ישועות יעקב/אורח חיים/רמד

ישועות יעקב ‏ אורח חיים רמד

ישועות יעקב - אורח חיים - סימן רמד

א

(א) פוסק אדם עם העכו"ם וכו'. בש"ס דמועד קטן דף י"ב אמר שמואל מקבלי קבולת תוך התחום אסור חוץ לתחום מותר והיינו משום מראית עין ולכאורה מבואר כאן להדיא דאסור לבנות בית בקבלנות בשבת ויו"ט ואמנם ר"ת כתב דמותר לבנות בית בקבלנות ולא שייך בזה חשש מראית עין דקבלן קבלנותיו קעביד והך מילתא דשמואל איירי לענין אבילות דאבל חמור יותר עייש"ה ולכאורה קשה לי דהרי שמואל בעצמו ס"ל במסכת מועד קטן דף כ"ד דאף דברים שבצנעא אינו נוהג בשבת ואף שעולה למנין שבעה מ"מ אין אבילות נוהג בו אבילות ברגל אף דברים שבצנעא וכ"ש לשיטת הרמב"ם הובא בטור יו"ד סי' שצ"ט דאף דאנו קיי"ל דברים שבצנעא נוהג בשבת היינו משום שעולה אבל בקובר מתו ברגל שצריך לישב שבעה אחר הרגל אף דברים שבצנעה אינו מחויב לנהוג ברגל א"כ כיון דע"כ מיירי בקובר מתו ברגל דאל"ה הרגל מבטל גזירת שבעה א"כ למה יאסור בעשיית מלאכה אף לדידן ואף שדברי הרמב"ם אינו מוסכם וכל הפוסקים חולקים עליו אבל לשמואל בעצמו דס"ל דאף בשבת אין דברים שבצנעא נוהג וכ"ש בקובר מתו ברגל איך משכחת להך דינא. ועוד קשה לי דבאמת אין מקום לומר דאבילות חמור יותר באיכותו משבת ויו"ט דהרי אדרבה שבת ויו"ט גוף האיסור יש לו עיקר בדאורייתא ואבילות עיקרו דרבנן אלא דנימא שנחמיר יותר באבלות דקיל ואתי לזלזל ביה וכיון דאסור בלאו הכי משום שבת ויום טוב לא אתי לזלזל ביה, ואף דכתבתי במקום אחר דהיכי דאיסור דרבנן ודאורייתא יחדיו ידבקו מ"מ מחמירין משום דרבנן וכמבואר בש"ס דראש השנה דף י"ט דאף דראש חודש דאורייתא ולא בעי חיזוק מ"מ משום דברי רבנן עשו חיזוק ולא אמרינן כיון דבלאו הכי לא יבוא לכלל זה שיתענו בו משום ר"ח היינו במקום שראו חז"ל לעשות תקנה כוללת ולא פלוג רבנן בתקנתם אבל בזה שחלקו בין חוץ לתחום לתוך התחום א"כ חזינן דחלקו בין שבת ליום אחר א"כ בשבת היה לנו להתיר אף בתוך התחום דבלא"ה לא יעשה מלאכה בשבת משום חומר שבת ולמה זה יתקנו חכמים להחמיר באבלות דלא לזלזל בהן וגם בלא"ה תמה בזה על שיטות ר"ת דלמה נקט ובחה"מ אף חוץ לתחום אסור הוי ליה למינקט ביום חול ומאי ענין חה"מ לזה גלל כן נראה הפשוט דכאן איירי מחשש מלאכה בשבת ויום טוב וחה"מ ומחלק בין תוך התחום לחוץ לתחום ובחה"מ אף חוץ לתחום אסור דשכיחי רבים התם ועיין ס"ק הסמוך:

ב

(ב) שאין מכירים כו' כבר כתבתי לעיל שדעת רוב הפוסקים דהא דאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור היינו משום מראית עין שיאמרו שהוא שכיר יום אצל הישראל ודווקא במקום דשכיחי רואים אבל חוץ לתחום דלא שכיחי רואים לא וקשה לי ע"ז בהא דקאמר דבחה"מ אף חוץ לתחום אסור טעמא מאי דהרי בש"ס דבבא מציעא דף צ' מהו שיאמר לנכרי חסום פרתי ודוש בה כי אמרינן אמירה לנכרי שבות ה"מ שבת דאיסור מיתה אבל באיסור לאו לא א"ד ל"ש והקשו התוס' דא"כ אף בחה"מ נימא דליכא איסור שבות כיון דכל איסורו אינו רק מדרבנן ותירצו דגזרי' אטו יו"ט ושבת ולפ"ז כאן דמחוץ לתחום בשבת ליכא חשש מראית למה נימא דבחה"מ אסור הרי בחה"מ עצמו אף אם יחשדו אותו דלוה לנכרי לעשותו הרי כאן רק איסור דרבנן ובדרבנן ל"ש שבות וביו"ט ושבת ליכא למיחש למראית עין כיון דהוא חוץ לתחום והיה נראה מזה ראיה לדעת ר"ת דכאן משום איסור אבל קאתינן עלה ובחידושי הארכתי בזה והנה הב"ח כתב דלענין דיעבד אם נבנה הבית ע"י קבלנות מותר דיש לסמוך על דעת ר"ת שמתיר והנה מאחר שר"ת בעצמו לא רצה לסמוך על היתר שלו בעת שבנה ביתו והפוסקים כלם הסכימו לאסור א"כ אף בדיעבד אין לנו סמוכין להתיר. כ"כ האחרונים. ולי נראה כיון דעיקר הטעם לאסור בדיעבד מה שנבנה באיסור דחששו שלא יאמר לנכרי לעשותו אבל בקבלנות דבאמת אין להישראל שום תועלת במה שיעבוד הנכרי ביום השבת ומהכ"ת הישראל יעשה כן כיון דאם לא יעבוד הנכרי בשבת יעבוד ביום אחר והנכרי קיבל על עצמו להשלים העבודה ממילא סתמא דמילתא יתנה הישראל עם הנכרי שלא לעשות המלאכה בשבת ואם אירע הדבר הוי מילתא דלא שכיחא ואין לאסור בדיעבד וזה ברור ודברי הב"ח נכונים מאד:

