מחצית השקל/אורח חיים/רמד

מחצית השקל ‏ אורח חיים רמד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) (ס"ק א) עושה לעצמו. פי' דאין קפידא כו' ר"ל הא באמת עושה לישראל ואיך כ' עושה לעצמו ועז"כ פי' דאין קפידא כו':

(ב) (ס"ק ב) שאין כו' ישראל שרי כצ"ל:

וכ"מ ס"ד כו' דלא כע"ש ר"ל דהע"ש כתב דע"כ אפי' רק מקצת יודעים מ"מ אסור דהא כתב רמ"א דחיישינן אפי' לאורחים ולב"ב. אבל מ"א כתב ודייק לשון הרב"י שכתב שאין מכירים הכל דמשמע אפי' קצת יודעים ל"ל בה. וכ"מ סעיף ד' בספינה אע"ג שהוא מטלטלין מ"מ כיון שהיא מלאכת פרהסיא אסור והוכיח שם מ"א בס"ק י"ג דבעינן דוקא שעומדת במקום פרהסיא. והיינו משום שאז ידוע לכל משא"כ אם אינו עושה במקום מפורסם אף שהיא מלאכת פרהסיא ל"ל בה הואיל והיא תלוש וכמבואר בירושלמי שהובא בתוס' ורא"ש והובא בב"י. אומנים גוים עושים מלאכת ישראל בביתם אבל לא בבית ישראל רשב"א אומר בד"א בתלוש אבל לא במחובר דאסור אפילו בבית גוי. וע"כ רצה לו' דבר שהוא לצורך מחובר. דמחובר ממש של ישראל היכי משכחת לה שיהיה נעשה בבית גוי והא קיימא לן דבמפורסם אפי' בתלוש אסור ע"כ הא דהחמיר הירושלמי במחובר היינו אפי' בצנעא והיינו משום דחיישינן לאורחים וכדומה וע"כ משום דמחובר יותר נקרא שם בעליו עליו מבתלוש לכן החמירו בו יותר ולכן כתב מ"א משא"כ בהג"ה מיירי במלאכות מחובר ר"ל דהא קאי על סוף דברי המחבר דמיירי בחצירו ושדיהו ואף ע"ג דלי"א שהביא רמ"א סעיף ב' והם דברי כל בו משמע דלדידיה גם במחובר בעי' שיהיו מפורסם לדידיה צ"ל הא דאמר רשב"א בד"א בתלוש כו' הא לכלבו אין חילוק בין תלוש למחובר אלא אם הוא מפורסם או לא צ"ל דס"ל לכלבו דרשב"א מלתא דפסיקא נקט דסתם תלוש אינו מפורסם וסתם מחובר הוא מפורסם עכ"פ המחבר דלא ס"ל כהכלבו ע"כ צ"ל כאן בריש הסי' דמיירי בתלוש ע"כ מיירי בידוע לכל וכדמשמע לשון הש"ע אבל מה שיודעים מקצת ב"א ל"ל בה וכ"ש לכלבו דמקיל טפי ורמ"א בהג"ה קאי אסוף דברי המחבר ומיירי במחובר:

(ד) (ס"ק ד) חצרו כו' אבל אם הוא עומד כו' כמ"ש ס"ס רמ"ג היינו המרדכי שהביאו מ"א שם ואע"ג דשם בעינן עוד תנאי שלא יהיו רוחצים בו רק שכני הדיר'. מ"מ החשש דבעינן שיהיה דוקא שכני דירה רוחצים ל"ש כאן:

ומ"מ נ"ל דאסור כו' כמ"ש בהג"ה והא דשרי' ס"ס רמ"ג כבר חילק מ"א ביניהם בס"ק ז':

(ו) (ס"ק ו) לאורחים כו' עפ"ג דשביעית כו' דתנן מאימתי מוציאים (בשביעית) זבלי' לאשפתות (שלא יחשדוהו שרוצה לזבל שדהו לצורך שביעית) משיפסקו עוברי עבירה ר"ל אותן שאין שומרים שביעית וע"כ כיון שפסקו שוב א"צ זיבול בשביעית וידעו שהמוציא אז זבלים הוא לצורך שמינית והקשה ירושלמי ניהו דפסקו לצורך בית הבעל מ"מ עדיין יפה לבית השלחין ואכתי לא נפיק מידי חשדא ומשני כשיודעים בני העיר שאין לו בית השלחין והא אכתי א"ל לאורחי' שאין יודעים דלית לי' בית השלחין אלא דל"ח אלא למראית העין של בני העיר:

