מסורסת היא הפרשה וחד אמר על הסדר נאמרה מאן דאמר מסורסת היא הפרשה שכבר הבטיחו הקדוש ברוך הוא והנה אנכי עמך והוא אומר אם יהי' אלהים עמדי אתמהא ומאן דאמר על הסדר נאמרה מה אני מקיים אם יהיה אלהים עמדי אלא כך אמר יעקב אם יתקיימו כל התנאים שאמר לי להיות עמי ולשמרני אני מקיים את נדרי ופי' ואם יהיה היובל לבני ישראל כבר היה רבי יהודה אומר מכאן שעתיד היובל ליפסק ולחזור ופי' ואם תקריב מנחת בכורים היה רבי יהודה אומר עתידה מנחת בכורים ליפסק ולחזור בת"כ:

והמבקש לחם הוא נעזב. אבל הבגד אף על פי שאינו בכלל לא אעזבך י"ל דאגב הלחם הזכיר גם הבגד אך קשה מושבתי בשלום שפרש"י בשלום שלם מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן שאין זה מכלל הבטחות ולא מהמתחייב מהן:

כא

והיה ה' לי לאלהים שיחול שמו עלי כו' וההבטחה זו הבטיח לאברהם כו' הוצרך לומר שגם זה מכלל ההבטחות ולא שהוא הנדר שנדר שאז יהיה ה' לו אלהים מפני שאין זה תלוי בתנאי שהרי אף אם לא יתקיימו לו ההבטחות הללו מחוייב הוא שיהיה ה' לו לאלהים אבל מוהאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים שפי' אהא פלח עלה קדם ה' לא קשיא היאך תלה אותו בתנאי דמשמע שאם לא ישמור לו השם את כל ההבטחות הללו לא יהא פלח קדם ה' דאיכא למימר שאם לא ישמור לו השם כל ההבטחות הללו לא יהא פלח עלה קדם ה' אבל יהא פלח קדם ה' באי זה מקום שירצה וממעשר נמי דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דמשמע דאם לא ישמור לו כל ההבטחות הללו לא יוציא המעשר ל"ק דאיכא למימר דהאי מילתא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך מילתא באנפי נפשה היא שנדר לעשר את כל אשר יתן לו השם בלתי שום תנאי. וא"ת היכן מצינו שקיים זה כבר אמרו בב"ר שאל כותי א' את רבי מאיר על זה והשיב לו הפריש שבטו של לוי אחד מעשרה אמר ליה ולמה לא הפריש א' מעשרה לשנים שבטי' אחרי' אמר לו וכי י"ב הם והלא י"ד שבטים הם שנאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי אמר ליה כ"ש אוספת מים אוסף קמח אמר ליה אין אתה מודה לי שהן ארבע אמהות אמר ליה הין א"ל צא מהם ד' בכורו' לד' אמהו' שאין קדש מוציא קדש א"ל אשריך ואשרי אומתך שאתה שרוי בה:

כב

ואף אני אעשה זאת. אמר זה כדי לתקן הו"ו של והאבן שלא היה צריך לו שהרי' הוא הנדר שנדר לעשות לשם ית' אם ישמור לו ההבטחות הללו אבל הוי"ו של ביום השלישי וישא אברהם והוי"ו של אם בחקותי תלכו ונתתי אף על פי שאין בהם צורך לחבור יש בהם צורך להפוך העבר עתיד והעתיד עבר ולזה לא פירש הרב כלום בשום א' מוא"וי הפעלים מפני שהם צריכי' להפוך העבר עתיד והעתיד עבר ופי' אף אני אעש' זאת הוא שיהיה הוי"ו של והאבן במקום אף כאלו אמר אף האבן הזאת יהיה לי בית אלהים שפי' אף אני אעשה זאת שהאבן הזאת יהיה בית אלהים כאלו אמר אם יפעל לי השם ההבטחות שהבטיחני גם אני אפעל שהאבן הזאת יהיה לי לבית אלהים:

כתרגומו אהא פלח עלה קדם ה'. לא שתהיה בית אלהים בלתי שיעשה עליה שום פועל שהרי בשובו מפדן ארם נאמר לו קום עלה בית אל ועשה שם מזבח וכתיב ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו מצבת אבן ויסך עליה נסך ויצוק עליה שמן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.