ג

(ג) או לקצור לו שדהו. עיין ט"ז ס"ק ב' והנה כפי הנראה מלשון הש"ס ופוסקים יש בענין זה ג' חילוקים אריסות וקבלנות ושכיר יום אריסות היינו שנוטל חלק מחצה או שליש ובזה פשיטא דמותר מדינא וגם מ"ע ל"ש בזה אם דבר זה דרכו ליתן באריסות וקבלנות ג"כ מותר מדינא כיון דקיי"ל כב"ה דאף הוא בעצמו מותר להתחיל במלאכה מע"ש והמלאכה נגמרת בשבת ומחמת מ"ע אסור ופירוש מראית עין או שלא ידעו אם נעשה בקבלנות וסבורים ששכיר יום היא או דאף אם ידעו אם נעשה בקבלנות לא יבינו החילוק שבין קבלנות ובין שכיר יום וחכירות דהיינו שמשכיר לעכו"ם שיהי' כל הריוח של הנכרי והנכרי יתן לו דבר קצוב זה מותר מדינא ואסור משום מראית עין והנה בש"ס דע"ז ד'כ"א בהא דקאמ' רשב"ג לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי משו' שנקרא' על שמו ונכרי עושה מלאכ' בשבת ויו"ט אבל לכותי מאי שרי כותי נמי קעביד מלאכה בחה"מ וקשה דהרי התוס' הקשו בהא דשרינן שדה משום דקיימי לאריסות דהא רשב"ג כב"ש ס"ל דאסור להתחיל מלאכה בע"ש ושתהי' נגמרת בשבת וכל המלאכות אסורות בקבלנות אפילו מלאכת תלוש וכ"ש אריסות דמחובר וכבר הבאתי לעיל מ"ש הרשב"א דהיינו דווקא מלאכת ישראל בקבלנות של העכו"ם שהעכו"ם עובד לצורך ישראל אבל באריסות עכו"ם אדעתי' דנפשי' קעביד ואין זה מלאכת ישראל. והנה זה לי זמן רב כתבתי בתשובה דאף לב"ש דסובר דאסור להתחיל במלאכה בע"ש שתהי' נגמרת בשבת היינו בשבת ויו"ט אבל בחה"מ היה מותר להתחיל קודם המועד שתהי' נגמרת בחה"מ אלא דהך דינא לא משכחת בחה"מ דהרי אם התחיל קודם מועד בלא"ה נעשית ביו"ט ואסור לעשות משום שנגמרת במועד אבל אם היה איזה נ"מ פשיטא דאף לב"ש הי' מותר להתחיל קודם חה"מ ושתהיה נגמרת בחול המועד וטעמא דידי דבש"ס שם במסכת שבת דף י"ח ושוין אלו ואלו שטוענין בקורת בית הבד וקאמר הש"ס הטעם משום דאי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת לא אסרי ב"ש להתחיל קודם השבת שתהי' נגמרת בשבת ואף דגם לענין אמירה לעכו"ם דג"כ אינו רק מדרבנן מ"מ אסרינן לב"ש אם התחיל מבע"י והמלאכה נגמרת בשבת אף דליכ' חיוב חטאת מכל מקום אסרי ב"ש כבר הרגישו בזה רבותינו בעלי תוספות במסכת שבת דף הנ"ל ותירצו כיון דמ"מ מלאכה זו יש בה חיוב חטאת אם נעשה ע"י ישראל העמידו חז"ל דבריהם אף ע"י נכרי דגזרינן נכרי אטו ישראל עייש"ה מילתא בטעמא אבל במלאכת חה"מ דאף בישראל ליכא חיוב חטאת לא אסרי ב"ש וכמו בהך דטוענין ועוד נ"ל לפי מה דמבואר בירוש' טעמייהו דב"ש משום שנאמר ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות דהיינו לאסור מלאכה שאינו שובתת בשבת מאליה אבל בחה"מ לא מצינו קרא ע"ז ואין לך בו אלא חידושו והוספתי דברים בטעם הענין דמלאכות חה"מ אינה אסורה אלא מלאכת אומן ושיש בה טור' ומה שנעשית מאליה אין זה מלאכת אומן ולא טורח וכמו דלא אסרינן שביתת בהמה וכלים בחה"מ אף לדעת המחמירין ביום טוב משום דלא אסרו רק מה שהאדם עושה ובחה"מ לא שייך זה והמעיין בש"ס דשבת ובירושלמי ובדברי הפוסקים יראה בעין שהדבר ברור מאד והארכתי בזה בתשובתי. ומעתה קשה דילמא טעמא דרשב"ג דאסור במרחץ משום דלטעמי' אזיל דס"ל דקבלנות דתלוש אסור בשבת משום דגמר המלאכה נעשית בשבת ואסור ע"י עכו"ם כמו ע"י ישראל וא"כ אף שכירות לעכו"ם דמותר מצד הדין אסור משום מראית עין דיש שני צדדי איסור דאף קבלנות דהיינו שנותן לנכרי דבר קצוב בעד מלאכה זו וכל השכר של הישראל ושכיר יום פשיטא דאסור ואין היתר רק אריסות וכיון דיש צדדי איסור שייך מ"ע אבל בחה"מ דמותר קבלנות מדינא אף לב"ש ואין איסור רק בשכיר יום ויש שני צדדי היתר לכך ליכא איסורא להשכיר לכותי והמעיין היטב יראה שהוא קושיא נפלאה באמת אחר המעיין בכל המקומות ורמזתי עליה' ומן האמור נראה לי להביא ראיה לדעת מוהר"ר יצחק אבוהב שכתב דבמרחץ אסור קבלנות מדינא אף לדידן דקיי"ל כב"ה משום שהישראל מרויח בזה שמסיק הנכרי המרחץ ביום השבת עיין במ"א סי' רמ"ג ס"ק ב'. מעתה אף בחה"מ שייך טעם זה דקבלנות אסור מדינא וע"כ שפיר הקשה הש"ס לכותי נמי אסור משום דעביד מלאכה בחה"מ ובזה ישבתי על נכון מה דהקשה הש"ס שם לרשב"ג דנקט מרחץ אבל שדהו מאי עיין שם והקשו התוספות דילמא לכך לא נקט שדהו דשדה אף לכותי אסור משום דעביד מלאכה בחה"מ דבמרחץ משני הש"ס משום דאנן נמי עבדינן אבל בשדה ל"ש וכבר הרגישו בזה. ובזה אתי שפיר דבשדה דקבלנות מותר מצד הדין היה לנו להתיר בלא"ה דיש שני צדדי היתר רק דלרשב"ג דס"ל כב"ש בלא"ה אסור קבלנות אפילו בתלוש והיינו בשבת אבל בחה"מ דבררנו דאף ב"ש מודה מותר להשכיר ושפיר דייק דבשדה מותר קבלנות לב"ה דאין מלאכת ישראל מתעלה בזה ואין הישראל נהנה מזה ודוק היטב: ואמנם לפי דעת הפוסקים דבקבלנות מיחזי לאינשי כשכר יום וא"כ אף אם יתברר להם שנעשה בקבלנות יש חשש מ"ע וא"כ ליכא שני צדדי היתר דקבלנות ושכר יום חדא הם וכל הדברים שכתבתי בזה הם דברים ברורים:

ד

(ד) עיין במ"א שכתב לענין בנין בס"ד דבשל רבים ליכא חשדא וזה זמן רב כתבתי בתשובה דיש לחלק בדבר בין איסור ע"ז לשאר איסורי' ובפרט דכאן אינו רק איסור דרבנן ואח"ז הבאתי ראיה מהא דלא דייק הש"ס להתיר שדה ממתניתין דתנן אין משכירין להם שדות בא"י ובח"ל משכירין וכתבתי דמזה אין ראי' דמתני' דינא קמל"ן דמותר להשכיר שדה ונ"מ לענין שנים שיש להם שדה ונקראת על שמם או שדה הקהל דליכא ביה חשדא עוד כתבתי שם דשינוי לשון המשנה דברישא קתני משכיירן להם שדות וכן כל לשון המשנה נאמר בלשון רבים ובאיסור להשכיר מרחץ נקט ובכ"מ לא ישכיר לו את המרחץ לשון יחיד משום דבשל רבים ליכא חשדא והוא דקדוק ראה בביאור לשון המשנה וראיה לדברי המ"א ומ"מ לדינא כתבתי דאסור לבנות בה"כ של רבים ומשום חשדא וכן משמע לי מסתימת לשונות הפוסקים בזה.

ד

(ד) יש לחוש לאורחים. עיין במ"א שהקשה מה"ג דשביעית דמבואר בירושלמי דלא חששו למראית עין דעוברים ושבים וצריך לומר דשביעית הקילו כבר כתבתי לעיל דאין הפי' משום דשבת חמור דהרי אין כאן רק מראית עין דאיסור שבות ועיקר החילוק בין שביעית לשבת הוא דשבת ליכא פסידא כמו בשביעית דאיכא פסידא. אמנם עדיין קשה דאי נימא דאסור להשכיר לעכו"ם אם כן יש כאן פסידא וצריך לומר כיון דאם מתנה עם העכו"ם שלא יעשה מךאכה בשבת שרי אם כן הרי יש בידו לעשות השכירות בדרך היתר וליכא פסידא ובחידושי הקשתי על זה דבש"ס עבודה זרה אהא דתני לא ישכיר אדם שדהו לנכרי מפני שנקראת על שמו אבל לכותי מאי שרי כותי נמי עביד מלאכ' בחש"מ ותרי בש"ס לקמן מבוא' דאם מתנה עם הנכרי שלא יעשה מלאכה בשבת מתני דנכרי ציית אבל אם מתנה עם הכותי שיניח בחה"מ אינו מועיל דכותי לא ציית דאמר אנא גמירנא טפי מינך וא"כ בכותי אי נחוש למ"ע לא יהיה מועיל שום תנאי ואינו רשאי להשכיר כלל ואיכא פסידא לכך לא חשו למ"ע כלל וצ"ל דבאמת אף דנתיר לכותי מ"ע צריך שיתנה עמו עכ"פ דאניך נימא דמשום חשש שמא לא יציית הנכרי נתיר יותר עד שלא יצטרך להתנות וכשמתנה אף לנכרי מותרים ושפיר דייק ואמנם בגוף הדבר אי מתני תנאי במרחץ אני מסתפק מאד דהרי סתמא קאמר רשב"ג לא ישכיר מרחץ לנכרי והרי בלישנא דרשב"א דאמר לא ישכיר שדה לכותי קאמר הש"ס דמיירי בהתנה ובל' רשב"ג נימא דאיירי דוקא בלא התנה ע"כ נראה לי דוקא בשדה דלא חשוב ריוח מה שעושה בשבת כיון דמלאכת שדה היא מלאכה הכוללת וכמ"ש הפסוקים דע"כ קבלנות מותר במלאכת שדה דאם לא יעשה היום יעשה למחר כי לא כל יום יחרוש החורש ויקצור הקוצר ע"כ מותר קבלנות ומה"ט אין הנכרי חשוד שיעבור ע"ז אבל במרחץ דכת' מוהר"י אבוהב דקבלנות אסור מדינא כיון דהסקת המרחץ כל יום חשוב תנאה חדשה דאף אם כבר הסיקו יום אתמול יש הנאה במה שמסיקו היום ג"כ א"כ כמו דחשוב הנאה מה שמסיק כן כחשד הנכרי שלא יציית לישראל במקום פסידא כהאי מילתא וע"כ אמר רשב"ג במרחץ בסתם לא ישכיר אף ע"י תנאי ובהך דרשב"א דאיירי בשדה בזה מהני תנאי ואי נימי דבמרחץ לא מהני תנאי א"כ פשיטא דחשוב פסידא וע"ש לא חיישינן במרחץ לע"ע דאורחים ובשדה ובית חיישינן למ"ע דאורחים וכן נ"ל ברור בדיני' אלו הגם שלא מצאתי דבר מזה בפוסקים:

ה

(ה) ואם היתה המלאכה מחוץ לתחום כן הוא בש"ס מ"ק י"ב והנה בהך דלא ישכיר אדם מרחץ לנכרי מפני שנקראת על שמו לא מצינו חילוק זה בין תוך התחום או חוץ לתחום ולכאורה דין א' להם דחוץ לתחום מקום שאין רואה לא שייך מ"ע מ"מ לא נזכר דבר זה בפוסקים בפי' רק בדברי הב"מ מצאתי שכ' בפשיטות דאף שכירות מרחץ יותר חוץ לתחום ולכאורה הי' נראה בעיני לחלק הענינים ותחילה אבאר מה שכ' הסמ"ג בשם מכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם דאף ע"י אחרים שיעשה לו איסור והנה לא נעלם מעין הסמ"ג דאמירה לנכרי אינו רק שבות ותנינן בפ' מפנין כל צורכי חולה שאין בו סכנה אומר לנכרי לעשותו אמנם כוונתו מבואר בס' יראים להר"א ממיץ דכוונתו דאם המלאכה הוא בשל ישראל כגון שעובר בשדה ישראל זה אסור מה"ת [או כעין דאורייתא והוא כסמך על הקר' כל מלאכה לא יעשה] אבל בשאר מלאכות הנעשים ע"י עכו"ם כגון אפי' ובישול וכדומה מלאכת תלוש לצורך ישראל ואינו בדבר שהוא של ישראל פשיטא דאינו רק מדרבנן ואדרבה הוא שבות קל כמו דקאמר הש"ס מי קדמית שבות דלית ביה מעשי' לשבו' דאי'בי' מעש' עש"ה בש"ס והנ' נוכל לומר דהא דהתירו חז"ל מ"ע דחוץ לתחום משו' דלא שכיחי אינשי התם היינו במידי דלית ביה ירק שבו' דרבנן אבל בדב' שהוא מה"ת או עכ"פ כעין דאורייתא ונלמד ממדרש הכתובים בזה החמירו והנה מלאכ' מרחץ של ישראל הוא והנכרי עושה מלאכת ישראל בזה נראה שהוא מלאכת ישראל דהיינו שעובד במרחץ ישאל לצורך ישראל אבל מקבלי קבולת דהיינו שהוא נותן לנכרי דבר קצוב שיבנה לו בית א"כ כל זמן שאין הבית נבנה הרי היא של הנכרי בזה פשיטא דאף אם מצוה להעכו"ם שיבנה לו בשבת ג"כ הנכרי בדידי' קעביד ואין זה מלאכת ישראל וזה החילוק שבין מרחץ שהוא של ישראל והנכרי עובד בה עבודת ישראל אסור אף חוץ לתחום ובזה היה נכון שלא הזכירו הפוסקים בשכירות מרחץ לנכרי בין חוץ לתחום ובין תוך התחום אלא כיון שהרב ב"ח כתב בפסיעות דאף במרחץ הדין כן הרוצה לסמוך עליו יש לו אילן גדול לסמוך עליו בפרט במילתא דרבנן ודו"ק:

ו

(ו) מיהו אם התנה ישראל עם העכו"ם כו' טרם נבוא לבאר דינים אלו נקדים דברי הסמ"ג שכתב דנכרי העושה מלאכת ישראל אסור מן התורה דתני' במכילתא לא יעשה שלא יעשו אחרים בשבילך וכבר כתבתי שבס' יראים מבואר כוונתו דדוקא במלאכת ישראל דהיינו בשדה ומרחץ שהוא של ישראל והעכו"ם עובד בו לצורך ובשליחות הישראל והרבה פוסקים חולקים על זה ודעתם שגם באופן זה אינו אסור רק מדברי סופרים ונראה דבמסכת דעבודה זרה דף ק"ב קאמר לא ישכור אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי עושה בו מלאכה בחול המועד אבל לנכרי מאי שרי הא קעביד בה מלאכה בשבת ויום טוב והנה כבר כתבתי בחיבורי לטור אה"ע בשם הרבה פוסקי' שכתבו דהא דאמרינן אמירה לנכרי אינו רק שבות והא בלא"ה אסורא מדינא משום שליחות כמו בכל הדברי' דהיכי דשליח לאו בר חיובא מתחייב שולחו היינו משום דקיי"ל אין שליחות לעכו"ם [ושם הבאתי דברי הראב"ן דאף דהש"ס קאמר במס' ב"מ דלחומרא יש שליחות לעכו"ם היינו דווקא באיסור רבית שלא יהא כל אחד תולה מעותיו בנכרי ובשאר דברים אף לחומרא לא אמרינן יש שליחות לנכרי עייש"ה] ואענם בכותי דיש שליחות א"כ אף בלי איסור שבות איסור לעשות מלאכת ישראל ע"י משום שליחות וא:"כ מה הקשה דלמא דוקא בכותי חיישינן לשמא יאמרו שלוחו הוא כיון דאם האמת כן אסור מטעם שליחות דהוא כעין דאורייתא אבל בנכרי דאינו רק שבות דרבנן לא חיישינן למראית עין דאיסור שבות

וצריך לומר דבכותי כיון דהוא בר חיובא שייך לומר אין שליח לדבר עיברה

ובלא"ה לא שייך שליחות אמנם לפי דעת קצת פוסקים דגס"ל דגם במומר לא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה כיון דעיקר הטעם משום דברכי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ויוכל לומר שלא עלה על לבו שישמע לדבריו אבל מי שבלא"ה כבר הוא מוחזק לעשות דבר עבירה זו לא שייך בזה דברי הרב וכו' ומחייב שולחו א"כ בכותי שייך חשש כעין דאורייתא ולכך חששו למראית העין אבל בנכרי דאין שליחות לנכרי ל"ח למ"ע דאיסור שבות ומזה ראי' לדעת הסמ"ג דמלאכת שדה של ישראל כשנעשה גוי שליח לעבוד עבודתו אסור מה"ת או עכ"פ כעין דאורייתא.