ועס"ס תרע"א שכ' חצר שי"ל ב' פתחים צריך להדליק נ"ח בשני פתחים משום חשד שלא יאמרו כמו שלא הדליק בפתח א' גם בשני לא הדליקו אבל אם השני פתחים ברוח א' די שידליק בא' דהא העוברים יודעים ששני הפתחי' הם של חצר א' והא כבר הדליק בפתח א' ודי ואע"ג דאכתי א"ל לאורחי' שיהיו סבורים שהפתחי' הם של שני חצרות אע"כ ל"ח כ"א לבני העיר אלא דמשם לק"מ כמ"ש מ"א שם ס"ק י"ב דאין דרך אורחים לבא בלילה:

(ח) (ס"ק ח) חוץ כו' דמסתמא כו' ר"ל ולמלתא דלא שכיח ל"ח. ובספר ת"ש הקשה דאכתי ה"ל לאסור חוץ לחתום כמלא עינו פן יעמוד אדם סוף התחום ויראה שעושים מלאכה חוץ לתחום ע"ש שהאריך. ולענ"ד בלא"ה א"ל שמא יש מי שהניח עירוב ורשאי לילך ד' אלפים אמות אע"כ כיון דאין דרך ב"א לילך בשבת לדרך רחוק כ"א לטייל ואין דרך לטייל עד סוף אלפים אלא אין דרך טיול שוה בבני אדם עכ"פ עד סוף אלפים אין דרך לטייל אלא ששוו חכמים מדותיהם שלא לחלק ונתנו שיעור תחום שהוא סיף גבול שסתם ב"א רשאים לילך. ואם יקרה שמא ילך עד סוף התחום או יניח עירוב כיון דלא שכיח לא חששו:

היתה לו גבשושית כו' בשבת דף ע"ג ע"ב דכה"ג בשדה חייב משום חורש ובבית משום בונה וברחוב שהיא לתקן י"ל דין בית:

משום דבשל רבים ליכא חשדא. ר"ל דהא קבלנות מותר אלא משום חשד שיאמרו שהם שכירי יום כיון דסתם לאו לקבלנות קיימי כמו שכ' הרא"ש מ"מ בשל רבים ליכא חשדא דלא חשדינן לרבים שיחטאו כדאי' בי"ד דאסור לשהות תוך ביתו צורה בולטת משום חשד ע"ז ובשל רבים י"א דמותר:

אין הנכרי' מניחים לשום אדם כו' ר"ל אפי' לישראל ולכל מי שאינו מאמונתם אין מניחים לו לעשות מלאכה ביום אידם על כן נראה להם זה לגנאי וגרעון בדתם אם יעשה מלאכה ביום אידם אפי' מי שאינו מאנשי דתם א"כ אם אנו מניחים לעשות גוי מלאכה בשבת במה שאפשר לנו למונעו הרי נחשב בעיניהם זלזול ליום השבת ואיכא ח"ו חילול ה' ית':

(י) (ס"ק י) נכון כו' על ר"ת שהתיר לכתחלה לבנות ע"י קבלנות רק שהחמיר על עצמו ולא רצה לסמוך ע"ז כשבנה ביתו (כן פי' הב"ח שלא חזר בו) אע"ג דלא קי"ל כוותיה מ"מ דיעבד יש לסמוך עליו:

וה"ה כשתיקן כו' אע"ג דלכאורה כ"ש הוא דהא אינו אלא לצורך מחובר מ"מ נקט לשון וה"ה דס"ד אבנים גרועי' דהוי קצת כמו לכתחלה דהא עתה רוצה לשקען לכתחלה בבנין:

(יא) (ס"ק יא) שלא כו' כ"מ בגמ' דברי הש"ס הובא בט"ז מר זוטרא בני ליה ביתא חוץ לתחום באיסור דסייע להו מר זוטרא בתבן לצורך גיבול טיט (כן הוא לחד לישנא בש"ס) ולא על מר זוטרי בגווי' וגם רב ספרא ורב הונא ב"ח דאקלעו להתם לא עיילו בגווי' הרי דאם נבנה באיסור אפי' לאחרים יש להחמיר:

ואע"ג דבסי' שכ"ה כו' גוי שעשה קבר בשבת לצורך ישראל בפרהסיא אסור לאותו ישראל לעולם אבל לאחרים מותר למ"ש בכדי שיעשו:

ועססי' תרס"ד אם חל הושענא רבא ביום א' וצוה ישראל לגוי לקצץ לו הושענא בשבת והוא מפורסם יש להחמיר אם י"ל הושענא אחריתי:

מיהו כאן כו' ר"ל מדכתב ונכון להחמיר משמע דמדינא שרי וכן בעובדא דמר זוטרא משמע מלשון הש"ס דהני אמוראי החמירו על עצמם ולא מדינא:

(יב) (ס"ק יב) מיהו כו' צ"ע כו' מיירי במטלטלין ר"ל א"כ מנ"ל לרמ"א להתיר גם במחובר דהא דין זה מקורו מן המרדכי:

ועוד דע"כ כו' ר"ל אדרבא מוכח להיפך דמחובר אסור:

ומיהו י"ל כו' בזה נתיישב מ"ש דמוכח מהש"ס דבמחובר אסור אבל מ"מ לא נתיישב מנ"ל לרמ"א דהא המרדכי מיירי במטלטלין כנ"ל:

וא"כ כל שעשאם כו' דהיינו עובדא דמר זוטרא:

ומיהו בקצץ כו' כמש"ל ס"ק י' בשם הב"ח אע"ג דלעיל ניהו דהב"ח מיקל אבל הרב"י משמע דלא ס"ל כוותיה מ"מ הכא בהתנה אפשר גם הרב"י מודה:

(יג) (ס"ק יג) כגון ספינה כו' במקום מפורסם ר"ל כמו שכ' לעיל ס"ק ב' דלא אסור היכי דלא נודע רק לקצת:

(יז) (ס"ק יז) בקבולת כו' לקבוע לו מלאכתו בשבת ר"ל שאין הישראל מצוהו שיעשה בשבת כה"ג דוקא מותר אם הגוי עושה בשבת אבל הכא הרי ישראל קובע לו לעשות בשבת דהא בחול הישראל עצמו גובה המכס (וע' תשובת רש"ל) רק שמצוה לגוי שיקבלו בשבת וא"כ אפי' א"ל מכל מאה כו' ה"ל לאסור:

רס"ו מי שהחשיך בע"ש בדרך מותר ליתן כיסו לנכרי להוליכו אע"ג דהאמירה לגוי שבות מ"מ התירו דמשום פסידא אדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה יוליכנו בעצמו ויעשה איסור תורה א"כ משמע דבמכס שאין כותבי' כו' אסור דלמאי ניחוש אי לא שרית ליה יעשה בעצמו דהא גם אם יעשה בעצמו ליכא כ"א שבות:

ומ"מ נ"ל כו' ר"ל דלא כהרב"י אלא אפילו כה"ג שרי משום פסידא כיון שהוא במקום שאין כותבין א"כ האמירה לגוי הוי שבות דשבות כדאמרי' פ"ק דע"ז די"ג ע"א הולכין ליריד של גוים ולוקחים בהם בהמה עבדים כו' וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידם ופרש"י בערכאות מקום שופטיהם ומעלה שטרותיו לפניהם לחתום ואע"ג דכבוד ותפארת הוא להם וא"ל דאזיל ומודה לע"ז מ"מ מותר דהוי כמציל מידם שיהיה לו עדי' ומסייעי' להצילו מן העוררים עכ"ל וזה שלא ישתקע הממון ביד גוי עדיף מפסידא:

יהודי ששכר המלח כו' מ"א קיצר דבריו ושם בתשובה כתב דאין הפסד המלח דומה להפסד מכס ומטבע לכן לא התיר לייחד ולקבוע לו מלאכתו בשבת לבד וגם צ"ל שאם יעשה כ"כ מלח יתן כו' ע"ש:

(יח) (ס"ק יח) להשכיר כו' וז"ל הג"א כו' לפי שהגהת רמ"א נובע מדברי הרב"י שהבין כן מהג"א לכן הביא מ"א דברי הג"א ומפרש דבריו דלא כהרב"י ועפ"ז מקשה על הרמ"א כאשר יתבאר:

נ"ל פשוט כו' לפי מה שהבין הרב"י וב"ח בסי' רמ"ה דמ"ש הג"א ישכיר את הגוי כו' שר"ל שישכיר לגוי מכס השבתו' כמו שכ' רמ"א ולפ"ז מוכרח לפ' מ"ש אח"ז כללא כו' ואסור ליהנות ממנו בשבת ושלא בשכירות דהני תיבות שלא בשכירות קאי אדלעיל על מ"ש ואסור כו' דהיינו שלא בשכירות ולפ"ז כ' הרב"י דתיבת אסור בתרא שכ בהג"א ט"ס הוא כי הוא שפת יתר ולזה כ' מ"א נ"ל פשוט כו' דלא כהרב"י ולפ"ז לא יהי' תיבת אסור בתרא מיותר:

ואסור ליהנות כו' פי' אע"פ כו' ר"ל דהשתא דאסור ליהנות מ"ש הג"א קאי אדלעיל כשהוא בשכירות דניהו דגוף השכירות והענין מותר מ"מ מה שניתן לו במכס כגון דבר מאכל אסור לישראל בשבת ואח"ז כ' שלא בשכירות אסור ר"ל גוף הענין אסור וא"כ תיבת אסור בתרא אינו מיותר וכ"ז לפי פי' מ"א דהתירא דהג"א היא היתר של המרדכי שהביא הרב"י שא"ל כשתגבה מאה כו' א"כ גוף המכס שייך לישראל וניתן לישראל וע"ז כ' הג"א דמ"מ אף שהענין מותר מ"מ אם ניתן עבור המכס דבר מאכל לא יהנה ישראל ממנו:

אבל לפי הבנות הרב"י שכוונ' הג"א כמ"ש רמ"א שישכיר המכס לגוי והמכס יהא שייך לגוי והגוי יתן לישראל דבר קצוב וא"כ ל"ל מ"ש ואסור ליהנות שר"ל מה שניתן עבור מכס דבר מאכל לא יהנ' ממנו ישראל בשבת דמאי שייכות לישראל בעל המכס למכס הניתן יותר מישראל אחר דהא המכס גופיה שייך לגוי לכן פי' הרב"י האי ואסור ליהנות כפירושו כנ"ל ולכן אסור בתרא ט"ס ומביאו סי' רנ"ב סעיף ד' בהג"ה:

והשתא צ"ע. ר"ל כיון דהתירו של רמ"א אינו מבואר בפוסקים ראשונים להדיא לא מצינו רק התירא של המרדכי וקבלת אם תגבה מאה כו' ומהיתר זה אין ללמוד התירא של רמ"א י"ל דבשלמא כששוכר הגוי בקבולת כו' ר"ל היינו התירא של מרדכי:

שכר שבת בהבלעה תיבת בהבלעה לאו דוקא דהא אפי' קובע לו מלאכתו בשבת נמי מותר וכמ"ש מ"א ס"ק י"ז וכנ"ל אלא ר"ל דדומה להבלעה דהא מה שאינו נקרא שכר שבת כשמשכיר בהבלעה דהיינו לכל שבוע או לחדש אע"ג דמ"מ נוטל שכר שבת דהא ידעי' אם לא היה מניחו לעשות בשבת הי' פוחת משכר שקצב לו ועי"ז שמניחו ומשכירו גם לשבת נותן לו שכירות יותר מ"מ מותר כיון דאינו מזכיר בשכירות את יום השבת וכן בקבולת אם תגבה מאה כו' ג"כ אינו מזכיר יום השבת ובזה דומה להבלעה ואינו שכר שבת:

וזה אסור אפי' במקום פסיד' ר"ל דרב"י גופיה הקשה קושי' זו דה"ל שכר שבת ותירץ דמשום פסיד' התירו וע"ז כ' מ"א דשכר שבת אפי' במקום פסיד' אסור:

דלפעמים איכא פסידא יותר כו' ר"ל דלא תחלק דוקא מרחץ דההפסד הוא מניעת ריוח זה לא מיקרי פסידא כ"כ משא"כ מכס דצריך לשלם למלכות מס עבור קבלת המכס ואם לא יגבה המכס יפסיד מכיסו המס הרי זה מיקרי יותר פסידא:

לא יהי' הפסד מכיסו ר"ל כשיצרף כל המכס שמקבל כל ימי החול אפי' בלי שבת לסוף השנה יעלה כפי המס שצריך ליתן או יותר ולא יפסיד מכיסו:

דחשבי' כל יום בפ"ע דרך משל אם נותן מס לשנה דהיינו לשס"ה ימים שס"ה זהובים לא חשבי' השס"ה ימים והשס"ה זהו' יחד אלא אמרי' כל יום צריך ליתן א' זהוב א"כ כשלא יקבל מכס ביום השבת יפסיד א' זהו' מס מאותו יום אע"ג שאם יצטרף מה שקיבל מכס בימי החול מלבד השבת ג"כ עולה שס"ה זהובים כי גבה מכס כל יום יותר מא' זהוב אמרי' דבשאר הימים הרויח ואין להם צירוף עם השבת ועכ"פ בשבת הפסיד א' זהוב מס של אותו יום:

אכן נ"ל כצ"ל. ר"ל דניהו דהרב"י חשבו לשכר שבת ועי"ז הוצרך לדחוק דהותר משום פסידא וכמ"ש מ"א אבל המ"א ס"ל דבלי פסידא מותר משום שכר שבת דכאן לא מקרי שכר שבת דהא אין הגוי נותן לו שכירות כו'. ל' שכירות ליכא כ"א כשמשכיר לו דבר שיש בו ממש כגון כלי או קרקע וכדומה משא"כ במכס אין דבר שישכיר לו כ"א הורמנא דמלכא:

וזה שכ' רמ"א ול"ח כו' ש"מ דלא ס"ל כהרב"י דזה מקרי שכר שבת דהא לפ"ד הרב"י שני דברים הותרו כאן משום פסיד' א' דל"ח שיאמרו לצורך ישראל עושה ב' דל"ח לשכר שבת וא"כ למה כ' רמ"א ול"ח שיאמרו כו' משום פסידא ושביק חשש שכר שבת והכי מבע"ל לו' ול"ח שיאמר כו' וגם ל"ח לשכר שבת משום פסידא א"ו דס"ל דהכי לא הוי שכר שבת ובלי פסידא הוי מותר משום שכר שבת וא"צ לטעם פסידא כ"א שלא יאמרו כו' ובס' ת"ש הקשה מלקמן ס"ס ת"נ במי ששכר רחיים ולוקח בשכרו מדה שכר או מאל"ץ דא"א למוכרו קודם פסח לגוי משום דהוי דבר שלב"ל וכמ"ש ט"ז שם וכ"כ מ"א שם דא"א בענין אחר כ"א שימכור לגוי קודם פסח הרחיים גופיה והכא דא"א למכור לו כ"א הורמנא דמלכא ואין קנין חל בזה ע"ש מ"ש תיקון ולענ"ד אפשר דלא דמי הכא לחמץ בשלמא בחמץ אם אין הקנין חל א"כ ה"ל חמצו של ישראל וקעב' ישראל אבל הכא אין איסור כ"א דנראה כשכר שבת לכן בהבלעה מותר דאינו נראה כשכר שבת אע"ג דמ"מ מקבל שכר שבת כנ"ל וה"ה אם מכרו לגוי ניהו דבדינינו אין הקנין חל מ"מ הגוי מחזיק בשכירות לפי דיניהם (ואע"ג דאין אנו הולכים בתר דיניהם כמ"ש מ"א סי' תמ"ח) מ"מ שוב אינו נראה כשכר שבת:

(יט) (ס"ק יט) דינו כו' ומותר ליתן כו' ר"ל אדם אחר שלא קנה המטבע מהמלך דליכא פסידא ולכן בעינן שאין כאן שמיעת קול שהוא ישראל:

(כ) (ס"ק כ) במלאכתו כו' אפי' השכירו לגוי לשבתות ואין לו עסק בכך ואפ"ה אסור שלא יאמרו כו' ושם במרדכי אייתי ראיה מר"ס ש"ו עי' בהרב"י לפי זה מ"ש הט"ז להתיר לישב שם לשמור את הגוי שלא יגנבו לו לדברי מ"א גם זה אסור וע' מ"ש בס' ת"ש סברא להקל גם לדעת מ"א:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.