והנה בש"ס שם אהך דאמר רשב"א שלא ישכור שדה לכותי משום שנקראת על שמו וכותי עושה מלאכה בחה"מ ואקשינן עלה ותיפוק ליה משום לפני עור לא תתן מכשול ומשני חדא ועוד קאמר חדא משום לפ"ע ומשום דנקראת על שמו והנה זה לי ימים הקשתי בזה קושי' אחת וגדולה היא אלי מהא דפסקינן בש"ע אבן העזר סימן ה' דאסור ליתן בהמה לנכרי כדי לסרס אותה משום דב"נ מצווין על הסירוס והנותן בהמתו להם לסרסה עובר על לפני עור וכתב בה"ג דמותר ליתנה לנכרי שאינו מסרס עצמו כגון שהוא אדון שאינו עובד בעצמו רק' נותן לעבדיו לסרס דכיון דאינו עושה בעצמו הוי כמו לפני דלפני דקיי"ל בש"ס דע"ז דליכא איסורא וא"כ מה הקשה הש"ס כאן ותיפוק לי' משום לפני עור לא תתן מכשול הא נ"מ אם רצונו להשכיר לכותי שהוא אדון ואינו עובד בעצמו מלאכת שדהו רק ע"י עבדיו דבזה ליכא חשש לפני עור וחשש זה שנקראת על שמו שייך בזה ואמנם הדבר נכון דבאמת מקור דברי הגהת רמ"א הוא מדברי תה"ד בתשובה שכתב כן והקשה בעצמו דהרי קעבר הישראל על לפני עוור דהנכרי אומר לנכרי אחר שיסרס הבהמה וזה אסור מטעם שליחות וא"כ הנכרי הראשון קעביד איסורא והישראל עובר על לפ"ע ותירץ דאין שליחות לעכו"ם א"כ אינו עובר על זה מחמת השליחות רק על מה שמסרס וזה חשוב לפני דלפני והיינו בנכרי אבל בכותי שייך שליחות א"כ הכותי הראשון קעביד איסורא והישראל שמשכיר לו שדהו עובר על לפני עור ושפיר דייק הש"ס ות"ל משום לפ"ע ואין לומר דהכותי עושה הדבר ע"י עכו"ם דלא שייך שליחות ואינו רגיל לעשות אף ע"י כותי אחר דא"כ למה נקט דכותי עושה מלאכה בחה"מ דכותי ע"י נכרי קעביד אף בשבת ויו"ט דבאיסו' שבות דרבנן בוודאי לא משגחי א"ו דעושה ע"י כותני כמותו דלא קעביד בשבת

רק בחה"מ וא"כ אין זה לפני דלפני דכותי הראשון קעביד איסורא משום 

שליחות ואמנם לפמ"ש הצתה"ד עהוד טעם אחר דלא עבר הישראל על לפני עוד מחמת שליחות משום דאין שליח לדבר עבירה ודלא כדעת הפוסקים שהבאתי לעיל דבמוחזק לעשות עבירה זו ל"ש אין שליח לד"ע א"כ הדק"ל דהוי לפני דלפני באומחר לכותי אחר לעשות ומה שהקשה הש"ת בפשיטות ות"ל משום לפני עור וצריך לומר כיון דאמריה לנכרי אסור משום שבות עכ"פ אף אי לא שייך שליחות א"כ קעביד הכותי איסור בשעה שמצווה לחבירו לעשות מלאכת השדה מצד איסור אמירה לאחר וממילא עובר הישראל על לפני עור ובזה ישבתי על נכון דברי רבינו הם שהוכיח מהא דהקשה הש"ס בפשיטות ותיפוק לי' משום לפני עור והא מלאכת חה"מ אינו רק דרבנן משמע דאף באיסור דרבנן שייך לפני עור והתוספות דחו דבריו דמלאכת חה"מ באמת דאורייתא או כעין דאורייתא ועכ"ל דשייך לפני עור בגוף איסור דרבנן ולפמ"ש שפיר דייק מדלא מוקי הש"ס היכי דהכותי אינו עובד בעצמו דחשוב לפני דלפני ואי דמ"מ עובר הכותי הראשון על איסור שבות דרבנן וממילא עובר הישראל על לפני עור הרי כיון דהכותי הראשון לא קעביד רק איסור דרבנן והוא בדרבנן לא שייך לפני עור א"ו דאף בדרבנן שייך לפני עור ואמנם עדיין קשה מנ"ל להש"ס להקשות דילמא בשבות דרבנן דקיל טובא דהוי שבות דלית ביה מעשה באמת לא אמרינן לפני עור ואמנם לדעת הסמ"ג שפיר דייק כיון דבגוף מלאכת הוכתי קעביד מלאכה א"כ אף אי שכירות קני' והוי של הכותי ואי שכירות לא קני הוי של ישראל הראשון עושה מלאכה בשדה ישראל פשיטא דשייך לע"ע ודו"ק היטב: ובזה אמרתי בחי' דבר נחמד ליישב מה דקשה שם בהא דקא' הש"ס אהך דרשב"ג שלא ישכור מרחץ לנכרי מפני שנקראת על שמו אבל לכותי מה שרי הא כותי מלאכה בחש"מ (משום דדעת הש"ס היה דהחה"מ אסור אפילו לרחוץ במרחץ כמו בשבת ויו"ט) ומשני דמרחץ מותר בחה"מ אך לדידן שאינו מלאכת אומן. ולכאורה מהיכן דייק הש"ס דלכותי שרי דילמא לכך לא נקט כותי משום דלכותי בלא"ה אסור משום לפני עור לא תתן מכשול אף בלי טעם דנקראת על שמו וכמו דמסיק הש"ס באמת חדא ועוד קאמר חדא משום לפני עור ועוד משום שנקראת על שמו. ולכך נקט נכרי דאף דלא שייך בי' לפני עור אסור משום שנקראת על שמו ועפי"ז מ"ש באמת דאף בכותי יש נפקא מיניה היכי דשייך נראת על שמו ולא שייך לפני עור באופן שאין הכותי עושה בעצמו מלאכה אלא דשייך שליחות בכותי. אמנם הא אין שליח לדבר עבירה ואמנם בס' משנה למלך מהלכות רוצח ושמירת נפש הביא בשם מהרי"מ דבדרבנן יש שליח לדבר עבירה ומלאכת חה"מ אינו אלא רק מדרבנן וא"כ לא שייך בי' ענין שליחות ולא הוי לפני דלפני ושפיר הקשה הש"ס והנה באמת דעת הרי"ף דמלאכת חה"מ דאורייתא כיון דנלמד ממדרש הפסוקי' אך שהפוסקים דקדקו דאינו רק מדרבנן מדמחלק בין מלאכת אומן ובין מלאכת הדיוט והיינו לפי המסקנא דמלאכת מרחץ מותר בחה"מ אבל דעת המקשה דאף מרחץ אסור בחה"מ א"כ לא חלקו בין מלאכת חה"מ לשבת ויו"ט ושייך לומר אין שלד"ע בחה"מ כמו ביו"ט עצמו וא"כ הוי לפני דלפני והדבר נחמד ונעים והארכתי בזה הרבה אלא שכבר יצאתי הרבה מן הדבר הנוגע להלכה ולביאור לשון הטוש"ע אשר חיבורי זה נתיסד עליו: עתה נבוא לבאר דין התנה עם העכו"ם לשבות מן מלאכתו ביום השבת ולכאורה הדבר מבואר בש"ס אהך דרשב"א דאמר לא ישכור אדם שדהו לכותי מפני שנקראת על שמו וכתי זה עושה בו מלאכה בחה"מ הא לנכרי שרי נכרי נמי עושה מלאכה בשבת ומשני נכרי אמרינן ליה וציית מבואר להדיא דאם התנה אם הנכרי שישבות ביום השבת ליכא איסורא כלל. ואין לומר דרשב"א הוא דאית לי' כן אבל רשב"ג דאינו מחלק ס"ל דאף דאם מבטיח שלא יעשה בשבת אסור מנ"ל לעשות פלוגתא ודילמא רשב"ג איירי בלא התנה עם העכו"ם שלא יעשה בשבת וע"כ פשיטא דאם העכו"ם הבטיח שלא יעשה מלאכה ביום השבת אין איסור ואמנם לקמן בסימן רמ"ו בהגה"ה מבואר לענין הך מילתא דקיי"ל דאין להשכיר בהמה לנכרי משום דאדם מצווה על שביתת בהמתו ואף אם התנה עם העכו"ם שתנוח בשבת לא מהני דאין העכו"ם נאמן על כך וקשה דבש"ס מבואר דנאמן העכו"ם ומותר להשכיר לו אמנם הדבר פשוט דבשלמא במשכיר שדהו לנכרי דאין בזה רק חשש מראית עין ע"כ נאמן הנכרי דאין כאן רק איסור דרבנן אבל בשביתת בהמתו דאסור מן התורה אין סומכין על אמירת העכו"ם דאינו נאמן ומעתה בקבלנות דמותר מדינא פשיטא דמהני אם מתנה עם העכו"ם שלא יעשה מלאכה דעכו"ם נאמן אבל אם העכו"ם הוא שכיר יום ועוסק במלאכת בנין של בית ישראל בזה כיון דמלאכת ישראל נעשה על ידו כיון דלשיטת הסמ"ג אסור מן התורה או עכ"פ כעין דאורייתא אפשר דאין העכו"ם נאמן ואמנה אחר העיון זה אינו דבאמת כשהתנה עם העכו"ם

שלא יעשה מלאכה בשבת אף אם העכו"ם לא יציית ויעשה מלאכה אין זה מיקרי מלאכת ישראל כיון דאינו עושה בשליחות ישראל וא"כ הדר אין כאן רק מראית עין ואיסור דרבנן אף לשיטת הסמ"ג וא"כ הדר מהימן העכו"ם לומר שלא יעשה מלאכה וכיון שהעכו"ם נאמן א"כ הישראל לא קעביד איסור במה שמסר לו וע"כ מותר בדיעבד דלא שייך בזה קנס כיון דליכא איסורא ועוד שהקשה המ"א מהך דמ"ז דלא רצה לכנוס לתוכו וסתמא דמילתא התנה עמו שלא יעשה מלאכה במח"כ לא ידעתי כוונתו דללישנא קמא שם דהדבר היה מקבלי קבולת חוץ לתחום דשרי מדינא אלא דמ"מ אדם חשוב שאני א"כ למה הוצרך להתנות עם הנכרי כיון דגם אם הנכרי עושה מלאכה מותר חוץ לתחום ולישנא בתרא דהיה מסייע בתבן למלאכה ולא ביום השבת אף דהתנה שלא לעשות מלאכה מ"מ איסור כעין דאורייתא הוא וממ"נ אין ראיה לסתור דברי הפוסקים המתירין. והנה לקמן סימן תקמ"ג הביא הרמ"א בהגה שאם התנה שלא יעשה הנכרי מלאכה ומלאו אח"כ שעשה אינו צריך למחות בידו ודין זה דהמרדכי מ"ק ואני תמה למה לא ימחה בידו כיון דיש חשש מראית עין והרי חזינן בש"ס דכיון דכותי לא ציית לא מהני תנאי ואפשר לומר דרק על תחילת הנתינה קפדינן דהיכי דלא ציית יש איסור ליתן לידו אבל כיון דנכרי ציית א"כ ניתן לידו בהיתר לכך אינו צריך למחות בידו לאח"כ כל"ל בדעתו אבל לא ידעתי מאין לו דבר זה וצ"ע לדינא דאפשר דלא הקל רק בחה"מ אבל לא בשבת ויו"ט וכל מ"ש בזה הם דברים ברורים לדינא: (ז) אבל כששכרו לכל המלאכות כ"ע מודה דאסור. לשון כ"ע שכתב הרמ"א אינן מדוקדק כ"כ דבאמ' לשון המרדכי מורה דאיירי בשכרו לכל המלאכות ומ"מ התיר הרב והרב"י לסתפק דאפשר דבשכר לכל המלאכות מודה הרמב"ם ז"ל דאסור ואמנם דברי הב"י בזה אינו מוכרחים וגם הרב לא החליט הדבר ועיין לקמן סימן רמ"ז מבואר שם דישראל שיש לו שכיר עכו"ם אין לשלוח על ידו אגרה בשבת ומבואר בלשונו דבד' וה' מותר וכן כתב בספר מ"א ס"ק ט' ואפשר לחלק הענינים בזה ויבואר לקמן:

ח

(ח) יהודי הקונה מכס וכו' מותר. המרדכי כתב עיקר הטעם להתיר מדאמרינן פרק מי שהחשיך דמשום פסידא שרי רבנן ה"ה בזה וכתב הרב ב"י דאף דבש"ס פרק מי שהחשיך קאמר הש"ס עיקר הטעם דחיישינן דאי לא שרי ליה רבנן יבוא לכלל איסור תורה ולכך התירו איסור דרבנן וכאן דבקבלת מכס אף אם לא יתיר לו רבנן לא יבוא לכלל איסור תורה דבקבלת מכס ליכא איסור תורה כלל וכתב משום דאף איסור תורה משכחת במכס שמא יכתוב וכתב הנו"ב דלפי"ז יצא לנו חוןמרא דהיכי דאין דרך לכתוב המכס דליכא חשש איסור תורה לא נתיר איסור דרבנן בשביל שלא יגיע לכלל איסור דרבנן היותר חמור וכן נכון בסברא אלא שהרב הביא ראיה משום הנ"ל דהתירו איסור דרבנן קל כדי שלא יבוא לכלל איסור דרבנן היותר חמור דבש"ס פרק מי שהחשיך מבואר דבהמה הטעונה כלי זכוכית מתירין לו להניח תחתיו כרים וכסתות ומתיר החבלים והכלים נופלים אף דיש איסור להניח אחריו כרים וכסתות כמה שכתב הר"ן משום ביטול כלי מהיכנו לפי שעה או משום חשש נוטל כלי לצורך דבר שאינו ביטול כלי מהיכנו לפני שעה או משום חשש נוטל כלי לצורך דבר שאינו נוטל כמ"ש הרמ"ה מ"מ מותר משום פסידא ואף דאין חשש שלא יבוא לעשות איסור תורה דהרי איירי שם בחצר עכת"ד הט"ז ואני אומר דברי הרב"י נכונים דבש"ס דשבת שם דאתיא כמ"דצער בעלי חיים דאורייתא וע"כ אי אפשר להניח הכלים על החמור עד מוצאי שבת משום איסור צב"ח ואי אפשר באופן אחר רק או שיטול הכלים מן החמור בידיו ואז אינו צריך להניח כלים תחתיהן או שיתיר החבלים והכלים נופלים מאליהן ולפי שיש פסידא שמשתברין מניח תחתיהן כרים וכסתות והקשה הש"ס והא קמבטל כלים מהיכנו ואין כוונת הש"ס שיניח הכלים על בהמה דזה א"א מחמת צב"ח רק דהש"ס סובר דיותר יש ליטול בידיו מלהניח כו"כ תחתיהן ומשני בשלופי זוטרי דאינו מבטל לכל היום וזה חשוב איסור קל ויותר טוב לעבור ע"ז מן ליטול בידיו ומעתה אי לא יתירו לו להניח כלים תחתיהן וגם לא יתירו לו ליטול בידיו רק להתיר החבלים שיפלו על הארץ חיישינן שמא מתוך פסידא ואדם בהול על ממונו יניחם על הבהמה ויעבור על איסור צב"ח שהוא דאוריי' ואף דלא קעביד מעשה מ"מ על איסור תורה קעבר דאם חיישינן שמא יעבור על איסור תורה בידים כ"ש דנחוש שמא יעבור על איסור צב"ח בשוא"ת ואנן חזינן דחז"ל לא העמידו דבריהם במקום צב"ח ובזה ישבתי על נכון הא דהקשה הש"ס מברייתא דתני' מתיר החבלים והשקים נופלים ואעפ"י שמשתברין ומוקי לה בכולסא וקשה למה לא מוקמינן בקרנא דאומנא ובשליפי רברבי דיש בזה חשש מבטל כלי מהיכנו וע"כ לא התירו להניח כו"כ תחתיהן ובזה אתי שפיר דבאמת לדינא הכל מותר אף מבטל כלי מהיכנו ואף ליטול בידו משום דאי לא שרית ליה יעבור על איסור צב"ח דהוא דבר תורה אלא דהש"ס קאמר דהיכי דיש כאן ביטול כלי מהיכנו יכול ליטול בידו שלא יגיע לכלל איסור צב"ח וא"כ שפיר הקשה הש"ס מהך דאעפ"י שמשתברין

עמודה ב'. וע"כ קאמר הש"ס בכולסא שוב ראיתי שהרשב"א נתקשה בזה בחידושיו למסכת שבת דלמה לא מוקי במקום דשייך ביטול כלי מהיכנו והנלע"ד כתבתי עכ"פ אין ראיה מדברי הש"ס להתיר איסור דרבנן במקום חשש שמא יעבור על איסור אחר דרבנן דשם חיישינן שמא יעבור על איסור צב"ח דבר תורה וזה ברור ועיין לקמן סימן רס"ז (ט) וכן מותר להשכיר המכס לכל השבתות לעכו"ם הרב במ"א הקשה דא"כ הוי שכר שבת שלא בהבלעה דאסור וכ' דאין זה שכר שבת דהדבר דומה למוכר סחורה שיגיע לידו ביום השבת וה"ה זה וזה אינו ברור דבמכס בכל יום יש זכות חדש ועיין בט"ז לקמן סימן ת"ן מ"ש בזה לענין שכירות אורנדא דזה הוי דשלב"ל דאין הזכות של הקונה או השוכר מתורת מכירת הענין רק הזכות שיש לו וא"כ הדר הוי ליה שכר שבת ואמנם באמת בגוף ענין זה דשכר שבת נחלקו הקדמונים אי שייך איסור שכר שבת במקום מצוה ודעת הר"ר ברוך דלצורך מצוה מותר ליתן לו שכר שבת וקצת פסוקים חולקים על זה ובאמת דקשה לדעת המתירין מהך דשוכר פועל לשמור את הפרה ופרש"י דהיינו פרה אדומה וקשה דהוי צורך מצוה ומ"מ אסור שכר שבת ואמנם הט"ז בסימן תקפ"ה כתב דלשם מצוה אחרת באמת לא התירו רק משום מצות שבת דהיינו שנוגע ליום זה ע"כ נ"ל דבזה כיון דחששו חז"ל אי לא שרי משום פסידא אדם בהול על ממונו אתי לעבו' איסו' היותר גדול א"כ חשוב צורך שמיר' שב' ומותר לקלב שכר שבת וזה ברור:

(י) שלא ישב כיין בט"ז שכ' דוקא דרך התעסקות אבל לשמירה לחוד מותר והביא ראיה מהך דשוכר את הפועל לשמור פרה ותינוק ואין זה ראיה דהרי הט"ז בעצמו סימן תקפ"ה הוכיח מזה דשכר שבת אף בצורכי מצוה אסור דאל"כ למה יאסור בשמירת פרה ותינוק לקבל שכר שבת וא"כ איך הביא ראיה מזה להתיר שמירת הפועל כיון דאין חשש איסור בדבר רק משום קרא ממצא חפצך דאסור לאדם לילך בתוך שדהו לראות מה היא צריכה וידוע דקיי"ל חפצך אסורים ולא חפצי מצוה והדבר פשוט ויותר נכון לפמ"ש לדחות דברי הט"ז דבאמת במקום מצוה ליכא איסורא בשכר שבת ואמנם היינו כשא"א בענין אחר אבל במקום דאפשר להשיג פועל שישמור בחנם בוודאי אסור ליתן לו שכר שבת דהרי בנטילת השכר ליכא מצוה דהרי אפשר שיעשה הדבר בחנם ולזה קאמר אין נותנין לו שכר שבת דבודאי אם א"א להשיג פועל שישמור בחנם וא"א באופן אחר בודאי שרי דבלא"ה פשיטא דלא העמידו חז"ל דבריהם במקום מצוה רבה אבל כיון דהפועל אינו רשאי לקבל השכר שלא ירצה לקבל והשמיענו ברייתא דיש איסור בזה וא"כ לק"מ קושית הט"ז כאן גם כן דגוף השמירה באמת צורך מצוה הוא ושרי אלא דנטילת השכר שנוטל הפועל אין בזה צורך מצוה הוא ושרי אלא דנטילת השכר שנוטל הפועל אין בזה צטורך מצוה וזה ברור:

(יא) שלא ישב ישראל בתשובה כתבתי במעשה שבא לידי דאם משכיר כל ענין המכס לנכרי והאיסור משום מראית עין יש להחמיר יותר שלא ישב ישראל אצלו שיקבל לידו במ":ש תיכף המעות וטעמא דידי דבאמת יש מראית עין שיאמרו ששכר הנכרי שיעשה מלאכתו אלא דמטעם פסידא שרינן לה וחזינן דלא התירו שיעמוד שיהודי דזה לא חשוב פסידא כל כך ובפרט אם באמת כל ענין המכס והריוח שייך להנכרי ולענין מראית עין אין חשש בזה כל כך שיאמרו שכל הריוח של הישראל והעכו"ם הוא אצלו שכר יום דמהכ"ת יחשבו כן והרי חז"ל אמרו הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ולא יעמוד אצלם ומי פתי יעשה זאת לאבד מעותיו אלא וודאי דהנכרי שכר המכס ומה שעולה דמי המכס בין רב או מעט הכל לנכרי וישראל מקבל דבר קצוב וע"כ אינו משגיח כי יודע הוא כי לא לו יהיה הריוח וההפסד אבל אם הוא של ישראל ושוכר העכו"ם בקבלנות והיינו לכשתגבה כך וכך תקבלו שכרו כך וכך ודבר זה שרינן ג"כ מטעם פסידא בזה אינו מזיק כל כך מה שיושב אצלו והבן זה:

(יא) שלא ישב ישראל כ' המגן אברהם דאף כשמשכיר לעכו"ם כל מה שיעלה הריוח והעכו"ם נותן לו דבר קצוב מ"מ אסור לישראל שישב שם והנה לפי"ז היו להם להפוסקים למינקט הך דינא דלא ישב בגוונא דמשכיר לעכו"ם ריוח של כל השבתות דהוא רבותא טפי ואמנם אחר העיון הוא דיותר יש להתיר כששייך כל הריוח לישראל וקבלנות העכו"ם הוא בקציצה כשתגבה כך וכך אתן לך מכל מאה דבזה אם לא יעמוד ישראל אכלו ויבא לידי פסידא אבל השכיר לעכו"ם שכל מה שיעלה יהיה הכל לנכרי בין רב או מעט והנכרי נותן בעד זה דבר קצוב לישראל אין כאן פסידא לישראל והדבר ברור כשמש:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף